Posts Tagged ‘דיאלקטיקה’

ניסיון להגיד משהו על מצרים, ובכלל

20 באוגוסט 2013

בתקופה האחרונה הבלוג שלפניכן סבל מלאות מסוימת, מכל מיני סיבות מעניינות יותר או פחות. על כל פנים, לפני כמה זמן עלתה בי המחשבה שהשיתוק המסוים הזה קשור לחוסר היכולת לומר משהו על ההתרחשויות הזוועתיות במדינות שמסביבנו – בהתחלה סוריה ולאחרונה גם מצרים. היה מי שהעיר כאן בתגובות, שבארץ האמורי לא היה אף פוסט שעסק בעשרות אלפי ההרוגים (עכשיו כבר יותר ממאה אלף) בסוריה. זה אמנם לא לגמרי מדויק, ובכל זאת בהאשמה הזאת יש אמת. אני חושב שיש משהו מגוחך בלהתדיין כל הזמן על אמנות הומואירוטית או על מלחמות פייסבוק, כאשר במדינה הסמוכה נטבחים עשרות או מאות אנשים כל יום. זה מעיד בעיקר על חוסר אונים, אובדן דרך ותלישות מהנעשה בעולם הממשי.

יש שיאמרו שזה בכלל לא משנה מה ליהודי מישראל יש להגיד על הדם שנשפך בקהיר. כיוון שאי אפשר לעשות שום דבר בעניין, ועוד יותר מכך – כל פעולה עשויה להביא תוצאה הפוכה מהמקווה, עדיף לשתוק ולהביע אמפתיה כללית לעם המצרי והסורי. מישהו ציטט אמירה של מבקר אוסטרי ממוצא יהודי שכתב ב-1933: "אין לי שום דבר להגיד על היטלר"; אבל נראה לי שהציטוט הזה מוכיח את ההיפך מכוונתו של המצטט. אחרים אמרו שאנחנו לא יודעים מספיק כדי לשפוט. תמהני – שמאלנים לא חוששים לקבוע עמדה נחרצת לגבי כל התפתחות בעולם – מוונצואלה ועד לנינגראד. ודווקא בנוגע למצרים אנחנו מגיבים פתאום באיזה "מאיפה אני יודע" או "קטונתי" ילדותי, או מאשימים את הפרשנים לענייני ערבים בזה שהם מוסרים מידע מטעה. כאילו שאין איפה לקרוא, גם למי שלא יודע ערבית.

למעשה, השתיקה מול הנעשה במצרים ובסוריה מבטאת במקרה הטוב גישה ילדותית לפוליטיקה, בנוסח"אני לא מדבר על מה שאני לא יכול להשפיע עליו". אבל מי אמר שאתה יכול להשפיע על משהו בכלל? במקרה הרע היא מבטאת אדישות כלפי העולם הערבי. חוסר העניין הזה מתיימר להיות אנטי-אוריינטליסטי, אבל בעצם הוא הכי אוריינטליסטי שאפשר. הבעיה העיקרית היא שבלי להתייחס לזעזוע ההיסטורי שקורה מסביב, ושמגדיר מחדש את המבנים והאופקים הפוליטיים במרחב כולו, כל מה שנשאר בעצם זה למלמל מלמולים חסרי פשר, או לשחק במשחק הכיסאות כשבחוץ יש מלחמת עולם. אין לי שום אשליה שלאמירה כאן בבלוג הזה יש חשיבות יוצאת דופן, אבל יש חשיבות למחשבה, או לפחות למאמץ לחשוב. אם לא על השאלה מה אפשר לעשות, לפחות על השאלה מה הביא למצב שבו אי אפשר לעשות כלום.

צריך לציין גם שלדברים שמתרחשים בסוריה יש השפעה ישירה עלינו כבר עכשיו. האמירה "לכו לסוריה" או בגרסה מעודנת יותר "למה אתם לא מפגינים נגד אסד", שמופנית כיום לכל מי שמבקר את ישראל, היא נבזית אבל גם מתבקשת. כשמעבר לגבול שוחטים רבבות, הסבל של אנשים שזכויותיהם נשללות או שמידרדרים לעוני נדחק לדרגה משנית של דחיפות, אף על פי שהסבל עצמו לא פחת בכלום. אסד מציף את השוק בדם, והדם של כולנו מאבד מערכו.

