Posts Tagged ‘גרעין’

הסוד של השבט

1 בנובמבר 2011

 לפני שנתיים, השתתפתי בסיור בברלין מטעמה של איזושהי קרן אירופית לטיפוח עיתונאים צעירים מהמזרח התיכון (אותה קרן ששיגרה אותי לאחרונה לבריסל). ביום האחרון של הסיור, נלקחנו למוזיאון השטאזי במזרח העיר. מזרח גרמניה היא המדינה המודרנית היחידה שפורקה פשוטו כמשמעו, מה שאיפשר כידוע את המצב יוצא הדופן של חשיפת חלק מסודות משטרת הביטחון שלה. מדריך צעיר, מזרח גרמני אנטי-קומוניסט, הוביל אותנו לאורך התצוגה, שכללה בעיקר אמצעי ציתות ומעקב שונים שהיו בשימוש השטאזי. כל זה הסעיר מאוד עיתונאית ציונית אחת מהקבוצה הישראלית. היא עמדה מזועזעת מול מכשירי ההקלטה המוצפנים בתוך עטים, מנענעת בראשה, לוחשת "Oh my god" בקול רועם. לשיא של ריגוש היא הגיעה מול אחד המוצגים – אבן שבתוכה הוסתר מיקרופון. בשלב זה היא ספקה כפיים, פלבלה בעיניה והזדעקה על רשעותו  חובקת הכול של הארגון.

נעמדתי לידה, וכאשר המשכנו הלאה שאלתי אותה בזהירות מה גורם לה לזעזוע גדול כל כך, והאם אינה חושבת שהשב"כ והמוסד משתמשים כיום באמצעים מתוחכמים הרבה יותר. העיתונאית הסתכלה בי מופתעת, חשבה לרגע ואז אמרה: "כן, אבל אל תגיד את זה כאן. יש כאן פלסטינים, והם יודעים עברית".

זאת היתה אמירה קצת מגוחכת, אבל אופיינית למדי למנטליות הנפוצה בישראל, מדינה שבה לומדים התינוקות לשתוק עוד לפני שהם לומדים לדבר. האליטה הישראלית גדלה סביב סודות צבאיים, שנוכחים תמיד בסביבה. השתיקה והסוד הם למעשה מה שבונה את תחושת השייכות שלנו, ואפילו את האזרחות שלנו.

בימים האחרונים, בעקבות העונש המזעזע שהוטל על ענת קם, חשבתי לעצמי מאיזה גיל מוקדם עניין הסוד נוכח בחיים שלנו. בבית הספר שבו למדתי היו שני אחים שאביהם היה קצין בכיר ביחידת עלית כלשהי. כבר כשהיו בכיתה ב' או ג', נשמעו לחישות שהילדים האלה יודעים את "הסוד הכי גדול של צה"ל". הם היו ילדים רגילים, אבל היתה מסביבם איזו הילה. ביום שבו נרצח אבו ג'יהאד, הם באו לבית הספר שתקנים מעט יותר מהרגיל. המורים הגברים, יוצאי הצבא, עמדו בהפסקה ליד החלון של הקומה השנייה והביטו בהם בהערצה, בעוד הם הסתערו זה על זה בפראות מסוימת במגרש הכדורגל שבחצר.

בערבה, באזור שבו גדלתי, היו המון בסיסים סודיים שהיו מזוהים באופן כללי עם ישות מופשטת שתוארה בתור "המודיעין". זה הוסיף לנוף איזה מימד של מסתורין, שהתבטא באופן ויזואלי בצפלין הענק שהיה תלוי מעל האופק. הבלון הלבן והבוהק הזה היה העצם הכי בולט בשמיים, אבל היה עטוף במסתורין, לא הוזכר בשום פרסום, לא הופיע בשום תמונה, ובאופן רשמי לא היה קיים. כך גם החיילים הצעירים שחזרו מהצבא, והוריהם הגאים אמרו שוב את אותה מלה: "הוא במודיעין, אנחנו בעצמנו לא יודעים מה הוא עושה".

