Posts Tagged ‘דורית בייניש’

תנו לי לספר לכם על בית המשפט הישראלי

2 במרץ 2012

עמר שץ ויפתח כהן

תנו לי לספר לכם על בית המשפט הישראלי, כי שנתיים לפני האפרטהיד לא קראו לאפרטהייד אפרטהייד. וזה היה שנתיים לפני, בשייח ג'ראח, בימי שישי הפגנו נגד פינוי פלסטינים מבתיהם, ובצאת השבת חבשנו מגבעות והפכנו לעורכי דינם של כשלושים מהמפגינים היהודים, שבתמורה לנחת זרועה של משטרת ירושלים, נעצרו באלימות וקיבלו כתבי אישום על תקיפת שוטר.

זה היה יום שבת גשום במיוחד כשנקשנו על דלת אולמו של אחד השופטים התורנים, לברר אם אצלו תישמע בקשת המדינה, לעצור את מי שרק אפשר. "האם אצל אדוני הדיון בשלושים העצורים?" שאלתי בחיל ורעדה; "יהודים או ערבים?" חתך דק השופט המכובד, ואני, פחדן שכמותי, אחז אותי שיתוק. להצלתי נחלץ שותפי הרטוב והעצבני יפתח כהן: "אזרחים ישראליים אדוני" השיב לו אחת אפיים. "יהודים או ערבים?" נדמה שלא הבין השופט המכובד, ויפתח צווח בשנית, "כולם אזרחים ישראליים, אדוני".

ובשעה שבית המשפט הדפיס את בקשות הארכת המעצר וכתבי האישום, הדפיסה הכנסת חוק המעניק חנינה לכל מי שעבר עבירות תוך התנגדות לפינוי יהודים מבתיהם, כלומר למתנגדי תכנית ההתנתקות. ממתינים ליומם בבית המשפט, התפלאו מפגיני שייח ג'ראח, ממתי חשוב לה לדמוקרטיה הישראלית מה כתוב בשלט המונף ומי גר בבית המפונה. מדוע מי שהפגין נגד פינוי יהודים מביתם פטור בלא כלום, ומי שמוחה נגד פינוי פלסטינים, והם פליטים כבר בפעם השנייה – זוכה בכתב אישום משפיל, בספסלי עץ נוקשים, באות קין ולעתים במאסר. מכיוון שכולם ילדים טובים ירושלים, עינם של מפגיני שייח ג'ראח לא צרה בחנינת אדם הנאמן לצו מצפונו אפילו הוא ימני, ובכלל לא על עצמם הם חשבו, אלא על מאות הנאשמים שהפגינו נגד מלחמות בלבנון ועזה, נגד פינוי אנשים מבתיהם בלוד ורמלה, נגד אלימות נגד נשים – בקיצור כל המיעוטים שחסרים את הכוח הפוליטי שיחון אותם.

הוגשה עתירה לבג"ץ. הצטרפו אליה אישי רוח שהשוויון מתאים להם, כמו סמי מיכאל ויוסי שריד. את כורסאות השופטים מלאו תשעה, גם הנשיאה היוצאת, גם הנשיא הנכנס. להבחנה בין יהודים לערבים התרגלנו, איכשהו אמרנו להם הכל, אבל החוק הזה כבר מבחין בין יהודים ליהודים. אמרו אירוע טראומטי, ואנו הטלנו ספק בכוחו של הרוב לקבוע את אסונו של המיעוט: הנכבה היא קומדיה לאחד, וטרגדיה לאחר; אמרו צריך לאחות את הקרע בעם, ענינו ש"העם" כולל את כל חלקיו, ושחנינה לרוב רק תעצים את המתח עם המיעוט. אמרו החוק עבר ברוב גדול, השבנו שחנינה אינה יכולה להיות סקטוריאלית משום החשש מעריצות הרוב, שתמיד יבקש להטיב עם חסידיו. לכן גם חוק החנינה הקודם, שנחקק לאחר מלחמת ששת הימים (וגם זה שנחקק עם קום המדינה), התייחס לעבירה, ולא לעבריין: ב-1967 ניתנה חנינה גם למי שתמך בארץ ישראל השלמה, גם למי שהתנגד לה.

