Posts Tagged ‘גנטיקה’

הידלדלותה של הרוח בסדום

17 ביוני 2011

ממצאינו מראים, בין היתר, כי ההומוסקסואל הפסיבי מחפש סיפוק אורלי הרבה יותר מהטיפוס האקטיבי; הוא חש סלידה כלפי גופו, ורצון עז להיבלע על ידי אובייקט האהבה שלו. הוא רדוף מאוד מבחינה מינית, בעיקר משום שאינו יכול להשיג התמזגות מוחלטת זו, ותולה את האשמה לתסכול הבלתי נמנע בבני-זוגו המתחלפים תדירות. סלידתו מפני גופו שלו, בצירוף חוסר-האפשרות למצוא בן זוג קבוע מספק, קשורים לעובדה, שהוא פוחד מהזקנה הרבה יותר מאשר הטיפוס האקטיבי. אצל האחרון, לעומת זאת, לא אובחנה פעילות אורלית מרובה, והוא גילה נטיות לטפח את גופו באופן נרקיסיסטי. עובדות אלה מתיישבות עם תפיסת עצמי כטוב ויפה, בשל הקיבעון האוראלי המאוחר שלו. נמצא, כי הטיפוס האקטיבי מחפש איחוד עם אובייקט האהבה שלו ממש כמו הטיפוס הפסיבי אך ההתמזגות היא בעלת אופי מנוגד: הוא מבקש לבלוע את האובייקט "הרע" ולהכלילו בתוך ה"אני הטוב" שלו. לפיכך, הוא נוטה להשתמש במין למטרות "ענישה" והכנעה של האובייקטים המיניים שלו.

אני קורא את הפסקה הזאת, מתוך הספר "אישיות וסטייה" של שלמה גיורא שהם. באופן מפתיע, הספר הזה פורסם ממש לא מזמן, ב-1995. אני קורא את הניתוחים ואת הדוגמאות, ואני יודע שאני אמור להזדעזע מההומופוביה הבוטה ומחוסר ההתאמה למציאות. ובכל זאת, אני מוצא את עצמי נמשך אל הטקסט כבכבלי קסם. לא כי הוא "נכון", ואפילו לא כי הוא מבריק במיוחד, אלא כי הוא פשוט מדבר על דברים שאי אפשר לקרוא בשום טקסט אחר. אני מוצא את עצמי שואל: למה אין עוד ספרים כאלה?

או ליתר דיוק: למה הומואים כבר לא שואלים שאלות כאלה? התשובה היא שבימינו אסור לכתוב על דברים כאלה. אסור לנסות אפילו לענות על השאלה "מה מחפש ההומוסקסואל?". תלים על גבי תלים של קריאות קוויריות נכתבות ברחבי העולם האקדמי, ואף אחת מהן לא תנסה אפילו לענות על השאלה הזאת. מותר לדבר על ייצוגים, על זהויות וכמובן על דיכוי, אבל אסור לדבר על זה.

לפני כשבע שנים, כשעבדתי בעיתון העיר, צירפו אותי לאיזה גיליון מיוחד שיצא לכבוד שבוע הגאווה, וביקשו ממני להציע נושאים לכתבות. באותו זמן שמעתי מכמה אנשים סביבי שהם קושרים את היותם הומואים לאם דומיננטית ולאב נעדר, בערך בהתאם לתיאוריה הקלאסית של פרויד. הצעתי לעורכת לעשות כתבה ביקורתית על תיאוריית האם הדומיננטית. חשבתי שזה יכול לעניין הרבה אנשים. מתוך התחשבות בלחציה של מחלקת המודעות, הצעתי אפילו גרסה קלילה יותר, שבמסגרתה נשאל סלבריטאים כמו יובל כספין או מיקי בוגנים אם יש להם אם דומיננטית. להפתעתי, העורכת ממש לא רצתה לשמוע על הרעיון. היא אמרה שזה לא מוצא חן בעיניה והיא רוצה יותר כתבות על מסיבות.

