איך אפשר להישאר מערבי ובכל זאת נאור

בשבוע האחרון הופיעו כמה אנשים שגילו ש"יש בעיה עם האסלאם". למעשה, נראה שמי שבבעיה הוא דווקא פרויקט הנאורות. זה זמן מה שפרויקט הנאורות מצוי במשבר. באתר אלג'זירה פורסם השבוע מאמר מאת עבדאללה אל עריאן, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת ג'ורג'טאון, שכותרתו "שארלי הבדו והליברליזם המערבי". בהתייחסות לטענה כי ההתקפה על מערכת המגזין היא התקפה על עיקרון חופש הביטוי ועל הליברליזם בכלל, כותב עריאן:

האמת היא, שמאז היותם של רעיונות ליברליים, המביעים תביעה לחירויות השונות שהחברות המערביות מקדשות, היו גם חברות שסבלו מניצול ומהכפפה בידיהם של אותם אנשים המטיפים לרעיונות נעלים אלו.

בעודם מניחים את היסודות לחברות הליברליות המודרניות, החל מחופש הביטוי ועד לחופש הדת, כבסיס למשטר הדמוקרטי, כמעט כל הוגי הנאורות הביעו תמיכה בעולם הבנוי על היררכיות גזעיות, ובהרחבתן של האימפריות האירופיות החדשות שהתבססו ברובן על השימוש באלימות לשליטה על נתינים קולוניאליים. העובדה שפילוסופים אלו פיתחו את תפישותיהם הגזעניות בדבר יהודים מוסלמים ושחורים על בסיס "התבונה" ו"הרציונליות", הופכת רעיונות אלו למזוויעים יותר מרעיונות שמקורם בצורות מחשבה פרה-מודרניות.

אפשר להתווכח עם טענות מסוג זה, אבל הוויכוח רק מחמיר את הבעיה המיידית: בנקודת הזמן הנוכחית, מי שדבק בערכי הנאורות ונלחם נגד מתנגדי הנאורות ימצא את עצמו לעתים קרובות מגן דווקא על החזקים והעשירים נגד החלשים והמדוכאים.

בהקשר הישראלי, איסלאמופובים ושונאי חרדים מגלמים זאת היטב: הם מדברים ופועלים בשם הקִדמה, חופש הדת ושחרור האשה, אבל הדיבור והפעולה האלה מאפשרים להם להדיר את כל אותם אלה שנחשבים בעיניהם נחשלים, דתיים ופטריארכליים: מהגרים, עניים, נתינים קולוניאליים ובעצם כמעט כל מי שזקוק להגנה ולסולידריות.

התיאוריה הפוסט-קולוניאלית – כפי שהיא מתבטאת למשל במאמר שצוטט למעלה – היא אחת מצורות ההתמודדות האקדמיות עם הסיטואציה הזאת. זוהי ביקורת על פרויקט הנאורות והחילון עצמו, שנחשפים כמסווה לקולוניאליזם האירופי. הבעיה היא, שמעטים מאוד ממבקרי הנאורות מסוגלים ללכת צעד נוסף. הם מבקרים את החילונות אבל לא נעשים דתיים, ומבקרים את המערביות אבל לא נעשים מוסלמים. הם מבקרים את הליברליזם אבל נשארים ביסודם ליברלים. כי מהו הפוסט-קולוניאליזם, כשיח שמאלי, אם לא פיתוח של פרויקט הנאורות עצמו.

ההשפעה של התיאולוגיה האיסלאמית, וגם של המחשבה היהודית הרבנית או המבנים הפוליטיים של הזולו על התיאוריה הביקורתית היא שולית למדי. תחומים אלה נחקרים על ידי מומחים, אך החקירה עצמה מבוססת כמעט תמיד על מתודות פילולוגיות מערביות-מודרניות, שקשורות בשורשיהן להומניזם האירופי ולנאורות. לעומת זאת, "ביקורת המערביות" שמנוסחת בעשורים האחרונים במסגרת התיאוריה הפוסט-קולוניאלית היא לרוב למעשה ביקורת ההגמוניה. היא לא אומרת למעשה שום דבר מהותי על ערכיה של התרבות המערבית, אלא לכל היותר מאשימה את המערב בצביעות או בבגידה בערכיו.

מישל וולבק כבר מצא פיתרון לבעיה הזאת: הוא הודיע שערכי הנאורות הם סחורה שפג תוקפה, ושעדיף להיעשות קתולי או מוסלמי. דרך התמודדות נפוצה יותר בשמאל היא למצוא רסיסים שונים של אי-מערביות בתוך ההוויה החברתית-תרבותית המערבית ולעשות מאמץ לדובב אותם. בתרבות הפוליטית העכשווית, הדבר נעשה באופן ביוגרפי: מי שבא ממשפחה בורגנית מכפר סבא, ימצא לעצמו סבתא טורקייה כדי להוכיח שהוא קרבן של תרבות המערב; ואם אין אפילו סבתא טורקייה, אפשר תמיד להגיד שהאשכנזים עצמם הם קורבן של הציונות, כלומר של המערב. וכך הלאה. אך למעשה, אין דבר שמאדיר יותר את המערב מאשר ההתייצבות מולו והמאבק נגדו – מאבק המכונן שוב את הסובייקט המערבי בתור נקודת הייחוס לכל "האחרים".

המצב נעשה מסובך עוד יותר כאשר המוכפפים מדברים בשם מסורת דתית. כל עוד האיכר מווייטנאם נלחם בשם אידיאולוגיות אוניברסליות כמו המרקסיזם, הסטודנט מפאריס יכול היה לרסס כתובות בשבילו. אך כאשר המוכפפים פועלים בשם הדת, אחדות המטרות מסובכת הרבה יותר. במקרה הטוב, לסטודנט מפאריס פשוט אין מקום במאבק, ובמקרה הפחות טוב – המאבק מופנה נגדו.

במקום לנסות למצוא את הפינה המוכפפת באישיות שלנו ולהתבצר בה, הדרך הנכונה לדעתי היא להתבונן דווקא ביסוד ההגמוני שבתוכנו (שלעולם אינו היסוד היחיד) להשתהות בו ולנסות להבין אותו. להבין, משמע לפתח כלפיו יחס אינטימי ועם זאת ביקורתי; להציב אותו כמושא לעיון, אבל לא לשלול אותו (כי אין לנו מאיפה). כולנו מערביים ולא-מערביים בו זמנית (מי יותר ומי פחות). אבל המצב הנוכחי מצריך לדעתי דווקא לקיחת אחריות על היסוד התרבותי ההגמוני, ולא בריחה אל היסוד המוכפף.

לצורך כך, יש להבחין בין מאפייניה של כל תרבות הגמונית, לבין תכונותיה של התרבות המערבית. מאז העידן הקולוניאלי, התרבות המערבית נמצאת כעת בכל מקום, ולכן היא שקופה בעינינו; אנחנו מתבוננים ממנה החוצה, ורואים בה אמת מידה לכל. פרוטאגורס צוטט על ידי אפלטון: "האדם הוא אמת המידה לכל"; זהו המוטו של ההומניזם המערבי. אבל למעשה, זה זמן רב מתכוון ההומניזם המערבי לומר: "ההומניזם המערבי הוא אמת המידה לכל".

נראה שהסיבה לכך היא שהמסורת של המערב, זו שהחלה ביוון, היא המסורת שניצחה, והיא כיום התרבות ההגמונית. מזמן כבר איננו יכולים להתבונן באנשים מערביים דרך מבטו מבט של החאן המונוגולי כאשר פגש את מרקו פולו ואנשיו, וראה בהם אנשים בעלי עור חיוור שלובשים בגדים משונים. כיוון שהעמים האירופיים הפכו בעידן המודרני לכוח הדומיננטי בכדור הארץ, ודיכאו במידה רבה כל כוח משמעותי שפיתח מסורת מחשבתית אחרת, המודרניות והמערביות כרוכות כיום זו בזו.

משחק המחשב "ציביליזציה" מדגים זאת היטב: השחקן במשחק האסטרטגיה בוחר לנהל אחת מכמה ציביליזציות שהתקיימו לאורך ההיסטוריה: מצרים, גרמניה, ממלכת האצטקים, יוון, בריטניה וכו'. כל אחת מהציביליזציות מתפתחת לאורך הזמן, מראשיתה בשחר ההיסטוריה ועד העידן הפוסט-תעשייתי, ובדרך נאבקת בציביליזציות האחרות. מה שמעורר מחשבה במשחק, הוא האפשרות לחוות את ההיסטוריה המודרנית דרך אימפריות שנעלמו בפועל לפני אלפי או מאות שנים, כלומר לדמיין כיצד היתה נראית הציביליזציה הרומית בעידן החלל, או איזה אופי היה לאימפריה עולמית של בני הזולו.

אבל בסופו של דבר, ההתנסות הזאת רק ממחישה את הכישלון. לדמיין מצבים כאלה זה כמעט בלתי אפשרי. מה שנקרא היום "הציביליזציה" כרוך בקשר סבוך עם התרבות המערבית.

היחידים שהצליחו לעשות זאת, כלומר להתבונן במערב מתוך המערב, היו הגרמנים. לא במקרה, עסק אדוארד סעיד בספרו "אוריינטליזם" כמעט רק במחברים צרפתים ואנגלים. המבט הצרפתי והאנגלי הוא המבט האוריינטליסטי המובהק. זהו מבט שבוחן את האוריינטלי, את האפריקאי, את האחר, מגדיר את מהותו ומכונן אותו כאובייקט. המבט הגרמני, לעומת זאת, מכוון למערב עצמו. בכך הוא מתעקש תמיד על הזרה של העצמי, של אירופה.

מבחינתם של הפילוסופים הצרפתים, הגרמנים היו בעצמם עם ברברי שיצא לא מכבר מן היערות האפלים. כך חשבו גם האנגלים – ואולי הם חושבים ככה עד היום. ההיסטוריון ניל פרגוסון, בספרו שיצא לא מזמן על ההיסטוריה של הציוויליזציה המערבית, כמעט ואינו מחשיב את גרמניה לחלק מהציוויליזציה המערבית.

כל מי שמגיע לברלין מרגיש את זה בעצמו: הוא לא נמצא במערב, אלא בצפון-מזרח. במערב לא אוכלים כל היום דברים כמו ענבי שועל, שום דובי וסמבוק. ניתן, אם כן, לומר שגרמניה היא התרבות הקרובה ביותר לתרבות המערב. ברור שאמירה זו היא אבסורדית: קאנט, היגל, ניטשה והיידגר הם תרבות המערב עצמה. אלא שבזכות מעמדם האמביוולנטי, הממזרי, ידעו הגרמנים יותר משכניהם להתוות את גבולותיה של המסורת המערבית עצמה. הוגים גרמנים חתרו תמיד להזרה של השפה האירופית עצמה, של ערכי המערב עצמם – ובפרט של המטאפיזיקה המערבית, מאפלטון והלאה. כמו מדען הצובע את הפרוטופלזמה בחומר זרחני, צבעו הגרמנים את המערביות השקופה.

אבל נאמר שמתבוננים במערביות ומבטלים את השקיפות שלה – מה מקבלים? מה יוצא לנו מזה? לא אוכל לענות על השאלה הזאת בהרחבה כאן. אני טוען רק שהתבוננות כזאת, ברוח המסורת הגרמנית, עשויה לסייע לנו להיחלץ מהמבוי הסתום שאליו הגיעה "ביקורת הנאורות".

כבר ברגע שבוחנים את המערביות במנותק מההגמוניה שלה, היא מופיעה מולנו באופן אחר. למעשה, היא מופיעה בתור מסורת רוחנית.

כן: נאמר שנתייחס למערב, לאותה מסורת מדומיינת ועם זאת כה משפיעה המתמשכת From Plato to NATO, באופן אחר. נאמר שנתייחס אליו כסוג מסוים של מסורת רוחנית. כידוע, העידן הנוכחי מעלה על נס שלל מסורות רוחניות לא-מערביות, שמוכתרות כאלטרנטיבות ל"צורת החשיבה המערבית": יוגה, פילוסופיה אינדיאנית, פולחן האם הגדולה, סוּפיות, תלמודיות וכדומה.

אבל מה עם הפילוסופיה המערבית? האם ג'ון לוק הוא רוחני פחות מלאו-דזה? האם קאנט הוא רוחני פחות מהזוהר? ובעיקר – האם אפלטון הוא רוחני פחות מאושו? והרי, אם לומר את האמת, כל מה שנקרא היום "רוחניות" הוא פלטוניזם בתחפושת צבעונית, מתווך על ידי הנצרות.  אפילו הנצרות עצמה היא לא הרבה יותר מטימאוס עם קצת קישוטים תנ"כיים.

ועם זאת, אנחנו לרוב לא מתייחסים אל המערביות בתור מסורת רוחנית אחת מיני רבות. לכל היותר, מתייחסים אל הנצרות (בעיקר הקתולית) בתור מסורת רוחנית – אבל זה קל יחסית. אתגר מסובך יותר הוא להתייחס דווקא לחילוניות, ההומניזם והנאורות כאל מסורת – בדיוק כמו שמתייחסים לדתות אינדיאניות. נדמה לי שכך נחשפת המטאפיזיקה המערבית בפני היידגר כאשר הוא בוחן אותה ב"ההתגברות על המטאפיזיקה":

המטאפיזיקה, בכל דמויותיה ובכל שלביה ההיסטוריים, היא גזירת גורל יחידה במינה, אם גם אולי הכרחית למערב. והיא התנאי המוקדם לשלטונו הפלנטרי.
(תרגום: אדם טננבאום)

או כאשר הוא מדבר על משל המערה של אפלטון כאילו היה משל אינדיאני, ובכל זאת גם שונה מזה:

הסיפור המסופר במשל המערה מעניק מבט אל מה שבעצם קורה, כעת ובעתיד לבוא, בתולדות הקיום האנושי שחותם המערבי טבוע בו: האדם חושב ברוח מהות האמת כנכונות דימוי כל מה שהויה לפי "אידיאות", ואומד כל ממשות לפי "ערכים"
(תרגום: דנית דותן)

בסופו של דבר, אין ברירה אלא לחזור ליוונים; אבל צריך לקרוא אותם כמו הגרמנים. הגרמנים, טענה אלייזה מ' באטלר האנגלייה, חיקו את היוונים "כעבדים נרצעים", ומידת ההשפעה היוונית עליהם היתה גדולה יותר מאשר על כל אומה אירופית אחרת. אך  יוון הגרמנית אינה יוון של החוק והגאומטריה, אלא יוון של האורגיות והפולחנים הפאליים. הפילולוג פרידריך קרויצר הצליח להוכיח שיוון היא שלוחה של האוריינט, וכל המיתוסים שלה מקורם במזרח. מכאן שגרעין המערביות הוא מזרחי. מהפוזיציה הזאת, המסורת הגרמנית התחרתה על הגדרת המערביות, לרוב מעמדת נחיתות, שהובילה להתפרצויות אלימות פרועה.