תנו לי לספר לכם על בית המשפט הישראלי, כי שנתיים לפני האפרטהייד, לא קראו לאפרטהייד אפרטהייד. השבוע ניתן פסק הדין בעתירה. השבוע גם נכנס לבית הסוהר העותר מספר 12, אורי אילון, לאחר שהורשע בהתקהלות אסורה. בג"ץ קבע שחנינת אנשי ימין מפלה ופוגעת בשוויון. דע עקא, תמיד מגיע דע עקא, זו תכלית החוק: לקדש קבוצה פוליטית אחת על חשבון רעותה, כתבה במעגליות הנשיאה הפורשת. הרוב היהודי בבית המשפט, ממש כמו הרוב היהודי בפרלמנט, עמד זקוף בהמנון, ודחה את העתירה: שמונה יהודים מול ערבי אחד. אפשר, כתב שופט המיעוט הערבי, שמאורעות אוקטובר 2000, דווקא הם האירוע הטראומטי ל"עם". התקשר עיתונאי לבקש תגובה. זה סיפור על ערבי שהוטל בצד הדרך, אמרנו לו, וכך ניצל מכתם שדבק בשמונה יהודים.


חמישה-עשר סולברג

22 בנובמבר 2011

יפתח כהן ועמר שץ  

דורית ביניש פורשת. לא משום שפסיקותיה האמיצות נבלמו בחומות בצורות של הפשיסטים הישראליים וריקושטים וכידונים כבר ממילא עמדו להחריב את בית המשפט העליון שלה, והיא מתפטרת בלית ברירה במעין אקט אחרון של התרסה. דורית ביניש פורשת רק בהגיעה לגיל שבעים, לא חודשיים קודם לכן וגם לא שתי דקות, ולא לפני שהשלימה שנים רבות של פסיקה תומכת כיבוש, וותרנית תמיד ביחס לצבא ולשלטונות, שבתקופתה הלכו והיו יותר אלימים ופחות טובי מזג כלפי כולנו. על כסאה יתיישב, במוקדם או במאוחר,  השופט מהתנחלות נועם סולברג, וזה מעצבן את השמאל הקטן, שמיהר לשגר לירושלים שליחים ועצומות.

השופט אדמונד א' לוי פרש מבית המשפט העליון לפני חודש-חודשיים. הוא חובש כיפה, פניו המצומקות מכורכמות תמיד, בעבר היה ממלא מקום ראש עיריית רמלה (הליכוד). כאשר מונה לבית המשפט העליון, היה זה בלחצו של שר המשפטים מאיר שטרית, במסגרת עסקה סיבובית שעשה עם נשיא בית המשפט ברק. במובן זה היה אז אדמונד לוי בן דמותו של נועם סולברג בתיאטרון הקטן שהעלו בפנינו שר המשפטים נאמן ונשיאת בית המשפט ביניש. אדמונד לוי איש רזה, ובעיניים שלו לא נדלק שום זיק שובבי, כאשר לאחר ששמע ברצף עשרה עורכי דין של טיפוס 'רודף אמבולנסים', יורד אליו פתאום מהקומה השלושים ושבע עורך דין מסוג 'פרקליט צמרת'. אפילו אחרי עשר שעות עם בני נהרי לא מתחשק לאדמונד לוי לקרוץ לדוד ליבאי או לאלי זוהר שביחד איתם הוא רוצה ומוכן להפסיק להיות השופט: לשלב את מבטו במבטם, ומדי פעם אפילו ללעוג בקול רם לטיעונים של המתחרים בצד השני. אדמונד לוי ממש לא עשוי מחלומות מתוקים על שופטים ליבראליים. מתחת לקפלט יש לו כיפה ואין לו לחיים ורדרדות או משמנים של מנטעש שיברחו לו קצת מתוך הגלימה, כמו לרבים מהסולברגים שיושבים לצידו על הכס.

