"לא חשוב על מה אתם נלחמים, העיקר שאתם נלחמים לצדנו"

אלירן בר-אל

בפוסט שלו עפרי אילני העלה מספר נקודות מעניינות וחשובות הסוללות דיון מתבקש. על השתיקה הישראלית בקשר למתרחש סביבנו במצרים ובסוריה, על השבר במחשבה של השמאל הליברלי, ועל הנחיצות בתנועה עולמית אחת, או אידיאל אוניברסלי חדש שיקבץ תחתיו כל אדם בעולם. אך בדיוק משום החשיבות של משמעות הדברים שעלו, יש לחדד כמה דברים, על מצרים ובכלל.

ראשית, מיותר (וכדאי בכל זאת) לציין שיש הרים וגבעות של כתיבה על האביב הערבי ויחסיו לישראל. בנוסף מתקיימים ימי עיון וכנסים רבים, ומוקמים צוותי חשיבה וניתוח המוקדשים במיוחד לבחינת ההשפעות של האירוע על ישראל והאזור. עם זאת, אסכים לגמרי שהצמצום בכתיבה הרווחת שוכן בממד האיכותי ולא הכמותי שלה. חד גוניות הכתיבה מתבטא בניסיון להבין מהו בסופו של דבר השיפוט של האירוע – האם זה טוב לנו, לישראל, לישראלים ולמערביים, או שזה רע לנו. רק לאחר מכן מועלות שאלות לגבי מדיניות ומעשים. מסתבר שכל צד, טוב או רע, מחיל סכמות ביצוע שונות הנובעות מהשיפוט הראשיתי, אחריו כולם תרים במבטם על המתרחש במצרים או בסוריה מאז 2011.

הפילוסוף החברתי סלבוי ז'יז'ק שואל במאמרו המוקדם על "רפובליקת הגלעד של מזרח אירופה", מדוע היה המערב כה מוקסם מהמתרחש בפולין, הונגריה, סלובניה ואחרות (אז, ב-1989)? התשובה לכך מנוסחת דרך הקשר הזה בין החוקר לנחקר, ממנו מתעלמת גישת המבט הרווחת על האביב הערבי. אז כמו היום, המערב מצא במזרח אירופה את מקורותיו האבודים, את האישוש לחוויה האותנטית של המצאת הדמוקרטיה. אך הבדל אחד מהותי נותן כעת אותותיו, הוא הסביבה הכלכלית בין 1989 לבין זו שפועלת (בקושי) היום.

הניגוד האידיאולוגי שמצטייר כדומיננטי בכתיבה הרווחת על האביב הערבי הוא בין הצלחה דמוקרטית לכישלון אסלאמיסטי. ניגוד זה נשען על שני יסודות רעיוניים המבססים את ליבת הסדר המודרני כולו – הכלכלי: שאלת חלוקת הקניין ויחסי הייצור; והפוליטי: שאלת הדת והמדינה ויחסי הייצוג. הצד הפוליטי מצטייר כסתירה בין חילוניות לדתיות ואילו הצד הכלכלי מתואר כסתירה בין חופש וכפייה. בקצרה, אלו הן הטענות המוכרות לפיהן במערב מתקיימים חופש וחילוניות, לעומת המזרח שבקרבו תמיד ישכנו כפייה ודתיות. אך כאמור, אלו רק ניגוד אידיאולוגי וסתירות משניות שביחד משמרים את הדימוי הנצחי של ישראל וכותביה כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

המתח הפוליטי של הסדר הקיים נובע מהניסוח הנוצרי של 'מדינת-הלאום המודרנית'. כסט מוסדי המארגן תחת היגיון היררכי פעולות, ערכים ומנהגים שונים, המדינה המערבית דורשת יחד עם הפרדת רשויות גם את הפרדת הדת והמדינה. לפיכך, כל היאחזות של כוח דתי בשלטון פוליטי תחשב אוטומטית ככישלון מסוכן כמו שקרה באיראן (1979) וגם במקרה של מצרים, תוניסיה או סוריה; או אף, העולם הערבי כולו?

המתח הכלכלי, מצדו, עונה למסמנים כגון 'צדק חברתי' ו'יוקר המחיה' של כלכלות המערב, למן ארה"ב, אנגליה, יוון, ספרד, אירלנד וכלה בישראל. מאז שנת 2008 חוות כלכלות ארה"ב ואירופה משברים פיננסיים חוזרים ונשנים, המתווים מדיניות חירום המוכרת מההיגיון הצבאי: איחוד שורות (בין ימין ושמאל) וחילוץ כוחות (כתספורות בחובות).

השאלה הפוליטית בין חילוניות לדתיות נוסחה גם צבאית (לאחר מלחמת שלושים השנים) וגם פילוסופית. מגדולי הטוענים בשבחה היה עמנואל קאנט. כמי שניסה להשאיר את "הדת בגבולות התבונה בלבד", קאנט היה המנסח העיקרי של הצורך להפריד בין החילוני והדתי. המרחב המדיני-ציבורי, כך קבע, הנו מרחב של תבונה ולכן עליו להיות נייטרלי, חילוני ופיזי. הגל, שקם להתגבר עליו, הבהיר שכל רציונאל נייטרלי נשען על אמונה, ושההפרדה הקאנטיאנית לא קיימת באמת. ובכלל, זה דיון נוצרי מובהק. ביהדות ובאסלאם, שם קובע המעשה ולא האמונה, הפרדה כזו היא לכל היותר מזויפת. בעקבות הקשר הגורדי בין הציונות לנצרות, כינונה של מדינת ישראל לא יכול היה להיות קרוב יותר למערב, בהשוואה גורפת למדינות ערב. נדמה שכל מדינת ישראל הוקמה כבבואה של הפנטזיה למערב שמחוץ למערב.

נוסף למתח בין דת וחילון, המתח האחר עליו נשענת כתיבת אירוע האביב הערבי הוא בין המערב למזרח. בין תפיסת המערב כמוצלח ועשיר בעל כלכלה חופשית, לבין ראיית המזרח כנכשל ועני בעל כלכלה מושחתת. למרות שמדי פעם לפעם עולה לכותרות 'מושחת סדרתי' אחר, גם המוחים המערביים כבר מזהים את הדפוס השיטתי שמייצר את השחיתות. אולם, מדדי החירות המערביים מתרכזים בהיבט התרבותי-פוליטי ולא בכלכלי. כל שנדרש ממדינה כדי להראות יציבות ולהיות 'תקינה' או 'מפותחת' הוא פעילות עקבית בשוק העולמי (לצד בחירות פרלמנטריות). היחסים החברתיים-כלכליים שתומכים בפעילויות האלו אינם מהווים את המדד לחירות, ולכן מתפשט הניצול בכלכלות המערביות ואנו כולנו עובדים יותר (זמן וכמות) ומרוויחים פחות (כסף ואיכות).

עצם הטענה השגורה שישנה הפרדה בין האירועים במזרח ובמערב נשארת כבולה בניגוד האידיאולוגי של הצופה במציאות ושיפוטו הראשוני. יש לטעון בניגוד לכך שאירועים אלה הם חלק מאותו תהליך. המאבק כעת הוא לקרוא את שתי המגמות ביחד, הן הכלכלית והן הפוליטית, כסימנים לדעיכת הסדר הגלובלי, וכן הסדר המקומי – הוא סייקס-פיקו. הסכם זה משנת 1916 חילק את שטחי המזרח התיכון לאזורי השפעה בין מעצמות המערב. מדינות אזור הסהר הפורה הן כולו, כפי ששם זאת ההיסטוריון פרומקין, "הילדים של אנגליה וצרפת". מדינות מומצאות, ולאומים מפוברקים עם מסורות מתחדשות הן תכונות איזוריות ולא רק מדינתיות.

המושגים (כאידיאות ומימושן) של מדינת הדמוקרטיה הייצוגית, וכן של הקפיטליזם הניאו-ליברלי מתפוררים למול עיננו. ממזרח, כמרחב לא-מערבי הכולל למשל גם את ברזיל, מאז שנת 2011 ישנן מחאות פוליטיות שמגדירות מחדש את המושג דמוקרטיה ואת שאלת היחסים החברתיים-פוליטיים בניסיון לענות לשאלת הייצוג; מהמרחב המערבי ישנן מחאות כלכליות שמנסות להגדיר מחדש את המושג קפיטליזם ואת שאלת היחסים החברתיים-כלכליים בניסיונן להידרש לשאלת הייצור. במרחב המזרחי מוחים טורקים, ברזילאיים, הודים, מצרים וסורים על סוגיות של שוויון פוליטי (שכמובן, כולל גם השלכות כלכליות), ודורשים שינויים פוליטיים; במרחב המערבי המחאות דורשות שינויים כלכליים, ולא את הפלת המשטר הפוליטי. תהליך כפול זה משפיע באופנים שונים על היחס הגיאופוליטי של ישראל.

המאבק להבנת המחאות איננו רק מאמץ תודעתי, שבמסגרתו הוגים וחוקרים אומרים לנו מה מתרחש שם, במצרים או בסוריה. זהו גם מאבק אונוטולוגי על הדבר עצמו ובתוך המחאות עצמן. במקום להניח שמישהו אחר יודע מה באמת מתרחש, חוקר או משתתף אחר, יש להניח שמבחינה ממשית גם המוחים עצמם לא יודעים עד הסוף מה הם עושים. בעבור מה הם מוחים, מהן הדרישות שלהם וכיוצא באלה. מבחינה זו המאבק כבר מתרחש, גם אצלנו בישראל, על הדרך להמשיג ולהבין את המציאות סביבנו כחלק ולא כשלם. במקום לחפש אידיאה חדשה אחת או תנועה אחת אחרת, ובמקום לדחות ולו במעט ולחכות לתנאים 'נכונים' יותר, יש לראות שדווקא כעת, בכל מקום סביבנו, ישנן הזדמנויות ליצור ריבויים של חברים חדשים. ולצדם, כן, גם אויבים חדשים. כמו שיודע כל ילד מתבגר שנכנס לחצר המשחקים של בית הספר בפעם ראשונה, חובה עליו להפעיל מסך בערות והשעיית שיפוט, ולהכריע בדרך של קפיצת אמונה או הימור מחושב לאיזה צד ללכת ועם מי להתחבר.

פוליטיקה של הפחתה (Subtraction), ולא של הוספה, חותרת נגד הדחף העכשווי להתבדל ושואפת לסולידריות מעשית מגוונת. היא שוברת את הדיכוטומיה בין (הדמיון של) פוליטיקת הזהויות לבין (השוני של) פוליטיקת ההבדל. יש להביא לביטול מאפייניו הספציפיים של כל מאבק כדי להגיע להבדל המינימלי בינו לבין מאבקים אחרים. הוא מינימלי מפני שהוא משותף לכל אחד פחות הזהות הייחודית לו. באופן גנרי, זה שמשותף בכך שכולם – סונים, עלאווים, קופטים ושיעים – כאחד חדש, נמנעים מביטויים והצגתם של הייחודים שלהם במרחב המשותף.  יש לחזור ולומר, "לא חשוב על מה אתם נלחמים העיקר שאתם נלחמים לצדנו, כרגע, נגד הדיכוי והניצול". מה שמכריע הוא שיתוף הפעולה הרגעי, כחיבור הטרוגני חוצה גבולות שנוצר ומאז מניב חיבורים אפשריים חדשים, ואפשרויות של דברים חדשים.

לא צריך לייחל למשהו אחר חוץ מהכאן ועכשיו, אלא יש לבחור ולהחליט לקחת צד אחר, של האחר, בדיוק כדי להציל את העצמי (האישי והקולקטיבי) הישראלי. ישנה כבר תנועה אחת, של ריבויים, למען שינוי הסדר הקיים – אם בכלכלה נגד הקפיטליזם ואם בפוליטיקה נגד הדמוקרטיה. מעבר לגלובליות של המחאות, גם במישור האזורי הסדר שהטביע את חותמו על טריטוריית המזרח התיכון נראה כמתפרק והיחסים שהחזיקו אותו ככזה מתפוררים גם כן. אך כמה מאתנו מסוגלים לפעול ולחשוב מחוץ למונחים של הפרדת דת ומדינה או מחוץ ליחסים של בעלות פרטית? כבר אין אפשרות לחשוב באותה דרך פשטנית של ביקורת האידיאולוגיה המרקסיסטית הרואה בדת "אופיום להמונים", ובמדינה ישות אחידה ורציפה. השאלות שחייבות להישאל כעת הן מן היסודיות ביותר לתרבות המערבית, ואינן קשורות ישירות להתרחשות האביב הערבי דווקא במדינות מוסלמיות. כל מי שחרד לגבי ה'כאן' (ישראל בפרט והמערב בכלל) חייב כיום להיות חרד לגבי ה'שם'.

מתחת לאלמנט הדתי שמנסים בכתיבה הרווחת להבליט כגורם מסביר, נמצא האלמנט האוניברסלי בעצמו בתור הסינגולריות המצרית. לכן כל אחד מאתנו שצפה במתרחש במצרים, בעיקר בראשית 2011, הבין על מה הם נאבקים. גם מבלי להיות מומחה למזרח התיכון יכול היה המתבונן באירוע להבין שמתרחש דבר מה בעל השפעה עולמית. מכאן, ולמרות ההרגשה הנפעמת, קמו 'בבוקר למחרת' המוני הכותבים והמשיכו לסקר ולנתח את "המהפכות הערביות" או את "הטרור האסלאמי" ובכך לשמור על ההבחנה שבין דת ומדינה, לפחות מהצד שלהם כמובן.

מיעוט הכתיבה שעוסקת בקשר בין המחאות באביב הערבי לבין המחאות בישראל ובעולם המערבי נועד בדיוק כדי להסוות את הניסיונות לערער את היסודות הרעיוניים של התרבות המערבית. אחרת, המכונה הכלכלית שהיא אזרחי המערב ועם ישראל, "שלא סוגרים את החודש", עלולה להפסיק פתאום. היא עלולה לעצור, ולחשוב על המשך דרכה כיהודית, כציונית אולי (לא) כדמוקרטית. תכונות אלה יעמדו במבחן כל רגע בעתיד הנראה לעין ביחסי ישראל עם הפלסטינים בגדה ובעזה, עם המצרים והסורים, עם ארה"ב ואירופה, טורקיה ואיראן, סעודיה וירדן. בכל אחת מהמדינות הללו ישנן כעת פצעים פתוחים ומחלת ההתעוררות נראית מדבקת בהחלט. קשרים בלתי צפויים הם היחידים שניתן לסמוך עליהם, ומיני קליקות ישנות, בין מושגים במחשבה ובין קבוצות בחברה, מאבדים אחיזתם במציאות המתהווה.

פאשיזם לא בא

(לפחות לא לתל אביב)

לפני קצת יותר משלוש שנים, בקיץ 2010, עלה לי רעיון לסרט שייקרא "יומני היוגה שלי". זה היה אמור להיות סרט בסגנון "קברט", שבמרכזו חוג יוגה במרכז תל אביב בתחילת העשור השני של המאה ה-21. משתתפי החוג נפגשים מדי שבוע, עושים הרפיה ו"כלב מסתכל למטה", ומשתדלים לחיות את חייהם פחות או יותר בשלווה. השיעורים נמשכים כסדרם גם כאשר ההתרחשויות מחוץ לסטודיו נעשות פחות ופחות שגרתיות. גם כשברחוב עוברות כנופיות אלימות של פורעים רעולי פנים עם דגלי ישראל. גם כשהמשטרה פורצת לביתה של אחת המשתתפות ועוצרת אותה. וכן הלאה, עד שהשיעורים לא נמשכים יותר.

נזכרתי ברעיון הזה לפני כמה שבועות, כשמצאתי גיליון של "העיר" מיוני 2010, שכותרתו "פאשיזם בתל אביב". העיתון תיעד עשרות ומאות ביטויים להידרדרות המהירה של המשטר הדמוקרטי בישראל. גם באוניברסיטת תל אביב יצא בערך באותו זמן פרסום שבועי שנועד לעקוב אחרי עליית הפאשיזם על בסיס שוטף. נפתחו גם בלוגים לתיעוד הידרדרות הדמוקרטיה, כולל הבלוג הזה. כולם היו בסוג של ריגוש, תחושה שקורה משהו חסר תקדים, משהו שלא ייאמן.

כי זה היה באמת לא ייאמן. הצעות חוק, הפגנות של "אם תרצו", צעירים רעולי פנים בלי חולצה שועטים בכנופיות ברחובות תל אביב. כמו העמודים הראשונים ביומנים של ויקטור קלמפרר מ-1933. כמו העמודים הראשונים בזכרונות של סבסטיאן הפנר, שנזכר איך הוא פוגש לראשונה איש אס-אה. "לא עוד שוטר המקוף המוכר". מבהיל, אפילו מבעית. "לא יאמן מה שקורה בישראל, פשוט לא יאמן", אמרתי למריוס המארח שלי. כולם התווכחו אם השנה היא 32' או 34', או אולי כבר 37.5'. אם צריך לעזוב כבר עכשיו, או לחכות כמה חודשים. והרבה באמת עזבו (לרוב כי היתה להם הזדמנות מתאימה). במסיבות הפרידה שלהם,
היתה נסוכה על פניהם הבעה נוגה, כאילו הם עוזבים מקום שאליו כבר לא יחזרו לעולם.