אני כותב "להפתעתי", למרות שהיום זה כבר לא היה מפתיע אותי, ולמעשה לא הייתי אפילו מציע נושא כזה. אני כבר מודע לכך שבקהילה הלהט"בית לא רוצים לדבר על דברים כאלה, לא רוצים לנסות להגיד משהו על הומוסקסואליות. בעיתונות כותבים רק על זכויות, על התבטאויות הומופוביות ועל יציאות מהארון. באקדמיה כותבים רק על זכויות, על צורות שונות של דיכוי, וכמובן על אינספור זהויות חדשות שנולדות מדי שבוע ומייד תובעות את עלבונן. שהרי, ה"להט"ב" הפך ל"להטבא"ק", והמהדרין דורשים  "להטבקאק?", ועוד היד נטויה. התיאוריה הקווירית הפכה לתעשייה של זהויות מיניות – אבל כאלה שבמרכזן נמצאת תמיד דיכוטומיה בינארית של מגדר או מיניות, או היעדרה של דיכוטומיה כזו.

למרבה הצער, העיסוק האובססיווי בהיעדר הדיכוטומיות רק מנציח כמובן את הדיכוטומיות. ככל שעוסקים יותר בקוויריות, "הנשי הנצחי" ו"הגברי הנצחי" רק מתקבעים ומתקדשים. לעומת זאת, אף אחד לא כותב על אינספור התופעות שיש בעולם ההומוסקסואלי הממשי: למשל, סתם לדוגמא, הומואים שנמשכים לגלעד שליט.

כמובן שהמאבק בדיכוי הוא חשוב, והתביעה לשוויון ולזכויות היא חשובה. אני מניח גם שעכשיו יבואו גם הטענות שאני מדבר כגבר-הומו-לבן, ומתעלם מהדיכוי שחוות קבוצות אחרות בקהילה. אבל אני לא מתעלם מכלום. אני טוען שאי אפשר לבנות את הקיום רק על מאבק, מלאכותי במקרים רבים, בכל מיני צורות בוטות של דיכוי. הפוליטיקה הקווירית הפכה לפוליטיקה של שלילה ולא של שפיעה, של צד הדין ולא של צד החסד. מי שעוסק רק במאבק על זכויותיו, מגלה בנקודה מסוימת שהוא ריק, שלא נשאר כלום.

פרנסיס בייקון, מתוך Three Studies for a Crucifixion. היום היו קוראים לו הומופוב

אני מנסה, אם כן, לטעון שהדיבור הציבורי על ההומוסקסואל – בתוך הקהילה או מחוץ לה – הפך להיות ריק, כיוון שהוא בנוי כולו על ישות אידיאלית ובו זמנית חסרת תוכן. ככל שאני קורא יותר טקסטים על הומוסקסואליות מהתקופה שלפני "השחרור", אני מגלה כמה הרבה איבדנו מאז. בימינו, הלהט"ב יהיה תמיד התגלמות הקורבנות הצדקנית, או התגלמות החתרנות הצדקנית. אבל אף אחד לא מנסה להגיד משהו על חייו וקיומו של ההומוסקסואל עצמו. בבמות מסוימות, אסור כבר לצטט מז'אן ז'נה או להקרין סרט של פזוליני. רבותיי, בקרוב בני נוער יתחילו להתאבד, אבל לא מפחד אלא משעמום. למעשה, הם כבר עושים את זה עכשיו.

 הדברים הגיעו לשיאם בציורים שתלויים כיום על הקירות של המרכז הגאה בגן מאיר  – מעין ריאליזם סוציאליסטי להט"בי ממש מבהיל – גופים ערומים חלקים-סטריליים של גברים-פיונים מחייכים בדירות מרוהטות היטב, מנופפים בדגל ישראל ודגל הגאווה בעודם יושבים ליד המחשב ומתכננים איזה קמפיין פרסומי. אנחנו חיים באוטופיה מוגשמת.

ההומוסקסואל הפסיבי מובחן על ידי דחייה מסוימת מגופו, ועל ידי נטייה להרס עצמי העולות בקנה אחד עם ערגת הטיפוס הגברי לאיחוד להתבטלות ולהפיכה לחלק מהאובייקט הבולע… כתוצאה מכך, מטרת האקט המיני הוא סיפוק תלות ומיזוג עם האם אצל הטיפוס הנשי, והשפלת בן הזוג והבלטת גבריותו של אצל שלו אצל הטיפוס הגברי.

(שהם, שם)

למעשה, החיים ההומואיים האמיתיים הם הרבה יותר מעניינים ממה שמספרים לנו, ממה שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים (אני כותב "החיים ההומואיים" כי אני לא רוצה לדבר בשם קבוצות אחרות). אבל אנחנו מבוהלים להחריד, ולא מעזים להגיד את זה. כל דבר מעניין שאפשר להגיד על הומוסקסואליות – אסור בעצם להגיד היום בשום במה ציבורית (אולי חוץ מפורומים באינטרנט), מחשש שתואשם ב"הומופוביה עצמית". ומה שמדאיג עוד יותר הוא שאפילו הספרות והקולנוע נעשו צדקניים, כלומר גויסו למנגנוני ההסברה המשמימה של זכויות הלהט"ב.