אם חושבים על זה, אז צעיר בן 18 ששומר מפני משפחתו את המקום שבו הוא נמצא כל השבוע הוא בעצם תופעה די פסיכית. היא אפשרית רק בחברה שמתפקדת למעשה כיחידה צבאית, שנענית כולה לצו הסודיות. לחילופין, אפשר לתאר את החברה הישראלית כמעין שבט, שמתגבש סביב סוד עלום.  הרי הפקודות הצבאיות עצמן לא מספיקות כדי לשמור את הסוד מחוץ לצבא – נדרשת גם יראת הכבוד והצייתנות של האזרחים. הצייתנות הזאת מתבטאת אפילו במקומות כמו ויקיפדיה – פרויקט שאמור להתבסס על הפצת ידע. בדף השיחה על הערך כנף 2 (שבעצמו לא מכיל הרבה מידע), כותב אחד העורכים:

מה לעזאזל אתם חושבים שאתם עושים? אתם עוברים על בטחון השדה של מדינת ישראל אין לערוך ערך זה! בפקודה!

ונשאלת השאלה: בתוקף איזו היררכיה מחלק אותו עורך פקודות למשתמשי האנציקלופדיה החופשית? ההיררכיה של ויקיפדיה? כנראה שלא. סביר יותר שהוא מנסה להפעיל את ההיררכיה הלא כתובה שעוברת דרך האוכלוסייה היהודית בישראל: אם שמעתם סוד, הסוד הזה הוא גם שלכם. מה שנקרא: "לא היית אמור לדעת את זה".

מיום הולדתה, החברה הישראלית בנויה במידה רבה על שתיקה – השתיקה על גורלם של 700 אלף הפלסטינים שנעלמו פתאום בשנות מלחמת העצמאות. הסוד הגלוי הזה הפך במשך הזמן לסוד כוחה של ישראל, וספח לעצמו סודות נוספים. מישהו די חכם גילה את האפקט של השתיקה המטאפיסית הזאת, שמקרינה כוח עצום כלפי חוץ וכלפי פנים. כך נולד המיליטריזם הישראלי הדיסקרטי, העמום, הנשגב והיהיר, שהתגלה כחזק הרבה יותר מתהלוכות ומפגנים צבאיים. כך נולדו גם אנשים כמו אהוד ברק, שהשתיקה היא מפעלם העיקרי.

הסוד מעניק לחיים כאן הילה רומנטית. הוא גם משמש מרכיב משמעותי באבחנה בין האליטה האשכנזית, שיודעת סודות ומסתובבת עם סודות, לבין כל השאר. אל מול הסוד הצבאי, הכול נראה זניח, קטנוני, ילדותי ולבנטיני. במיטבו, הסוד הוא סמוי כל כך שלא יודעים שהוא קיים – כמו הלוחמים של סיירת מטכ"ל שמסתובבים כמו סתם חיילים בצנחנים, בלי תג. בתוך הסוד הגדול והמפעים (טילי יריחו) נטמעים כל מיני סודות קטנים ומלוכלכים (האשה הפלסטינית ששברת לה את הלסת). לגבי כולם נוקטים באותה מדיניות: שתיקה. זה פועל מצוין, וגם בונה את אותה גבריות מקומית שזכתה לתהילה בעולם כולו.

ישראל היא כמו אותם גברים, שנראים נורא חכמים בגלל שהם שותקים כל הזמן. כאשר הם פותחים את הפה מתברר שהם די סתומים. כשבכירי השב"כ או חיל האוויר מחליטים להתמודד בכנסת, מתברר פתאום מה רמת האינטליגנציה של האנשים המופלאים האלה. חשבו למשל על גדעון עזרא.