ועד שיתנחל נועם סולברג בבית המשפט העליון, יהיו פנויים שמה גם הכסא של לוי וגם הכסא של ביניש, והם כסאות זהים לחלוטין בצורתם ובצבע האדום שלהם. וכך בעצם יכולנו לומר: על כסאו של אדמונד לוי יתיישב המתנחל נועם סולברג. אבל בגלל חיבתם המופרזת לאירוניה, יעדיפו היוסי שרידים לדמיין איך דווקא על הכסא של ביניש יתיישב עכשיו המתנחל נועם סולברג, וצעקה מרוגשת תקרע את חלומם המתוק. אילו ידעו אנשי ונשות השמאל הקטן באמת להילחם בכיבוש ולהגן באופן אפקטיבי על זכויות האדם, אז הם דווקא היו מתנגדים בכל מאודם לבית המשפט של ביניש, והכול במטרה אחת: לפרוק את משטר הכיבוש מחרבו הבוהקת, ממקור הלגיטימיציה של 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' – הלא הוא בית המשפט העליון, שנחשב בעולם לאיזה 'בית משפט של זכויות אדם', בעוד שלמעשה הוא בית משפט תומך-כיבוש, שעסוק מצידו כל הזמן בהעמדת פנים אחרות. ואם השמאל הקטן היה מבין את זה ונהיה אמיץ איכשהו, אז הוא היה בכלל מדמיין לעצמו בבעתה איך נועם סולברג מתיישב בכל זאת על הכסא הפנוי של אדמונד לוי דווקא, ועל זה השמאל הקטן היה מתעצבן כל כך וקורא לכולם בצעקה גדולה: ראו איך על ארבעה עשר כסאות בעליון כבר יושבים סולברגים, ועכשיו אפילו על כסאו המרופט של השופט הנאור אדמונד לוי מושיבים לנו עוד סולברג אחד!

שמכל שופטי העליון, רק אצל אדמונד לוי לא כילינו זמן לריק כאשר ביקשנו אישור יציאה לעבודה בעבור נערים פלסטיניים מסילוואן, שמוחזקים במעצר בית כבר שנתיים, בגלל אישום  שזרקו 'שלוש' אבנים. השופט לוי שמע שלזריקת האבנים בסילוואן קדמה פציעתם הקשה של שני תושבי הכפר, שנורו בידי מתנחל-חייל שחקירתו המרושלת נחתמה בניקויו מכל חשד, וידע שבכל בית שני בכפר סילוואן עצורים אח אחד או שניים שכלכלת המשפחה כולה על כתפיהם. שמכל שופטי העליון, רק אצל אדמונד לוי באנו עם מבקשי מקלט הנמקים שנים רבות במכלאות של אלי ישי, ולא הצטערנו אחר כך על הדרך שעשינו מתל אביב לירושלים. שמכל שופטי העליון, רק אדמונד לוי דחה בשתי ידיים את שנאת הזרים מטעם המדינה ושחרר את העבדים הזרים מכבילתם לאדוניהם הישראליים.

אבל השמאל הקטן, אצלו משום מה הלב מתפלץ למחשבה שהסולברג יתיישב דווקא על הכסא של ביניש, והוא עדיין ימחא כפיים לביניש גם כשתיתן למדינה ארכה נוספת לפינוי 'מאחזים' שנבנו על אדמות פלסטינים, ארכה בדיוק במידות הזמן שיספיק לוועדה ממשלתית מפוקפקת למצוא איזו דרך להלבין בדיעבד את שדידת הקרקעות. על אחת הקרקעות השדודות הללו עומד בינתיים ביתו של הסולברג החדש בעליון, בריה סייבורגית שרגלה האחת מחוץ לשטח השיפוט הישראלי, וזו האחרת במיניסטריון השיפוט הישראלי, העמוס מעל הראש בהדפסת ארכות להמשך השוד והגזל. לכן הדיל שרקחה ביניש למינוי סולברג אינו מגונה בעיניה. גם המינוי הזה כשלעצמו הוא בעצם עוד ארכה לכיבוש.

לכן גם המתנחלים לא צריכים לחכות לנועם סולברג שיבוא לעליון. בינתיים מספיקה להם גם רק ביניש בהיכל. ללא ייסורי מצפון מיוחדים היא אומרת לעצמה: עכשיו יש חוק והוא אוסר שדידת קרקעות ככה מפלסטינים? וככה עכשיו החוק אומר לפנות את שודדי הקרקעות? אז בינתיים אתן ארכה לפינוי ה'מאחזים', ובינתיים החוק יואיל להמתין קצת, שישב איפה שהוא רוצה רק בגדר העתירה, עד אשר החוק ישונה.

