Posts Tagged ‘דורון צברי’

מי ישמור על כלבי השמירה?

16 באוגוסט 2011

יואב ליפשיץ

הרעיון

הרעיון היה להקים מאהל באולפני הטלוויזיה, בתוך ובזמן מהדורות החדשות. נשמע מופרך? לפני חודש המחשבה על רפובליקת אוהלים הייתה נחשבת גם היא הזויה. אחרי ‫שתבענו לעצמנו מחדש את המרחב הציבורי ברחוב, חשבתי שהגיע הזמן לתבוע מחדש את המרחב הציבורי הטלוויזיוני. כמו שעפרי אילני אמרהטלוויזיה הרי גם כך שייכת לנו.

ברוטשילד, בירושלים, בחיפה, באשדוד, בשדרות, בראש העין ובכל בית ישראל יודעים היום שאפשר לדבר אחרת. על פוליטיקה אחרת, על כלכלה אחרת, על בידור אחר. סדר יום חברתי חדש חייב להכתיב סדר יום טלוויזיוני חדש. אבל הטלוויזיה עדיין תקועה בסדר היום הישן, של ההיררכיות והקטגוריות. התקשורת מתרכזת כמעט אך ורק במאהל רוטשילד המגניב, סליחה בארבעה אנשים, אולי שבעה, מתוך המאהל ומתעלמת לחלוטין מן המאהלים בשכונות ובפריפריה. ערוץ 10 למשל מעולם לא שידר את "לילה כלכלי" מלוינסקי, ובמקום לשדר את העצרות המלאות מבאר שבע ועפולה במוצאי שבת האחרונה, שידרו בערוץ 2 את ארץ נהדרת. מדוע שלא ישדרו 24/7 מהמאהלים בכל הארץ במקום את הקוביות של איתן אורבך?

אז חשבתי שאם הטלוויזיה לא באה אל העם, העם צריך לבוא אל הטלוויזיה.

בדיוק כפי שגרמנו לביבי לשמוע את העם, צריך להכריח גם את הטלוויזיה לשמוע ולשדר את העם. גם עם עורכי אולפן שישי צריך לנהל משא ומתן. אפשר לדבר איתם, למשל, על העובדה שכל צוות השידור מורכב אך ורק מגברים לבנים, זקנים ושמרנים.

הטלוויזיה עושה לנו שטיפת מוח? העם יעשה שטיפת מוח לפוליטיקאים דרך הטלוויזיה! המהפיכה לא תשודר? אנחנו נשדר את המהפכה דרך הטלוויזיה! וכן הלאה, רוטשילד, נוה אילן אותה מהפכה.

הניסיון

 היעד הראשון שבחרנו הוא בית הורד של ערוץ 10. אז פתחתי אירוע בפייסבוק (בו אפשר לקרוא על הסיבות שבגללן נבחר בית הורד), וחמישים איש אישרו הגעה. שלחתי הזמנה אישית לרני בלייר מאיגוד היוצרים ולדוקואקטיביסטים ידועים, כמו מיקי רוזנטל ודורון צברי (שבאחד הימים ברוטשילד שאל את העם מי יהיה מוכן לפלוש איתו לבתי הטייקונים. שאלתי אותו אם הוא מוכן לפרוץ איתי למהדורת חדשות. הוא ענה באיחור שהוא עסוק, אבל איחל לחייל בהצלחה). אף אחד מהם לא הצטרף אליי. בסוף גם חמישים האנשים לא הגיעו, ואפילו כמה חברים שהבטיחו שיבואו לא באו. היינו שלושה.

בית הורד הוא בניין משרדים סטנדרטי, שיש בו גם משרדי עו"ד ועוד. לשומרת בכניסה אמרתי שלמרות שלא קבעתי פגישה, יעקב אילון ותמר איש שלום מחכים לי. באמת האמנתי בכך. להפתעתנו היא נתנה לנו להיכנס. עלינו לקומה 16.


