Posts Tagged ‘דב חנין’

איך זכות השיבה הרגה את הנכבה

15 ביוני 2011

איתמר מן

1.

כפי שאמר כאן שאול סתר, המתקפה של הכנסת נגד הדיבור על הנכבה לא יכולה היתה אלא להוליד עיסוק אובססיבי בנושא: כל ילד יודע שמה שאסור מצית מייד את הדימיון ומרטיב את החיך. וכפי שהסביר גל כץ, זה נכון במיוחד כשההורים בעצמם לא מפסיקים להפר את האיסור. בדיוק כך עושה בנימין נתניהו, כשהוא חוזר ואומר לאחרונה, אולי יותר מאיפעם, ש"48' ולא 67' היא הבעיה האמיתית". אני לא יודע אם הקביעה הזו היתה נכונה מאז ומתמיד. מה שבטוח אם לחזור לפוסט של שאול – הוא שהאיסורים האחרונים (והפרתם) יצקו אותה בבטון המזויין של החוק.

גל מברך על העובדה שנתניהו אומר את האמת, ומעדיף אותה על פני הדברים העמומים, המתוקים, של דב חנין ושל גדעון לוי. הוא אומר לנו שהדרישה הפוליטית האמיתית של הפלסטינים היא דרישה לזכות השיבה, אך מבהיר שזו מבחינתו יכולה להתקיים רק במדינה דולאומית שאיננה נראית באופק. מדינה פלסטינית בשטחים ומדינה דולאומית בשטחי ישראל כפי שרוצה חנין, אומר גל, היא סכנה קיומית לאזרחיה היהודים של ישראל. המדינה הדולאומית של גל הופכת אפוא נוסחת הרגעה כנגד האפקט שהאמת של ביבי – שהפלסטינים מעוניינים בזכות השיבה מיועדת ליצור. ראש הממשלה משתמש בה על מנת להפחיד את הציבור הישראלי מפני גל הפליטים שיזרוק אותנו לים, ולמנוע כל התייחסות פוליטית, משפטית ומעל לכל מוסרית, לדרישה לזכות השיבה.

המדינה הדולאומית עליה כותב גל, משחזרת ומקצינה כך את מה שעשו הסכמי אוסלו: דחיית הדיון בסוגיית הפליטים לעתיד משיחי בלתי נראה לעין. ואולם, מעבר לדרישותיהם לשיבה, המסר של המפגינים הלא אלימים הניבטים מהכוונות של החיילים בגבול הצפון, הוא שצריך להתייחס לדרישותיהם של הפליטים כאן ועכשיו, מבלי לחכות לבואו של המשיח, ומבלי להמתין שהזמן ייסוב לאחור. את המסר הזה לא אסד שם בפיהם, גם אם יש לו ולדומיו תפקיד באידיאולוגיה של ביבי – האידיאולוגיה שמצטרף אליה גם גל, זו שלדעתי כעת צריך לבקר.


2.

בתהליך התגבשות האמת של 48' קרה אפוא משהו שנתניהו והרשות הפלסטינית (וגם חלקים בשמאל בישראל, ביניהם גל כץ), שותפים בו: זכות השיבה הרגה את הנכבה. התפתחות זו לא היתה הכרחית, ובישראל השלטון הנוכחי הוא היחיד שמרוויח ממנה, כשהוא גורם לשמאלנים כמו גל לאפשר לבעיית הפליטים לחמוק אל ימות המשיח. כך הממשלה והכנסת דואגים ששיח הנכבה יישאר בתחומו של מאבק אלים, שניתן לדבר אותו רק בשפה האתנוצנטרית של "אנחנו" או "הם" (כשהוא בפיו של ביבי), או לכל היותר כחלק קטן מחזון אחרית הימים של המדינה הדולאומית, שכפי שכותב גל "בכלל לא עומד על הפרק". נדמה שהצליחו לשכנע את הציבור ואת גל שלא ניתן אפילו להתאבל על הפגיעה בפלסטינים ב-48', מבלי לוותר על הבית.

אבל זה לא נכון. אל מול נכבה שבמובנים רבים מעולם לא הפסיקה להתרחש, יש הרבה דברים שאפשר לעשות כאן ועכשיו. כך למשל, כשמסמנים פעילי עמותת "זוכרות" את הכפרים הפלסטינים שנחרבו על המפה, הם מדברים בראש ובראשונה בשם ההיסטוריה על רקע שנות הכחשה של האסון הפלסטיני כמעט בכל טקסט שנכתב בעברית. במובן זה, העמותה נטועה בתנאים שייצרו "ההיסטוריונים החדשים" בסוף שנות השמונים ובשנות התשעים. כיוון שפעילות זו נובעת ממחקר היסטורי, ההזמנה לפעילות העמותה אינה מחייבת הסכמה מראש לתכנית פוליטית כלשהי, אלא מחוייבות להבנתו של האסון. הבנה כזו יוצרת מקום עבורו בחיים הציבוריים בישראל, ובכך היא מהווה גם פעולה בהווה שאינו נטוע בשום חזון דולאומי מרוחק, אלא במציאות הדולאומית בה אנו תמיד-כבר חיים. גם כשמדברים פעילי העמותה על השיבה, הם עושים זאת כעניין אוטופי ומעשי בעת ובעונה אחת.

כך, מאפשרת העמותה לשיח הנכבה להופיע ולהתקיים גם בלי תרגום מיידי והכרחי לזכות השיבה ולאיום קיומי על האזרחים היהודים בישראל. כפי שגל אומר, הצעד הקונקרטי הנובע מהיגיון זה, הוא הכאה על חטא. הוא יכול למשל להוביל להתנצלות פומבית על העוול: צעד מצפוני שאינו חלק ממשא ומתן, ואינו מבקש תמורה כלשהי. אינני מסכים עם גל שפוסל הכרה כזו מפני שאיננה נותנת מענה קונקרטי לדרישה פוליטית. להיפך, דווקא העובדה שהיא אינה מספקת מענה מסוג זה היא שמעניקה לשיח הנכבה הישראלי את הכוח המיוחד שלו, אותו מנסה יותר מכל הממשלה למגר באמצעות שיח זכות השיבה כוח שטמון בו פוטנציאל לשנות את השדה הפוליטי בו תושמע כל דרישה עתידית.