שופט טוב צריך להוביל את המשפט כנהג קטר שמקפיד שכל החלונות בקרונות יישארו פתוחים, כדי שהנוסעים ידעו תמיד לאיזה כיוון הם הולכים. בהחלטותיה של ביניש, ברגע הכתבת ההחלטה, לאחר דיון ארוך, העותרים – פעילי זכויות אדם ופלסטיניים ופליטים – הם תמיד מזדעזעים  מירידה פתאומית של הרכבת מהפסים. שעד לפני רגע ביניש עוד התקצפה כולה על המדינה ולא קיבלה שום תירוץ לתחבולות ולמאחזי העיניים שהיא נוקטת, והנה בסוף הדיון היא קוצבת עוד ארכה בת חצי שנה-שנה, עד לדיון הבא. לאתרי החדשות באינטרנט זורמת רק ביקורתה המבעבעת של ביניש ומה זה משנה עוד חצי שנה של ארכה, הפשיסטים מצידם נשנקים בין התקף תג מחיר להתקף, והשמאל הקטן מזנק ממהר להגן, אם צריך בגופו, על הנשיאה הטובה. גם בימים שארבע מאות אלף אנשים צעדו ברחובות, הנשיאה נשבעה אמונים למחאה והכריזה שמעתה נקבל ממנה 'בית משפט חברתי'. אחרי שהישראלים החדשים חזרו לבתיהם הצרים מדי או הלכו לעשות מילואים, השמאל הקטן לא שם לב שאחד הסולברגים שמנתה לה ביניש, במקום להיות שופט  'בית משפט חברתי', הוא אישר ללא שום ארכה ודחיות את פינויים של חסרי הבית מהרחובות והמאהלים.

לו תישמע דעתנו, יפסיק השמאל הקטן להפלות בין סולברג לסולברג. ואז, עם יד גרועה כל כך של חמישה עשר סולברג מחוץ לארון בבית המשפט העליון, אז כבר נראה איך בן ארי ומרזל ונתניהו מנצחים את המשחקים העתידיים בהאג.

למה אני מייצג את עצמי?

18 בנובמבר 2011

יותם פלדמן

לפני כשנה הסתבכתי בעניין פלילי מסוים. מבלי להרבות בפרטים משפטיים יגעיםֿ חלקם שנויים במחלוקת ועומדים לפתח בית הדין אומר שהמעשה בו הואשמתי היה די טריוויאלי ונטול קורבן. הוא לא היה קשור בתפישה פוליטית מסוימת, לאילוף תודעות או לניסיון להרבות את רווחתו של קולקטיב אחד תחת זו של אחר. אפשר להגיד שעזרתי לאדם שנזקק לכך. אם להשתמש במונח בורגני, הגם שהיה חביב על כמה מהבורגנים הגרועים בהיסטוריה, עשיתי מעשה הגון. עובדה לא פחות חשובה היא שכתב האישום היה בלתי מוצדק בעליל . מבחינה עובדתית ומשפטית, אני צודק.

עובדות המעשה פיעפעו די מהר בקיבות המערכת המשפטית, ובהליך תסיסה חומצית מהירה, זוקק ממנו כתב אישום לקוני ודרישה לעונש מאסר קצר. כעבור חודשיים קיבלתי זימון ראשון להקראת כתב האישום בבית המשפט השלום בתל אביב. מעטים מכירים את בית המשפט הזה, שאינו זוכה אפילו לדיון הציבורי הזעום שמקבלים, למשל, בתי הדין הצבאיים בשטחים. ואולם, הילכותיהם ומשוגותיהם של השניים דומים להפליא. מבחינה זו, סרטו המבריק של רענן אלכסנדרוביץ', שלטון החוק, חשוב לא רק כתיאור של בתי הדין הצבאיים בשטחים, אלא, כפי שרומז שמו הדומשמעי של הסרט, כתיאור מערכת אכיפת חוק באשר היא.

