Hic et ubique, או: אני רוצה להיות שם

יאיר ליפשיץ

שאלת ההגירה לא מעסיקה אותי. היא רודפת. יש לה נוכחות רפאית – בעיקר מכיוון שככל שאני עוסק בה, כך היא פחות ופחות ממשית. ככל שאני מדבר עליה עוד ועוד, המילים נשמעות באוזניי שלי יותר ויותר חלולות. ההגירה הולכת ומתמוססת מבין האצבעות כאפשרות קונקרטית, אולם נותרת נוכחת מאוד – כמו צל גדול של הלא-ממומש. בינתיים. ודווקא בגלל שנראה שבזמן הקרוב, אלא אם כן יהיו שינויים דרסטיים בתכניות, לא אהגר מישראל – אני מנסה להבין למה בכל זאת אני לא מסוגל להרפות משאלת ההגירה.

*

כמו כל נוכחות רפאית, גם ההגירה בנויה על כפילות. המלט אומר לרוח של אביו, בסוף המפגש הראשון ביניהם, כי הרוח נמצא Hic et ubique. שלונסקי מתרגם "בכאן ובכל אתר"; דורי פרנס: "כאן, שם ובכל מקום". הרוח הרודפת תמיד נמצאת כאן ובכל-מקום-אחר. חוויית ההירדפות נעוצה בכל-מקום-אחר הזה, שאיננו מקום אחר ספציפי, אלא כל-מקום שאיננו כאן – ושתמיד מפקיע מהכאן את ההבטחה להתמקמות הנעוצה בו. בדומה, שאלת ההגירה איננה מנוסחת כלפי יעד ספציפי (גם אם יש יעדים רלבנטיים יותר ופחות), אלא אל הכל-מקום-אחר שלעולם לא ייתן לי להתמקם בנינוחות כאן.

שאלת ההגירה היא בעלת נוכחות רפאית בכמה מישורים. בראש ובראשונה, כמובן, כרפאות מרחבית: המקום האחר שתמיד משמש כאופציה אלטרנטיבית לחיים כאן. לדימוי הזה, של המקום האחר, אפשר למצוא שורשים מיתיים מכל כיוון. גלות, בסופו של דבר, היא אחד ממבני התרבות התשתיתיים ביותר של הדמיון היהודי. אפילו הכינוי "עברי", אותו מסמן של מקומיות ארצישראלית, מפורש באופן מסורתי פעמים רבות (וככל הנראה בטעות) בתור "זה שהגיע מעבר הנהר" – כך שתרבות עברית היא תמיד כפולה: תרבות שלא צמחה כאן ותמיד סוחבת איתה את הגדה האחרת. האיכות הרפאית של "חוץ לארץ" נובעת גם מהתנסות גיאוגרפית, מנסיבות הגבול של מדינת ישראל המודרנית. כשחייתי בשוודיה, זכור לי עד כמה הפתיעה אותי חוויית הרצף הטריטוריאלי של האירופאים: העובדה שאפשר לחצות את הגבול ולעבור לעוד מקום, ומשם לעוד מקום, וכן הלאה. בישראל, גם אחרי הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הגבול נתפס כמה שמעבר לו ניצבת התהום. בהתאם, כל טיסה לחו"ל – אפילו ליוון או קפריסין – נחווית כמו זינוק מעל לבלתי-אפשרי, קפיצה מעבר לחור השחור שעוטף אותנו אל עולם שרחוק מכאן לא רק גיאוגרפית אלא גם איכותית. הפער הזה בין הכאן ובין הכל-מקום-אחר שאליו אנו טסים הוא זה שהופך את הכל-מקום-אחר לרפאי ולרודף. החוויה הרפאית צומחת מתוך היותו של אותו מקום אליו אפשר להגר נוכח כל הזמן גם "כאן", ובד-בבד אחר ממנו ונפרד ממנו באופן הבלתי ניתן לגישור. ריבויים של חברים קונקרטיים, הבוחרים להגר למקומות ספציפיים ולעצב שם חיים ממשיים, אמנם הופך את היחס אל אותו מקום אחר לרבגוני יותר – אבל משום-מה לא מצליח לגמרי למסמס (עבורי) את איכויותיו הרפאיות.