ובאמת, אם מסתכלים על אותו גיליון של "העיר", אפשר להסיק שהידרדרות הדמוקרטיה מתרחשת בקצב מואץ, וממש אוטוטו הכול הולך להשתנות. "הפגנה – כל עוד זה חוקי" קראו ההזמנות בפייסבוק. בפועל, כל מיני דברים קרו בשלוש השנים האחרונות, אבל לא בדיוק בצורה שבה אני ורבים אחרים דמיינו את ההתרחשויות. "העיר", למשל, הפסיק לעקוב אחרי קריסת הדמוקרטיה – אבל לא כי השלטונות הוציאו נגדו צו סגירה, אלא כי הבעלים שלו החליט לסגור אותו.

בחוסר התאמה מתסכל לפנטזיה הבורגנית של מעצרי היוגה, הפאשיזם לא בא אליי הביתה. ויכול להיות שהוא לא בא בכלל. אם למקם את עצמנו על הטווח שמ-1932 והלאה, אפשר להגיד אפילו שחזרנו קצת אחורה בזמן. יש תג מחיר, ויש אלימות משטרתית, ורון חולדאי, ורות קלדרון. אבל גם בעבר היה את רחבעם זאבי, את יונה אברושמי ואת עמי פופר. אולי ההבדל הוא שלא היה אז פייסבוק.

מה שיש זה כיבוש, נישול, בידוד, גזל אדמות ומסעי הרג עונתיים. יש כליאה וגירושים, יש גזענות ויש דיכוי תרבותי – כמו שהיה עוד לפני שנולדנו, בצורה כזו או אחרת. ויש, כמובן, קפיטליזם.

אבל כל זה לא פאשיזם. אפשר לקלל עד לב השמיים את שר האוצר  – אבל עד לפני שנה-שנתיים, בתקופת העלייה המטאורית של ליברמן, הדעה הנפוצה בחוגי השמאל היתה שבשנים הקרובות נצטרך להתמודד עם דברים חמורים בהרבה מעליית מחירי הערק.

האם אפשר לנשום לרווחה? יכול להיות. אולי ההיסטוריונים שיכתבו את תולדות ישראל בתחילת המאה ה-21 יגידו שהידרדרותו של המשטר לכיוון הפאשיסטי הגיעה לשיאה בתקופה שבין "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008 לחודשים שאחרי משט המרמרה במאי 2010, אבל נבלמה או לפחות הואטה בשנים הבאות. הם בוודאי יציינו את ארגוני זכויות האדם ואת הח"כים המועטים של השמאל שעמדו על המשמר. אולי הם ייחסו את השינוי למחאה החברתית. ובאמת, יכול להיות שעם כל הביקורת על המחאה החברתית, היא הצילה אותנו ממצב פוליטי הרבה יותר גרוע מהמצב הנוכחי, בכך שהפנתה את השיח לנתיבים כלכליים-חברתיים.

יריב מוהר כתב על זה לא מזמן, בעקבות המחאה בטורקיה –

תובנה מפובליציסט טורקי מוכשר: המחאה הפכה זה מכבר לרשות נוספת וחשובה בדמוקרטיה, בפרט בדמוקרטיות שבריריות. ומכאן חשיבותה – כעוד כוח מבקר ומאזן ובולם את המערכת השלטונית, שלעיתים מערכות האיזונים והבלמים המסורתיות קרובות מדי לצלחת ההגמוניה או למיסגורי "החוק והסדר" הפורמאליסטיים, ולכן לא יכולים לבלום.

אבל אם ככה, אם המחאה באמת סימנה מפנה היסטורי, יהיה צורך בפרספקטיבה ארוכה יותר כדי להבין מה בעצם קרה כאן. מה למשל קרה בקיץ השני, הטראגי, של המחאה, ששיאו בחלון הבנק המנופץ וסופו בלהבה ששרפה את משה סילמן. ומתי בעצם נגמרה המחאה והתחיל הקמפיין של "יש עתיד". כל זה במישור האינטראקציה בין הציבור לממשלה, שהיתה, יש לומר, יותר תוססת בשנתיים האחרונות מאשר ברוב ההיסטוריה של ישראל.

אבל כדי להבין באמת מה קרה כאן, יצרכו להיחשף גם כמה מסמכים ושיחות סודיות שישיבו למשל על השאלה – האם נתניהו באמת עמד לתקוף באיראן, או שכל זה היה ספין?

(תקיפה באיראן – עוד משהו שכנראה ניצלנו ממנו).

כל זה בהנחה שהפאשיזם נבלם. אבל יש גם אפשרות אחרת. יכול להיות שבשום שלב לא היתה סכנה אמיתית של "פאשיזם". ש"הפאשיזם" עצמו היה עוד איזה ספין.

כי בשלב מסוים, יש לומר, הדיבור על סכנת הפאשיזם הפך לספורט לאומי של אותו "מעמד בינוני" מפורסם. ובמיוחד בתל אביב, שבה הסיכוי להיעצר ברחוב על ידי המשטרה הוא דווקא נמוך יותר מאשר בכל מקום אחר בישראל. אבל הרי זה מה שעושים בתל אביב – יוצאים לשתות, נאבקים בפאשיזם, וחולמים על "לעשות את זה בגדול" בחו"ל.

התחלתי לחשוד שמשהו בדיבור על פאשיזם נעשה מפוקפק מתישהו ב-2011. זה היה כפגשתי עיתונאי אחד שהכרתי בתקופת עופרת יצוקה. אז, במלחמה, היה לנו ויכוח די קולני ולא נעים – הוא שאג עליי שאני מוציא את דיבתם של חיילי צה"ל ואני צווחתי שהוא פאשיסט. ועכשיו, שנתיים אחרי, מצאתי אותו בפאזה אחרת, מסביר לי שישראל נעשית פאשיסטית ושכל מי שדואג לעתיד של הילדים שלו צריך לברוח מכאן. והוא באמת היה בדרך החוצה.

גם המערכונים בארץ נהדרת שבהם נראה ליברמן בדמות מעין-היטלר סימנו איזה טוויסט במצב. אם התוכנית של המדינה בערוץ של המדינה מבוססת רובה ככולה על בדיחות בנושא הפאשיזם של הממשלה – הרי ש"העמידה מול הפאשיזם" היא לא עמדה שולית של איזו קבוצה מצפונית זעירה. וכשאמנון דנקנר פירסם את המאמר "אני מתבייש", עם משפטים כמו –

נדמה כי דברים שהיו אצורים ועצורים בנשמה הישראלית, מוחבאים היטב מחמת הבושה, מתפרצים פתאום בתחושה של שחרור ומרקדים באופן מגונה בראש חוצות… יש מפלגות שלמות שהצבע והמוזיקה שלהן מעוררים בפלצות זיכרונות אימה.לפעמים אני מנסה לעשות את התרגיל הבא: לחשוב שאני הולך לישון מתישהו בשנות השמונים או התשעים ובעצם מה שאני חווה בזמן האחרון כאן הוא רק סיוט בשנתי. לא. הרי זה לא יכול להיות. לא אצלנו. לא אצל יהודים. אבל הנה – זה קורה.

עלתה שוב השאלה: מי כאן נגד מי, ולמה.

"לא נסתום את הפה", כך כתוב על החולצה המקומטת. ובאמת לא סתמנו.

בתרבות שמבוססת על חוויות פוליטיות קולקטיביות, החרדה מהפאשיזם הפכה בעצמה לחוויה כזו – לפחות מבחינת אותם chattering classes שמורשים להופיע על מסך הטלוויזיה. וכך, האנרגיה האלימה של הפאשיזם הוטמעה בתוך הפטפוט הכללי. כרגע היא מתחבאת איפשהו בתוכו, ספוגה כמו גוש חרא שנמרח בשכבה דקה על פרוסת לחם.

כשמדברים ב"לילה כלכלי" על איזו קטסטרופה כלכלית עתידית, הפרשנים מרגיעים ואומרים ש"הבורסה כבר שקללה את זה". כך למשל הם מגיבים כשמוזכרת הסכנה שיוון תפרוש מהאיחוד האירופי. "כן, יכול להיות שזה יקרה, אבל הבורסה כבר שקללה את זה". במשך תקופה ארוכה הייתי צוחק כשהייתי שומע שהבורסה שקללה את המשבר הכלכלי. חשבתי שהם מטומטמים, חסרי אופק היסטורי, שלא מבינים מה עומד בפתח. אבל בשלב מסוים הבנתי שאולי הם צוחקים עליי.

כי מה זה בעצם אומר ש"הבורסה שקללה" את הקריסה? אני מניח שזה אומר שבעלי ההון כבר התכוננו לאפשרות הזאת, כלומר פיטרו עובדים, קיצצו במשכורות, העבירו מפעלים לסין וכו'. במקום שהמשבר יבוא בבום, כחוויה קטסטרופלית שכולם עומדים מולה המומים ונפעמים, האנשים הקטנים סופגים את הסיכון באופן אישי ואינדיווידואלי, בצורת מכתבי פיטורים או הורדות משכורת. ואז הבוס מסביר: "אנחנו חייבים להתכונן למה שעומד בפתח".

באותו אופן אפשר לומר שהבורסה הפוליטית הישראלית כבר שקללה את הפאשיזם. תוצאת השקלול: יאיר לפיד. הוא ממלא את תפקידו של הבוס, שמסביר: "אנחנו הרי לא רוצים שיהיה כאן פאשיזם, גם הדוד אמנון לא רצה, אנחנו הרי יהודים ולא אוהבים מגפיים משוננים, אז בשביל שלא נצטרך פאשיזם צריך לכרות ברית עם נפתלי בנט, ולגייס את החרדים והערבים, ושההגדרה של המדינה תהיה רק קצת יותר יהודית וכו', וגם אם אפשר שתשתו פחות ערק. וככה נוכל להמשיך לחיות בערך כמו עכשיו, עם פייסבוק בחינם חופשי לכולם ועם גבעת חלפון ביום העצמאות".

ובאמת, התוצאה הושגה. התסיסה בבתי הקפה של תל אביב נבלמה במידה רבה. האמנים חזרו לעסוק באמנות, המצחיקנים במצחיקנות והפרסומאים בפרסומנות, בערך כמו בימי אולמרט העליזים. המשפחה הלוחמת של השמאל המתגונן התל אביבי, שהתחשלה בימים הקשים, מתחילה להיפרם בקצוות. אז לגורי אלפי יש פתאום מחשבות שאולי הוא קרוב לנפתלי בנט. ואנשים כמו דרור פויר מגלים שנתניהו הוא בעצם לא כל כך נורא. זהו אותו פויר שהפיק בעבר הלא רחוק טקסטים זועמים ביותר בדבר הסכנה לדמוקרטיה, ושחבריו נזפו בסמכותיות בכל מי שהשמיע דעה אחרת: "שקט! עוצרים את  הפאשיזם".

השלטון כאן למד מזמן שהדרך הטובה להתמודד עם התנגדות היא התעלמות, בידוד והשתקה באמצעות בידור. וכך, כל מיני אנשים שצרחו כמה המדינה הזאת פאשיסטית מופיעים פתאום בתור "שגרירים של מדינת ישראל" (ואפילו בלי תשלום!). כי עכשיו כשאין פאשיזם, מתברר שבעצם הכול די סבבה. היי, יש לנו אפילו שר אוצר שמנגן ביטלס!

לא קל לתחזק זעם לאורך זמן.

*

כמובן שיש תופעות פאשיסטיות בישראל, ויש מנטליות פאשיסטית מושרשת מאוד, איפה שלא תחפור. אבל יש לציונות דחף אחד חזק יותר מהדחף הפאשיסטי, והוא דחף ההישרדות. ומה שלא הבנו כשפחדנו מהפאשיזם, זה שהקפיטליזם והגלובליזציה הם מרכיבים מהותיים במשטר הציוני. ספק אם ישראל פאשיסטית תוכל להמשיך להחזיק חברות הייטק שיעשו עסקאות עם גוגל. אפשר אפילו לשאול אם פאשיזם ממש, עם המרכיב האוטרקי שטמון במשטר כזה, הוא בכלל אפשרי בקונסטלציה הכלכלית הנוכחית באיזשהו מקום בעולם המבוסס. או שאולי המערכת העולמית כולה היא כבר מזמן פאשיסטית, כמו שטוענים אנרכיסטים לא מעטים. אבל במקרה כזה, המושג פאשיזם מקבל כבר משמעות אחרת.

אבל זאת לא רק גלובליזציה מופשטת. אם נחזור לציונות: הציונות היא פרויקט עולמי. מרכז הכוח שלה לא נמצא בירושלים, וגם לא בתל אביב. הוא נמצא במקום שאין לו שם, בקו רוחב 51.76, קו אורך -17.53, כמה מאות קילומטרים ממערב לסקריף שבאירלנד, לתוך האוקיאנוס האטלנטי –  אמצע הדרך בין ירושלים לוושינגטון.

אי אפשר בעצם לדבר על המשטר בישראל בלי לדבר על המשטר בארה"ב. ישראל היא משטר חסות של אמריקה, ואמריקה תחליט בדיוק כמה פאשיזם היא מוכנה לסבול כאן. המנהיג בפועל של ישראל הוא ברק אובמה – אם הוא פאשיסט, אז גם ישראל פאשיסטית.

בפראפרזה על אמירה אחרת: ישראל לא מספיק חזקה לעשות דמוקרטיה, ולא מספיק חזקה בשביל לעשות פאשיזם. לכן הייתי אומר לאלה שנוסעים לחו"ל וחושבים שלא יהיה להם לאן לחזור – תנוח דעתכם. כל עוד המערכת הבינלאומית מתקיימת בצורתה הנוכחית, גם ישראל תתקיים פחות או יותר בצורתה הנוכחית. היא עדיין נחשבת לפתרון הבעיה המכונה "הבעיה היהודית". וכשהמערכת הבינלאומית תתרסק, ממילא שום מקום לא יהיה בטוח.

רטוריקת העמידה מול הפאשיזם היתה אסטרטגיה פוליטית עם אפקטיביות מסוימת, שגרמה לאנשים מהמעמד הבינוני להרגיש הם נאבקים "על עצם הזכות להיות מה שהם", כלומר על הזכות להמשיך לחיות כמו כל צעיר מערבי ולעשות יוגה. אבל למעשה האיום על אורח החיים הליברלי-מערבי בישראל מעולם לא היה משמעותי.

מי שנמצא כאן בסכנה פוליטית אמיתית הם אלה שהיו תמיד בסכנה – כלומר בעיקר ערבים ולא-יהודים אחרים. אלא שמעט מאוד יהודים מתעניינים בצרות של לא-יהודים, ולא נראה שזה ישתנה בקרוב. לרוב לא עושים על זה מערכונים בארץ נהדרת, ולרוב לא עוזבים בגלל זה את הארץ.

אבל בסופו של דבר, זאת הבעיה: הכיבוש, הנישול, הבידוד, גזל האדמות ומסעי ההרג העונתיים. הכליאה והגירושים, הגזענות והדיכוי התרבותי – כל מה שהיה עוד לפני שנולדנו, בצורה כזו או אחרת.

ויש כמובן קפיטליזם. הדיקטטורה של הקפיטליזם היא אפקטיבית יותר מכל חוק פאשיסטי. היא אומרת לך: "אתה יכול למחות כמה שתרצה, אבל אף אחד לא ישלם לך על הלחם, ואולי גם תצטרך לשלם את הוצאות האבטחה". וכך מוחים רק המבוססים ממילא, והדברים ידועים.

ישראל היא קהילה מגודרת, פרויקט אנדרומדה, שהפקיעה ארץ שלמה, גידרה אותה ובאמצעות כוח אבטחה עצום כתשה את תושביה. אולי זה פחות עניין של דמוקרטיה, ויותר עניין של גזל. כמו שאמר ג'מאל זחלקה: קחו את הדמוקרטיה שלכם, ותחזירו לנו את האדמות.

 לכן צריך לומר בכנות, שמי שרוצה להתנגד לרוע של מדינת ישראל יצטרך להתעמת עם הרוע במקומות שבהם הוא פוגע, ולא לחכות שהרוע יבוא לקחת אותו מהסמינר באוניברסיטה.

אבל אולי אני טועה.