טענתי כבר פעם שפוליטיקה קשורה גם לתשוקה; קל וחומר שמיניות היא מעט חסרת טעם בלי תשוקה. בעיניי, המחשבה, הדיבור והכתיבה על השאלות: "מה זאת בעצם הומוסקסואליות? למה הומוסקסואלים משתוקקים, ומה הם עושים?" היא מרכיב שעליו אני לא מוכן לוותר. השאלות האלה הן לגיטימיות לפחות כמו השאלה "למה הומואים זכאים?". אם אסור לדבר על התשוקה ההומוסקסואלית, אין לדעתי הרבה טעם בכל העסק.

למרבה הצער, הפוליטיקה הלהט"בית של שני העשורים האחרונים ייבשה ודילדלה את הקיום ההומוסקסואלי. בד בבד, היא ייצרה למעשה הומופוביה מסוג חדש, הומופוביה גיי פרינדלי. הסטרייטים מגלים סקרנות הולכת ופוחתת כלפי הומוסקסואליות. היחס שלהם הפך להיות: "תעשו מה שבא לכם, אנחנו לא רוצים לשמוע על זה". "תצעדו בשמש כמה שאתם רוצים, אבל Not in my backyard". זאת התחושה שהרגשתי בסביבות מאוד גיי-פרינדלי שעבדתי בהן. אני באמת מוכן שסטרייטים יגידו הכול, רק שלא יתכנסו מאחוריי השתיקות המנומסות, הפאיסיביות-אגרסיביות שלהם.

ב' היה הצעיר בבניהם של הורים מבוגרים למדי… בהיותו תינוק היתה לו אומנת לא נשואה, שאהבה אותו כל כך, עד שבחרה להמשיך ולטפל בו אף לאחר המועד שבו נוהגות אומנות באותה ארץ לעזוב את הבית… היא לקחה אותו עמה לכל מקום, אף לפגישות עם מאהביה, וכך נתפסה פעם אחת בקלקלתה עם התינוק. האב נתפס כחלש ובלתי יעיל. הוא היה איש חולני, ולא יכול היה לעזור לאם בעבודת משק הבית…

(תיאור מקרה מתוך שהם, שם)

ויש לי חדשות מצערות: ההומואיות עברה את השיא שלה. Peak-gay כבר מאחורינו. בפרוס חודש הגאווה 2011 אפשר לומר: ההומוסקסואליות בשקיעה. רק לפני שנה, להט"ב היו ה-נושא, שהמדיה לא הפסיקה לעסוק בו. נראה היה שלשאלה ההומוסקסואלית יש מעמד מכונן באופן שבו בני התקופה שלנו תופשים את עצמם. אבל המומנטום אבד. השנה, מצעד הגאווה כבר לא עניין כמעט אף אחד מחוץ למעגלים מסוימים בקהילה. זה לא מקרי שבפאנל של כוכב נולד שנה שעברה היו שלושה להט"בים, והיום יש בקושי אחד. הומואים זה ההתחממות העולמית החדשה: משהו שכבר לא מעסיק אף אחד. וכבר עכשיו, הרבה אנשים נוטשים את המחנה.

יש מי שיראה באובדן העניין סימן לנורמליזציה. אלא שנורמליזציה זה לא טוב. כדי להתקיים, ההומוסקסואליות חייבת להישאר בעיה. אבל לזה לא תעזור תעשייה אינסופית של זהויות, שלכל אחת מהן מסונף דיכוי תואם. בבסיס, חייבת להיות תנועה כלשהי של התשוקה.

