Posts Tagged ‘גלובליזציה’

מיוחד לשבוע הספר: הספרים שתקראו כשייגמר האינטרנט

21 ביוני 2011

כמיטב המסורת, אנחנו מגישים את המהדורה השנתית של נתזים לכבוד שבוע הספר הלועזי, עם מיטב הספרים התיאורטיים והעיוניים שיצאו בשנה האחרונה

רגע לפני המשבר הבא, טובי המוחות הפוליטיים והכלכלים מפרסמים ניתוחים הטרודוקסיים של המשבר הכלכלי הקודם, ומעדכנים את המודלים לשינוי פוליטי:

טרי איגלטון מסביר למה מרקס צדק, פרדריק ג'יימסון קורא בקפיטל כרך א' (אבל למה הוא חיכה לסוף הסמסטר?) וג'ורג'יו אגמבן על הגנאלוגיה התיאולוגית של הכלכלה והממשל

האם היכולת לחשוב על העידן שאחרי הגלובליזציה היא נקודת המוצא של פוליטיקה חדשנית היום? ספרם של אריק קזדין ואימרה סמן בהתקפה על תומס פרידמן, פול קרוגמן ונעמי קליין גם יחד

 הזרם הפיליפיני של המרקסיזם

 מה הדבר המשמעותי ביותר שקורה היום בעולם? טים פרינגל טוען שהתאגדות עובדים בסין היא התשובה

 והיסטוריה ופרקטיקה של שליטה פועלית (Worker's control) מהקומונה הפריסאית ועד היום

 התיאולוגיה של הכסף:  מערכת הדולר והדמוקרטיה המוניטרית העתידית

 ג'ון אספוזיטו על האיסלמופוביה כאתגר הפוליטי-חברתית של המאה ה-21

  מקראה בנושא פרקטיקות מיניות בגיידאר

 גן חיות חדש של מגדרים וא-מגדרים חדש מהחנות: ביניהם האמבי-ג'נדר, נולג'נדר, נויטרואה, א-ג'נדר ועוד

 ההיסטוריה של הסאונה ההומואית

 ארכיטקטורה ופנומנולוגיה של להט"ביות פרוורית

 תרבות ה-Bareback והרשת החדשה של הנשאים

 אלימות אינטימית בזוגות להטב"קים

 דילדוטופיה: מדע בדיוני ומיניות אנרכיסטית; וביסקסואליות בגישה דלזיאנית

 

"אתה המוח שלך", אומרת לנו תרבות הנוירו-סיינס העכשווית. סוף-סוף כתבו על זה ספר.

 גישה סוציולוגית ליחסים בין בני אדם לחיות בתעשיית הבשר

 צמחונות: הזווית היהודית; ויהודים וחיות בקריאה אגמבנית

ברנר כפילוסוף אקזיסטנציאליסט

 דמנציה כהתנסות פילוסופית

 כיצד יכולה ההשכלה הגבוהה לשרוד, ולאן היא צריכה לשאוף, בעולם אינסטרומנטליסטי

 פולניות והריבון ההיברידי

 גאולה באמצעות רווקות: אי-נישואין כאורח חיים רליגיוזי

 מה בעצם אמורים לעשות כשנוסעים לחו"ל? האתיקה והאפיסטמולוגיה של החוויה התיירותית

 

ספרו המצופה של עומאר ברגותי על ה-BDS – עבר, הווה ועתיד

ספרו של הרב דייוויד גולדברג על היחסים ההולכים ומסתבכים בין הנפש היהודית (כלומר היהדות האמריקאית) ומדינת ישראל

ההיסטוריה של הפילושמיות – מהקטאיוס מאבדירה ועד האוונגליסטים

ריח ניחוח: הארומה כמרכיב בחושיות התלמודית

 ולא נוותר על חזית הריאקציה

 "הכהנים הגדולים של המלחמה": ספר קונספירטיבי על הניאו-שמרנים הטרוצקיסטים ומלחמתם בשירות הציונות

 האלים חוזרים! הניאו-פגאניזם הריאקציונרי מתגבר

 איך להגן על ילדינו מהתעמולה הליברלית שבה הם נשטפים בבתי הספר, בתוכניות הטלוויזיה ואפילו בחנויות המכולת (!) של עידן אובמה

 איך להתכונן לקריסתה של הרפובליקה האמריקאית

 ואנתולוגיה חדשה באנגלית של כתבי מאיר כהנא

 

במעגל המצטמצם

24 בדצמבר 2010

בימים האחרונים שלי בגרמניה הייתי די מודאג. מריוס והיידמארי התקשו להבין אותי כשניסיתי להסביר להם איזה מקום לא נעים זה ישראל העכשווית, וכמה זה מעיק לנחות שם עכשיו, ולא לביקור אלא לתמיד. הם חזרו ואמרו לי שבטח נורא נחמד שהשמש זורחת. מה שנכון, במידת מה.

