Posts Tagged ‘גירוש’

הפרפורמרים

11 בדצמבר 2010

חגי אלעד

אילנית היא מהזמרות האהובות עלי, ולא רק בגלל שהיא הייתה זו שלראשונה ייצגה אותנו באירוויזיון, אי שם לפני הספירה, ב-1973. פשוט, יש משהו מופלא בשירים של אילנית, משהו שהופך אותם לטקסט שחייבים לבצע בדראג. ברבות השנים, אילנית הפכה לאחת ממבצעוֹת הישראליוּת. נכבשתי בקסמיה, אבל עדיין "בהישמע צפירה עולה, חליל או נֵבל" – במקום לפזם "אני ישראלית", אני קופא ולכל היותר מסוגל לדמיין את אילנית, או איזה גרסה גדולה מהחיים של מי שהיא בעצמה גדולה מהחיים.

אלא שיש ימים יפים שהדרכים בהם גדולות, ואין מחסור בפרפורמרים, קטנים כגדולים, הנכונים לבצע בכישרון את מה שהחיים שלנו כאן מעולם לא היו, לבצע שוב ושוב זהות ישראלית אידיאלית-מדומיינת, שלא רק שאינה ניתנת למימוש במציאות – אלא, שמעולם לא הייתה: חיים את הישראליות כפרפורמנס סימולקרטיבי.

הנה כבר נשמעים להם האקורדים הפותחים: "גירוש זרים יציג אותנו כמו שאויבינו רוצים", כפי שצוטט שגריר ישראל לשעבר באו"ם, דני גילרמן, בהפגנה בתל אביב נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה. הציטוט הקצר הזה של גילרמן הוא ממופעי הישראליות ההדוקים שנוסחו כאן, אך הוא אינו יוצא דופן: הוא דוגמית מייצגת לחיקוי החוזר ונשנה של מה שהיינו אמורים להיות. הוא מבטא את מרכיביה המדומיינים של הזהות הישראלית האידיאלית: הישראליוּת כעמדה מוסרית-מהותנית, הנמצאת תחת מתקפה חסרת יסוד מצד שוחרי רעתה. העובדה שאם ילדי מהגרי העבודה יגורשו, ממש יגורשו (ולא כהצגה!) מישראל למדינות אחרות, על ידי שוטרים ישראליים אשר יפעלו מכוח החלטתה הריבונית של ממשלת ישראל, לא מהווה עילה לבחינה אוחרת, לביקורת מקדימה, או לצרימה בדימויה העצמי של הישראליות. האידיאל המדומיין מוגן תמיד, ולעזאזל העובדות.


אדרבא, האקט הזה, רצוני, ריבוני, לא מדומיין ואנטי-אידיאלי ככל שיהיה, רק משמש כיסוד לביצוע הדרני של מחציתה השנייה של הפרקטיקה – ההתקרבנות, ההתגוננות המתמדת מפני העולם רוחש האויבים, הזוממים תמיד נגדנו. גילרמן מבצע בצורה מושלמת טקסט רהוט, ממנו מודרים כמובן מושאיו המרכזיים (הילדים או משפחותיהם), בו אין מקום למציאות וכל שיש בו הוא חזרה על הטקס החלול המַבנה את חיינו כאן ומקבע את דימוי הישראליות. דימוי, המבטיח עבור כולנו לא רק את זהותנו המנחמת – אלא גם את הזהות בין מחר לשלשום.

למעשה, הטקסט של גילרמן כה מוקצן בהתחסדותו שהמילים קורסות על עצמן. נדרש כישרון בימתי גדול כדי לבצעו באופן אמין – זה, או הזדהות מוחלטת עם הפנטזיה. כך שאם הדברים לא היו נאמרים מהמיית ליבו של מבצעם, לא היה ספק כי מדובר בדראגיסט מוכשר.

גילרמן, כמובן, לא לבד. מ"מדיניות האפרטהייד מהווה פשע חמור ביותר, והיא מנוגדת לעקרונות היסוד של המשפט הישראלי…ההשוואה של מניעת תנועתם של תושבים פלסטיניים לאורכו של כביש 443 לפשע האפרטהייד, הינה קיצונית ומרחיקת לכת עד כי לא היה מקום להעלותה כלל" הנעלב של ביניש (בפסיקה שכאילו שבה ופתחה את הכביש לפלסטינים, ובפועל רק משטֵרה מחדש את הרחקתם ממנו) ועד ל"..ירי ארטילרי, סטטיסטי, שיפגע בתמימים. כזאת לא ייעשה במקומותינו" הנבואי של בני בגין – מקיר לקיר, מחומה לחומה, ישראל מונהגת על ידי דור שלם של פרפורמרים ממחזרי מנטרות צדקניות, מופרכות, מרבעות מעגלים (בעיני עצמם), המשוכנעות בצדקתן והמבנות את אשליית מהוגנותו חסרת הברירה של העוול בו, בפועל, אנו בוחרים לחיות מרצוננו החופשי.

