תהילתם של משחיתי המידות

משה סקאל

כשהייתי ילד, בשעות הצהריים של אחד מימי העצמאות, ערכה משפחתי פיקניק בגן העצמאות בתל אביב יחד עם חברים של הורי. בנם של החברים סיפר לי בלחש שבשיחים "יש הומואים", וגם סיפר בכמה מלים מעורפלות מה הם עושים שם, בין השיחים. אני זוכר שהסתקרנתי ומיהרתי לגשת לשיחים ולהציץ, ואכן ראיתי שם גבר – אך למרבה האכזבה (או הרווחה) הוא היה לבדו וניגש לשם רק כדי להטיל את מימיו. שנים אחר-כך שוטטתי עם חבר ישראלי בבר של קרוזינג הומואי בפריז. היינו כבני עשרים, אולי קצת יותר. לא עברו כמה דקות וכבר ניגש אלינו גבר אנגלי הדור פנים ואמר: "זה לא מקום בשביל בחורים כמוכם". ובניסיון אלטרואיסטי להציל את נפשותינו הזכות הודיע לנו באנגלית צחה: "עדיף שתלכו מכאן מיד".

זה היה בפריז בשנות האלפיים. שנים רבות קודם לכן, ב-1834, החליט הדוכס רמבוטו, ראש נפת הסֵן האחראי לעיר פריז, לדאוג "לספק את הצרכים הטבעיים של העוברים והשבים" ובהזדמנות זו גם לשפר את ההיגיינה העירונית. עד מהרה הוצבו 478 משתנות ציבוריות ברחבי עיר האורות: היו אלה מתקנים ירוקים עשויים מתכת, שבין תאיהם נקבעה מחיצה כדי לשמור על פרטיותם של המשתמשים. האופוזיציה כינתה את המשתנות הללו "מִתקן רמבוטו", ולכן הזדרז ראש הנפה לקרוא להם "מתקן אספסיאנוס", על שמו של הקיסר הרומי שהנהיג לראשונה תשלום בעבור השימוש במשתנות ציבוריות וטבע את המושג "לכסף אין ריח".

עד מהרה הפכו המשתנות הציבוריות הללו למקומות מפגש של גברים לצורכי סקס (ע"ע קרוזינג). אפשר לקרוא עליהן בספרו של רז'יס רוונן (Régis Revenin), "הומוסקסואליות וזנות ממין זכר בפריז (1870-1918)". רוונן, היסטוריון וחוקר מגדר, כותב על חייהם של ההומוסקסואלים בתקופת ה"בֶּל אֶפּוֹק" בפריז. הוא מספר על מקומות הקרוזינג של ההומואים, על היחס כלפיהם מצד השוטרים, בתי המשפט והתקשורת, ומסתמך בדבריו על ארכיוני המשטרה, על רשימות בעיתונות הכתובה, על פרסומים רפואיים, על סיפורים אוטוביוגרפיים ועל שלל מקורות ספרותיים.

בשנת 1904 כבר נמנו כארבעת אלפים משתנות ציבוריות בפריז. בפי ההומוסקסואלים בני התקופה הם כונו "מפרצים" או "ספלים" או פשוט: "ז'ינט". יתרונותיהן כמקומות מפגש היו ברורים: הן היו פתוחות בחינם לציבור, הן היו פרושות על פני העיר כולה, הן שימשו בדרך כלל גברים בלבד, ואף שהיו מקום ציבורי, הן היו נסתרות מפני מבטיהם של העוברים והשבים.

סופרים רבים כתבו על המשתנות הציבוריות המהוללות האלה ועל המפגשים שהתקיימו בהן. אחת הדמויות המפורסמות מה"בל אפוק" היא דמותו של הברון דה שרלוּס ביצירתו של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד". בכרך "האסירה" (שעדיין לא תורגם לעברית) אומר בעל מלון על אותו שרלוס: "ברור שהברון שרלוס חלה במחלה מכיוון שהוא נשאר כל כך הרבה זמן רב במשתנה. זה מה שקורה לרודפי שמלות ותיקים כמוהו". (התרגומים ברשימה הזאת הם שלי, אלא אם כן צוין אחרת).