יום אחד לפני הטיסה חזרה נסעתי מגטינגן לברלין. שם, בברלין, צללתי די מהר אל ההוויה הישראלית הרועשת של העיר, שעליה כבר כתבתי כאן. הפעם לא היה לי כוח להתנגד. החיים שהתגלו לי שם קצת הזכירו לי את פאריס של שנות ה-30: הרבה מאוד יהודים, במקרה זה ישראלים, שמצויים בשלבים שונים של הליכי התאזרחות ופליטות. מתחתנים עם גרמנים, עוברים מדירה לדירה, חופרים בורות בקרח כדי לשאוב מים מהתעלה. "היתרון העיקרי של ברלין הוא שהיא לא בישראל", הסבירו לי. מישהי שפגשתי ליד אינטרנט קפה של טורקים בנויקלן הזהירה אותי שנורא בישראל. אמרתי לה שלתחושתי המצב לא מאוד שונה מאיך שהוא היה לפני חצי שנה. אבל היא אמרה לי שאני טועה, והמצב הרבה יותר גרוע. מה שנכון, במידת מה.

כשהגעתי לתל אביב, שמתי לב שאנשים מדברים בעיקר על נושא אחד: מחירי הנדל"ן. כן, דיברו גם על הגזענות, ועל המרכז לאמנות הפיתוי. אבל התחושה היא שהאיום המיידי הוא שכר הדירה שגואה ולא עוצר, ופשוט דוחק אנשים החוצה מהעיר ומאורח החיים העירוני שהם התרגלו אליו, שכולל גם הרבה רכיבים אחרים מלבד עצם החיים בעיר. היתה לי הרגשה שגם כשאנשים בתל אביב מדברים על הגזענות או על הפליטים הם מדברים בעצם על בעל הבית שלהם ועל זה שהם הופכים למין פליטים של שכר הדירה, אולי בבית של ההורים שלהם במבשרת או בפתח תקוה. ולמעשה די בצדק: בעניין הזה, לפחות אי אפשר להאשים את השמאל התל אביבי שהוא מצטדק או מתייפייף. השמאל דואג לתחת שלו, במובן הנקי ביותר של הביטוי.

בסופו של דבר, אולי זה מה שעומד גם מאחורי כל הדיבור על הסחים שהיה בקיץ: לא מעט אנשים בתל אביב מרגישים די מאוימים, מרגישים שהסכנה מתקרבת לבית, שהשאלה היא כבר מזמן לא אם הם ינצחו אלא אם הם ישרדו פיסית. אני בעצמי ראיתי לפני חצי שנה כנופיה של רעולי פנים מהימין הקיצוני שועטים ליד הדירה שלי, ברחוב צדדי במרכז תל אביב (ולמי שמטיל ספק, זה היה אחרי ההפגנה ההיא). אבל בסופו של דבר, הסכנה הקיומית הזאת היא כלכלית יותר מאשר פוליטית; אם אפשר בכלל להבחין בין שתי הקטגוריות.

כל זה הוא חלק מתהליך יותר כללי: צמצום מהיר של האפשרויות לחיים בארץ הזאת, בלי להיות משועבד לתעשיית הנשק או להון הגדול. המהפכה שמתרחשת בימים אלה בישראל לא צריכה גולאגים או מחנות כדי להוציא לפועל את הליקווידציה של המעמד הליברלי-שמאלי (או איך שלא יקראו לו). הג'נוסייד נעשה באמצעות מחירי הנדל"ן, והצמצום ההדרגתי של אפשרויות התעסוקה באקדמיה, העיתונות והתרבות. רוב החברים שלי הם עיתונאים שכבר לא עובדים בעיתונות, כי הם נפלטו משם בשלוש השנים האחרונות. חלקם נהיו יחצ"נים מסוגים שונים.

זאת הנקודה: שבשלב הראשוני, אנשים לא יצטרכו למות, אלא פשוט להפסיק להיות מה שהם. ואכן, כשאני מסתכל מסביבי אני רואה שכמעט כולם נאלצו לבחור בשנים האחרונות באחת משלוש אסטרטגיות:

1. להגר – ברור שהרבה אנשים שמהגרים לברלין, למשל, ואומרים שהם לא יכולים יותר לחיות בישראל, עושים את זה מסיבות כלכליות-קיומיות. כמו שכתב נתי אורנן בבלוג היפה שלו:

עבדתי שנה וחצי בחברת כבלים כי רציתי להתפרנס בכבוד לאחר שנים רבות של עשיה אמנותית שאין שכרה בצידה… ההבנה כי קיימת האפשרות שאעבוד כל חיי כפקיד בצד עשיה אמנותית שאין לה הדהוד במקום בו אני חי הביאה למחשבות על עזיבה למקום אחר. בביקורים קודמים באירופה חשתי כי לפני הכל כשאני נמצא באירופה ריאותי שבות לפעול והיכולת לנשום חוזרת אלי.

2. לעזוב את העיר – בהנחה שיש בכלל אופציה כזו. במקצוע שלי למשל (אם יש כזה), זה לא ממש אפשרי, במיוחד אם אין לך אוטו.

