Posts Tagged ‘גלן בק’

במרחק שתי תקוות: פרשנויות וידיעות על המהפכה במצרים

11 בפברואר 2011

את העדכונים על המהפכה במצרים השוטפים תמצאו בקו חוץ; כהשלמה, קיבצנו מגוון נקודות מבט על האירועים מרחבי העולם והאזור:

מגזין הרשת Gayegypt.com, יחד עם שאר קהילת הלהט"ב שעל גדות הנילוס, מתייצבים בגאווה מאחורי המהפכה המצרית. להזכירכם: להומואים המצרים אין דבר להפסיד מלבד כבליהם. וקצת תמונות כאן וכאן

למי שעוד לא ראו: הריאיון היפה עם הלוחמת הפמיניסטית המצרית בת השמונים נוואל אל סעדאווי

כתבת וידיאו של ניו יורק טיימס חושפת: המהפכה במצרים לא היתה אלא פרויקט גמר של חבורת סטודנטים היפסטרים לאמנות מקהיר

מצגת: כל מה שרציתם לדעת על האחים המוסלמים בתמונות – מחסן אל-בנא ועד ועד סעד אל קטאני

עיתון Al-Ahram Weekly, שהיה עד לפני שבועיים שופר רמוס למדיי של השלטון המצרי אל העולם דובר האנגלית, שינה את פניו ונעשה די אופוזיציונרי. בין השאר: איך תסבירו לילדכם מה זה מהפכה? גמאל נקרומה (הבן של) מראיין את הודה עבד אל-נאצר (הבת של) על הדמיון בין מהפכות הדה-קולוניזציה למהפכת תחריר; כוכבי הקולנוע המצרי מגיבים על האירועים; ופרשנות על אפשריותה של מהפכה בסוריה

שליח "קפטן אינטרנט" דיווח כבר ב-2007 על סצנת הבלוגרים האופוזיציונרים בקהיר

אלג'זירה על המנהיגים האפשריים של מצרים. או כמו שאמר ש. פרס: "איבדנו מנהיג וגילינו דור"

טריילר של הסרט בית יעקוביאן שפחות או יותר חזה את המהפכה, והפתיחה הפרובוקטיווית של הסרט

סין חוסמת את מלת החיפוש  egypt מחשש לטייננמן חדש סגנון תחריר

והאם עמרו מוסא, הפרצוף ממהדורות "יומן" של שנות ה-90, יהיה בסופו של דבר הנשיא הבא של מצרים?

המהפכה במצרים הצליחה להשיג עוד מטרה קדושה: מלחמת הכול בכל בימין האמריקאי. מיודענו המניאק גלן בק יצא במתקפה על המהפכה במצרים והזהיר מקונספירציה להקמת "חליפות איסלאמו-קומוניסטית" בתמיכת השמאל האמריקאי. הארכי-מניאק ביל קריסטול, שמרן חדש מהסוג הישן, הביע תמיכה מסויגת בעם המצרים וטען שבק נדחק לשוליים ההזויים בתגובה, בק האשים את קריסטול שהוא "כבר לא מבין מה זה אומר להיות שמרן" (!) ולא מבין ש"אנחנו נלחמים בכוחות האופל על פני כדור הארץ". בחזון האימים של בק, כוחות האופל מקימים חליפות במזרח התיכון ואירופה, בעוד סין משתלטת על אסיה וניו זילנד ורוסיה על מזרח אירופה והולנד (!?)

עזמי בשארה בקדיתא.נט על העידן החדש של העמים הערביים

בעל הטור התורכי צ’ינאר אוסקאי במבט מאיסטנבול על המהפכה במצרים – באתר "זווית אחרת"

עוד דיווח בעל טון קונספירטיווי מבטאונה של התנועה הארמסטרונגיסטית "כנסיית האל של פילדלפיה", על ההשפעה של גרמניה בתנועת האחים המוסלמים

המפלגה הקומוניסטית המצרית תגמוע היתה חלוצת מחנה הפורשים מהשיחות עם עומאר סולימאן

התיאורטיקן האיסלאמי טארק רמדאן והפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק (איך לא) מתארחים באולפן אלג'זירה ומדברים על המהפכה במצרים והעתיד

סרט קצר על משפטו ומותו של סעיד קוטב, התיאורטיקן והקדוש המעונה של האחים המוסלמים בתקופתו של נאצר, וכן על התיאורייה שלו בדבר דקאדנס וג'הילייה

הסוציולוג עמנואל ולרשטיין, נביא תורת "המערכת העולמית", על המפסידים (אמריקה) והמרוויחים (טורקיה, איראן והעמים הערביים) מהמהפכות במזרח התיכון

זה לא רק מצרים: צעירי העולם פשוט ממציאים מחדש את המהפכה, מסביר פתחי א-שיביבי

ולבסוף: דגימה מפרשנויותיו המאוד-נלהבות של המזרחן גיא בכור (סליחה, הד"ר גיא בכור), הגורו הכריזמטי של המועדון האוריינטליסטי-פרנואידי ג'יפלאנט