בדו"ח משטרתי שנכתב ב-1917 ברובע השני בפריז נאמר כי גברת אחת התריעה שראתה שני גברים מאוננים במשתנה הציבורית. שוער הבניין הגיע למקום בזריזות ודיווח כי ראה "מחווה מגונה של קצין שאוֹנן לאחד בשם גוז'אר – חייל פשוט בחיל הרגלים. הוא החזיק את איברו של החייל בידו השמאלית". לאחר מעצרם הודו השניים כי אמנם נמצאו במשתנה הציבורית זה לצד זה, אך הצהירו כי אינם מכירים זה את זה וכי לא ביצעו אף לא אחד מהמעשים המגונים שייחס להם השוער. גם בזמן שעימתו אותם, המשיך כל אחד מהם להחזיק בגרסתו.

המשתנות הציבוריות הפריזאיות ב"בל אפוק" הן גם המקומות שבהם הומצא כנראה ה"גלורי הול" (חורים לעינוג הדדי משני צידי המחיצה), לפחות בגרסתו הצרפתית. השוהים בתאים נהגו להבקיע חורים שאפשרו לבצע אקט מיני מבלי להימצא יחד באותו התא, ולפיכך להסתכן פחות. בכל בוקר סתמו אנשי העירייה את החורים שהובקעו במחיצות, ובכל ערב חוררו המחיצות מחדש. לבסוף החליפו את המחיצות הרעועות במחיצות ממתכת משוריינת. גברברי פריז נאלצו לשוב הביתה מתוסכלים במשך שבועיים או שלושה, אבל אחר-כך הובקעו גם המחיצות החדשות האלה, ובדיווחי המשטרה נרשם כי ה"התרחשות האנטי-פיזית"ממשיכה ביתר שאת.

בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים ראו רבים בהומוסקסואליות תופעה מדבקת. במאמר שפורסם בכתב העת הפריזאי Fantasio ב-1909 נכתב: "תחת עינה הסובלנית של המשטרה שלנו, בתי מרזח סלקטיביים הנגועים בדרכי הכּת החדשה הזו, מקבלים ערב ערב בשעריהם קהל של חולים, של סוטים, של סנובים, של פרובינציאליים ושל זרים". הרעיון של ההידבקות בהומוסקסואליות התיישב יפה עם החרדה האופיינית לסוף המאה התשע-עשרה מפני "סוף העולם". ב-1896 כתב הרופא ד"ר ז'ורז' סן-פול כך: "ייתכן שעלינו להסתכל על האקט המנוגד לטבע כעל אחת התופעות האופייניות לקִצם הטבעי של הגזעים; גברים שאינם מסוגלים להיות גורם יצרני מזדווגים עם בני מינם בזיווגים עקרים".

ואילו העיתונאי אנרי פוּקייה כתב כמה שנים קודם לכן: "משוררים במיוחד (…) מפיקים הנאה מעצם היציאה נגד הרגש הציבורי בכל הכרוך במוסר. הם העלו על נס את לסבוס ואף את סדום. (…) אלא שיש סכנה בהפגנת אדישות גדולה מדי או באהדה כלפי גחמות הדמיון הללו, המחלישות ומנוונות את הגזע. הספרוּת בעידן הדמוקרטיה שוב אינה רק מקור להנאתה של שכבה מובחנת של אריסטוקרטים (…). יש לה השפעה על ההמון. על כן יש לקוות שלא נגיע להיות 'סוף פסוק' מרוב רצון להיות 'סוף המאה'".

