Posts Tagged ‘דיקטטורה’

"וכי להיכן את נישאת, רוס? עניני נא"

15 בדצמבר 2011

ג'ניה פרומין

אמצעי התקשורת במערב נזכרו פתאום שרוסיה קיימת. בשנים האחרונות, רוב מה שמראים מרוסיה זה משחקים של צסק"א, כל מיני תוכניות ממומנות על איך זה קל ונוח לעשות כסף מהשקעות שם (ואם אתם באמת רוצים לדעת כמה זה קל, תשאלו את "איקאה"- אחרי שהם נדרשו לתשלום שוחד בהיקף של מיליוני דולרים כדי לקבל אישור בטיחות אש או משהו בסגנון, הם פשוט התקפלו מהמדינה) ועל איך הבחורות ברוסיה הן הכי מטופחות בעולם (מה שכנראה באמת נכון – לפחות בערים הגדולות), וקצת על זה שפוטין ואנשיו מנסים להחזיר את המדינה למעמד של מעצמת על ולא חוששים להתעמת עם ארה"ב (זה קורה בדרך כלל בחצי הדקה האחרונה של האייטם, כי רובו מוקדש לאיך פוטין שוב צלל/הטיס מטוסים/עשה סקי/ הפעיל קומביין/רכב על סוס בלי חולצה/ניצח את דארת' ויידר בשחמט).

בעקבות הבחירות לבית התחתון של הפרלמנט הרוסי (דומה) ביום ראשון שעבר, נזכרה התקשורת שיש בעצם מדינה כזו, שיש בה כל מיני התפתחויות פוליטיות, ושרשמית אפילו יש בה דמוקרטיה. בעניין זה יש לציין שכל אותם פרשנים הטוענים שרוסיה היא "דמוקרטיה לא ליברלית" פשוט מקשקשים. רוסיה היא פלוטוקרטיה, או לכל הפחות אוליגרכיה מדכאת.

כל מיני גאונים (גם בארץ) מדברים על הצורך להתנתק מארה"ב הנחלשת ו"להתחבר" למעצמות החדשות, בראשות סין (כאילו שסין בכלל סופרת אותנו) ורוסיה. אילולא התוצאות הבאמת די מפתיעות של הבחירות האלה, כנראה שהידיעות המרכזיות שהיינו רואים באתרים הישראליים על רוסיה היו אלה שמספרות על דובים שישנים במיטה עם אנשים ועל תחרויות שתיית מי קולון.

אבל בבחירות שהתקיימו ביום ראשון שעבר קרה משהו לא צפוי- מפלגת "רוסיה המאוחדת", בראשות הנשיא דמיטרי מדבדב שיוותר על כיסאו בחודש מרס לטובת פוטין, בקושי הצליחה לגרד 50% מהקולות. שיטת חלוקת המנדטים אמנם הבטיחה למפלגת השלטון (המוכרת באינטרנט כ"מפלגת הרמאים והגנבים") רוב של 13 מקומות בבית התחתון בן ה-450 מושבים, אבל הצניחה ניכרת לעין – 15% פחות מבחירות 2008, שהיוו את פסגת הניצחון של כנופיית ההון-ביורוקרטיה-כוחות הבטחון של פוטין, מדבדב ושות'.

על אף שליטה מוחלטת בכל ערוצי השידור הפדרליים, למרות אפליה בולטת של מפלגות האופוזיציה מבחינת זמני שידור ושטחי פרסום, למרות סירובה של מפלגת השלטון להשתתף בעימותים טלוויזיוניים רציניים, למרות העובדה המדהימה כשלעצמה שמתוך 7 המפלגות הנוספות שרישומן התקבל (רוב תנועות האופוזיציה הקולניות נפסלו, אולי שתיים לא מהוות "אופוזיציה מאולפת", למרות זיופים בקנה מידה לאומי ו"משקיפים" בינ"ל חסרי ערך, רובם ממדינות רודניות או מארגונים שמפחדים פחד מוות מהממשל הרוסי, או כאלה עם קשרים הדוקים איתו), למרות ההתקפה המתואמת ביום הבחירות על השרתים של אתרי האופוזיציה המובילים ושל שרתי הבלוגים הפופולריים – "רוסיה המאוחדת" הפסידה.