התברר לנו שמשרדי ערוץ 10 מבוצרים כמו בית כלא שמור היטב (אבל שקוף! ברקע ראינו את התוכנית של גיא פינס). עם פקידת הקבלה אפשר לדבר רק דרך צוהר קטנטן שנסגר בעת הצורך. אמרתי לה שאני רוצה להיכנס ולהקים אוהל באולפן. היא סירבה להכניס אותי, אז ביקשתי ממנה שתקרא לאחראי. בינתיים צעקתי ססמאות לעובדים ולשבים. ‫הטלוויזיה הדוקו אקטיביסטית מטרידה את הפוליטיקאים, אנשי העסקים והנוכלים שסוטים מדרך הישר או סתם לא מבצעים את מלאכתם נאמנה. אני רציתי להטריד את אנשי הטלוויזיה על הפופוליזם והשטחיות בה הם מטפלים במחאה.

האחראי משמרת היה בחור בלתי נסבל. אחרי שהוא הבין שאני לא מתכוון ללכת, הוא הציע לי להיות קוריוז בתוכנית הסליז "צינור לילה". ניכוס קלאסי. סירבתי, רציתי להגיע עד המהדורה המרכזית. סדר חברתי חדש זה גם סדר טלוויזיוני חדש. בשלב כלשהו יצא עוד איזה טיפוס, שאני חושב שהזדהה בפניי כאבי יעקובוב (ההוא שרקד ליד הפלסטינית או שמא עובד ערוץ 10 שיקר ונתן לי שם בדוי? אולי סתם אבי יעקובוב אחר), וניסה להסתיר את המצלמה. כך אנשי הטלוויזיה ניסו למנוע מאיתנו לתעד את המפגש הלא מתוכנן איתם, כאילו היו אחרוני העבריינים. זהו כוחו של הsuesveillance. המבוכה של אנשי הערוץ חשפה שחופש העיתונות הוא חדכיווני, העיתונות עצמה אינה ממהרת לחשוף את עצמה. מסתבר שלאנשי הטלוויזיה, בדיוק כמו לביבי, לא נוח עם הequiveillance החדש שנוצר. מיקי רוזנטל בטח היה שואל "מה הם רוצים להסתיר?".


העיתונאי הראשון שפגשנו היה ירון לונדון. הוא תחילה השתומם, ולאחר מכן הביע שעמום ובוז מופגן. אפשר להבין, הוא כבר ראה הכל ובטח היה עייף ומיהר להגיע הביתה. אבל גם אביב פרנקל, שכוחו עדיין במותניו, לא ממש הביע עניין. מאוד מוזר. אנשים מגיעים עד לטלוויזיה, עושים מהומה, ואף עיתונאי לא היה סקרן מספיק כדי לדבר איתנו באמת על איזו כוס קפה, אפילו בבית הקפה למטה. יותר מהכל, הם התייחסו אלינו כאל מטרד שיש להיפטר ממנו. המציאות היא מטרד עבור האנשים שעושים טלוויזיה.

מצד שני, הם כל הזמן שאלו אותנו אם יש לנו אייטמים להציע להם. כששאלנו אותם למה הם לא משדרים מהמאהלים בשכונות, הם אמרו שהם לא יודעים על סיפורים משם ושנשלח להם. מסתבר שזו בעצם אשמתם של אנשי השכונות – אין להם יח"צנים מאחוריהם ועניים שמוחים הם בכלל נוןאייטם, אולי חמש דקות לקראת סוף המהדורה, תחת הכותרת "סיפור אנושי מרגש" על "אנשים שמדברים מהלב".