הרפאות השנייה היא רפאות טמפוראלית: גל ציטט פה לא מזמן "פעיל שמאל פופולארי" שכתב בפייסבוק כי "בעוד עשרים שנה הילדים שלנו יקראו על התקופה הזו ויוכלו להתגאות שאבא ואמא שלהם היו בצד של הטובים". גל הצביע בצדק על כך ששיח השמאל, בהשוואות שהוא עורך לשנות השלושים בגרמניה, "מעלה חשד ששינוי הוא לא בראש מעייננו, אלא התבשמות בהווה (מדומיין) ובעבר (אמיתי) של קרבנות טהורה". בעיקר מה שעולה מהציטוט הזה הוא עד כמה רבים מאתנו (כולל אני, ללא ספק) עסוקים בלדמיין את ההווה שלנו מתוך נקודת מבט של עתיד כלשהו שאמור להעניק למעשינו תוקף מוסרי. העתיד המדומיין הזה רודף כל הזמן את שאלת ההגירה: האם אנחנו כמו יהודי גרמניה בשנות השלושים שחייבים לברוח לפני שנושמד? האם אנחנו כמו גרמנים לא-יהודים בשנות השלושים שמן הראוי היה שיעזבו כדי לא להשתתף בפוליטיקה של ארצם? ואיפה-שהוא, בגנזך ציוני מאובק של התודעה שאף אחד לא טרח לפנות אותו עדיין, עוד מסרבת לדעוך החרדה שאולי, דווקא אם נהגר, נמצא את עצמנו עוד כמה שנים בארץ זרה, במצבם של יהודי גרמניה בשנות השלושים.

אני לא כל כך מעוניין לעסוק כאן במידת המופרכות או הרלבנטיות של ההשוואות הללו. העובדה היא שהן רודפות את הדמיון, מפרנסות פנטזיות וחרדות. הרפאות הטמפוראלית של שאלת ההגירה מטעינה כל בחירה במטען אתי כבד – האם מוסרי להישאר כאן? האם מוסרי לעזוב? – גם כאשר הסיבות הספציפיות שבגינן אנשים מהגרים או נשארים לרוב אינן מוסריות, כי אם כלכליות, מקצועיות או זוגיות. בנוסף, היא מטילה עליי, כהורה, משא כבד של אחריות: האם אני בוגד בתפקידי כאבא אם אני נשאר עם ילדיי כאן? מה יודע מה יקרה אם נעבור איתם למקום אחר? זאת, למרות שכמובן לאף אחד אין מושג מה הולך להיות – ונחוצה מידה לא מבוטלת של מזל מוסרי כדי לשפוט לחיוב, ותמיד רק בדיעבד, את החלטותינו. כאבא, שאלת ההגירה מבטיחה לי כביכול שיש מעשה אחראי כלשהוא שאני יכול וצריך לעשות למען ילדיי – בה בעת שהיא חושפת שאין לנו שמץ של שליטה או ידיעה בנוגע לשאלה מהו מעשה זה. אולי זה ההיבט הבלתי-נסבל ביותר שהשאלה מעוררת.

כל נרטיב של נרדפות על ידי רוחות רפאים אמור לשאוף לכדי גירושן. כך למדנו מסיפורים גותיים ומפסיכואנליזה. בהקשר הנוכחי, השאיפה לגירוש רוח הרפאים באה לידי ביטוי בקול הפנימי והחיצוני שאומר לי להפסיק עם הסיפור הזה כבר: די לדוש עד-אין-סוף בשאלת ההגירה, פשוט תחליט איפה אתה חי, תתמקם. הקולות האלה דומים לכל דמויות המבוגרים בקטע הקלאסי מרחוב סומסום, "אני רוצה להיות שם", המלמדות את המפלצון הקטן כי הוא נמצא "כאן". אולם החתרנות הרחוב-סומוסומית המפורסמת באה לידי ביטוי בקטע הזה בכך שהוא לא מסתיים עם הפנמתו של המפלצון את המושגים "כאן" ו"שם" כהתמקמויות יציבות – אלא בהגברת הבלבול ותחושת חוסר ההתמקמות החד-משמעית שלו: עד שהוא חשב שהוא הגיע סוף-סוף ל"שם", באה אמא שלו ושוב טוענת כי הוא "כאן", מה שמותיר אותו מעורער לחלוטין. דמויות המבוגרים נכשלות בנסיונן לגרש את האיכות הרפאית שלא מאפשרת התמקמות "כאן". הדור הצעיר נותר רדוף על ידי "שם" ולא מסוגל ללמוד את שיעור ההיות-במקום שהדור הקודם מנסה להנחיל לו.

