Posts Tagged ‘דבר המלך במועצתו’

היום שאחרי יבוא קצת אחרי

13 במרץ 2012

איריס יער אדלבאום

במקום לכתוב על היום שאחרי הקפיטליזם , אני רוצה לכתוב הרהור על החלק באותו ביטוי הנוגע למימד הזמן, כלומר על משמעות הביטוי "היום שאחרי". הכוונה למימד הזמן בכניסת מונחים והשקפות עולם ל"שיח התרבותי" השליט, זה שמעצב, בין השאר, את דרכי החשיבה על המציאות החברתית. על הקפיטליזם כלשעצמו אין לי מה לכתוב, אלא ברמה אסוציאטיבית-אמנותית (אישית), אבל אני, כמו כולם, יכולה לומר משהו על האופן שבו נוצרים ומתעצבים המונחים לבחינת המציאות ואגב כך מחוללים אותה במידת מה.

אני רוצה להתמקד בתופעת ה -lag המפורסם בין מה שקורה במציאות של "העולם הרחב" ובין מה שנתפס ברשת הלגיטימית והמאוזרחת של ה"אינטליגנציה" בישראל. בעבר זה היה עניין טבעי, ונושא לבדיחות, כאשר ספרים שכבר אזלו עשרות שנים בחו"ל, הגיעו לפתע לישראל (בעברית) והתקבלו לשיח המרכזי התרבותי. גם טרנדים שלמים, במוזיקה למשל, או אפילו "שנות השישים" – כולן המתינו בסבלנות מחוץ למחסום אלנבי או נתב"ג, לעיתים עשר ועשרים שנה, עד שעלו לארץ. למעשה, ה"אינטליגנציה" הוגדרה כקבוצה הזו שמחזיקה ביכולת לדעת מה בכלל קורה במציאות העולמית, וטוב מכך – זו ששומרת על הסף באחריות המתבקשת. באקדמיה, נקבע מראש למי תהיה הזכות לייבא תיאוריה כזו או אחרת מהעולם הרחב, וכך התקדמו בסולם.

מאז האינטרנט, וה"כפר הגלובלי",  ניתן היה לחשוב שהתופעה נעלמה. אחרי הכל, מבחינות רבות ישראל נכנסה לזמן העולמי הכללי. אופנה, טלויזיה, זמרים, חדשות כמובן, הכל פתוח וזמין, והצרכן יכול לקנות בישראל את המוצר החדיש ביותר שיצא הרגע בטוקיו או ניו יורק. אך מתברר שלא כך בעולם השיח התרבותי. שם שריר וקיים הפער המפורסם כמעט באותה מידה, למרות שזה יותר מאתגר יותר לשמר אותו, כלומר לבלום את גל הפליטים והמסתננים לשיח התרבותי המותר ליושבי הארץ. פעם, כאשר למדתי משפטים, שיננו כולם איזה מסמך משפטי מכונן בריטי שנקרא "דבר המלך במועצתו", והוא החיל את החוק הבריטי על כל הקולוניות, בסייג קטן, בלבד שהחוק "יתאים לתנאי הארץ ותושביה", כלומר הנייטיביז השונים ברחבי האימפריה. על הסעיף הזה נכתבו תילי תילים של פסקי דין, הלכות והרצאות. לעיתים הוא שימש לבלום הוראות חוק שלמות ולעיתים לשנות אותן לחלוטין. אותו מסמך מכונן קיים עדיין בתודעה התרבותית בישראל ואין להתעלם ממנו, אולי יש להסביר אותו.

עניין זה נוגע לקפיטליזם כ"מטא-תיאוריה", אשר מחייבת "הנחלה" ולא רק ידיעה חיצונית כללית. בעולם הרחב היה קפיטליזם מפותח ומשגשג הרבה לפני שבישראל נחתה התובנה וההפנמה של השיטה. מה שהכווין את ראיית העולם (הקונסטרוקט החברתי-כלכלי-מדיני) היו המונחים ותורות העל של הסוציאליזם הביורוקרטי, גם לאחר "הליברליזציה" המפורסמת. למעשה רק לאחרונה הונחל הקפיטליזם ברמת השיח והתודעה הכללית, כאזרח של כבוד בישראל, ונכנס לקאנון (כניסה לקאנון מקנה לתיאוריה מעמד של כמעט דוגמה פטריוטית, וגם על זה צריך לכתוב ולחקור) שנים רבות מאד לאחר שכבר כמעט יצא לפנסיה בעולם הרחב, בעיקר ארצות הברית.

אותו הדבר קרה לקונספירציות. כאשר כתבתי בזאנר הזה, לפני שש ושבע שנים, ספגתי את התגובה המקובלת לחומר שנכנס לפני שאושרה עלייתו לפי חוק השבות. "אין חיה כזו", גם כאשר היא רצה בפרסות ורעמה מול העיניים. בחו"ל כבר היו שפע אתרים שיצרו קוסמוס מונחים שלם, אוכלוסיות שלמות החלו לדבר במונחים האלה, כלומר להפנים את הקטגוריות העיקריות (גם מי שחולק על השיטה כולה מעיקרה), וחלקם בהשתתפות אנשי אקדמיה מכובדים ומלומדים אחרים. ובארץ – אחרי שלוש שנים בערך של כתיבה, פסק עלי מישהו שאני שייכת לקבוצה קטנה, אזוטרית וסהרורית של שלושה ישראלים (ביניהם בארי חמיש, שמזמן לא גר בישראל, ואדם נוסף ששייך בעצמו לממסד מחולל הקונספירציות) שכתיבתם הזויה ומופרכת עד מאד ותלושה מהמציאות. התיוג נעשה באגרסיביות ופסקנות ישראלית ביחס למה "שלא קיים" בישראל הרשמית. לאחר מכן, כתב בלוגר נוסף, מאושיות האינטרנט והממסד גם יחד, שיש כמה כותבים הזויים, בעיקר מן השמאל הקונספירטיבי שזוכים להרבה מידי רייטינג (? – טענה שהיא פירכה פנימית קלאסית), למרות שהטענות שלהם שוליות והזויות, ומנה גם אותי. היה ברור שבחלוף ה-lag הרגיל, זה יהפוך למותג, יעשו מזה כסף, ואפילו קתדרה במכללה לבטחון לאומי, וכל אחד יגיד שהוא כותב על קונספירציות. אבל זה יקרה אפילו לא דקה לפני שחלף פסק הזמן שבו מותר למציאות מבחוץ לחדור לישראל ולהתקבל כמציאות – לא כדיווח שקרי, אזוטרי ומסוכן אפילו, של אנשים מפוקפקים ובעלי כוונות רעות בעליל. באומרי "מציאות" כוונתי לכך שצורת החשיבה היא כבר מציאות שרירה וקיימת בעולם הרחב, ואינה צריכה לראיה.