3. לעבור לעבודות יותר משעממות אבל רווחיות. ברור שהאופציה הזאת היא כשלעצמה פריווילגיה של שכבות מסוימות. אבל כאמור, אני לא מנסה לטעון בפוסט הזה שיושבי בתי הקפה בתל אביב הם האנשים הכי מסכנים בעולם, יותר מפליטים בגוג'ראט. אני רק אומר שצורת חיים מסוימת, ואולי אפילו תרבות מסוימת, עשויה להיעלם תוך כמה שנים.

חשוב גם לציין שהאבחנה בין מה שאני נאלץ כאן להגדיר "התל אביבים" לבין אלה שמאיימים עליהם היא לא מאוד חדה וברורה. לפעמים אלה שסובלים מהעלאת מחירי הנדל"ן הם הבנים של אלה שמעלים את מחירי הנדל"ן. למשל, לפני כמה חודשים קראתי את הטקסט הזה, ש"מוקדש לכל התל אביביים החדשים שקונים כאן דירות כי זה מגניב ואופנתי וזאת ההשקעה הכי בתזונה". הכותב מתאר מעין מלחמת בני אור ובני חושך, בין התושבים המקוריים של "תל אביב שלנו" שהיא "כבר שנים עיר מקלט לכל מי שישראל פלטה אותו אבל הוא מסרב להיפלט", לבין התל אביבים החדשים. לדבריו –

בגללכם העיר הזאת הופכת להיות יקרה מדי, בלתי נסבלת מדי, והעיקר – דורשת מאיתנו שנתחיל להיות דומים לכם כדי לשרוד בה. אבל אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו: אתם חושבים על תועלת, אנחנו חושבים על יופי, אתם חושבים על רווחים, אנחנו חושבים על הנאה, אתם חושבים על הפנסיה, אנחנו חושבים על היום ואנחנו לא נגרר אחריכם במרוץ לכסף ולכוח. אם העיר תהפוך לבלתי אפשרית בשבילנו, אנחנו בהחלט נמצא לנו מקום אחר, בארץ או על הירח… אבל כשנלך, ניקח איתנו את כל הציורים, הסרטים, השירים, העיצובים, בתי הקפה, הגלריות, המיזמים והחנויות המיוחדות שלנו ,ואתם תישארו רק עם מה שהבאתם איתכם: עם הג'יפים הענקיים שחונים על המדרכה בנווה צדק, עם כרטיסי הפלטינום שקונים דרינקים יקרים בלילינבלום, ועם גן הילדים הצעקני בנמל,.  ואז תשאלו את עצמכם פתאום – למה נהיה כל כך מכוער ועצוב בחוץ? מי לעזאזל כיבה את האור?

נדמה לי שדווקא בגלל שהטקסט הזה הוא די נרקיסיסטי יש בו כנות מסוימת, יותר מאשר בהרבה טקסטים אחרים שנכתבים בעיר הזאת. במושגים של הבלוג, הייתי מגדיר אותו "מופע של אמת". מצד שני, לי באופן אישי לא לגמרי ברור למה בתי קפה, חנויות ו"מיזמים" משויכים לצד "שלנו". למען האמת, בתי קפה הם מבחינתי די האויב. זה מראה שאצל כל אחד החלוקה בין "אנחנו" ו"הם" היא קצת שונה. במחנה הפליטים, הייתי מעדיף לא לישון באותו אוהל עם הבעלים של החנות המעוצבת שבצד השני של הרחוב. בכל מקרה לא נראה לי שהוא יהיה שם, באוהל. יש לי תחושה שהוא יסתדר. וזה גם חלק מהעניין: האנשים יסתדרו, בחלקם. השאלה מה יהיה עם ההוויה. זאת שאלה כמעט אקולוגית.

*

בקיצור – אפשר לומר כל מיני דברים על תהליכים שקורים בישראל. אפשר לטעון שמעולם לא היה יותר גרוע, ואפשר לטעון שבעצם תמיד היה גרוע כמעט באותה מידה. אבל מה שאני יכול לומר בוודאות שקורה בשנה האחרונה (למרות שדווקא את זה לא כותבים בעיתונים), הוא שהאנשים שמסביבי פשוט נמוגים בזה אחר זה: בין אם הם מהגרים לחו"ל או הופכים לאנשים אחרים, שכמעט אי אפשר לזהות.

עכשיו, כיוון שהפוסט הנוכחי עוסק ממש בחיים הקונקרטיים כמו שאני רואה אותם, אני מרגיש צורך בגילוי נאות מסוים, שנוגע לבסיס החומרי שלי עצמי. זאת, כי לפעמים יש לא מעט חוסר כנות בעניין הזה, ואנשים שלכאורה נמצאים באותה סירה בעצם נמצאים כל אחד על כלי שייט לגמרי אחר. נכון להיום, אני יכול להחשיב את עצמי לאדם די בר מזל, כי אני מקבל מלגה של דוקטורנטים. בזכות זה, דרך אגב, אני מסוגל בכלל לתחזק את הבלוג הזה – משהו שלא ממש יכולתי לדמיין בתקופה שבה עבדתי בעיתון. מבחינה זו אני די בר מזל, כי אני יודע שיש הרבה אנשים שלא מצליחים להשיג מלגה.

