Posts Tagged ‘ג'יימס קמרון’

נתזים (7): אלוהי הדברים הקטנים  

21 באפריל 2010

הר הגעש האיסלנדי שיבש השבוע את שגרת החיים בחצי הכדור הצפוני. כרגיל, המגיבים מתחלקים לשני מחנות: האם הטבע נותן לנו "סימן", וכמו המפולת הכלכלית המשמעות של כל זה היא שהגיע הזמן שנשנה את חיינו מן היסוד? או שמא מדובר רק בהיסטריה מוגזמת, בעיה בחישובי סיכון? הפילוסוף אלן פינקלקרוט מצטרף בהיסוס למחנה הראשון: “האדם נדון לגלות שהוא אינו לבד, ואלה אינן בהכרח חדשות רעות". דני רבינוביץ' נותן פרספקטיבה היסטורית: האם התפרצות הר געש איסלנדי ב-1783 הובילה למהפכה הצרפתית?

הניו יורק טיימס מביא כמה פנים וסיפורים אישיים מאחורי "מסיבות התה", ההתארגנות הגראסרוטית נגד ברק אובמה, הומואים, הממשלה, וול סטריט ומה לא. משעשע ומעניין.

נוכח הדיון המתרתח בארה"ב על נשק ומי רשאי להחזיק בו, מנהיגה טרנסג'נדרית קוראת לקהילה הגאה להתחמש.

המגזין הלסבי הראשון בסין, Les Plus, הושק מחדש ביום ראשון והופץ ב-3,000 עותקים, אחרי שנאלץ להיסגר בלחץ השלטונות. במרוקו יצא ב-1 באפריל מגזין ההומואים הראשון בעולם הערבי, "מית'לי" (= "הומו" וגם "כמוני"). אתם יכולים להשיג אותו באופן מחתרתי ברבאט או באתר האינטרנט. rue89 מדווח שאת הפרויקט מממן האיחוד האירופי, למורת רוחן של הממשלה והמפלגות האיסלאמיות. מסתבר שגם במרוקו מתרעמים על מימון זר לגורמים חתרניים.

ובינתיים בבריטניה – איך שיגעון הליברלדמוקרטים ישפיע על עזה?

שישים בריטים אובחנו עד כה כלוקים ב"תסמונת המבטא הזר" (Foreign Accent Syndrome). שרה קולוויל ממערב אנגליה התעוררה בוקר אחד עם מבטא סיני. ויש גם מקרים של מבטא הודי ומזרח אירופי. הרופאים תולים את האשמה בפגיעות מוחיות, עם תפקיד לא ברור ל”בעיות נפשיות”. מה עם חרדת מהגרים?

סערה בקרב קהילת הסובייטולוגים באוקסברידג': אשתו של היסטוריון בולט, פרופ' אורלנדו פיגס, פרסמה לאורך שנים טוקבקים אנונימיים (ומשמיצים כמובן) נגד ספרים של קולגות.

הגרדיאן טוען שהמדע חזר לאופנה – ובגדול. מדוע? המשבר הכלכלי, מאיץ החלקיקים, יומולדת ל"מוצא המינים" של דרווין.

אם אתם עושים בקרוב ילדים, אנא רכשו להם את הספר הבא: Tales for Little Rebels: A Collection of Radical Children’s Literature (עליו תוכלו לקרוא בניו יורק טיימס). בין השאר, תמצאו שם סיפור (מ-1937) של יהושע קמינסקי, סופר אידיש נשכח ופועל חרושת ניו יורקי, ובו תרנגולת אמיצה מחליטה להשתמש בביציה כדי לעזור לילדי ברוקלין. אלא שהתרנגולת היידישאית מטילה ביצה דווקא בטיימס סקוור ונעצרת על ידי המשטרה הקפיטליסטית. חבל שזה באנגלית. למישהו יש רעיונות לאסופה בעברית?


ספרייתו של היטלר: הרבה מיסטיקה ונוסטרדמוס, תומס קרלייל על פרידריך הגדול, קארל מאי ועלילות המערב הפרוע. וגם פר גינט של איבסן.

ברזיל מעכבת בניית סכר ביערות האמזונס אחרי שג'יימס קמרון התגייס נגד הפרויקט ובא לתמוך בילידים. האם קמרון יעזור גם למאואיסטים בהודו? גם הם נאבקים על חייהם ביערות, נגד קואליציה משותפת לחברות כרייה רב לאומיות ולממשלה ההודית – בקיצור, נאבי'ס לכל דבר ועניין. הסופרת ארונדהטי רוי ביקרה ביערות ומוסרת את רשמיה בטקסט מרתק, יפה וארוך (מאוד). האמורי צלח רק את החלק הראשון, אבל מומלץ להמשיך.

לראשונה: הרשות הצרפתית נגד כתות מזהירה מפני משטרי תזונה סגפניים וארגונים המתנגדים לרפואה קונבנציונאלית. אל דאגה, אם זה יגיע לארץ אנו מבטיחים להגן על חופש הביטוי של רחל טל שיר.

ולסיום, ארץ האמורי שוב טופח לעצמו על השכם. כמה שבועות אחרי עפרי, גם הניו יורק טיימס גילה את סוואמי ראמדב, גורו היוגה הפופוליסט שמקים עכשיו תנועה פוליטית בהודו. סיסמתו: ננקה את הגוף שלנו, ואז ננקה את הפוליטיקה.