כבר כתבתי פעם, שהעיתונות בישראל נועדה בעיקר להסתיר מידע, כלומר לסתום את החורים במידע שיש לציבור באמצעות מידע לא רלוונטי. לא התעסקתי אף פעם בדברים סודיים במיוחד בתור עיתונאי, אבל הייתי במקרה משכתב זוטר בדסק החדשות של הארץ ביום של התקיפה בכור הסורי. אני זוכר איזה מאמץ היו צריכים עורכי החדשות והגרפיקאים להשקיע כדי להסתיר את העובדה שהצנזורה פסלה להם חצי מהידיעות והפרשנויות. הקורא קיבל עיתון מלא טקסט ותמונות, אבל בעצם כל מה שהיה בו זה צנזורה. העיתונאים בישראל מופקדים על הסוד יותר משהם מופקדים על המידע.

*

המחיר של המצב הזה, של קוד הסודיות, מורגש בתקופות כמו התקופה העכשווית. מכל מה שקורה במישור המכונה "מדיני-בטחוני" שומעים רק איזה רחש, לחישות, שמתבטאות באופן קריפטי, אולי מהופך, בנאומי ראש הממשלה ובמאמרים בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות. בינתיים מפורסמות גם כל מיני ידיעות על זה שישראל מגדילה את ארסנל צוללות המכה השנייה שלה. אבל מה אפשר להגיד על כל זה? ברור שאלה עניינים גורליים ביותר, אבל אנחנו לא יודעים עליהם כלום. בד בבד, איך אפשר לנהל דיון על נושאים כמו שביתת המתמחים או הקסאמים בדרום, כשמתחת לרגליים חותרת צוללת אטומית בדרך ליעד לא ידוע? למעשה, תושבי ישראל עכשיו הם כמו אסיר, או כמו חייל בטירונות, שלא יודע מה יקרה איתו אפילו עוד שעה.

אם לנסח בפשטות את משמעות המעשה של ענת קם, שהופך אותו לכל כך מעורר הערכה, הרי זו ההפרה של קוד השתיקה הזה. קם לא מסרה מידע לשום גורם זר, אבל היא לא קיבלה על עצמה את הכללים של הסוד, שאותם מקבלים על עצמם רוב ילדי האליטה. בכך היא תרמה תרומה עצומה לנורמליזציה ולאזרוח של החברה הישראלית, ועל כך היא גם נענשה.

קשה לשכוח את החגיגה של הח"כים מהימין כשהוסר צו איסור הפרסום על פרשת ענת קם לפני שנה וחצי. אבל בין הדברים שנאמרו אז היו מרכיבים מעודדים. למשל בהודעה לעיתונות של אורי אורבך, שאמר כי צה"ל צריך לסנן גורמים מסויימים מהשמאל הקיצוני שעלולים לנצל לרעה את תפקידם הסודי לצרכים פוליטיים. "הצבא חייב לבחון היטב את מי הוא מגייס ובידי מי הוא מפקיד את בטחון אזרחי ישראל", אמר אורבך.

אם הצבא אכן יגלה חשדנות בגיוס אנשים בעלי עמדות מסוימות, זאת יכולה להיות ברכה די גדולה. הרעיון שאזרח ישראלי מחויב מרגע לידתו לאיזה סוד הוא די בזוי. אף פעם לא קיבלנו על עצמנו את זה. אם אתם פוחדים שאחשוף סודות – אל תספרו לי אותם.