על כל פנים, מלגה היא רק מלגה. ולא ירחק היום שבו המלגה תיגמר, ואחר כך יש לי עוד כך וכך שנים לחיות על פני כדור הארץ. התחושה שלי היא שכיום אני ממוקם במעגל די נוח, אבל המעגל הזה הולך ומצטמצם, והחושך מתקרב. בדרך כלל המדיניות שלי היא לא לחשוב מה יקרה אחרי שתיגמר המלגה. אחד הדברים שמפתיעים אותי כשאני מדבר עם דוקטורנטים אחרים, הוא שחלקם ממש מאמינים שאם הם יתאמצו מספיק, הם יהיו בעוד עשר שנים במצב של המנחים שלהם, כלומר יקבלו תקן באוניברסיטה.

אבל זאת כמובן אשליה. אולי בגלל שסיקרתי קצת את מערכת ההשכלה הגבוה, אין לי שום ציפיות מהמסלול שבו אני נמצא כרגע. שום דבר לא מחכה בקצה המסלול. המסלול עצמו הוא רק הסחת דעת שנועדה להשאיר אותנו רגועים. האוניברסיטה בצורתה המוכרת לנו היא מוסד ששייך לעבר. היא זומבי, או במקרה הטוב ערפד. אין כיום שום כוח משמעותי בישראל שיש לו אינטרס לשמור על הפקולטות למדעי הרוח או מדעי החברה.

אגב, אין לי ילדים. ואני חייב לומר בהערת אגב, שלדעתי הרבה אנשים בתל אביב נעשים הומואים פשוט כי קשה להם לדמיין איך הם יפרנסו משפחה. אני מקווה שלא העלבתי את יניב ויצמן או בגל אוחובסקי.

*

מכל זה, לא צריך להבין שאני פסימי. תהליכים חברתיים קורים. שכבות חברתיות מסוימות נמחקות. יש בזה יופי מסוים. כבר כתבתי בעבר, שייתכן ובעתיד הרבה מהיהודים בישראל יהיו מוסלמים. בינתיים, אני מניח שבמקום החוגים האינטלקטואליים-ליברליים הנמוגים צומחת אליטה חדשה. על כל כותב אורח ב"ארץ האמורי" שמהגר לארה"ב צומח איזה הראל חצרוני – גם הוא סוג של בלוגר.

וזאת בעצם הנקודה האחרונה, שלגביה אני גם חלוק עם הרבה מהקוראים של הבלוג הזה. הרבה אנשים בחוגי האקדמיה, התרבות והמדיה בתל אביב מתמודדים עם ההתפוררות על ידי גלובליזציה עצמית, כלומר הזדהות והתמזגות עם איזו הוויה ליברלית בינלאומית. יש אנשים שדי ברור להם שעם קצת מאמץ, אפשר להגר לחו"ל. אולי ההורים שלהם הכינו אותם לזה מאז שהם היו ילדים. בסופו של דבר, זה העיקרון של הגלובליזציה: היא רומסת וממוטטת את הסביבה המקומית שלך, בעוד היא מבטיחה למעטים שהעולם כולו פתוח בפניהם.

אני, בכל מקרה, לא ממש מרגיש שהעולם פתוח בפניי. כנראה חשבתי על זה מאוחר מדי. קודם כל כי אין לי דרכון זר (עוד סוג של אבחנה בתוך האליטה האשכנזית, שלפעמים נקבעת על ידי גורמים ממש שרירותיים) וחוץ מזה כי אני, אפעס, די כבול לשפה העברית. האמת שעד היום לא הרווחתי אפילו שקל אחד ממקצוע שלא קשור לכתיבה. ומעולם לא כתבתי יותר משלושה משפטים באנגלית ברצף, שלא לדבר כמובן על גרמנית. יותר מכך: אין לי שום ציפיות שמישהו בלוס אנג'לס או בדיסלדורף יתעניין במה שיש לי להגיד. אני מרגיש די חלק מההוויה העברית, במובנה הרחב. ונדמה לי שאני לא היחיד שמרגיש ככה. כמו שאמר רטוש: הלחם שלנו עברי כולו. בעניין הזה אני די ציוני: אין לי ממש תרבות אחרת. ואם היא תיפול, או (יותר סביר) תגיע לכדי השחתה מוחלטת, גם הסובייקט הפרטי שלי עשוי להיעלם יחד איתה. במונחים קוסמיים, זה לא נראה לי הפסד כזה גדול.

אני די מעריך את קורט טוכולסקי וסטפאן צווייג, שכאשר הם ראו שהתרבות הגרמנית הולכת לאבדון הם לא ניסו לאמץ תרבות אחרת (למשל, להגר לפלשתינה) אלא פשוט התאבדו. נדמה לי שיש בזה אפילו משהו די אופטימי: אם לא אז לא. כמו שאמר אביב גפן, "זה לא חובה לחיות/ זה זכות להיות חיים".