אני מציע שנלמד מהצוענים. הם לא עושים שום מצעד, הם לא עושים כלום. הם קיימים, מתפתחים. מה רוצים להשיג במיליטנטיות? החוקים לא ישתנו באופן משמעותי. דעת הקהל עוינת מאוד מיליטנטיות. היא לא מקבלת תביעות קולניות. כל הדברים המיליטנטיות פועלת בצורה שלילית בכלל… אבל הרי יש נקודה שאדם מרגיש לגמרי לבד, שהוא מגלה את עצמו. וזה היופי. אלה חיים. וברגע הזה, אוי ואבוי לו אם הוא יבין שזה הכול, ששאיפת חייו צריכה להיות לרקוד ב'דום'. שירקוד כמה שהוא רוצה, אבל שינסה להגיד מה יש מעבר לזה… אני מוכרח להזכיר כל הזמן שיש משהו מעבר לזה, שרק מעטים מחפשים, וכתוצאה מכך החיים של רבים כל כך ריקניים. הם יכולים לעשות סקס כמה שהם רוצים, ואף על פי כן זה לא זה. ולמה? כיון שאין שום בסיס רוחני, שלדעתי בלעדיו בנאדם לא יכול לחיות. כל מה שקורה בתחום הפיזי זה רק פיזי. תמיד יהיה חסר, שהוא לא שונה מהחסר של ההומוסקסואל הנשוי לאישה, שלא ישכב עם גבר כל חייו.

יותם ראובני, מתוך ריאיון ל"העיר" עם ע.א.

ההזנחה של השאלות המהותיות, אפילו, כן, מהותניות, של החקירה העצמית בנוגע למבני העומק של התשוקה ושל הקיום ההומוסקסואלי לא מונעת מגורמים עוינים לעסוק בזה במקומנו. כי בינתיים, שלא יהיה ספק: הסטרייטים כבר מתכוננים למלחמה הבאה. הם, מצדם, כבר שכחו מתסביך אדיפוס: היום הם עונים על שאלות כאלה באמצעות בדיקות fMRI. הם כבר המציאו מזמן את "הגֵן ההומוסקסואלי", את "המוח ההומוסקסואלי" ואת "ככה נולדתם" – שלכאורה ענו על כל השאלות ופתרו את כל הבעיות. השלב הבא הוא השלב המעשי, שבו יתחילו להשתמש בידע הזה כדי למחוק את ההומוסקסואליות מעל פני האדמה.

כמו שאומר יותם ראובני – הסכין תישלף. זה היה לפני כמעט 10 שנים , כשהלכתי לראיין אותו, גם ל"העיר". זאת הפעם השנייה שאני מזכיר כאן בבלוג את הריאיון הזה, כי היתה לו השפעה די עמוקה עליי. הוא סיפר לי איך טיפס ביום השואה להר סדום שליד ים המלח, לבוש בכובע אדום ובגדים לבנים, והחליט שהגיע הזמן לשוב. "סדום היא המולדת ההיסטורית של העם ההומוסקסואלי. בסוף לא תהיה ברירה אלא לחזור לשם. יום אחד להומואים יימאס מהזיונים והם ירצו לעשות משהו יותר משמעותי. ואם זה לא יקרה מעצמו, אז כשתבוא המכה תבוא גם התודעה", הוא הסביר.

אפשר לצחוק על ראובני, אבל באופן פרדוקסלי, התביעה התמידית לזכויות קולקטיוויות כבר הפכה את תנועת הלהט"ב העולמית למעין ציונות #2. למעשה, מבחינות מסוימות היא כבר יותר גרועה מהציונות המוקדמת: המון צדקנות, המון שקרים מוסכמים וחוסר התאמה מוחלט בין המציאות לבין האידיאולוגיה הסטרילית שמשווקים כלפי חוץ, שמשתיקה של כל סוג אחר של דיבור, השתאות או תהייה. הלהט"ב הפך לעוד סוג של יהודי פוסט-שואה: קרבן טהור, נטול כל מאפיין מלבד היותו קורבן. אפשר להשוות את הלימודים הלהט"ביים במצבם הנוכחי למחלקה ללימודי יהדות, שבה לא לומדים בכלל על תלמוד או קבלה אלא רק על אנטישמיות ווזכויות משפטיות של ניצולי שואה.

אסיים בציטוט נוסף של יותם ראובני, מתוך אותו ריאיון:

מה שהעם שלנו עושה למען האנושות כבר הרבה זמן, מה שאנחנו אומרים, זה דבר מאוד פשוט: לא זו בלבד שאתם צריכים להניח לנו, אלא גם לנסות כמה שאפשר להיות כמונו. כי אם לא תעשו את זה מרצון לא יהיה כאן עוד מעט מה לאכול, ולא יהיה אוויר. אז או שתעשו את זה בהדרגה, או שלא.

זה פשר הקיום שלנו. להיות דוגמא, והזהרה. ולמרבה הצער אף אחד לא מתייחס לזה. וכל מה שיש להטרוסקסואלים, הדבר היחיד שיש להם להגיד כנגדנו, זה שהם יכולים להוליד. אנחנו מציעים פה אפשרות אחרת, חיונית. לא הבנתם את זה אלף שנים, אלפיים שנה, יבוא האלף השלישי. ואז תצטרכו להבין.