בין מירי רגב למחאה החברתית: קווים לדמותו של הפופוליזם הישראלי

דניאל רוזנברג

"אין הם יכולים לייצג את עצמם, יש לייצג אותם" (קרל מרקס, השמונה עשר בברימר)

המלה פופוליזם נוטה להשתבץ בהקשרים רבים מאוד בשיח הפוליטי הישראלי. דרישות בלתי ריאליות, בעיקר כאלה שמוצגות בצורה מתלהמת או קולנית יחסית, לרוב מגונות כ"פופוליזם" בשל חוסר ההיתכנות שלהן. המחאה החברתית, החרם הצרכני, ההצעות לסיפוח השטחים, רעיונות לשינוי שיטת משטר, כל אלה הוגדרו או מוגדרים כפופוליזם על ידי דוברים שונים. אישים מסוימים מוגדרים כפופוליסטים באופן שגור. מופעיה של המלה הם רבים ומגוונים ממש כשם שהם לא מדויקים. המונח פופוליזם נהפך למסמן ריק, מעין כלי פולמוסי המשמש לניגוח. עם זאת, פופוליזם, בתור מושג מפתח בתורת המדינה, הזוכה לפופולריות בארץ ובארצות אירופאיות שונות, ראוי להגדרה שיטתית יותר בכדי להפוך שימושי.

את הפופוליזם אפשר להגדיר בתור תשוקה לביטול התיווך הפוליטי בתוך משטר נתון – תשוקה הבאה לביטוי בעיקר בשיטות ממשל דמוקרטיות (כלומר כאלה המבוססות על שלטון עצמי ובחירות עממיות, יהיו אשר יהיו הסממנים הספציפיים שלהן), ומקבלת ביטוי ציבורי משמעותי, ולרוב קונפליקטואלי. הפופוליזם שואף ליצור קשר בלתי מתווך בין העם, בהיותו הריבון, לבין מנהיגיו, ללא גופי ביניים מוסדיים כגון מפלגות, תקשורת, ארגוני חברה אזרחית וכדומה. התשוקה הפופוליסטית מבקשת לבטל את המרחק המצוי בכל שיטה פוליטית הקיימת בחברה מודרנית, בין השליט לבין הנשלטים; היא מבקשת להביא את המנהיג אל העם באופן ישיר, ולבטא באופן מילולי את עקרון הריבונות הפופולרית.

הפופוליזם, כאמור, עוין את הגופים המתווכים בין העם והיחיד לבין השלטון. הגופים האלה נתפסים לדידו כגורמים הזורעים פילוג, מבוכה ובלבול; במירעם, הם אפילו יכולים לחטוף החלטות שלטוניות לטובתם או למנוע מהחלטות אחרות להתבצע. הגופים האלה פוגעים ברצון הכללי, ביכולת ובפוטנציאל של העם, המוצג כגוף הומוגני, לקבוע את גורלו; הם מוצגים כמביאים למיסוך מיותר ביחסים השלטוניים, כהסחת דעת מהריבונות ההחלטית והנחרצת (ולכן מהדמוקרטיה). הפופוליזם חושד בפלורליזם הממסדי, כפי שזה התקבע בדמוקרטיות המודרניות, ובריבוי של דעות ועמדות, במיוחד כפי שזה בא לידי ביטוי בארגוני חברה אזרחית הנושאים אופי דליברטיבי (התדיינותי).

היחסים בין דמוקרטיה לפופוליזם הם מורכבים: מחד גיסא, רוב בעלי הכוונות הדמוקרטיות ירחיקו את עצמם מפופוליזם לסוגיו, או לפחות מהגילויים החברתיים הבוטים יותר שלו. מאידך גיסא, הפופוליזם דווקא מתיימר להוציא לפועל את המהות הפנימית של הדמוקרטיה, זו המתבטאת בריבונות העם ובאוטונומיה שלו. התשוקה למימוש מיידי ובלתי מתווך של רצון העם היא מהאספקטים הטראגיים של הדמוקרטיה המודרנית: רוסו ביטא זו בדברו על כך כי "את הריבונות לא ניתן לייצג" (la souveraineté ne peut pas être représentée) – מה שמוביל בהכרח לנסיונות חוזרים ונישנים, חסרי תוחלת באותה מידה, להביא להשלמה של אותה ריבונות עממית דרך מבנים פוליטיים כאלה ואחרים.

מבחינה פילוסופית, הפופוליזם מייצג משבר עמוק יותר, זה של חוסר היכולת להשלים עם מרחק, עם יצוג סמלי וחלקי, עם תיווך באשר הוא. היחס בין פופוליזם לבין הפוליטיקה הדמוקרטית מקביל ליחס בין ריב לבין שיחה, בין בין פורנוגרפיה לאמנות, בין פולחן לתיאולוגיה. הריבוי והמרחק, ההכרחיים לדיון שקול, נדחקים הצידה לטובת הפעולה לשם הפעולה; הפער הסמלי, שמאפשר בתורו שפה ותקשורת, נדחק לטובת עיסוק כפייתי ב"מציאות", המופיעה בתור הכותר הסופי והמוחלט תחתיו יש לשפוט כל פעילות וכל תופעה פוליטית וחברתית. הבוז למלה, להבטחה, ולהסכם, ובשל כך גם לכוונה הטובה, למצפון ולתבונה הציבורית, שב ועולה בטקסטים הפופוליסטים על סוגיהם השונים.

פופוליזם בישראל

לא זה המקום להתחקות אחר התפתחות הפופוליזם בישראל. יש לו יש היסטוריה ארוכה ומפותלת המגיעה לראשית הפוליטיקה היהודית בפלסטינה, וגם קודם לכן (ניתן אף לומר כי הדוגמא הפופוליסטית הראשונה מופיעה בתנ"ך, במהלך שבו מבכר העם את המלך הריכוזי על פני המעמד המתווך של השופטים). הציונות תמיד פלירטטה בצורה כזו או אחרת עם הפופוליזם, בין אם במדיניות הריכוזית של חלק מראשי ההתיישבות המוקדמת, ובין אם באופן הניהול הכלכלי הממלכתי בשנותיה הראשונות של המדינה, אופן ניהול שהכיר בהתאגדויות חברתיות שונות רק במידה ואלה תרמו לטוב הכללי האידיאלי (יש לציין גם כי עד היום לא נמצא חופש ההתאגדות באף מסמך חוקתי במדינת ישראל, כאשר החוק המבטא אותו בעקיפין, חוק העמותות, נחקק רק ב-1980).

עם זאת, ובניגוד מובהק לתנועות לאומיות אחרות, העמדה הפופוליסטית אינה מוטמעת בקוד החיים של הציונות הלאומית. מדובר, ככלות הכל, בתנועה פלורלית ביותר בהרכבה, גם אם לא תמיד פלורליסטית באופיה, כך שהיכולת להמליך מנהיג שחורץ משפט לכאן או לשם תמיד הוגבלה בידי קבוצות אינטרסים שידעו לעמוד על שלהן. הציונות, לטוב ולרע, תמיד הכילה כוחות צנטריפוגלים חזקים שעמדו בניגוד ליכולת לבסס שלטון ריכוזי של ממש. אמרתו המפורסמת והידועה לשמצה של בן גוריון, "אני לא יודע מה העם רוצה, אבל אני יודע מה הוא צריך", דווקא אינה פופוליסטית: היא מייצגת עמדה אגנוסטית, ספקנית, ביחס לרצון הישיר והמאוחד של העם, ואפילו מזהירה מפני היכולת לייצג רצון שכזה. במובן מסוים היא המשכו של הפסוק המצוטט לעיל של רוסו. את הדמוקרטיה הישראלית המוקדמת ניתן לזהות יותר בתור שלטון הארגון: בעיקר המפלגה, אך גם האיגוד (ההסתדרות) וגופים קולקטיבים אחרים שניחנו בכוח פוליטי; גופים אלה לא נודעו באופן ההתנהלות הדמוקרטי במיוחד שלהם, אך למרות זאת שימשו כחוצץ בין הפרט והקהילה לבין השלטון המרכזי.

ניתן לתארך את צמיחתו של הפופוליזם הישראלי כתופעה פוליטית קוהרנטית ובת-זיהוי דווקא לתקופה הנוכחית, בעיקר לעשור האחרון. יהיה מפתה לראות מנהיגים חזקים ודומיננטים, כגון נתניהו או שרון, בתור מייצגים של הפופוליזם הישראלי, אך למעשה מדובר בתופעה מורכבת יותר מכך, העולה דווקא כתנועת מחאה נגד השלטון ומהלכיו. את עלייתו של הפופוליזם לא ניתן לייחס לפוליטיקאי כזה או אחר, בוודאי שלא כזה המצוי בעמדת הנהגה, אלא, באופן פרדוקסלי קמעא, דווקא למה שמכונה החברה האזרחית, זו שאינה קשורה במוסדות השלטון.

את התנועה הפופוליסטית הראשונה של ישראל החדשה ניתן לזהות עם מחאת המילואמניקים לאחר מלחמת לבנון השנייה. כשלון המלחמה הזו נתפס בציבור הישראלי ככשלון מנהיגותי, כזה שבו "הדג מסריח מהראש". נערכו ראיונות עם חיילים שנשלחו למבצע אשר התלוננו על ההוראות הסותרות, חסרות המשמעות, מצד המפקדים והקצינים, המפקדים והקצינים בתורם האשימו את הדרג הפיקודי העליון, אשר גלגל בתורו את הכדור לכיוון הממשלה. הסנטימנט שליווה את כל תהליך הקמת ועדת הבדיקה ופרסום תוצאותיה, שנדחף וזכה לציבוריות רבה בזכות תנועת המחאה, היה כזה של התנגדות לכל אותם אישים ומוסדות המסמלים את הממסדיות, את המבנים של המערכת הקיימת הרקובה. ברטוריקה שניהלה תנועת המחאה בעקבות המלחמה הובילו שני אלמנטים עיקריים: השטח מול הדימוי. השטח יוצג על ידי החיילים שלחמו בחזית או בתפקידים מסייעים על הקרקע, שנשאו בעול הלחימה בפועל. הדימוי יוצג על ידי המפקדים, הקצינים והפוליטיקאים, כל אותם בירוקרטים המנותקים מהמתרחש על הקרקע. לפי אותה רטוריקה, אלה השייכים למחנה הדימוי לא מבינים את השטח, הם לא נחשפים אליו אלא דרך אמצעים מתווכים (מסכי הפלזמה הזכורים לשמצה, ניירות הבורסה של דן חלוץ) ולכן לא מסוגלים למלא את תפקידם המנהיגותי. אל מול אלה עמדו המילואמניקים, הלוחמים, שבזים לגופים המתווכים ולא זקוקים להם; העדויות והחוויות הישירות שלהם זוכות לערך אמת, ולכן לערך מוסרי גבוה יותר.

זו היתה יריית הפתיחה של הפופוליזם הישראלי, של התשוקה הפוליטית להתקרב לדברים כשלעצמם ולבטל את התיווך בשם עקרון המציאות. תשוקה הרואה עצמה כנושאת את דברו של העם, הסובייקט הפוליטי העליון והיחיד. מהלך זה התגלגל בשנים שלאחר מכן ברבים מהמיזמים הפוליטיים הבולטים. העניין העיקרי היה למצוא את אותו עם, אותו גורם בלתי מתווך, שאמור לכפות את שררתו על הגורמים האחרים בחברה. המאבק ניסוב אודות מהות ההגדרה של העם, מאבק שהיה סמנטי בעיקרו. כך ניתן למשל לראות את המקרה של תנועת אם תרצו, שייצגו נסיון לבטא את הרצון של העם כפי שזה מוגדר במונחים פחות או יותר אתניים ותרבותיים. התשוקה לאמת הבלתי-מתווכת פגשה את התשוקה הלאומית, והן נכנסו לעבודה בבדיקת סילבוסים, ספרי לימוד ושאר תכנים.

עם זאת, הפופוליזם לא פסח גם על חלקים מסוימים בשמאל הישראלי, שתמיד לקה בתשוקה לבטל את התיווך הפוליטי. כך ניתן גם להבין את אחד המומנטים המשמעותיים של מחאת קיץ 2011. הקריאה הפלביסצטרית "העם דורש צדק חברתי", בעיקר כשהיא מגובה באסטרטגיה שנועדה לעקוף, ואף לסלק את הגופים המתווכים (מפלגות, תקשורת וכו'), בהחלט מייצגת את אותו שיח פופוליסטי, גם אם זאת תוך הגדרה מחודשת של העם.

המקרה של מירי רגב

ניתן לבחון את עליית הפופוליזם החדש באמצעות המקרה של ח"כ מירי רגב. עלייתה של מירי רגב כרוכה בעלייתו של הפופוליזם החדש בישראל מכמה טעמים. ראשית, הופעתה של מירי רגב בספרה הציבורית, באמצע העשור הקודם, חופפת בערך להופעתו של הפופוליזם כתופעה בת-הגדרה. מירי רגב זיהתה עצמה הן עם המערכת, בכהונתה כדוברת צה"ל ובתפקידים אחרים מסוג זה, ולאחר מכן עם "העם" או "השטח", בכהונתה כחברת כנסת, ובעיקר החל משנת 2011 ומפריצת המחאה החברתית של הקיץ. סקירה של פועלה של מירי רגב יכול ללמד אותנו רבות על תנאי הופעתו של הפופוליזם הישראלי, אשר התגבש כתגובת נגד לניכור הפוליטי שחוללו רגב ודומיה לאורך השנים האחרונות.

אם אפשר לסכם את ההיסטוריה התעסוקתית של מירי רגב, יהיה זה באמצעות המלה "תיווך". רגב השתתפה בהקמת מדור יחסי ציבור של מפקדת חילות השדה, כיהנה כמנהלת ההסברה של ראש הממשלה אריאל שרון ולאחר מכן מונתה לצנזורית צבאית ראשית. במשך שנים זוהתה רגב עם התיווך, עם החיץ, בין הציבור לבין מקבלי ההחלטות, בין אם בצבא או בצמרת הרשות המבצעת. הקריירה של רגב, למעשה סוג של יועצת תקשורת, פרחה בתקופת ההתנתקות, אולי התקופה "המתווכת" ביותר בהיסטוריה הישראלית החדשה, שלוותה בהתפוצצות של אנשי תקשורת, יועצים, דוברים ושאר מתווכים. בתקופה זו היה צורך בעשרות ומאות טכנוקרטים אשר "יסבירו" את המהלך לציבור וינסו לגשר על הפערים העצומים בין חלקי הציבור, ובין הציבור לבין המציאות.

רגב פרצה לתודעה הציבורית ונעשתה מוקד לדיון בתור דוברת צה"ל במלחמת לבנון השנייה. ככזו, היא זוהתה באופן מובהק עם הדרג הצבאי הבכיר ואף עם ההנהגה הפוליטית. היא היתה הדמות שזוהתה ביותר עם ה"פלזמות", עם המיסוך שבין ההנהגה הצבאית לבין החפ"שים, ובין השלטון הלא-יוצלח, השלומיאלי והמושחת, לבין הציבור. בעדויותיה בועדת וינוגרד ובראיונות מהתקופה, היא נראית כמקדמת מובהקת של הקו המתווך; שם היא טוענת כי יש צורך בהקמת רשות הסברה לאומית, במאבק בהדלפות משדה הקרב (באמצעות החרמת טלפונים פרטיים של חיילים) ובאופן כללי בדיברור יעיל ומתקדם של הנעשה בשטח. מירי רגב של אותה תקופה היא מופת של פוסט-מודרניזם, של עליונות התדרוך על השטח, או הדימוי על המציאות.

עם תחילת הקריירה הפרלמנטרית שלה, החליפה מירי רגב דמות באופן קיצוני. מיועצת תקשורת היושבת בקריה בתל אביב ומדבררת את הצמרת הפיקודית, הפכה רגב ללוחמת חברתית. התמודדותה בפריימריס בליכוד ב-2008 נעשתה על בסיס ילדותה בפריפריה (רגב היא ילידת קרית גת), מאמציה לטובת האוכלוסיות העניות והנשים. לאחר בחירות 2009 נכנסה לכנסת, שם מיתגה עצמה כחברת כנסת חברתית העושה למען השכבות החלשות. כל אותה תקופה גם העמידה עצמה רגב ככוח נגדי להנהגת מפלגתה: כך למשל במאבקה נגד ההכרזה על הקפאת הבניה בהתנחלויות. במרס 2011 נשאה נאום בו קישרה בין השבתת הבנייה בגדה המערבית למצוקת הדיור הפוגעת "בזוגות הצעירים, בנוער שלנו , בילדים שלנו".

אך המפנה הסופי שעברה רגב לכיוון הפופוליזם התרחש לאחר מחאת קיץ 2011. במחאה זו כמובן ניתן לומר שנחשף פרצופה האמיתי של רגב, שתקפה וגידפה את אוהלי המחאה, ואף זכתה מהם לבוז גלוי על היותה חברת קואליציה ומזוהה עם הממסד (שפיכת המים הזכורה בשדרות רוטשילד). עם זאת, רגב לא נסוגה מהעניין החברתי, אלא אף הגבירה את תמיכתה בו, זאת תחת הדגשת היסודות הרטוריים האותנטיים והבלתי-מתווכים. עניין זה ניתן להדגים בהתנהלותה בשתי אפיזודות שונות מאותה תקופה: ב-17 ביולי, יומיים לאחר תקרית התזת המים, התארחה באולפן ערב חדש לצד סתיו שפיר. בשידור זה, גינתה מירי רגב את מחאת האוהלים כ"לא נחמדים", בהפניה לניסוח הגולדאי, ללא שמץ של אירוניה. כזכור, רגב גם התרעמה על אופן פנייתה העממי של שפיר באולפן, ותיקנה אותה: "חברת הכנסת מירי רגב, לא גברת". מספר ימים לאחר מכן, לעומת זאת, בצילומי התכנית צינור לילה, קראה רגב בפמיליאריות בוטה למנחה גיא לרר "אני מרשה לך לקרוא לי מירי".