נתזים (17): התופת בחוף אכזיב

9 ביולי 2010

גם התנ"ך, וגם סופרים יוונים ורומים, טענו שהכנענים / פיניקים תושבי ארצנו וצאצאיהם אנשי קרתגו (בהתאמה) נהגו להקריב ילדים לאלוהיהם. לכאורה, הטקס מעורר הפלצות נערך ב"במות תופת" שיועדו למטרה זו. בעשורים האחרונים, ארכיאולוגים מטילים ספק בקיומם של פולחנים כאלה, וטוענים שהתיאור התנ"כי בכלל לא מציין קרבן אדם, ושהתיאור היווני-רומי הוא ביסודו השמצות תעמולתיות של אויבי הפיניקים.
מאמרה של אילת מזר בכתב העת קדמוניות, "מנהגי הקבורה הפיניקיים באכזיב", מתאר בתי קברות פיניקיים מלפני 2,600 -3,000 שנה שנחשפו באכזיב. בין השאר, התגלה באתר קרמטוריום שבו שרפו את גופות המתים, לפני שקברו אותם בכלי חרס גדולים. זהו אחד המקומות היחידים באזורנו שבהם נמצאה "התופת" המפורסמת (מצאו אחת גם בצור), והיא פעלה ללא הפסק במשך כ-500 שנה.
באתר נמצאו עשרות כלי חרס, שבכל אחד מהם עצמות שרופות של אדם בוגר אחד. מעל הכדים הועמדה מצבה לציון מקום הקבורה, ולמרגלותיה נערכה מדורה, "ששימשה אולי להכנת סעודה 'משותפת' עם הנקבר". על המצבות יש סימנים פולחניים של בעל ועשתורת. בין המצבות נמצאו כמה קברים של ילדים, אבל לא שרופים.
בהתבסס על כך שהנקברים השרופים שנמצאו הם מבוגרים ולא ילדים, מעריכה מזר ש"מכיוון שאין להניח שעשרות קבורות הבוגרים שהתגלו באכזיב ובאתר התופת המקביל בצור הוקרבו בעודם חיים". כלומר – אין הוכחה לכך שבכנען נערך קורבן אדם.
ומדוע רוב האנשים נקברו וחלקם הקטן נשרפו. מזר מציעה ש"מדובר בבכורים, בנים ובנות, שמעמדם כ'פטר רחם' נקבע עם הוולדם. בכורים חיו חיים רגילים בקרב משפחתם, רך במותם היה עליהם לעבור מעין הטהרות בשריפה בדרכם חזרה אל חיק האל".

בוטיצ'לי, סדומאים בתופת

ועוד נתזים:

הגיחוך שבהתעניינות המאולצת של הגויים בשואה נחשפת באימייל של דייוויד פטראוס, מפקד הכוחות האמריקאים באפגניסטן, שהודלף. מהאימייל התברר שהגנרל הנערץ נבהל מעצמו לאחר שאמר משהו על כך שהתמשכות הסכסוך הישראלי-פלשתיני מסכן את כוחות ארה"ב במזרח התיכון. כדי לתקן את הנזק מול הלובי היהודי, הוא מיהר לברר אם יש סיכוי שאזכור העובדה שהוא אירח את אלי ויזל ואשתו במגורי הקצינים שלו יכול לעזור

הקטע החדש בתעשיית הפורנוגרפיה הן קומדיות פורנו, שבנויות כפרודיות על סיטקומים ידועים (למשל משפחת קוסבי. קן לוין טוען שהז'אנר הזה הוא משפיל במיוחד בשביל השחקניות/ים

במוזיאון האתנוגרפי של סט. גאלן בשווייץ מציגים תערוכה של ראשי אדם מפוחלצים, מעשה ידיהם של בני החיבארו באקוואדור שבעבר היו משמרים כך את אויביהם ההרוגים. בדי צייט תוהים אם זה אתי, ומגיעים למסקנה שכן

התחממות עולמית זה פאסה: סרט חדש בסגנון Inconvenient Truth מזהיר מפני סכנות הקטסטרופה הגרעינית

סקירה על המסורת הניאו-נאצית הוותיקה של מעריצי נבחרת גרמניה

חדשות טובות: אוכלוסיית תוכיי הים (Puffin) של בריטניה השתקמה באופן מפתיע, אחרי שהגיעה למצב מדאיג

יום הולדת 125 לארנסט בלוך. מזל טוב!

האם בעידן שחרור הגיי נסתם הגולל על אהבה לא-מינית של גבר לגבר אחר?