עדכונים שוטפים בבלוג קו חוץ

שפיות זמנית

1 בנובמבר 2010

שתי עצרות התקיימו בשבת – אחת במול של וושינגטון הבירה והשנייה בכיכר רבין אשר בתל אביב. זו בוושינגטון, תחת הכותרת "העצרת להחזרת השפיות", היתה כמובן מלהיבה בהרבה. מאות אלפי בני אדם באו לשמוע את הקומיקאי ג'ון סטיוארט ועמיתו לתוכניות הלייט נייט המשעשעות, סטיבן קולבר, שלושה ימים לפני בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס. הוא הזמין אותם לשם כדי להעביר מסר של "התנגדות לקיצוניים", כלומר לימין השמרני. בכיכר רבין, לעומת זאת, נאמו שימון פרס ורותי גביזון, בלי שום אירוע רלוונטי בקצה האופק מלבד המשך הנפילה בתהום של הריק המוחלט.

אבל היה משהו משותף לשתי העצרות – השימוש הרווח במונח "שפיות" – החושף את האמת המשותפת לשתיהן. סטיוארט הצהיר בעצרת, כי אלה הם אמנם "ימים קשים אבל לא קץ הימים"; אך דווקא הפנייה לשפיות מעידה שאלה הם דווקא כן ימים אחרונים – ולא רק בגלל הניצחון הרפובליקאי הסוחף הצפוי ביום שלישי.

זה לא אומר שהאימפריה האמריקאית תיפול מחר. הסוף נמתח לעתים כמו מסטיק – הוא לא מתרחש ברעש גדול אלא מתתגלה לאיטו בבנאליות של הפרטים הקטנים, בנתונים כלכליים וגיאופוליטיים, בשגרה המשעממת של הלייט נייט. כשמדובר באימפריות זה יכול להימשך עשרות שנים. כשמדובר במפלגות זה קורה מהר יותר: עשור חלף מאז מפלגת העבודה נאחזה בביטוי "המחנה השפוי" – מייד אחרי רצח רבין – ועד שנדחקה סופית מרלוונטיות פוליטית.

כשמדברים על שפיות זה אומר שכבר אין על מה לדבר. מהי השפיות, אם לא – כפי שציין נכון סטיוארט – "עניין של נקודת מבט"? זה או שאתה איתנו, ואז אתה שפוי, או שאתה נגדנו, ואז אתה לאשפוי או משוגע. סטיוארט שמח שהגיעו לעצרת הרבה אנשים. הם שיכנעו אותו, לדבריו, שהוא אכן שפוי, כלומר שיש די והותר אנשים כמוהו. מה לעשות שבימין השמרני באמריקה (או בימין הלאומני אצלנו) יש יותר אנשים? באוגוסט הגיעו לאותה רחבה יותר אנשים. מי שקרא להם לשם היה השדרן השמרני האקסצנטרי גלן בק. הוא קרא לזה "העצרת להחזרת הכבוד".


לימין השמרני באמריקה אין צורך ברטוריקה של ה”שפיות”. יש שם מספיק זעם, מספיק תשוקה. לצופים הליברלים של קומדי סנטרל – הרשת המצליחה של סטיוארט וקולבר – אין זעם. יש להם עבודות טובות והשכלה טובה. הם אוהבים לצחוק על אחרים לפני השינה. אני חושש שההומור של סטיוארט, מצחיק ככל שהוא יכול להיות, הוא מסוג ההומור הנחלץ לעזרתנו במסיבות סתמיות למדי, כאשר ברור שאין שום סיכוי לשיחה של ממש, שתהיה משהו בשביל מישהו, שתוציא מיצים.

הניסיון של סטיוארט להיות "רציני" לימד שמאחורי ההומור הזה ניצב הפרצוף הליברלי האופייני, סתמי עד להשתגע, פולט קלישאות ללא הכרה. הצחוק נחשף כמנגנון השהיה, גם אם לא מוצלח במיוחד; אך לא להשהיית הבכי – שהרי למשתתפי העצרת טוב מדי בחיים מכדי לבכות – אלא להשהיית השעמום.

לפני שנתיים היה רגע של חסד. העובדה שאובמה היה זה שאמר את הקלישאות האמריקאיותליברליות האופייניות גרמה להן להפסיק להיות קלישאות. אובמה גילם בגופו השחור, בַּשם המוסלמי שלו, את האמת שלהן, את העובדה ש"רק באמריקה" אדם שחור עם שם מוסלמי יכול להיבחר לנשיא. חשבתי לעצמי: הרי זה נכון! אני מודה שבכיתי כאשר דיבר בנאום הניצחון על הקשישה האפרואמריקאית שראתה בעיניה את הקידמה והמצעד הגדול של השחרור: מזכות ההצבעה לנשים לניצחון על הנאצים, ממרטין לותר קינג לנחיתה על הירח. אבל במהרה, מפני שהוא לא הוביל מדיניות שתגלם את הקלישאות – מפני שהוא נכנע לכל אורך הדרך לחשיבה השגרתית – הן שבו להיות מלים ריקות בחלון הראווה הליברלי. זה הריק האידיאלוגי עליו צמחו "מסיבות התה" – תנועת הגראסרוטס שסוחפת בשנתיים האחרונות מיליוני אמריקאים. לא רק שעמום כמובן, אלא גם כלכלה מקרטעת, גם היא במידה רבה באחריות אובמה, וגם היא תוצאה של אותו ריק אידיאולוגי (תקראו למשל את ג'ורג' סורוס, ממש מהימים האחרונים).