תפקיד דור המבוגרים החיים בקטע "אני רוצה להיות שם" נמצא ביחס מעניין לדמות האב המת ב"המלט", איתה פתחתי. בשונה מההתעקשות של המבוגרים החיים ברחוב סומסום על המיקומים היציבים של "כאן" ו"שם", האב המת – הרוח הרודפת – היא זו שמערערת על ההתמקמות, שכן היא "כאן ובכל מקום". ובשונה מהמפלצון הקטן, שרוצה כל הזמן להיות שם, המלט מנסה דווקא להתמקם ביחס לאבא מפרק-מיקומים. כדאי לחזור להקשר של הסצינה: שלוש המילים שצוטטו לעיל – Hic et ubique – נאמרות לאחר שרוח האב מאיימת (מתחת לרצפת התיאטרון) על חבריו של המלט להישבע לו אמונים. הרוח נמצאת על הבמה ולא על הבמה בו-זמנית, כאן ובמקום אחר, ובתגובה המלט עונה בשלוש המילים הלטיניות, בצורת שאלה, וממשיך באופן מפתיע: Hic et ubique? Then we'll shift our ground. המלט וחבריו זזים למקום אחר על הבמה והוא מנסה להשביע אותם שם – כשהאב המת שוב מתערב בנהמותיו התת-בימתיות.

כמו המלט והמפלצון הקטן גם יחד, אנחנו נדרשים על ידי הדור שקדם לנו להתמקמות חד-משמעית, ובד-בבד יורשים דורות מתים, שנמצאים כאן-ובכל-מקום-אחר ומונעים מאתנו להתמקם. אם האב המת נמצא כאן-ובכל-מקום-אחר, לא ברור מה המלט ישיג, מה אנחנו נשיג, בהתמקמות במקום אחר. אולם המילים שבוחר שקספיר, Then we'll shift our ground, משמען לא רק מעבר ממקום אחד לאחר. הן גם יכולות להיות מובנות בתור טלטול של הקרקע עצמה, להפיכתה לחולות נודדים, לניידות מתמדת של הארץ כעוגן. אמנם, תנועה על פני הקרקע לא תפסיק את הרפאות – אבל אולי המלט לא מנסה לברוח כאן מרוח הרפאים, אלא להפוך את ה"כאן-ובכל-מקום-אחר" שלה לתשתית חוויית המרחב שלו: אם אתה כאן-ובכל-מקום-אחר, כל מה שאני יכול לעשות מולך זה גם להיות כאן-ובכל-מקום-אחר.