חאלד דיאב כותב על הסכנה שבאידיאולוגיות של שיבה מהגולה למולדת הישנה, וסוקר כמה פרויקטים כאלה שנכשלו או גרמו לדי הרבה סבל: יוונים ליוון ההיסטורית, שחורים לאפריקה ועוד

אם מישהו צריך הוכחה שהימין השמרני לא ינוח עד שהוא ימוטט בזה אחר זה את כל הישגי הציוויליזציה – פוקס ניוז נלחמים עכשיו נגד התקצוב של ספריות ציבוריות

התרופות הפסיכיאטריות החדשות לא נועדו לעזור לנו להתגבר על סבל, אלא להפוך אותנו לעבדים יעילים יותר של הקפיטליזם

תוכנית להקים את בית המטבחיים הגדול ביותר באירופה, שבו יישחטו 482,000 חיות ביום. פעילי זכויות בע"ח הקימו במקום מאחז מחאה

פריץ טויפל, הליצן של דור 68' בגרמניה, שנודע בין השאר כשהניח מטען עשוי פודינג לסגן נשיא ארה"ב, אבל התעסק גם עם כלי נשק מסוכנים יותר, מת

רובין בוש, הארכיבאי הזוהר היותר בעולם, שנודע בזכות תוכנית הרדיו של בנושא ארכיונאות לכל, מת

המבקר האמריקאי לי סיגל טוען שהרומאן מת, ושכל מה שמעניין היום בספרות קורה ב-non-fiction. רוברט מק'קרום מהגרדיאן טוען בתגובה שאנחנו דווקא בשיאו של תור זהב לרומאן בשפה האנגלית, וג'ונתן ג'ונס סבור שמי שבמשבר היא רק הספרות האמריקאית

האם האקטיוויזם הפוליטי הפרוגרסיווי בארה"ב מת?
והאם רק השמרנים מסוגלים לייצר תנועות עממיות?

נתזים החדש (15): לא יורה ולא יולדת, במדינה אני בוגדת!

25 ביוני 2010

[כיוון שאנחנו מחויבים לשקיפות מלאה, החלטנו לשתף את קוראי הבלוג בכמה מהטענות שהועלו במרתון הדיונים האינטנסיווי של בכירי קבוצת "האמורי", בנערך בסוף השבוע האחרון במתחם סודי בקיבוץ כפר בלום שבגליל העליון. בלט בהיעדרו: גל אוחובסקי. להלן עיקרי הדברים: מנכ"ל הבלוג התלונן על חוסר איזון בין פילוסופיה קונטיננטלית ואנליטית. ראש מחלקת המודעות אמר שיש מעט מדי תמונות של בחורות, ואנחנו מאבדים בגלל זה מנויים לעידן לנדו. עורך הספורט אמר שתיאולוגיה פוליטית זה פאסה, ועכשיו כולם רוצים לקרוא על נוירו-פילוסופיה. היועץ הארגוני טען שניטשה היה הפילוסוף של הנאצים, וחוץ מזה שהפונטים של גל ושל עפרי לא מתואמים, מה שעולה שוב ושוב בקבוצות המיקוד, בפרט בקרב אוכלוסיית בני 80-65 ותושבי השרון. היועץ לענייני מדיה חברתית התלונן על מערכת התגובות המעצבנת, והזכיר שהתחזיות לסוף העולם הופרכו כבר שלוש פעמים, מה שמחליש את האמינות של המותג.

כולם הודחו.

 

חיפושים בגוגל, אתמול. הבטחנו שקיפות מלאה

 