ושוב מרסל פרוסט. בכרך"סדום ועמורה" מתוך "בעקבות הזמן האבוד" התייחס הסופר הגדול לשאלת "גזעם" של ההולכים נגד הטבע, וגם יצר חיבור מעניין בין הסכנה שבהומוסקסואליות לבין הציונות:

"גזע שרובצת עליו קללה, ואשר הכרח הוא לו לחיות בשקר ובשבועות שווא, שֶכֵּן תשוקתו, הוא יודע, היא לקלון ולכלימה בעיני הבריות, ואיש אינו רשאי להודות בה. […] ואכן, בכל ארץ וארץ הם מכוננים מושבה מזרחית משכילה, מוזיקאית, הולכת רכיל, ולה מעלות כְּלִילוֹת קסם ופגמים שאין לשאתם […] וכאשר הם מבקשים למצוא שותפים לנטייתם, אין הם פונים דווקא אל אלה הנראים כבעלי נטייה מוקדמת לזה, כפי שינהג למשל המכוּר למורפין בבקשו להפיץ את הסם, אלא, מתוך להיטות של שליחי בשׂורה, לאלה הנראים להם ראויים לכך, כשם שאחרים מטיפים לציונוּת, לסרבנות, לסן-סימוניזם, לצמחונות או לאנרכיזם. […] בדפים הבאים נתוודע אליהם בהעמקה רבה יותר; אך לעת עתה אנו מבקשים להתריע מפני טעותם הגורלית של אלה העלולים לבקש – בדומה לאותם שצידדו בקיומה של תנועה ציונית – לייסד תנועה של סדומאים ולבנות מחדש את סדום." (מצרפתית: דורי מנור)

התנועה הציונית דווקא יסדה לבסוף מדינה, וברבות הימים קמו בה כמה מוסדות שרוחהּ של סדום שורה עליהם, אבל החל בסוף המאה הקודמת – מאז התמסדותה של "הקהילה הגאה" – אולי בגלל הפחד מ"סוף המאה" או מ"סוף הכול", מזכירים לנו מדי פעם כיצד ראוי שננהל את חיינו. לאחרונה למשל התריע בכיר בקהילה, גל אוחובסקי, מפני פריצוּת מינית מוגזמת בקרב אזרחי סדום; כמה שנים לפניו הצהיר בכיר אחר, יניב ויצמן, כי "גן העצמאות סיים את תפקידו ההיסטורי"; וממש לאחרונה דווח באתר ישראלי כי לסביות עשו סקס בשירותים של מקדונלדס בפנסילבניה והותקפו על ידי המון זועם. למותר לציין כי הטוקבקיסטים הישראלים מיהרו להסתער על שתי הסוטות.

מעניין להיזכר בהקשר הזה בספרו הז'אן-ז'נאי של הסופר הפולני העכשווי מיכאל ויטקובסקי, "חוף לובייבו" (בתרגומו של עילי הלפרן). הגיבורים של ויטקובסקי "בדרך כלל לא רוצים להפוך לנשים של ממש, רק להיות 'ברנשים מענטזים'". הם לעולם נמצאים "באזורים העליונים של התחתית". הם מסרבים לנטוש את הפארקים הציבוריים, את השיחים, את המשתנות, את החניונים, את כל ההוויה המינית הזאת, שה"אמנסיפציה של ההומואים" טיאטאה מהרחובות, כפי שוויקטובסקי מכנה זאת.

אני שואל את עצמי מה כל-כך מקומם אותי בדבריהם של האנטי-ויטקובסקאים, אלה שאומרים לנו כיצד לנהל את חיי האישוּת שלנו. זאת לא רק הנימה המתחסדת והצדקנית שעולה מדבריהם של אנשים רבים, וגם לא רק האנוכיות והרודנות הכרוכות ללא הפרד בצורך להורות לאנשים כיצד לנהל את חיי המין והאהבה שלהם (והרי כמה אלימוּת יש בדרישה לחיות כך ולא כך). גם לא רק התפיסה של ההיסטוריה ההומוסקסואלית כמעין היסטוריה ליניארית – תפיסה של קִדמה המעלה על נס את ההומואים החדשים ודוחקת לאחור את כל "בני החושך", מבלי רצון בכלל להתבונן בתמונה המלאה ולחשוב במה בעצם מתבטאת ה"קִדמה" הזאת ומה הוא בכלל תפקידם של ההומואים בחברה: האם עליהם להיעשות בשר מבשרהּ? האם שומה על כל הומו ועל כל לסבית להשתתף במאמץ המלחמתי ולתרום ל"חוסנהּ" של החברה ע"י התגייסות לשורות הצבא, המשפחה, כלכלת השוק וכיו"ב? אני נזכר בהקשר הזה בתשובתו של פלובר – דווקא סטרייט בדרך כלל (פרט לכמה אפיזודות חביבות בזמן מסעו למצרים) – כאשר שאלו אותו לאיזו תהילה הוא שואף: "לתהילתו של משחית המידות", הוא ענה.