קריאה שכזו קרובה למה שהמפלצון הקטן מצליח להשיג בכך שהוא לא מצליח להבין: שלא בטובתו, הוא מפרק שוב ושוב את הגדרות המרחב שהמבוגרים מנסים להנחיל לו, את דרישת ההתמקמות. הוא לא מצליח שלא להיות רדוף על ידי "שם".מה שהמפלצון הקטן והמלט שניהם חווים, עם זאת, דורשת מאתנו לחשוב מחדש גם על "ישראל" ו"הפזורה" כשני עוגנים יציבים במרחב. אם אנחנו יורשיהם של אבות מתים שנמצאים כאן ובכל מקום, הרי שאפשר – כמו המלט – לאמץ את חוויית המרחב הרדופה ולהזיח שוב ושוב את הקרקע. משמעות הדבר איננה בהכרח עזיבה של ישראל לטובת גלות בחוץ-לארץ – שכן גם "ישראל" ו"חוץ לארץ" הן הגדרות יציבות מדי, מעוגנות מדי, הן אותם "כאן" ו"שם" שהמפלצות המבוגרות מנסות ללמד את המפלצון ודורשות ממנו להחליט ולהתמקם ביחס אליהם. במילים אחרות, האם שיח ההגירה שלנו לא משעתק פעמים רבות את אותה דרישה להתמקמות חד-משמעית? אולי גם הדרישה להתחייב לחיים מחוץ לישראל מונעת מאותה לוגיקה "ציונית", מגרשת רפאים. ואם כן, ייתכן ואפשר לחשוב על שיח רדוף אחר, שבו רוחות הרפאים לא מגורשות לעולם והתמקמות אחת ברחבי כדור הארץ איננה בהכרח "גלותית" יותר או פחות מהתמקמות אחרת. האם אפשר לחיות בגלות "כאן"? ליתר דיוק: האין בלתי-אפשרי שלא לחיות בגלות "כאן"?

אין בדברים אלו כדי לבטל במלוא נימה את ההבדלים הממשיים ביותר הקיימים בין החיים בישראל לחיים מחוצה לה – הבדלים שנוסחו היטב ובעוצמה בפוסטים אחרים כאן. מה שאני מנסה להתמודד איתו פה זה הדמיון, הפנטזיה, ואפילו המיתולוגיזציה העצמית ששאלת ההגירה מעוררת בקרב אלו שבחרו להגר ובקרב אלו שלא. אני לא חושב שאפשר, או אפילו רצוי, להתעלם מדמיונות אלו – גם אם יש בהם סכנות וכשלים – אבל אולי אפשר להעשיר אותם. כשאני מנסה להבין מדוע אני לא מסוגל להרפות משאלת ההגירה גם לאחר שהחלטתי, ככל הנראה, שלא להגר – נראה לי שמדובר ברצון להמשיך להיות רדוף, לסרב לדרישה הבוגרת לגירוש רוחות הרפאים. אולי זה פשוט מסתכם בסופו של דבר בדחף, הילדותי אולי, להמשיך להגיד שוב ושוב כמו המפלצון הקטן: "אבל אני רוצה להיות שם".

zurückbleiben bitte *

משהו קרה לעיר ברלין. משהו השתנה בה באופן יסודי. באתי לברלין לפני שלושה ימים, אבל לא הצלחתי למצוא אותה. ברלין לא שם. ברלין נעלמה: היא הפכה לתל אביב.

ההרגשה ברגמאנשטראסה היא כמו ברחוב אחד העם. בכל בית קפה יושב מישהו שאני מכיר. באורנייבורגרשטראסה המצב חמור עוד יותר, אם כי אוכלוסיית התל אביבים שם מעט פחות ממויינת. בפעמים הראשונות התרגשתי, וברכתי את המכר בהפתעה ובהתלהבות. תוך חצי יום גיליתי שהתנהגות כזו לא מתקבלת באהדה. כשפוגשים ליד קוטבוסר טור איזה בוגר גילמן או הומו רדיקלי-למחצה, צריך לכל היותר להנהן ולסנן איזו ברכה צוננת בעצמה נמוכה – בערך כמו בפגישה מקרית בשדרות בן ציון, אם לא פחות.  מהר מאוד מבינים שאין שום דבר מפתיע בזה שמכר כלשהו נמצא בברלין. כולם בברלין. או ליתר דיוק: כולנו בברלין.

למעשה, הייתי צריך לחשוד שזה מה שיקרה. כבר בימים לפני שנסעתי, כמעט כל מי שפגשתי אמר שהוא בדרך לברלין. האחרים לא בדרך, כי הם כבר שם: שכבה לא קטנה של אנשים שכבר גרים בברלין, באופן קבוע או לתקופה מוגבלת – עד שתיגמר מלגת החורף, מלגת הקיץ, ה-Sommerkurs או ויזת האמן, או פשוט עד שייגמר הכסף (וזה יקח די הרבה זמן, אם בכלל). כבר צוין כאן באחת התגובות בבלוג שיש כמה וכמה פסיכולוגיות תושבות ברלין שמקבלות מטופלים בעברית, וידיהן מלאות עבודה.