אבל אולי יש עוד משהו לעשות לפני זה. יש לי איזה רעיון. אולי אני אכתוב על זה בקרוב.

אין יותר שירים של מייקל ג'קסון: שיחה על השמרנות שמעבר לשמרנות

22 באוקטובר 2010

1. הערבים לא צריכים אותנו

עפרי: ‫גל?

גל: כן, אהלן

עפרי: מה שלומך?

גל: ‫בסדר. יהיה טוב יותר בקרוב. סוג של. אבל אפשר לשוחח כמה דקות. מה קורה? אני שם לב שאתה מפתח שנאה כלפי המרחב הגרמני.

עפרי: ‫כן אפשר להגיד, במידת מה. ‫לא ממש שנאה, אבל ההתלהבות בהחלט מתמעטת, אם לא מעבר לכך. אתה…

גל : ‫כן, קראתי את מה שמרקל אמרה על המהגרים. זה די מדהים.

עפרי: ‫ בדיוק. זה פשוט מחריד, וזה רק ביטוי אחד למתקפה אגרסיווית שמתנהלת כאן בימים אלה על מה שנקרא "המולטי-קולטי", כולל הספר הגזעני של תילו סרצין, שבישראל כמובן מתלהבים ממנו. וזה רק ההתחלה.

גל: ‫יצא לך לדבר על זה עם אנשים? השמאל המקומי, או משהו כזה?

עפרי: ‫ הם לא ערניים כאן במיוחד מבחינה פוליטית בגטינגן. באופן כללי, השמאל האירופי ממש קאפוט, כמו שאומרים. הוא כלום. הם ‫מנסים לתחזק כאן בכזה מאמץ ‫את הזעם נגד הפאשיזם, הנאצים, ‫אז הם רק מזהירים כל הזמן מהנאצים שלא ממש קיימים – נאצים שאמורים להיראות בדיוק כמו הנאצים ההם, עם צלבי קרס והייל היטלר מהמרפסות. אבל לפחות כאן, נראה לי שהשמאלנים בעצם די לא רוצים להתעסק עם מהגרים. האירועים שלהם הם על טהרת הארים. יש כאן בגטינגן המון סטודנטים מאסיה ומאפריקה, אבל לא ראיתי אפילו אחד באירועים של השמאל.

גל: ‫כן, זו המסקנה אולי. המהגרים לא באמת צריכים אותנו. וגם לא הערבים, אני מתכוון.

עפרי: ‫ זהו, אבל אם ככה, מה צריך אותנו?

גל :‫ אותנו כיצורים פוליטיים? אף אחד. ‫בעצם אין לנו תפקיד, חוץ מלהשקיף את ההריסות במבט רטרוספקטיבי.

עפרי :אין, לשמאל ממש אין רעיונות חדשים.

גל: ההיסטוריה נגמרה.

עפרי: יותר גרוע: ההיסטוריה הגרמנית נגמרה.

אתונה. לשמאל אין רעיונות חדשים

2. מדינת הלאום קאפוט

גל: ‫ זה כאילו שהיתה לנו שפה מסוימת של העולם – שמאל, ימין, סוציאליזם, לאומנות – אבל היא כבר לגמרי לא רלוונטית. אנחנו כבר לא יודעים מה השמות של הדברים. זה מתקשר לי למאמר (הממש מבריק בעיניי) של ז'יז'ק. מעניין לחשוב איך ישראל משתלבת במערך שהוא מצייר. לכאורה היא לא אמורה להשתלב, כי היא הרי "מקרה מיוחד" וכו'. מצד שני, המצב בישראל עונה על כל הסממנים שהוא מאבחן: הפוליטיקה הפכה להיות מרכז לא אידיאולוגי עם שוליים יותר ויותר מסוכנים, והרבה הפחדות כמנגנון לייצור תשוקה. לא ברור אם ישראל היא המעבדה לפוליטיקה החדשה הזו, או שהיא פשוט מקרה נוסף, שהרי בסופו של דבר זו תולדה של הנאו-ליברליזם של שנות השמונים והתשעים – תהליך שקרה במקביל גם באירופה.

עפרי: נכון.

גל: המסקנה החיובית שאפשר להוציא מזה (אם אפשר לקרוא לזה חיובית), היא שאין מה לקוות לשיפור המצב בישראל בכלים הישנים – כלומר התערבות מבחוץ לפי פרדיגמת מדינת הלאום – "התאמה" של ישראל לפרדיגמה הזו. שהרי מה שאירופה מוכיחה זה שמדינת הלאום פשטה את הרגל כמנגנון ליישום פוליטיקה דמוקרטית יחסית.
גם המדינות בהן יש מה שנהוג לקרוא "לאומיות טריטוריאלית" (ובראשן כמובן צרפת), מתנהגות כמו מדינות לאום פולקיות (בעצם, גם ההבחנה בין שני סוגי לאומיות פשטה את הרגל, אם כי יש עדיין את ארה"ב וקנדה כמובן – שאלה מעניינת בפני עצמה). מכאן נובע שאם יהיה איזה שיפור במצב זה דורש מהפך גם בפרדיגמה הפוליטית מחוץ לישראל. האי-ודאות גדלה אבל  זה משחרר לפעולה ולמחשבה אלטרנטיביות.