ואולי זה הדבר שחסר כל-כך ב"תרבות" הלהט"בית בישראל כיום: השאיפה לא להשתייך לרוב אלא להתבדל, להיות שונים, לנהל אחרת את חיי המשפחה, את חיי המין, את החיים המקצועיים. שהרי הדגם, התבנית, שמציעים כמה מ"בכירי הקהילה" היא תבנית משעממת עד מוות, ובעיקר – אין היא מאפשרת לאדם ליצור את חייו ולפעול בהם כבן חורין. אדם יכול לעקור מארצו או להישאר בה, הוא רשאי לאחוז במקצוע כזה או אחר, להיות מונוגמי או לא, לצאת עם בחורים בגילו או מבוגרים או צעירים ממנו בהרבה, להביא ילדים לעולם או לא, כל זה לא משנה כל עוד אין הוא פוגע באיש, וכל עוד הוא מחליט בדעה צלולה איך לנהל את חייו. זה הדבר שרבים מ"בכירי הקהילה" היו רוצים למנוע מאזרחי סדום שלנו. באמונתם העיוורת בצדקת הכלל הם מבקשים למנוע מאתנו לפלס את דרכנו, להבקיע שבילים חדשים, לטעות, להיות צודקים, לרוות עונג. במקום זאת הם דורשים מכולנו לערוך "חשבון נפש".

ההיגייינה הציבורית והקִדמה טאטו בסופו של דבר מרחובות פריז את מִתקני אספסיאנוס – ממש כפי שכך וכך שנים אחר כך נגזמו השיחים בגן העצמאות. אבל רוחם של המקומות האלה נשארה והיא מוסיפה לרחף בינינו כמו להכעיס. אין זאת אלא שיש דברים שאפילו הקִדמה – וליתר דיוק: אלה שנושאים לשווא את שמה של הקדמה – אינה יכולה להם.

דימויים: איור ודיוקן של הרוזן רובר דה מונטסקייה (1855-1921), מקור ההשראה לדמותו של הברון דה-שרלוס, ומשתנה ציבורית מהסוג שהברון דה-שרלוס נהג לפקוד. 

מותק, הילדים יתבלבלו!

עיישה עזמי. הייתם בוטחים בה?

לפני כמה שנים התחוללה בבריטניה אחת הסערות העיתיות, אחרי שטוני בלייר, אז עדיין ראש הממשלה, תמך בפיטוריה של המורה עיישה עזמי. הסיבה: עזמי לימדה בכיתה בעודה חובשת ניקאב. “הילדים לא מבינים", הסבירו מנהליה, שהרי הפה של המורה חבוי מאחורי האריג האטום.

נזכרתי בזה השבוע נוכח הדיון הסוער באמריקה סביב ENDA, הצעת חוק הנדונה בקונגרס ואמורה לאסור אפליה בקבלה לעבודה על רקע העדפה מינית וזהות מגדרית. במרכז הדיון עומדת השאלה האם יש להכליל בהצעה גם טרנסג'נדרים, כאשר אחד הטיעונים הבולטים נגד הכללתם הוא שזה יחייב בתי ספר לקבל לעבודה מורים טרנסג'נדרים. מורה כזה עשוי, אבוי, לבלבל את הילדים (על טיעון אחר, מבריק יותר, לפיו הפרטיות בשירותי הנשים בעבודה תיפגע כי ייכנסו לשם גם "גברים", נדלג ברשותכם).