קרויצברג. אולי דווקא דה-פוליטיציה

הישראלים שאתה פוגש בברלין הם לא כמו הישראלים שהיו פוגשים פעם במגדל אייפל בפאריס, שנטו להתנהג כמו דמויות ממערכון האורנג'דה של דודו טופז. ברלין היא כמו פייסבוק: היא מפנה אליך רק אנשים כמוך. יותר מאשר מקום, ברלין של הישראלים היא רשת חברתית, שכבה שמולבשת על מפת העיר. בדומה לגרמנים עצמם, שהעניקו שמות משלהם לערים שבהם התיישבו במזרח אירופה, גם למושבות התל אביביות יש שמות עבריים כמו "פרידריכשיין" (רובע הנקרא כנראה על שם בית הקפה הפופולרי ברחוב פרישמן) ו"וניאו-קלן" (ובקרוב גם ניו מלצ'ט ונובה פיירברגה).

חשוב להבהיר: אף על פי שבאזורים מסוימים בקרויצברג השפה הדומיננטית היא עברית בדיאלקט של רחוב בלפור, ההשפעה הסביבתית הממשית של ישראלים בברלין היא לא גדולה. מרגישים את זה למשל ברכבת התחתית, שבה בכל זאת אי אפשר להימנע מהתחושה שיש בעיר הזאת גם שניים-שלושה לא-ישראלים. הישראלים נוכחים בעיקר בשביל עצמם: הם לא יכולים לברוח מישראלים אחרים.

אני נזכר בביקור הכי משמעותי שהיה לי בברלין, לפני בערך חמש שנים. גרתי אז חודשיים במרינגדאם, ולא ראיתי כמעט אף ישראלי. כשאני חושב על זה עכשיו, אני נזכר שבשלב מסוים הלכתי לרחרח באיזו סקווט קווירי קטן, והתברר ששני הומואים צעירים שעובדים ב"הארץ" כבר היו שם בחודשים שקדמו להגעתי, אחד אחרי השני. אבל כנראה שהסיבה העיקרית שלא פגשתי כמעט אף ישראלי היא שפשוט לא הכרתי אז יותר מדי אנשים מתל אביב. כך זכיתי לראות את ברלין, כמקום גיאוגרפי חדש ומרגש שאפשר ללמוד אותו, לחוש אותו, או פשוט לראות אותו.

ואנזה, קיץ 2006. ברלין היא תמיד-כבר ממופה וממושמעת על ידי מישהו אחר

רק אחר כך הסבירו לי שלא ראיתי כלום; שלא הלכתי למקומות הנכונים; שאני בכלל לא יודע "מה עושים בברלין". מה שמצפים ממך לעשות הוא כמובן להתרשת מיד עם הישראלים שכבר נמצאים שם, והם יכניסו אותך לעניינים. יותר מאשר בלונדון או בניו יורק, כשמגיע התל אביבי לברלין העכשווית, הוא מגיע לעיר שהיא תמיד-כבר ממופה וממושמעת על ידי מישהו מהחברים שלו. יותר מכך: מהר מאוד מתחילים לשאול אותך אם אתה בא לפתיחה של x או למופע דראג של y.

רק לפני פחות מעשור פירסמה פניה עוז-זלצברגר את הספר "ישראלים, ברלין", ובו היא תיארה בפליאה את הקבוצה הקטנה והשולית של ישראלים שהחליטו להשתקע דווקא בברלין, מכל המקומות בעולם. היום, הספר הזה נראה כמו שריד מעידן קדום. כשהייתי בברלין ב-2006, פגשתי את אותו הומוסקסואל ישראלי מפורסם מקרויצברג, שאותו ראיינה עוז-זלצברגר בהיקסמות משולבת ברתיעה. מבחינות מסוימות, אפשר לראות בו את המודל הראשוני לכל גדודי הישראלים שבאו אחריו. הוא בעצמו סיפר לי איך הגיע לעיר כפאנקיסט עוד לפני נפילת החומה. בשונה מרובנו, הוא בכלל לא אוהב את העולם החדש של המזרח, ומעדיף את המערב הישן.בכל מקרה, אולי זה סימפטומטי שכבר כמה שנים הוא לא גר בברלין: הוא כבר מזמן ברמאללה.