3.

מי שבכל זאת מעוניינת בהיבטים מוחשיים יותר של האסון שהתרחש ב-48', עשויה למשל לחזור לחוק נכסי נפקדים. זהו חוק מדור הכינון של מדינת ישראל, אשר עומד בניגוד להיגיון הליברלי שלעתים עדיין מבקשת לעצמה מערכת המשפט הישראלית. החוק הכריז בצורה מאוד פשוטה על קרקעות פרטיות שהיו שייכות לחברים בקבוצה אתנית מסוימת כאדמות מדינה מבלי להעניק כל פיצוי לבעלים המקוריים. קשה לדמיין שהחוק, שמכוחו נגזלו קרקעותיהם של הפלסטינים שגורשו או ברחו משטחים שהפכו למדינת ישראל, היה עומד בדרישות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. שופטים ישראלים אומרים את זה, לא אני, למשל בציטוט המובא בסעיף 20 של המכתב הזה שכתבו בעדאלה. ואולם, סעיף שמירת הדינים, שמכוחו הוחל חוק היסוד מיום חקיקתו בלבד, ושמגן מפניו על חוק נכסי נפקדים, מעורר את השאלה אם באמת היתה למדינת ישראל אי פעם זכות קניין ליברלית(אגב, גם הפגיעה בשוויון הקיימת בחוק השבות מוגנת מפני ביקורת שיפוטית על ידי סעיף זה. פירוש הדבר הוא שזכות ליברלית לשוויון אינה מצריכה את ביטולו של חוק השבות, אך כן את תיקונו כך שגם אזרחי ישראל הפלסטינים יוכלו להנות מהחובות שהוא יוצר למדינה כלפי קרובי משפחה בחו"ל. על כך אולי עוד במקום אחר).  

הפחדה באמצעות "זכות השיבהמשמשת כיום להכחשת הצורך בתיקון עוולה זו במסגרת שיח הנכבה, גם בלי קשר לשיבה ולשיח זכות השיבה. כך נוצר מצב שאין במפה הפוליטית שום מפלגה שמבקשת בקשה שנראית טריוויאלית לפצות את הפלסטינים על קרקעותיהם הגזולות כעניין של עמידה על זכויות ליברליות. קשה לאמוד את ערכן של הקרקעות שניטלו מהפלסטינים או אפילו להגדירן, שכן מלבד חוק נכסי נפקדים היו כמובן דרכים רבות ושונות לגנוב קרקע. אמנם אפשר להגיד שמדובר בהתאבדות כלכלית. אבל האמת היא שאפשר, לו היינו רוצים בכך, לעשות את זה בכל מיני דרכים, כולל למשל פרישת התשלומים על פני כמה עשורים. ברור שגם זה לא עומד על הפרק, אבל העניין כאן הוא אחר – כולם מדברים על זכות השיבה, אבל אף אחד לא מדבר על זה.

מה שברור בכל מקרה הוא שפיצוי בגין אדמות אלו אינו מחייב קליטת מאות אלפי פלסטינים גם אם הוא יהיה יקר ולא פחות קשה. סוגיית הפיצויים עלתה אמנם במסגרת המשא ומתן. אולם על מנת לאפשר לנכבה להופיע (מעבר להפחדה באמצעות זכות השיבה), ניתן היה למשל להציע פיצוי כביטוי לחובה מוסרית, בלי קשר למשא ומתן ושלא על מנת לקנות בו רווחים. ברור שתהיה לכך התנגדות פלסטינית, לפחות בהתחלה, בדיוק כפי שהיתה התנגדות להסכם השילומים. אך בכל מקרה, גם בכך טמון פוטנציאל לשנות את השדה הפוליטי בו יישמעו טיעונים נוספים.

אז מדוע ההתעלמות הגורפת בפוליטיקה הישראלית מעניין כל כך פשוט ומתבקש? כשמתעלמים מההיבטים הקנייניים של הנכבה בשם הדרישה הקיימת בפי הפליטים לחזור הביתה ממש, מסייעים בניתוק בין סוגיות "פוליטיות" של זהות ומעמד, לסוגיות הלא פחות חשובות של חלוקה מחדש של העושר בישראל ובשטחים. בהקשר הזה, דווקא העמידה על זכויות קניין ליברליות מובילה להתמודדות הקשה מכולן – התמודדות עם הפערים הכלכליים. גל מזהיר מפני הסדר זמני שייתן ביטוי לזכות השיבה במדינה פלסטינית עצמאית, אשר יוביל להגירה כלכלית המונית של פליטים פלסטינים לישראל, אותה הוא משווה לכניסתם של מבקשי המקלט מאפריקה. כיוון שהוא משתתף ברדוקציה השגויה של הנכבה לזכות השיבה, הוא אינו מסוגל לראות שהמענה הראוי לחוסר השוויון הפוטנציאלי שהוא מצביע עליו אינו קשור ישירות לעניין השיבה, אלא להיבט אחר לחלוטין של הנכבה, כלומר לגזל שהיה בה. הפתרון שהוא מציע, מדינה דולאומית, כשלעצמו אינו מספיק כדי למנוע את הבעיה שהוא מדבר עליה. אם לא נתמודד עם ההיבטים הישירים יותר בהם קשורה הנכבה לענייני רכוש, סביר להניח שגם אם תהיה כאן המדינה הדולאומית שהוא מציע, הגורל של ישראל יהיה דומה לזה של דרום אפריקה אחרי האפרטהייד. כפי שהסביר אשיל מבמבה (בהרצאה המרתקת הזו על פראנץ פאנון), סיום האפרטהייד בגל של פשיעה נבע בין היתר מהעובדה שתפקידו של הקניין לא נחשב כחלק מהותי מן האפרטהייד, וכך נשמר למעשה אפרטהייד קנייני.


4.