מדוע? ההסבר הוא פשוט. המנגנון שבנו בעשור האחרון "אנשי פוטין" על גווניהם הרבים ודרגות הקרבה המשתנות, מה שנקרא ברוסית "הציר האנכי של השלטון", הוא מנגנון שהורס לאט-לאט את המדינה ופוגע על בסיס יומיומי באזרחיה.

רוסיה היא מדינה גוססת. ההגירה, ובפרט בריחת המוחות, הולכת ומתגברת בכל שנה – מדינות אירופה וצפון אמריקה צמאות לכוח אדם משכיל ומקצועי (ולא-מוסלמי). אין ייצור של משהו בעל ערך ממשי- הכלכלה מחזיקה על ייצוא מחצבי טבע (בעיקר נפט וגז) ונשק (וגם בשוק הזה – רוסיה נוחלת תבוסות גדולות יותר ויותר בכל שנה. בכך הודה לאחרונה אפילו רמטכ"ל צבא רוסיה מקארוב).

חוסר הבושה, היהירות, תחושת ה"אני ואפסי עוד" של הביורוקרטיה המושחתת הולכות ומתגברות, משום שבמדינה בה אין שום צורה של חירות, חוזרת על כנה ה"נומנקלטורה" הסובייטית, הפעם בדמות קשר בל-ינותק בין הפקידות לבין ההון הגדול, שפועל בחסות המדינה בתמורה לנתחים גדולים מהרווחים. כוחות בטחון הפנים, עליהם השלטון מושתת, עושים כרצונם. אידיאליזם הוא מילה מגונה, משום שבתנאים כאלה, הדבר היחיד אליו אפשר לשאוף אם אתה צעיר, בעל השכלה והחיים לפניך- זה לעשות כסף. וברוסיה אפשר לעשות כסף כמעט אך ורק במחיר מכירת הנשמה שלך.

המצב במדינה הוא שלטון של דמויות שכאילו נלקחו מסרטי אקשן של שנות ה-90: חברות ענק מרושעות שמקושרות ישירות לפקידים בכירים ולפוליטיקאים מובילים – כולם, כמובן מושחתים. ממילא, יזמות וחדשנות ברוסיה אינן אפשריות: לכל דבר אתה צריך היתר, אישור, חתימה, בקשיש. כדי לעשות כסף אתה צריך למרפק דרכך אל צמרת אחת החברות האלה, שבשביל הון תהיינה מוכנות לזהם כל נהר ויער, או להצטרף לשירות המדינה – כי שם אפשר לסחוט ולגנוב בלי הגבלה. הגבולות בין שומרי החוק לבין אלה שמפירים אותו מטשטשים לחלוטין. עניינים מוסריים הופכים לזניחים.

אין למדינה כמעט שום אליטה אינטלקטואלית, הגותית. אין לה פרספקטיבות או עתיד. העתיד של רוסיה הוא הפיכה איטית לספקית האנרגיה של סין, ואח"כ גם לשטח השפעה סיני ממש (הנוכחות הסינית במזרח הרחוק הרוסי גדולה יותר ממה שניתן לתאר) – וזה בהנחה שהיא לא תתפרק לחתיכות קודם, בגלל תאוות הבצע, ההתעלמות מצרכי הפריפריה וכריתת בריתות עם כוחות בדלניים שאף אחד לא באמת רוצה לדעת מה הם עושים במרתפים )צ'צ'ניה).