מצחיק, שעדיין קורה מדי פעם שמישהו "מגלה את ברלין" ומדווח בהתרגשות בפייסבוק או בבלוג שלו ש"אסור להחמיץ את רחוב אורניינבורג". יש כמה פוסטים יפים בז'אנר הזה – למשל זה, וזה וזה וזה וזה וזה (האחרון באוריינטציה הומוסקסואלית). אבל הם מעוררים שתי שאלות: הראשונה – למה אנשים כל כך אוהבים את הפוזיציה של "לגלות את ברלין?". הרי על פאריס או על לונדון אנשים בדרך כלל לא יעזו להגיד את זה. השאלה הבאה מיד אחר כך היא כמובן כמה פעמים אפשר לגלות את ברלין.

בדרך לפולין. יאללה, למזרח!

ועולות כמה שאלות נוספות בסגנון "הערים הסמויות מן העין", שאציג בסדר עוקב:

1. מה אנחנו מחפשים שם? בדרך כלל אנשים נוסעים לחו"ל כדי למצוא שם את השונה, ולא את הזהה. אבל זאת כנראה הנקודה: בשביל תל אביב, ברלין היא כבר לא ממש חו"ל. היא משהו שדומה יותר לגולה,  כלומר מקום לא-גיאוגרפי שמחבר אנשים דומים. זה מראה שהתסריטים על פליטות ונטישה המונית של הארץ אולי אף פעם לא יתממשו, או בניסוח אחר: הם מתממשים כבר עכשיו. במידה מסוימת, אנחנו כבר שם. מכיוון שבאופן יחסי קל מאוד להגיע לברלין, אנחנו חיים את חיינו בין הנסיעות. רבים מקוראי הבלוג הזה קוראים אותו מברלין. אבל אנחנו לא עוקרים בבת אחת, אלא מתנדנדים במשך שנים בין הרגל ששם לרגל שכאן.

2. אם תל אביב נמצאת בברלין, מה בעצם נמצא בתל אביב? נדמה לי שאי אפשר לתאר את המצב התרבותי-חברתי של תל אביב העכשווית מבלי להכניס את ברלין לתמונה. למשל, מעניין לחשוב מה ההשפעה הפוליטית של ברלין על חוגי "עיר לכולנו" וקבוצות סמוכות. מצד אחד, ברלין מלמדת אותך שיש עדיין מקומות פחות-או-יותר תוססים מבחינה פוליטית (כן, אני יודע, הרבה פחות מאשר בשנות ה-70, ה-80 או ה-90 המוקדמות), כך שהיא מעניקה סוג מסוים של קנה מידה ואולי מוטיווציה. מצד שני, האפשרות לברוח כל הזמן לברלין גורמת גם לדה0-פוליטיזציה מסוימת, או לסוג אחר של פוליטיקה: פוליטיקה של גלות מרצון. בארץ אנחנו רק תיירים; במקור אנחנו מפרנצלאואר ברג.

ולסיום: לאן אפשר לברוח אם רוצים לראות "מקום אחר", ולא את כל מי שבדיוק כמוני? אני אישית, ושוב ברוח ההיסטוריה הגרמנית, ממליץ על Drang nach Osten, השאיפה אל המזרח. הבעיה היא שוורשה כבר נחרשה, ובמינסק מסתובבים בעיקר חברים של איווט ליברמן. לפיכך אני ממליץ על קייב – שם גם אפשר לראות מה זה גוי אמיתי, בלי רגשי אשמה פרוטסטנטיים.

אני, בכל מקרה, ברחתי מברלין. אני בגטינגן.