עפרי: ‫נכון, מבחינה זאת לפי מה שאתה אומר, המאמר הזה של ז'יז'ק היה מעולה כי ‫הוא נתן קצת שמות חדשים.

גל: ‫אבל נראה שזיזק רומז לאיזה מהפך דיאלקטי. מין קריסה של הסתירות.

עפרי: ‫ עם הנצרות שלו?

גל: ‫עם המרקסיזם שעדיין ממתין מעבר לפינה. זה מזכיר לי שקראתי את ניטשה ופתאום שמתי לב לקטע שלא שמתי אליו לגמרי בעבר.

קייב. הכנסייה הפכה לגורם של התנגדות

3. עכשיו צריך לשתוק

עפרי: כן?

גל: ‫זה די מטושטש, אבל אני עדיין בטוח לגבי הפירוש. זה במאמר הראשון ב"לגניאלוגיה": ניטשה כותב על הנצרות כמרד העבדים הגדול –

עפרי: ‫ אוקיי…

גל: ‫אבל אז הוא אומר שהרעל של הנצרות הוא עכשיו בדמוקרטיה הליברלית. ‫ובעצם רומז שהכנסייה ככנסייה הפכה לגורם של התנגדות לסכנה האמיתית, ‫שהיא "האדם המודרני".  ‫זה לא ברור כי הוא כותב שעכשיו הוא צריך לשתוק, כאילו שהוא לא יכול להגיד את זה מפורשות.

עפרי : ‫אהה. מעניין מאוד…

גל: ‫הרי ידוע שבניגוד לפרשנות השטחית מאוד, ניטשה דווקא חשב שדת זה דבר חשוב.

עפרי: ‫ זה מזכיר לי דמות ב"הר הקסמים".  חצי מהספר זה מין ויכוח בין שניים מיושבי הסנטוריום שם: ‫אחד מין דמוקרט שמאמין בעקרונות המהפכה, והשני, נפתא, שהוא נזיר ישועי, אבל הוא תולה את יהבו בטרור הבולשוויקי, מתוך מין ריאקציונריות עמוקה, אנטי-הומניזם נוסח ימי הביניים. הוא דמות שאני מאוד אוהב. דרך אגב, הוא יהודי במקור.

פאריס. אירופה עסוקה בשימור של עצמה

4. הצרפתים בכלל לא משמינים; אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה

גל: ‫ אני נמצא תחת השפעה של איזה הלך רוח פטליסטי שתוקף אותי בימים האחרונים, מבחינה תרבותית.

עפרי: ‫אהה. זהו אז רציתי להגיד לך משהו בעניין הזה. זה משהו שבאופן *כלשהו*. אולי יש בו אופטימיות… לגבי אירופה, אתה יודע…

גל: ‫ כן…

עפרי: אני חושב שאירופה נכנסת למין תקופה של שמרנות, אבל לא שמרנות חדשה אלא שמרנות ישנה. מדברים על זה גם בגרמניה, שיש מקום במפה ל"מפלגה שמרנית אמיתית".  ‫כי CDU של מרקל הם די ליברלים. יש גם כל מיני הלכי רוח כאלה גם בצרפת, גם אם באופן קצת אחר. אני קורא ב"לה מונד" על איזה כפר במחוז קוניאק, שהוא הבירה של "מהפכת החיים האיטיים" – מין אידיאולוגיה ספק-סביבתית ספק-שמרנית ספק אנטי-קפיטליסטית של חזרה אל הכפר. זה שונה מהאידיאולוגיה של סרקוזי, שהוא מין מנכ"ל-קפיטליסט שלובש בלייזר. סרקוזי הוא האויב שלהם.

כשהייתי בפאריס היתה לי תחושה, שבניגוד למה שמאיימים כל הזמן, אירופה כבר לא תיעשה יותר אמריקאית ויותר גלובלית מעכשיו. כלומר, כל האיומים האלה שהתפרסמו בשנים האחרונים: "הביסטרואים של פריס הולכים ונעלמים!"  ‫"הצרפתים משמינים כמו האמריקאים!" –  התחושה שלי היתה שזה די בולשיט.

גל: ‫נכון, זה מופרך. ועוד לא היית מחוץ לפאריס. בבזנסון, למשל, נדמה שהזמן נעצר בשנות החמישים…

עפרי: ‫ כן, בדיוק. גם אם הביסטרואים והמאפיות שייכים בעצם לכל מיני רשתות ותאגידים, כלומר הם לא מה שהם, הם עדיין מסמנים איזה רצון מאוד חזק לשימור. יש סימנים לצייטגייסט מאוד פרובינציאלי. מין בדלנות של אירופה, שתופנה גם כלפי מהגרים, ‫אבל גם כלפי הקפיטליזם של שני העשורים האחרונים. זאת בעצם אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה: ‫אנחנו, האירופים, אנחנו גם טבע, ‫אנחנו גם משהו שצריך לשמר.