אחסוך מכם את המניפסט המוכן עמי תמיד בעד בלבול ובזכות המבוכה (הנה כמה טענות סבירות בדבר התועלת הטמונה בבלבול הילדים, לפחות בכל הנוגע למגדר). הפעם, קוראות יקרות, אני רוצה לדבר על האופן שבו הילדים – הילדים שלנו – משמשים כמעטה לגיטימי וזמין תמיד למגוון דיעות ליברמניות.

זה לא שאנחנו נגעלים ופוחדים מהניקאב – אלה הילדים שלא יבינו. זה לא שמפריע לי שגבר מגדל ציצי, אבל חראם על הילד, הוא עלול להתבלבל (חס וחלילה גם הוא עוד ייקח הורמונים). אני עצמי מאמינה בשוויון ערך האדם, אבל אין מצב לקחת מטפלת ערבייה לתינוקת (הפנינה האחרונה שייכת לרכש החדש של "הארץ" החדש, קרני אלדד. היא אכן מאוד מעצבנת, אבל אולי עדיף פובליציסטית גזענית במוצהר מכמה יואל מרקוסים בהכחשה).

לפני שנה–שנתיים התקיים בחוגים תל אביביים דיון נוקב אודות פניו החדשים והמוארים של גן העצמאות. פקחי עירייה החלו להטריד גברים שהשתובבו, כמנהג הדורות, בין השיחים בחושך. קם קול צעקה על דחיקתם מהשטח. באחד הוויכוחים הללו, בשיחה פרטית, התייצב ליברל מושבע אחד (השם שמור במערכת) – "בחור טוב" לכל הדעות – לצד העירייה, וטען שיש להכרית את הסקס מהגן, מה גם שהומוסקסואליות בישראל החדשה, הליברלית והנאורה היא כבר לא תירוץ להסתתרות מבישה שכזו. נטען כנגדו משהו על חרדים, ערבים וצעירים, ואולי גם משהו על המימד המשחרר של סקס ציבורי. בלי להיכנס ממש לוויכוח, כדאי להתעכב על הטיעון הניצח שלו, אחריו לא נמשך הדיון (ולא היה טעם להמשיך אותו): “כשאני הולך עם הילדה שלי בערב, אני לא רוצה שגברים יזדיינו לי בין השיחים".

אפשר לנתח את האמירה הזו מכמה כיוונים. אפשר למשל לראות כיצד הוא משרטט מחדש גבול בין נורמליות סטרייטית (המסומנת על ידי הורות) לבין הומואים, או יותר נכון בין הנורמטיביות החדשה (הכוללת גם הומואים, אבל נורמאליים, כאלה שהולכים לסיירת ועושים ילדים כמו כולם, ו/או – כמו גל אוחובסקי או חבר מועצת העיר יניב וייצמן – מסתייגים מסקס בגן), לבין חריגים, סוטים וחיות אחרות (כפי שנכתב בלא מעט טוקבקים, “שיפסיקו להיות חיות ויעשו סקס בחדר השינה"). זה גם אומר משהו על השטחיות של הסובלנות שלו, שהרי זו רק "סובלנות למרות ש".

אבל זה לא פוסט על פרשת גן העצמאות (הערת אגב: גם במקרה הזה עדיפה אולי אמירה הומופובית מפורשת על פני ההתייפייפות האסתטיציסטית של אריאל הירשפלד ביום שישי האחרון). אותי מעניינים הפעם הילדים, ולא רק כדרך לסמן את הנורמאליות של ההורים שלהם. הילדים לא (רק) מסמנים את הנורמאליות – הילדים הם הם הנורמאליות. הם מגלמים אותה בגופם הרך. אם ההורים שלהם נורמאלים, זה לא בזכות הילדים שלהם, אלא בזכות הילדים הנורמאלים שהם היו. הילדות הנורמאלית אמורה לספק לאדם את הגרעין הנורמאלי, הנכון, הטבעי וההרמוני שילווה אותו כל חייו. כך הוא יוכל להיות ליברלי, לגלות פתיחות ל"אחר", להיפגש עם ערבים בסמינר בגרמניה, להצביע למרצ ולקדימה לסירוגין – מה שרק תרצו – אבל להישאר במהותו אדם נורמאלי.