ומכאן, הערה מתבקשת בדבר אותה "מסורת גרמנית". אם המסורת הגרמנית בהבנת תרבות המערב, כפי שתוארה כאן, אכן קיימת, התרבות הגרמנית העכשווית אינה האתר הנוח ביותר לחשוף אותה. גרמניה היא גרמנית מאוד, ועם זאת מתנכרת לגרמניותה. גרמניה, אפשר לומר, פוחדת מהצל של עצמה, כלומר פוחדת מאותה צד גרמני מוצלל העומד מול פרויקט הנאורות. רוב הגרמנים הצעירים שהכרתי אינם רוצים לשמוע את שמותיהם של היידגר, יונגר, ניטשה, שופנהאוואר, שלגל והרדר – כל אותם הוגים המזוהים עם "המסורת הריאקציונרית של הרומנטיקה הגרמנית". בשיעורי השפה של מכון גתה הם לא יילמדו, שמותיהם לא יוזכרו. למען האמת, אפילו שמו של גתה מוזכר בקושי במכון גתה: עדיף בהרבה לדבר על כדורגל, עסקים והאיחוד האירופי.

מיותר לציין: אין פלא ש"המסורת הגרמנית" זוכה ליחס חשדני. בהפגנות השמאל בגרמניה נשמעת הסיסמא: "  Folter-Mord-Deportation — Das ist deutsche Tradition!" (מה שאפשר לתרגם כ: "עינויים-רצח-הגלייה המונית – זוהי מסורת גרמנית!). בעוד המסורת הצרפתית של הנאורות הגיעה למבוי סתום, מה שכיניתי כאן "המסורת הגרמנית" הסתיים בקטסטרופה. בעקבות כך, אותן  צורות של עיסוק במדע, בתרבות ובשפה שהתפתחו במסגרת המסורת הגרמנית, חוסלו במידה רבה לאחר התבוסה. זאת מכיוון שרבים מבני הדור האחרון שהיה אמון על מסורת זו טבל את ידיו עד המרפקים בפוליטיקה הנאצית.

ועם זאת, אין במסורת הגרמנית שום דבר שהוא נאצי בהכרח. מעט מאוד מחבר בין המשורר הרומנטי נובאליס לבין אדולף אייכמן, או בין קספר דוד פרידריך לבין אושוויץ. חנה ארנדט, ואחריה זיגמונט באומן, היטיבו להראות כבר מזמן שתעשיית ההשמדה היתה תוצר של המודרניות והרציונליזם, הרבה יותר משהבקיעו מתוך ערפילי הנפש הגרמנית.

לעומת זאת, המסורת הגרמנית יצירתית ושימושית מאוד, ונחוצה במיוחד ברגע הנוכחי. אלא שהאוצרות שלה קבורים תחת החרפה הגדולה בהיסטוריה. והכתם לא יימחה במהרה.

כאן, אם תרצו, עשוי להשתלב בסיפור התפקיד שלנו כצאצאי הקרבנות. יש שיטענו שאנחנו "מעניקים לגיטימציה" להיידגר. אבל היידגר כבר מת. החיבור בין המדינה הגרמנית לבין "המסורת הגרמנית" עשוי לעורר חרדה; אך אין שום סכנה בכך שיהודים קוראים היידגר (אלא אם הם עושים זאת במכללת אריאל – וזאת כבר שאלה אחרת). כאשר אנחנו קוראים את היידגר בגרמניה, אנחנו פתורים מהפרובלמטיקה הקדומה של הנפש הגרמנית. פרדוקסלי ככל שהדבר עשוי להישמע, לנו אין בעיה לדבר בשם המסורת הגרמנית, דווקא מכיוון שהיא הופנתה "נגדנו".

אולי זה לא נשמע הרבה. אולי זה לא נשמע קשור. אבל המצב די נואש. דרושה איזושהי נקודה ארכימדית לעמוד עליה.

עוד באותו נושא:

המתווה הקדום ביותר לשיטה של האידיאליזם הגרמני

דימויים: נורברט ביסקי  ללא כותרת

רקע לבן עם נקודות שחורות: על יהודים, מוסלמים ו"הציביליזציה"

חנה צוברי

התפיסה הגרמנית המקובלת רואה בעולם שטח לבן שעליו נקודות שחורות הנאבקות זו נגד זו. הגרמנים מסתכלים מלמעלה, מעניקים יעוץ טוב, אבל למרבה הצער הנקודות השחורות לא שועות לעצותיהם הטובות. זאת בשל הפונדמנטליזם הדתי שלהן, הפנאטיות, הרדיקליות והקיצוניות. כל אלה הן מילות מפתח טעונות בשיח הגרמני העכשווי, ומשמעותן היא: אנחנו, הגרמנים, הננו המתונים, הנורמלים, השטח הלבן, המקום בו שוכנים השלום, התרבות והציביליזציה. הנקודות השחורות צריכות להתחנך על ידינו, כדי שיתאימו לשטח הלבן. אנחנו צריכים ללמד אותן שפונדמנטליזם דתי, פנאטיות ורדיקליות הן לא בסדר, כדי שיוכלו להיות שותפים ראויים בחברתנו. וזכרו: אנחנו, ורק אנחנו מגדירים מה זה בעצם פונדמנטליזם דתי. זה לא שהם, האחרים, יכולים ללמד אותנו משהו על תפישותינו השגויות, חוסר ההבנה שלנו, על חינוכנו האירו-צנטרי, על המגבלות של ההתניות החילוניות הליברליות. להיפך: עלינו ללמד אותם שעליהם להפסיק להיות דתיים קיצוניים.

דוגמא טובה לכך היא הוויכוח סביב ברית המילה שפרץ בגרמניה בשנת 2012, והעסיק את דעת הקהל הגרמנית במשך חצי שנה. במסגרת וויכוח זה, מתנגדי המילה טענו שוב ושוב שילדים אמורים לגדול עם גוף "נייטראלי", כלומר גוף לא נימול. זה היה למעשה בלתי אפשרי להסביר שגוף נייטראלי איננו קיים: הגוף הגברי הלא נימול הוא מבחינה היסטורית ואידיאולוגית תוצאה של פרשנות נוצרית של התנ“ך, אשר החליפה את "מילת הבשר" ב"מילת הלב". הפין הלא נימול אינו מסמן "נייטרליות", אלא הוא מסומן מבחינה דתית ותרבותית – בדיוק כמו הפין הנימול. אפשר להבחין באי-היכולת של הגרמנים לתפוס את הפרטיקולריות הדתית והתרבותית של עצמם גם בוויכוחים אחרים שנוהלו בגרמניה בשנים האחרונות, למשל בשאלת כיסוי הראש. לפי התפישה המקובלת, הגוף הנשי ה"נורמלי" וה"נייטראלי" הוא הגוף שאיננו עטוי כיסוי ראש. אלא ששיער הוא לא נייטראלי, והאשה נטולת כיסוי הראש מסומנת מבחינה אידאולוגית לא פחות מהאשה בעלת כיסוי הראש.

אלא שבדימוי הגרמני העכשווי של החברה הגרמנית, יהודים ומוסלמים תופסים מקומות מאד שונים. כשגרמנים שומעים את המילה „יהודי“ הם מדמיינים גבר לבן חילוני וליברלי, בדרך כלל מישהו בסגנון וודי אלן או סיינפלד. אם הוא ישראלי, הוא ייראה כמו עידן רייכל, או חייל הומו, או דתי לשעבר שעכשיו הוא אמן בברלין. היהודי המדומיין הזה הוא גירסה אידאלית של "גרמניה האחרת", עם מגע עדין של אחרות שמוסיף, כמובן, לערכה התרבותי. כלי התקשורת אוהבים מאוד להשתמש בדימוי הזה של היהודי, ובהתאם לכך הוא הפך לדימוי רווח.

שלא תהיה אי הבנה: ברור לי שיש אנטישמיות שם בחוץ. גרמניה לא עוטפת כל כולה את היהודי בחיבוק חם. עם זאת, אם בוחנים את הייצוגים התקשורתיים של הזרם המרכזי, ואת האליטות הפוליטית והתרבותית, לא יהיה מוגזם, לדעתי, לתאר נטיה פרו-יהודית אוטומטית, לעומת נטייה אנטי מוסלמית אוטומטית. אם עיתון גרמני היה מפרסם כתבה העוסקת בהיהדות הדומה לכתבה בנושא האיסלאם, שהתפרסמה לאחרונה במגזין "פוקוס", הייתה עולה זעקה ציבורית, ובצדק. אבל אין זעקה כזו, מכיוון שגזענות אנטי מוסלמית איננה מזיקה ל"אני הגרמני" כמו אנטישמיות. מסגד שנשרף אינו גרוע כמו בית כנסת שנשרף.

אם ברית המילה היתה נהוגה על ידי מוסלמים בלבד, די בטוח שהיא לא היתה זוכה להגנתה של האליטה הפוליטית הגרמנית. לאיש לא היה אכפת אם הברית הייתה הופכת לפשע, כמו שאכן לאף אחד לא היה אכפת כשאסרו כיסוי ראש למורות מוסלמיות.

האם גרמנים הם מיסודם יותר אנטי מוסלמים מאשר אנטישמים? ממש לא. הסיבה לכך שיהודים נתפשים בתור "המיעוט הטוב" ומוסלמים הם "המיעוט הרע", אינה שהגרמנים החלו פתאום לאהוב את היהודים, אלא בגלל שמונחי ההדרה מהלאום השתנו. בעוד בעבר שלמותו של העם הגרמני הובטחה על ידי שמירת טוהר הגזע, היום נשמר העםבטהרתו באמצעות הדרה של אלמנטים דתיים המסכנים את "חברת הערכים" (Wertegemeinschaft). אוצר המילים של ההדרה היום לא כולל את הגזע, אלא את הערכים שעליהם "התרבות שלנו" נשענת. מה שצריך להדיר, לפקח עליו, לשלוט עליו ולגדר אותו הוא מה שלא עולה בקנה אחד עם "התרבות שלנו".

אותו דבר שמסרב להתאים לתרבות שלנו הוא מה שמזוהה כ"דת"; והנשאים העיקריים של הדת הם, לפי התפיסה הגרמנית הנורמטיבית, מוסלמים. כל מה שמוסלמי עושה – זה בגלל הדת שלו. היהודי, לעומת זאת, הוא הנשא של "התרבות": כשגרמנים מדמיינים את המוסלמי הם רואים את דאעש, כשהם רואים יהודי הם רואים אינטלקטואל או אמן (והאוריינטליסטים מביניהם רואים גם רב נחמד וקשיש עם זקן לבן ארוך השופע אמרי שפר, אבל גם הוא, כמובן, איננו פונדמנטליסט דתי). מכוון שהמוסלמים הם הנשאים של הדת והיהודים הם הנשאים של התרבות, המוסלמים הם אלה אשר יכולתם ל"אינטגרציה" בחברה הגרמנית מוטלת בספק, ואשר זקוקים למערכים החינוכיים של גרמניה. איש לא היה חולם הרי להטיל ספק בהתאמה של היהדות לדמוקרטיה, אבל לעשות כן לגבי האסלאם? בוודאי. כל הזמן.

באופן ציני, פוליטיקת ההדרה העכשווית שלנו "מכובסת" באמצעות ההכלה האידאולוגית של אלה שקהילותיהם נמחקו ממפת אירופה בעקבות פוליטיקת ההדרה של העבר שלנו: היהודים. אנחנו מתמסרים אל הנרטיב בדבר ה"ציביליזציה היהודית–נוצרית" שעליה ה-"”Abendland שלנו מתבססת. הבעיה הקטנה היא, כמובן, שה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" הזאת חיסלה את החלק היהודי שלה. לפני 60 שנה עשינו "טעות קטנה", ולצערנו הרב, זיהינו את היהודים כאלה שאינם מסוגלים להתאים את עצמם לציביליזציה. מאז למדנו את הלקח: היום אנחנו מדירים רק את המוסלמים. שהרי, הם באמת לא מתאימים, ולא רק זאת –  ייתכן שאיננו מדירים אותם מספיק. אני מצטטת את הנריק ברודר:  "בעוד חמש שנים, כשדרזדן תיראה כמו נויקלן, ונויקלן כמו איסלאמבד, אז כבר נבין טוב יותר". אלא שלפני 60 שנה, אמרו על שויננפירטל את מה שאומרים עכשיו על נויקלן; ואנחנו כבר מבינים יותר.

אם לקהילה היהודית יש אינטרס קולקטיבי בהישרדות כקבוצה דתית מובחנת, אימוץ אידאולוגי ופוליטי של רעיון ה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" נראה כמו התאבדות. החיפוש אחר חיבורים פוליטיים אחרים, אלטרנטיביים, היא לכן לאו דווקא עניין של חיבה אלא של אסטרטגיה פשוטה. או במילים אחרות: הקריאה לשיתוף פעולה פוליטי עם הקהילה המוסלמית נולדת מתוך הכרח, ולא בהכרח מתוך סימפטיה הדדית.

השאלה שעולה מזה היא זאת: על סמך מה הקהילה היהודית יכולה לקרוא לחיבור פוליטי עם הקהילה המוסלמית, כשיהודים, ברובם המוחלט,  הם חסידי היהדות הרפורמית-ליברלית של גרמניה של המאה התשע עשרה, כלומר, יהדות שנמצאת בליבת ה"ציביליזציה היהודית נוצרית"? יהדות כפי שדומיינה על ידי חברת הרוב הפרוטסטנטית, הופנמה והונחלה על ידי יהודים? איך אתה יכול להיות פרטנר פוליטי כשמבחינה אידאולוגית ומעשית, אתה מגלם סוג של יהדות שמייצגת את התמוססות הקהילתיות היהודית בחיק האוניברסליות, את הגאולה של האות (החוק) בתוך האמת הפנימית, האוניברסלית, של הרוח?