החל מתקרית זו פנתה מירי רגב באופן נחרץ לכיוון הפופוליסטי. במעשיה, כמו גם בהתבטאויותיה הציבוריות, הקרינה רגב קשר בלתי מתווך ובלתי אמצעי עם העם. במישור ההתנהלות הפרלמנטרית היא נודעה בסרבנותה לשיתוף פעולה עם הקואליציה והנהגת המפלגה שלה; במישור הרטורי היא נודעה בצעקותיה, בקולה הרם ובאופן התבטאותה הישיר והלא-מלאכותי. לפי דיווח אחד, בישיבה של הכנסת בפברואר 2012 קראה מירי רגב כלפי פעילה חברתית "אתם כבר לא באוהלים שלכם! את לא תנופפי פה בידיים!"; ציטוט זה מבטא היטב את רוחה של רגב החדשה: הצלפה בקודים התקשורתיים המוסכמים (סימני הידיים שהיו נהוגים במחאת האוהלים לצורך סימון תגובה לדוברים) כתיווך מיותר ועודף בשם הישירות.

רגב, כידוע, נעשתה גם לחברת הכנסת המזוהה ביותר עם שוועתן של שכונות דרום תל אביב בנושא המהגרים האפריקאים. בתקופה זו התגבשה – ומתגבשת – זהותה של רגב בתור מנהיגה פופוליסטית, אשר מבכרת תקשורת ישירה, וייצוג ישיר, בניגוד למנגנוני היצוג העקיפים והמסורבלים, המעוותים את רצון העם ועומדים כחיץ בינו לבין השלטון. רגב תקפה לא רק את הפליטים עצמם, אלא גם את ארגוני "זכויות האדם" המטפלים בהם ולכאורה גם מקדמים את כניסתם לארץ, את השמאל, ואף את ממשלתה שלה שלא עושה די למען גירושם של האפריקאים. רגב נקטה באסטרטגיה של ציטוט עובדות סטטיסטיות כאלה ואחרות בנוגע למספרי המסתננים, לשיעור הפליטים בתוכם ואף לקשר שלהם למפגעים פליליים ותברואתיים (היותם של רוב הנתונים שגויים או מסולפים לא רלוונטי כלל לעניין); זאת בשם ההבאה הישירה והבלתי-מתווכת של השטח, של המציאות האותנטית, האמיתית.

דבריה הבוטים של רגב, הקיצוניים אפילו ביחס לשיח הנהוג בצדדי הפוליטיקה הישראלית, מוצגים יותר כהשתלחות והתרסה בפני התקשורת ונסיונות הנפל שלה להעביר את זהותה ומהותה הבלתי-מזוקקת של רגב ("אני אומרת את מה שאני חושבת", "אני אשים לאנשים את האמת בפנים"), שבתורה מייצגת באופן ישיר את השכבות העממיות ("קיבלתי את המידע מועד השכונה"). הנרקיסיזם של רגב, אשר חוזרת באופן קבוע לדיבור בגוף ראשון כחלק מהטקטיקה העימותית שלה, נהפך, בשל ההקשר שלו, לקריאת תיגר בפני הגופים המתווכים בחברה הישראלית. מירי רגב נהפכת, בגופה ובאישיותה, לשופרו של העם, לפקידה הנושאת את דברם של ההמונים. רגב, מדוברת של צבא העם, של המנגנון הטכנוקרטי המשומן של אריאל שרון ודן חלוץ, נהפכה לדוברת העם עצמו, ודווקא בדרך זו היא כופה עליו אילמות.

במקום מסקנה – הערה דיאלקטית

החשיבה הציונות מעולם לא הוטרדה בשאלות של הכרה אזרחית (או כמעט באף שאלה מופשטת אחרת, לצורך העניין), על כל המוסדות הפוליטיים הכרוכים בכך. ההתנהלות שלה תמיד התקיימה תוך קידוש הקונקרטי, המעשי, הכלכלי והצבאי, ולא ביחס לרצונו האוטונומי של פרט או קבוצה כזו או אחרת, כפי שרצון כזה יכול לבוא לידי ביטוי במערכת שוויונית והוגנת. הציונות תמיד נטתה לאקטיביזם על חשבון הקשבה, לטיפול על חשבון השתתפות. הפוליטיקה הישראלית של ימינו אינה יוצאת דופן ביחס למגמה זו: מתכנית ההתנתקות ועד לועדת טרכטנברג, וכך גם במלחמות השונות, הנטייה של המערכת הפוליטית היא לפתרון בעיות באמצעות מומחיות טכנית, העברות תקציביות כאלה ואחרות ופריסת כוחות מג"ב.

על רקע סוג כזה של פוליטיקה, המתיימרת לפתור כל קונפליקט באמצעות התיווך של מוסדות כגון הכלכלה או הבטחון, אין פלא כי צצים קולות המתריסים כנגדה, המבקשים את הקרבה האינטימית והישירה שמחוסלת בפוליטיקה הטכנית, את הקשר הישיר עם השלטון, לא באמצעות צילומי יח"צ ועתירות לבג"צ. התרסה זו באה לידי ביטוי בתנועות המחאה השונות של השנים האחרונות, אשר כולן שמו להן למטרה לייצג את השטח, העם או ההמונים אל מול השיטה הרקובה, האליטות, הבוגדים/מתווכים של החברה האזרחית. עם זאת, התרסה זו יכלה אלא להסתפח אל תוך הפוליטיקה הטכנית: מהלך שמגולם בדמותה של מירי רגב, על המטמורפוזה שעברה. דבר לא מסכן פחות את השיטה מאשר הקריאה לאותנטיות, לשיח ישיר ובלתי מתווך, שהיא מחלקה טיפולית וותיקה במיוחד בבית החולים הציוני; ככלות הכל, מה ישיר ואותנטי יותר ממש"קית ת"ש? או מנער גבעות? או מטור של יאיר לפיד? ככל שנפרשות בפנינו ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות השונות בישראל, חוזרת ועולה העובדה כי כל מאבק פוליטי הוא ביסודו מאבק הנסוב אודות עיצוב התיווך הפוליטי, ולא אודת עקיפתו או ביטולו.

*

 דימויים: ז'ן ז'ק רוסו ושלושה ציורים של דייגו ריברה.

אחרי הברקרטיה: מלחמות בין-דוריות, גמלי שלמה וסטרייטים רכרוכיים

לפני בערך שנה, הובאה כאן סקירה על ספרים בתחום המחשבה הפוליטית והחברתית שיצאו בצרפת. לקראת סיום פרויקט "העולם שאחרי", אנחנו מביאים מבחר של ספרים בולטים שיצאו במקום גוסס, ועם זאת חי יותר מצרפת: אמריקה. כולם עוסקים באופן כזה או אחר בשאלה: מה צופן העתיד? וכיצד יראה העולם אחרי המשברים הנוכחיים.

ג'ורג' פרידמן, הפרשן רב ההשראה שהתפרסם בזכות רב המכרYears  The Next 100, פירסם כעת ספר ממוקד יותר ושמו The Next Decade: Empire and Republic in a Changing World. פרידמן חוזה בספר כמה תפניות. לטענתו, ארה"ב תתקרב מבחינה אסטרטגית לאיראן ולעומת זאת תתרחק מישראל. הצמיחה הכלכלית של סין תיבלם תוך שנים אחדות, וסין תיקלע לדשדוש או תקרוס חזרה. רוסיה וגרמניה יכרתו ברית – דומה לברית הקדושה שבמאה ה-19 – שאותה תנסה ארה"ב לאזן באמצעות תמיכה בבעלי בריתה הפולנים. האינטרס של גרמניה יהיה פיצוי על המחסור בידיים עובדות, מבלי להביא לשטחה מהגרים מוסלמים.

ככלל, טוען פרידמן שתי טענות כלליות: ראשית, שהבעיות המטרידות כרגע את פוליטיקה העולמית (כמו טרור, עליית סין והגרעין האיראני) לא יעסיקו את אמריקה בטווח הארוך יותר; ושנית, שאין כרגע מתחרה להגמוניה האמריקאית בעולם. עם זאת, כדי לשמור על האיזון העולמי הפועל לטובת אמריקה, נשיא ארה"ב יצטרך בעשור הקרוב לעשות התאמות משמעותיות של המדיניות. מכיוון שרבות מההחלטות הסבירות לצורך ניהול האימפריה הן בלתי פופולאריות (למשל זניחתה של ישראל), נשיא ארה"ב יצטרך לממש את מדיניותו בדרכים מקיאווליסטיות ובלתי דמוקרטיות. משמעות הדבר היא שארה"ב תצטרך להקריב את "הרפובליקה" כדי להציל את "האימפריה" – מהפכה דומה לזו שביצע יוליוס קיסר ברומא. נשיא ארה"ב יהפוך בהדרגה לקיסר האימפריה האמריקאית, ובמשך הזמן אולי יקום באמריקה משטר קיסרי ממש.

לעומת פרידמן, אינספור מחברים אמריקאים אחרים עוסקים באובססיוויות בשקיעתה של האימפריה האמריקאית – דמוקרטית יותר או פחות. אחרי The Post-American World המהדהד של פריד זכרייה, ו-The Icarus Syndrome: A History of American Hubris של פיטר ביינארט, יצאה בחודשים האחרונים סדרה של ספרים המסתמנים כווריאציות על אותו נושא.

צ'למרס ג'ונסון מציג בספר  Dismantling the Empire: America's Last Best Hope מעין תמונת ראי לתזה של פרידמן: לטענתו, הצעד היחיד שיוכל להציל את אמריקה מאסון ומאבדן הדמוקרטיה הוא פירוק האימפריה על ידי אובמה – כלומר התקפלות מהירה ממאות הבסיסים שיש לצבא האמריקאי במדינות זרות. אחרת, הפנטגון ייקח פיקוד על אמריקה.  ובינתיים טוען הזואו-פוליטולוג הניו יורקי בהראט שאה בספרו Capitalism, the Colonization of America and The Mating Behavior of the Praying Mantis שיבשת אמריקה מצויה כיום בשיאו של גל קולוניזציה חדש על ידי מתיישבים קפיטליסטים הטורפים את המקומיים התמימים, כמו גמל שלמה שאוכלת את בן זוגה להזדווגות.

 צ'רלס קופצ'ן (Kupchan), מומחה יחב"ל מג'ורג'טאון, מתאר בספר No One's World: The West, the Rising Rest, and the Coming Global Turn שינוי גלובלי שבמסגרתו יעלו שוב כמה צורות מתחרות של מודרניות וכמה מודלים פוליטיים. השיטה הפוליטית הנהוגה במערב התהוותה במסגרת תנאים חברתיים מיוחדים שהתקיימו במערב, אבל לא מתקיימים במעצמות החדשות כמו סין, הודו וברזיל. בראש ובראשונה, הרפורמות הכלכליות והפוליטיות במעצמות מוכתבות עכשיו מלמעלה, ולא על ידי לחץ של ההמונים. לכן, הכוחות שישלטו בעולם לצד הדמוקרטיות הליברליות יהיו תיאוקרטיות, אוליגרכיות ומשטרים פופוליסטיים. רעיון דומה מציגים סטיבן ובר וברוס ג'נטלסון ב-The End of Arrogance: America in the Global Competition of Ideas.

כאן הטענה המרכזית היא שהשיטה האמריקאית של קפיטליזם, דמוקרטיה ותרבות מערבית ניצבות מעתה בפני מתחרים כמו קפיטליזם בשליטת המדינה, אותוריטריות כריזמטית ו"ג'יהאדיזם". אמריקה צריכה, לפיכך, להתאמץ הרבה יותר כדי להפוך את המודל הפוליטי שלה לאטרקטיווי.

גדעון רכמן, פרשן הפייננשל טיימס, טוען בספר Zero-Sum Future: American Power in an Age of Anxiety כי בשונה מהעידן שלפני 2008, שעמד בסימן שאיפה לשגשוג עולמי,  המערכת הבינלאומית מתקרבת כיום למצב של משחק סכום אפס – קונסטלציה שבה אמריקה תוכל להצליח רק על חשבון השגשוג של מעצמות אחרות, ולא במקביל לו.

גרסה ימנית ודי היסטרית של דקלייניזם (התפישה על פיה אמריקה או המערב מצויים בשקיעה) היא After America: Get Ready for Armageddon של הפרשן השמרני הקנדי מרק סטיין. לטענת המחבר, הברקרטיה (Barackracy) ההרסנית של הממשל הנוכחי תביא את ארה"ב במהירות לפשיטת רגל ולהשתעבדות לסין. החיים בעולם שאחרי הקריסה ייראו כמו במצב הטבעי של הובס – "nasty, brutish, and short". כפרס ניחומים לאמריקאים, מבשר הספר After the Fall: The End of the European Dream and the Decline of a Continent שאירופה במצב גרוע הרבה יותר מארה"ב.

הראלד ולצר מפרט בספר Climate Wars: What People Will Be Killed For in the 21st Century כיצד המלחמות הבאות לא יסובו על אידיאולוגיה אלא על משאבים (וראו, ממש השבוע, את נאומו התוקפני של אובמה נגד סין בעניין ה-rare earth exports). אבל הטענה המעניינת של הספר היא שמלחמות המשאבים יינטשו לא רק בין מדינות אלא גם בין דורות. ס' ורטהיימר ודומיו ייאחזו במשאבים שלהם, גם במחיר הרעבת הילדים והנכדים. מניאקים!

יש גם תחזיות על ההתפתחויות בפוליטיקה הפנימית באמריקה. Dear White America: Letter to a New Minority עוסק בחרדתם הגוברת של הלבנים בארה"ב, לנוכח העובדה שהם הולכים ומאבדים את מעמדם כקבוצה הנורמטיבית שהקבוצות האחרות נמדדות לפיה.

אבל ספר אחר, Creating New Racial Order טוען שבדור פוסט-אובמה של האמריקאים האבחנה הגזעית הולכת ומיטשטשת. זאת מכיוון שקבוצות מהגרים שנעשות דומיננטיות יותר ויותר אינן נענות לאבחנות המוכרות בין "לבן", "שחור", "היספאני" ו"אסייתי" – אלא משלבות כמה קטגוריות. בו זמנית, טוענים המחברים שמדע הגנטיקה יוצר אבחנות מסוג חדש בין קבוצות ויחידים ודוחק הצדה את הגזע.

ולא רק זה – בינתיים, מעבר לאטלנטי, מתרחב הקונצנסוס בנוגע לתיאוריית ה-NGT – New Gay Teenager. הספר המעניין How Teenage Boys are Redefining Masculinity and Heterosexuality טוען שנערים צעירים כבר לא משתמשים בהומופוביה כדי להגדיר את גבריותם. בעקבות כך, גם האבחנה עצמה בין סטרייטיות להומוסקסואליות מיטשטשת אצל בני הנוער – הבנים נעשים נשיים יותר ואינם מתביישים להתנשק עם בנים אחרים.

מלחמות בין דוריות, קידמה טוטאליטרית והומסקסואליזציה דיאלקטית – העולם העתידי הולך ונעשה דומה לארץ האמורי!

עוד תחזיות:

מה יהיה?

מה יהיה? מהדורה מיוחדת

העתיד הוא אוהלים

"וכי להיכן את נישאת, רוס? עניני נא"

ג'ניה פרומין

אמצעי התקשורת במערב נזכרו פתאום שרוסיה קיימת. בשנים האחרונות, רוב מה שמראים מרוסיה זה משחקים של צסק"א, כל מיני תוכניות ממומנות על איך זה קל ונוח לעשות כסף מהשקעות שם (ואם אתם באמת רוצים לדעת כמה זה קל, תשאלו את "איקאה"- אחרי שהם נדרשו לתשלום שוחד בהיקף של מיליוני דולרים כדי לקבל אישור בטיחות אש או משהו בסגנון, הם פשוט התקפלו מהמדינה) ועל איך הבחורות ברוסיה הן הכי מטופחות בעולם (מה שכנראה באמת נכון – לפחות בערים הגדולות), וקצת על זה שפוטין ואנשיו מנסים להחזיר את המדינה למעמד של מעצמת על ולא חוששים להתעמת עם ארה"ב (זה קורה בדרך כלל בחצי הדקה האחרונה של האייטם, כי רובו מוקדש לאיך פוטין שוב צלל/הטיס מטוסים/עשה סקי/ הפעיל קומביין/רכב על סוס בלי חולצה/ניצח את דארת' ויידר בשחמט).