קייב. המהפכה נגמרה

5. השמרנות שמעבר לשמרנות

גל: ‫ כן, אבל הם לא נידונו בהכרח להפסיד? זה כמו שאמרתי למישהו שצרפת היא עדיין מוקד אינטלקטואלי. ואז הוא שאל אותי: אז למה פילוסופים צרפתים עוברים בכמויות ללמד באמריקה? נגיד, אטיין בליבאר מלמד פה עכשיו סמינר בקולומביה. וזה בעצם כל כך עצוב, שהוא צריך להתמודד עם כל האמריקאים האלה.

עפרי: ‫ זה העניין. שזה סימן למוות. יש בזה משהו מאוד סטגנטיווי, תבוסתני. הרי כשתרבות מתחילה להתעסק  בלשמר את עצמה זה אומר שהיא כבר מתה. נראה לי  ‫שיהיו כמה שנים כאלה, שיעמדו בסימן השמרנות הזאת. ‫זה יהיה ממש בקרוב, ‫ידברו על זה יותר ויותר עד שממש ינוסח ההבדל בין זה לבין הקפיטליזם שלפני המשבר, הקפיטליזם של בלייר המאוחר, מרקל המוקדמת וסרקוזי המוקדם. אבל מול זה, אולי תצמח איזו תנועה יותר רעננה. תוך עשור בערך.

גל: ‫אתה חושב שאפשר לחבר לזה גם את מסיבות התה? והאנרכיזם הימני הפושט פה, בארה"ב?

עפרי:  כן יכול להיות. ‫זה מין משהו שהוא מעבר לניאו-ליברליזם.

גל:‫ אבל רגע, כשאמרת שזה אופטימי, התכוונת שאתה יכול להזדהות עם זה?

עפרי: ‫לא, בעיקר בגלל ‫שזאת מין פוזיציה ‫אולי פחות נזילה. פחות נזילה מהקפיטליזם המאוחר, ‫שהוא כל כך פלואידי, שאי אפשר ממש להיאבק בו. ‫פתאום תהיה שוב משמעות ליריקה בפרצופה של הבורגנות. גם אם זאת בורגנות שתכיל לתוכה כל מיני רעיונות סביבתיים

גל: ‫הבנתי. מעניין מה שאתה אומר. אתה בעצם אומר שההפחדות של המרכז הליברלי, שהן כרגע רק כלי שלו, יכולות לפנות נגדו וליצור אידיאלוגיה חדשה. ‫ואז אפשר יהיה להיאבק בזה –  ‫כלומר מעבר לפוסט אידיאלוגיה מחכה אידיאולוגיה.

עפרי: ‫ אני חושב שהשמרנות העמוקה הזאת היא כבר אידיאולוגיה די מוצקה. אני קורא ידיעה ב"זודויטשה צייטונג": "הבישוף של רגנסבורג: אין יותר שירים של מייקל ג'קסון בטקסים בכנסייה". נסוגים מכל מיני דברים שהיו מזוהים עם הגלובליזציה…

גל: ‫אני מסכים. אבל אני לא חושב שמרקל או סרקוזי הם חלק מזה. הם כרגע רק משתמשים בזה כדי להגן על ההוויה הטכנוקרטית של הקפיטליזם המאוחר.

עפרי : יכול להיות, כן. יכול להיות שגם זאת אשליה. ‫שבעצם בבסיס זה בדיוק אותו קפיטליזם. אבל יש איזה הבדל. צריך להכיר בזה שהשנים מאז שנות ה-90 היו מהפכניות. ‫זאת היתה מהפכה שחיינו בה

‫של הפרטה וגלובליזציה מאוד מהירה. ‫ועכשיו המהפכה נגמרה.

סנט פטרבורג. מאבקים על ראשות ועד הבית

6. סין לא מסתכלת עלינו

גל: ‫טוב, כמובן שעולה השאלה איך סין מתחברת לכל זה. זו תמיד השאלה שעולה.

עפרי: ‫נכון. ‫אז התשובה היא לדעתי, שאולי כל זה בעצם לא חשוב. כלומר מה שחשוב הוא בסין, אבל הרי סין זה…  ‫זה קצת הנשגב, קשה לנו לתפוס את זה,  ‫להעניק ממש משמעות…

גל: ‫ממש כך.

עפרי: ‫אז אנחנו נשארים עם אירופה (אני מניח שנייה בצד את ארה"ב),  ‫אירופה שהיא בעצם פרובינציה, שמכירה בפרובינציאליות שלה.

גל: ‫עכשיו אתה ממש נוגע בעניין. זה חלק מהעלייה של סין, הלך הרוח החדש.

עפרי: ‫כן!

גל: ‫אנחנו כבר לא צריכים להוביל. אף אחד לא מסתכל עלינו.