האם זה יהיה חיבור של הרוח (היהדות) והגוף (האיסלאם)? או שאולי אתם מקווים למצוא את ה"המכנה המשותף הנמוך ביותר" (אולי ברית המילה)? או שמא אתם מנסים לדבר בשם המוסלמים, מתוך אותו זיכרון עמום שגם לכם היה פעם גוף?

דימויים: שויננפירטל, ברלין, 1933; נויקלן, ברלין, 2014

העיר הגרמנית שעשתה תשובה: בין ברלין לנינווה

כריסטוף שמידט

בניגוד לחשש שהביעו רבים, גרמניה המאוחדת לא הפכה לאיום ולסכנה על אירופה. ברלין, בירתה של גרמניה המאוחדת, היא כיום מטרופולין אירופאי שמשלב עוצמה פוליטית וכלכלית עם רוח דמוקרטית, ליברליזם ופלורליזם מרחיקי לכת.  אך ברלין חייבת את כוח המשיכה שלה גם לעובדה שהפכה את ההתמודדות עם האשמה הגרמנית בגלל הפשעים נגד היהודים (הנכים, ההומוסקסואליים ואחרים) למרכיב בארכיטקטורה של העיר כולה. אין רחוב, כניסת בית, אין מוזיאון או תכנית טלוויזיה שלא מזכירים את הפשעים והאשמה הגרמנית.

ברלין מספרת באמצעות אנדרטאות, שלטים ואבני זיכרון, שמותקנים לפני כל בית ממנו גורשו יהודים אל התופת, את סיפור הקורבנות. היא מציגה את אות קין שלה באופן הפגנתי כמעט בפני כל אזרח ואורח בברלין, גם לאלה שאינם רוצים בכך. כמו החורבה של כנסיית הזיכרון במרכז העיר, הסמלים הללו אינם רק מותגים ייחודיים של העיר; הם הסממנים של התמודדות מוסרית עמוקה ומעמיקה, סמל לשנוי דרכה של עיר שלמה, של האומה כולה. ברלין היא נינווה, העיר שחזרה בה מדרכי הרשע, העיר שספר יונה מספר עליה שעשתה תשובה!

הממד האחר הזה, הממד המוסרי, אינו מופיע בהפצרות של אותם ישראלים שמגלים אי-נחת מובנה מהעובדה שיהודים צעירים מוצאים מקלט דווקא בעיר שמתוכה גורשו אבותיהם לתופת. מכאן גם מובן שאין זכר בדבריהם לעובדה שברלין היא ה"עיר  שחוברה לה יחדיו" בשלום ובהסכמה של אזרחי שני חלקיה.

החיבור בין הזמנים – בין העבר של הפשעים להווה של דמוקרטיה מתוקנת – מתלווה למעשה  לממד של החיבור של המקום – של שני חלקי העיר של ברלין. אין ספק ששני החיבורים – זה של הזמן וזה של המקום – עברו תהפוכות וקשיים, אך הם הוכתרו בסופו של התהליך כאחודים מוצלחים.

העיר שחוברה לה יחדיו יודעת לשלב  את הטורקים שחיו בעיר כבר שתי דורות יחד עם המהגרים והגולים החדשים שמחפשים עבודה, פרנסה וכלכלה נוחה בעיר, כמו שהיא מעוניינת לקלוט יהודים מכל העולם כהוכחה שקטה לשנוי העמוק שהעיר עברה מאז.

ברור, אם כן, שהישראלי המצוי נמשך לברלין לא רק בגלל זילות רמת החיים והמחירים, כאילו היא או הוא בוגדים במולדת רק עבור סיר הבשר! יש להניח שהרבה ישראלים, אך גם פלסטינים שמגיעים לברלין, נמשכים לא רק לאווירה החופשית עם החיים התרבותיים התוססים, אלא מוצאים עצמם מתרשמים מנינווה מודרנית זו, הכרך הגרמני שעשה תשובה. כמו כן יש להניח שהעובדה שחוברה לה כאן עיר יחדיו ללא אלימות וקונפליקטים בוודאי לא משאירה את אותם ישראלים אדישים על רקע הקונפליקט הישראלי – פלסטינאי המתמשך, ובוודאי על רקע הרטוריקה הריקה ומביכה על ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו.

בין ההוגים, האמנים והפוליטיקאים הגרמנים שקידמו את ההתמודדות המוסרית באומץ ובנחישות היה גם הפילוסוף יורגן הברמאס. הברמאס חזר והפציר בציבור שהדמוקרטיה הגרמנית אינה יכולה להישען על הכוח והכלכלה בלבד אלא היא מחויבת להעלות את זכר העבר על פשעיו הנוראים ולגבש עמדה מוסרית אחראית דווקא של הדורות שאחרי. דרישה זו ל"אתיקה של זיכרון" שיקפה בפועל את המפעל המרשים שהחל בשנות ה-60, של העלאת הזיכרון על ידי דור הבנים ובני הבנים שכמובן לא בצעו את הפשעים, אך התייצבו באומץ ובנחישות בפני המשימה המוסרית הבלתי אפשרית כמעט, גם מבחינה פסיכולוגית.

דרישתו של הפילוסוף החילוני תואמת במדויק את העמדה הדתית היהודית שמבטא הנביא יחזקאל בדרישה  אל הבנים שחוזרים בתשובה לעשות לעצמם "לב חדש ורוח חדשה" (יח:לא). יחזקאל מבקש להחליף את האמירה המפורסמת "אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה" (יח: ב) על מנת להדגיש את האשמה האישית והאחריות האישית ולהעמידם במוקד הדיון: "הנפש החטאת היא תמות" (שם ד). אך עם ניתוק שרשרת האשמה מדור אבות לבנים מתעקש יחזקאל גם על התנתקות חד משמעית של הבן מעוון האב: "הנה הוליד (= האב) בן וירא את כל חטאת אביו אשר עשה וירא לא יעשה כהן" (שם יד). מסכת ברכות (ז:ע:א) מאשרת את דבריו של יחזקאל בקביעה ש"אין הבנים נענשים אם אין אוחזין במעשה אבותיהם".

הפילוסוף היהודי הגרמני הגדול, הרמן כהן, ששמו האמצעי היה יחזקאל, ראה במעבר זה של התיאולוגיה  אל עבר אתיקה של אחריות אישית לא פחות מתנאי מובהק לעידן המשיח.

 

 

גם אם נהיה זהירים בשאלת הסימנים לבואו של המשיח, ונעמוד על השבריריות של התהליך – שיש כאלה שמטילים עדיין ספק בעומקו וכנותו – בכל אופן לא ניתן להכחיש שאכן הבנים והבנות הגרמניים לקחו את האחריות המוסרית לפשעים על עצמם בדיוק במובן הזה. בכך העבירו את המסר החד-משמעי, שהם פנו עורף לדרכי האבות והאימהות שלהם. עם לקיחת האחריות הם למעשה יצרו לא פחות מאשר  את היסוד המוסרי לאותה "גרמניה האחרת" שבעת המצאתה נראתה עוד ריקה מתוכן.

אין ספק שמדובר כאן במעשה חד פעמי בהיסטוריה! דור שלם שאינו נושא כל אשמה לוקח אחריות על הפשעים שבצעו אחרים – הוריו. אם עלול להתקבל הרושם שיש כאן כביכול הקבלה בין חד פעמיות השואה והחד פעמיות של התמודדות  של הדור הבא צריך להזכיר שאחריות זו מלווה בתחושה חזקה וברורה  שאי – אפשר "לקזז"  את "עבודת הזיכרון" עם הפשעים ולהעביר את עול הזיכרון בסופו של תהליך ההתמודדות. אדרבא שוב ושוב נטען – כמו לאחרונה על ידי הקנצלרית אנגלה מרקל – שהאחריות הזו היא "היסטורית", כלומר שהיא קיבלה למעשה ממד "על היסטורי" ותחול גם על הדורות הבאים. אין ספק אם כן שגרמניה האחרת יכולה להיות גאה בהישג המוסרי שלה. אך כמו כל גאווה,  גם הגאווה המוסרית במיוחד נמצאת בסכנה מתמדת שתהפוך להתנשאות, להתנשאות מוסרית. יש לקוות שהמודעות ל"אחריות ההיסטורית" תמשיך לשמש מחסום בפני פיתויי הגאווה מהסוג הזה גם בעתיד.

כאמור, המשיכה לברלין לא רק מחויבת לפרקטיקה שהפכה לעתים לאובססיבית. היא קשורה גם לעובדה שברלין הפכה לעיר שחוברה לה יחדיו בהצלחה, שהחיבור שלה הוא אמתי, מוצק וכן. נפילת החומות ב-9 בנובמבר 1989 לא הייתה רק רגע יציאת מצריים של האומה הגרמנית המופרדת במזרח גרמניה מעול השלטון הסובייטי. היה זה רגע של איחוד משפחות, חברים וחברה שלמה שחוותה את האירוע כחלום שמתגשם. לא הגל החדש של לאומנות שפקדה את גרמניה מיד אחרי האיחוד, לא הפעולות של קבוצות ניאו נאציות כנגד מהגרים שכללו שריפת מעונות המהגרים הללו, ולא שנאת הזרים המתפרצת, יכלו לשנות את האוריינטציה הפלורליסטית שהתגבשה מסביב העיר ועיצבה את אופייה מאז כעיר פתוחה.

ולא רק אמנים ומוזיקאים ישראלים עשו דרכם אל העיר אחרי האיחוד. העיר, עם ראש העיר הקודם שהנו הומוסקסואל מוצהר, הפכה במהרה לסמל של התחלה חדשה, אפשרויות מגוונות וריבוי סגנונות חיים! מאז לא מעט ביוגרפיות של מהגרים ו"עולים" לברלין, חלקן מרשימות ומדהימות, נקשרו  בעיר התוססת. אי אפשר למשל שלא להזכיר את סיפור ההצלחה של פליט פלסטינאי ושמו ראאד סאלח כביוגרפיה מייצגת. סאלח נולד בשכם ב-1977, הגיע עם הוריו לברלין, למד שם תקופה מסוימת רפואה והצטרף למפלגה הסוציאל דמוקרטית – מפלגת השלטון של ברלין. סאלח קנה לעצמו שם כמי שקידם חקיקה חברתית בעיקר: ביטול דמי מעונות לילדים עד גיל 3, משכורת מינימום ויצירת בתי ספר אינטגרליים מטעם העיר. בשבוע אחרון הוא כמעט נבחר ליורש של ראש העיר המכהן של ברלין ולרגע היה ניראה שברלין תהפוך לסמל של דו קיום אחר בין יהודים ופלסטינאים. לא קשה לדמיין מה היו אומרים בארץ כל "היורדים על היורדים", אם הישראלים הצעירים בעיר זו שחוברה לה יחדיו היו ממשיכים ונהנים בחיי שלום וביטחון גם תחת שלטון של ערבי פלסטינאי משכם!

נתזים: האם פילושמים חולמים על כבשים יהודיות?

מכתב מהשמאל העולמי

הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן קורא למדינות הלטיניות של דרום אירופה להתאחד, כמענה להגמוניה של גרמניה (תודה לשאול ס')

ועוד אינטלקטואלים אירופים מזהירים שגרמניה שואפת להגמוניה באירופה, בפעם השלישית במאה השנים האחרונות

האם שימוש מאסיבי בקוקאין של בכירי המערכת הבנקאית גרם למשבר הכלכלי?

מהפכה בורגנית באירופה היא אפשרות נראית לעין: המעמד הבינוני מתוסכל, והאינטליגנציה החופשית זועמת, בין השאר בגלל משבר האוניברסיטאות (מתברר למשל שבסלובקיה מדעי הרוח חוסלו כמעט לחלוטין והיסטוריונים רעבים ללחם). את מקומם של האריסטוקרטים בגיליוטינה ימלאו הבנקאים והטייקונים

הפופוליזם הוא האידיאולוגיה הפוליטית היצירתית ביותר באירופה כיום, ומייצרת מגוון רחב של מפלגות – משנאת זרים, דרך דמוקרטיה אינטרנטית ועד מפלגות סלבריטאים

מה נשאר מ- Occupy Wall Street? בעיקר המסר לתקשורת ולדרג הפוליטי: "העולם שאתם מתארים הוא לא העולם שאנחנו חיים בו"

 

נשמע מעניין! תזות חדשות באקדמיה הישראלית

ישראלים שהעתיקו את מקום מגוריהם להודו: בירור התופעה של נוודות בת זמננו (נור בר-און)

פחד מוות ומשיכה למוות אצל בני הדור השני והשלישי לשואה (אפרת גברא-סמיה)

הפרעות אכילה ודחף לשריריות אצל גברים הומוסקסואלים (אורי שפר)

האידיאולוגיה של מורדי מצדה לאור הממצא הארכיאולוגי (טלי פולק)

קריירה פלילית של עברייני צווארון לבן (ינון היימן)

זהות וטרנס-לאומיות אצל הדור השני של ישראלים בארה"ב (רותי מור פז)

יחסי עובדים זרים מהפיליפינים עם זקנים בטיפולם (אורנה אשכנזי)

יחסם של מנהיגי הלאומיות השחורה ל"ברית הישנה" והציונות (סימה שמואלי)

[שמות העבודות קוצרו] 

תרבות במובנה הרחב

גל הנוסטלגיה לטלוויזיה של הניינטיז הגיע למצרים

ובינתיים: משבר הספרות הרומנית

אתה מתחיל לכתוב דוקטורט. אחרי שנה-שנתיים, אתה שוכח למה התחלת. הסוציאליזציה המהירה שהם עוברים גורמת להם לחשוב שהאפשרות היחידה בחייהם היא להיאבק על תקן באוניברסיטה, למרות שלמעשה, מבחינה סטטיסטית לרוב הדוקטורנטים אין סיכוי להגיע למטרה. כי עד שהם יסיימו, האוניברסיטה לא תתקיים בצורתה הנוכחית. התשובה לשאלה: "האם לעשות דוקטורט" היא: רק אם אתה מטורף, או ממש אוהב את הנושא שלך

בספרו "מחיר המונותיאיזם" טוען האגיפטולוג יאן אסמן כי התנ"ך, בהיותו אקסקלוסיבי, אחראי לחלק ניכר מהאלימות בהיסטוריה המערבית. האם הוא אנטישמי? והאם התנ"ך הוא התקדמות או נסיגה מוסרית לעומת העולם הפגאני?