בסלון.קום כותב מישהו שהעצרת – למרות היותה "לא מפלגתית" – היתה מאוד פוליטית: המסר של "סבירות" ו"שפיות" מקרב צעירים משכילים אל המפלגה הדמוקרטית. ואכן, נראה שזה גורלו של השמאל: זה מתחיל באידיאלים כמו "חירות" או "שלום" או "שוויון", ונגמר בחשיבה "שפויה", כלומר בתחשיבים תועלתניים אודות הדרך הטובה ביותר לשמר את המצב הקיים. השפיות, במלים אחרות, היא המצב הנפשי המונע מאדם לעשות תפניות חדות מדי, כאלה שיזעזעו את הכלכלה (או את האווירה במסיבות קוקטייל לבנבנות, כל מה שמעבר להומור הסטיוארטי השיגרתי).

אבל חשוב להזכיר שהשמאל מתחיל עוד לפני כן – בשיגעון. שיגעון במובן של סירוב רדיקאלי למצב נתון, עד כדי כך שהדרישה לשינוי מתקשה לנסח את עצמה במילים הקיימות. או אז התפקיד של אנשים חושבים, הרואים עצמם כחלק מהשמאל, הוא לתת לשיגעון מלים, לעשות לו רציונאליזציה, להראות מדוע, למשל, האישה ההיסטרית אינה משוגעת אלא מסרבת בכל תוקף להיות מדוכאת כאישה, או מדוע הערבים אינם אלימים לשם האלימות אלא נאבקים בדיכוי פוליטי.

אלא שבישראל ובאמריקה כאחד הליברלים שונאים שיגעון. הוא מפחיד אותם, עלול לזעזע את החיים הטובים. אבל הם גם אוהבים אותו, שכן הצפייה בשיגעון כספקטקל – האפשרות לצחוק עליו – היא הדרך היחידה להפיג את השעמום. לא בכדי מסווגות "מסיבות התה" כ"לא שפויות" ובאותו אופן מתוארים גם המפגינים בצרפת, המגנים בימים אלה על הישגי מדינת הרווחה, כילדים קטנים ועקשנים. עורך בכיר ב"הארץ”, למשל, מנגיד בין העקשנות הילדותית של המפגינים לבין סרקוזי הנבון והבוגר, בבחינת "האדם הסביר", ואילו ההיסטוריון מארק לילה ממש מזהה (במאמר בניו יורק ריוויו אוף בוקס) בין "מסיבות התה" לצרפתים האדומים. בשני המקרים, למרות הקטבים הפוליטיים ההפוכים, מדובר באיום מפחיד על יציבות העולם הליברלי. בשני המקרים מדובר במופע ראווה בעבור קוראי הניו יורק ריוויו.

הדיבור על שפיות מראה שהשפה האידיאלוגית איבדה את משמעותה, שהיא הפכה לצבר של קלישאות, בהיעדר כוח או תשוקה פוליטית לגלם אותה בממשות. כך למשל, השלום של שימון פרס הופך לקלישאה כשאין שלום, וכאשר ידוע שאותו שימון ניסה למכור נשק גרעיני לדיקטטורה גזענית. החירות של אובמה הופכת לקלישאה כאשר המלחמה נמשכת וגוברת באפגניסטאן. בהיעדר שפה פוליטית משמעותית, כל מה שנותר לפסאודושמאל זה לשמר את מה שיש – לסמן גבולות בין "אנחנו" ו"הם" – ולשם כך בדיוק מועילות תוויות השפיות והאישפיות. הן מבטאות את האימה של הליברלים מהאחר, כמו גם את התשוקה אליו.

מכר שלי, דוקטורנט חביב לספרות רוסית, נסע לעצרת בוושינגטון עם כמה מחבריו, וכך גם סטודנטית במחלקה לפילוסופיה. מה שנקרא “אנשים טובים”. אבל אני מודה: לפעמים אני מעדיף את המשוגעים. לפחות שם משהו מתחיל מבלי לדעת כיצד הוא ייגמר. אצל הליברלים ההיסטוריה כבר נגמרה: נותר רק לפחוד ולצחוק ממסיבות התה או מהחרדים. השפיות ממסכת את הניהיליזם.

אם ככה מסמנים את הגבולות, ברור מי בסוף ינצח (ומי יפסיד).