* הישארו מאחור

החרדה לעתיד והעתיד החרדי

עמיחי עמית

אחד הטורפים המסוכנים ביותר לאדם, ולמעשה היחיד שמאיים עליו גם בימינו הוא העתיד; נכון שממרה מוכרת גורסת שהוא טורף קלפים, אולם זו כמובן רק מטאפורה. בניגוד לטורפים אחרים שהסכנה הנשקפת מהם גדלה ביחס ישר למידת קרבתם, העתיד ערמומי ומסוכן יותר דווקא ביחס ישר לריחוקו, ולאורה של תכונה ייחודית זו, נאמר על אלה המשליכים עצמם למעמקיו כי הם שוטים. מאחר ויחס זה לעוסקים בעתיד עלול לדכא, אציע בראשית דבריי מטאפורה חדשה ובונה – קרקס. כפי שמאלף האריות משעשע יותר כאשר הוא נתון בכלובם ומחליף עמם הבל פה, כך חוזה העתידות מאלף, מעלה פליאה וחיוך, בדברי ההבל שלו, דווקא ככל שהוא זורק עצמו קדימה לאופק הערפילי של הזמן.

אחד מהלהטוטנים המרכזיים בקרקס העתיד, הוא הדמוגרף; הוא גם אחד הרציניים שבהם, ורצינות זאת היא שצריכה להעלות על פני הצופים את חיוכם. מדובר בטיפוס מאד מפחיד בדרך כלל, אך זו מהות הקומי שבו – מדובר בפרודיה על המדע, שכן הדמוגרף טועה אינספור פעמים, והוכחותיו יכולות לשמש להלצה על קברו. הבעיה היחידה אתו, זה שיש פתיים שמתייחסים אליו באמון מוחלט, ואז העתיד טורף אותם. בארץ אנו מצטיינים בתחום זה, וזכינו למספר אקזמפלארים מפחידים במיוחד. ניתן היה לערוך דיון מרתק בנושא 'מה בין הדמוגרף לקוראת בקפה', אולם זה ידחה להזדמנות אחרת.

עתידנו הדמוגרפי מלמד אותנו כי בתור אחוסלים אנו עומדים לממש את הפועל המשתמע משמנו בעוד עשורים ספורים. עננת החיסול מרחפת מעל מדשאות הפרברים שלנו כבר שנים מאד רבות, על אף שעד כה היא לא המטירה את החומצה שכה מפחידה אותנו. אולם, דברים ממשיים, כמו התפלגות תלמידי כיתות א' בין זרמי החינוך, מתדפקים על תדעתנו וריח השריפה עולה באפינו הפרנואידים; הריבוי הטבעי של החרדים מכתיב את מדד החרדה. אכן יש לומר, באופן הכרחי ומדעי, בעוד שנים מספר, ובצורה אקספוננציאלית, מדינתנו כבר לא תהא שלנו, אלא של אחרים, דתיים יותר, מערביים פחות, אשכנזים פחות, מתמאטיים פחות, ועוד כל מיני פחיתויות ונחיתויות לא לנו.

לעתיד המר הזה אפשר להתייחס באופנים שונים. לחזור למהותנו היהודית (שכבר כמעט ושכחנו שכמות הפטנטים לנפש היא רק גלגול שלה) וננדוד הלאה מכאן, ובחזרה לגולה – מכורתנו הרוחנית. אפשרות אחרת היא לומר, שהדתיים לא כל כך נוראיים, ולמעשה החיבור עמם טבעי במידת מה עבורנו האחוסלים של האחוסלים – אנחנו, הבזים לגחלי ההיי–טק של יום העצמאות ולמקורותינו הפרבריים. אלא שאני סבור שבכך יש התנכרות למקורותינו, ולאהבת הנוחות שבנו, ומכאן לאימה הכלכלית שמעוררת בנו המחשבה על עתיד בו אנו (כלומר כציבור פרודוקטיבי) מהווים מיעוט הולך וקטן שנושא את מלוא כובד פיותיהם המתרבים של האחרים. לפיכך, אבקש דווקא להציע חזון שלא מתנכר לפחדים שלנו אלא רוצה להיבנות מתוכם – לחבק את הפראנויה; והרי הפחד הוא אולי הדבר הכי יהודי שנותר בנו, ומבחינה זו נדמה לי שאנחנו כשרים לחלוטין.