ובכל זאת, למרות הפטאליזם המוכר כ"כ לאזרחי רוסיה, פטאליזם ששורשיו בתקופה הצארית ושהוכפל עשרות מונים בשנות קיומה של בריה"מ – הבחירות האלה העידו שיותר ויותר אזרחים מבינים שמשהו לא בסדר. שמפלגת השלטון והממשל שמשקרים, מרמים ומהפנטים אותם דרך הטלוויזיה, עושים משהו רע. שרה"מ/נשיא/סופרמן שמוכרים להם בטלוויזיה הוא אולי, אולי באמת בסה"כ לוטננט-קולונל אפרורי ומקרי מהקג"ב, שהשנאה, הגחמות והכוחנות שלו הביאו אותו לשלטון והפכו אותו לאיש העשיר באירופה ("ע"פ פרסומים זרים"), אבל לא הפכו אותו למנהיג או אפילו למנהל מוכשר, שיכול להוביל את המדינה לפיתוח ולמעמד בינ"ל משמעותי בקרב מדינות שלא נשלטות על ידי רודנים צמאי דם או ליצנים אלימים כמו הוגו צ'אבס. שהאשליות על "קימה מהברכיים" שמוכרים להם כבר עשר שנים הן שטויות, ושהתמיכה הנלהבת כמעט בכל דיקטטורה ובכל תנועת טרור לא באמת מעידה על עוצמה.

בשבת יצאו לרחובות אלפי אנשים (30 אלף במוסקבה, עשרת אלפים בסנט פטרבורג ועוד אלפים בעשרות ערים אחרות) במחאה על הזיופים בבחירות – מספרים שלא נראו כנראה מאז 1991. ההפגנות האלה, שאורגנו על טהרת האינטרנט (כל אמצעי אחר חסום או נשלט ע"י הממשל), מעידות על כך שיש עוד הרבה אנשים ברוסיה שמסוגלים להפעיל את הראש, שמבינים שארצם נמצאת בדרך להתרסקות, שצריך שינוי.

המשתתפים מגוונים – מתנועות אנרכיסטיות למחצה עד ליברלים פרו-מערביים מובהקים, אין ביניהם אחדות דעים, והסיסמה שכנראה מייצגת את כולם הכי טוב היא שלט שהחזיק בחור צעיר בקהל: "לא הצבעתי עבור הנבלות האלה – הצבעתי עבור נבלות אחרים. דורש ספירה מחדש!". אבל ממפלגת "יאבלוקו" הסוציאל-ליברלית (היחידה מסוגה שהשתתפותה בבחירות הותרה – וזו שזכתה ברוב קולות המצביעים בישראל), דרך הקואליציה הלא-יציבה של אנרכו-סוציאליסטים, ירוקים וליברלים "ימניים" תחת השם "סולידריות", ועד גופים אזרחיים לא מפלגתיים וחוץ פרלמנטריים שמוחים על עוולות נקודתיות-  משתתפי "מחאת הסרט הלבן" מנסים להתעורר מהסיוט המדכא שנקרא רוסיה של היום.

זה עדיין לא תחילת הסוף, וכנראה אפילו לא סוף ההתחלה, ושלטון קליקת פוטין לא נמצא בסכנה ממשית- פה זה לא תחריר- אבל רצוי שאנשי הקרמלין יתחילו לחשוש מהאפשרות שהאזרחים ידמיינו עולם בלעדיהם.בעוד שבועיים ימלאו 20 שנה בדיוק להתפרקותה הרשמית של בריה"מ. המצב הנוכחי מעמיד שוב את המדינה הגדולה בעולם על פרשת דרכים. אולי אזרחיה יצליחו להשיג בסבב הזה את מה שלא השיגו אז.

חכמה עממית אומרת שהשיפור ברוסיה יתחיל כשאנשים יפסיקו להשתין בחדרי מדרגות. במידה רבה זה באמת נכון. רוסיה מלמדת אותנו איך נראית מציאות ללא אמות מוסר או ערכים, ללא אכפתיות וללא תקווה, והכי גרוע – איך נראית מדינה שאין בה אליטה משרתת, אכפתית וערכית, כי הדבר היחיד שהאליטה כביכול יכלה לחשוב עליו זה איך להרוויח עוד דולר, או לחלופין איך להגשים חלומות מופרעים על "להראות לכל העולם מה זה" – הגישה שממילא הובילה לשלטון את מי שמחזיק בו היום.