וגם – פולמוס הסוציולוגיה: האם המבט הסוציולוגי על עולם התרבות מיצה את עצמו?

סרט האימה הבא שתראו יהיה כנראה תאילנדי

ז'יז'ק, באדיו, ראנסייר, נגרי – הפילוסופיה הקונטיננטלית שזוכה לפופולאריות באמריקה היא למעשה תיאולוגיה ולא פילוסופיה שמאלית. אטיין באליבאר מייצג פילוסופיה אחראית יותר

כיצד הפכו הפרסים הספרותיים את השירה לסטרילית ומבויתת. וכיצד המשוררים יכולים להציל את אמריקה?

פרזנטציה: פריחתה המחודשת של אמנות הגיפים (GIFs)

פרזנטציה: האם אפריקה מתעוררת?

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סוף עידן האדם הקורא (Homo legens)?

על הגל הנוכחי של ספרות נשית פוסט-אפוקליפטית

חידושים במדע הסוריאליסטי פטאפיזיקה

 

 

סדומאות בת זמננו, ומיניות באופן כללי

הפסיכואנליטיקאי ז'אק אלאן מילר, במכתב חריג לפילוסוף פיטר הלווארד, חושף את חיי המין של כוכבי הפילוסופיה הצרפתית

בערלה האנושית יש אקוסיסטמה עשירה של חיידקים סטפילוקיקים (ביניהם  S. haemolyticus, S. hominis, S. epidermidis, S. xylosus, S. aureus oder S. epidermidis). הסרת העורלה מכחידה את המערכת האקולוגית הזאת, מסבירים הגרמנים (כמובן). והנה המחקר

צ'כיה היא חלוצה במדע החדשני של הפאלומטריה. מדובר על מתודה מדעית לכאורה, במסגרתה נבדקת הזקפה של מבקשי מקלט על רקע נטייה מינית כאשר הם נחשפים לפורנו סטרייטי. הצטרפו לעצומה נגד (תודה לאיתמר מ')

מגזין n+1 עורך מחקר על פורנוגרפיה ברשת. אתם מוזמנים להשתתף (כמובן, רק אם אתם גרות בניו יורק)

"פדגוגיית Bareback" – סקס בלי קונדום כהתנגדות באמצעות סכנה

המהפכה הלהט"בית השנייה עומדת בסימן התנועה מין העיר אל הכפר: הפרדיקמנטים של ההומו הכפרי

והומואים במשטרה הגרמנית

כיצד העלימו מתרגמים עברים ציונים את הסבטקסט ההומוסקסואלי ב"הנסיך המאושר" מאת אוסקר ויילד, על ידי הפיכתו של גיבור המשנה לסנונית ממין נקבה? מאמרה של דליה כהן גרוס

הומוסקסואליות בתנועה האנרכיסטית האמריקאית במפנה המאה ה-19

האם העולם הערבי עובר מהפכה מינית? לא בדיוק

אירופה, תמותי!

כיצד עיצב האירוויזיון את אירופה החדשה

בתקופת המלחמה הקרה הקימה נאט"ו באירופה מיליציות Stay Behind שנועדו להיות מופעלות במקרה שבמדינה יוקם שלטון קומוניסטי. בתקופה האחרונה נשפך אור על הפרשה

וז'יל לה גואן, איש "רופאים ללא גבולות" שהתאסלם ונודע בתור "הג'יהאדיסט מטימבוקטו", התגלה כסוכן של הביון הצרפתי שהסתנן לשורות אל קאעדה וככה הוא נראה

 

ובינתיים בישראסטין

מחקרם של דניאל מונטרסקו ונועה שינדלינגר על "'האביב הערבי' הישראלי" מתאר כיצד תפקד "העם" כמסמן ריק במחאת קיץ 2011

גני חיות בישראל/פלסטין והתהוותה של "אקולוגיה פוסט קולוניאלית"

ביקורת התיירות האלטרנטיבית בפלסטין ובכלל

רקוויאם לפיאדיזם

פרשנות פאנונית לפיגועי התאבדות כהתנגדות ביופוליטית

מלחמת לבנון השנייה: הסבר מרקסיסטי (די מפוקפק)

בשנים האחרונות גדלה החשיבות של גסטרונומיה תנ"כית במסגרת התיירות הנוצרית בישראל. מרק העוף האותנטי שאכל ישו משוחזר במסגרת אירועי "הסעודה האחרונה" שמאורגנים לצליינים

מאמרו של יוסי הרפז על ישראלים עם דרכון אירופי (וראו גם את הריאיון כאן)

כיצד "דיסידנטים ישראלים" – ביניהם ג'ף הלפר, איתן ברונשטיין, יונתן פולק, גלעד עצמון, גדעון לוי, מירון בנבנישתי ודורית רביניאן – מעצבים את הנראטיב שלהם ומיישבים בין הזהות העצמית לבין ההזדהות עם האחר הפלסטיני?

מזרחיאנה

יהודי המגרב, הציונות וההיסטוריה העמוקה של קטגוריית "היהודי ערבי"

מאמר של אורנה ששון-לוי על שקיפותו של הלובן בתפישה העצמית האשכנזית; ומאמר נוסף עם אבי שושנה על Ashkenazification (השתכנזות) ואוריינטליזם

כמה ילדים לא-לבנים מתים שווים לילד לבן מת אחד?

עלייה ברמת הפילושמיות

"אחיזת החנק של היהודים באומה הזאת חייבת להישבר, אחרת היא הולכת לזבל. הרבה מהיהודים הם חברים טובים שלי. הם מתגודדים סביבי, הם אוהבים אותי כי הם יודעים שאני ידידותי כלפי ישראל. אבל הפ לא יודעים איך אני באמת מרגיש לגבי מה שהם עושים לארץ הזאת". כל אמר המטיף האוונגליסטי הבכיר בילי גרהם לריצ'רד ניקסון. ועוד על היחס האמביוולנטי מאוד של הימין הנוצרי בארה"ב ליהודים

וגם: כיצד האוונגליסטים האמריקאים הפסיקו לראות באמריקה את ישראל האמיתית, והתחילו לראות בישראל את אמריקה האמיתית. ועוד מחקרים על התמיכה הנוצרית במדינת ישראל

סביבתנות ביקורתית

הדיקטטורה הירוקה כבר כאן: כיצד מדיניות סביבתית הופכת מתנועה דמוקרטית לאמצעי של השלטון לניהול של חוסר יציבות חברתית ואקולוגית

כיצד ישפיעו הידלדלות משאבי האנרגיה וקץ עידן האנרגיה הזולה על הפסיכולוגיה האנושית? החברות האנושיות המודרניות מבוססות על דת אזרחית של אמונה בקידמה. לכן המנהיגים והאוכלוסיות בעולם אינם יכולים לדמיין את סופה של הקידמה וההתפתחות. ככל שבני אדם יכירו בקצו הקרוב של הנפט, יתעוררו בעיות פסיכולוגיות שקשורות בעצם התפישה העצמית של בני אדם את מקומם בציוויליזציה

בעשור האחרון, העולם השבע נחרד משתי אפוקליפסת: תחילה הסביבתית, ואז (במקומה) הכלכלית. ביקורת מרקסיסטית על תפישת האסוניות קוראת להחליף את חרדת שינוי האקלים האנתרופוגני של תקופת האנתרופוקן בפוליטיזציה של הטבע

זיוני שכל: חלק גדול מהמחקרים במדעי המוח מבוססים על סטטיסטיקה גרועה

האם תיירות ספארי עשויה לייצב את דרום סודאן?

חזית הריאקציה

איך אימבצילים כותבים? תחרות הסיפור הקצר של אם תרצו

האם יש לברך את ברכת המלכים כשרואים את אובמה? לא

מדוע נברא העולם? מדוע נבחרו ישראל? מדוע יש רע בעולם? מדוע המשיח לא בא? הרב יצחק גינזבורג עוסק בשאלות שאסור לשאול

"מבצר", ארגון חרדי חדש להגנה מבעיות הגיוס

קטטות בנהריה על רקע יחסים בין-גזעיים

ספר הגות חדש של עלי אכבר ולאייתי

הגיפים לקוחים מהבלוג http://verytitilating.tumblr.com

מזרחים בשמי ברלין

איריס חפץ

 בימים האלו לפני עשר שנים עשיתי את דרכי מישראל לברלין ‪- דרך יוון, איטליה ואוסטריה. עזבתי מכיוון שלא יכולתי לסבול את האישה שהייתי תחת נסיבות החיים הישראליות. האישה שכל בוקר נוסעת לעבודה בבית חולים אחר, פותחת את החלון המכונית בכניסה ואומרת לשוער מברית המועצות לשעבר "בוקר טוב". לא כזה עם ר' מתגלגלת של מרוקאית שמעולם לא היתה לי. לא עם ק', ולא עם ב' שנשמעת כמו פ' של ערביה. "בוקר טוב" אשכנזי כסיסמת הכניסה לבסיס, שמזהה אותי כחיילת בצבא היהודים שלא צריך לבדוק, כי היא לא מסוכנת. כי היא "משלנו". אבל לא הרגשתי תחושת שייכות, למרות שמהצד הלא מהגר של משפחתי, לפי האגדה איזה דור שביעי בפלסטין-ישראל, אני אמורה להיות אם כל השייכויות. תיאורטית לפחות.

באופן מעשי הרגשתי זרה בחברה, ובעיקר זרה לעצמי.

והקושי הגדול היה חוסר היכולת לדבר על זה. לא היה מקום לזרות הזו בישראל של 2002, שכבר היתה שקועה בתהליך שעוד ילך ויעמיק, שבו אסור להשמיע ספקות ואין מקום לסימני שאלה בכל הנוגע לסלע קיומנו הפריך. נסיונותי לגרד אותו או להכות בו נתקלו בשכבת פאטינה שהגיבה בעמידות שגרמה לכאב, או ריקושטים שפגעו בעיקר בי והופנו לקרובים אלי. לפחדנית כמוני, שגם ככה היה לה צורך לדעת הכל ולכן מעט מקום לשאלות, זה לא עשה טוב במיוחד. אז עזבנו אחרי ששיגעתי את המשפחה, עוד כמה חודשים לפני התכנית המקורית. עם כוונה מוצהרת להישאר שנה בברלין, שהתארכה לשנתיים שהבהירו שמדובר בהגירה, עם השתקעות בבית, בבתי ספר, ברכישת השפה ובכניסה למסלול לימודים.

אני פוגשת מדי פעם ישראלים, שהגיעו לכאן מסיבות דומות, באופן מודע או מעורפל יותר. לרוב מדובר בחוסר יכולת אישית לשאת את החיים בישראל שעוזר להתגבר על אתוס הבגידה בשבט שינקנו עם חלב-רבין אבינו וגולדה אמנו. להגר מישראל אחרי שההורים או הסבים "עשו עליה" זה לא כמו לעבור מיוון לארה"ב. מזרחים עזבו את ישראל בהמוניהם ובשקט. הם גם פחות קשורים לאתוס הציוני וגם יודעים שזה לא ממש מרשים מישהו. לכל היותר את המהגרים האחרים שפוחדים ש"הערסים יבואו". אשכנזים עוזבים לרוב אחרי איומים. כמה מחברי האשכנזים איימו שנים ש"ביום ששרון יהיה ראש ממשלה אני עוזב", שהתחלף ל"ביום שיהיה טרנספר" ונהיה עם הזמן ואחרי הפרופסורה באקדמיה ל"אין לי ארץ אחרת". חלק עזבו בטריקת דלת. אבל מעטים עוזבים באדישות של מהגר רגיל. אתוס הסבל הנוצרי כל כך מקודש בישראל, שככל שנהיה יותר רע, כך מצפים ממך ליותר סולידריות, דיכוי והסתרה של הפחד והיצמדות לשבט. ולפני עשר שנים לעזוב כשהיה כל כך רע עם שלושה פיגועים ביום, היה בגידה גדולה יותר. גדלנו על הסיפור שלושת התולעים – אבא, אמא וילד – שחיות להן בקצה המעי הגס. "בחוץ, בני, זורחת השמש והשמיים כחולים, לא כמו פה, אבל אל תעיז לצאת מכאן", אומר האב לבנו. "בחוץ, בני, יש דשא ירוק ופרחים לרוב, אבל אתה נשאר איתנו" אומרת האם לבנה. "אבא, אמא", שואל הילד-תולע הקטן, "אם כל כך יפה שם בחוץ, אז למה אני צריך להישאר בתחת?". "כי פה המולדת!" עונים ההורים.

ואם הילדים עזבו זה לרוב זמני או מטושטש בסיפורי ההורים. הורים אשכנזים שילדיהם מבלים שנים בחו"ל באוסטרליה, אח"כ שלוש שנים בקנדה ובדנמרק מספרים לחברים, שהילדים יצאו "לשליחות" או מאמצים את המונח "רילוקיישן" או שם החיבה שלו, "רילו". כי ישראלי בחו"ל נשאר לרוב מגוייס: כל תייר הוא שגריר שמקבל הוראות בשדה התעופה, וכל ישראלי עובד אמדוקס חושב שהוא צריך להסביר את מדיניות הממשלה למתכנתים אחרים. ולעזוב מטעם האינטרסים שלך זה חטא אינדיוידואליסטי בזוי. בתור אישה מותר לך "ללכת אחרי הבעל" וזה מה שיספרו לחברים, גם אם הוא הלך בעצם אחרייך…בשנות החיברות שלי, ישראל היתה חברה קולקטיביסטית מובהקת, שבה האפשרות לא להתגייס לצבא בכלל לא היתה קיימת באופן ציבורי ומי שעזב מסיבות פוליטיות זכה למנת לעג בסגנון של "הוא לא יכול היה יותר לסבול את המעטפות החומות" מפי נשים של מילואימניקים, שהתגייסו בדרכן זו למערכה על החיים בתחת. אנחנו היינו ילדים שאמורים לשבת על סיר הסירים כמו נפתלי ולהביא להורים תוצרים כלבבם ולהחזיק בפנים מה שלא מתאים להריח ולראות. למדנו שמי שעזב את ישראל עשה את זה כדי "לשבת על סיר הבשר". כלומר, הוא עושה את זה רק בשביל כסף. ככה זה יהודים, אתם יודעים, רק כסף מעניין אותם…

המעבר למקום אחר נובע ממשאלה לעזוב ולעבור למקום שיהיה בו טוב יותר ולרוב השלבים הראשונים של ההגירה מאשרים את זה. כמו בהתאהבות, המקום החדש נראה כמו גן עדן: בקיץ הראשון אפילו הלכתי למצעד האהבה שהיה קיים עוד בברלין עם שתי חברות ישראליות. בן הזוג הגרמני שלי סירב להצטרף ("אהה, באמת נראה לך שאני הולך לעמוד יחד עם עוד מליון גרמנים באותה כיכר?") אבל אנחנו התלהבנו רק מהאפשרות להיות באירוע המוני בלי לחשוש מפיגוע. נסנו על נפשנו די מהר, לא אחרי שהסתדרנו בשלשה שלובת ידיים כדי לחצות את ההמון…

כשמתחילים לחיות במקום את חיי היומיום, עוברים למצב של חיים משותפים עם פחות אידיאליזציה. אבל האישיות שלנו לא משתנה במקום החדש. הזרות נשארת – אבל לעיתים יותר לגיטימית, כי ברור שאת נראית זרה, לא יודעת את השפה ואף אחד לא מצפה ממך להיות חלק מהיסטוריה ותרבות. והזהות הישראלית נשארת: למרות דימויי האדם כמחשב שאהובים על ישראלים, אי אפשר למחוק את הביוגרפיה האישית והנפש שלנו היא לא דיסק קשיח. אפשר לזהות ישראלים-יהודים בברלין ממרחק, גם אם אין להם יותר נעלי המגפר והם ויתרו אפילו על "נעליים נוחות להליכה" במסע הכומתה לכיבוש אתרי העיר, רק לפי תנועות הגוף והחזקתו. גדלנו ככוח כובש ורואים את זה על המרחב שאנחנו כובשים סביבנו.