בעקבות הבחירות לבית התחתון של הפרלמנט הרוסי (דומה) ביום ראשון שעבר, נזכרה התקשורת שיש בעצם מדינה כזו, שיש בה כל מיני התפתחויות פוליטיות, ושרשמית אפילו יש בה דמוקרטיה. בעניין זה יש לציין שכל אותם פרשנים הטוענים שרוסיה היא "דמוקרטיה לא ליברלית" פשוט מקשקשים. רוסיה היא פלוטוקרטיה, או לכל הפחות אוליגרכיה מדכאת.

כל מיני גאונים (גם בארץ) מדברים על הצורך להתנתק מארה"ב הנחלשת ו"להתחבר" למעצמות החדשות, בראשות סין (כאילו שסין בכלל סופרת אותנו) ורוסיה. אילולא התוצאות הבאמת די מפתיעות של הבחירות האלה, כנראה שהידיעות המרכזיות שהיינו רואים באתרים הישראליים על רוסיה היו אלה שמספרות על דובים שישנים במיטה עם אנשים ועל תחרויות שתיית מי קולון.

אבל בבחירות שהתקיימו ביום ראשון שעבר קרה משהו לא צפוי- מפלגת "רוסיה המאוחדת", בראשות הנשיא דמיטרי מדבדב שיוותר על כיסאו בחודש מרס לטובת פוטין, בקושי הצליחה לגרד 50% מהקולות. שיטת חלוקת המנדטים אמנם הבטיחה למפלגת השלטון (המוכרת באינטרנט כ"מפלגת הרמאים והגנבים") רוב של 13 מקומות בבית התחתון בן ה-450 מושבים, אבל הצניחה ניכרת לעין – 15% פחות מבחירות 2008, שהיוו את פסגת הניצחון של כנופיית ההון-ביורוקרטיה-כוחות הבטחון של פוטין, מדבדב ושות'.

על אף שליטה מוחלטת בכל ערוצי השידור הפדרליים, למרות אפליה בולטת של מפלגות האופוזיציה מבחינת זמני שידור ושטחי פרסום, למרות סירובה של מפלגת השלטון להשתתף בעימותים טלוויזיוניים רציניים, למרות העובדה המדהימה כשלעצמה שמתוך 7 המפלגות הנוספות שרישומן התקבל (רוב תנועות האופוזיציה הקולניות נפסלו, אולי שתיים לא מהוות "אופוזיציה מאולפת", למרות זיופים בקנה מידה לאומי ו"משקיפים" בינ"ל חסרי ערך, רובם ממדינות רודניות או מארגונים שמפחדים פחד מוות מהממשל הרוסי, או כאלה עם קשרים הדוקים איתו), למרות ההתקפה המתואמת ביום הבחירות על השרתים של אתרי האופוזיציה המובילים ושל שרתי הבלוגים הפופולריים – "רוסיה המאוחדת" הפסידה.

מדוע? ההסבר הוא פשוט. המנגנון שבנו בעשור האחרון "אנשי פוטין" על גווניהם הרבים ודרגות הקרבה המשתנות, מה שנקרא ברוסית "הציר האנכי של השלטון", הוא מנגנון שהורס לאט-לאט את המדינה ופוגע על בסיס יומיומי באזרחיה.

רוסיה היא מדינה גוססת. ההגירה, ובפרט בריחת המוחות, הולכת ומתגברת בכל שנה – מדינות אירופה וצפון אמריקה צמאות לכוח אדם משכיל ומקצועי (ולא-מוסלמי). אין ייצור של משהו בעל ערך ממשי- הכלכלה מחזיקה על ייצוא מחצבי טבע (בעיקר נפט וגז) ונשק (וגם בשוק הזה – רוסיה נוחלת תבוסות גדולות יותר ויותר בכל שנה. בכך הודה לאחרונה אפילו רמטכ"ל צבא רוסיה מקארוב).

חוסר הבושה, היהירות, תחושת ה"אני ואפסי עוד" של הביורוקרטיה המושחתת הולכות ומתגברות, משום שבמדינה בה אין שום צורה של חירות, חוזרת על כנה ה"נומנקלטורה" הסובייטית, הפעם בדמות קשר בל-ינותק בין הפקידות לבין ההון הגדול, שפועל בחסות המדינה בתמורה לנתחים גדולים מהרווחים. כוחות בטחון הפנים, עליהם השלטון מושתת, עושים כרצונם. אידיאליזם הוא מילה מגונה, משום שבתנאים כאלה, הדבר היחיד אליו אפשר לשאוף אם אתה צעיר, בעל השכלה והחיים לפניך- זה לעשות כסף. וברוסיה אפשר לעשות כסף כמעט אך ורק במחיר מכירת הנשמה שלך.

המצב במדינה הוא שלטון של דמויות שכאילו נלקחו מסרטי אקשן של שנות ה-90: חברות ענק מרושעות שמקושרות ישירות לפקידים בכירים ולפוליטיקאים מובילים – כולם, כמובן מושחתים. ממילא, יזמות וחדשנות ברוסיה אינן אפשריות: לכל דבר אתה צריך היתר, אישור, חתימה, בקשיש. כדי לעשות כסף אתה צריך למרפק דרכך אל צמרת אחת החברות האלה, שבשביל הון תהיינה מוכנות לזהם כל נהר ויער, או להצטרף לשירות המדינה – כי שם אפשר לסחוט ולגנוב בלי הגבלה. הגבולות בין שומרי החוק לבין אלה שמפירים אותו מטשטשים לחלוטין. עניינים מוסריים הופכים לזניחים.

אין למדינה כמעט שום אליטה אינטלקטואלית, הגותית. אין לה פרספקטיבות או עתיד. העתיד של רוסיה הוא הפיכה איטית לספקית האנרגיה של סין, ואח"כ גם לשטח השפעה סיני ממש (הנוכחות הסינית במזרח הרחוק הרוסי גדולה יותר ממה שניתן לתאר) – וזה בהנחה שהיא לא תתפרק לחתיכות קודם, בגלל תאוות הבצע, ההתעלמות מצרכי הפריפריה וכריתת בריתות עם כוחות בדלניים שאף אחד לא באמת רוצה לדעת מה הם עושים במרתפים )צ'צ'ניה).

ובכל זאת, למרות הפטאליזם המוכר כ"כ לאזרחי רוסיה, פטאליזם ששורשיו בתקופה הצארית ושהוכפל עשרות מונים בשנות קיומה של בריה"מ – הבחירות האלה העידו שיותר ויותר אזרחים מבינים שמשהו לא בסדר. שמפלגת השלטון והממשל שמשקרים, מרמים ומהפנטים אותם דרך הטלוויזיה, עושים משהו רע. שרה"מ/נשיא/סופרמן שמוכרים להם בטלוויזיה הוא אולי, אולי באמת בסה"כ לוטננט-קולונל אפרורי ומקרי מהקג"ב, שהשנאה, הגחמות והכוחנות שלו הביאו אותו לשלטון והפכו אותו לאיש העשיר באירופה ("ע"פ פרסומים זרים"), אבל לא הפכו אותו למנהיג או אפילו למנהל מוכשר, שיכול להוביל את המדינה לפיתוח ולמעמד בינ"ל משמעותי בקרב מדינות שלא נשלטות על ידי רודנים צמאי דם או ליצנים אלימים כמו הוגו צ'אבס. שהאשליות על "קימה מהברכיים" שמוכרים להם כבר עשר שנים הן שטויות, ושהתמיכה הנלהבת כמעט בכל דיקטטורה ובכל תנועת טרור לא באמת מעידה על עוצמה.

בשבת יצאו לרחובות אלפי אנשים (30 אלף במוסקבה, עשרת אלפים בסנט פטרבורג ועוד אלפים בעשרות ערים אחרות) במחאה על הזיופים בבחירות – מספרים שלא נראו כנראה מאז 1991. ההפגנות האלה, שאורגנו על טהרת האינטרנט (כל אמצעי אחר חסום או נשלט ע"י הממשל), מעידות על כך שיש עוד הרבה אנשים ברוסיה שמסוגלים להפעיל את הראש, שמבינים שארצם נמצאת בדרך להתרסקות, שצריך שינוי.

המשתתפים מגוונים – מתנועות אנרכיסטיות למחצה עד ליברלים פרו-מערביים מובהקים, אין ביניהם אחדות דעים, והסיסמה שכנראה מייצגת את כולם הכי טוב היא שלט שהחזיק בחור צעיר בקהל: "לא הצבעתי עבור הנבלות האלה – הצבעתי עבור נבלות אחרים. דורש ספירה מחדש!". אבל ממפלגת "יאבלוקו" הסוציאל-ליברלית (היחידה מסוגה שהשתתפותה בבחירות הותרה – וזו שזכתה ברוב קולות המצביעים בישראל), דרך הקואליציה הלא-יציבה של אנרכו-סוציאליסטים, ירוקים וליברלים "ימניים" תחת השם "סולידריות", ועד גופים אזרחיים לא מפלגתיים וחוץ פרלמנטריים שמוחים על עוולות נקודתיות-  משתתפי "מחאת הסרט הלבן" מנסים להתעורר מהסיוט המדכא שנקרא רוסיה של היום.

זה עדיין לא תחילת הסוף, וכנראה אפילו לא סוף ההתחלה, ושלטון קליקת פוטין לא נמצא בסכנה ממשית- פה זה לא תחריר- אבל רצוי שאנשי הקרמלין יתחילו לחשוש מהאפשרות שהאזרחים ידמיינו עולם בלעדיהם.בעוד שבועיים ימלאו 20 שנה בדיוק להתפרקותה הרשמית של בריה"מ. המצב הנוכחי מעמיד שוב את המדינה הגדולה בעולם על פרשת דרכים. אולי אזרחיה יצליחו להשיג בסבב הזה את מה שלא השיגו אז.

חכמה עממית אומרת שהשיפור ברוסיה יתחיל כשאנשים יפסיקו להשתין בחדרי מדרגות. במידה רבה זה באמת נכון. רוסיה מלמדת אותנו איך נראית מציאות ללא אמות מוסר או ערכים, ללא אכפתיות וללא תקווה, והכי גרוע – איך נראית מדינה שאין בה אליטה משרתת, אכפתית וערכית, כי הדבר היחיד שהאליטה כביכול יכלה לחשוב עליו זה איך להרוויח עוד דולר, או לחלופין איך להגשים חלומות מופרעים על "להראות לכל העולם מה זה" – הגישה שממילא הובילה לשלטון את מי שמחזיק בו היום.

רוסיה היא הדוגמה הקלאסית של איך חברה מתפוררת כשבמקום לכידות חברתית משסים קבוצה אחת באחרת, כשבמקום בניית חברה אזרחית מוכרים לאזרחים אשליות על עוצמה ועושר קלים, כשהשלטון בז לציבור ורואה בו עדר פרות. זה מקיף לא רק את המאפיה השלטת הנוכחית, אלא גם את דור "הרפורמטורים" של שנות ה-90, שהיו בטוחים שהמטרה מקדשת את האמצעים, ובסוף מצאו את עצמם בחוץ, בפנסיה או בלונדון במקרה הטוב, ושני מטר באדמה במקרה הרע – כי האזרחים העדיפו את ה"יציבות" שהבטיח פוטין, אחרי שבשנות ה-90 הממשלה ובעלי ההון המקושרים אליה התעללו בהם בכל דרך אפשרית. המטרה שלהם לא הושגה, והאמצעים הופעלו לבסוף נגדם. מי שלא נשבר או התיישר עם השלטון כותב היום אוטוביוגרפיות מרירות.

ישראל אינה ולא תהיה רוסיה. שלום בוגוסלבסקי כתב פוסט מפורט בו הוא מותח קו מקביל בין שתי המדינות ומנתח אותן ע"פ חתכים דומים. לעניות דעתי, להשוואה הזו אין על מה להתבסס. חוסר התפקוד של החברה הרוסית, היעדר החיוניות והנכונות לדיון, לא דומים במימדיהם למשברים שאנו חווים בארץ. גם המניעים המרכזיים בהתנהלות הכוחות הפוליטיים השונים בישראל שונים מאד מאלה של רוסיה. ישראל היא מדינה עם הרבה עתיד, גם אם הנתיב שלה אל מקום טוב יותר הוא צר ומשני צדדיו נמצאים מדרונות תלולים.

הריקנות והעדריות שאפיינו בשנים האחרונות את החברה הרוסית, הזומבי פיקציה שהיא עברה, הפכו את רוסיה למקום שההשוואה בינו לבין סיר הלחץ הישראלי אינה רלוונטית. אבל היום גם עלינו לזכור שבלי אליטה משרתת ומנהיגה, בלי לכידות חברתית, בלי השקעה (לא רק כספית. אולי אפילו בעיקר לא כספית) בחינוך, בהשכלה, בחדשנות ובחשיבה, בלי הנכונות להפסיק לראות במי שחושב אחרת אויב מר שיש להיפטר ממנו בכל דרך אפשרית, בלי התגברות על פרנויה לפיה המדינה עומדת על סף תהום והיריבים האידיאולוגיים הם אלה שדוחפים אותה לתוכה – לישראל לא צפוי עתיד מזהיר, ואין לה שום סיכוי לחברת מופת. ראו איך נראית מדינה ללא עתיד, וחשבו מה אפשר לעשות כדי שהעתיד שלנו יהיה באמת טוב יותר.

(דימויים: AES+F)

חמישה-עשר סולברג

יפתח כהן ועמר שץ  

דורית ביניש פורשת. לא משום שפסיקותיה האמיצות נבלמו בחומות בצורות של הפשיסטים הישראליים וריקושטים וכידונים כבר ממילא עמדו להחריב את בית המשפט העליון שלה, והיא מתפטרת בלית ברירה במעין אקט אחרון של התרסה. דורית ביניש פורשת רק בהגיעה לגיל שבעים, לא חודשיים קודם לכן וגם לא שתי דקות, ולא לפני שהשלימה שנים רבות של פסיקה תומכת כיבוש, וותרנית תמיד ביחס לצבא ולשלטונות, שבתקופתה הלכו והיו יותר אלימים ופחות טובי מזג כלפי כולנו. על כסאה יתיישב, במוקדם או במאוחר,  השופט מהתנחלות נועם סולברג, וזה מעצבן את השמאל הקטן, שמיהר לשגר לירושלים שליחים ועצומות.

השופט אדמונד א' לוי פרש מבית המשפט העליון לפני חודש-חודשיים. הוא חובש כיפה, פניו המצומקות מכורכמות תמיד, בעבר היה ממלא מקום ראש עיריית רמלה (הליכוד). כאשר מונה לבית המשפט העליון, היה זה בלחצו של שר המשפטים מאיר שטרית, במסגרת עסקה סיבובית שעשה עם נשיא בית המשפט ברק. במובן זה היה אז אדמונד לוי בן דמותו של נועם סולברג בתיאטרון הקטן שהעלו בפנינו שר המשפטים נאמן ונשיאת בית המשפט ביניש. אדמונד לוי איש רזה, ובעיניים שלו לא נדלק שום זיק שובבי, כאשר לאחר ששמע ברצף עשרה עורכי דין של טיפוס 'רודף אמבולנסים', יורד אליו פתאום מהקומה השלושים ושבע עורך דין מסוג 'פרקליט צמרת'. אפילו אחרי עשר שעות עם בני נהרי לא מתחשק לאדמונד לוי לקרוץ לדוד ליבאי או לאלי זוהר שביחד איתם הוא רוצה ומוכן להפסיק להיות השופט: לשלב את מבטו במבטם, ומדי פעם אפילו ללעוג בקול רם לטיעונים של המתחרים בצד השני. אדמונד לוי ממש לא עשוי מחלומות מתוקים על שופטים ליבראליים. מתחת לקפלט יש לו כיפה ואין לו לחיים ורדרדות או משמנים של מנטעש שיברחו לו קצת מתוך הגלימה, כמו לרבים מהסולברגים שיושבים לצידו על הכס.

ועד שיתנחל נועם סולברג בבית המשפט העליון, יהיו פנויים שמה גם הכסא של לוי וגם הכסא של ביניש, והם כסאות זהים לחלוטין בצורתם ובצבע האדום שלהם. וכך בעצם יכולנו לומר: על כסאו של אדמונד לוי יתיישב המתנחל נועם סולברג. אבל בגלל חיבתם המופרזת לאירוניה, יעדיפו היוסי שרידים לדמיין איך דווקא על הכסא של ביניש יתיישב עכשיו המתנחל נועם סולברג, וצעקה מרוגשת תקרע את חלומם המתוק. אילו ידעו אנשי ונשות השמאל הקטן באמת להילחם בכיבוש ולהגן באופן אפקטיבי על זכויות האדם, אז הם דווקא היו מתנגדים בכל מאודם לבית המשפט של ביניש, והכול במטרה אחת: לפרוק את משטר הכיבוש מחרבו הבוהקת, ממקור הלגיטימיציה של 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' – הלא הוא בית המשפט העליון, שנחשב בעולם לאיזה 'בית משפט של זכויות אדם', בעוד שלמעשה הוא בית משפט תומך-כיבוש, שעסוק מצידו כל הזמן בהעמדת פנים אחרות. ואם השמאל הקטן היה מבין את זה ונהיה אמיץ איכשהו, אז הוא היה בכלל מדמיין לעצמו בבעתה איך נועם סולברג מתיישב בכל זאת על הכסא הפנוי של אדמונד לוי דווקא, ועל זה השמאל הקטן היה מתעצבן כל כך וקורא לכולם בצעקה גדולה: ראו איך על ארבעה עשר כסאות בעליון כבר יושבים סולברגים, ועכשיו אפילו על כסאו המרופט של השופט הנאור אדמונד לוי מושיבים לנו עוד סולברג אחד!