בבואי לדיון הראשון ניגש אלי מין טיפוס צעיר בחולצה לבנה מוקשחת, נלהב יתר על המידה, ומשוקע באופן עמוק וחשוד באינטרסים שלי. הוא דאג לשמור את מקומי בתור הדיונים, שאל היכן עורך הדין שלי והתעניין בשביעות רצוני הכללית מההליך. רק כשהחל הדיון התברר לי שאותו טיפוס נלהב הוא התובע, פרקליט שמופיע באופן קבוע באותו האולם בפני אותו השופט, ומכיר אותו באופן אינטימי ממש. שאלותיו לא היו מחוות של דאגה אצילית, כפי שנועדו להבטיח התנהלותו החלקה של יום הדיונים – מטלה שהתובע העמיס במידה רבה על כתפיו.

קודם לתיק שלי התקיים דיון בגינו של נער ערבי מיפו, שסטר לעובד השגרירות היפאנית, אחרי שזה החנה את מכונית השגרירות בחנייה הפרטית של המוסך שלו. אחרי שהתובע תיאר את עוצמת הפגיעה הפיסית שהסבה הסטירה לדיפלומט, הוא המשיך והציג קבלות מהטיפול הפסיכולוגי אליו הוא פנה בעקבות התקרית. יותר מכך, גם בן הדיפלומט נאלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי בעקבות משבר האמון בסמכות ההורית שגרמה לו התקרית, שראה כשישב במכונית. ואילו הבת אמנם לא נכחה במקום, אך שמעה על הסטירה בערב. לכן נוספה אל שורת קורבנות הסטירה, ופנתה אף היא לטיפול פסיכולוגי, שמין הסתם לא היה זול.

בשלב הטיעונים לעונש, ביקש פרקליטו של הסוטר שלקוחו ייענש ללא הרשעה, שכן זה השקיע אלפי שקלים ואת מיטב זמנו בחודשים האחרונים בהכשרה להיות בוחן רכב – השקעה שכולה תרד לטימיון אם תירשם לו הרשעה פלילית שתימנע ממנו לגשת למבחן. השופט קבע שהוא אינו מאמין לסוטר ומפקפק בשאיפותיו להיות בוחן רכב. לכן רשם לו הרשעה וגזר עליו מאסר על תנאי.

כשהגיע תורי לשבת על ספסל הנאשמים, אמר התובע שהנאשם "מתעקש לייצג את עצמו". כשאמר את זה, הוא עיקם את זווית הפה באופן שהדגיש בה בעת את התנצלותו בפני השופט על כך שהוא מביא בפניו דברים מסוג זה, ואת סלידתו מהבקשה, כאילו היה בה מספיק כדי להעיד על אופיו התחבולני של הנאשם, ובעקיפין על צדקת כתב האישום.

השופט לעומתו, הביע דאגה כנה לגורלי והפציר בי כמה פעמים לשנות את דעתי. במצב שבו אני נמצא, הזכיר, אני זכאי לייצוג של סניגור ציבורי בחינם. לבסוף התרצה, ואמר שאם כך יתנהלו הדברים, הרי שמעתה ועד סוף המשפט אני אומר לו את דבריי בשפתי ואילו הוא יתרגם אותם לשפת הפרוטוקול. "אני מבקש לדחות את הדיון משום שהתביעה לא העבירה לידי חומר חקירה", אמרתי, "אני מבקש לדחות את הדיון משום שהתביעה לא העבירה לידי חומר חקירה", תירגם השופט. "אני מבקש מהשופט להורות לתביעה להעביר לי את החומר", המשיך, "אני מבקש מכבודו להורות לתביעה להעביר לי את החומר", תירגם השופט, הורה לתבוע להעביר את החומר וחתם את הדיון הראשון.

***

כמובן שלא כל אחד יכול לייצג את עצמו, ובהחלט ייתכן שאם החוק וההליך הפלילי היו מוכרים לי פחות, לא הייתי עושה כן בעצמי. בוודאי אם כתב האישום היה בגין עבירה חמורה יותר. יחד עם זאת, זו הדרך היחידה שעומדת בפני נאשם להגן על עצמו מהליך פלילי, שההרשעה בסופו בעסקה או בפסק דין היא ודאות גמורה כל כך. מבחינה סטטיסטית לפחות, מרגע שהוגש כתב אישום, אין לנאשם יותר מדי מה להפסיד.