נתזים: דומואים והמיניות הפשטונית

11 בספטמבר 2010

יוסףה מקיטון מספרת על ההתכתבות המשעשעת/מזעזעת שלה עם מומחה ללימודים הומוסלביים ועורך באתר Gogay לאחר שהתבקשה לכתוב על 10 תחנות תרבות בחייה, והזכירה באחת מהן את השב"כ. היא מסכמת: "גוגיי הוא אתר תקשורת של הומואים שרוצים להיות לב הקונצנזוס הציוני. לשם כך הם צריכים להיות יותר מאצ'ואים מגברים סטרייטים ולהוכיח את שייכותם לקולקטיב הלאומי"

אחרי ששיחררו, גאלו והושיעו את אוכלוסייתה של דרום אפגניסטן מהדיכוי הטליבאני, התוודעו החיילים האמריקאים למוסד מפתיע: מתברר שעשרות אלפי גברים פשטונים מבוגרים מחזיקים ילדים בני 9 עד 15 על תקן "מאהבים". החזקה של ילד אחד או יותר היא סמל סטטוס פשטוני, וגם הדרך העיקרית להתגבר על האיסורים המיניים הכובלים בנוגע למגע עם נשים. למרבה המבוכה, האמריקאים חושדים שגם נשיא הבובה קרזאי מחזיק ילדים, שלא לדבר על אנשי כוחות הביטחון האפגניים שמדברים בלי הפסקה על סקס עם ילדים

מקבץ קצר בנושא סוף העולם:

החדשות הטובות הן שהאפוקליפסה תבוא, החדשות הרעות הן שחלקנו נישאר בחיים גם אחריה. כך יראה העולם שאחרי סוף העולם

בעידן שינוי האקלים, הפנטזיות העתידניות לא עוסקות כבר בשינוי החברה אלא בדרכי הישרדות בעולם עויין, מדווח הפרייטאג

סוף העולם לא יבוא ברגע אחד, אבל אם נסתכל סביבנו נראה שהקריסה הסביבתית קורית כבר עכשיו ומשנה בהדרגה את החיים בעולם. איך חיים עם האבל והידיעה בדבר החורבן הסביבתי של העולם?

טוני ווד מדווח בהרחבה מיקוצק שבסיביר, ומתאר את ההפשרה המהירה של שכבת הפרמרוסט שתשפיע כנראה לא מעט על חיינו

וספרו של ההיסטוריון הצבאי גווין דייר "שדה הקרב: כדור הארץ" מנסה לתאר את המלחמות העולמיות והמאבקים על משאבים שתגרום ההתחממות העולמית

כולם אוהבים לצחוק על רגש האשמה הליברלי (liberal guilt). אבל בעצם מה כל כך רע בו?

הפטריארכיה כבר מתה, הגיע הזמן להיאבק בקיריארכיה (שלטון השליטים)

ספר חדש על אורגיות ואווירה דקדנטית בחצרו של הקייזר האחרון וילהלם השני

לא עוד חיוכים מאולצים: למעמד העצום של נותני השירות האמריקאים מתחיל להימאס והם מתכוננים למרד

בספרו האחרון (ובעצם גם בספרים שלפניו), טוען סטיבן הוקינג שהפילוסופיה מתה, והמדע קרוב להשיב על כל השאלות בעלות הערך האינטלקטואלי. תתרגלו: האמת החדשה היא ה-M-theory – סוג של תורת המיתרים (שכידוע כבר ענתה לנו כמעט על כל השאלות), אבל עם 11 (!) ולא 10 ממדים. והנה תשובה די שנונה של הפילוסופים

עורכי האמורי עבדו פעם שכם אל שכם עם משכתב מסור שהתגאה בכך שבילה לילה לוהט עם ביורן לומבורג, מומחה האקלים הספקן הנחשב לאורים והתומים של מכחישי ההתחממות העולמית. עכשיו, הפלא ופלא, לומבורג חוזר בתשובה וטוען: חייבים לנקוט בצעדים נגד שינוי האקלים עכשיו

האתיקן קלייב המילטון מסביר מדוע אידיאולוגית "הסכמה זה מספיק" של המהפכה המינית אינה מוסרית, ולמה סקס מזדמן זה רע

פוחדים מאיראן? בלי ששמים לב, אמריקה של גלן בק צועדת בצעדי ענק לעבר התיאוקרטיה

קדיתה על הומואים, לסביות ופוליטיקה פאלוצנטרית בקהיר; וגרדיאן על הומואים בלבנון

ובינתיים סין בדרך להפוך למדינה הנוצרית הגדולה בעולם

מרק לילה בתיאור מעניין של פער הדורות ומרד הנעורים של הבנים היחידים הסינים נגד הוריהם העמלנים; ו-Rue89 על המיניות של הסינים הצעירים

במשאל שנערך בגרמניה בדבר דמויות מופת ומודלים לחיקוי, זכה מגיש "מי רוצה להיות מיליונר" במקום הראשון. קצת אחריו: בסטיאן שוויינשטייגר ומרסל רייך-רניצקי. אף אישיות פוליטית לא נכנסה למקומות הראשונים. מה זה אומר על מעמדה של הפוליטיקה במולדת החירות, סליחה, במולדת הביקורת השנייה של קאנט?