יש כמובן מי שדווקא מדברים וכותבים בלי הפסקה על סוריה ומצרים. הבעיה היא שבחלק מהמקרים היה עדיף שישתקו. אנשים שמצדיקים את אסד, או תומכים בביטחון מוחלט בפוטש ובהדחת הנשיא הנבחר במצרים. אמנם נכון, בשביל להביע עמדה צריך אומץ מסוים. אני גם לא מתלהב מהקמפיין שנוהל נגד חד"ש בעניין עמדתה בשאלת סוריה. ובכל זאת – למה בעצם צריך להיות סלחני כל כך כלפי מי שמזדעק על כל עוול כאן אצלנו, אבל תומך בלי היסוס ברצח של רבבות בשם איזה אידיאל מעורפל של "התנגדות לאימפריאליזם"? ושוב, די מאוס לקרוא אנשים כמו פול ג'ונסון או בנימין נתניהו שמזכירים לאנשי שמאל את התמיכה שלהם בדיקטטורים רצחניים; אבל כיוון שהשמאל נוקט בדיוק באותה גישה וממהר לשלוף ביטויי תמיכה בפינושה או במקארת'י, אין לנו כל כך על מה להתלונן. מבחינה זו, ההתקפה משמאל שהופנתה לאחרונה כלפי נועם חומסקי על עמדתו בעניין פול פוט ורצח העם בקמבודיה היא מוצדקת למדי. התיאוריה בעניין "worthy victims" ו"unworthy victims" היא אולי הגיונית, אבל קשה לומר שהשמאל לא הוכיח לאורך המאה האחרונה את יכולתו להתעלם מאינספור סוגים של "unworthy victims" בכל מקום בעולם.

ואכן כדאי להזכיר (אם בכלל צריך, אבל כנראה שצריך), שלקומוניסטים יש היסטוריה ארוכה של תמיכה בפוליטיקה מקיאווליסטית. זה לא עניין מקרי. לא מדובר סתם על "כשכורתים עצים עפים שבבים", כמו שהיו אומרים בשומר הצעיר. זה נובע מאותה גישה דיאלקטית לפוליטיקה שעומדת בבסיס המרקסיזם-לניניזם. הכוונה היא שפעולה פוליטית לא נשפטת על סמך קריטריונים אוניברסאליים של אמת או צדק, אלא על סמך התרומה שלה לתהליך ההיסטורי שאמור להביא לחברה חסרת מעמדות. מנהיג יכול לפיכך לשקר, או לרצוח, ועיתונאי רודף צדק או משורר מעודן יכולים לפרסם שיר הלל ליופיו ולחכמתו של המנהיג הרצחני (או להצדיק את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב כמהלך מבריק), כיוון שבסוף ההיסטוריה השקר, הרצח והחנופה יובילו לניצחון על האויב המעמדי ולשחרור האדם. באופן כזה, אפשר די בקלות לסתום את האוזניים לנוכח סבל ואימה. הצדק נמצא בצד שלנו, ובשביל להגיע אליו נדרשים קרבנות.

אין הרבה טעם לבקר עמדה כזאת על בסיס מוסרי, כיוון שהיא מבוססת על שלילת "המוסר הבורגני". אבל בנקודת הזמן הנוכחית, אפשר לשלול אותה על סמך ההנחות שלה עצמה. אם התוצאה הסופית היא שקובעת – אז במבחן התוצאה הפוליטיקה הזאת נחלה כישלון קולוסאלי. למיטב זכרוני, היא לא הובילה לשחרור האנושות. עובדה: ברית המועצות לא קיימת יותר. במלים אחרות: היא גם שלחה מיליונים לגולאגים, וגם הפסידה. ויסלחו לי חברי קבוצת הפייסבוק "סולידריות מזרח גרמניה וברית המועצות". (אגב, אם כבר מבטאים סולידריות עם מדינות שפירקו את עצמן, למה רק עם ברה"מ ומזרח גרמניה? למה לקפח את הרפובליקה העממית של פולין והרפובליקה הסוציאליסטית של רומניה?).