הפשע הראשון שלנו

20 במאי 2010

*
לאחרונה התעורר בבריטניה פולמוס כלשהו סביב ספר שתורגם מצרפתית, ושמו The Tyranny of Guilt. המחבר, פסקל ברוקנר, הוא אחד מאותם "פילוסופים חדשים" טרחנים, מבית מדרשם של ברנאר אנרי-לוי ואלאן פינקלקרוט, ובכפוף לכללי הז'אנר הוא תוקף את מה שהוא מכנה "המזוכיזם האירופי", וקורא לאירופים להשתחרר מרגשי האשמה בנוגע לשואה, הקולוניאליזם והעבדות ולחזור להתגאות בתרומתם לעולם.
מה שהפריע לי בתזה הזו הוא שלאירופים יש פשע שקדם בהרבה לשואה, לקולוניאליזם ולעבדות. לפעמים אנו שוכחים שכשהאירופים הגיעו לאירופה, היבשת לא היתה ריקה; חיו בה אנשים אחרים: הניאנדרתלים. הם חיו שם הרבה זמן, כ-200 אלף שנה, כלומר הרבה יותר זמן ממה שהאירופים חיו באירופה עד עכשיו, וכנראה גם יותר ממה שהם יחיו בה בכלל. בספרו "השימפנזה השלישי", מתאר חוקר האבולוציה ג'ארד דיימונד במלים אלה את המפגש בין בני ההומו ספיינס, המכונים באופן מסורתי "קרו-מניון", לאדם הניאנדרתלי:

"מה קרה כשאנשי קרו-מניון הפולשים פגשו בניאנדרתלים המקומיים? נוכל להיות בטוחים רק בתוצאה הסופית: בתוך זמן קצר, לא היו יותר ניאנדרתלים. לדעתי אפשר להסיק מכך רק דבר אחד: הגעתם של אנשי קרו מניון גרמה איכשהו להכחדת הניאנדרתלים… אני משער שאנשי הקרו מניון חיסלו את הניאנדרתלים באמצעות העברת מחלות, רציחות ונישול. אם אכן כך קרה, חילופי המשמרות בין הניאנדרתלים לאנשי קרו מניון היו סימן לעתיד, שבו החלו צאצאי המנצחים להתכתש בינם לבין עצמם.

**

כל כתיבה היסטורית היא פוליטית, גם אם היא עוסקת בתקופת הקרח. כך גם ההיסטוריה של של היחסים בין בני האדם לניאנדרתלים. רבים מהחוקרים מכחישים לגמרי את הטענה על פיה העלמותם של הניאנדרתלים קשורה להתפשטות שלנו, כלומר של הומו ספיינס. הם טוענים שהניאנדרתל נכחד פשוט כי האקלים השתנה, ועידן הקרח הסתיים. ראיינתי פעם פליאונתולוג בכיר, ושאלתי אותו לעמדתו בנושא השמדת הניאנדרתלים. הוא השיב לי בנחרצות:

לא היה שום ג'נוסייד. הנאנדרתלים היו פשוט מותאמים לתנאי קור. הם היו מאוד מותאמים לנישה שבה הם חיו, וניצלו אותה מצויין. כשהתנאים התשנו, ונגמרה תקופת הקרח, הם נכחדו.לאדם המודרני, בזכות המוח והתחכום שלו, יש התמחות יחידה בעולם החי: לא להיות תלוי בסביבה מסויימת. הוא יכול לפתור בעצמו את הבעיות.