האשמה מול הילדים בישראל שחשפתי אותם לחיים עם מסיכות אב"כ ופחדים נוספים לאלו שסיפקתי בעצמי ולחיים מלאי קונפליקטים וזרות שעוברת הלאה כי "אין עוד אף אחד במזכרת בתיה שחושב כמוך", האשמה מול הפלסטינים שאת מימיהם אני שותה ועוד אשמות רבות, מתחלפת באשמות אחרות: מול חברים מקומיים פלסטיניים ואחרים שמוכנסים לתאי מעצר ומגורשים משדה התעופה ע"ש בן גוריון, שממשיך לגרש עוד גם אחרי שנפח את נשמתו, מול החברים שלי בישראל שהיו רוצים חיים אחרים וחוששים מגל הפיטורים הקרוב וכמובן מול הילדים שלי שגזלתי מהם את האפשרות לחיות בחוויה של רוב ואולי לא באמת חסכתי מהם את השירות הצבאי – ימים יגידו. ואשמת ניצולים…וכל ביקור בישראל מעלה את המתח הזה מחדש. הביקורים הראשונים גם מאיימים להחזיר לצומת ההחלטה. כשהילדה שואלת למה במסעדה יש כל כך הרבה שוטרים (מלא חיילים כרגיל, אבל היא לא יודעת מה זה חייל) ואני שמחה על זה, ואז שואלת מה זה הדבר הזה הגדול בשדה שהיא רואה מהאוטו (ממטרות…) ואני מבינה כמה היא גדלה בעולם שונה משלי ופוחדת שתהיה זרה לי. רק את החסידות היא מכירה ומתלהבת מזה שהן באביב בישראל ובקיץ אצלנו.

כלומר, אין פה לרוב ענין מוסרי גדול, אלא החלטה אישית בעיקר, שלא תמיד יש בה הרבה בחירה כמו שנדמה והיינו רוצים להאמין ושלובים בה גורמים חברתיים ואישיים שחברו להם יחד וממשיכים לפעול. הענין המוסרי כל הזמן ברקע ומחזק את ההחלטה שקיימת כבר לרוב קודם. מי שמרגיש שלא יכול לעזוב מצדיק את זה בצורך ל"שינוי מבפנים" ובזה שעמים אחרים אינם טובים יותר (כאילו מישהו טען משהו אחר…), מי שמרגישה שהיא לא יכולה להישאר, מתארת את תחושת המחנק בישראל שגרמה לה לעופף ממנה…

אבל יש גם מציאות: ובמציאות החיים בברלין טובים יותר כמעט בכל הרמות מהחיים בישראל. להיות מובטל בברלין או בעל משפחה מהמעמד הבינוני פה, עדיף על להיות כזה בישראל. אצולה יש רק פה, אז קשה להשוות אציל גרמני לקיבוצניק. ולכן הייתי מאחלת לישראלים חיים צודקים יותר, כי טוב יותר לחיות בהם. כדי לחיות באירופה המרכזית ברמת חיים כזו, צריך לדכא ולהרעיב ולכלוא אפריקאים במחנות ריכוז במלילה ובלוב, להעסיק חברה פרטית (פרונטקס) שתשמור על גבולות האיחוד מפני אפריקאים, שאותם אנחנו שודדים ואת הדגים שלהם אנחנו דגים, כך שהם נאלצים לעשות את דרכם לאירופה כדי לשבור בה שבר. זה לא שאירופאים הם אנשים טובים יותר, את זה כבר מזמן לא צריך לבדוק. אבל הרוע מתרחש רחוק יותר מהעין ולכן המדוכא לא מהווה איום קיומי והנפש לא צריכה להתגונן בכזו עוצמה ולהשתיק כל קול אחר. ואם הנפש עושה את זה ומגלה סימני פחד, המדינה משלמת פה טיפול פסיכולוגי, שהרבה ישראלים נהנים ממנו. אין צורך לבנות גדרות ואפשר לשלם לקדאפי או מלך מרוקו כדי שיעשו את העבודה המלוכלכת. ובגרמניה הקטסטרופה של מלחמת העולם השניה עוד חיה, נושמת ובועטת בנפש הגרמנית. אבל פה, בתוך גבולות האיחוד עוד יש צדק יחסי לתושבים: בעיקר לאזרחים מחזיקי הדרכונים. ויש – לפחות בגרמניה – פחות שחיתות, כיוון שההזדהות עם המדינה גבוהה והיא גם באמת יותר עוזרת לאזרח שצריך אותה (בעיקר אם הוא לבן). ולכן, עם כל הקושי כשמגלים אחרי תקופת ההתאהבות, שגרמניה רוצה ממך תעודה כזו ואחרת, שדורשת ממך להסתגל להיררכיות שאת לא מכירה, לדקדק בשפה וכולי, בסופו של יום את נהנית מחינוך חינם לילדים, מקצבאות ילדים, משירותי רווחה הוגנים כשצריך, מגני משחקים מעטירים, מתחבורה ציבורית טובה ומאפשרות לנהוג כשבא לך בלי להילחם על כל מעבר לנתיב אחר. ויש שקט. הטלויזיה, הרדיו והטלפונים הניידים לא מפעילים את הרעש הלבן שלהם כל הזמן. יש יותר חופש להגיד דברים שבישראל אי אפשר, יש קהילה תומכת ולא מבודדת, יש גרמנים לא-יהודים שחולקים איתך דעות דומות ומגיבים בשיא ההבנה כשאת אומרת שאת לא רוצה שהילדים שלך ילכו לצבא, או שבית ספר מגודר עם שומר ודגל זה לא משהו שאת מוכנה לשלוח את הילד שלך אליו, ולא מעניין אותך אם זה בית ספר יהודי בברלין או בישראל. אם בישראל החוויה העיקרית שחשתי הוא פחד, הרי שבגרמניה זה התחלף בשנים הראשונות בכעס: כעס על הגרמנים שחיים כל כך טוב, בזמן שהיהודים חיים בגללם בישראל במצב בלתי אפשרי. על זה שלגרמנים יש פרספקטיבה לעתיד, ולנו אין ואני עכשיו נהנית מזה וכבר לא ממש נמצאת בתוך ה"לנו" הזה. שוב זרה…

והפערים האלו יוצרים מתחים: הנטיה שלי ברגעי תסכול לרצות לצרוח על הגרמני המעצבן התורן שהוא נאצי-קטן-ותמיד-ידענו-את-זה עם הידיעה שהייתי יכולה לחיות עכשיו בישראל והאשליה שזה בטח היה יותר טוב. הקנאה ברגע בו אני פותחת את המקרר באמצע אוגוסט כדי לראות אבטיח שסחבתי מהשוק ואין לי חשק לאכול אותו כשיש עשר מעלות בחוץ וגשם – האוכל ומזג אויר כסמל ל"החיים מחוץ לישראל", עליהם רובנו משליכים את הקשיים וההנאות שלנו. השייכות והזהות הישראלית שלא נותנות לי להישאר אדישה למראה ההשתוללות חסרת הרסן של ישראל בעזה/גדה/לבנון, הידיעה שחברות שלי יחטפו על זה עכשיו טילים. היאוש מזה שכל זה נועד רק לצורך התעסקות עצמית פרוורטית של רוב הישראלים שלא תוביל לסיפוק, אלא היא רק עוד סיבוב עד לעונג הבא שלא יבוא. היאוש והנסיון לעשות משהו בכל זאת. הניתוח המושכל לפיו ישראל לא תתקוף את איראן והיציאה להפגנה נגד מלחמה אפשרית כזו.

במתח הזה של יחסי קנאה הדדיים וטלטלות בין ריחוק לקרבה, אבל תוך ידיעה שאני חיה בנסיבות יותר טובות, צומחים יחסים חדשים עם אנשים שאני יכולה לתמוך בהם מפה, כי יש לי זמן, מקום לחשוב, פחות חשש לגלות שההיא שתמכתי בה או העברתי עליה ביקורת היא בעצם גיסתה של המנהלת בתיכון של הילדים. (המרחק נותן יותר חופש, עד שאני מגיעה לנקודות המעבר – המגולמות בשדה התעופה. שם אני ניצבת מול סלקטורים. גברים ונשים בני עשרים וקצת שמזכירים לי את זרותי בבדיקות של מיהו-יהודי-ודמוקרטי.)

עם הזמן ברלין התמלאה בישראלים. בשנים הראשונות שלי היה לי קשר עם שניים שלושה, כיוון שנמנעתי מקשרים עם מסבירים לאומיים. לא בשביל זה באתי לפה…אבל העיר התמלאה בישראלים בלתי ציונים בעליל שאפשר לשתף איתם פעולה באופן פוליטי וכיף ללכת איתם לרקוד מוזיקה ברברית או ערבית. ואפשר לעשות את זה גם בעברית, עם משחקי לשון בשתי השפות ליודעי ח"ן. עם הזמן יש לכולנו גם יותר קשרים ויותר ידע על המקום, כך שאפשר לבנות קהילה כזו. ברלין מושכת ישראלים, גם מכוון שהיא הכי פחות גרמניה שאפשר למצוא בגרמניה. וכבירה של גרמניה הנאצית עם מסורת פרוסית, הכי הרבה גרמניה שיש. המתח נשאר גם בעיר השמרנית הזו שידעה כל כך הרבה שינויים.

כמזרחית זה מקום שקל יותר לחיות בו: "זה שוק בדיוק כמו מחנה יהודה" אמרה חברה שעשתה איתי שוק בביקור "רק קצת יותר מסודר". וחוץ מזה שומעים תורכית וערבית בשוק בברלין. אין עברית. רוסית כמובן, אבל זה גם בישראל. ויש בו כוזברה בשביל הדגים והחרירה. ולהיות פה מרוקאית זה גם בונוס אקזוטי. המפגשים עם גרמנים- יהודים ולא יהודים כאחד – יוצרים מצדם ציפיה שמשאירה הרבה מרחב פנוי, כיוון שקשה לקטלג אותי פה, לפחות כל זמן שאני מסתובבת בלי כיסוי ראש. בעוד שבישראל אי אפשר לסמוך על מראה עיניים ודרושה סלקציה של מבטא אשכנזי, הרי שבגרמניה המראה שלי מסגיר ושאלות על המוצא והרקע שלי נובעות גם מסקרנות ורצון לקרבה. בזמן שישראלים רוצים לרוב לברוח מישראליותם לאירופה וסוגדים לבלונד, הרי שגרמנים שואלים נפשם לרוב לברוח מגרמניותם מזרחה מכאן, במקום בו הרגש גדל והמזג חם. לא מעט נשים פה צובעות לשחור פחם. אף אחד לא אומר לי פה ש"לא רואים עלי" שאני מרוקאית, כמו שאמרו לי בישראל, וכשאני מתכתבת עם מרצה על כך שז'אק דרידה הוא לא "פילוסוף צרפתי", הוא עונה לי ותוך ארבעה מיילים עוד מודה לי על שפקחתי את עיניו בענין. בישראל המרוקאיות שלי מפחידה והיהודיות שלי מרגיעה, פה זה הפוך: היהודיות שלי מאיימת יותר מאשר המרוקאיות שלי. זה דבר חדש, שמאפשר לי להיות יהודיה-מרוקאית יותר בנינוחות…השנה חגגתי אפילו מימונה בביתי, בה רקדו אשכנזים, מזרחים, יהודים ולא יהודים בנינוחות לצלילי מוזיקה ערבית. אולי המימונה הראשונה בברלין?

סולידריות עם גינתר גראס

לפני קצת יותר משבוע כתב כאן יהושע סימון בהתייחסות לתערוכה איראן, שבעידן הנוכחי שבו הזירה הפוליטית הפכה לבדיחה, "יותר ויותר הצעות פוליטיות ממשיות מוצאות מקלט באקדמיה ובעולם האמנות". היו מי שפירשו את טענתו של סימון כשעשוע אינטלקטואלי, ואולי כקריאה חסרת אחריות לפוליטיזציה של האמנות. פרשת שירו האנטי-ישראלי של הסופר חתן פרס נובל גינתר גראס, "מה שחייב להיאמר", מוכיחה שוב שהאמת הפוליטית יכולה להיאמר היום כמעט רק בתוך הספירה האמנותית.