ובאמת – האם מישהו מאמין ברצינות שניצחון של אסד יתרום לאיזה ניצחון של הכוחות הפרוגרסיביים בעולם? כמו שציינה לא מזמן אסמא אגברייה-זחאלקה, אותה גישה "אנטי-אימפריאליסטית" שרווחת בחד"ש היא מאובן מתקופת המלחמה הקרה. כיום, הכוח העולמי שאליו סוריה מסופחת הוא רוסיה – מדינה קפיטליסטית וגם אותוריטרית.

אם ככה, האם המסקנה היא שצריך לאמץ עמדה ליברלית צדקנית שמצמצת את הפוליטיקה למניעת פגיעה בזכויות האדם? לדעתי לא. ולו רק כי העמדה הזאת עומדת בבסיס הלגיטימציה של המערכת הבינלאומית בעשורים האחרונים, וגם היא הובילה אותנו למצב הנוכחי. מניעה של סבל קונקרטי, או העדפה של פחות סבל על יותר סבל, לא יכולה להיות אמת מידה בלעדית לפוליטיקה, בין השאר כי אי אפשר לכמת סבל. גם דיבור כללי על "סולידריות" הוא לא מספיק. כי כשבשני הצדדים יש קרבנות, איך מחליטים עם מי להיות סולידרי?

וכאן אני מגיע למצרים. יש הטוענים שהאחים המוסלמים מגלמים את ההתנגדות לאימפריאליזם האמריקאי במזרח התיכון, והצבא הוא משת"פ של ישראל. מנגד יש הטוענים שדווקא האחים הם המשת"פים של האמריקאים, ואילו מתנגדיהם מבשרים את החילוניות והדמוקרטיה ואת ההתגברות על כוחות הריאקציה. אני מעדיף לא לקבוע עמדה בשאלה הזאת. מהנקודה שבה נמצא אדם ישראלי ששואף לקדם מטרה הומניסטית, לא נראה לי שהשאלה היא אם צריך להביע תמיכה בא-סיסי או במורסי. קודם כל, כי שניהם לא מעוניינים בהצהרת התמיכה שלך. אין שום סיבה לתמוך בצבא המצרי; אבל אין גם ממש אפשרות לתמוך באחים המוסלמים, לא כל שכן להצטרף לצד שלהם. למה? כי תנועת האחים המוסלמים, כמו התנועה הציונית, היא לא תנועה המבוססת על ערכים אוניברסאליים. אין בעצם שום משמעות לאמירה של ליברל או סוציאליסט מישראל שהוא בצד של האחים המוסלמים. אם אתה בצד שלהם, קרוב לוודאי שהם יעברו צד.

מתוך הבעיה הזאת, עולה לדעתי סוג של תשובה, או לפחות של אופק, שמקרין לא רק על השאלה הקונקרטית של מצרים, אלא על פוליטיקה עכשווית בכלל. האסטרטגיה של תמיכה במדוכאים, באשר יהיו, רק בשל היותם מדוכאים, הופכת בקלות למחווה ריקה. מה שנדרש זה לא פחות מאידיאל אוניברסאלי חדש: תנועה עולמית אחת שאליה כל אדם בעולם יוכל להצטרף. ועם זאת, כדי להימנע מהכישלונות של הפרויקט הקומוניסטי, תנועה כזאת צריכה להתבסס יותר על הסכמה בנוגע לפרקטיקה מאשר בנוגע למטרה הסופית.

אגש לעניין מכיוון אחר: בברלין פגשתי בחורה איראנית, שמנסה להקים איזה NGO למען בחירות חופשיות. היא גם השתתפה בהפגנות בתקופת המהפכה הירוקה אחרי הבחירות הקודמות. לא ממש הופתעתי לגלות שהיא מאוד מתלהבת מישראל, וידעה לספר לי שלפני המהפכה היה שיתוף פעולה הרמוני בין המדינות. כאן הייתי צריך להסביר לה על שיתוף הפעולה בין השב"כ הישראלי והסוואכ האיראני, ובכלל על פשעי המשטר הישראלי. אבל זה לא כל כך עניין אותה – היא שונאת את המשטר במדינה שלה ואוהבת כל מי ששונא אותו, ולמען האמת קשה שלא להזדהות עם זה. דברים דומים קרו לי כבר עם אנשים ממדינות אחרות – למשל טורקים כמאליסטים או הומואים פלסטינים שאוהבים את ישראל. נשאלת השאלה: למה? מדוע בעצם אנשים בישראל שמתנגדים למשטר שתחתיו הם חיים מוצאים את עצמם מצדיקים את חמאס, ואילו איראנים מתנגדי משטר מזדהים עם ישראל? האם בלתי אפשרי שתתקיים תנועה אחת אמנציפטורית, שאיתה יוכלו להזדהות אנשים שואפי חופש בעולם?