ההסבר הזה נשמע משכנע, אבל אם חושבים עליו, רואים שהוא מבוסס על כמה הנחות יסוד בעייתיות למדי. שהרי, כשמדברים על בני אדם, לא יגידו אף פעם ש"הם לא שרדו כי הם לא הסתגלו לתנאים החדשים". למעשה, עד לפני כמה עשורים כמובן שהיו אומרים את זה על קבוצות ועמים לא אירופיים, במסגרת השיח הקולוניאלי הדרוויניסטי. בעצם אומרים את זה גם היום, אבל בחדרים אחוריים ולא באופן רשמי; אני לא רואה את אנגלה מרקל משיבה במסיבת עיתונאים: "ובכן, תושבי בנגלדש לא ישרדו כי הם לא מותאמים לתנאים האקלימיים החדשים".
אבל לגבי הניאנדרתלים מותר להגיד את זה. למה? מכיוון שהם לא שייכים למין שלנו. הם לא בדיוק בני אדם, לכן אין להם זכויות אדם; או ליתר דיוק: הם לא שייכים לסדר של האנושי, התרבותי, אלא לסדר של הטבעי, שעליו חלים חוקי הברירה הטבעית ולא החוק הבינלאומי. הם אפילו לא הומו סאקר – הם הומו נאנדרתלנזיס.
לפני כמה שנים, התגלו באינדונזיה שרידי ההומו פלורסיינזיס, אותו הוביט שנכחד כנראה רק לפני 9,000 שנה. היו שהשתעשעו ברעיון שבמקום כלשהו בכדור הארץ עוד יתגלה מין אחר של אדם. זה היה יכול להיות מעניין, ולו רק מבחינת האופן שבו אנחנו תופשים את עצמנו כבני אדם. אבל ברור שההחלטה שהנאנדרתלים הם בתחום האחריות של דרווין, והקרו-מניון הוא כבר "מעבר לזה", היא מלאכותית, ומוכיחה שהרבה טענות שנחשבות מדעיות ואובייקטיוויות הן פוליטיות לגמרי.

***
כסיפור של ג'נוסייד, השמדת הניאנדרתלים היא מקרה מוזר. בשונה מהקולוניאליזם האירופי, כאן האוכלוסייה הילידית היא האירופים, ואת תפקיד הפולשים ממלאים האפריקאים שנכנסו לאירופה לפני כ-40 אלף שנה. כיוון שאין מי שיכתוב את ההיסטוריה שלהם "מבפנים", צריך אולי להתחיל מהבסיס. עצמות מאובנות של נאנדרתלים התגלו לראשונה ב-1856, בעמק נאנדר שליד דיסלדורף בגרמניה. מכיוון שהרעיון של מינים טרום אנושיים לא נהגה עדיין, עצמות הגולגולת של הנאנדרתל הראשון שהתגלה זוהו בתחילה כעצמות קוזאק חולה רככת, שתעה בדרך בזמן המרדף אחרי נפוליאון ב-1814.
מאז, התגלו עוד כ-400 פרטים מאובנים של אדם ניאנדרתלי באירופה ובאסיה – מפורטוגל, דרך הר הכרמל, ועד סין. זאת היתה ההוכחה הראשונה לכך שבתקופות קדומות חיו בעולם במקביל מספר מינים אנושיים, קרובים לנו ויחד עם זאת שונים מאיתנו. במשך הזמן התגבשה התמונה, על פיה הניאנדרתלים אינם אבותינו הישירים, אלא מעין בני דודים – מין אחר במשפחת האדם שהתפתח באירופה, בעוד ההומו ספיינס התפתח באפריקה והתפשט משם לכל העולם.

****
כשהייתי בבית ספר יסודי והמורה היתה חולה, נהגו משום מה להראות לנו את הסרט "שבט דב המערות", על פי רב המכר של ג'ין מ. אואל (בסוף שנות ה-80 כל החיילים שהיו נוסעים לאילת בקו 444 היו קוראים את זה). גיבורת הספר, היא נערת הומו ספיינס חטובה, שנראית בדיוק כמו נערה אירופית מודרנית. לאחר שבני שבטה המפותח נכחדו ברעידת אדמה, היא נודדת ונקלעת לנחלתו של שבט זר של נאנדרתלים, המכונה "שבט דב המערות". האמת שעכשיו אני מתקשה להבין למה חשפו אותנו לסרט הזה. כל מי שצפה בזמנו בסרט שהופק בעקבות הספר, בכיכובה של דריל האנה, לא יוכל לשכוח את חיכוכי הידיים האגרסיביים שסימנו אצל הניאנדרתלים את כוונתם לפצוח במקצה של אונס בין-מיני. גם ביצירות אחרות, ייצוגיהם של הניאנדרתלים נעו על הציר שבין סלידה לחמלה.
למעשה, הייצוגים האלה עושים לניאנדרתלים עוול די גדול. מיד עם גילוי הגולגלות הניאנדרתליות הראשונות, שבתה את תשומת ליבם של החוקרים תכונה אנטומית מסתורית: הם מצאו שמוחו של הניאנדרתל היה גדול ממוחנו ביותר מעשרה אחוזים. במשך השנים, תכונה זו הציתה את דמיונם של חובבי ספקולציות, ושימשה בסיס לכמה תיאוריות – למשל שהניאנדרתלים היו מסוגלים לפתור בעיות פילוסופיות מורכבות, ושעם הכחדותם עבר מן העולם ידע רב ערך שבני האדם לא יוכלו לרכוש לעולם. היו גם שטענו שהם ידעו לערוך סיאנסים, ואפילו שהם חיו במעין חברת מופת סוציאליסטית. הטענות האלה נהדפו די מהר על ידי חוקרי האבולוציה, שטענו שמוחם של הנאנדרתלים היה עשיר יותר בתאי שומן, ולכן נפח הגולגולת הגדול אינו מעיד על אינטליגנציה. לעומת זאת, לפני כמה שנים נמצאו שרידים הרומזים שהנאנדרתלים נהגו לאכול את בני מינם. החוקרים הצרפתים שגילו את השרידים, טענו שהקניבליזם מעיד דווקא על תפישה סימבולית מפותחת. "אכילת אדם מעידה על עידון אינטלקטואלי מפותח ביותר", כתבו החוקרים.