אף על פי כן, אנחנו מכירים בצורך להשתנות. יותר מכך: אנו מודעים לעובדה שבגדנו באמונכם. הבטחנו "להפוך את 'ארץ האמורי' לבמה עדכנית, פרוגרסיווית ורחבת יריעה לדעות ולחידושים בכל תחומי המחשבה". במקום זה, אנחנו מתעסקים באביב גפן, במונדיאל ובמסעדות בתל אביב, כאילו שאנחנו בפנאי פלוס.
השלב הראשון של השינוי יתמקד במהדורת "נתזים". בנוסף להפניות הרגילות למיטב העיתונים של המין האנושי (כלומר, בעיקר ל"גרדיאן"), ננסה לשלב החל מהשבוע חטיבה חדשה של תקצירים-תסקירים על מאמרים ומחקרים ראויים לציון שהתפרסמו בתקופה האחרונה, ושהגיעו למערכת הבלוג (או שמערכת הבלוג הגיעה אליהם). זאת, מתוך הנחה שבכתבי עת אקדמיים מתפרסמים פה ושם מאמרים שיכולים לעניין גם את מי שאינו חבר בוועדות מינויים.
הערה: הסקירות מבטאות את התרשמותם של כותבי הבלוג. במידה וכותב המאמר מעוניין לתקן עיוות או אי-הבנה, הוא מוזמן לפנות אלינו.
(נשתייף עם הזמן, ואם זה לא ילך, תמיד יש את "די צייט").]

מאמרה של אורנה דונת, שהתפרסם בגיליון האחרון של סוציולוגיה ישראלית, עוסק ב"פרו-נטליזם סדוק: נרטיבים של הולדה ואי-הולדה בישראל". המאמר, שמבוסס על ריאיונות עם זוגות שאינם רוצים ילדים וניתוח של פורומים באינטרנט המוקדשים לנושא, מתמקד "בהיווצרותה של תרבות נגד  נון-נטליסטית בחברה פרו-נטליסטית", ובוחן את "הסירוב להורות במדינת ישראל". דונת מציגה שלושה נרטיבים העומדים בבסיסה של האידיאולוגיה הוולדנית, ולמולם שלושה נרטיבים אלטרנטיוויים שמציגים הבוחרים בחיים ללא ילדים.
נראטיב מעניין הוא זה שמתנגד לתפישה על פיה ילדים הם הבטחה לאושר, והיעדר ילדים הם הבטחה לאומללות (לפי סקר מ-2003 שמובא במחקר, 90% מכלל הציבור היהודי בישראל מסכים ע הטענה שלראות את הילדים גדלים זה האושר  הכי גדול בחיים). דונת כותבת כי  "הנרטיב האלטרנטיבי שמציעה אוכלוסיית המחקר מעלה את האפשרות שהבטחה זו לא תקוים במלואה, או לא תמומש כלל, מכיוון שהולדת ילד משמעה יצירתו של אדם חדש שטבעו וטיבו אינם ידועים מראש".
את העמדה הזאת מבטא היטב ציטוט של אחת ממשתתפות הפורום הנסקר:

אין  לי ספר  שהבחירה לגדל ילדים חושפת את האדם  לקשת רחבה של התנסויות, שבה גם חוויות מאושרות לא מעטות. לעומת  זאת, הבחירה האחרת חושפת את  האדם לקשת אחרת לגמרי של התנסויות. לדעתי,  גם בקשת זו יש חוויות מאושרות לא  מעטות. מדוע אם כן, הבחירה שלא להביא ילדים נראית לנו כבחירה עצובה? אני סבורה שהתשובה היא זו: גידול ילדים הוא נורמה כל כך מוחלטת (במיוחד בארץ), שקשת החוויות הקשורות בה נתפסת כחלק בלתי נפרד ממסלול החיים […]

דונת מסכמת שעל אף ההיקף המצומצם של "תרבות הנגד הנון נטליסטית" בישראל, תרבות כזו קיימת והיא מהווה ביטוי ל"התרחבותה של אוטונומיית הבחירה הרבייתית ולהיפערותם של סדקים באידיאולוגיה שעד כה נדמה היה שאין שנייה לה".