מה הפרקטיקה? ומה האידיאל? ברור שאמירה כזו לא מסמנת אפילו את תחילת הדרך. ברור גם שהיא נושאת בחובה פוטנציאל להרבה אסונות. ובכל זאת – זאת לא אמירה חסרת משמעות. הנחיצות של תנועה עולמית תיעשה ברורה מיום ליום. ויצירה של תנועה כזו היא משהו שכל אחת ואחד יכול לנסות להשתתף ביצירתו.

שובה של הדיאלקטיקה

19 במאי 2012

יהושע סימון

אם יש טענה אופרטיבית לדברים שאני מנסח כאן היא מחולקת לשלוש – הראשונה היא שהדיאלקטיקה חזרה בענק. השנייה היא ההכרה שיש כח. הכחשת הכח, היא לא רק מיתממת וחסרת אחריות פוליטית, אלא היא גם בזבזנית באלימות שלה – כפי שהוכח בקריאות נגד מפגינים המזוהים עם מפלגות פוליטיות (ובקריעת השלטים שלהם) בעצרת של 12.05 בכיכר רבין. כדי לשמור על הדה-פוליטיזציה של הפוליטיקה צריך אלימות – את זה המשטרה הוכיחה גם היא בהפגנה של 08.05 בכיכר הבימה. והנקודה השלישית היא שילוב של השניים הראשונות – שימת דגש על האופציה הלניניסטית ביחס לרגע הפוליטי, זאת ברוח הדיאליקטיקה ובניגוד לאופציה האנטי-היררכית ההרסנית של דמוקרטיה ישירה (המכחישה את הכח).

ברגעים מסויימים ההיסטוריה עצמה מציעה את הדיאלקטיקה כדי לקרוא אותה. אלה רגעים אשר, כפי שמרקס קרא לזה – גורמים לעולם להיות מודע לתודעה שלו עצמו. במובן זה, למרות אידיאולוגיה מתישה ומרוקנת של קץ ההיסטוריה תחתיה המוסדות הפוליטיים עדיין פועלים, הרגע הנוכחי מציע עצמו כהיפר-דיאלקטי.

היינו אמורים היום כבר להיות מחוץ להיסטוריה, בשלב ניהולי עליון של ניאו-ליברליזם רובוטי, כך לפי דוקטרינת קץ ההיסטוריה. אבל הערבים העניקו לעולם שוב את ההיסטוריה. הדיאלקטיקה חזרה. מושגים כמו עורמת התבונה וחמורו של משיח מבטאים את הדינמיקה שנוצרת מתוך פעולות הסוכנים השונים וכנגד כוונותיהם – כפי שישוע אומר בבשורה על פי לוקאס: "אָבִי, סְלַח לָהֶםכִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים".

המשמעות של המושג בה אני עושה שימוש נסמכת על התסריט לפי רעיון מוצא את השלילה שלו במציאות יישומו, ומביא לרעיון נוסף לעלות כנגד מציאות זו שנוצרה. המחשבות שהבשילו לתוך הדברים כאן קשורות ברגע של ביקור אטיין בליבר בת"א ובדברים שאמר בבית העם, באירועי 1 במאי, בבחירות הבזק שהוכרזו, במה שנקרא ברית הפחדנים של נתניהו ומופז ובהפגנה בתל אביב ב-08.05 נגד דחיית בחירות הבזק.