חסידי הסמים הפסיכדליים מוותרים על הפוזיציה של תרבות הנגד. המטרה החדשה: להפוך את ה-LSD והקטמין לתרופה רגילה נגד דכאון

אמנים באמריקה מתארגנים לעגן באופן חוקי את מעמד הגרפיטי

אני אוהב את יילדון לוי

26 בפברואר 2010

אני אוהב את יילדון לוי. אני אוהב את כובע הצמר הלבן שלה. אני אוהב את החיוך שלה, כשהיא מובלת להארכת מעצר. אני אוהב את החבר שלה, ז'וליין קופה. אם היא הייתה יושבת עם משפחתה ברחוב בן יהודה, לא הייתי שם לב שהיא קיימת. אם היא הייתה מתרגמת בעיתון שבו עבדתי, הייתי עולה איתה למזנון והיינו מדברים על ארכיאולוגיה. אבל היא לא זה ולא זה. יילדון לוי היא טרוXיסטית.


יילדון לוי. הטרוXיסטית האהובה עליי

עד לפני ארבעה ימים, לא ידעתי מי זאת יילדון לוי. התוודעתי אליה דווקא בזכות גלן בק. על כך בהמשך, אבל לפני כן הקדמה קצרה.
הגיליון האחרון של כתב העת New Left Review עומד בסימן ביקורת עצמית הסקת מסקנות מהמשבר הפיננסי של 2008, ומההתאוששות המהירה של הבנקים שבאה בעקבותיו. סוזן ווטקינס, העורכת הנוכחית, עוקצת במאמרה הפרוגרמטי פרסומים שמאליים אחרים, שמיהרו להכריז בשיאו של המשבר על כך ש"הסתירות הפנימיות בקפיטליזם" יביאו בקרוב להכרעתו. לטענתה, מה שניתן ללמוד מהמשבר הוא דווקא על כשירותו של הניאו-ליברליזם להסתגל ולהתאים את עצמו. המכה שספגו כמעט כל כלכלות העולם לא גררה שום שינוי פוליטי משמעותי, וכמעט לא טלטלה את הסדר הקיים, כותבת ווטקינס.
בלי להבין יותר מדי בהשקעות, נדמה לי שאנו השמאלנים דומים לסוחרים בבורסה שמשקיעים בשורטים. מדי ערב אנו צופים בפינה "מה הכסף שלנו עשה היום" עם דודו הולצמן, ומתפללים לראות כמה שיותר מדדים קורסים. אני נזכר בימים הטובים לפני כשנה וחצי. באותו זמן, אפילו "דה מרקר" התחיל לדבר על קיצה של כלכלת השוק. פניו של דודו הולצמן היו חיוורות כסיד. הוא גמגם כל מיני משפטים שמתחילים במלים "בטווח הארוך…", אבל אף אחד לא האמין לו. היתה תחושה שממש בעוד רגע גם "הבנק הבינלאומי" שבשבילו הוא עובד (ומשלם 1,000 דולר ליום לערוץ 10 בשביל האנליזה "החדשותית" שהוא מציג לצופים) יפשוט את הרגל, ובעודו מדבר יבואו הסבלים ויעיפו אותו מהאולפן.

דודו הולצמן. הצבע הירוק הבריא חזר לפניו

(במאמר מוסגר: כנראה שהכי משתלם להיות שמאלני שגם מושקע בבורסה. אם הבורסה עולה, אתה יודע שיש לך עוד כסף. אם הבורסה קורסת, אתה יודע שהמהפכה מתקרבת, ויש לך סיכוי לקבל תפקיד של פוליטרוק ברפובליקה העממית שתקום אחר כך).
בכל מקרה, הזמנים האלה חלפו מזמן, וכבר נראים כמו היסטוריה רחוקה. המסכים נצבעו שוב בירוק, והצבע חזר גם לפניו של דודו הולצמן. מהר מאוד התברר שהקפיטליזם כאן כדי להישאר, והוא אפילו מחושל וחסר רחמים יותר מאשר לפני המשבר. ובכל זאת, ועם כל הזהירות, נראה שבשבועות האחרונים משהו שוב משתנה. האנליסטים שוב זהירים יותר בנוגע לתחזיותיהם האופטימיות. כשהכאוס הכלכלי משתולל ביוון, ומקרין על אירופה כולה, נראה ששוב לא ניתן להגיד שהמשבר היה כלא היה. אבחנתו של עמנואל ולרשטיין שהוזכרה כאן ב"ארץ האמורי" מעניקה משנה תוקף לתחושה הזו.
אמנם, קשה לדמיין מה בעצם יכול לקרות. נראה שהמערכת מיומנת מספיק כדי לבלוע כל סוג של התנגדות. אבל הנה, כאן אנחנו חוזרים ליילדון לוי. השבוע קראתי על אחד השגעונות של גלן בק – דמות שמטרידה יותר ויותר את העיתונות הליברלית בארה"ב, וכבר הוכרזה כאיום פאשיסטי חדש על אמריקה. בק עצמו, לעומת זאת, מודאג עד לכדי היסטריה מה"Commies" שמסתובבים ביוון, ובאירופה בכלל. באחת התוכניות שהוקדשו לאיום הזה (לאחרונה כאן וביתר הרחבה כאן), בק נופף באיזשהו "evil stuff", כהגדרתו: ספרון מתורגם מצרפתית ושמו The Coming Insurrection שהמגיש השמרני בסגנונו הבכייני הגדיר כ"קרוב לוודאי הדבר הכי מרושע שקראתי". הוא גם הזהיר שמה שאותם קומוניסטים מתכננים כבר קרה בצרפת, ועומד לקרות ברחובות של יוון.