לפני שבע שנים התקיים בבית המשפט העליון דיון בעניין בקשתו של נאשם, אפי תקומי, לפטור עצמו מייצוגו בידי פרקליט ציבורי ולייצג את עצמו (ע"פ 7335/05). דבר שעשוי להיראות מפתיע, אך הוא בעצם די צפוי, הוא שבדיון המדינה כלומר התביעה היא זו שביקשה למנות לנאשם עורך דין שייצג אותו, ואילו דווקא הסנגוריה, ביחד עם הנאשם, הן שביקשו להיפרע מזה.

הדוגמאות הספורות שמזכירים השופטים בפסק הדין שלהם רק אחת מהן מישראל מעידות על חריגותה של הבקשה. כך, השופט רובינשטיין משווה את בקשתו של תקומי, נהג אוטובוס מנצרת שגרם לתאונה קטלנית, לזו של ווז'יסלב ששלי, סגנו של מילוסביץ במפלגת האיחוד הלאומי הסרבית. הוא ביקש לייצג את עצמו בפני בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג, לאחר שהועמד לדין על שמונה סעיפי אישום בגין פשעים נגד האנושות.

בפסק הדין כתב השופט גרוניס:

"בית המשפט המחוזי ובעקבותיו בית משפט זה חזרו וביקשו מן המשיב כי יסכים שימונה לו סניגור. אין מדובר בבקשות גרידא, אלא בהפצרות חוזרות ונישנות שהייתי אומר כי הגיעו כמעט עד כדי תחנונים, והכל על מנת שהמשיב יואיל להסכים כי ימונה לו סניגור"

ואילו בייניש סיכמה:

"אף שאיננו רואים סיכוי ממשי לכך, אין לנו אלא לשוב ולהציע למשיב לחזור בו ולשקול מחדש את עמדתו, אך עד שלא יתרצה, פטורה הסנגוריה הציבורית מייצוג"

קשה להעלות על הדעת מקרים רבים נוספים שבהם נאשם מביא את שופטיו, לא כל שכן שופטי בית המשפט העליון, לכדי תחנונים בפניו. נאשם יכול שלא להופיע לדיון, הוא יכול להרעיש ולהפריע לדיבור השופטים, הוא יכול אפילו לנסות לתקוף אותם פיסית. אך לכל המקרים הללו יש פתרונות מסודרים. לעומת זאת, נאשם שמבקש לייצג את עצמו מכניס את רגלי השופטים לנעלי אם שמיצתה את כל מאגר העונשים והתכסיסים הפדגוגיים שהיא יכולה להפעיל נגד ילדיה. כל שנותר לה הוא להתחנן בפניהם להתנהג כמו בןאדם ולהניח לה לנפשה. שכן, הייצוג הוא חובה מסוג ייחודי חובה וולונטרית, הנאשם חייב לרצות בייצוג משפטי.

אין ספק שמבוכת השופטים נובעת, לפחות בחלקהֿ, מדאגתם לשמירה על זכויות הנאשם בדיון, וכפועל יוצא לתדמית בית המשפט כהיכל של צדק. ואולם, גילומים אחרים, חלקם עזים ומקוממים, של חוסר צדק לא מביאים שופטים לכדי כך. השופט גרוניס לא היה בא בתחנונים בפני שוטרים שלא ישקרו, שיימנעו מלהעלים ראיות או שלא יכו נחקרים. זאת, גם אם סביר שהוא נתקל במקרים מאין אלה מפעם לפעם. הוויתור על זכות הייצוג, לעומת זאת, מאיים על עצם היתכנות ההליך המשפטי ולכן האפשרות להרשיע את הנאשם, או לפחות על אמינותה של הרשעה זו.

בהיעדר סניגור, מתמוססים יחסי הידידות ההכרחיים בין ההגנה לבין תביעה. מדובר באיבה מוחלטת בין מי שרוצה להשליך אדם לכלא, לבין מי שיושלך אל הכלא. ביחסים אלה, אין כל פתח לעיסקאות תןוקח, הסדרים ידידותיים והבנות הדדיות שהן חלק בלתי נפרד מההליך המשפטי, ובמידה רבה מקיימות אותו. ללא קולגיאליות, ללא אחדות מטרה בין התביעה לבין ההגנה להגיע לסופו של המשפט לא ייתכן בכלל משפט.