 

פסל של גוסטב ויגלנד. אוטונומיית הבחירה הרבייתית

 

ומתינוקות לנושא נפיץ אחר: לפצצות גרעין. מחקרה של אביב מלמוד (בהנחייתו של פרופ' יאיר עברון), נושא  את  הכותרת "המשטר למניעת תפוצה גרעינית: בחינת הגישה האזורית". הוא בודק את מודל הגישה האזורית לפירוז גרעיני – מודל המיושם כבר היום בחמישה אזורים בעולם: אמנת טלטלוקו באמריקה הלטינית (1969); אמנת ררוטונגה בדרום האוקיינוס השקט (1986); אמנת בנגקוק בדרום מזרח אסיה (1997); אמנת פלינדבה באפריקה (2009) ואמנת סמיפלנטינסק במרכז אסיה (2009). במסגרתו אמנות אלה הוכרז פירוז גרעיני באזור כולו. לגישה האזורית יש יתרונות על המודל האוטופי של פירוז גרעיני גלובלי: היא מעשית יותר, פרטנית יותר ופשוטה יותר ליישום.

עם זאת, המחברת מסיקה שמה שהיא מכנה "אזורים בעייתיים" – דרום אסיה, חצי האי הקוריאני והמזרח התיכון – שונים באופן מהותי מהאזורים המפורזים, ולפיכך המודל הקיים לא יתאים להם. "האיזורים הבעייתיים, בשל ההיקף והעומק של הסכסוכים בהם, יחייבו הקמה של מנגנון אימות מורכב ופולשני, אך מנגנון כזה יהיה קשה במיוחד להקמה בשל העימותים הקשים באיזורים אלו וחוסר האמון הכללי המאפיין יחסים קונפליקטואליים כאלו", כותבת מלמוד. באופן ספציפי, מציינת המחברת שהמזרח התיכון לא יתאים למודל פירוז מהסוג הקיים, בשל נוכחותם של סוגי נשק אחר להשמדה המונית. לכן, לטענתה, יש צורך במזרח תיכון המפורז מנשק להשמדה המונית בכלל.

 

 

מתוך המשחק Fallout III. אם הצליחו בררוטונגה, למה שאנחנו לא נצליח?

 

 

וממאמרם של נסים דנה ואביטל בר ניצן, "אספקטים משפטיים והלכתיים בהתאסלמות יהודיות בישראל" מתוך כתב העת מורשת ישראל בחרנו להביא את טבלא מס' 1:

 

וכמה נתזים מהסוג המסורתי:

מאמרו של רוברט פווק שמנסה להשיב על השאלה: למה יש לנו [כלומר להם] כזאת אובססיה לנושא הישראלי-פלסטיני? (תודה לאסף, ואני מרשה לעצמי להמליץ גם על הכתבה הזאת על ישראל כאובססיה צרפתית)

סארטר הלסבית: ג'ודית באטלר סירבה לקבל את הפרס של מצעד הגאווה בברלין במחאה על ההתמסחרות של המצעד, ועל דחיקתן של סוגיות הקשורות להגירה (תודה לחן)

המניפולציה הדיגיטלית של הקול האנושי שמשתלטת על מוסיקת הפופ היא המקבילה המוסיקלית של השתלים המלאכותיים בתעשיית הפורנו, טוען הטאצ

גרמניה המומה: ההיסטוריונית תמר עמר-דאהל כתבה ספר המגלה ששמעון פרס הוא לא טלית שכולה תכלת. די צייט זימן אותה לבירור

המערב ישחרר את ההומואים הערבים? פוגרומים נגד הומואים תחת חסותו של השלטון הפרו-אמריקאי בעיראק

אחרית הימים: קו חדש של בגדי מעצבים לבוצ'ות

האם ההתערבות האגרסיווית של בייג'ין במשבר החובות היווני היא ציון דרך בהשתלטותה של סין על אירופה?

ובצרפת מבטיחים 1789 חדשה בתגובה על הרפורמות והקיצוצים של סרקוזי

הדיאטה הספרטנית: ספר חדש על דיאטות ותזונה נכונה מיוון הקלאסית עד הקיסרות הרומית (מתברר שנירון עשה חוקן כל שעתיים)

ולסיום: לא נוכל להתעלם מתגובתו הנלהבת של מראדונה לפוסט של שבוע שעבר