רוסיה היא הדוגמה הקלאסית של איך חברה מתפוררת כשבמקום לכידות חברתית משסים קבוצה אחת באחרת, כשבמקום בניית חברה אזרחית מוכרים לאזרחים אשליות על עוצמה ועושר קלים, כשהשלטון בז לציבור ורואה בו עדר פרות. זה מקיף לא רק את המאפיה השלטת הנוכחית, אלא גם את דור "הרפורמטורים" של שנות ה-90, שהיו בטוחים שהמטרה מקדשת את האמצעים, ובסוף מצאו את עצמם בחוץ, בפנסיה או בלונדון במקרה הטוב, ושני מטר באדמה במקרה הרע – כי האזרחים העדיפו את ה"יציבות" שהבטיח פוטין, אחרי שבשנות ה-90 הממשלה ובעלי ההון המקושרים אליה התעללו בהם בכל דרך אפשרית. המטרה שלהם לא הושגה, והאמצעים הופעלו לבסוף נגדם. מי שלא נשבר או התיישר עם השלטון כותב היום אוטוביוגרפיות מרירות.

ישראל אינה ולא תהיה רוסיה. שלום בוגוסלבסקי כתב פוסט מפורט בו הוא מותח קו מקביל בין שתי המדינות ומנתח אותן ע"פ חתכים דומים. לעניות דעתי, להשוואה הזו אין על מה להתבסס. חוסר התפקוד של החברה הרוסית, היעדר החיוניות והנכונות לדיון, לא דומים במימדיהם למשברים שאנו חווים בארץ. גם המניעים המרכזיים בהתנהלות הכוחות הפוליטיים השונים בישראל שונים מאד מאלה של רוסיה. ישראל היא מדינה עם הרבה עתיד, גם אם הנתיב שלה אל מקום טוב יותר הוא צר ומשני צדדיו נמצאים מדרונות תלולים.

הריקנות והעדריות שאפיינו בשנים האחרונות את החברה הרוסית, הזומבי פיקציה שהיא עברה, הפכו את רוסיה למקום שההשוואה בינו לבין סיר הלחץ הישראלי אינה רלוונטית. אבל היום גם עלינו לזכור שבלי אליטה משרתת ומנהיגה, בלי לכידות חברתית, בלי השקעה (לא רק כספית. אולי אפילו בעיקר לא כספית) בחינוך, בהשכלה, בחדשנות ובחשיבה, בלי הנכונות להפסיק לראות במי שחושב אחרת אויב מר שיש להיפטר ממנו בכל דרך אפשרית, בלי התגברות על פרנויה לפיה המדינה עומדת על סף תהום והיריבים האידיאולוגיים הם אלה שדוחפים אותה לתוכה – לישראל לא צפוי עתיד מזהיר, ואין לה שום סיכוי לחברת מופת. ראו איך נראית מדינה ללא עתיד, וחשבו מה אפשר לעשות כדי שהעתיד שלנו יהיה באמת טוב יותר.

(דימויים: AES+F)

נתזים: האיסלאם נעשה יותר איסלאמי

28 בפברואר 2011

טרנד סביבתני חדש: איסוף חיות דרוסות לצורך אכילה. כתבה נרחבת מפרטת את היתרונות והחסרונות של סגנון החיים ומזהירה: ההיפסטרים יגלו את זה בקרוב

תעשיית הפורנו ההומואי מזדהה עם הציונות: במרכז הקהילתי הגאה של ניו יורק היתה אמורה להיערך מסיבה נגד האפרטהייד הישראלי. מפיק הפורנו מייקל לוקאס, שידוע בחיבתו העזה לישראל, הפעיל לחץ כבד על מנהלי המרכז והצליח להביא לביטול האירוע, בטענה שהוא "אנטישמי". הוא גם תיאר כיצד צילם סרט פורנו בכפר ההרוס ליפתא. בינתיים ג'ודית בטלר מובילה את המחאה נגד לוקאס