נאשם שמייצג את עצמו פטור מהמורא שמטיל עליו ההליך – ההבנה המחלחלת במעמקי הבטן התחתונה שהוא עומד בפני עניין רציני, דרך שפיתוליה אינם נהירים לו, אך הסיכונים שנשקפים לו בסופה הם לא רק אינסופיים, אלא שהם איומים כל כך עד שהם למעלה מהשגתו, בשלביו הראשונים של ההליך. תחת זאת הוא עומד בפני מצב לא נעים, מצב מסוכן, אך לא מצב ששונה לגמרי משלל מצבים מסוכנים שמזמנים החיים המודרניים.

יותר מכך, הייצוג העצמי משבש את מערכת חלוקת ההון שמקוימת בבית המשפט. בדרך כלל נאשמים, רובם המכריע בני המעמדות הנמוכים, משלמים סכומים ניכרים כשכר טירחה לעורכי דין בני המעמד הבינוני. נדירים המקרים, גם במקרה של זיכוי, שנאשם יקבל בחזרה את כספו. יותר מכך, במקרים רבים, הזיכוי הוא רק ראשית צרותיו שנובעות מדילדול הנכסים וחובות לנושים, כתוצאה מהדרישה לשלם שכר טירחה. אמנם כל נאשם שנדרש לו עונש מאסר בפועל זכאי לקבל סניגור ציבורי, אך זכאות זו רק הופכת את עניין הייצוג להכרחי ודחוף יותר. רפואה ומשפטים, הם שני תחומים שבהם רוב האנשים גם אם אמצעיהם דלים ביותר יעדיפו להשקיע כל סכום כסף שהם יכולים להשיג כדי לשכור את שירותי המומחה המיומן ביותר, אם רק יספק להם בדל קלוש של תקווה.

כאמור, נאשם הוא לא אדם שיש לו הרבה מה להפסיד. לכן, סירוב לייצג לא יביא בהכרח לשינוי דרסטי במצבו לא לטובה ולא לרעה. בהיעדרו של סניגור מחויב השופט לתפוס את מקום ההגנה, להסביר לנאשם את זכויותיו ולהצביע בפניו על פחי יקוש שונים שטומנת לו התביעה.

אך סירוב נאשמים לייצוג הוא אולי אחת הצורות היחידות האפשריות של מרי אזרחי במשטר דמוקרטי ליבראלי. בניגוד לאיתשלום מסים או איהתייצבות לעבודה, פעולות שאפשר להפעיל נגדן סנקציות של כפייה, הרי שהייצוג המשפטי מושתת על יסוד התנדבותי. הנאשם, בהחלטתו לקבל עליו ייצוג של עורך דין משמר במו ידיו את המערכת המשפטית, זו שבתמורה תרשיע אותו ותטיל עליו עונשים. מצד שני, אין בכוחו של בית המשפט לכפות ייצוג משפטי על נאשם. אפשר להבהיל אותו, לאיים עליו ולהטיל עליו מורא, אך בסופו של דבר אין דרך לכפות עליו לשתף פעולה עם פרקליט.

מימיו הזכים של המשפט זורמים בתעלות שחוצות את אולם הדיונים לאורכו ולרוחבו – מסלולים שמקשרים, בכבלים של קולגיאליות ושותפות, את מי שמייצג מישהו או משהו. פרט לנאשם, אין איש באולם המשפט שהוא הואעצמו. התובע מייצג את המדינה, השופט את הצדק ואת המדינה ואילו הסניגור את הנאשם. התייצבותו של אדם שאינו מייצג ואינו מיוצג, אלא הוא פשוט הוא, סותמת את התעלות, מעקמת את הזרימה, ומרוקנת את ההליך המשפטי מתוכן. ייתכן שאפשר למצוא דרך לקיים דיון משפטי בלי סנגורים, אך דומה שזה יהיה דיון עקר, קריקטורה נטולת תוכן ונטולת הגיון של דיון משפטי. הרשעה וזיכוי, בבית משפט כזה, יהיו לכל היותר שני אירועים שרירותיים שאפשר לצחוק ולבכות עליהן, אך לא לייחס להן משמעות.