הבוקר, במאמר ב"הארץ", טוען תום שגב ששירו של גראס הוא לא אנטישמי וגם לא אנטי-ישראלי, אלא פשוט "פאתטי". כרגיל במצבים כאלה, הוא מוצא לנכון לבקר את גראס על האיכות הספרותית של שירו, וממליץ לו לחזור לכתוב רומאנים. זאת דרך פשוטה למדי להגחיך טענה – להגיד שאין בה שום דבר חדש, ושהיא לא יותר מפליטת קולמוס של סופר דמנטי. אבל בעובדה שבכיר האינטלקטואלים הגרמנים תוקף את יחסה המתרפס של גרמניה כלפי הביריונות הישראלית יש הרבה מאוד חדש. כאחרון הפרשנים הביטחוניים, שגב ממליץ לגראס לשתוק, כי "כמו רוב קוראי העיתונים בעולם – אין לו שמץ של מושג על מה מדובר". לשיטתו, רק למאיר דגן ולמומחי המודיעין הישראלים מותר לדבר על המלחמה האפוקליפטית שעומדת בפתח.

נראה לי כמעט מיותר לציין שגראס צודק לגמרי, ברוב מוחלט של הטענות המושמעות בשירו, ובפרט בנוגע לקשר השתיקה בדבר מדיניות אספקת צוללות הגרעין של גרמניה לישראל. ככל שהאיום לתקוף את איראן נעשה מוחשי יותר, האספקה הפראית של צוללות גרעיניות מקיל לחיפה נראית יותר ויותר מופרעת. מי שרוצה לקרוא על צי הצוללות הגרעיניות של ישראל יכול למצוא לא מעט מידע כאן. אבל מאז שהועלה הטקסט הזה, המצב רק מחמיר. גרמניה של מרקל מצויה בריצת-אמוק (מושג חביב על הגרמנים) להעצמת יכולתה של ישראל להשמיד חלקים ניכרים מהעולם. כדאי להזכיר את הדברים שאמר עוזי ארד בריאיון ב-2009, שנוגעים לצוללות האלה באופן ישיר –

"… אם אתה רוצה שלא כל מלחמה גרעינית תסלים לגוג ומגוג אתה חייב לחשוב על הדברים הללו. ובנקודה מסוימת קורה לך מה שקורה לשנינו עכשיו. אנחנו חוצים את הקו מהעולם השפוי לעולם החצי הזוי של הבלתי ניתן לחשיבה. אבל כשהמצב הוא מצב גרעיני אתה חייב לעשות זאת. אם לא תעשה זאת ואם לא תחשוב על הבלתי ניתן לחשיבה – אתה אבוד […]. לכאורה, מה הטעם בכך. מדוע לממש את האיום על האויב אחרי שההרתעה כשלה. אבל על פי דרור צריך לוודא שההרתעה תפעל, גם אם אתה עצמך הושמדת. הוא רואה בכך תרומה לתיקון עולם. כשאנחנו אומרים לא עוד יש בכך שלושה ציוויים: לא עוד יפילו בנו המונים, לא עוד נהיה חסרי מגן, לא עוד מי שיפגע בנו לא ייענש. במצב גרעיני, הציווי הראשון לא מובטח לנו. אויבנו עלולים להרוג בנו רבים. אבל עלינו להבטיח ששני הציוויים האחרים יתקיימו. לכך התכוון שמעון פרס כשאמר שאם איראן מאיימת להשמיד את ישראל, גם את איראן יש להרוס".

שר הביטחון הגרמני פגש לאחרונה את ברק ואמר שאחרי הפגישה "הוא נעשה מודאג יותר" – התבטאות נדירה בקנה מידה דיפלומטי, במיוחד כשמדובר ביחסי גרמניה-ישראל. ובכל זאת, הצוללת הגרעינית השישית כבר בדרך לחופינו. יש כאן, אם כן, ברית מאוד בלתי-קדושה בין מדינה המתאוששת עדיין מסימפטומים של מופרעות, למדינה הנעשית מופרעת יותר ויותר. כידוע, השיפוטים של גרמנים בנוגע לישראל נוטים לקרוס לכדי פסיכוזה. רק גרמנים יכולים להגיד בימינו אלה משפט כמו: "אני אנטי-לאומי ושונא כל דגל, חוץ מדגל ישראל, כי ישראל היא התשובה לפאשיזם". לכן, גם גרמנים פיקחים נעשים מבולבלים לגמרי כשמדובר על ישראל.

אנשי שמאל ישראלים, בפרט אלה המצויים על ציר תל אביב-ברלין, חייבים לדעתי לעמוד לצדו של גראס ולהגן עליו מפני מתקפת הצביעות וה-Schwärmerei של גרמנים פילו-ישראליים מגלגלי עיניים לשמיים. בד בבד, יש לשמור על המומנטום, להשאיר את נושא ה- U-Boot על סדר היום ולהרחיב את הדיון הציבורי בנושא בגרמניה ובישראל. בכל הזדמנות של מפגשים תרבותיים, אקדמיים או מיניים בין גרמניה לישראל, חובה לדעתי להגיד לגרמנים באופן ברור: "תפסיקו למכור לברק ולליברמן צוללות להשמדת העולם! אתם לא מפצים בזה על שום עוול היסטורי, אלא מזרזים את התרחשותו של עוול אחר".

תגידו את זה ל-Linke, ותגידו את זה ל- Rechte. תגידו את זה לכולם. זה בדיוק סוג המאבקים שבו לקול הישראלי עשויה להיות אפקטיביות – הרבה יותר מחרם טוטאלי על ישראל, שהוא בעיניי ממש לא ריאלי ואפילו לא רצוי כשמדובר על גרמניה.

אגב, זה נכון גם לגבי ארה"ב. שלשום פירסם ראובן פדהצור נתונים מדהימים, על פיהם ארה"ב העבירה לישראל במשך השנים סיוע של 431 מיליארד שקל – סכום גדול יותר מזה שקיבלו 15 מדינות באירופה במסגרת תוכנית מרשל. יש מי שמנסים לשכנע את האמריקאים להחרים את ישראל – מבחינה צרכנית, אקדמית ותרבותית. נחמד מאוד לדבר בלי סוף על Pinkwashing – גם אני חושב לפעמים שגל אוחובסקי הוא נושא גורלי מבחינה אסטרטגית. אבל זה ילדותי.

הקריאה לחרם אמריקאי על ישראל הוא לדעתי פרויקט חסר סיכוי, ובמידה מסוימת אפילו לא אחראי, כיוון שהאמריקאים (יהודים ונוצרים) יצרו את הבעיה שנקראת ישראל העכשווית, ואין סיבה שרדיקלים יהודים בחוף המערבי ישתו מיץ אננס ורק אנחנו ה-Ostjuden נישא עכשיו בתוצאות. האמריקאים, יותר מכל גורם אחר, אחראים לקטסטרופה שנקראת ישראל 2012, ועכשיו כבר אין סיבה שהם ימשכו את ידיהם בהצטדקות. בקיצור, אין שום סיבה שאמריקאים יחרימו אותי – אולי להיפך. לא בגלל מה שהם עושים בעיראק, אלא בגלל מה שהם עושים בישראל.

 במקום זה, למה לא לנהל קמפיין ממוקד יותר להפסקה, או לפחות הפחתה מאסיווית, של הסיוע הצבאי לישראל? בעידן של גירעון תקציבי, קמפיין כזה יכול גם להתחבר לכוחות פוליטיים ממשיים באמריקה.

זה נחמד להשתעשע בהרהורים מטאפיזיים על עולם ללא ישראל – בעיקר כשאתה לא בישראל. אבל כל זה מסמן הכרעה טוטאלית, גורלית, שאפילו שמאלנים עומדים מולה נבוכים. התוצאה עשויה להיות דווקא שיתוק של הקמפיין נגד המיליטריזם הישראלי.

מה דעתכם להתחיל במשהו פשוט יותר, כמו "חיפה ללא צוללות"?

ולסיום: לחיי גינתר גראס! יוחזרו הצוללות לגרמניה!

[הדימויים מתוך הסרט "תוף הפח", פולקר שלנדורף 1979]

אחרי הברקרטיה: מלחמות בין-דוריות, גמלי שלמה וסטרייטים רכרוכיים

לפני בערך שנה, הובאה כאן סקירה על ספרים בתחום המחשבה הפוליטית והחברתית שיצאו בצרפת. לקראת סיום פרויקט "העולם שאחרי", אנחנו מביאים מבחר של ספרים בולטים שיצאו במקום גוסס, ועם זאת חי יותר מצרפת: אמריקה. כולם עוסקים באופן כזה או אחר בשאלה: מה צופן העתיד? וכיצד יראה העולם אחרי המשברים הנוכחיים.

ג'ורג' פרידמן, הפרשן רב ההשראה שהתפרסם בזכות רב המכרYears  The Next 100, פירסם כעת ספר ממוקד יותר ושמו The Next Decade: Empire and Republic in a Changing World. פרידמן חוזה בספר כמה תפניות. לטענתו, ארה"ב תתקרב מבחינה אסטרטגית לאיראן ולעומת זאת תתרחק מישראל. הצמיחה הכלכלית של סין תיבלם תוך שנים אחדות, וסין תיקלע לדשדוש או תקרוס חזרה. רוסיה וגרמניה יכרתו ברית – דומה לברית הקדושה שבמאה ה-19 – שאותה תנסה ארה"ב לאזן באמצעות תמיכה בבעלי בריתה הפולנים. האינטרס של גרמניה יהיה פיצוי על המחסור בידיים עובדות, מבלי להביא לשטחה מהגרים מוסלמים.

ככלל, טוען פרידמן שתי טענות כלליות: ראשית, שהבעיות המטרידות כרגע את פוליטיקה העולמית (כמו טרור, עליית סין והגרעין האיראני) לא יעסיקו את אמריקה בטווח הארוך יותר; ושנית, שאין כרגע מתחרה להגמוניה האמריקאית בעולם. עם זאת, כדי לשמור על האיזון העולמי הפועל לטובת אמריקה, נשיא ארה"ב יצטרך בעשור הקרוב לעשות התאמות משמעותיות של המדיניות. מכיוון שרבות מההחלטות הסבירות לצורך ניהול האימפריה הן בלתי פופולאריות (למשל זניחתה של ישראל), נשיא ארה"ב יצטרך לממש את מדיניותו בדרכים מקיאווליסטיות ובלתי דמוקרטיות. משמעות הדבר היא שארה"ב תצטרך להקריב את "הרפובליקה" כדי להציל את "האימפריה" – מהפכה דומה לזו שביצע יוליוס קיסר ברומא. נשיא ארה"ב יהפוך בהדרגה לקיסר האימפריה האמריקאית, ובמשך הזמן אולי יקום באמריקה משטר קיסרי ממש.

לעומת פרידמן, אינספור מחברים אמריקאים אחרים עוסקים באובססיוויות בשקיעתה של האימפריה האמריקאית – דמוקרטית יותר או פחות. אחרי The Post-American World המהדהד של פריד זכרייה, ו-The Icarus Syndrome: A History of American Hubris של פיטר ביינארט, יצאה בחודשים האחרונים סדרה של ספרים המסתמנים כווריאציות על אותו נושא.

צ'למרס ג'ונסון מציג בספר  Dismantling the Empire: America's Last Best Hope מעין תמונת ראי לתזה של פרידמן: לטענתו, הצעד היחיד שיוכל להציל את אמריקה מאסון ומאבדן הדמוקרטיה הוא פירוק האימפריה על ידי אובמה – כלומר התקפלות מהירה ממאות הבסיסים שיש לצבא האמריקאי במדינות זרות. אחרת, הפנטגון ייקח פיקוד על אמריקה.  ובינתיים טוען הזואו-פוליטולוג הניו יורקי בהראט שאה בספרו Capitalism, the Colonization of America and The Mating Behavior of the Praying Mantis שיבשת אמריקה מצויה כיום בשיאו של גל קולוניזציה חדש על ידי מתיישבים קפיטליסטים הטורפים את המקומיים התמימים, כמו גמל שלמה שאוכלת את בן זוגה להזדווגות.

 צ'רלס קופצ'ן (Kupchan), מומחה יחב"ל מג'ורג'טאון, מתאר בספר No One's World: The West, the Rising Rest, and the Coming Global Turn שינוי גלובלי שבמסגרתו יעלו שוב כמה צורות מתחרות של מודרניות וכמה מודלים פוליטיים. השיטה הפוליטית הנהוגה במערב התהוותה במסגרת תנאים חברתיים מיוחדים שהתקיימו במערב, אבל לא מתקיימים במעצמות החדשות כמו סין, הודו וברזיל. בראש ובראשונה, הרפורמות הכלכליות והפוליטיות במעצמות מוכתבות עכשיו מלמעלה, ולא על ידי לחץ של ההמונים. לכן, הכוחות שישלטו בעולם לצד הדמוקרטיות הליברליות יהיו תיאוקרטיות, אוליגרכיות ומשטרים פופוליסטיים. רעיון דומה מציגים סטיבן ובר וברוס ג'נטלסון ב-The End of Arrogance: America in the Global Competition of Ideas.

כאן הטענה המרכזית היא שהשיטה האמריקאית של קפיטליזם, דמוקרטיה ותרבות מערבית ניצבות מעתה בפני מתחרים כמו קפיטליזם בשליטת המדינה, אותוריטריות כריזמטית ו"ג'יהאדיזם". אמריקה צריכה, לפיכך, להתאמץ הרבה יותר כדי להפוך את המודל הפוליטי שלה לאטרקטיווי.

גדעון רכמן, פרשן הפייננשל טיימס, טוען בספר Zero-Sum Future: American Power in an Age of Anxiety כי בשונה מהעידן שלפני 2008, שעמד בסימן שאיפה לשגשוג עולמי,  המערכת הבינלאומית מתקרבת כיום למצב של משחק סכום אפס – קונסטלציה שבה אמריקה תוכל להצליח רק על חשבון השגשוג של מעצמות אחרות, ולא במקביל לו.

גרסה ימנית ודי היסטרית של דקלייניזם (התפישה על פיה אמריקה או המערב מצויים בשקיעה) היא After America: Get Ready for Armageddon של הפרשן השמרני הקנדי מרק סטיין. לטענת המחבר, הברקרטיה (Barackracy) ההרסנית של הממשל הנוכחי תביא את ארה"ב במהירות לפשיטת רגל ולהשתעבדות לסין. החיים בעולם שאחרי הקריסה ייראו כמו במצב הטבעי של הובס – "nasty, brutish, and short". כפרס ניחומים לאמריקאים, מבשר הספר After the Fall: The End of the European Dream and the Decline of a Continent שאירופה במצב גרוע הרבה יותר מארה"ב.