קיימת כמובן גם שאלת האזרחות הישראלית. האם זכאים כל הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם לאזרחות ישראלית? גם כאן, לפחות בשלב הראשון, השאלה איננה מה דרישותיהם הפוליטיות של הפלסטינים אלא מה אנחנו (כל האזרחים הישראלים) חושבים שמגיע להם. אני חושב שישנם שיקולים כבדי משקל בעד וגם נגד. לכל הפחות, שאלת האזרחות לא דומה לשאלת הקרקעות: מעולם לא היתה לפליטים אזרחות כזו. מנגד, התנצלות ופיצוי כספי לא ישיבו לפלסטינים את מה שכן היה להם (או להוריהם) – זיקה לפיסת הארץ הזו ולמשפחותיהם שנותרו בה.

תהא אשר תהא הכרעתנו לגבי שאלת האזרחות, דבר אחד ברור: אין לפלסטינים "זכות שיבה" לבתיהם ממש. באלו מהם שניצלו מהריסה השתקענו. גם אם רוצים הפלסטינים ברמת הגולן שנעזוב את הבית, אין שום בסיס מוסרי או משפטי לדרישה כזו – פתרונה של העקירה אינו יכול להיות בעקירה נוספת. אך השאלה לאילו מדרישותיהם הפוליטיות של הפלסטינים ישנו בסיס כזה אינה מעניינת את גל כלל. רשימתו היא אפוא עוד ראייה לכך שמחיקת הנכבה באמצעות זכות השיבה הצליחה. היא השכיחה מאתנו את הזכויות שרכשנו לעצמנו, וגרמה לנו לפחד.

מנגד, כמו שתי הפעולות האחרות שאפשריות כבר עכשיו ושאינן כרוכות במשא ומתן – התנצלות ופיצוי הולם – גם הכרה זו בזיקה האזרחית שהיתה ונלקחה מן הפלסטינים מחזקת את האפשרות לפעולה כאן ועכשיו, עם או בלי קשר לשאלה אם ביום מן הימים תוענק לפליטים הפלסטינים שבסוריה אזרחות ישראלית. כך למשל, ניתן להתנגד להמשך נישולם של פלסטינים מזכויות אזרחיות ומקשרים אפקטיביים למולדתם. וזה בעצם ז'אנר שלם של עמדות שמתייחסות לנכבה באמצעות צו מרכזי אחד: יש להפסיק אותה. במובן הזה יש המשכיות מלאה בין המאבקים בשיח' ג'ראח ובאלעראקיב.

5.

אז יש לנו לפחות שלוש אפשרויות לפעולה בעקבות הנכבה: התנצלות, פיצוי, הענקת אזרחות ישראלית לפליטים. מדוע נבלעה כל אחת מן האפשרויות הללו בנפרד, תחת הכותרת הכללית "זכות השיבה"? אין לי ספק בכך שגם ההנהגה הפלסטינית והשלטונות שארחו אותה במשך השנים אשמים בכך. במקרים רבים מדי היה נוח לייצר מחדש את פלסטין כתמונת המראה של החזון הדולאומי המשיחי: בדיוק כפי שגל רוצה כל כך מדינה דולאומית משום שאיאפשר לדעתו לעשות דבר כדי להביא לכינונה, הסיבה שרצו כל כך לשוב אל הבית, היתה משום שזה בשום פנים ואופן לא היה אפשרי. לכן זה גם לא יכול היה להתרגם לדרישות פוליטיות אפשריות שמטבען היו חושפות אישוויונות בתוך החברה הפלסטינית עצמה ומאיימות על בעלי השררה – כיצד למשל יחולקו המשאבים, אם אכן ישולמו?

פלסטין היתה לגןעדן אבוד של בתיאבן בצל בוסתנים, ושיח השיבה שהתפתח היה שיח שיבה לבית שלי ממש, או לגרסה האידיאלית שלו שנותרה אך ורק בדימיון. נוסטלגיה זו אפשרה אינסטרומנטליזציה של הפליטים עצמם שנותרו חסרימדינה במשך שנים כה רבות בשם איויתור על זכות השיבה. אך החיים חסרי המעמד לא העניקו לפליטים זכויות שלא היו שומרים עליהן אחרת. להיפך. על אף שהביאה כמה מן השירים היפים ביותר לעולם, מחירו של שיח השיבה הזה היה מבחינתם עצום. כשצמרת אש"ף עברה לראמאללה והתפיחה כרס מכספי הסיוע שבא עם תהליך אוסלו, הפליטים במחנות בלבנון ובסוריה נותרו חסרי כל.

כפי שגל כץ אומר בצדק, שותפו האמיתי של שיח השיבה הנוסטלגי הזה בישראל הוא בנימין נתניהו, אשר רתם את הנוסטלגיה של עצי התאנה והתפוזים העצובים להפחדת הציבור הישראלי. סדר היום שהכותרת "זכות השיבה" מייצרת כיום בישראל, הוא סדר יום כוחני, שהמפגינים הלא חמושים בגבול הצפון הם אויביו המרים ביותר. זו מסתדרת כאמור גם עם עמדתו של גל, שמבקש למחוק את האיום שבה מבלי להתייחס אליו, באמצעות חזון אחרית ימים של מדינה דולאומית. אבל כל עוד אין מדינה דולאומית אסור להיכנע לסדר יום זה, ופשוט להתעלם מהמציאות הדולאומית ומהאסון שהפליטים מדברים בשמו. צריך להפריד בין השאלות השונות שהאסון הזה מעורר, ולהתייחס לכל אחת מהן בנפרד. יותר מכל, חשוב לא לענות עליהן רק כחלק ממשא ומתן, וגם לא רק כחלק מתכנית פוליטית משיחית (אם כי חלקן עשויות לסייע להורדה של תכנית כזו אל העולם), אלא להסתכל במראה ולשאול מה מכתיב צו המצפון. אין צורך עקרוני לענות על כולן באותה התשובה.

 

למה לא אלך להפגנה

4 ביוני 2011

1.

אני לא נגד הכרזה פלסטינית חד צדדית, אפילו בעד. ובכל זאת, לא אלך להפגנת השמאל היום בערב. למרות הכוונות הטובות, זה יהיה עוד מופע של אשליה עצמית. אולי עדיפה הכנות האלימה, הבלתי מבויישת, של ממשלת נתניהו-ליברמן.