בסוף הגיעו השוטרים. אני לא יודע מה היה דחוף לאנשי ערוץ 10 לקרוא למשטרה. הם אמנם ביקשו מאיתנו לעזוב את המקום, אבל האמת היא שלא היינו אפילו לרגע בתוך האולפנים המבוצרים. היינו רק בקומה 16 של בית הורד, ליד המעליות, אליה הבחורה בלובי אישרה לנו להיכנס. יותר מאוחר גיליתי שכלב השמירה של ערוץ 10 הוא בעצם דורון הרמן, כתב לענייני משטרה בתל אביב, והוא, שמהשנייה הראשונה איים לקרוא למשטרה, פשוט קרא לחברים שלו.

השוטרים הסבירו לי שזה שטח פרטי. גיליתי להם שבתוך השטח הפרטי יש משאב ציבורי, שהערוץ משתמש בתדר ציבורי ששייך לכולנו. זוהי השיטה, קודם מפריטים משאב ציבורי, ואז, כשרוצים למחות נגד השימוש שנעשה בו ע"י הגוף הפרטי מתברר שזה בלתי אפשרי, כי השטח הוא שטח פרטי. השוטרים אמרו שבפעם הבאה שאני רוצה להפגין שאבקש אישור מהם. בחודש האחרון כל החוקים והתקנות בנוגע להפגנות בוטלו דהפקטו, ברחבי הארץ יש כל הזמן הפגנות לא מאושרות, אבל כדי להפגין מול גוף תקשורת עדיין צריך אישור.


התקשורת, ההון והשלטון, והפתרון

 עד עכשיו המוחים באו בדרישות רק אל ביבי. המחאה היא מחאה פוליטית והיא פעלה אך ורק נגד הדרג הפוליטי. למעט קריאות "הון, שלטון עולם תחתון", והתפרצויות בודדות וסמליות לסניפי בנקים, המחאה עדיין לא יוצאת בגלוי נגד שתי הצלעות הנותרות של השיטה ההון והתקשורת. ביבי אולי אחראי, אך הוא אינו האשם היחידי, ואפילו לא האשם העיקרי. שותפים לו הטייקונים, המרוויחים הגדולים של השיטה, והתקשורת, שמעודדת את תרבות הצריכה.

הגיע הזמן שהמחאה תתפשט למרחבים ציבוריים נוספים, מלבד הרחובות. הגיע הזמן לבוא בדרישות ולנהל מו"מ עם הטייקונים ועם גופי התקשורת, בדיוק כפי שדורשים לנהל מו"מ עם ביבי (שכוחו גם כך מוגבל). אם נהפוך את המחאה הזו לא רק לבעיה של השלטון (והשלטון המקומי), אלא גם לבעיה עבור ההון והתקשורת הם יקדמו פתרון. אם הבנקים לא יוכלו לנהל עסקים בשקט, אם התקשורת לא תוכל למלא את זמן המסך שבין הפרסומות בלי פריצות מדי שעה אל אנשים מהרחוב, יעמדו בפניהם שתי ברירות: או לסגור את הבסטה או להביא לסיום מהיר של המשבר לשביעות רצון כל הצדדים. כרגע, כשכולם לוחצים רק על ביבי, אין להם תמריץ לעשות זאת. להיפך, הם ישמחו להקריב אותו ולהמשיך לחגוג על חשבוננו.

בחזוני אני רואה את אנשי השכונות והפריפריה, ביחד עם אנשי רוטשילד, צובאים על אולפני הערוצים ותחנות הרדיו. כאשר 1,000 איש חמושים במצלמות ירצו להיכנס לבית הורד, שום כוח שבעולם לא יעצור אותם. הטלוויזיה מפחדת מהיום הזה, שבו הקהל הוא זה שישבור את הקיר הרביעי. לכן האולפנים שלהם שמורים כאילו היו בסיס צבאי, לכן הפאניקה שאחזה בחלק מאנשי ערוץ 10 כשהם הבינו שאני מבקש לשנות סדרי עולם ולחדור לקודש הקודשים הטלוויזיוני. בואו נראה להם שצדק צריך לא רק להיעשות, אלא צריך גם להיראות על מסך הטלוויזיה.

(הסרט שצילמנו יעלה לרשת במועד מאוחר יותר)