ובינתיים בצ'כיה: מפיק הפורנו הפופולארי בלאמי הגדיר מחדש את גבולות הז'אנר לאחר שליהק שני אחים תאומים לאחד מסרטיו. כתבה ב-Salon עוסקת בשערוריה סביב שני האחים הצ'כים, אליה ומילו פיטרס, שדרך אגב מציגים את עצמם בתור "זוג"

אחד האלמנטים השנויים ביותר במחלוקת באידיאולוגיה של התנועה הפוליטית האפרו-אמריקאית "אומת האיסלאם" הוא האמונה בעב"מים. מתברר שלואיס פרחאן ראה במקסיקו ב-1985 גוף שמימי שהוא מכנה "הגלגל", שאותו הוא מקשר לחזון יחזקאל. בוועדית התנועה בשיקאגו ייערך פאנל בנושא

לסביות מוסלמיות בבריטניה מוצאות דרכים למסד את זוגיותן תוך השגת לגיטימציה הלכתית (כזו או אחרת)

 

(כל התמונות היום מתוך "אלף לילה ולילה" לפייר פאולו פאזוליני)

המאמר הפותח את הגיליון האחרון של Journal of the History of Sexuality עוסק ביחסי זוגיות בין נזירים ביזנטים במדבר יהודה, שנמשכו לפעמים לאורך כל חייהם של הנזירים – המבנה הדומה ביותר לזוגיות בין גברים שהתקיים בעולם הנוצרי. זוגות הנזירים חיו ביחד בתא אחד בפרישות משותפת, עד שהמוות הפריד ביניהם. מקורות בני התקופה מתארים את העניין שעוררה צורת החיים הזאת, כולל פנטזיות אירוטיות של נזירים אחרים

ומאמרם של רג'ה חלידי וסובחי סמור ב-Journal of Palestinian Studies עוסק בפאזה הניאו-ליברלית הנוכחית של הלאומיות הפלסטינית תחת שלטונו של סלאם פיאד. הכותבים מראים כיצד הפרויקט הלאומי הפלסטיני, כמו תנועות אחרות שצמחו בתקופת הדה-קולוניזציה, נאלץ לאמץ לעצמו את לוגיקת הגלובליזציה, בחסותה של התמיכה הכלכלית האירופית וה-NGOs

זין ענק בגובה 65 מטר שצויר על אחד הגשרים בסנט פטרבורג על ידי קולקטיב האמנים האופוזיציונרי Voina מעורר מחלוקת בסצנת האמנות הרוסית השוקקת

גורבנגולי ברדימוחמדוב, שליטה האוטוריטארי-משהו של טורקמניסטאן מאז 2006, הוא חסיד נלהב של הפילוסוף הטורקמני מגטימגולי פיראגי (1797-1733). הפילוסופיה של פיראגי, בן זמנו של קאנט, ממלאת תפקיד מרכזי בניהול המדינה – מה שהופך את טורקמניסטן לדבר הקרוב ביותר בעולם למדינת הפילוסופים של אפלטון.

בית המשפט בהודו פירסם תקנות המגבילות את השימוש בחומרים מסוכנים לצורך ייצור פסלים של האל דמוי הפיל גאנש. המפלגה ההינדו-פונדמנטליסטית Shiv Sena מארגנת בתגובה מחאה של יצרני גאנשים

הפעיל הסביבתי מייק טידוול התחיל כבר לפני עשור להתכונן לסוף עידן הנפט והתקין קולטי שמש על הגג שלו. עכשיו בעקבות האירועים הסביבתיים האחרונים הוא העלה הילוך, והחל לגדל חסה במרתף. הוא ממליץ לכולנו לעשות כמוהו (אבל מה עם אנשים שגרים במרתף?)