מזל שיש את גלן בק: מאז שהוא החל לדבר על הספר, התרחשה כצפוי קפיצה היסטרית במכירות ובצפיות. ככה התוודעתי גם אני לפרשה הדי-מדהימה של טרנאק 9. מתברר שבנובמבר 2008, בשיאו של המשבר, הוציאה המשטרה ממיטותיהם כמה צעירים בכפר טרנאק (Tarnac) במרכז צרפת, בחשד ל"התאגדות לשם פעילות טרוריסטית". אלה היו כעשרים סטודנטים לשעבר למדעי הרוח והחברה או לאמנות, שחיו בקומונה בכפר ועסקו בעיקר בגידול ואכילה של אוכל אורגני. העילה למעצר היתה פעולה ישירה שבוצעה על ידיהם – הם שיבשו קצת את תנועת הרכבות האזורית כשהניחו פיסות מתכת על קווי המתח הגבוה של הרכבת.
בדיעבד נודע שהמשטרה עקבה במשך חודשים אחרי ז'וליין קופה (Coupat), אז בן 34, ואחרי חברתו יילדון לוי, סטודנטית לארכיאולוגיה בת 25. השניים גם נשארו במעצר אחרי שכל השאר שוחררו, בעיקר מכיוון שקופה נחשד בכתיבת אותו ספרון שבו ניפנף גלן בק. לא רק גלן בק, אלא גם שלטון סרקוזי בצרפת נבהל מאוד מהאיום של "השמאל האולטרה-קיצוני", ובעיקר מהמניפסט שלו.
יש כמה דברים יפים ב- L’insurrection qui vient, שמופיע במלואו באנגלית ברשת. לפני הכול, הוא לא מתחיל מסיסמאות מהפכניות, אלא מהחיים העכשוויים, פחות או יותר כמו שהם מוכרים לנו. נכון אמנם שצרפת של סרקוזי היא מדינה פתטית ואומללה במיוחד. מבחינות מסוימות, הרפובליקה במצב עלוב אפילו יותר מהזוועתון המכונה ישראל – בעיקר בהתחשב בגובה הציפיות. אבל כל זה לא הופך את הספרון לבלתי רלוונטי. שווה לקרוא אותו אפילו רק בזכות הניתוח הפסיכולוגי האכזרי של הדור שלנו.