נתניהו הוא ללא ספק זחוח, אידיוט, אולטרה קפיטליסט, מה שלא יהיה. אבל נדמה לי שבתחום אמירת האמת הוא דווקא מצטיין יותר מכמה מדוברי השמאל. זה לא שהם בהכרח שקרנים. לרוב הם מספרים את השקרים גם לעצמם. כך או כך, בשמאל לא אומרים אמת לציבור, ולכן אולי זה לא מפתיע שהציבור לא אוהב את השמאל.

בשבועיים האחרונים, מאז נחתתי בארץ, אני מבחין בתעשייה שלמה (מתודלקת בהרבה כסף) שנועדה לייצר את מצג השווא לפיו הסכמה ישראלית לקווי 67' תוביל להסדר שלום עם הפלסטינים. שלטי החוצות כבר נתלו בנתיבי אילון, והמיליונריםאקס שב"כניקים של הרצליה פיתוח וארסוף (שלאחרונה מצאו לעצמם הרפתקה חדשה ישראל יוזמת") נחושים להגן על האינטרסים העסקיים שלהם. אכן, כדי להציל את מעמדה הבינלאומי – ולמנוע מפולת של שווקי הייצוא – ישראל חייבת להתיישר לפי התכתיב של אובמה. והרי הרעש הפרסומי יילך ויחמיר בחודשי הקיץ, ככל שנתקרב ל"צונאמי המדיני".

אבל התכתיב של אובמה לא יוביל להסדר שלום. הרי ביבי צריך להגיד כן לגבולות 67' לא כדי להגיע להסדר אלא כדי למנוע הכרה אירופית בהכרזה חד צדדית בספטמבר. זה מה שדנקנר, עופר, אובמה, קדימה, שביט וכספית הכי פוחדים ממנו. לכן זה אולי נכון שביבי הוא אידיוט, שהרי הוא לא מבין מה האינטרס של ישראל. אבל זה נכון, כמובן, רק אם האינטרס הישראלי הוא האינטרס של האליטה הליברלית שלה. אני חושש שרוב הציבור לא יסכים עם הזיהוי הזה.

ביבי, אידיוט או לא אידיוט, אומר את האמת. הוא אמר אותה בכנסת, ממש לאחרונה: הסכסוך הוא לא על 67', אלא על 48'. הם רוצים את הבתים שלנו ביפו ובחיפה. הפלסטינים לא יסתפקו במדינה בגבולות 67'. זכות השיבה עומדת בבסיס הזהות הלאומית הפלסטינית, ולא בכדי אבו מאזן בחר לפתוח את מאמרו בניו יורק טיימס דווקא עם זיכרונות ילדותו מצפת. לכן, עד כמה שהאינטרס של ביבי ברור – למנוע ויתורים בשטחים – הנאום שלו בכנסת יותר אמיתי מכמה נאומים של דב חנין. הוא אומר לציבור את האמת, זו שהתמונות מרמת הגולן וממארון אראס שבו והוכיחו.

לארי אברמסון, בית I


בעוד ביבי מצהיר על מרכזיות 48', חנין מנצל את הערפול: הוא קורא להכיר במדינה הפלסטינית שתוכרז בספטמבר, תוך שיתוף פעולה עם המרכז הליברלי, מה שמכונה לעתים "השמאל הציוני" (למשל בהפגנה היום בערב). המסר שייצא (וכבר יוצא) לציבור יהיה, כאמור, מעוות: כאילו נסיגה מוחלטת מהשטחים תספק את הדרישות הפוליטיות הפלסטיניות ותוביל למה שמכונה "סוף הסכסוך".

פעיל מרכזי בחד"ש, כך שמעתי השבוע, סבור שהדרישה לגבולות 67' היא "טקטית". זה הדיבור בפורומים פנימיים. הציבור היהודי כנראה לא זכאי לשמוע על כך. אולי לזה התכוון חנין כשאמר לארי שביט, לפני שנתיים: "הפרויקט של פוליטיקה יהודיתערבית מסובך. צריך לדבר לשני ציבורים ולכן התוכן אותו תוכן אבל הסגנון שונה”. פירוש שלי: חד"ש מקדמת מדינה פלסטינית ביהודה, השומרון ועזה, ומדינה דו לאומית בשאר שטחי הארץ – ומטשטשת את החלק השני של החזון כשהיא פונה ליהודים.

חשוב להבהיר: אני לא מתנגד להכרזה פלסטינית בספטמבר. זו זכותו היסודית של הקרבן – אחרי 44 שנות כיבוש. לאור התמיכה הבינלאומית (גם אם החלקית) שההכרזה תקבל, היא בהחלט עשויה לקדם שינוי פוליטי חיובי, כולל בתנאי החיים של הפלסטינים, הגם שהם ימשיכו לחיות תחת כיבוש. במסגרת זו, אני גם בעד תמיכה פומבית של יהודיםישראלים בהכרזה (כמו הקמפיין של סולידריות שייח ג'ראח), שהרי יכול להיות לזה תפקיד חשוב בחיזוק ההכרה בחו"ל.

עם זאת, אני משתדל להימנע מאשליות. הסיבה שפתרון של שתי מדינות אינו יכול להביא לסוף הסכסוך נעוצה במציאות הדולאומית העמוקה שבה אנו חיים. מהצד היהודי, העובדה שיש מאות אלפי מתנחלים בשטחים אינה איזו "תקלה" היסטורית, סטייה זמנית של הציונות, אלא מעוגנת בדיאנאיי האידיאולוגי שלה. כפי שמירון רפופורט כתב השבוע, אפילו פינוי של 50 אלף מתנחלים – לא 300 אלף – יקרע את החברה הישראלית לגזרים.