חוויה דומה עברתי גם באקדמיה כאשר עסקתי בנושאים של טראומה מינית ומנגנונים פסיכולוגיים ומשפטיים מעודכנים. זה כאשר הנושא כבר זכה לפסקי דין מרובים של הערכאות הגבוהות בעולם, וספרים רבים, וארגונים אפילו, יצאו והוקמו על אדני התיאוריות החברתיות האלה. בארץ, התקבלו הדברים בשיטת "אין חיה כזו", כי היה בהם ערעור על האופן שבו מותר לבחון את המציאות (של היררכיות כוח), ואני לא מוניתי לעשות את העלייה והקליטה של התיאוריה, תפקיד ששמור כאמור למי שנמצא בתוך מעגלי הכוח  לפי פרמטרים שגרתיים (כסף, יוחסין וכיוצ"ב סממני כוח חברתיים).

מסתבר אם כן, וזו טענתי הצנועה בפוסט זה, שאם יהיה יום שאחרי הקפיטליזם, הוא יגיע לישראל שנים לאחר שיתרחש, כך שאין כל סיבה למהר ולהיערך.

הזמן היהודי (תנורו של עכנאי מכה שנית)

הבהרה מסויימת לשאלת "הזמן" בקבלת המציאות העולמית לתוך השיח ועולם המציאות הישראלי קיבלתי דוקא בסיור בפראג, לפני עשרים שנה בערך. נקלעתי לסיור בעיר, כזה שהממשלה עורכת כל יום לתיירים שעומדים בתור יפה. המדריכה, באנגלית רצוצה למדי, לקחה את הקבוצה הקטנה והקופאת מקור לסיור ברובע היהודי, ושם בין קפקא לבתי קברות הצביעה על שעון, ואמרה: "וזהו הזמן היהודי". הסתכלתי סביבי לראות אם עוד אנשים תמהים, כמוני. נראה היה שלא, זה היה מונח טבעי עבורם. הסתקרנתי קצת, והתקרבנו לשעון על מגדל, שהיה מסומן באותיות עבריות, וגם, רחמנא לצלן, מחוגיו נעו לכיוון ההפוך. המדריכה הסבירה במיומנות שאצל היהודים הזמן זז אחורה.

מפגש שני עם פערי הזמן בקבלת המציאות, היה לי בארצות הברית עם חברה טובה, ממוצא  גרמני, שיום אחר התפרצה אלי בשאלה ממעמקי ליבה What are the Jews waiting for? היא לא הבינה למה חשוב כל כך ליהודים לקבוע שהמשיח עדיין לא בא. מה כואב להכריז שהוא כן בא, ואולי צריך לבוא שוב למקצה שיפורים. לא יכולתי להסביר לה, אבל אמרתי שנראה לי שיש איזה קושי פסיכולוגי להתעדכן ולקבל את חלוף הזמן, בכלל. הביטוי של ההתכחשות לחלוף הזמן הוא בעיקר באימוץ מנגנון מיוחד, לדעתי, של השארת חלקי מציאות מחוץ לשער, ובדיקתם באזור סטרילי, תוך השעיית זמן קיומם בפועל, עד שיוחלט מה עושים עם המציאות הזו, ואפשר גם במקרה הרע, לדחות את קיומה ולא להודות בה בכלל. במקרים אחרים בוחנים ובודקים, בחשדנות רבה, עד שנרגעים, כי מתברר שזה בעצם כבר נאמר על ידי חז"ל במילים אחרות, ואין חדש תחת השמש. במקרה אחר, אין ברירה ויש אילוץ הישרדותי להודות ולהפנים (כמו כתוצאה מאילוצים של יוקרה לאומית המחייבת שיהיו חוקרים ישראלים מעודכנים, הסברה, יצוא נשק וכיוצ"ב). מנגנון זה שהוא דיסוציאטיבי במהותו, אומץ והוחדר דרך הישות הממלכתית, מדינת ישראל, וקיבל עיצוב עדכני. מאחר שהוא לגמרי שולט בזירת האינטרנט בישראל, אפשר לומר שלא התרחשה מהפכה במדיה בישראל, והיא ודאי חלק מאותה בועה חשדנית.

אז לפי תיאורית הקונספירציה שלי, אם קריסת הקפיטליזם אינה או לא תהיה רצויה, אפשר להגיד שהיא לא מתרחשת, עד שיימצא הפתרון להכרזתה כקיימת, ואז כבר יהיו פתרונות אחרים, ומציאות חדשה, וממילא יקרה מה שיקרה.

*

איריס יער אדלבאום היא בעלת הבלוג שבבים