****
מעניין לציין שכאשר התגלו הנאנדרתלים, הרעיון של בני אדם ממקור אחר היה יותר מקובל מאשר היום. כבר במאה ה-17 טען יהודי מומר בשם איזאק לה פיירר שהתיאור של ראשית האנושות המופיע בספר בראשית, כלומר סיפור אדם וחווה, מתייחס רק למקורותיהם של היהודים; וששאר בני האדם נבראו עוד לפני כן בבריאה נפרדת. לה פיירר הביא לכך הוכחה די מבריקה: אחרי שהרג את הבל, מתלונן קין לאלוהים כי "והייתי נע ונד בארץ והיה כל מצאי יהרגני" (בראשית ד י"ד), ואחר כך הוא לוקח אשה ומקים עיר. מכאן שהיו עוד אנשים בעולם שאינם בני אדם. אם נלך לפי התפישה הזו, הנאנדרתלים הם הגויים, וההומו ספיינס הם היהודים.
אחרי שהתגלו הנאנדרתלים, היו שטענו שאלה הם בני האלוהים המסתוריים מבראשית פרק ו', או אפילו הענקים שחיו בארץ האמורי לפני הג'נוסייד של בני ישראל. במאות השנים הבאות שימשה התיאוריה בסיס להתפתחות התיאוריות הגזעניות, על פיהן הגזעים השונים של בני האדם התפתחו בנפרד זה מזה ולכן הם שונים באופן מהותי. עוד בשנות השישים, פירסם האנתרופולוג האמריקאי קלטון קון ספר בשם "מוצא הגזעים", בו טען שההבדלים בין הגזעים האנושיים השונים התפתחו כבר בשלב ההומו ארקטוס, לפני יותר ממיליון שנה. אבל בשנות השבעים נראה היה שתיאורית "ההתפתחות הרב אזורית" נשללה לחלוטין, והתגבשה התמונה המקובלת כיום על רוב החוקרים, על פיה כל בני האדם החיים כיום הם צאצאים של יציאה מאוחרת מאפריקה, והתפצלו לפני לא יותר מ-50 אלף שנה.

******

אבל האם הנאנדרתלים בכלל נכחדו? במשך שנים ניטשה מחלוקת בקהילה המדעית השאלה האם הענף הניאנדרתלי במשפחת האדם נכרת לחלוטין, או ששרידים ממנו נותרו עדיין בתוך האוכלוסייה האירופית של ימינו. על פי אחת התיאוריות, גנים שנותרו כתוצאה מהכלאה בין בני אדם לניאנדרתלים הם המקור להפרעה הגנטית הגורמת לאוטיזם אצל ילדים בני זמננו. במשך השנים הועלו השערות שזיהו כמה עמים אירופיים – ביניהם ההונגרים והבסקים – כצאצאיהם של שבטי ניאנדרתלים שנותרו ביבשת. לפני כמה שנים פירסמה רוזלינד הרדינג, מדענית מהמכון לרפואה מולקולרית של אוקספורד, מחקר בו הועלתה האפשרות שצבע השיער האדום של רבים מהסקוטים מקורו באבותיהם הניאנדרתלים. בשנים האחרונות כבר מעטים התייחסו ברצינות לתיאוריות מהסוג הזה. המחקרים הגנטיים אישרו בזה אחר זה את מה שהחוקרים ממילא חשבו: שבאוכלוסיה האירופית לא נשארו גנים של ניאנדרתלים. והנה, בתחילת החודש התמונה התהפכה: מחקר דנ"א שנערך במכון מקס פלנק גילה שהאירופים והאסתיים נושאים דנ"א ניאנדרתלי בשיעור משמעותי – עד 4%. "כנראה שהיתה הכלאה ברמה מסוימת", אמר החוקר סוונטה פאבו, ולבסוף הוא תוהה "אם יש טעם בכלל להציג את עצמנו כמין נפרד מהם או לא".