את החוכמה המיוחסת לולטר בנימין בדבר כל פאשיזם כדוגמא של מהפכה שכשלה, אפשר לקרוא במהופך, באופן מובן מאליו אולי, לפיו המחאה היא דוגמא לפאשיזם שכשל. בתחילת השנה הזדמן לאלישבע ולי להיות בארוחת ערב בה נכח גם יאיר לפיד (זה היה מאוד לא צפוי מבחינתנו. לפיד התחיל בשיחה עם אלישבע כשהלכה לבּוּפּה, שם הוגשה ארוחת הערב, והתיישב לשולחן בו ישבנו). בנוסף ללפיד היו עוד אנשים בשולחן, שהתמסרו לשיחה שנושאה "הפלא הישראלי" – הם התבשמו בהישגי חברות הטכנולוגיה הישראליות ונהנו לספר לעצמם על מה טובו אוהלי הצבא שמוציא מתוכו פיתוחים נהדרים. באמצע החגיגה הזו אלישבע העירה ביושר ובנעימות: "זה ממש פאשיסטי". הדברים הוכיחו עצמם נכונים מיד. הם התעלמו מההערה שלה. אחד הדברים המענינים במצב הנוכחי של הפאשיזם (הניאו-ליברלי), הוא היעדר התפיסה הדיאלקטית שלו. ככל שהוא יותר נוקשה בהבנה המוגבלת שלו, כך הרגע שהוא מייצר מחדד את המתחים הדיאלקטים שמתוכם הוא פועל. ההצלחה של הפאשיזם הזה היא הכשלון שלו.

ההכרזה על בחירות בזק, תוכננה לתאריך מוקדם מאוד מבחינת האפשרות להיערכות אירגונית, ובכך הפכה את הבחירות עצמן, ה-אליבי של המשטרים המתקראים דמוקרטיים, לעוד אמצעי לדה-פוליטיזציה של הפוליטיקה (פעם היו קוראים לדבר כזה ספין, מלה אחרת לשקר. היום תחת המשטר הנוכחי, המלה כבר לא זמינה אפילו). ועדיין, כשדובר באפשרות של בחירות מוקדמות, הטענות היו ששאלת גיוס ערבים וחרדים לשירות צבאי ולשירות לאומי היא שמייצרת את הציבור הגדול, הרוב, בשבילו מקדימים את הבחירות. את הטענה הימנית בשם אותו רוב ניסחו יאיר לפיד וישראל ביתנו כבעלי הפרבילגיות כנגד היתר, כשדרשו לכפות על האזרחים החרדים והערבים מה שהם כינו שיוויון בנטל.

במידה רבה, כבר אז ניתן היה להבין את הבחירות כבטלות בגלל עצם הדרישה שלשמה כביכול יצאו אליהן. הציבורים המשרתים זכאים לפרבילגיות, בהיותם משרתים, כך נטען. אבל ברגע של שיוויון בנטל השירות הצבאי והלאומי, יאבדו בעלי הפרבילגיות את העמדה מתוכה הטענה שלהם מוצדקת לשיטתם. כי אז, לפי אותו הגיון, גם ערבים וחרדים יהיו זכאים לאותן פרבילגיות של אותם ציבורים משרתים. לכן, הדרישה שעלתה לא יכולה להגדיר את הבחירות, אלא כאמצעי האשמה ודיבה. במובן הזה, בעלי הפרבילגיות אף פעם לא צריכים את הבחירות עצמן אלא כאמצעי לניסוח האשמה והפצת דיבה. זאת ועוד, הדרישה לשיוויון בנטל כמהות הקדמת הבחירות היתה לא יותר מדרך לדרוש משהו אחר. מחיקת התמונה המעמדית שנוסחה מבחינה פוליטית בקיץ האחרון – זו היתה המטרה של הטענה הפרבילגית לשיווין בנטל. במובן זה, גם ניסוח הדרישה הזאת היה לא יותר מעוד כלי של המשטר לדה-פוליטיזציה של הפוליטיקה.