מנגד, הדרישה הפלסטינית לשיבת הפליטים אינה טקטיקה של מו"מ, אלא עקרון יסוד. גם אם יירקח הסדר זמני של שתי מדינות עם מנהיגות פלסטינית חצי לגיטימית – הכולל, למשל, שיבת פליטים למדינה הפלסטינית בלבד – הוא לא יהיה יציב. אם לישראל מסתננים עשרות אלפי מהגרים עניים ממרכז אפריקה – תוך שהם חוצים מדבריות וגבולות מסוכנים – היא לא תצליח לגרום למאות אלפי פליטים עניים להישאר מעבר לקו מלאכותי הנמתח ממזרח לכפר סבא. הפערים הכלכליים העצומים בין שתי המדינות, העוצמה העודפת של ישראל, קיומם של די והותר גורמים (יהודים ופלסטינים) הנחושים לחבל באלימות בסיטואציה החדשה – כל אלה יספקו שפע הזדמנויות לקריסה והידרדרות מחודשת לאלימות.

2.

אותו סוג של שקר נואש – טקטי או עצמי – בלט בשיח סביב יום הנכבה האחרון. כל מיני גדעון לוים קראו להכיר "בכאבם של הפלסטינים", וביכו את הכחשתו, זו שבאה לביטוי בחוק הנכבה. לא טרחו לציין שההכחשה האמיתית של הכאב הפלסטיני היא מורשתן של עשרות שנות הגמוניה ציוניתליברלית. דווקא בזכות הכנות האלימה, החשופה, של שלטון נתניהוליברמן, הנכבה נוכחת, בפעם הראשונה, במרחב הציבורי הישראלי – בכותרות העיתונים ממש והפלסטינים יכולים לתבוע את עלבונם.

אבל למרות שלפלסטינים כואב, זו ממש לא הנקודה. עד כמה שאני יודע, הפלסטינים לא מחפשים רק "הכרה" בכאבם, ואפילו לא "יום זיכרון לנכבה" – גם לא מגדעון לוי, למרות שהוא נחמד ורגיש אלא מענה קונקרטי לדרישה פוליטית. הדיבור המתייפייף הזה על "הכרה בכאב" מבטא לרוב איזו תשוקה כמוסה (ולעתים מפורשת) להחליף מענה קונקרטי באיזו מחווה סמלית ריקה. אלא מה, שהנכבה לא היתה כל כך מזמן (ואפילו נמשכת), ולכן מחוות סמליות לא יעזרו כאן. ארה"ב יכלה להכיר בכאבם של האינדיאנים, אפילו לזכור אותו, רק אחרי שהיא השמידה אותם, וכך גם האוסטרים (או הפולנים, או מי לא) ביחס ליהודים. במקרה שלנו זה לא יעבוד.

ֿ


3.

אז מה אני בעצם רוצה? ראשית כל, כשמאלני אני רוצה שהשמאל יגיד את האמת לעצמו ולציבור. שורש הסכסוך הוא ב-48', ואני חושב שבשני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, יש רוב גדול שמבין את זה.

המשמעות היא שחזון פוליטי ריאלי בטווח הארוך הוא חזון דו לאומי. חזון שכזה יבטא את ההכרה במציאות שנוצרה בשטח – יותר מחצי מיליון יהודים מעבר לקו הירוק – ויאפשר מענה סביר יותר לסוגיית זכות השיבה. לציבור היהודי אין שום אינטרס לקבל מדינה פלסטינית ריקה מיהודים – כולל הטראומה האידיאולוגית והאנושית שתהיה כרוכה בפינוי מאסיבי שכזה ולצדה מדינה דו לאומית שבה אין ערובות פוליטיות לביטחונה של הקהילה היהודית, ואין הכרה בחוויה התרבותית ההיסטורית שלה, כלומר הציונות.

אני לא אומר שלציבור היהודי יש מוכנות, מנגד, לקבל הסדר דולאומי. הרי זה בכלל לא עומד כרגע על הפרק. אף אחד לא רוצה "ערובות פוליטיות לביטחון" כאשר יש לך מדינה עצמאית וצבא רבעוצמה. לכן, כרגע, מוטב לברך על ההכרזה הפלסטינית החד צדדית. יש לראות אותה כשלב נוסף במערכה פלסטינית מתמשכת, שרק למולה, לאורך שנים, עשוי הציבור היהודי לצמצם את עצמו ולהכיר בנוכחות הפוליטית של האחר. עם זאת, יש הבדל בין דרישה מהיהודים להצטמצם, לבין דרישה לביטול עצמי והעמדתם בסכנה קיומית. אני מאמין שחזון פוליטי שנותן מענה לזהות היהודיתישראלית וביטחונות לקיומה של הקהילה הזו, יוכל לזכות בעתיד בתמיכה (פעם קראתי לזה שמאל רדיקאלי ציוני).

כל עוד אנחנו לא שם – ויעבור הרבה זמן עד שנהיה שם – אני מעדיף את הבוטות הלאומנית של נתניהו על פני הפרגמטיזם של לבני או של הכוכב החדש, הבוהמיין מאיר דגן. הודות לנתניהו, ישראל יותר ויותר מבודדת וכושר התמרון שלה לצאת למלחמות חסרות אחריות צומצם מאוד (לפחות כל עוד נשיא מזיק פחות מושל בארה"ב). כך גם נוצרים התנאים לשינוי תודעתי בישראל. לעומת זאת, ממשלה של המרכז הקיצוני תוכל לחזור לנוסחה המועדפת על הציונות הליברלית, ממש כמו בעידן רבין, פרס, ברק ואולמרט: פוזות יוניות למצלמה, טנקים בלבנון ובעזה, והרבה אנשים מתים.

 

בשבח הפאסיביות: מחשבות עם תום יום העצמאות

11 במאי 2011

1.

עם פרוס יום העצמאות ביקש מרדכי ואנונו לוותר על אזרחותו הישראלית. הוא הסתמך על החוק החדש המאפשר לשר הפנים לשלול אזרחות מישראלים שהואשמו בריגול.

ואנונו ראוי להערכה, ולא רק מפני שחשף את דימונה קבל עם ועולם, או מפני ששרד שנים ארוכות של בידוד. ואנונו הנוצרי, כמו טלי פחימה המוסלמית, לקח את ההיגיון של השמאל הרדיקאלי עד הקצה: לא ניתן להפריד בין הציונות לבין הדת היהודית, וגם לא בין הציונות למדינת ישראל. המסקנה ברורה: אנטי ציונות מחייבת נטישה. היטהרות לא רק מאיזו אידיאולוגיה אמורפית אלא מהשפה, הדת, הזיכרון, המיתוסים – מהזהות.