שמכל שופטי העליון, רק אצל אדמונד לוי לא כילינו זמן לריק כאשר ביקשנו אישור יציאה לעבודה בעבור נערים פלסטיניים מסילוואן, שמוחזקים במעצר בית כבר שנתיים, בגלל אישום  שזרקו 'שלוש' אבנים. השופט לוי שמע שלזריקת האבנים בסילוואן קדמה פציעתם הקשה של שני תושבי הכפר, שנורו בידי מתנחל-חייל שחקירתו המרושלת נחתמה בניקויו מכל חשד, וידע שבכל בית שני בכפר סילוואן עצורים אח אחד או שניים שכלכלת המשפחה כולה על כתפיהם. שמכל שופטי העליון, רק אצל אדמונד לוי באנו עם מבקשי מקלט הנמקים שנים רבות במכלאות של אלי ישי, ולא הצטערנו אחר כך על הדרך שעשינו מתל אביב לירושלים. שמכל שופטי העליון, רק אדמונד לוי דחה בשתי ידיים את שנאת הזרים מטעם המדינה ושחרר את העבדים הזרים מכבילתם לאדוניהם הישראליים.

אבל השמאל הקטן, אצלו משום מה הלב מתפלץ למחשבה שהסולברג יתיישב דווקא על הכסא של ביניש, והוא עדיין ימחא כפיים לביניש גם כשתיתן למדינה ארכה נוספת לפינוי 'מאחזים' שנבנו על אדמות פלסטינים, ארכה בדיוק במידות הזמן שיספיק לוועדה ממשלתית מפוקפקת למצוא איזו דרך להלבין בדיעבד את שדידת הקרקעות. על אחת הקרקעות השדודות הללו עומד בינתיים ביתו של הסולברג החדש בעליון, בריה סייבורגית שרגלה האחת מחוץ לשטח השיפוט הישראלי, וזו האחרת במיניסטריון השיפוט הישראלי, העמוס מעל הראש בהדפסת ארכות להמשך השוד והגזל. לכן הדיל שרקחה ביניש למינוי סולברג אינו מגונה בעיניה. גם המינוי הזה כשלעצמו הוא בעצם עוד ארכה לכיבוש.

לכן גם המתנחלים לא צריכים לחכות לנועם סולברג שיבוא לעליון. בינתיים מספיקה להם גם רק ביניש בהיכל. ללא ייסורי מצפון מיוחדים היא אומרת לעצמה: עכשיו יש חוק והוא אוסר שדידת קרקעות ככה מפלסטינים? וככה עכשיו החוק אומר לפנות את שודדי הקרקעות? אז בינתיים אתן ארכה לפינוי ה'מאחזים', ובינתיים החוק יואיל להמתין קצת, שישב איפה שהוא רוצה רק בגדר העתירה, עד אשר החוק ישונה.

שופט טוב צריך להוביל את המשפט כנהג קטר שמקפיד שכל החלונות בקרונות יישארו פתוחים, כדי שהנוסעים ידעו תמיד לאיזה כיוון הם הולכים. בהחלטותיה של ביניש, ברגע הכתבת ההחלטה, לאחר דיון ארוך, העותרים – פעילי זכויות אדם ופלסטיניים ופליטים – הם תמיד מזדעזעים  מירידה פתאומית של הרכבת מהפסים. שעד לפני רגע ביניש עוד התקצפה כולה על המדינה ולא קיבלה שום תירוץ לתחבולות ולמאחזי העיניים שהיא נוקטת, והנה בסוף הדיון היא קוצבת עוד ארכה בת חצי שנה-שנה, עד לדיון הבא. לאתרי החדשות באינטרנט זורמת רק ביקורתה המבעבעת של ביניש ומה זה משנה עוד חצי שנה של ארכה, הפשיסטים מצידם נשנקים בין התקף תג מחיר להתקף, והשמאל הקטן מזנק ממהר להגן, אם צריך בגופו, על הנשיאה הטובה. גם בימים שארבע מאות אלף אנשים צעדו ברחובות, הנשיאה נשבעה אמונים למחאה והכריזה שמעתה נקבל ממנה 'בית משפט חברתי'. אחרי שהישראלים החדשים חזרו לבתיהם הצרים מדי או הלכו לעשות מילואים, השמאל הקטן לא שם לב שאחד הסולברגים שמנתה לה ביניש, במקום להיות שופט  'בית משפט חברתי', הוא אישר ללא שום ארכה ודחיות את פינויים של חסרי הבית מהרחובות והמאהלים.

לו תישמע דעתנו, יפסיק השמאל הקטן להפלות בין סולברג לסולברג. ואז, עם יד גרועה כל כך של חמישה עשר סולברג מחוץ לארון בבית המשפט העליון, אז כבר נראה איך בן ארי ומרזל ונתניהו מנצחים את המשחקים העתידיים בהאג.

על הכישלון

הגר קוטף

המהפכה תמיד נגמרת בכישלון. סופה של המהפכה הוא השבת הסדר על כנו (שאם לא כן היא נידונה להפוך לטרור מתמשך) – וגם אם זהו סדר חדש ( ורק לעיתים נדירות זהו אכן סדר חדש), סדר הוא האופן בו המהפכה נכשלת והעם חוזר להיות נשלט. אין פה טעון נגד יכולתן של קבוצות עממיות לנהל קהילה שאינה קורסת לתבנית ההובסיאנית. בכיכר תחריר, כמו גם בכיכר העצמאות בניו יורק או בשדרות רוטשילד כמה מן הרגעים הנחגגים והמצוטטים ביותר התרחשו כאשר המפגינות הדגימו עד כמה קהילה שנשלטת אך ורק על ידי עצמה יכולה להתנהל לפי עקרונות של שוויון, כבוד, אי אלימות, ואפילו ״ניקיון״ (מושג שלא אחת שימש כמכבסת מילים לניקוי המרחב הציבורי מנוכחות פוליטית). ובכל זאת, רגע המהפכה – הרגע בו העם לוקח לעצמו את השלטון – יכול להיות רק רגע. העם אינו יכול לנהל מערכים מורכבים כדוגמת מדינות לאורך זמן. העם צריך ללכת לעבודה או לקחת את הילדים לגן. לכן החברות היחידות בהן העם היה יכול להוות את השלטון היו חברות המבוססות על עבדות בהן ה״עם״ היה ישות מוגבלת למדי ביחס לכלל הנשלטים ביחידה הטריטוריאלית.

המהפכה אינה יכולה להצליח כאשר רשימת דרישותיו של העם מתקבלת. העם אינו יכול להציב דרישות לממשלה, והסירוב להציב דרישות שכאלו בתחריר, ברוטשילד או בוול סטריט – הוא חלק מרכזי מהמהפכה. ברגע שהעם מציב דרישות לממשלה מתרחשים אחד משני דברים. או ש"העם" נחשף למעשה כקבוצת אינטרס (או כאסופה של קבוצות אינטרס במקרה הטוב; אנחנו , אבל, לא קבוצת אינטרס. אנחנו ה-99 אחוז….). אז מוצגת רשימת רפורמות – טובות יותר או פחות –  המטיבות עם חלקים – רחבים יותר או פחות – של האוכלוסייה, אשר למעשה מאשררת את הסדר הקיים ואת יחסי השליטה, גם אם במתכונת משופרת. האפשרות השניה היא שהפיקציה המרכזית של הדמוקרטיה – ייצוג – קורסת. הממשלה נחשפת כמי שאינה מייצגת את העם או פועלת בשמו. זו היא האשליה של הדמוקרטיה, שהמהפכה – גם בכישלונה – חושפת. וזו היא למעשה הצלחתה של המהפכה. העובדה שהמהפכה נכשלה  – תמיד כבר –  אינה יכול לבטל הצלחה זו, שאינה אלא הצהרה על הכישלון המובנה לתוך מה שהמהפכה מבקשת להשיג, קרי: שלטונו של העם. או במילים אחרות: אם המהפכה היא הדרישה לשלטונו של העם, לשינוי רדיקלי ביחסי השליטה, כי אז הרגע בו המהפכה נכשלת בעצם פנייתה לסדר הקיים ("דרישות", "משא ומתן") וחושפת בכך שהעם תמיד נשלט (כלומר: שהמהפכה אינה יכולה לשמר את הצלחתה; ששלטון העם אינו אפשרות קוהרנטית), הוא גם הצלחתה של המהפכה: הוא הערעור על המחשבה הדמוקרטית הליברלית, הוא חשיפת השליטה במערומיה.

(והערה בסוגריים: אי האפשרות הקוהרנטית לעיל אינה טענה לוגית אלא היסטורית, והיא נוגעת למושג העם יותר מאשר למושג השליטה. "שלטונו של העם" אינו אפשרות קוהרנטית הן משום גודלו של העם, והן משום ההומוגניות המדומיינת שלו, שבמציאות הטרוגנית צריכה הליות מיוצרת, מדומינת, מיוצגת ומתוחזקת כל הזמן. אם נדמיין "עם" שונה באופן רדיקלי ("עם", למשל, המפורק לקהילות), המבנה החומרי של השליטה – המנגנונים הכלולים בה, הטכנולוגיות שהיא מפעילה, והמחויביוית אותן היא דורשת – יכול לאפשר שליטה אוטונומית של ה"קהילה" בעצמה. אבל לא זו הייתה הקריאה ברובן המכריע של המהפכות לאורך ההיסטוריה, כולל אלו עליהן אנו מדברות כאן).

לחלופין, אפשר, כאמור, להתחיל לערוף ראשים בגיליוטינות. שתי מילים על האפשרות: נדמה לי שהסיבה להתנגד לה היא פרקטית יותר מעקרונית. אלימות אינה זרה להתנהלות הפוליטית (בטח לא במחוזותינו – יהיו אלו ישראל או אמריקה) ואני לא משוכנעת שיש הצדקה עקרונית לחוס דווקא על בעלי השררה והכוח. הסיבה, דומני, היא פרקטית ושוב כפולה. ראשית, היסטורית, העם, בתפקודו כעורף ראשים, נטה להפעיל אלימות (גם) נגד השכבות החלשות והפגיעות ביותר בתוכו (חישבו, למשל, על תרבות הלינצ'ים של מתנגדי הפדרציה או על ההתקפות על היהודים בשלהי רפובליקת ווימאר). בשביל שהאלימות תהיה צודקת יש הכרח שה״עם״ יהיה מוגדר כראוי ויזהה את אויביו נכוחה. אבל ההגדרה הזו והזיהוי הזה אינם טריוויאליים או ברורים מאליהם. במובן זה יתכן שהצדק של האלימות יכול להיקבע רק בדיעבד ומעמדה חיצונית (משהו במקביל למודל האלימות האלוהית של בניימין). אבל "בדיעבד" ו"עמדה חיצונית" אינם מהווים נקודות מוצא מועילות במיוחד לניהולו של מאבק פוליטי. בכל מקרה, זהו כבר נושא לפוסט אחר. שנית, ההיסטוריה גם מלמדת אותנו שלרוב, העם מתעייף בשלב מסוים מהאלימות, ובכל זאת מחפש סדר. וסדר הוא, כאמור, כישלונה של המהפכה.

הוצאתה להורג של מארי אנטואנט, אוקטובר 1793

(ועוד הערה בסוגריים: אי אפשר לפתור סוגייה זו בטענה שהסדר יכול לבוא "מבפנים" – על ידי רגולציה עצמית של הפרט שמייתרת מנגנוני שליטה חיצוניים ("חיצוניים" ברמה זו או אחרת), שמצמצמת בכך אלימות ומאפשרת לקהילה לשמור על עצמה. זהו, הרי, בדיוק המודל הליברלי שממנו אנחנו מבקשות להחלץ: משמוע עצמי (פוקו) שקצהו הוא הפרטת האחריות, ונסיגה של המרחב הפוליטי. מודל של הסדרה עצמית, לכן, אינו מחליף את יחסי הנשלטות של המדינה הליברלית המודנית. הוא התשתית שלהם).

אבל הכישלון הבלתי נמנע הזה- בין אם הוא תולדה של נסיגה מהמודל המהפכני לזה הרפורמטורי ("מו"מ"), בין אם הוא תולדה של האלימות, ובין אם הוא תולדה של עייפות – הכשלון הזה הוא הרגע המכונן של הפוליטי (במובן שהוא בעת ובעונה אחת ראנסיירי ובאטלריאני): הוא הרגע בו מפציעה הליבה של הפוליטי, בו הנחות היסוד ומבני היסוד נחשפים. זה הרגע בו – דרך הכשלון – מציצות לחטף כל האפשרויות שהסדר לא יכול (כרגע) להכיל; אפשרויות שהן בעת ובעונה אחת ההצהרה של הכשלון הבלתי נמנע (מה שאינו יוכל להתקיים) אך גם של האפשרות; אפשרויות שבכך מנכיחות את הכוח והמאמץ שהסדר חייב להפעיל בשביל לדכאן, ומכאן – אפשרויות שהן בכל זאת ברות קיום. ואם כך – אפשרויות שמנכיחות את אי האפשרות הגלומה בסדר הקיים עצמו – את הפיקציה עליה מבוסס הסדר ("ייצוג", "אוטונומיה", "שלטון העם", "דמוקרטיה"). הצלחתה של של המהפכה היא לכן כפולה: בעצם קיומה ובעצם כשלונה; עצם הנכחת אי אפשרותה (אי אפשרותה של הדמוקרטיה במובנה המלא, האידאי, שלעולם לא התקיים – של המהפכה כסדר פוליטי), ובה בעת, הנכחת אפשרותה (היציאה לרחוב, פתיחתו של המרחב הפוליטי, עצם נוכחותו של העם על קו התפר בין שולט ונשלט, על סיפה של הנשלטות).

יש שתי דרכים לקרוא את הטענה שלהלן. האחת היא שהצלחתה של המהפכה היא הטרגדיה הגדולה ביותר שלה. החיים בארה"ב מדגימים אולי יותר טוב מכל טעון, שברגע שנאטיב החופש ושלטונו של העם משתרש, המרחב הפוליטי משתתק והסדר הקיים הופך לכמעט בלתי חדיר. חיים במקומות אחרים וודאי היו מנכיחים את הטרגדיה מכיוונה השני – כשהמהפכה מצליחה כמהפכה מתמדת, כשלטונו של הטרור, קורה בדיוק אותו הדבר. אבל אפשר לקרוא את הטענה להלן אחרת לחלוטין: עצם קיומה של המהפכה הוא ההצלחה של המהפכה. ההצלחה הזו אינה יכולה להיות מועמדת על "הישגים" (הורדת מחירי הקוטג' במקרה הפחות טוב או ביטול חוק ההסדרים במקרה היותר טוב). ההצלחה היא עצם פתיחתו של מרחב פוליטי שעל פי רוב נשלל מאיתנו – מקום שבו, כפי שארנדט תיארה זו, נשים נפגשות זו עם זו, מהלכות זו בחברתה של זו, ודנות ביחד בתנאי החיים שלהן קהילה, כריבוי (כלומר: כגוף פוליטי). גם אם המרחב אינו יכול להיות מתוחזק כמרחב פוליטי לאורך זמן בתנאים ההיסטוריים הנוכחיים, הוא יכול להיות מונכח כפוליטי, ולו רגעים, כל הזמן (כלומר המהפכה תמיד יכולה להיות מונכחת כאפשרות). או בפשטות – גם אם לא כולם יכלו להיות כל הזמן ב"רוטשילד", הפגנות כמו זו שבשבת יכולות לשמור את הנוכחות המושהית של המהפכה.

הוצאתה להורג של אולימפ דה גוז', נובמבר 1793

מ-זו-ע-ז-עים

יסמין הלוי

טוב, הסיפור כבר מוכר. בראש השנה יצאו פעילים שמאלנים להזדהות עם יאסין אלריפאעי הנאבק לאחוז באדמתו שבענאתה ולחזק אותו. בבוקר היה קצת בלגן, בערב חזרו הפעילים להפגנת כוח ואכלו אותה בגדול: המתנחלים מענתות יצאו עליהם ופוצצו אותם במכות. היו שם שוטרים שלא עשו כלום, ואם כבר הם נראו די מבסוטים מכל ההתרחשות.

ועכשיו כולם נורא מזועזעים.