ובינתיים, באמריקה מתחזקת תנועה "אחרינו המבול" של סרבני החיסכון והאנרגיה המתחדשת

נפילתו הצפויה של קדאפי מבשרת את סוף עידן הדיקטטורים האקצנטרים. עכשיו הדיקטטורים יהיו סתם מיליארדרים אפרוריים שלמדו בהרווארד ועובדים בשביל קרן המטבע העולמית

Neues Deutschland מנצל את הפיאסקו של הפרייהר צו גוטנברג כדי לדון בהתפוררותה של האצולה הגרמנית

בתקופתו של חוסני מובראק, השלטון במצרים העלים את המסמכים המתעדים את עברה של המדינה. ההיסטוריון יואב די-קפואה מסביר במאמר מעניין באלג'זירה שתעודות הנוגעות לתבוסה ב-67' או להסכמי קמפ דיוויד אינן נגישות להיסטוריונים

המושג הלוהט בתרפיה של הומוסקסואלים הוא Velvet Rage – התקפות של שנאה עצמית שמקורן בילדות נטולת אהבה. הפסיכולוג אלאן דאונס, מחבר הספר המשפיע, טוען שבגלל זה הומואים הם דכאוניים ואובססיוויים יותר

ההיסטוריון הפופולארי איאן קרשו מעריך את הסיכויים לפאשיזם אנטי-איסלאמי באירופה. המסקנה: זה יקרה במצב של קריסה כלכלית או של מגה-פיגוע בעיר אירופית גדולה

ובינתיים, הלך רוח אפוקליפטי גם בתנועה הראלית: מנהיג התנועה בישראל, לאון מלול, טוען שהעב"מים שנראו מעל הר הבית הם מסר מקבוצת המדענים Elohim לעם הישראלי, בדרישה להקים סוף סוף את השגרירות הראלית בירושלים שכולנו מצפים להקמתה במהרה בימינו (אגב, הם אפילו פנו בעניין אפילו לעוזי דיין – ללא הועיל)

חזית הריאקציה

הרב אורי שרקי, איש חטיבת "מנהיגות יהודית" של פייגלין, טוען ש"האיסלאם נעשה יותר איסלאמי" (???!), מה שמתבטא באירועים האחרונים בעולם המוסלמי. אבל דווקא בנקודה הזו, שבו הסכסוך נעשה יותר דתי, יש יותר מקום לדיאלוג בין היהדות לאיסלאם

יונגה פרייהייט מסביר: פוליטיקאים מהימין הם יותר חתיכים!, ומכריז בפעם המי יודע כמה: אין חיה  כזאת אשמה קולקטיווית

אם בן דרור ימיני היה כותב את "התפסן בשדה שיפון", כנראה שהתוצאה היתה נראית כמו הפוסט הזה של העיתונאי העצמאי עדי שוורץ: תיאור ארוך ומפותל למדי של מסעו של עיתונאי פטריוט בישראל ובשטחים עם קבוצת עיתונאים שוודים, חלקם יהודים, שמתואר על ידיו כ"מיקרוקוסמוס למתרחש בזירה הבינלאומית" וכביטוי של "אלימות מחשבתית קשה". טוב, בכל זאת שילמו לך על המלון, לא?

נתזים: נערים יהודים ו-asexual sluts

28 בספטמבר 2010

המאמר The Transgressive Possibilities of Jewish Boyhood של מייקל רייקרט ושרון רוויטש, שהתפרסם בגיליון האחרון של כתב העת  Youth & Societyבוחן את חוויות הנעורים של בנים מתבגרים יהודים בארה"ב. החוקרים מצאו שצעירים יהודים בעלי זהות יהודית "אקטיווית ופוזיטיווית" חוו התבגרות משוחררת יותר מבני גילם נטולי הזהות היהודית. לטענת הכותבים, ההתבגרות היהודית מספקת מסלול עצמאי יותר שנתון פחות ללחצי הגבריות הנורמטיווית שמופעלת על רוב הנערים הבנים בגיל ההתבגרות. הם טוענים שסוג הנעורים שיצרו לעצמם הנערים האמריקאים הם הבטחה משחררת בעולם הנשלטת על ידי אידיאל גבריות מגביל