עפרי כבר כתב פה כיצד הזמן שלנו הוא זמן החרדה משינוי, דווקא אל מול שטף השינויים. הגוף – הנתון הטבעי וה"קשה" הזה לכאורה – הוא מפלט אפשרי ולכן החרדה משינוי הגוף גדולה עוד יותר. אם הגוף הוא משענת (קנה רצוץ) במערכה הזו, אזי הילדות – בה מתעצב הגוף הזה וסופח אליו משמעויות יסודיות (בן/בת, יפה/מכוער, לסבית/סטרייטית, בהירה/כהה) – היא קריטית במיוחד. גם ההורים הליברלים ביותר, שאוהבים לחשוב על עצמם כפתוחים מאוד לשינויים ולמיני אחרויות, רוצים לפקח על ההתעצבות הזו ולווסת אותה. למעשה, דווקא בשל הפתיחות שלהם, חשוב עוד יותר שהילד יהיה "בסדר", אחרת הוא לא יעמוד בשטף האחרויות. הוא עלול ממש להפוך לאחר!

ההורים הפלורליסטים הללו כבר אינם יכולים (לא מבחינת דימויים העצמי ולא מבחינת הציפיות החברתיות מהם) לטעון טענות עקרוניות נגד אופציות חיים אחרות (הורים רבים אף מתקשים לנסח טיעון אינטיליגנטי נגד חזרה בתשובה), ולכן גם יתקשו לשכנע את הילד, לכשיגדל, לדבוק בדרך החיים שלהם, זו שהם חושבים עליה כ"נורמאלית". לכן הם חייבים להטביע את הנורמאליות בחוזקה בגוף של הרך הנולד, בתקווה שהיא תגן על הנער מפיתויים ושינויים מוגזמים מדי.

אם פעם היה לנו האידיאל המנחם של "יפי הבלורית והטוהר", כלומר הורים רצו שילדם יגדל להיות חסון, בהיר–שיער וח(ב)רמן, מין ירון זהבי – ושהילדה תתחתן עם אחד כזה – היום זה כבר פחות לגיטימי. הזמן היחיד שבו עוד אפשר לחגוג את האידיאל הישן הוא הילדות, במיוחד במשפחות אשכנזיות בהן הילדים נותרים בלונדינים, לעתים קרובות, עד גיל בית הספר. הילד נולד סטרייט, בהיר וחברותי – בקיצור, הסובייקט של הנאורות. הומוסקסואליות, מהגרים, ערבים – כל אלה עדיין דאגות רחוקות שמוטב להדחיק. מן הסתם, כל זה חזק במיוחד בישראל, לאור תאוות הוולדנות שלנו.

סובייקטים של הנאורות (או: ילדי השמש)

כאשר מישהו מכניס ילדים לדיון, הוא בעצם מכניס לוויכוח את הצירוף "טבע האדם" (או “טבע היהודי” אצל אלדד, או “טבע המערבי” אצל טוני בלייר). מהו "טבע האדם" בהקשר דנן? זה היסוד, העובדה הקשה, סלע קיומנו. על זה אין על מה לדבר. אמנם זה לא אופנתי לדבר על טבע קבוע ואחיד לאדם, לא כל שכן טבע יהודי או מערבי (אתה יודעים, בגלל הפוסטמודרניזם וכו'), אבל בשביל זה בדיוק טובים הילדים – יופימיזם לאותה מהות אנושית שהפכה לטאבו. לכן, כשחוששים שהילדים יתבלבלו בגלל המורה הטרנסג'נדר, מישהו בעצם רוצה לומר: טרנסג'נדר זה מוזר וחריג, לא טבעי, גם אותי הוא מבלבל ומטריד. תחשבו למשל על הדוגמא של המורה עם הניקאב – האם מורה מגמגם, נגיד, הוא לא בעייתי להבנה בכיתה? אלא שטוני בלייר יחשוב אולי שקבלה של מגמגמים היא מעשה נאות, ממש חלק מהטבע ה"מערבי" (או "המורשת היודו–נוצרית”). מורה עם ניקאב – זה זר לנו. זה מפחיד. אבל היות שאי אפשר לדבר על זה, עדיף להשתמש בילדים. אבוי, הם לא מבינים.