האוניברסיטה של אתונה, ינואר 2009. ה-Commies עושים שמח

שימו לב למשל לפסקה הזאת, שמתארת את הדיכאון כסוג של פעולה מהפכנית: "אנחנו לא מדוכאים; אנחנו בשביתה. מבחינת אלה שמסרבים לנהל את עצמם, 'דיכאון' הוא לא מצב אלא מעבר, קידת-פרידה, צעד החוצה לעבר התנתקות פוליטית. מנקודה זו והלאה, תרופות או המשטרה הן הצורות היחידות להביא לפיוס עם הסביבה. לכן החברה העכשווית לא מהססת לכפות ריטאלין על ילדים אקטיוויים מדי… כי בכל מקום, ההיפותזה של העצמי מתחילה להתבקע".
אבחנה מעניינת נוספת היא שביסוד מה שמכונה "בעיית ההגירה" עומדת בעצם קנאה של הצרפתים הבורגנים, המנוכרים והמדוכאים, במהגרים שבפרוורים. "הצרפתי, יותר מכל אחד אחר, הוא התגלמותה של המנושלות והנטישה. שנאתו לזרים מבוססת על השנאה שהוא רוחש לעצמו כזר… הוא לא יכול אלא לקנא באותן שכונות המוגדרות 'בעייתיות', שבהן נותרו עדיין שאריות של חיים קהילתיים, קצת קשרים בין הבריות, קצת סולידריות שאינה בשליטת הממשלה… הגענו לנקודה כזו של בידוד, שבה הדרך היחידה להרגיש צרפתי היא לקלל את המהגרים ואת אלה שנראים יותר זרים ממך. במדינה הזו, המהגרים הגיעו לעמדה מוזרה של ריבונות: אם הם לא היו, אולי צרפת לא היתה קיימת".
ולבסוף, מרגשת גם ההתייחסות לשאלה הסביבתית. הטרנאקים (אם אפשר לקרוא להם ככה) חושבים שהדבר הכי גרוע שאפשר לעשות במצב הנוכחי הוא לקבל על עצמנו עוד צורות של משטור ופיקוח מטעם בעלי הכוח תחת נימוק של חוקים סביבתיים. אותם אלה שגרמו למשבר רוצים עכשיו לשלוט עלינו בשמו ולהנהיג דיקטטורה סביבתית. אין מה לפחוד מקטסטרופה – החיים העכשוויים הם הקטסטרופה האמיתית. "הסגפנות הירוקה החדשה היא בדיוק אותה שליטה על העצמי שאותה דורשים מכולנו… מעכשיו והלאה, בשם הסביבה כולנו צריכים להדק את החגורות, כמו שעשינו עד אתמול בשם הכלכלה… כל עוד יש 'אדם' בצד אחד ו'סביבה' בצד שני, המשטרה תהיה ביניהם… המאמץ לשמור על התפקוד הנורמלי של העולם משמש כדי להסוות את מצבנו – שהוא הנישול הקטסטרופלי האמיתי… תנו למאגרי הנפט להתכלות; תנו לזרימה הבינלאומית שקובעת את המקצב של המטרופולין להשתבש, תנו לנו לסבול ממשברים חברתיים אמיתיים ומ'חזרה של האוכלוסייה למצב ברברי', 'איומים בקנה מידה עולמי' או 'סוף הציוויליזציה'! מה שלא יהיה, כל סוג של איבוד שליטה יהיה טוב יותר מתסריטי ניהול-המשברים שהם מבטיחים".
אלה כמה דוגמאות לאנליזה של המצב הנוכחי. נראה לי שלגלן בק יש סיבה לדאוג. אבל כאן אנו מגיעים לחלק השני של הטקסט, שעוסק בדרכי הפעולה. ובעניין זה, יש לסטודנטים מטרנאק המלצה חד משמעית:

Prendre les armes

את מי אתם שונאים?

18 בפברואר 2010

האם ניתן להגדיר את המצב הגלובלי הנוכחי ככאוס? כנראה שכן. לפי הסוציולוג הידוע עמנואל וולרשטיין נדרשים לכך ארבעה תנאים, שכולם מתקיימים בשנהשנתיים האחרונות: התקשורת המיינסטרימית שוב ושוב מופתעת מהאירועים (בחירת סנטור שמרן במסצ'וסטס, הכמעטפשיטתרגל של יוון, פורטוגל ועוד מדינות באיחוד האירופי), הממסד הכלכלי והפוליטי משתמש במלים שעד לא מזמן היו בגדר טאבו (בוועידה האחרונה בדאבוס דובר על "אייציבות פוליטית" בארה"ב), התחזיות של מומחים בעיני עצמם בכלי התקשורת סותרות זו את זו ולרוב גם מפריכות את עצמן, ולבסוף – "אנשים פשוטים מפוחדים וכועסים ואינם יודעים מה לעשות".

כאוס הוא תמיד הזדמנות לשינוי פוליטי, לא (רק) כי המושכים בחוטים חלשים ופחות בטוחים בעצמם, אלא בעיקר כי הרבה אנשים (פשוטים או פחות פשוטים) מתקשים להעניק פשר – במסגרת השיח הקיים – לאירועים המתרגשים עליהם ולרגשות העזים המתעוררים. או אז נדרש סיפור אלטרנטיבי שימשמע את שברי המציאות ויתווה כיווני פעולה לעתיד.

וולרשטיין טוען שהן ניצחון אובמה והן ההישג הרפובליקאי במסצ'וסטס הם ביטוי לאותו הלך רוח כאוטי. אפשר להסביר את המעבר בין הניגודים הללו בכישלון של אובמה להביא שינוי של ממש בנתוני האבטלה באמריקה, אבל אני חושב שזה קורא להסבר עמוק יותר: הסיפור שאובמה והתקשורת הליברלית מציעים אינו מתחבר לפחדים של "האנשים הפשוטים", ולכן גם לא לתקוות.

סיפור יעיל במיוחד בהתמודדות עם הפחדים הוא כמובן הסיפור השמרני. דוגמא לכך ניתנה השבוע בכתבה מרתקת בניו יורק טיימס, היורדת לעומקה של התופעה רבתהפנים המכונה "מסיבות התה" – התנועה ההמונית, הגראסרוטית, שהתעוררה החל מהאביב האחרון נגד אובמה. הכתבה כוללת, בין השאר, מונולוגים של "אנשים פשוטים", חלקם בקושי טרחו להצביע בעבר בבחירות, המספרים על תהליך הפוליטיזציה שעבר עליהם. הנה הסיפור איתו נפתחת הכתבה:

Pam Stout has not always lived in fear of her government. She remembers her years working in federal housing programs, watching government lift struggling families with job training and education. She beams at the memory of helping a Vietnamese woman get into junior college.

But all that was before the Great Recession and the bank bailouts, before Barack Obama took the White House by promising sweeping change on multiple fronts, before her son lost his job and his house. Mrs. Stout said she awoke to see Washington as a threat, a place where crisis is manipulated — even manufactured — by both parties to grab power.