שלמה מעוז, הכלכלן הראשי של אלפה פלטינום, צוטט בכלכליסט, מחמיא לברית הפחדנים של נתניהו ומופז ש"ראו לנגד עיניהם את טובת העם" לדבריו. בתוך כך, מעוז סתר את דבריו שלו. מצד אחד הוא הסביר את ההגיון שבביטול בחירות הבזק כביצור היציבות: "המהלך המפתיע חסך למשק הישראלי המון הוצאות על מערכת בחירות ומנע חריגה ממסגרת התקציב", ומצד שני הוא הכיר בכך ש"המהלך של נתניהו ומופז עשוי לעורר זעם בציבור ולהצית מחדש את המחאה". זאת אומרת, מצד אחד דמוקרטיה זה יקר מדי אז טוב שחסכו, מצד שני, אנשים ירגישו שדופקים אותם בזה שחוסכים עליהם אז אולי זה יעלה יותר. אם כן, מעוז אומר את האמת: מה שמופז ונתניהו קוראים טובת העם היא רעתו – זאת אומרת טובת ההון.

נתניהו הסביר שמה שמעניין אותו זו יציבות. לכן קרא לבחירות בזק וכשקם מהשבעה על אביו, כרת את ברית הפחדנים וביטל את הבחירות. בעוד טקטיקת הרואופ-אה-דואופ שרקח המשטר באמצעות שילוב של התעלמות ואגרסיביות (ועדת טרכטנברג ואלימות משטרתית; "נרגילות וסושי" ו"מחאה אותנטית"), הוכיחה עצמה כמייצבת את המשטר הנוכחי, באירוניה דיאלקטית קלאסית, דווקא המהלך של ברית הפחדנים שנועד לייצב כביכול את המשטר, הוא שמאפשר למחאה למען צדק חברתי לעבור לפסים של מאבק פוליטי.

אדורנו והורקהיימר העלו את השאלה של הדיאלקטיקה של הנאורות – איך עם כל כך הרבה רעיונות יפים, הדברים הגיעו לכדי כך. נועם יורן טבע את המונח המדוייק "עורמת הטיפשות" כדי לתאר את המשטר המשברי של ההון, ובמיוחד את הרגע הנוכחי של האסון הפוליטי בו אנחנו נתונים – אצלנו כולם כל כך חכמים ומתחכמים, אז איך זה שהתוצאה המצטברת היא כזה טימטום?

בהרצאה שלו, בליבר התייחס כמה פעמים למאמרה של וונדי בראון "שובה של הרפובליקה המודחקת" על תנועת אוקופיי וול-סטריט (מאמר מתוך גיליון מעניין של "Theory & Event" שעורכת הפילוסופית הלניניסטית ג'ודי דין). במאמרה, בראון מתייחסת גם היא לשובה של הדיאלקטיקה במלוא אונה – היא אומרת: "דווקא ההרס השיטתי של קבוצות אינטרס מאורגנות (למשל איגודים, י"ס), איפשר את יצירתה של תודעה פוליטית פופוליסטית חדשה". בראון מסבירה שהאסון הניאו-ליברלי הביא אותנו לרגע חסר תקדים של הזדהות הדדית בין משפחות מעמד ביניים שכורעות תחת נטל משכנתאות, צעירים מובטלים תחת נטל הלוואות הלימודים, מפוטרי תעשייה נטולי פיצויים, עובדי השירות הציבורי עליהם נכפים כל העת קיצוצים ב"הטבות" והפסדים מצטברים של הפנסיות שלהם אשר נותבו בכפייה אל הבורסה, יחד עם עובדים חסרי ובעלי הכשרה – מגננות ועד טייסים – ששכרם במשרה מלאה לא מאפשר להם להעלות את משפחותיהם מעל לקו העוני.

ועוד מקרה של שובה של הדיאלקטיקה – בקיץ שעבר נטען כנגד ההנהגה של המחאה (דפני, סתיו, אלון-לי, רגב קונטס, יונתן לוי, יגאל רמב"ם), שאיננה הנהגה נבחרת. זו כביכול היתה ההוכחה שהיא איננה לגיטימית כמייצגת את העם שיצא לרחובות (אחרי שהיא העניקה לו את שמו, "העם", והוא בא). ביום שלישי 08.05 בערב, בכיכר הבימה, המשטרה, במעצרים של רמי הוד, אלון-לי גרין, יואב גולדרינג, ניר נאדר וערן בריל – בחרה בשבילנו את ההנהגה של הקיץ הקרוב.