עפרי: ‫בעצם האירופים מפתחים תודעה של נתינים. נתינים בתנאי לוקסוס, אבל בכל זאת נתינים.

גל: ‫ זה בהחלט מרגיע. אז כל המאבקים שעוד יהיו נראים כמו מאבקים על ראשות ועד הבית…

גל: ‫ ברלין ופאריס הן לא המקום בו ההיסטוריה נעשית

עפרי: ‫נכון, ממש!  טוב, כבר מזמן לא 🙂

גל: ‫נכון, אבל לוקח זמן עד שזה נוגע בדימוי העצמי

עפרי: ‫ברור. ‫אירופה תתעסק עכשיו רק בשימור. שזה חרא. ‫זאת אומרת זה מצב ממש עלוב בשביל תרבות.

גל: ‫אבל עובדה שהמורשת היוונית שרדה ברומא.

עפרי:  ‫ברור שגם המורשת האירופית תשרוד. אבל נגיד לגבי ישראל –  ‫אז כמובן אפשר לשכוח מלחץ וכל זה. זה לא מעניין את אירופה.

קוופיו. האדונים הם בעצם די מסכנים

7. האדונים הם די מסכנים

גל: ‫ זה מזכיר לי מה שרציתי לספר מניטשה, אבל זה לא לגמרי מתחבר לאופטימיות הפתאומית שלך, אלא עדיין באווירה הפסימית. ‫שיש לו הרי את הפיגורה של האדונים…

עפרי: ‫ כן

גל: ‫והם כאילו הכי חזקים ואדירים. ‫והם אלה שיוצרים את השפה, ‫ובעיקר את ההבחנה בין טוב לרע. הרי הוא אומר ש"טוב" זה פשוט השם שהאדונים נתנו לעצמם. כמו הגותים למשל.  ‫כלומר זה כמו אדם הראשון בגן עדן שנותן שמות, ‫ואז ‫העבדים מדברים שפה חדשה,  ‫על דרך הניגוד.

עפרי: ‫אהה…

גל: ‫אבל באיזה רגע אתה מבין, וניטשה לא מפורש לגבי זה,  ‫שהאדונים הם די מסכנים.  ‫הם ממש פתטיים. כמו ילדים שהמלים שלהם כבר לא רלוונטיים לשום דבר. ‫נגיד כמו אצולה שירדה מנכסיה. דון קישוטים שכאלה. אז ככה אני מרגיש. ההיסטוריה נמשכת אבל היא כבר לגמרי לא מעניינת.

עפרי: אבל  הסינתזות האלה, ‫הכניסות של המזרח לחיים – זה לא מעניין? האמת שזה מופיע בצורה נורא לא מעניינת. פשוט תמיד מתברר שבסוף יש את המפעלים הסינים. ‫שעובדים ועובדים. ‫זה בעצם מה שקורה.

גל: ‫זה מעניין במובן מסוים. אבל כמו מחזה. לא כמו משהו שאפשר להתרגש ממנו, להיות מעורב בו.

מדריד. היקום ימשיך להתפשט

 

8. שני תסריטים לסוף היקום

גל: ‫תשמע, אני אגיד משהו שאולי סותר את הפסימיות שלי היום. ‫אבל אני באמת ובתמים חושב  ‫שיש כוח עצום לרעיונות שנוצרו באירופה במאות האחרונות (בהמשך כמובן ליוונים, הערבים וכו'). הם פשוט חזקים, הם סקסיים. אנשים רוצים להיות חופשיים. לכן לגבי הרעיונות האלה אני אופטימי בסופו של דבר. ‫אבל זה נכון שהתוכן שלהם חייב להשתנות. למשל, בורקה לא סותרת חופש.

עפרי: ‫ כן. אבל הפחד הוא באמת שהשפה תאבד את המשמעות. אני אגיד לך משהו לסיום: יש שני תסריטים בקוסמולוגיה. אחד ‫שהעולם יקרוס ‫לנקודה אחת, כלומר כמו המפץ הגדול אבל הפוך. זה מין תסריט של הקטסטרופה האולטימטיווית, ‫אבל אומרים שזה כנראה לא יקרה. מה שיקרה  ‫זה להיפך: עסקים כרגיל, היקום ימשיך להתפשט כמו היום, להתפזר יותר ויותר, עד  ‫שלא יהיו שתי מולקולות מחוברות אחת לשנייה. הכול יהפוך למין תווך אפור. ‫וזה בעצם מה שאני שונא בקפיטליזם, באטומיזציה והגלובליזציה –  ‫שהוא באמת מבשר מוות. מוות של כל משמעות. ‫במובן מסוים זה מה שאני חושב שצריך להיאבק בו.

גל: ‫ אגב, מה השעה אצלך עכשיו?

עפרי: ‫רבע לשתיים בלילה.

גל: ‫  ‫ מאוחר ביבשת הישנה

עפרי: ‫ממש.

גל: ‫ לילה טוב

עפרי: ‫ לילה טוב. אני מאחל לך המשך יום נעים, ‫כמו שאומרים כאן.