אלא שבעוד על פי רוב זהות, מדומיינת ככל שתהיה, היא תוצאה של הבנייה מתמשכת, באמצעות ריטואלים חוזרים אשר לפחות חלקם מעשיים ולא רק מילוליים, הזהות הישראלית הסימולקרטיבית אינה זקוקה למקור בעולם המעשה. עוצמתה כה רבה שהיא יכולה להתקיים בחלל מילולי מושלם, מרחפת שבע אמות מעל ישראל/פלסטין ומהגגת את דימויה העצמי. שהרי למה בדיוק כמהות מילותיהם של גילרמן, ביניש, בגין וכל הדור ההוא? לישראליות הגונה, נורמאלית-הרצליאנית, הנוהגת בכל בני האדם בשיוויוניות, שאיננה מקדשת תפיסה אתנוצנטרית של יהדות ונמנעת מלהגיש את תווית המחיר הקלירקלית של עמדה זו לכל אדם ואדם כאן? יש ישראליות כזו – אלא שהיא קיימת כדימוי עצמי מנותק מהמציאות, שלמרות היותה ביטוי סימולקרטיבי מושלם אין לנו כל קושי לשוב ולבצעה כפרקטיקת חיינו. למעשה, העדר המקור רק מצחצח את ברק הכשפים המנחם שבביצוע החוזר של מה שאינו זקוק לאדמה, חמצן או אמת כדי למשטר את חיינו.

איך אפשר להתעורר מהסיוט? איך חושפים את התפרים הגסים המנסים להטליא דימוי נטול מקור עם מציאות חסרת רחמים? לכאורה – יש דרך להתנגד, דרך אשר מנכיחה את ההתמכרות לביצועה החוזר של פנטזיה וחושפת את המובן מאליו: דראג. דראג כסיכה האחת שמהגדרתה היא מושחזת דיה כדי לנקב את הבועה האלסטית ביותר, וגדולה מהחיים מספיק כדי לצקת מחדש עניין במה שבעצם ידוע מאז ומעולם.

אלא שכל התפקידים הגדולים כבר לוהקו. לכל היותר ניתן להתרווח לאחור ולהמשיך ליהנות כקהל, להביט שמוטי לסת בכוכבי הבמה הגדולים של חיינו – ולהבין בייאוש שלא חשוב כמה כישרון תיאטראלי יגויס, אין אודישן בו ניתן יהיה להתעלות על הדראגיסטיות שכבר התברגו בצמרת: לימור לבנת כשרת תרבות; דוד רותם כיו"ר ועדת חוקה; אביגדור ליברמן כשר חוץ; ציפי ליבני כמנהיגת אופוזיציה; רונן שובל כציוני; מיכאל בן-ארי כחבר כנסת; שמואל אליהו כרב. מי ייטיב מאלו לבצע טקסטים במלוא הקיצוניות, הגיחוך והמלאכותיות?

לקיום פרפורמטיבי-סימולקרטיבי יש יכולת התמדה רבת עוצמה, אך גם היא מבוססת על הביצוע הרפטטיבי של מה שלמרות הכל, לכאורה, ביכולתם של המבצעים להפסיקו. ההצגה לא חייבת להימשך. אלא שלא מדובר בפרפורמרים או בהצגה. למשוך את השטיח מתחת לרגליהם? להעלות ביקורת חתרנית באמצעות דימויים מוגזמים, מגחיכים, חושפים? הם כבר משכו את השטיח מתחת לרגלינו ומבצעים את עצמם באופן המוקצן והחושפני ביותר. לימור לבנת מבצעת את לימור לבנת הרבה יותר מגוחך מכל גרסת חיקוי מגחיכה.

שח מט.

אילנית היא מהזמרות האהובות עלי. בכל פעם שהאקורדים האלו מתחילים להתנגן, אני כבר  יודע למה לצפות. כמו בהודעה של דובר צה"ל, כמו בנאום של ראש הממשלה, החיקוי של מה שלא היה רק הולך ומשתפר. אני מחכה ליום של חסד.

מה בעצם עשו השוטרים בזמן הטבח בברנוער?