ומאמרם של יובל יונאי וערן שור בכתב העת Ethnic and Racial Studies בודק האם הימצאותם של ספורטאים פלסטינים בספורט הישראלי מגשר על פערים אתניים, או דווקא מסייע לנציח את הפערים ואת הדומיננטיות היהודית. החוקרים, שבחנו כתבות ואזכורים של שחקני כדורגל פלסטינו-ישראלים בין 2002 ל-2007, מצאו שהשיח התקשורתי ממשטר את השחקנים ומשתיק אותם, ובכך חוסם את אחד מאפיקי הביטוי המועטים שהיו למיעוט הערבי בישראל

סקר מקיף שנערך בבריטניה מעלה לכאורה שאוכלוסיית ההומואים והלסביות בממלכה הצטמצמה משמעותית בשנים האחרונות. האם אנחנו אחרי השיא? ייתכן שההסבר הוא שהסוקרים שאלו את המרואיינים האם הם קיימו אי פעם יחסי מין עם בני מינם. חוקרים מסבירים שבשל ההתקבעות של הדיכוטומיה הומו/סטרייט, פחות גברים שמחשיבים את עצמם לסטרייטים מעזים לעשות סקס עם גברים אחרים, או לפחות לא מעזים לדבר על זה

ובינתיים, מתחזקת ההתעוררות של התנועה הא-מינית, שדורשת מקום בשורות קהילת הלהט"ב. מניפסט חדש ומעניין שחיברה שרה בת' ברוקס, שמסתמנת כאחת ממנהיגות התנועה, מסביר על הסוגים השונים של א-סקסואלים: החלוקה הבסיסית היא בין א-סקסואלים א-רומנטיים לא-סקסואליים רומנטיים. הקבוצה השנייה כוללת הטרו-רומנטיים, הומו-רומנטיים, בי-רומנטיים ופאן-רומנטיים. אחד הטיפוסים הגנריים שצמחו בשורות הקהילה היא/הוא ה-asexual slut – שלא מפסיק/ה לחפש המון פרטנרים ליחסים א-מיניים. נדמה שרבים מאיתנו הם כאלה

רוברט רייך, לשעבר שר העבודה בממשל קלינטון, מנתח בספר חדש את מצב הכלכלה האמריקאית ומסיק: המעמד הבינוני יצטרך להדק את החגורה, וכתוצאה מכך עשויה ארה"ב ליפול לידיו של מנהיג פופוליסט מסוכן

סיימון פיירלי, כתב הגרדיאן שחקר במשך שנים את תעשיית הבשר, הגיע למסקנה שהתעשייה הזאת אמנם מזיקה, אבל להפסיק לגמרי לאכול בשר זה לא הצעד הנכון מבחינה אקולוגית. במוקד ספרו נמצאים למשל החזירים, שיכולים דווקא להפיק בצורה יעילה מאוד אנרגיה מזבל ביתי

יאללה, תכרתו לי את השד הימני! תערוכה בנושא האמזונות וייצוגיהן לאורך ההיסטוריה

חדשות טובות: זינוק במספר חיות הבר באוגנדה, כולל היפופוטמים

זה אפשרי להנדס מחדש את האקלים של העולם, אבל קודם צריך להחליט באופן דמוקרטי: איך אנחנו רוצים את מזג האוויר שלנו, ואיפה?

התאורטיקן צבטאן טודורוב בריאיון מיוחד: אנשים במערב חוששים משינוי תרבותי יותר מאנשים במדינות המתפתחות

יומני המלחמה של ארנסט יונגר יוצאים לראשונה במהדורה בלתי ערוכה

איך עושים סקס שמאלני, והאם יש בכלל דבר כזה? ג'ונגל וורלד בפרויקט מיוחד

רומן חדש של ג'ונתן פרנזן נופל למלכודת המלתוסיאנית ולפנטזיה על צמצום האוכלוסייה. רמה נמוכה

FP בפרויקט מצולם מיוחד על אופנה של דיקטטורים – מקים ז'ונג איל דרך קדאפי ועד בכלל

FW הסורי בכתבה על תפקידם של היהודים הסורים במלחמה נגד הקולוניאליזם הצרפתי