                                                                                                           graffititlv.com

אבל האמת שזו דרך מטעה להציג את הדברים. שהרי זו לא ממש היתה הזהות של ואנונו ופחימה, וגם אם כן, היא נכפתה עליהם במידה רבה מבחוץ. במובנים רבים, הם מעולם לא היו חלק מהישראליות, וממילא גם לא חלק מהשמאל הישראלי. לכן האחרים המוחלטים של השמאל הישראלי נותרו כאלה גם כשנטשו אותו – הם הפכו ל"מוזרים" עוד יותר. במקום לעשות קריירה כגולים פוליטיים בפאריס או בניו יורקהם חסו בצלן של אמונות לא אופנתיות בעליל.

לכן ההערכה שאני רוחש לואנונו ופחימה היא גם על רקע חוסר ההערכה לשמאלנים רדיקאלים שעושים, על פניו, בחירה דומה. יוצא לי לא מעט להיתקל בכאלה, גולים פוליטיים בעיני עצמם, שסבא שלהם היה אלוף בפלמ"ח או בכיר במפא"י. לפעמים הם עצמם היו קצינים מוצלחים בצה"ל, עד שראו את האור, בדרך כלל כשהגיעו לאוניברסיטה או למדו על חשבון ההורים בלונדון (אירית יעראדלבאום כותבת לעתים על המנגנונים הללו).

אני לא מבקר אנשים שעזבו את הארץ מסיבות שונות ומשונות, ולו משום שנמאס להם – אישית, פוליטית, או אישיתפוליטית. גם אני עשוי ללכת בדרך הזו, מבחירה או מכוח האינרציה. אבל אני מתקשה להעריך נטישה מלאת פאתוס, המקנה לנוטש איזה יתרון מוסרי, כביכול, על מי שנותרו מתבוססים בחטאם. הנטישה הזו, אגב, לא חייבת להיות פיזית. לפעמים הגולה הפוליטי הוא גולה פנימי, שעדיין מתגורר בארץ, נגיד בתל אביב או בהרצליה, אבל הפאתוס המוסרי מגן עליו מפגעי מזג האויר.

אני לא מבין למה להיות בריטי או צרפתי או אמריקאי זה יותר מוסרי או מרגיע את המצפון מאשר להיות ישראלי. רק השבוע חשף הגרדיאן איך ספינת מלחמה צרפתית הניחה ל-61 מהגרים מתוניסיה לגווע מרעב ומצמא בסירתם, טרף לרוחות הים התיכון, שלא נדבר על מאות אלפי האזרחים שמתו כתוצאה מהמלחמות בעיראק ובאפגניסטאן. הרי בחשבון אחרון גם קורבנותיה של ישראל הם, לפחות בחלקם, קורבנות של המעצמות הללו.

אבל מעל לכל, הנטישה מלאת הפאתוס היא בריחה מוחלטת מאחריות. הלא המורשת של אותם גולים פוליטיים – חיצוניים או פנימיים – היא שנושאת בעיקר האחריות לפשעים שנעשו נגד יושבי הארץ, הרבה יותר מאשר זו של מצביעי ליברמן. לא נראה לי שאפשר לצפות מישראל לקחת אחריות על הנכבה, למשל, כאשר מי שדורשים זאת מטהרים עצמם מכל קשר להיסטוריה שהובילה אל הנכבה, למרות שהם משוקעים בה עד צוואר. אם גרמני למשל יטהר עצמו מכל קשר להיסטוריה הגרמנית ויטען שהוא "מקבל אחריות", זה ייראה לי כמו מחווה ריקה למדי. לקבל אחריות זה גם לזהות את עצמך בפשע, ולהבין שמפני שאתה מזוהה איתו, עליך לעשות תיקון. לכן אני מעדיף גרמנים, אם יורשה לי, שרואים נכוחה את הקשר – גם אם פתלתל בין קאנט לשואה (ואני אומר את זה כאוהד של קאנט). אז כן, אני רואה את הקשר בין בן גוריון לנכבה, בין הרצל לנכבה, בין מרטין בובר לנכבה, ובין סבתא שלי לנכבה. אבל לקבלת האחריות תהיה משמעות רק אם אראה נכוחה גם את הקשר ביני לבין סבתא שלי – לא רק הביולוגי אלא גם התרבותי והאידיאולוגי.

אבל המאמר הזה אינו מבקש לגנות את "היורדים", בשם איזו אליטה משרתת שנותרה מחויבת לעקרונותיה. אני דווקא רוצה להצביע על הקשר הפנימי בין אותם גולים פוליטיים למי שעדיין רואים עצמם כאליטה משרתת – ולא רק מפני שיש ביניהם זהות אתנית ותרבותית. זה אותו ההיבריס.


2.

נחזור מעט אחורה.

לפני שנה בדיוק, במוצאי יום העצמאות, פרסמתי פוסט שבורח מהמסקנה הטהרנית של השמאל הרדיקאלי. קראתי לו "תוגתו של השמאלן". ניסיתי להבין איך ניתן להתיר את הסתירה בין הזהות הציונות שלי – כפי שהיא מתגלה בשפה, בשפת הגוף, בעולם המיתוס שלי – לבין מה שכיניתי "עקרונות אוניברסאליים”. ואולי זו פשוט היתה מלנכוליה פאתטית משהו, סירוב לקבל את העובדה שמשהו בי מת ולהתאבל עליו כהלכה. ידעתי גם שבקרוב אהגר, לפחות זמנית, לניו יורק, ואולי פחדתי שיבוא הרגע בו פשוט לא יהיה לי אכפת יותר, אולי אמציא עצמי מחדש, בדומה לוואנונו ופחימה.