******
למחקר הגנטי על הדנ"א הניאנדרתלי הוקדשו כתבות מקיפות בכל העיתונים המובילים. פחות תשומת לב הוקדשה למאמר מעניין יותר, שהתפרסם בחודש שעבר בכתב העת היוקרתי PNAS מאמר ממש מרגש, של חוקר בשם ניקולס קונרד מאוניברסיטת טיבינגן. על בסיס ממצאים מהשנים האחרונות, קונרד מערער שם לגמרי על הצורה שבה אנחנו תופשים את יחסינו עם הנאנדרתלים, ואת עברנו הקדום בכלל. כפי שציינו קודם, ההנחה המקובלת שמעצבת את הדיסציפלינות של אבולוציית האדם ואנתרופולוגיה היא ש"ההיסטוריה" או "הציוויליזציה" היא פרויקט שלנו; כלומר שההצטברות של הידע הטכנולוגי, התרבות והמבנים הפוליטיים – כל הידע והמיומנויות שאינן מולדות – שייכת בלעדית להיסטוריה האנושית. אפילו אנשים שמאוד מתנגדים להחזרת רמת הגולן לא יגידו ש"הנשרים בגולן פיתחו מורשת תרבותית ייחודית". באותו אופן, ההנחה היא שהיצורים האנושיים הארכאיים שקדמו לאדם הם הומוגניים מבחינה תרבותית; הם לא צברו זיכרון תרבותי, אלא התקיימו לאורך זמן במצב סטאטי של היעדר היסטוריה.
והנה, קונרד טוען שבתיאור הקלאסי של ראשית ההתפתחות הציוויליזטורית יש כמה חולשות בסיסיות. אחד הממצאים הסודקים את הסיפור הקלאסי הן כמה גולגולות שהתגלו במערת קפצה כאן בכרמל: באותה מערה, נמצאו שרידים של ניאנדרתל ושל הומו ספיינס באותה מערה. מה שהפתיע את החוקרים היה שהניאנדרתלים, שנחשבים למין הקדום יותר, הגיעו לשם תקופה ארוכה אחרי ההומו ספיינס. קונרד מסיק שדווקא הניאנדרתלים כבשו מחדש את הארץ, או לפחות את הכרמל, מידי בני האדם המודרניים. בניגוד לעמדה השלטת, על פיה יסודות הציוויליזציה האנושית הובאו על ידי ההומו ספיינס מאפריקה, קונרד מציע שמקורות התרבות האנושית הם מגוונים: אולי חלק מההמצאות (לא) רשומות על שמם של הניאנדרתלים.
אם לספר את הסיפור בצורה יותר אילוסטרטיווית, אפשר לדמיין ששבט כלשהו של בני אדם מודרניים הגיע למזרח התיכון. לניאנדרתלים האלה היתה תרבות מפותחת לא פחות מלבני האדם; הם ייצרו כלים, והיו להם מיתוסים – אולי אפילו המיתוס של המבול או של אדם וחווה. אולי הם גם המציאו את ברית המילה או את האיסור על הטרדה מינית. את כל הדברים האלה ההומו ספיינס למדו מהשבט הניאנדרתלי. היחסים האלה נמשכו מאות שנים או שנים אחדות; אחר כך, כמו שקורה לפעמים, שני השבטים נלחמו, ובהדרגה או בבת אחת הנאנדרתלים נכחדו. בכל מקרה, המורשת שלהם נותרה ארוגה בתוך התרבות שלנו.
נדמה לי שיש במסקנות האלה משהו מעודד לגבי התרבות שלנו. בסופו של דבר, לא רק שלא ברור אם אנחנו הרגנו את הניאנדרתלים – אפילו לא ברור אם הם מתו. קל לנו לחשוב שהיינו פעם אנשי מערות, ועכשיו התקדמנו הלאה. אבל האמת היא יותר פשוטה: אנחנו ניאנדרתלים. הנאנדרתלים הם אנחנו.