לכן, יאמר הליברל: זה לא אני שמאוים ממראה הגברים בין השיחים, זו הילדה שלי. הילדה חלילה תתבלבל. היא עלולה להימשך, חלילה, לנשים או לחיות או, חלילה, לגברים (והרי היא רק ילדה!). כך תיפגם תקופת הילדות, הבועה הפסטורלית בה חשוב שהיא תשחק בבובות ותגרוב גרביים ורודות, תפגוש ערביות ללא ניקאב ורק בסיטואציות מפוקחות ומאובטחות.

עכשיו, חשוב להבהיר: זה לא שלעורכי "ארץ האמורי" אין כל מיני דיעות קדומות והעדפות אסתטיות. יש דרכי חיים שאני נרתע ואף נגעל מהן. אבל אני מנסה להקפיד על עיקרון חשוב: אם אני לא מצליח לנסח טיעון רציונאלי נגדן, כזה שאינו מסתכם ב"זה מגעיל", אז אני שומר על התחושות הללו לעצמי, לבטח לא כותב עליהן בעיתון כמו קרני אלדד. הדיבור הזה הוא דוחה. אני מוכן לסבול זאת עד גבול מסוים כשזה מגיע מקבוצות מוחלשות אבל בדרך כלל זה בא מהצד ההגמוני בוויכוח – ראש ממשלת בריטניה, הליברל היאפי האנונימי או מתנחלת גזענית שיושבת על הווריד (ועל האדמות) של הנתינים שלה. או אז זו פשוט כוחנות נגד חלשים, ועוד מבלי להשקיע את המאמץ המינימלי הדרוש להתנסחות אינטיליגנטית.

אבל בדוגמאות שהבאתי בפוסט נעשה דבר חמור עוד יותר – לדוברים אין אפילו את האומץ לקחת אחריות על ההיגעלויות שלהם, על הבחירה לספר עליהן לציבור. הרבה יותר קל לנצל את הילדים, להגיד שהם "יתבלבלו". ופה אני מגיע ליתרון הגדול ביותר של הפעוטות מבחינת ההורה המנצל: הם באמת לא מבינים – ואני מתכוון את ההורים שלהם, לא את המורה בניקאב. אפשר להשתמש בהם מבלי לטרוח לשאול לדעתם.

דני האפור. "כמה מהילדים פתחו לי את החנות"

ככה, בשנות השישים והשבעים העליזות השתמשו בילדים כדי לחגוג את המיניות המשחררת, וכדי לאשר למבוגרים את הדימוי העצמי החדש והמרדני. ז'אן פול סארטר, ז'אק דרידה, סימון דה בובואר ושר החוץ הנוכחי, ברנאר קושנר, חתמו על עצומות בעד לגאליזציה של מגע מיני עם ילדים. דניאל כהן–בנדיט, "דני האדום" שהפך ברבות השנים לחבר פרלמנט אירופי מכובד, אף סיפר אז באחד העיתונים כיצד ליטף פעוטות בגן הילדים ה"אלטרנטיבי" שבו עבד בפרנקפורט. כיום, בעידן פוריטאני וחרד יותר, הילדים משמשים למטרות אחרות. גם זה סוג של abuse.

בקיצור, הניחו לילדים. תנו להם לגדול בשקט. בואו נתווכח כמו גדולים.