1 באוגוסט 2010

במלאת שנה לאירועי ה-1.8.2009, אנו מגישים את המאמר שלהלן כתזכורת לאירועים שקרו באותו ערב בעיר תל אביב

דנה רוטשילד

השאלה האמיתית בסיפור הזה היא איך לעזאזל הצליח הרוצח לברוח. איך קורה שבלב תל אביב, מרחק יריקה משדרות רוטשילד, באחד הרחובות הכי מרכזיים והומים בעיר, יכול בנאדם לרסס בנשק אוטומטי במשך דקות ארוכות ולברוח רגלית מזירת האירוע מבלי שהמשטרה תתפוס אותו בתוך דקות. נכון למועד כתיבת שורות אלו, ביום שלישי בערב, עוד אין להם קצה חוט. ועוד אומרים שהוא לבש שחור ועטה מסכה – עניין די בולט בשטח, אם תשאלו אותי. אז איפה, כוס ראבק, היתה המשטרה? איך זה שבאזור נחמני־רוטשילד כל אידיוט שמעשן בפאב או מסתובב עם הכלב בלי רצועה חוטף רפורט, אבל כשרוצח עם נשק אוטומטי מסתובב ברחוב עם מסכה מתברר שהרחובות שלנו מופקרים לגמרי? איך זה שבאותו ערב בקושי היה אפשר למצוא חצי ניידת בכל השכונה?
לשאלה הזו דווקא יש תשובה, ונדמה שהיא טומנת בחובה הרבה יותר מאשר חשיפת סדר העדיפויות החאפרי של כוחות השיטור בארץ. אתם מבינים, קוראים יקרים, בזמן הירי ומעט לאחריו, במקום לתפוס את הרוצח ולתגבר אבטחה במקומות הומו־לסביים, היו מיטב שוטרינו באזור התחנה המרכזית, נותנים גב לפקחי יחידת עוז, לוכדים ומעמיסים עובדים זרים על אוטובוס של מינהלת ההגירה, נכנסים כמו שצריך בעשרות המפגינים והמפגינות – חלקן לסביות – שהוקפצו למקום עם הישמע דבר הפשיטה. היתה אלימות, זה בטח לא מפתיע אתכם כבר, וגם היו מעצרים, בוודאי תשמחו לדעת. לא רק של מהגרי עבודה, שמהם לא הכי אכפת לכם, בואו נודה על האמת, אלא גם של ישראלים. חלקם הומואים. נו מה. אמרתם סמולנים? אמרתם יפי נפש? אמרתם למה אתם מנפנפים במיניות שלכם ודוחפים אותה לפוליטיקה? אמרתם אם כל כך אכפת לכם מהסודנים לכו תפגינו בעזה, שם יודעים איך לטפל בכם? תודו שאמרתם. אתם תמיד אומרים. אם לא בעל פה אז בלב, לעצמכם. או בטוקבקים, כמובן, אחרת מאיפה הייתי יודעת.


מהתחנה המרכזית לוקח כמה דקות טובות להגיע לרחוב נחמני, גם עם קוז'אקים וסירנות, ובמיוחד אם מדובר במסה של ניידות. זה למה לקח להם זמן להגיב לקריאה, לשוטרים. שתדעו. וזה למה היה כולה שוטר וחצי באזור נחמני מלכתחילה. לתשומת לבם של כל ההומו־לס־בי־טרנס־קווירים והסטרייטים העלק ליברלים שלא מבינים איך המאבקים האלה קשורים זה לזה, ומתעקשים ש"נטייה מינית זה א־פוליטי". אתם יודעים, כמו שווייץ. נייטרלית. הכול בניוטרל.
אחר כך, כשצצו כל אלה שתמיד מצטטים את דבריו של הכומר הגרמני והפעיל האנטי נאצי מרטין נימלר, עם ה"כשהם באו לקחת את היהודים לא התנגדתי, כי לא הייתי יהודי… וכשבאו לקחת אותי, לא נותר מי שיתנגד", וחתמו במוסר ההשכל "היום זה ההומואים, מחר זה אתם", חייכתי חיוך מריר. עכשיו אתם נזכרים? איפה הייתם בחודשים האחרונים, בשנים האחרונות? זה גם לא מפתיע שרובם לא זוכרים את הציטוט הנכון, ומתחילים ישר מזה שלקחו את היהודים – הרי מה הפאנץ' ליין מבחינתם? זה שהרגו יהודים, השאר על הזין שלהם – כי "כשבאו לקחת את היהודים" הגיע, בטקסט המקורי כמו במציאות, אחרי שכבר לקחו את "הקומוניסטים", "הסוציאליסטים" ו"חברי איגודי העובדים". זה לא היה מקרי. זה שיכלו לקחת את היהודים בשקט, בלי יותר מדי כאב ראש והתקוממויות, זה בין השאר בגלל שכל אלה שהיו עלולים להתנגד – ניחשתם נכון, מדובר ב"קומוניסטים", "סוציאליסטים" ו"חברי איגודי עובדים", או בלשון בת זמננו "סמולנים" – כבר טופלו בידי הרשויות.