הראלד ולצר מפרט בספר Climate Wars: What People Will Be Killed For in the 21st Century כיצד המלחמות הבאות לא יסובו על אידיאולוגיה אלא על משאבים (וראו, ממש השבוע, את נאומו התוקפני של אובמה נגד סין בעניין ה-rare earth exports). אבל הטענה המעניינת של הספר היא שמלחמות המשאבים יינטשו לא רק בין מדינות אלא גם בין דורות. ס' ורטהיימר ודומיו ייאחזו במשאבים שלהם, גם במחיר הרעבת הילדים והנכדים. מניאקים!

יש גם תחזיות על ההתפתחויות בפוליטיקה הפנימית באמריקה. Dear White America: Letter to a New Minority עוסק בחרדתם הגוברת של הלבנים בארה"ב, לנוכח העובדה שהם הולכים ומאבדים את מעמדם כקבוצה הנורמטיבית שהקבוצות האחרות נמדדות לפיה.

אבל ספר אחר, Creating New Racial Order טוען שבדור פוסט-אובמה של האמריקאים האבחנה הגזעית הולכת ומיטשטשת. זאת מכיוון שקבוצות מהגרים שנעשות דומיננטיות יותר ויותר אינן נענות לאבחנות המוכרות בין "לבן", "שחור", "היספאני" ו"אסייתי" – אלא משלבות כמה קטגוריות. בו זמנית, טוענים המחברים שמדע הגנטיקה יוצר אבחנות מסוג חדש בין קבוצות ויחידים ודוחק הצדה את הגזע.

ולא רק זה – בינתיים, מעבר לאטלנטי, מתרחב הקונצנסוס בנוגע לתיאוריית ה-NGT – New Gay Teenager. הספר המעניין How Teenage Boys are Redefining Masculinity and Heterosexuality טוען שנערים צעירים כבר לא משתמשים בהומופוביה כדי להגדיר את גבריותם. בעקבות כך, גם האבחנה עצמה בין סטרייטיות להומוסקסואליות מיטשטשת אצל בני הנוער – הבנים נעשים נשיים יותר ואינם מתביישים להתנשק עם בנים אחרים.

מלחמות בין דוריות, קידמה טוטאליטרית והומסקסואליזציה דיאלקטית – העולם העתידי הולך ונעשה דומה לארץ האמורי!

עוד תחזיות:

מה יהיה?

מה יהיה? מהדורה מיוחדת

העתיד הוא אוהלים

דיווח משומקום

עודד נעמן

אני לא יודע מה הולך שם. בפעם האחרונה שהייתי ברוטשילד השעה היתה חמש לפנות בקר, ישבתי על ספסל והייתי לבדי בשדרה. עזבתי את ישראל ביום שישי החמישה–עשר ביולי בשבע בבוקר, כמה שעות לפני שהוקמו אוהלי המחאה הראשונים. גלי ההדף מגיעים אליי: הכותרות באתרי החדשות מתארות רומנטיקת מחנאוּת; מסרי הפייסבוק והאי–מיילים נקראים כולם כצווחת שחרור ארוכה; אבא שלי מתקשר נרגש מההפגנה ביום שבת: "עודדי, אתה לא תאמין מה שהולך כאן!" -"מה הולך שם?!" אני שואל, אבל מה הוא כבר יכול להגיד? הוא יכול לתאר מה קורה – "המון אנשים", "אוהלים עד קצה רוטשילד", וכו' – המוני האנשים ברחובות מגיבים למה שהולך, הם מתרגשים ממה שהולך ומבטאים את מה שהולך. אבל מה זה? מה הולך?

הפגנה מול שגרירות ישראל בברלין, יום שני (תצלומים: מתי אלמליח)

על–פי קולות, תנועות, מראות ושמועות שמגיעים ממוקד הרעש, נדמה שישראלים מסירים מעצמם את העול של השפה הפוליטית הישראלית. שאלת היעדים – "על מה המחאה?" – מוצגת שוב ושוב כתנאי ללגטימיות ולאפקטיביות של המחאה אך נקברת תחת סאון רגלי ההמון. מכאן, מחוץ–לארץ, נראה שהיעדר היעדים הוא המחאה עצמה, שהדרישה להגדיר יעדים היא דרישה להזדהוֹת, ושהזעם שמתפרץ בשבועות האחרונים מופנה בדיוק נגד הרודנוּת של הזהוּת, נגד הדרישה להזדהות בשם, להזדהות עִם אחד המחנות הקיימים, עם יעדים. המוחים דוחים את מערך המונחים שבאמצעותם הם נדרשים להגדיר את יעדיהם. בלי להזדהות הם מציפים את הרחובות, את המרחב הציבורי שעד לפני רגע נדמה היה שאין בו מקום לסיכה, והנה עכשיו יש להם בו מקום כי אין להם שם. סוף סוף ישראלים יכולים ללכת לאיבוד בשיחה, במקום לחרוש שוב ושוב את התלמים המוכרים של השיח הפוליטי הישראלי. מי שהיו יריבות פוליטיות יכולות להתאגד – לא משום שאחת מהן שינתה את דעתה אלא משום שהיריבוּת הפכה ללא–רלבנטית, לארכאית.

וההתרגשות הזו, מהאפשרות להשתחרר מסדר הדברים, האם יש לה בסיס? האם בשעת דימדומים נגלה שהמחאה הזו איששה את סדר הדברים? שהמחאה שריינה את השלשלאות במקום לרסק אותן? וודאי שאיני יכול לשפוט מכאן, מחוץ–לארץ, אבל נדמה שגם אלו שרואים מה קורה במו עיניהם לא מצליחים עוד להכריע. ומדוע למהר לשפוט? הנה אפשר לדמיין סוף סוף את מה שעד לפני שבועיים וחצי לא עלה על הדעת. אפשר לדבר על עם בישראל מבלי להרגיש שלוקחים חלק בתעמולת יום העצמאות. אפשר להביט במשהו שזה עתה יצא אל האור: האנשים שחיים שם, בישראל, כל הזמן הזה היה להם כוח לעשות דברים יחד. והכוח הזה התגלה פתאום – כשהם השתמשו בו. התברר שכל הזמן הזה האדמה היתה שיריון צב והנה פתאום הצב התרומם והתחיל ללכת.

למה למהר אל ההתפכחות כשישראלים לוקחים חלק באביב הערבי, סוף סוף תופסים את מקומם בין עמי המזרח–התיכון וקוראים לשקר בשמו? כשישראלים תופסים את מקומם בין עמי העולם וחושפים את השקר של מקצוענוּת השוּק? למה למהר כשסוף–סוף אפשר לשקול ברצינות לקנות כרטיס טיסה לארץ כדי לקחת חלק במשהו חשוב? אחרי שנים שאנשים מציאותיים היו אנשים מדכדכים, המציאות עברה לידיהם של חסרי–העכבות. מי מהאנשים ה"מציאותיים" ו"בעלי הניסיון" חזה את אירועי השבועות האחרונים? לא היה שום דבר "מציאותי" בשבועות האחרונים. הלך הרוח ששרר עד לפני שבועיים וחצי גרס ששינוי אינו מן האפשר, הכינוי למציאות בישראל היה "המצב". מי יכול לדבר היום (יום שלישי, השניים באוגוסט, 2011) על "המצב" בארץ? אין מצב בישראל היום. לפני שבועיים וחצי הצורך בשינוי היה נואש כל כך עד שאנשים פינטזו על אפוקליפסה – על שינוי לרעה. והנה עכשיו מרגישים לרגע ששינוי הוא מן האפשר, שלא חייבים לערוג אל האסון. והאפשרות הזו, אפשרותו של שינוי – האפשרות בלבד, עוד טרם מימושה – מערערת את אמות הסיפין.

הייתי מת לדעת מה הולך בארץ. המצב בגרמניה: גשוּם.

נתזים (β): אם אתה לא מנוצל, כנראה שאתה פרזיט

איורים: אתנסיוס קירשר (1601-1680)

יואב פלד ואורית הרמן מסבירים בהרחבה לשמאל העולמי ב-New Left Review את הפאזה הפוסט-פוסט-ציונית של האינטליגנציה הישראלית העכשווית (או במלים אחרות: בכירי גילמן וקפה נח), תוך התייחסות לשלושה ספרים שיצאו כאן לאחרונה:  "משטר זה שאינו אחד" של אריאלה אזולאי ועדי אופיר, "תשוקת החלוצים" של בועז נוימן ו"במלכודת הקו הירוק" של יהודה שנהב.
לטענת המחברים, המשותף לשלוש היצירות הוא ההבנה של קריסת קונספציית שתי המדינות. בין השאר, הם מבקרים את הערפול, לשיטתם, בפרוגרמה הפוליטית של שנהב בדבר דמוקרטיה הסדרית במבנה של קנטונים; את היעדר התוכן בפרוגרמה של אופיר ואזולאי; ואת הרהביליטציה של השפה הציונית שגלומה בספרו של נוימן. כל מי שמחויב לערכי הנאורות צריך לטענתם לתמוך בפתרון פשוט: מדינה דמוקרטית לא-אתנית ובעיקר חילונית בין הים לירדן.

ריאיון מעניין ב-New Left Project עם התיאורטיקן הסוציאליסט ליאו פאניץ',על הדרכים שבהם השמאל העולמי יכול לצאת מהמשבר בו הוא מצוי. פאניץ מזכיר שגם במאה ה-19, עברו כ-40 עד 50 שנה בין כשלון השמאל במהפכות 1848 לעלייתו המחודשת בסוף המאה. לכן לא צריך לאבד תקווה. בנוסף הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית

מפלגת הירוקים, שהיתה בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר בגרמניה, הלכה והתמתנה במשך השנים. אחרי שניצחה בבאדן-וירטמברג, יש לה עכשיו סיכוי ממשי לנצח בבחירות הפדרליות הבאות. עיתונות השמאל בגרמניה דנה בהרחבה בסיטואציה: האם השמאל יכול לתת בירוקים אמון? האם הם מוטרדים ממצבן של הקבוצות החלשות בחברה, או רק מהיערות והמורשת האדריכלית של שטוטגרט? ודי צייט מציג את ההיסטוריה של המפלגה מאז שהכניסה לבונדסטאג היפים רדיקלים עם זקנים

בית המשפט בצרפת פסק שמשתתפי תוכניות ריאליטי ראויים לשכר מינימום על שעת עבודה כמשתתפים בתוכנית. עו"ד שניצח בתביעה מסתער עכשיו על תוכניות "האח הגדול", שבהן עובדים המתמודדים 24 שעות ביממה, וטוען: מדובר בעבדות

פרויקט נחמד של FP על פרוזה של דיקטטורים: הסיפורים הקצרים של מועמר קדאפי, האלגוריות הפורנוגרפיות של סדאם חוסיין ושל סטאלין וביקורות הקולנוע של קים ז'ונג איל (שכתב לא פחות מ-1,500 ספרים)

אז איך בעצם נראו חיי המין של המעמד הבינוני והנמוך בעשורים שלפני המהפכה המינית? ספר חדש ומעניין מנסה להציג לא את המין שדוכא, אלא את המין שהיה

הדיון הציבורי על שאלת מהגרי העבודה מתעלם לרוב מהצד הדתי שיש לשהות בישראל מבחינת המהגרים עצמם. מאמר בכתב העת Feminist Review עוסק באופן שבו עובדות סיעוד פיליפיניות בישראל מקנות לשהות ולעבודה שלהן פה משמעות רוחנית נוצרית (תודה לעידו)

הפגנה של עובדות תעשיית המין בברלין מול ה-Schaubühne, שהדיר אותן מדיון על זנות

תרבות המנגה מגיעה לשיאים חדשים של פופולאריות בקרב צעירי גרמניה

המדריך לסקס בטיולי תגלית מספק כמה המלצות לצעירים האמריקאים שהחליטו להיות פעילים מינית בזמן שהם מגשימים את זיקתם לפרויקט הציוני. בין שאר ההמלצות: לא לקנות קונדומים ב-makolet; להיזהר מחיילים שרק רוצים את הדרכון שלך כדי לעבוד בלוס אנג'לס; ובעיקר – לא להזדיין עם מורי דרך ועם נהגי אוטובוס (תודה לחגי)

הפמיניזם נהנה מפריחה חסרת תקדים בפולין

גם הימין וגם השמאל משלבים בימים אלה בין אנטישמיות לפילושמיות ומתאמצים להבחין בין "יהודים טובים" ל"יהודים רעים". היהודים צריכים להתנגד, טוען הסוציולוג קית קאהן-האריס

אנטון היסן: שחקן הכדורגל המקצועי הראשון בהיסטוריה שיצא מהארון

נרציסיסטים – לא מה שחשבתם

ספר חדש על להט"בים בשמאל האמריקאי של שנות ה-60

וביוגרפיה חדשה של מלקולם X

חזית הריאקציה

ועוד סוג של מדינה אחת: בעוד הגזענות והסגרגציה מגיעות לשיאים חדשים בימין, בחוגי ימין מסוימים צומחת תנועה אידיאולוגית חדשה ומסקרנת, התובעת להשתחרר מהיגיון ההפרדה ולהטמיע את הפלסטינים בעם היהודי. בדומה לשלמה זנד ואחרים, טוענים חברי הקבוצה שהפלסטינים הם יהודים שהתאסלמו, ומביאים עדויות ל"ערבים שמניחים תפילין שמוחבאים בגרביים". לטענתם, "הגיעה זמנה של התנועה הציונית להשלים את יעודה ולפעול לביצוע השיבה האמיתית – זו של הפלשתינאים לעמם המקורי, תוך צירופם ללאום הישראלי ללא כפייה בענייני דת, כמקובל בהלכה היהודית הרלבנטית לארץ ישראל". אחד מדובריה הרהוטים של הקבוצה הוא המוסיקאי דודו אלהרר – אדם מעניין כשלעצמו. לאתר שלהם קוראים "התחברות"

במגזין "פטריוט ישראלי" לא שונאים רק ערבים ופליטים, אלא גם יפאנים – ודווקא בזמן אסונם. בניסיון להסביר ולהצדיק את רעידת האדמה, מסביר המגזין שהיפאנים הם מניאקים

ד"ר לאשה דארקמון על הקונספירציה היהודית באמנות המודרנית. וזאת, בלשון המעטה

לפני כמה שבועות נמצאה ליד ההתנחלות רבבה גופתו של הרב משה טלבי, רב צבאי בדרגת רס"ן מחיספין בגולן. המשטרה הודיעה שמדובר בהתאבדות. הקול היהודי טוען: "טלבי  לא ראוי לפגיעה הזו בשמו הטוב." אז מי הרוצח?