נגד הזעזוע שמתלווה למעורבות באלימות עצמה, ואחת היא אם היא מגיעה משוטרים, חיילים או אזרחים, אין מה לעשות: זה משהו פיזי, אורגני ממש. האלימות מתנפלת פתאום, כמו גל. אף אחד לא מבין מה בדיוק קורה, איך זה התחיל, וכולם רצים, צועקים, כל אחד מנסה להציל את עצמו ואולי לעזור למי שלידו. אפילו רגעים אחר כך כבר קשה לשחזר מה בדיוק היה שם. רק הרגליים עוד רועדות, הברכיים פקות, האלימות מפעפעת בכל הגוף ותחושת הלכלוך לא מרפה.

הזעזוע הרעיוני, לעומת זאת, הוא זעזוע מדרגה שנייה. ובלי להיתמם, ובלי להצטדקן (הדבר השנוא עלי בתבל) – אני לא כל כך מבינה אותו.

בשנת 2000, שבועות ספורים אחרי שהתחילה האינתיפאדה השנייה, עמדתי יחד עם קומץ פעילי תעאיוש המתהווה, יהודים וערבים, ביום שישי בבוקר בגינת שינקין וגייסנו תרומות לתושבי הגדה הנצורים, כהצהרה פוליטית שמצור והרעבה הם לא הדרך. ספגנו קללות וצעקות כרגיל, אבל גם גייסנו כסף. כמה אנשים אף הגנו על זכותנו לעמוד שם מול עוברי אורח אלימים, הגם שלא הסכימו איתנו.

כעבור שבוע-שבועיים חזרנו על הפעולה, הפעם ברחוב בזל. מקץ דקות אחדות יצאה אלינו קשישה אשכנזייה שברירית ועדינה למראה, בעלת חנות סמוכה, פתחה עלינו פה שלא היה מבייש שום בריון וקראה לפיקוח העירוני. בינתיים באו שני צעירים, הודיעו שהם הולכים לשתות משהו בבית הקפה הסמוך, ואם אנחנו עדיין שם כשהם יוצאים הם מפרקים לנו את הסטנד. הימים ימי ברק, ליברמן עדיין לא השתלט אז על נוף חיינו, ויושבי בזל ביום שישי, הַיי-גלוס, שיער משוח-מתוח לאחור, הרבה בלונד, ארבע על ארבע, מרלבורו לייט, טלפונים ניידים, ג'ינס מעצבים וכל השפיל באו והודיעו לנו שכל ילד ערבי שמיידה אבן על חייל צריך לירות לו כדור בין העיניים.

קבוצת אוסטרלופיתקוס (רובוסטוס) נלמים בהומו (הביליס), לפני כשני מיליון שנה. איור מתוך "האדם הקדמון", סדרת טיימלייף

לבסוף הם גמרו לשתות את הברד לימונענע שלהם, ומשראו שאנחנו עדיין שם קיימו את הבטחתם: בלי להשתהות הם שברו, העיפו והשחיתו. יושבי הקפה שממול נעמדו כולם על רגליהם לאור המחזה, מחאו כפיים והריעו: "סוף סוף גבר אחד!". מי צריך את הרשויות כשהאזרחים מוכנים לעשות בשבילם את העבודה?

קרצפתי את עצמי בהרבה מים וסבון באותו יום, אבל הבחילה לא עברה עד הבוקר.

הרבה מים התייקרו והופרטו מאז. אמנם אנחנו מעטים, אבל ממקום מושבי הנידח מול האינטרנט אני מסתכלת בהשתאות על הפעילות השוקקת הממלאה את הארץ: המוני צעירים שלא הכרתי הצטרפו בשנים האחרונות אל תנועות המחאה (הפוליטיות נגד הכיבוש) וההתנגדות, ועושה רושם שכולם מבינים טוב מאוד איפה הם חיים: כולם מלאים קיתונות של מררה על הציונות, מנוכרים לגמרי לממסד, לאתוס הלאומני ולבליל הדוחה של דת, פופוליזם, מיליטריזם וגזענות שממלא את חיינו, ועסוקים מבוקר עד ערב בניסיונות לשכנע את כולם שהכל אותו דבר: שאין באמת הבדל בין המתנחלים למדינה, בין המדינה לצבא ובין המשטרה לבתי המשפט. במחאת הקיץ התחדד היטב גם הקשר הכלכלי שמחזיק יפה כל כך את המבנה הזה.

ועתה, בעודם באים באומץ רב ומתוך מודעות ראויה להערכה לעצור בגופם עוד טרנספר קטן, עוד ייהוד, עוד ניצחון של כוחות האופל, ואחרי כעשר שנים של דה-לגיטימציה פרועה שלנו ושל האזרחים הערבים ושל הפלסטינים, בהשתתפותה הפעילה והצוהלת של התקשורת, הם למדו לפתע על גופם את כל מה שהם יודעים כל כך יפה כבר שנים: השוטרים לא נקפו אצבע. אם כבר, הם סייעו לתוקפים.

עד כאן טוב ויפה; כלומר קשה, כואב, מתסכל ומגעיל. אבל מאין ההפתעה? (ויש להזכיר כי פעילות יהודית-ערבית מחסנת קצת מפני ההפתעה הזאת; הרי אנחנו יודעים טוב מאוד שערבים, גם אזרחים, זוכים ליחס הזה כעניין שבשגרה.) הפעילים שנכחו במקום כותבים בכל מקום כצד התחננו לשוטרים שיצילו אותם, שיגנו עליהם, ש"ימלאו את תפקידם". אבל הרי זהו תפקידם: לשמור על המדינה, על האינטרסים שלה, בלאום ובקרקע. בסרטונים שהופצו נשמעים הקולות של המפגינים המנסים לפנות אל התוקפים בשאריות ההיגיון, בטון מעין-סחבקי: אל תיגע בו, היי היי, מה אתה עושה? אך ללא הועיל: אדוני הארץ, שלמרות יתרונם הברור הרגישו כנראה את האדמה הגזולה רועדת להם מתחת לרגליים, באו להראות להם מי הבוס, ולזיין אותם, ובעיקר אותן, בלי סנטימנטים. ולא רק הפעילים שהיו שם המומים ונדהמים כל כך. שוב נשמעים הדיבורים הרגילים על דמוקרטיה, ואיך הם מעזים, ואיזה ברברים, והפייסבוק עולה על גדותיו, והבלוגספירה גועשת.

ובכן, מה שעומד לדעתי מאחורי תחושת הבגידה וההלם, ההפתעה וההתקוממות, וגם מאחורי הטון הסחבקי וההגיוני, הוא הפרת הכלל העליון: "כולנו יהודים". "אחרי הכל, כולנו יהודים". למרות הניכור, האנטי-ציונות, הלוחמנות, הראייה המפוכחת, הקישורים הנכונים. האמונה המוחלטת שבאמת, יהודים לא ייגעו בנו. שזה לא יגיע למכות או לירי. והאמונה הזאת קיימת אפילו אצל כמה מהאנרכיסטים הכי רדיקלים, שלא פעם נשמעו צועקים ליד הגדר "אל תירו, אנחנו ישראלים", או משהו כזה. שיש איזו ערבות הדדית שהבסיס שלה אתני, ושלובשי מדים לא יעזו להתנהג כלפינו בהפקרות, שהם לא יפגעו בנו. הרי כמעט כולם גם לבשו את המדים האלה באיזשהו שלב בחייהם, וכמעט לאף אחד לא אכפת לשבת ליד כל הנשק הזה, שכדרך אגב נדחף לך לפעמים כמעט לגרון, באוטובוס או ברכבת, ואפילו במוסדות חינוך. כשיהודים מחזיקים בו, אף אחד בכלל לא חושב שנשק זה דבר מסוכן.

אז ברוכים הבאים לעולם של ההתנגדות שיש בצידה מחיר: בדרום אמריקה, בדרום אפריקה ואפילו בגרמניית-הדם, ובעוד הרבה מקומות אחרים, מתנגדי משטר נענשו, עונו, נכלאו ואף הומתו. המשטר וכל זרועותיו שנאו אותם, והציבור, גם זה שתמך בהם, בדרך כלל שתק, כי רצה לשמור לעצמו ולילדים שלו על התחת.

אז לא, זה לא עוד פוסט בסדרה "הכה את השמאלנים החבוטים ממילא"; נהפוך הוא, זה ניסיון לחזק: להאיר כשל אחד ולומר שהגיע הזמן להתנער ממנו. להתנער מהאשליה שבאקלים פוליטי של הפרדות על גבי הפרדות, הסתה ושנאה מלמעלה ומלמטה, השייכות לקולקטיב היהודי מחסנת מפני משהו. אם אנחנו נלחמים באומץ וביושר במדינה, בציונות, בהתנחלות, בקולוניאליזם, בצבא, בכיבוש וברשע – בואו ניקח על זה אחריות. הרי כבר ראינו ש"העם" לא מטומטם: גם הם מבינים שאנחנו נגדם, נגד הפרנסה שלהם, האדמה שהם יושבים עליה וכל מה שהם מאמינים בו. ואם אנחנו מערערים על זכותם של לובשי מדים להפעיל את האלימות הממוסדת, בתוך הקו הירוק או מחוצה לו, בואו לא נישבע בשם הדמוקרטיה ושלטון החוק כאשר אנחנו הקורבן. הרי אנחנו יודעים כבר מזמן שזו לא דמוקרטיה, בטח לא בשטחים, אז בואו לא נבקש את חסדיהם ולא נצפה לרחמיהם כאשר חבריהם מכים אותנו.

פלוגות הפועל. במרכז: אבא חושי

הלוא אלה אויבינו האידיאולוגיים המובהקים, ואם לצטט מכלי שני את עזמי בשארה – זה מאבק, לא תה עם עוגיות. לגישה הזאת יכולה להיות השפעה אמיתית על הפעילות, על הזירה שבה היא מתנהלת (בשטחים או בשדרות רוטשילד, למשל), על מטרותיה (הפלסטינים, השלטון או הציבור, למשל) ועל הקוהרנטיות הפנימית שלה, ובוודאי על התחושה שלנו. מה שנקרא "המורל", ואין לזלזל בו. אז בואו נתכנן פעולות שפויות שאנחנו יכולים לנהל מההתחלה ועד הסוף ולא נסתכן בלי סיבה ובלי תכנון. בואו נבין אחת ולתמיד עם מי יש לנו עסק: עם עַם של כובשים ומנשלים, בפועל, שלחלקים ניכרים ממנו יש אינטרס ברור לשמור על השטחים והכיבוש, ושלצדם נצטרך לחיות גם אם הוא ייגמר פעם (וגם אז מן הסתם נמשיך להיאבק). וכך, גם אם נחזור הביתה מוכים וחבולים – זה הרי סיכון שלא תמיד אפשר לחזות מראש – לפחות לא נרגיש מושפלים ולא נבגדים, אלא נחוש גיבורים, נדע שעשינו משהו, ונהיה גאים בהצלחתנו להוציא את יריבינו משלוותם ולערער את בטחונם.

יהודוקרטיה

יותם חותם

 1.

קשת רחבה של מתחים בין חילונים ודתיים התעוררה מחדש לאחרונה בארץ. עניין זה נשכח מעט, לאור האופן שבו הדיון הציבורי במרי האזרחי של השבועות האחרונים כבר את הכותרות. בדברים הבאים אני מבקש אפוא לשוב לעסוק בשאלה רחבה יותר הקשורה בהתעוררות מחדש של המתח בין חילון ודתיות בארץ, שהושלכה לאחרונה מעט לשוליים. התעוררות מחדש של מתחים אלו חשובה לא פחות, ואולי יותר, מאשר הדיון על יוקר המחייה. הסיבה לטענה זו נעוצה בכך שהתעוררות זו מלמדת על שינוי עמוק בתפיסתה של המדינה את עצמה, שבוודאי וקשורה – גם אם בעקיפין – במרי האזרחי אותו אנו חווים כעת: פניה חדה מזהות חברתית ופוליטית יהודית-דמוקרטית אל מסגרת חיים יהודוקרטית. ההבדל המרכזי בין שתי צורות החיים החברתיים-פוליטיים נעוץ בכך שהמדינה היהודית-דמוקרטית מצאה את עצמה בין המשפתיים של המתח הלא פתור בין האידיאלים הלאומיים-חילוניים ובין הזהות היהודית שנקבעה למדינה. אך הכוחות החזקים שמניעים אותה עתה להיות מדינה "יהודוקרטית" מתיכים את הקצוות הללו לכדי סיפוח מוחלט של המעשה הלאומי לרצונו של האל, ללא שארית.

מספר רב של אירועים עכשוויים מלמדים על המעבר החד למערך החברתי-פוליטי החדש. רובם מתחוללים סביב סמלים מכוננים של המדינה, בהם מתרחשת מלחמה של ממש על שליטה והגמוניה. אחד הסמלים הללו הנו בית המשפט העליון, ועל המאבק המתמשך במסדרונותיו, ועל האיוש של כיסאותיו נכתב לא מעט לאורך השנים האחרונות. אלא שעתה שמים לב יותר ויותר כי מוקד חשוב לא פחות להבנת מלחמת הדת שניטשת עתה, הנו הצבא, אחד המוסדות המרכזיים – ואולי המשמעותי שבהם עבור הקונצנזוס הישראלי – של הלאומיות החילונית. הצבא אינו מגן החוקה החילונית, בין השאר משום שאין חוקה כזו בישראל. אך הוא סמל מכונן של התודעה הלאומית-חילונית, שבמרכזה עומד ה"הומו-פאבר" בגרסתו היהודית מודרנית, כלומר העברי החדש, החזק, האקטיבי, האחראי על גורלו והמסרב להיות נתון לגחמותיהם של אחרים. על הנעשה עתה במסגרת מוסד זה ניתן ללמוד דווקא מאירוע שנדחק לאחרונה מעט לשוליים: הוויכוח על תפילת "יזכור" החילונית, שהתגלע לפני כמה חודשים. בעקבות לחצים של גורמים דתיים, נדרש מהצבא לערוך שינוי בטקסט המקורי באירועי הזיכרון וההנצחה הרשמיים. השינוי הנדרש בטקסט, המבוסס על חיבור של ברל כצנלסון שנכתב לאחר הקרב בתל-חי, הינו העמדת "האל" במקומו של "העם" כמי שיזכור את חללי מלחמות ישראל.

דרישה זו היא בעלת משמעויות עמוקות: אם חילון הזיכרון העניק לעם את מה שהיה שייך במסורת היהודית לאל, הרי שעתה יש הדורשים להחזיר עטרה ליושנה תוך השבת האל למקומו הקדום במקומו של "העם". דרישה זו מתריסה בכל עוזה כנגד התשתית החילונית להוויה הישראלית בכך שהיא מקבעת את מלכות האל על הארץ. לא פחות מאשר רסטורציה של מלכות שמיים בקונטקסט הלאומי. אני חושב כאן על סיפרו הוותיק של ריצ'רד ניהבור "מלכות האל באמריקה", שם הצביע על הדתיות העמוקה שהניעה את המתיישבים הראשונים באמריקה. עבורם ההתיישבות הייתה לא פחות מאשר כינון האוטופיה הדתית, נקודת הסוף של גלות הקדושה מן הארץ, והתחלת זמן ה"הווה-הנצחי" המשיחי. משהו מתודעה זו, על פי ניהבור, עדיין מניע את גלגלי התודעה האמריקאית לדורותיה, גם אם במסלולים מחולנים למדי שהטרידוהו – אם לומר בלשון המעטה. החשיבות של דברים אלו של ניהבור נעוצה בכך שהם תקפים גם למקרה שלפנינו בעניין תפילת "יזכור", אם כי באופן מעט שונה. הרסטורציה של מלכות שמיים, הנדרשת עתה מהמוסד החילוני, מבקשת ממנו להכריז על קבלת ריבונות האל על הארץ במובן היהודי הלכתי, ולעצב מחדש את זהותו. לא עוד כסמל של ה"הומו-פאבר" החילוני-מודרני, אלא כשליח ההבטחה האלוהית בתרגומה הלאומי – כמי שמקבל עליו את "מלכות האל על הארץ". סמלי כל כך ומשמעותי, אפוא, שהדרישה הזו הונחה לפתחו של הצבא. גם אם נראה כי הצבא דחה את הדרישה לעת עתה, עצם העמדת מוסד זה במרכז המאבק לרסטורציה של מלכות שמיים בקונטקסט הלאומי, אינה דבר של מה בכך. היא משמעותית עוד יותר בצרוף התקפלותה המתמשכת של הממשלה מול האלימות פורעת החוק של פעילי הימין הדתי, או קבלת חוקים אנטי דמוקרטיים בהם מהדהדת הלוגיקה היעקובינית של נוער הגבעות. פירושה הסימבולי של הדרישה לתקן את נוסח "יזכור", הינה שבעתיד הלא רחוק, ואפשר שכבר עתה, הצבא לא יוכל עוד להוציא לפועל את פקודות המדינה כאשר אלו יסתרו את דברי הרבנים. על משבר עמוק זה כבר מצביעים לא רק אנשי אקדמיה החשודים מלכתחילה בניתוק מ"העם", אלא – אם לשפוט על פי מגוון הכתבות האחרונות שהתפרסמו בעיתונות הכתובה – אנשי צבא ומערכת הביטחון בכללותה, היודעים דבר או שניים על הדינאמיקות המתחוללות עתה בתוך המוסד הצבאי.