She was happily retired, and had never been active politically. But last April, she went to her first Tea Party rally, then to a meeting of the Sandpoint Tea Party Patriots. She did not know a soul, yet when they began electing board members, she stood up, swallowed hard, and nominated herself for president. “I was like, ‘Did I really just do that?’” she recalled.

סטאוט, תושבת סנדפוינט אוהיו – ואיתה עוד רבבות ברחבי ארה"ב – נפגשים בחודשים האחרונים ב"מסיבות צפייה" בתכניתו של גלן בק, הלהיט הארכישמרני (והביזארי למדי) של רשת פוקס, ובקבוצות קריאה ודיון בחוקה האמריקאית או בספריה של איין רנד (שבין מעריציה, כך למדתי לאחרונה, גם נגיד הפדרל ריזרב לשעבר, אלן גרינספן). ממה הם פוחדים, את מי הם שונאים? לא רק את הממסד הפוליטי בוושינגטון אלא גם מהגרים, הומואים וליברלים עגולי משקפיים. קשה יותר להבין את מי הם אוהבים בדיוק, או איך הכאוס הנוכחי אמור להיפתר.

שנאה וסימון שעירים לעזאזל הם מנגנון פוליטי ידוע לשמצה – ובצדק. עם זאת, אמר כבר ניטשה (המסתמן כפילוסוף החביב על עורכי "ארץ האמורי"), כי התעלמות משנאה היא הכחשה של המצב הקיומיפוליטי, כזו שעלולה להוליד בשלב כזה או אחר התפרצויות הרסניות של אלימות. "מה ארסי, ערמומי, מרושע נעשה כל מי שמלחמתו הממושכת אינה ניתנת להיערך באלימות גלויה", כותב ניטשה (מעבר לטוב ולרוע, סעיף 25), ורומז לכך שביטוי האלימות אינו מקבע את השנאה אלא דווקא מעבד ומשכך אותה (ואילו איביטויה רק מעבה את השנאה, הופך אותה לטינה). ייתכן שהשנאה המפורשת והפתטית משהו של סטאוט וחבריה, עדיפה על הסובלנות המדחיקה של שכבות החושבות עצמן כתרבותיות יותר, אלה שאוהבים הומואים עד שזה מגיע לגן הציבורי שליד הבית.

בעבר ידע השמאל לסמן אויבים ולא רק אוהבים. הסימון הוולגרי משהו של הבורגנות כאחראית לכל חוליי העולם הזה היה אמנם שטחי וחד מימדי אך אפקטיבי מבחינה פוליטית. גם הסימון של ג'ורג' בוש כאנטי כריסטוס של תחילת המאה ה-21 היה יעיל למדי, ואחראי במידה רבה לעלייתו של אובמה. עם זאת, רק עלה אובמה לשלטון (וכבר לפני כן) והרטוריקה העויינת התחלפה בדיבורים על "הכלה" ו"אחדות". בכך ענה אובמה על הסטריאוטיפ המוכר של השמאלן כהומאניסט יפה נפש. גם כשמגישים ליברלים בטלוויזיה האמריקאית מבקרים את יריביהם בימין (למשל רייצ'ל מדואו המשועשעת מדי), זה תמיד מלווה בחצי חיוך אירוני, מזלזל משהו, רחוק מהשנאה הלוהבת, הלאמתנצלת, של גלן בק או ראש לימבו.

הגיע הזמן, איפוא, שנמצא לנו מושא שנאה, או יותר נכון – נביט פנימה ונגלה את מי אנחנו שונאים במסתרים. זה חיוני במלחמה מול השנאות של גלן בק וחבריו (או של ליברמן וברק) על הפחדים של האנשים הפשוטים, מה גם שהשמאל – בניגוד לליברמן – גם יכול להציע תקווה. הרי הפחדים של פם סטאוט מאוהיו היו שם לפני שהימין השמרני הציע להם אובייקט ברור, וגם אם השנאה היא נתון קבוע, העובדה שהיא מכוונת דווקא כלפי מהגרים היא ודאי לא קבועה בעבור סטאוט, שעבדה עמם בעבר. אם נציע לה אובייקט שנאה אחר, אולי הכאוס יעבוד, לשם שינוי, לטובת השמאל.

זה נכון שכל שנאה יוקדת תהיה שטחית וחלקית וככזו שקרית, אבל ספק אם הפוליטיקה היא המגרש של האמת בטהרתה. כבר אמר אותו ניטשה, כמה שורות לפני הציטוט הקודם: בעומדכם בקְרב אל מול פני סכנות, חירופים, החְשדות, נידויים, מול תוצאות חמורות עוד יותר של השנאה – זה מטמטם, מבהם, מגשם אתכם, אם אתם נאלצים להתבצר כחֵיל מגן של האמת עלי אדמות, כאילו היתה היא, 'האמת', כה תמימה ועלובה שזקוקה היא למגינים!”