אמריקן ספקטייטור מוכיח, באופן די משכנע, שיותר עשירים מצביעים לדמוקרטים מאשר לרפובליקנים

מגזין האינטרנט "ההומו השמרן" מתוסכל שוב מהמפלגה הרפובליקנית, מושא תשוקתו. זאת, בעקבות מנהיג סטודנטיאלי מבטיח של ה-GOP שכינה את יריביו nerds and fags והזהיר אותם שהם יצטרכו להתאושש מכאב בתחת. חוץ מזה קורא המגזין להומואים צעירים לא להיות הומואים ו"להשיב מלחמה" כשהומופובים מציקים להם

אחרי שהימין המילטון-פרידמני פיתח את רעיון הוואוצ'ר כמודל תקציבי למערכת החינוך, הטלגרף מביא הצעה לטיפול בבעיית ההשמנה הקיצונית באמריקה על בסיס עקרונות השוק החופשי: ואוצ'רים לשמנים

"זו כל הזהות שלך": מפגש בקפה Shisha, גטינגן

עידן בריר

[הדברים הבאים נכתבו כמכתב אחד משרשרת מכתבים  שכתבתי לבני משפחתי ולחבריי ב-2008, מעין יומן מסע במהלכה של נסיעה בת כחודש ימים בגרמניה, למחקר אודות הקהילה היזידית במדינה. הנסיעה נערכה בשלהי שנת 2008 ובמהלכה שהיתי כשבועיים בעיר גטינגן, שבה שוכנת אחת האוניברסיטאות החשובות במדינה. על חלק מקורותיי בעיר ובעיקר על מפגש אחד, מעניין במיוחד, תוכלו לקרוא כאן]

שלום לכולם,

מצטער שבימים האחרונים לא יצא לי ממש לעדכן אתכם באופן סדיר בקורותיי. הימים הראשונים בגטינגן היו ימים של עבודה קשה. מכיוון שפרופ' קריינברוק אמר לי כי הוא חוזר מנסיעת עבודה רק ב-30 לספטמבר, נותרו לי כמה ימים פנויים לשרוף. ביום ראשון, הרגשתי שאין לי ממש כוח להתחיל לעבוד על המאמר והעדפתי לצאת לראות את העיר. מסתבר שבגרמניה, כל יציאה חטופה לעיר הופכת לסדרת מפגשים מן הסוג השלישי. יצאתי מן האכסניה לאוטובוס ועליתי לאוטובוס הראשון שהגיע. אלא שבהיותי ישראלי, שכחתי שיום ראשון הוא היום החופשי בגרמניה ותדירות האוטובוסים בו יורדת אל המינימום, לכן חיכיתי כ-50 דקות בתחנה לאוטובוס שבימי השבוע עובר כל 4 דקות.

הגעתי לעיר כדי לגלות כי היא מלאה באנשים שגודשים אותה בסופי השבוע  וכולם הולכים בכיוון שלי – לכיוון הכיכר הראשית, כיכר ה-Markt שבה הופיע חקיין גרמני של פול מקרטני. מזמן כבר לא הייתי במקום כל-כך צפוף, ולכן אילצתי את עצמי לחפש מקומות רגועים יותר בהם יש בירה טובה, אווירה טובה ומישהו שאוכל לדבר איתו בשפה ששנינו מבינים.

התחלתי להסתובב בעיר מתוסכל וחיפשתי מקומות עד שעיניי נחתו על שלט עליו היה כתוב "Shisha". הבנתי מייד שמדובר במסעדה של ערבים ומיהרתי להיכנס למקום שאוכל לפטפט בו קצת בשפה מוכרת. לצערי לא היה שם יותר מדי עם מי לדבר באותו יום – יום ראשון, עשר דקות אחרי הפתיחה, אבל הבירה הייתה מצוינת, הנרגילה הייתה במקומה והאווירה הייתה נעימה והחלטתי לחזור לשם גם ביום שלאחר מכן, עד שאמצא מישהו לדבר איתו.

למחרת, כאשר הגיעה השעה לצאת, כמובן ששכחתי את הכעס שלי מן הלילה הקודם והלכתי באופן אוטומטי לתחנת האוטובוס. האוטובוס הגיע תוך כמה דקות, אבל כאשר עליתי וביקשתי לשלם לנהג, נתקלתי בסירוב: הנהג לא מוכן לקבל ממני כסף. ברגע הראשון שמחתי, וחשבתי שהתמזל מזלי, אבל מהר מאוד הבנתי שבסך הכל מדובר בעוד המצאה גרמנית טיפוסית: נהג האוטובוס אינו לוקח כסף ישירות מן האנשים; הנוסעים צריכים לשים את הכסף על מגש מיוחד לכסף והנהג לוחץ על המתקן שמחזיר עודף וגם הפעם, הוא לא מגיע למגע ישיר עם ידו של הנוסע, אלא מפיל את המטבע לתוך מגש ייעודי לעודף. זה נשמע הזוי והאמינו לי שבמציאות זה אפילו עוד יותר הזוי. החלטתי שבאמת נמאס לי ואת הדרך חזרה אעשה ברגל. הפעם גם התכוונתי לעמוד בהחלטתי!

כדי להירגע, הלכתי משם למקום של הערבים, והזמנתי לי את הבירה והנרגילה שלי. אחד החבר'ה היה סקרן לדעת מי אני, מאיפה אני ואיך אני מדבר ערבית. מהר מאוד הסתבר שהאיש, שמו מכּרם, הוא ערבי מכפר יאסיף שעזב את ישראל כשהיה בן 19, התחתן עם גרמניה והיום הוא כבר בקושי זוכר עברית. לידו ישב בחור בשם אבּראהים מלבנון ולידם ישב ועישן בשרשרת בחור בשם אחמד, פלסטיני מרמאללה. ישבתי ודיברתי איתם והשיחה התגלגלה לנושאים שונים, מגוונים ודי צפויים – אולמרט, שרון, לבני, ברק, נתניהו, שחיתות בישראל, תפקידה של גרמניה בהתבססותה והתחזקותה של מדינת ישראל ועוד ועוד.

אחרי שכולם הלכו לדרכם, נותרנו סביב השולחן רק אני ואחמד הפלסטיני. השיחה שהתפתחה בינינו הייתה מעניינת באמת.

מדובר בבחור בן 30 מביר זית שבילה בסך הכל 9 שנים בכלא הישראלי בשני גזרי-דין שונים. בפעם הראשונה שנכנס לכלא הוא היה בן 16 וישב 4 שנים בכלא עופר. לאחר מכן, במהלך האינתיפאדה השנייה, הוא נעצר במבצע "חומת מגן" ונכנס למעצר מנהלי של חמש וחצי שנים, במהלכן הוא עבר שורת חקירות על שלל עניינים.

אחמד מספר שאחרי שנעצר לקחו אותו כפוּת לקציעות שם השאירו אותו כמה חודשים בבידוד. לאחר מכן לקחו אותו למנהלי נוסף במגרש הרוסים (אל-מַסְכּוּבִּיַה) ותוך כמה שבועות העבירו אותו לכלא הסודי של השב"כ,  שם הוא ישב שמונה ימים (למרות שבמתקן הזה, לפי הסיפורים, אתה לא יושב שמונה ימים, אלא במקרה הטוב עומד שמונה ימים, במקרים טובים פחות, אתה בתנוחות אחרות). את סיפור שמונת הימים האלה ואת מה שהוא עבר במהלכם הוא סיפר לי לאורך שעתיים בערך בפירוט ובפתיחות מדהימים שאני יכול רק להצטער שלא הקלטתי אותו.

מכיוון שאינני זוכר את כל הפרטים (היו ה-מ-ו-ן פרטים) ומכיוון שאינני רוצה להלאות אתכם, אספר שהבחור היה כפות לכיסא 3 ימים רצופים כשאזיקים לוחצים את פרקי ידיו בחוזקה וכאשר שיחררו אותו סיפרו לו שהדבר גורם לשיתוק זמני בגוף. הוא מאשר שאכן זה מה שקורה… את הימים הבאים העביר בלי תנועה, כפות לכיסא מתקפל שגורם לחצים בבטן כך שקשה מאוד לנשום. סיפרו לו תוך כדי שהוא יושב במתקן סודי ושאף אחד לא יודע שהוא שם. סיפרו לו שפרסמו ידיעה בעיתונים הישראליים שהוא ברח ממגרש הרוסים ונעלם ואיש אינו יודע שהוא במתקן הסודי, ובגלל זה הם יכולים לעשות לו מה שהם רוצים. מה שנקרא "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

אחרי כמה שעות הוא אומר שהעבירו אותו למקום אחר, כנראה אשקלון, אבל הוא לא בטוח, אבל יחד איתו הגיע לשם גם החוקר שלו. החוקר ישב איתו וביקש ממנו לצייר את מעגלי הזהות שלו. אחמד צייר לו ציור של מעגלי הזהות, שמבהיר את העניין ואת אותו ציור הוא צייר גם לי על מפית, ואמר: אני קודם כל בן אדם – אחמד, אחר-כך אני ערבי, אחר-כך אני פלסטיני, אחר כן אני תושב ביר-זית וכן הלאה.

החוקר קרע לו את הציור וזרק אותו לפח. הוא לקח דף ואמר לו שלדעתו המצב פשוט בהרבה. בכלל לא מדובר במעגלי זהות, אלא בעיגול אחד בלבד. הוא צייר לו עיגול וכתב בפנים "טרוריסט" ואמר לו – זו כל הזהות שלך. בוא תחסוך לנו את בלבולי המוח וספר לנו את כל מה שאנחנו רוצים לדעת. חשוב לי לציין, שאמנם אני מביא את הסיפור כפי ששמעתי אותו, אך כאשר אני אומר "את כל מה שאנחנו רוצים לדעת", אתם יכולים להבין שהוא לא סיפר לי מה בדיוק הם רצו לדעת. ייתכן מאוד שיש לו הרבה מה להסתיר, על אף כנותו ופתיחותו…

מכיוון שהוא לא דיבר ולא סיפר כלום, שלחו אותו שוב לבידוד, הפעם בתוך ארון סגור, מלא במים עד הברכיים. בעניין הזה הוא לא הרבה בפרטים, ורק אמר שמשך השבועיים שהוא היה בארון הוא עשה את צרכיו על עצמו ובכה להם (תחשבו כמה לא פשוט לשמוע כזה וידוי ממישהו שגילה גאוותנות ויהירות לא מעטה בחקירות שלו) שיוציאו אותו כי הוא לא יכול יותר. שבועיים לא התייחסו אליו והאכילו אותו מחור בדופן הארון והוא אמר שבשל צחנת הצואה והכפור ברגליים הוא פשוט לא היה מסוגל לישון שבועיים. כאשר שיחררו אותו שלחו אותו ישר לבית חולים ברזילי להתאוששות של שבועיים. לי רק נותר לדמיין לעצמי איך נראות רגליים של אדם שיוצא מארון מלא מים וצרכים אחרי שבועיים ומה קורה לעור שלו. המדהים הוא שגם אחרי כל זה, הוא עדיין לא דיבר.

סיפוריו של אחמד נמשכו בפירוט לא-יאומן, יותר משעתיים. אני האזנתי בצמא לכל סיפוריו על העינויים שעבר בכלא ושחבריו לכלא עברו – דברים שכוללים מים; חשמל; שילוב של השניים; צרכים; קשירות, מקומות קטנים וסגורים; דיס-אינפורמציה; שקרים על מצב המשפחה והקרובים וכיוצא באלה. לאחר מכן דיברנו אחמד ואני, שני אויבים שנפגשים רחוק ממקום הסכסוך, כבני-אדם ולא עוד כאויבים. דנו באפשרות, הבלתי מתקבלת על הדעת בעיניו, לשלום בין ישראל והערבים בימי חיינו.

גיליתי עד כמה סוגיית השיבה מהותית לאלו שאינם נמצאים במולדתם וכמה השיבה היא עניין "חי", אפילו בעבור בחור שיצא ממולדתו הרבה אחרי 1948, בהסכם משנת 2005 שלפיו הוא ישוחרר מן הכלא וייצא מייד לחו"ל. לטענתו, יבוא יום וארצות הברית תיחלש, כדרכה של כל אימפריה, ואיתה תיפול גם ישראל ואז הערבים יוכלו לעשות כרצונם – לשוב לאדמתם, להקים בה מדינה ואז לקבוע שכל יהודי-פלסטיני (מה זה בדיוק?!) יישאר וכל שאר היהודים יחזרו איש-איש לארצו. הוא אפילו נתן לי את זכות הבחירה, אם ארצה לחזור למצרים, לרומניה או לברזיל, ארצות מוצאם של הוריי, ואמר שאני בר-מזל שיש לי בחירה כל-כך מגוונת.

הבחור, איש-שמאל פלסטיני בכל רמ"ח איבריו, ללא שום נגיעה לדת או לארגונים דתיים (אני מזכיר לכם שהוא מוכר בירה!), המחיש לי בדבריו עד כמה התהום בינינו רחבה ועד כמה הבסיס הנתון להידברות קטן עד לא קיים. אינני יכול להכחיש שהשיחה הזו לא הייתה לי קלה. הבנתי גם עד כמה הגלות הופכת את האדם לקיצוני – ישנם גולים שמוותרים על כל שאיפותיהם לחזרה ומתמכרים לנוחות של הגולה, רחוק מן הבעיות הפוליטיות; מנגד, ישנם גולים שמתמכרים בגלות לסוגיה שבגללה הם יצאו לגלות והופכים לקיצוניים שבקיצוניים.

אינני יכול גם להכחיש שהשיחה עם אחמד עזרה לי להבין גם הרבה דברים על מצבם של גולים, נושא שאעשה בו שימוש כזה או אחר בעבודה שלי על הגולים היזידים. בין כל הדברים, יצאתי במובן מסוים מורווח.

אינני סנגורו של אחמד ואם לומר את האמת, הוא אדם שגם במציאות אחרת, בעולם אחר ובזמן אחר, אני לא בטוח שהייתי רוצה להיות חבר שלו, אבל כבן אדם, הסיפורים שלו פשוט צמררו אותי וגרמו לי למחשבות רבות-רבות, שאותם אני בוחר דווקא לשמור לעצמי. אספר לכם רק שהמחשבות על שיחתנו העבירו לי את ההליכה ברגל לאכסניה במהירות לא-תאומן.