בינתיים זה לא קרה. לא המצאתי את עצמי מחדש (ולו משום שאין לי זמן, אפילו לכתוב לארץ האמורי אין לי זמן). אבל אולי הקיום החדש שלי, כישראלי בניכר – בשלל החידות והסתירות הקטנות שהוא מזמן לי מדי יום – גורם לי לקחת סתירות תיאורטיות פחות קשה. או במלים אחרות: אין לי בעיה שזה יימשך ככה.

אחרי הכל, רוב יושבי הארץ הם ציונים, אבל הם גם יותר ערבים מאשר אני אי פעם אוכל להיות, גם אם אלמד ערבית (מעבר לספרותית שלמדתי במודיעין). והאמת, דווקא אם אלמד ערבית אהיה פחות ערבי. שהרי אהיה האשכנזי השמאלן שלומד ערבית כדי להתקרב לערבים ובתוך כך מאשר את מובחנותו כאשכנזי שמאלן.

אז כן, אני אמנם "אשכנזי עגמומי" במונחי עפרי אילני, אבל אני משתדל לקבל את זה באהבה, או לפחות ללא שנאהעצמית. נדמה לי שהרבה אשכנזים אפילו כבר אינם עגמומיים, אלא הופכים אט אט לערבים, כלומר לאבן מאבני המקום. שלא כמוני, הם לא עוסקים באופן אובססיבי בהבנת הקשר בינם לבין המקום ובתוך כך שבים ומבחינים עצמם מהמקום ומתושביו, בשבילם הקשר הזה מובן מאליו.

אם עדיין יכול להיות לקול שלי "תפקיד", אולי זה בקריאה המינורית להרפות – להבין שהסובייקט הפוליטי בארץ הוא כבר לא אני. אם תהיה תחריר ישראלית, זה לא יהיה בהובלת מרצ, או חנה מרון, ואפילו לא דב חנין. אלה יהיו אנשים אחרים, עליהם אני יודע די מעט, שהרי אני אשכנזי עגמומי, וצריך להכיר במגבלות האפיסטמיות והפוליטיות שזה גוזר עליי.

קרובים, קרובים

זה נראה לנו מובן מאליו, אני מקווה, שגברים לא יכולים להוביל ארגון פמיניסטי. וכאשר הרבה גברים תופסים את המיקרופון ומדברים בפאתוס על זכויות נשים, זה לא עוזר לשחרר את הנשים השותקות, אלה שיושבות בקהל. ההפך. באותו אופן האשכנזושמאלנים אינם יכולים להוביל תהליך של שינוי פוליטי ממשי.

3.

שמא הגיע הזמן לקבל את מי שאני? צאצא של פליטים, יהודיםרוסים, שנולד וגדל בפינה הרחוקה של הים התיכון (בפתח תקוה, ליתר דיוק).

שלא תבינו לא נכון. זו לא איזו הכרזה אפוליטית, בבחינת "יש לקבל את המובן מאליו", “אני זה אני", או טאוטולוגיות רוחניקיות אחרות. כי כדי לחזור אל האמת הפשוטה הזו צריך להתגבר על ההנחה המושרשת כל כך שאני איני רק אני. אני זה אנחנו, הסובייקט הפוליטי של הקולקטיב הישראלי. אני מייצג בגוף ובדיעות שלי את איך שהמדינה הזו צריכה להיראות.

כך חינכו אותי בתנועה ובצבא, ואני מרשה לעצמי להניח שהחוויה הזו משותפת גם לרבים אחרים, בוגרי כל אותן "מכינות קדם צבאיות למנהיגות" ותיכון הליד"ה. כולם – כולנו מנהיגים. אבל אז גדלנו וגילינו שכבר אין איש מאחורינו, שכבר איננו מייצגים אף אחד. כמה משבצות כבר נותרו? שלושה חברי כנסת במר"צ והמשבצת לאשכנזי בחד"ש? אליטה משרתת בלי לקוחות.

אז מקימים כל מיני תנועות וארגונים וועדות ופורומים. שהרי אולי ייצוג פוליטי כבר אין, אבל לאשכנזושמאלנים עדיין יש די הרבה כסף ו/או זמן פנוי. במקום להנהיג אנשים, אפשר לנהל אותם, לייעץ להם, לתרום להם. או לפחות לעזור להם – לפלסטינים, לפליטים, לעניים, למסכנים אחרים.

4.

אבל האלטרנטיבה למעורבות יתר אינה התנתקות. המחשבה שאתה יכול יום אחד פשוט להתנתק, בלי לתת די וחשבון לסיפור האישי והקולקטיבי שלך, היא בעיניי מופת של זחיחות וחוסר קבלה עצמית.

הפאסיביות שאני מדבר עליה בכותרת הפוסט קשורה דווקא במידה של חסד וקבלה מחודשת של אבותינו. יש דיבור רווח על הציונים האשכנזים כקולוניאליסטים, אבל אני מרגיש שזה נותן לסבא וסבתא שלי הרבה יותר מדי כוח, כזה שפשוט לא היה להם. סבא שלי בא לארץ בשנות העשרים אחרי שכל משפחתו נרצחה בפוגרום. סבא שלי לא היה קולוניאליסט. רק בפלסטינה הוא גילה שהוא לבן (למרות שהיה די שחום), ושכאירופאי מן המניין (כאילו הוא לא מאיזו פינה נידחת של אוקראינה) הוא צריך לבקר מדי פעם בקונצרט של הפילהרמונית. אבל החיקוי הפאתטי הזה של האירופאי מזמין יותר חמלה מאשר זעם. אירופה הקיאה אותו מקירבה רק כדי שיעשה בשבילה את העבודה המלוכלכת בלוואנט.

כאשר אני אומר שסבא שלי לא היה קולוניאליסט, המסקנה היא לא שהסיפור הקולוניאלי לא רלוונטי למה שקרה (וקורה) בישראל/פלסטין. אבל אני חושב שנכון יותר לחשוב על הציונים האשכנזים לא כשלוחה של האימפריאליזם אלא, נגיד, כאלג'יראים מצורפתים, או כמו הטוטסי ברואנדה, שהגרמנים והבלגים האמינו שמוצאם הקדום הוא מאירופה ולכן רק הם זכאים לחינוך ולמשרות קולוניאליות. במלים אחרות, האשכנזים היו קבוצה מדוכאת שהמערב הקולוניאלי ניצל למטרותיו ובתמורה העניק לה טובין כלכליים וסימבוליים. ואולי הכי חשוב: את הדימוי האירופי הנחשק.