אך ישנו גם מימד אזרחי ליהודוקרטיזציה של המדינה, כזה שלא זכה עד עתה להרבה תשומת לב. דוגמה טובה לכך הנה ההתאגדות של קבוצות חילוניות ברחבי הארץ לאור כניסתם של גורמים דתיים לאזורי מגוריהם. לאחרונה חגגו חברים באחת השכונות הללו את הכרעת הוועדה לתכנון ובניה לסגור את גן הילדים של חב"ד שהוקם בשכונה, ושנתפס כמאיים על אורחותיה. מעבר לעימות על גני ילדים ושולחנות מאולתרים להנחת תפילין, מה שבולט לעין היא ההתגייסות של אנשים חילונים ליצירת קבוצות שמטרתן מלחמת תרבות על רקע דתי, מתוך תחושה כללית של איום קיומי – איום על אורחות החיים, המסורת והאידיאלים העמוקים ביותר של החילוניות הוותיקה והמבוססת. קבוצות אלו, של אותה חילוניות וותיקה, מזהות את עצמן כקבוצות מיעוט הנאבקות על שימור אורחות חייהם, על רקע ההוויה הדתית הכללית ששוטפת את המדינה. כאן לא מדובר במוסד לאומי שעבר טרנספורמציה כמו במקרה של הצבא. מדובר בהגמוניה שעברה היפוך. כאן כוונתי היא שבעבר הייתה זו ההגמוניה חילונית שהתמודדה עם לחצים ודרישות של קבוצות דתיות לשימור זהותן הפרטיקולארית באזורי מגוריהם, בשיטת החינוך הייחודית להם, או בקבלת הכרה כלשהי באורחות החיים הכלליות. עתה, מנגד, מדובר בתחילתה של הכרה כי ישנה הגמוניה דתית ושכנגדה קבוצות חילוניות וותיקות צריכות לפעול למען שימור זהותן הפרטיקולארית במקומותיהן. המעניין הוא שההתארגנות המדוברת של קבוצות חדשות אלו אינה מבקשת להיאבק על אופייה של המדינה. על כך כבר וויתרו. ההתארגנות החדשה מבקשת אך ורק לגדר – לשים סייג – בכל הקשור לתחום המושב הספציפי של חבריה, כפי שביקשו למשל ניטורי קרתא בעבר. שמירת החומות החדשה, אפוא, הנה זו של החילוני הוותיק למול המדינה היהודוקרטית.

 

2.

במובן מסוים, וחשוב לשים לכך לב, מתחים אלו על רקע דתי, שצצים עתה ביתר שאת ויתר עז, אינם רק סיפור מקומי. הם נותנים ביטוי מקומי לתהליכים רחבים יותר השוטפים את העולם בכללותו, ושרבים רואים בהם סימן למציאות ה"פוסט-חילונית" של תקופתנו. תחת המושג "פוסט חילוניות" בו עוסקים הוגים מרכזים כמו יורגן הברמאס, צ'רלס טיילור, לצד רבים אחרים, מבינים בדרך כלל שני עניינים. האחד הינו שיבתם של הדת והדתיים למרכז הבמה החברתית, תרבותית ופוליטית. האחר הנו ההבניה מחדש של הזהות החילונית עצמה. זו האחרונה אינה תופשת עצמה יותר כצורה של "התרחקות" מדת ומדתיות במובן פשוט כלשהו. היא תופשת עצמה יותר ויותר כמעשה מרכבה של יחסים בין קודש וחול, בין מוטיבים דתיים המבעבעים תחת תרגומם (החילוני) לענייני העולם הזה. כמובן, שני עניינים אלו, המלמדים על המצב הפוסט חילוני – שיבתה של הדתיות למרכז הבמה, והעיצוב מחדש של הזהות החילונית – כרוכים זה בזה. עבור הברמס מדובר במצב המזמין תפישת אזרחות חדשה עבור אירופה. הסוציולוג פיליפ ווקסלר מאידך מסיק כי מדובר בחברה השקועה ב"מיסטיקה של העולם הזה". בכך הכוונה כי מדובר בחברה חילונית, דהיינו שבמרכזה נמצאים ענייני העולם הזה ולא הענות לדרישותיו של האל, שמאמצת מחדש את החוויה הדתית המיסטית, כצורה של מטאפיזיקה והצדקה עצמית המספקות את הלכידות החברתית. לא רק קבוצות שוליים כמו, מתקשרים, אנשי ניו-אייג', תיאוסופים, נח-נח-נחמנים ומקבילותיהן הספיריטואליות, נותנות ביטוי לחוויה חילונית-רליגיוזית חדשה זו. יותר מכך, מדובר בחברה החילונית בכללותה, בהבנתה העצמית, הנותנת ביטוי לכך. רה-מיסטיזציה של העולם, ולא דה-מיסטיזציה של העולם – אם לשחק מעט עם המושג המכונן של מקס וובר – היא המאפיינת את העולם של זמננו.

אלא שהתכונות הללו קשורות בעולם המערבי בלבד. הלכה למעשה, עוסקת האקדמיה היום יותר ויותר בהשלכות השונות של הסיטואציה ה"פוסט-חילונית" הזו על אירופה, או אמריקה, ובוויכוחים הנוקבים על כיסויי הראש בצרפת; על בנייתם של מסגדים בערים המרכזיות בגרמניה; על חינוך בחברה מרובת זהויות אתנו-דתיות; ועל התחזקות של הימין הקיצוני, הנישא על גלים של שנאת מוסלמים (או יהודים), הנתפשים כזרים בחברה המזהה עצמה מחדש כתרבות נוצרית שעברה תהליך של חילון. אך אין פניה של ה"פוסט-חילוניות" בפינה הצפון מערבית של היבשת הארו-אסיאתית כפניה בישראל. אם לומר זאת בבוטות, הרי שפניה של הפוסט חילוניות בישראל קרובים הרבה יותר לאלו שבאירן ובטורקיה מאשר לאלו בגרמניה וצרפת. כאן למשל לא מדובר בשיבה של דתיות באותו מובן שמדובר בה באירופה, משום שהדת מעולם לא הפסיקה להיות נוכחת. התוצאה כאן היא אחרת. אם לומר זאת בקצרה, הרי שהתוצאה של המצב הפוסט חילוני בישראל הינו ניצחון סופי ומוחלט של החיבור בין לאומיות ודתיות. אלו הם אפוא פניה של היהודוקרטיה, שבה משתלטת הגרסה הרדיקאלית ביותר של תפישת העולם הדתית-לאומית על החיים במרחב הציבורי המשותף. מה שהיה עמדת מיעוט מרקד בסבסטיה, מסיים כדת הפוליטית שסיפחה לעצמה את המדינה. הדיבורים על "מדינת יהודה" שעוד נשמעו לפני כמה שנים, איבדו כעת מתוקפם, משום שאין צורך במדינה כזו, כאשר ישראל עצמה עברה יהודוקרטיזציה. התיאולוגיה הפוליטית החדשה של המדינה היהודוקרטית ניזונה הרבה יותר מהמשיחיות הגלויה, חסרת העכבות, של תלמידי הרב קוק, מאשר מזו הדיאלקטית, לפרקים פרגמאטית, של בן גוריון. והיא גם ביטוי לחיבור, אולי פרוורטי, של ניגודים: מהצד האחד תפישת הנעורים המודרנית המבוססת על השהיית החוק והחוקה של החברה והתרבות בשם הביטוי העצמי, האותנטיות וההתחברות עם הניצוץ האלוהי הפנימי, ומהצד האחר הדת היהודית הדורשת הליכה בחוקותיה ומצוותיה לשם קימומו של עם כהנים וגוי קדוש.

 

3.

"פוסט-חילוניות" בישראל פירושה, אפוא, יהודוקרטיה על אחת משתי צורותיה, ממנה הזהירו את כולנו לפני יותר מארבעה עשורים הוגים כמו ישעיהו ליבוביץ. עתה בשלו כנראה התנאים להתבססותה, משום שהשיבה לדת ודתיות, לצד העיצוב מחדש של ה"אני" החילוני מאפשרים זאת. תיאוקרטיה יהודית, או יהודוקרטיה, נעה על ציר מתחים חדש, שיש להכיר בסכנותיו. זהו הציר שבין מדינה בשליטת כוחות הדת ההלכתית, השומרת לכל הפחות על חלקים מהמסגרת הפורמאלית, הפרוצדוראלית, והדמוקרטית ובין הגרסה היהודו-פשיסטית שבה אין מי שיגביל את זכויותיו של הריבון היהודי לפגוע במיעוטים או במתנגדים. מאמרו של רונן שובל על ה"תיאוקרטיה החילונית" מעוגן בדיוק בצומת הזה. שובל מבקש לחוקק חוק יסוד "ישראל כמדינה יהודית" שמשמעותו המוצהרת היא להותיר את המעטפת הדמוקרטית על כנה, ומשמעותו הסמויה עיקור הדמוקרטיה מכל תוכן. העיקר טמון בכך ששובל וחבריו אינם ביטוי לעמדה ימנית רידקאלית, יש שיאמרו פאשיסטית, במשמעות ההיסטורית של המושג. זו הבנה שגויה של התופעה, המתעלמת מהאופן שבו העמדה המדוברת אינה אימוץ של הגיון ימני לאומי מהסוג של ז'בוטינסקי למשל, אלא ביטוי מובהק של הגיון דתי מהסוג שדובר בו כאן. לא לחינם האויב של שובל וחבריו היא ה"תיאוקרטיה החילונית" כפי שהגדיר זאת במאמרו. אגב כך, הצעתו של שובל קיבלה משמעות קונקרטית  כאשר 40 חברי כנסת תמכו בהצעת חוק היסוד "ישראל מדינת הלאום של העם היהודי", שבמרכזו ביכור אופייה ה"יהודי" של המדינה על פני אורח החיים הדמוקרטי.

אם לשפוט לפי מצב העניינים העכשווי, אם כן, האפשרות השנייה של נפילה לתהום המדינה היהודו-פשיסטית אינה בלתי סבירה. אפשרות זו, שאין להקל בה ראש, מבשרת, כמובן, על סופה של הדמוקרטיה הליברלית, משום שכבר עתה ישנם רבנים שאינם מהססים לתמוך – באופן ישיר, על דרך השתיקה, או מתוך "הליכה עם הזרם" – ברדיפתם של מיעוטים, או דיכויים של מתנגדים, מתוך פרשנות מעוותת, חסרת עידון, יצרית ואפלה, לרעיון "אתה בחרתנו" ואלו יחזיקו במסגרת החדשה את מפתחות הריבונות. ומדינה יהודו-פאשיסטית, כמו מדינה אילסמו-פאשיסטית, היא איום קיומי בראש ובראשונה על עצמה. אך באופן עמוק ביותר היא מעידה על חוסר היכולת להחזיק באופן קולקטיבי, לאורך זמן, בשטח ההפקר, העמום, המורכב, של התיאולוגיה החילונית, שאינה חסרת אל, אך בה בעת היא כופרת, ושממנה ניזונה ה"דיאלקטיקה של רציפות ומרד" של הציונות. אני משתמש בביטוי זה, משום שהוא מחזיר אותנו לדבריו של גרשם שלום ואולי גם לחרדה שתקפה אותו לנוכח המשיחות הגלויה המוצהרת של הציונות הדתית אותה הכיר היטב. מכל מקום, דיאלקטיקה של רציפות ומרד הייתה בסופו של חשבון בדיוק זו שעמדה בבסיס נוסח התפילה החילונית שמילותיה היו "יזכור עם ישראל", כמו גם בזהות היהודית-דמוקרטית שנקבעה למדינה, ושאיתה פתחתי את דברי. זו הייתה תפישת עולם חילונית-תיאולוגית, שלא וויתרה על הטרנסצנדנטיות האלוהית אלא הפכה אותה למוחלטת – דהיינו למנותקת לחלוטין מענייני העולם הזה, וככזו מהדהדת בהם, כקול מן העבר, נוכח ונפקד בעת ובעונה אחת. התיאולוגיה החילונית הזו לא ביקשה לפתור את המתחים הרליגיוזיים שהרכיבו אותה, אלא להפוך את העמימות העוטפת אותם לבסיס הלכידות החברתית של הדורות הבאים, ולעשות זאת תוך שימוש בחינוך הממלכתי. אפשר שחוסר היכולת להכיל מקום שכזה על ציר של זמן, ובאופן משותף, מגביר כעת את החשש כי כיליונה של המדינה קרב ובא. גם לחשש זה, אני מעז לומר, יש מקום חשוב ביציאתם של כה רבים לרחובות ל"מרי האזרחי" אותו אנו חווים כעת.

מכתב לראש הממשלה

ר. קיינר

מכתב לירי לראש ממשלה ולעם, ממישהו שאף אחד לא מינה אותו לדבר בשם אף אחד, על תנאים מוקדמים למשא ומתן. (בעצם, לא תנאים מוקדמים. תנאים מאוחרים.)

עבור רוה"מ היקר, שזה ביבי, או יאיר לפיד, אני חושב.

מה אנחנו רוצים? אל תהיה טמבלול, אנחנו יותר מדי אנשים בשביל לרצות אותו דבר. העם רוצה כל מיני דברים. אין לנו רשימה, וגם לא תהיה. אנחנו רוצים את מה שמרוח בטושים על שלטים. אמיתי רוצה שתוציא את היד הנעלמה שלך מהתחת שלו, שולה בעניין של דירות לחד הוריות במקום בתי ממכר נקבות בנוה שאנן ותחנה מרכזית, ומינגוס חורק לי באוזן שלא תפיל עליו את הפצצה הגרעינית, בבקשה. אם בא לך על דרישות יותר קונקרטיות, תקפוץ לאינטרנט לקרוא את הדו"חות של הארגונים עם האבק הדיגיטלי והדפי html המצהיבים. תקרא אותם. יש שם כמה דו"חות ממש שווים.

מתי נלך? זה לא שפתאום יגאל יגיד וכולנו נתקפל. חלק ילכו כשדברים יתחילו באמת להשתנות, וחלק כשימאס להם, או כשתצליח להתחיל עוד מלחמה, או כשאקירוב יישרף וכל החברות קבלן ילכו לעזאזל. חלק ילכו כשכחלון ודרעי יעשו לך פוטש, וחלק ילכו כשיתחיל הרנט-קונטרול, או כשהגשם שהיה אמור לרדת על בית אל ישמע בחדשות מניו יורק שהוא יורד על פלסטין. או שנלך כשנחליט שעברנו מספיק הרצאות בשדרה באחת עשרה בלילה על חוב ציבורי ותקציבים, ושנבין, שהרגע הרמנו את האמא של הפסטיבלים עם אוכל משאריות בחינם בלי חסויות, ושזה לא כזה ביג דיל, מעצרים, ושאנחנו יודעים על מה נצביע, ושהכסא שלך עשוי מניירות, ושאוהל אחד ושני רימוני עשן זה יותר מעשרת אלפים פתקים.

מה עם המשא ומתן? אני מוכן להיוועד איתך (כמו שאומרים), אם בא לך, איזה לילה בלוינסקי, על מחצלת וטאלי מ 24 רופי. אם תגיד מראש אני אדאג שגם סילבי וגרמאיי יהיו. יהיה קטעים. או ביום שישי בשמורת האלונים אבו-לימון קצת אחרי מודיעין עלית. מקסים שם. פעם היה שם נס, ועכשיו עוד פעם מחכים. שמעתי שעיני אמר שדפני דורשת משא ומתן מול מצלמות. לבולבולית הזאת יש שכל, מסתבר. לגבי האחרים אני לא יודע מה התנאים שלהם למשא ומתן. תשאל אותם ישירות. אולי איה will facilitate להם אסיפה עם נפנופי ידיים והם יחליטו בהצבעה (שלא מחייבת אף אחד) איזה משא ומתן להרים. (איתי ספציפית, דרך אגב, אין לך מה לשבת אם אתה לא מתכוון לשחרר בסוף את חוק הדיור הציבורי.)

אנחנו צעירים מתלהבים, וקומץ אנרכיסטים שמאוהבים במחאה, ותל אביבים מפונקים, ולא מספיק עניים בשביל להיות באמת רעבים. אם תבדוק טוב, תראה שבאוהל 1948 יש גם ערבים, ושאנחנו מערבים פוליטיקה, ומקבלים כלים חד פעמיים מהקרן החדשה, וישנים עם נרקומנים, ועם יהודה החתיך, ועם מסתננים. ואולי בסיבוב הזה לא נשיג הרבה, אבל יש כאן כמה ילדים עם ראסטות מגואה ומנאלי ושריטות מבת-ים וחברון באוהלים, והם הגיעו, והם לא מוכנים להיות עבדים בשוק החופשי שלך, והם רוצים את זה כאן, והם רוצים את זה עכשיו, והם רוצים כל מיני דברים.

ר. קיינר