באחת בלילה עדיין לא ידעו מי הרוצח, אבל כבר אז היה ברור שמדובר באחד הרגעים הקשים לסצנה הקווירית, על שלל חבריה. אירוע מכונן. ברוטשילד פינת נחמני מתחילים להתאסף עשרות, ואחר כך מאות, להפגנה ספונטנית. לפעמים אי אפשר יותר לשתוק וחייבים להראות סולידריות, תמיכה, להביע הזדהות. אנשים מצלצלים זה לזה כמו בימי הפיגועים, רק לוודא שאתה חי. כמה לא עונים, וזה מפחיד. עד מהרה מתברר שהם היו בהפגנה בלוינסקי נגד גירוש העובדים הזרים, כולל הסטרייטים שתמיד באים למצעדים ולהפגנות שלנו, אלו הם "הסוציאליסטים" ו"הקומוניסטים" שבשיר המצוטט של נימלר נלקחים ראשונים. ואכן, גם ביום שבת הם חטפו קודם, חלקם מכות, חלקם נעצרו. מהגרי העבודה, אגב "איגודי פועלים", צפויים להישלח לגירוש. ואיפה היו שאר הסטרייטים, אלה שאנחנו בין "כמה מחבריהם הטובים ביותר"? ובכן, דחוס כאן.
יצא לי כמה פעמים להיות בסניף האגודה שברחוב נחמני. זה היה מתישהו ב־97', אולי 98'. גם אז פגישות הנוער היו בשבת בערב. לא שהיה לי אומץ ללכת אליהן, אבל כן עברתי שם באמצע השבוע. "רק בשביל חומרי הקריאה". היתה שם ספרייה עם ספרים ומגזינים קוויריים מחו"ל, והיה אפשר להשיג שם את המגזין המופתי "הזמן הוורוד", ומהם למדתי, בבולמוסי קריאה שהפתיעו גם אותי ברעבתנותם, איך לדבר על ואת הזהות שלי. עוד לא הבנתי את זה בזמנו, אבל כל מאבק פוליטי ששווה משהו מתחיל, לפני הכל, במילים. השפה, רבותי, היא שדה קרב, כפי שהדגים הסיקור התקשורתי והחדשותי של הטבח. "את מהקהילה?", פונה אלי כתב של רשת זרה בעצרת הזיכרון, אולי אני רוצה להתראיין. אתם מבינים, נדמה לכם שהמהפכה ההומואית מאחורינו כי יש הומואים בתוכניות ריאליטי וכמה סלבס מחוץ לארון, וכל זה טוב ויפה, אבל הם עדיין לא מסוגלים להגיד "הומו" ו"לסבית". אלה עדיין מילים עם קונטקסט מיני מלוכלך, מאיים, ומדובר במהדורת חדשות כאן. זה לא מכובד. ילדים צופים בזה ואנחנו לא רוצים להכניס להם רעיונות לראש. לא לא, גם לא בהודעות לעיתונות שהוציאו אנשי ציבור וחברי כנסת בעקבות הדברים. במיוחד לא ראש הממשלה והנשיא. וכבר הטוקבקים הראשונים מזהירים שהומואים ולסביות "בטירוף" כדי "לנצל את האירוע" ו"להשתלח בכל מי שלא בעדם". אי אפשר שלא לאהוב טוקבקים. זה אשכרה המודחק הקולקטיבי. את מה שירמזו לנו בנימוס המילים המכובסות שהסתובבו בתקשורת – "הקהילה", "נטייה מינית", "להט"ב", "גאים", "עליזים" – ייתנו לכם בפרצוף הטוקבקים. במיוחד אהבתי את "יש הבדל גדול בין להציג אתכם כחולים וסוטים או להתנגד לדרככם לבין להסית לרצח".

אחרי עצרת הזיכרון בגן מאיר היה ארבע לפנות בוקר, אבל הייתי ערנית כמו חיית מעבדה על קפאין והסתובבתי בחדר דרוכה כמו קפיץ; השותף, שגם היה בעצרת – בדירה שלנו כולם הומואים/לסביות, כולל החתולים – שאל שוב ושוב, בהיסטריה, "מה זה אומר?", "מה ההשלכות?" ו"טירוף!", וניסה לחלץ ממני אמירה חד משמעית על מה שקורה פה. לא היתה לי אחת כזו. בין השאר כי עוד לא היו פרטים מלאים, אבל גם כי נדמה שכאן, בתל אביב פינת לאמשנה, אנחנו נמצאים קרוב מדי להתרחשויות; שהכל ברזולוציה כל כך גבוהה, שאפשר רק לחוות את הגודש, להיות מופגז בגירויים. כדי לראות את התמונה הגדולה צריך לקחת קצת מרחק, לעשות זום אאוט. זה בטח נראה מחורבן גם משם, אבל לפחות אפשר לנשום.

(פורסם לראשונה ב"העיר")