Posts Tagged ‘ג'מאל זחלקה’

מ-ה ק-ר-ה ל-ע-מ-י-ר ב-נ-י-ו-ן?

11 בפברואר 2010

יש איזו תבנית חוזרת בכמה מהשערוריות התקשורתיות של התקופה האחרונה. כבר מהפרומו הראשון לתוכנית "המקור", שבו הופיעו פניו הסמוקות של עמיר בניון, משהו בסיטואציה נראה לי מוכר. פאנל של אשכנזים משתוממים עומדים בצד אחד של המסך. בצד השני יש דמות מוכרת, לא אשכנזית, שפשוט חוטפת עליהם חררה. הקריינים של הפרומו חוגגים:
מה קרה למורן מזוז?
מה קרה לג'מאל זחאלקה??
מ-ה ק-ר-ה  ל-ע-מ-י-ר  ב-נ-י-ו-ן???
תמיד זה יהיה "הקטע שעמיר בניון לא היה רוצה שתראו", או "מורן מזוז יוצאת משליטה!".  והיא אכן יוצאת משליטה – השאלה מהשליטה של מי.
זה צפוי לקרות שוב ושוב בתקופה הקרובה, עד שבסוף התבנית המוכרת של אולפן טלוויזיה פשוט לא תוכל לתפקד יותר, כי הקוד הבסיסי שלה יפסיק לפעול. המוכפף-המרואיין מתנפל על המדיום עצמו, מפנה את האצבע אל המראיינים או השופטים; אותם שופטים שאמורים להיות שקופים, או לפחות צבעוניים-שקופים, כמו החלון במרכז שירות הלקוחות של אורנג'.
יתכן שמקור ההשראה הוא דווקא דודו טופז, לא בדיוק בלתי-אשכנזי, אבל גם במקרה שלו התבנית הבסיסית של הסיטואציה בעצם אינה שונה בהרבה: מרד אלים נגד קובעי הטעם שמנפץ, אם אפשר לומר כך, את מסך הטלוויזיה עצמו. אזרחי רומניה ידעו שהמשטר הקומוניסטי נפל רק כשהמפגינים ברחוב פשוט פרצו לאולפן החדשות והתיישבו בכיסא של הקריינים. אבל בעידן הנוכחי, שבו הפוליטיקה קורית בפועל בטלוויזיה, לא בטוח שצריך שמחוץ לאולפן ייצאו המונים לרחובות. כשהמרואיינים יעיפו באלימות את המראיינים (וזה כולל גם את הפרשנים ואת המרואיינים-פרשנים), זאת כבר תהיה המהפכה.
אני די נהנה לשמוע את רביב דרוקר מפטפט. הוא נעים לי בעיניים. אבל גם די ברור לי שזה רק בגלל שאני אשכנזי. יחד עם ירון לונדון אושרת קוטלר, דרוקר הוא הנציג המובהק ביותר של המעמד המכונה בבריטניה "Chattering classes" – אותם אלה שנהנים מהפריווילגיה לשבת באולפן ולהביע דיעה על ה-כ-ו-ל. בין אם הבעיה נוגעת לחייהם של פלסטינים, אתיופים או רוסים – הפאנדיטים של הפטפוט לא יהססו להכיל את כל נקודות המבט, להבין את הכול ולייצג את הכול.

אנחנו קצת מקשקשים בשש בערב (ערוץ 10)

"אנחנו על הכיפאק, יש לנו את גלי צה"ל ואת ערוץ 2. אנחנו קצת מקשקשים בשש בערב", אמר עמיר בניון באבחנה מדויקת להחריד, "אבל זה ייגמר, זה ייגמר מהר וייגמר בקרוב". מה מהות התחזית של בניון? לא במקרה, הוא מזכיר את בג"ץ, מזכיר את הרשות הפלסטינית, אבל בעיקר הוא מדבר על המדיה עצמה, על האירוע הטלוויזיוני שמתרחש בעודו מדבר. ושוב – בעולם שבו המדיה משמעותית לא פחות מהמערכת הפוליטית עצמה, "המעמד המפטפט" הוא לא רק מטאפורה או ייצוג: אלה באמת השליטים (והמעבר הקל והחלק של עיתונאים לכנסת הוא אחת ההוכחות לכך).
 בשונה מהקמפיינים של "העם נגד תקשורת עוינת", המוכפפים העכשוויים למדו שאין טעם לתקוף את התקשורת מחוץ לתקשורת. המרד קורה רק בזמן השידור. מה שצריך זה להגיע לשידור הטלוויזיוני עצמו, ולשבור את הכללים. הם חייבים להיות סמוקים, זועמים, לעצום עיניים, לצעוק מחוץ לפריים, מאחורי המצלמה (כמו זחאלקה).  כי כל עוד הם מדברים בנימוס, בתוך המסגרת, הם לא מפילים את המעמד המפטפט – הם מצטרפים אליו.
אין לי שום אשליות לגבי מה שיהיה אחרי שהמהפכה באולפני הטלוויזיה תושלם. כמו מהפיכות אחרות בחברה הישראלית, אף אחד לא מבטיח שמהמהפכה הזאת לא יצמח פאשיזם כזה או אחר. יכול להיות שגם עורכי "ארץ האמורי" ייתלו – ואם לא בכיכר העיר אז באחת הסימטאות הצדדיות (ולא יעזור אם הם יצעקו: 'עזבו אותי, ראיינתי פעם את סמי שלום-שטרית! אני מתנגד להגמוניה האשכנזו-ציונית! תקחו את גל אוחובסקי!). אבל זה לא משנה. המהפכה הזאת כבר קורית, בחודשים האחרונים. היא לא תשודר בטלוויזיה – היא כבר בטלוויזיה.