החזון הזה לא מתייחס לעובדה הדמוגרפית הברורה ביותר, שמהים עד הירדן יהיה רוב ערבי גדול, ומניח שבכל אופן תיוותר אוטונומיה מסוימת למיעוט היהודי. בגבולות יישוב יהודי זה, האחוסלים יחזרו לעמדה היהודית המוכרת של מיעוט קטן בתוך רוב לאו דווקא אוהד, אולם מיעוט רצוי וזאת מסיבה אחת עיקרית – כסף. השאלה עבורנו צריכה להיות, אם כן – מה עלינו לעשות, ולמה אנו יכולים לקוות? והתשובה להערכתי מתחילה כמו תמיד בחינוך. יש להכין את האחוסלים של המחר למחר. אני מניח שעמדה פופולארית תהיה של הסתגרות והתחרדות חילונית בתוך מן איי תענוגות מבוצרים בלב תל–אביב ובמרומי הכרמל, אך אל מול עמדה זו, צריך להציג אלטרנטיבה פחות שפופה ונפחדת, כזו היכולה (כפי שגל מבקש) להציע משהו, שהיא אופטימית במידת מה, שהיא מעודדת כוחות ולא מרפה אותם וכו'.

משה מנדלסון. האחוסל הראשון?

נדמה לי שססמא ראויה לחזון הזה תהא: 'השתלבות במרחב – התחברות לחרדים ולחרדות'. עלינו להתחיל בלימודי דת ברצינות גמורה, בהיקפים משמעותיים ביותר וכן להקנות לצאצאינו את שפת הגמרא, לקנות להם ארון ספרים יהודי אמיתי, ולהשליכם בעוצמה אליו עד שיתעצבו בתבניתו, וכמובן, להלך מעט בהלכה ולערוך כראוי שולחננו. כל זאת, לא מתוך 'התחברות רוחנית ליהדות לאחר רעייה בשדות זרים', אלא בדיוק כפי שלמדו אבותנו את שפות הגויים והליכותיהם, והטמיעו אותן עד שהגויים היו גאים בהם – שנאמר – היה אחוסל בביתך ויהודי בצאתך. אולם, אין זה מופרך לשער, שכפי שיהודינו העתיקים מתוך שלא לשמה באו לשמה, והשתקעו בתרבות עמי העולם באהבה ובעומק רוח, כך יהפכו האחוסלים של העתיד לגזע חדש, שיהיה כזרם בעל פנים מיוחדות בתוך האורתודוכסיה היהודית.

אם נדע לחבור לצד המנצח בזמן, ולהשתמש בחוש הריח היהודי המנוסה בזיהוי כיוון הרוחות, ולא בגוף היהודי למוד המנוסות, יכול להיות שיש עתיד ליישוב היהודי בא"י. אבל נכון להיום, שופרות הציבור שלנו (כגון 'הארץ') קוראים את קריאות האתמול (לראייה מאמרו של יוסי שריד), כאילו יש טעם היום להכתיב באופן חד צדדי לחרדים – צאו לעבודה והשתלבו בחברה. החברה של העתיד היא זו שלהם, ולכן בתור מיעוט, מותר לנו כמובן לקוות ואף לעודד כיוונים שונים, אולם בראש ובראשונה יש לקחת אחריות על מצבנו אנו, ולעשות צעדים להיות בני חסות ראויים. נדמה לי, שנכון להיום, עוד טרם התגלע מאבק גלוי על חיסול אחוסלנד, יפה השעה לחבור לאישים מרכזיים בציבור הדתי ולנסות לשריין ברשימת המפלגה הנבחרת של העתיד, מקום לכמה אחוסלים (ולהתעקש שיהיה גבוה משל נציג חסידויות בעלזא ואלכסנדר ואולי אף מעל הרב הכורדי). למישהו יש קשרים עם דרעי?

יהודי (משמאל, עם כובע מחודד) מבקש את הגנתו של המלך, ולצדו נזירים ונשים (הרייך הגרמני, המאה ה-13). נחדש ימינו כקדם