שמא ההתכחשות של רבים בשמאל לזהות הציונית שלהם נובעת מקושי להתמודד עם החולשה שהולידה אותה? ולא, אני לא חושב שזה מסיר מהציונים אחריות מהנכבה (ומכל מה שבא אחריה). אם יש סיכוי לקבלת אחריות, זה בהתנערות מהדיכוטומיה בין כוח מוחלט לקורבנות מוחלטת, זו שחביבה על המיינסטרים הציוני ועל השמאל כאחד.

5.

אני חושב שהניתוק – הנפוץ בשמאל הרדיקאלי (בישראל ובעולם כאחד) – בין הקורבנות היהודית לאיזה רשע ציוני רב כוח הוא כוזב. יצא לי השנה, מטבע הדברים, לבוא הרבה במגע עם אנשי שמאל בניו יורק. במארס האחרון למשל, בתום "שבוע האפרטהייד", הלכתי לשמוע את ג'ודית באטלר, שנאמה בפני קהל של מאות היפסטרים נלהבים באולם כדורסל, במרתף של כנסייה פרוגרסיבית בדאונטאון מנהטן. היא דיברה על "הבד"ס ופוליטיקה קווירית". ועד כמה שהסכמתי עם רוב הדברים שנאמרו, האירוע הותיר בי אינחת שהתקשתה להתנסח (אתם מוזמנים לצפות בזה כאן).

לא הצלחתי להבין כיצד באטלר מנתקת, בקלות בלתי נסבלת, בין היהודי הקורבני שהיה סבא שלי, רגע לפני שעלה לארץ, לציוני הכוחני שהפך מרגע שנחת בנמל יפו. הרגשתי שזה לא עושה צדק עם הסיפור הציוני והיהודי כאחד. הרי היהודים לא היו קורבנות מוחלטים. בשורה של פרויקטים פוליטיים במאה העשרים הם הוכיחו שאפשר לתרגם את החוויה המיוחדת שלהם (שלנו) לשינוי עמוק במציאות, כולל הפיכה של אחרים לקורבנות. המהפכה הבולשביקית, הקהילה היהודית באמריקה והציונות אינן שונות מבחינה זו, על כל ההבדלים ביניהן, ויש ביניהם קשרים מסועפים, במיוחד בין שני הפרויקטים האחרונים, שבעשורים האחרונים, כפי שטענתי לאחרונה, הותכו לפרויקט אחד.

וכפי שהיהודים אינם קורבנות מוחלטים, כך הציונות היא לא מניפולציה כוחנית בלבד. היא אחת הדרכים בהן הקורבנות תבעו לעצמם מקום, חיים והכרה. זה לא אומר שהציונות "מוצדקת". האמת שהדיון הזה נראה לי מיותר. זה פשוט קרה, ואני מבין למה זה קרה, ואמפתי לאנשים שהיו חלק מזה. ואני גם מכיר בעובדה שזה היה כרוך (ועדיין כרוך) בפשעים עצומים שיש לקחת עליהם אחריות.

הצורך לתקן את הפשע אינו מתפוגג מפני שהפושע היה (גם) קרבן בעצמו. ההפך: אני מאמין שלצד זיהוי יחסי הכוח הנוכחיים ביניהם, ההבנה שגם הפלסטינים וגם היהודים הם קורבנות של אירופה היא פתח לברית חדשה.

6.

אותו ההיבריס מופיע בשני הצדדים. זה ההיבריס של הציונים המדמיינים עצמם כאחר המוחלט של יהודי הגולה, כמי שנטלו גורלם בידיהם והשאירו את הקורבנות היהודית מאחוריהם. וזה ההיבריס של רבים בשמאל הרדיקאלי, המדמיינים שהם יכולים להיטהר מהסיפור הזה מכוח הפריבילגיות הכלכליות והסימבוליות שהאליטה הציונית יצרה לעצמה.

הפלסטינים לא יקבלו אותנו, כפי שטענה לאחרונה פעילה ישראלית בבד"ס, בכך שניטהר לחלוטין מהפריבילגיות שלנו. ההפך: זה רק מאשר את הבידול האתנותרבותי והיתרונות הכלכליים של פעיל השמאל הממוצע – היות שרק הוא מסוגל למחוות אלטרואיסטיות שכאלה ואילו בזירה הפניםיהודית זה שב וצובע את רדיפת הצדק בצבע אשכנזי לבן.

במקום זאת אני מעדיף להניח לפלסטינים לשנוא אותי, למזרחים לשנוא אותי, לכל מי שמרגיש שיש לו זכות לכך. זו לא שנאה לשם שנאה אלא הזדמנות חיונית לקורבן להשמיע את קולו, ובמובן זה היא שלב חיוני בפיוס. אבל אני לא רוצה לשתוק מול השינאה. מותר לי לבטא בתגובה את החוויה שלי, את הזהות שלי – להיות, לשם שינוי, חלק מהמשחק, ולא לדמיין שאני מעליו או מנהל אותו.

מה שכן, כדי שאחרים יוכלו לדבר, צריך להפסיק להשתלט על המיקרופון – למרות כל הכוונות הטובות.

לכן האלטרנטיבה לַהיבריס היא מידה הגונה של פאסיביות פוליטית (ואפילו יאוש). אין לי כוונה לקדש אותה, אבל אני חושב שהיא מושמצת הרבה יותר מדי, ושבהקשר שלנו יש לה ערך חיובי. היא חשובה הן כדי לאפשר לאחרים להוביל את השחרור שלהם בעצמם (ולא, למשל, להכריז בשבילם על עצמאות בשדרות רוטשילד), והן כמומנט של אינטרוספקציה ובחינה עצמית. כך יוכלו האשכנזושמאלנים לנסח מחדש את החולשות והאינטרסים שלהם, במקום לפעול בשם האנושות כולה באופן שמשתיק ומנכר את כל השאר.