הקטסטרופה המרהיבה של ג'יימס קמרון

1 במרץ 2010

התנועה הסביבתית נכנסה לדפנסיבה. שערוריית האימיילים באוניברסיטת איסט אנגליה, ועידת האקלים הכושלת בקופנהגן, החורף הקפוא באירופה וכעת גם המדען הראשי של משרד החינוך – כל אלה עשויים לייאש את מאמיני הדת הירוקה. גם אם יש התחממות גלובאלית והיא מעשה ידי אדם, נראה שהמצב הפוליטי הנוכחי (כטבעם של מצבים פוליטיים) מורכב מכדי להביא לשינוי מיידי ועמוק בדרך החיים המערבית, כזה שיוכל לקדם ולמנוע את הקטסטרופה המתקרבת.

ובעצם, המשבר הנוכחי ממחיש את הסכנה שבאיומי קטסטרופה. האיומים אפקטיביים רק אם מדובר בקטסטרופה קרובה, אולם אם היא אכן קרובה, רק שינוי עמוק ומיידי במצב יכול להרחיק אותה. אם לא מתרחש השינוי הנדרש – וכמעט תמיד הוא אינו מתרחש – הייאוש הוא רק עניין של זמן. ההיגיון של איומי הקטסטרופה הוא דיכוטומי – הכל או כלום – ואם לא ניתן להשיג את הכל נשאר הכלום. יש מי שיכולים להרשות לעצמם להסתפק בכלום, לסגת לקומונה כפרית או להתכונן למבול, אולם בשביל הרוב, הכלום גורר דווקא את המשך הסביאה והצמיחה המואצת. ההיגיון הזה עובד כך: אם ממילא אין תועלת בשינויים ריאליסטיים, קטנים והדרגתיים, עדיף כבר להמשיך כרגיל.

אבל יש דרך אחרת להסתכל על זה. הבעיה היא לא קטסטרופה עתידית אלא העובדה שכבר עכשיו יש רבים הסובלים מהידרדרות הסביבה. או אז שוב מתגלה הבעיה הסביבתית כמעוגנת, בחשבון אחרון, ביחסים פוליטיים ומוסריים (או קולוניאליים): עד כמה אכפת לשכבות המבוססות בעולם המערבי מסבלם של אחרים. הבעיה היא לא השחיקה בסביבה כסביבה, שכן השכבות המבוססות יוכלו תמיד לשמר איים של פסטורליה (אמיתיים או וירטואליים), אלא גורלם של בני אדם, של מי שהסביבה אינה רק שעשוע אסתטי בשבילם אלא עניין קיומי ממש.

גם פה מפתה להבין את הבעיה במונחים דיכוטומיים: זה או המערב המבוסס או העולם השלישי, המטרופולין או הקולוניות, המשך הפיתוח הטכנולוגי או ביטול מוחלט שלו. אבל זו מסגרת מחשבה מסוכנת, שהרי אם הדרך היחידה להתמודד עם הבעיה הסביבתית היא ביטולעצמי של המערב, אז אולי עדיף למערב להמשיך כרגיל. זו גם מסגרת מדומיינת, היות שהעולם השלישי הוא תמיד כבר קצת מערבי, והמערב הוא כבר קצת העולם השלישי. המצב הקולוניאלי מתבסס אמנם על דיכוטומיה בין הכובש לנכבש אבל בפועל גם מייצר מרחב ביניים, של אלימות וקונפליקט לצד תשוקה וחיקוי הדדי.

לכן התעצבנתי בשבוע שעבר אחרי שראיתי סוף סוף את אווטאר, המתמסר כולו להיגיון הדיכוטומי. העלילה הפשטנית של הסרט היא לחם חוקם של סיפורי אגדה שכאלה, אז אני לא מתלונן. ובכל זאת, אחת הסצנות האחרונות – בה הנאבי'ס, ממרום ה"פאלים" שלהם (הגרסה הפנדורית לסוסים) משגיחים על בני האדם וחיות האש והפלדה שלהם בעודם נסוגים מהכוכב – היתה מופרכת במיוחד. היא הותירה אותי מרומה. דמיינו את האינדיאנים מניסים בחצים את צבאו של קורטס, או יותר נכון, את צבאו של ג'ורג' בוש. חיזיון בלתי אפשרי בעליל. הרי במקומות ובזמנים בהם הילידים ניצחו את הקולוניאליסטים, בוויטנאם או באלג'יריה למשל, היה זה רק מפני שהם אימצו חלק מדרכיהם, כולל – אבל לא רק – את כלי הנשק. המאבק בין הכובש לנכבש שינה את הנכבש ובתוך כך חולל תמורה גם בכובש: הוא למד לראות גם את עצמו וגם את הנכבש אחרת. לעתים זה הביא לנסיגה של הכובש ולהכרה הדדית, ולעתים להמשך המאבק (ובדרך כלל לשניהם ביחד, ולסירוגין). אבל מעולם לא קרה שהכובש פשוט עזב, תוך שהוא מותיר את האידיליה הפראית בלתי מופרעת.

נאבי'ס זועמים על הפאלים שלהם. גם את בוש הם היו מנצחים?

הסרט של קמרון כל כך מופרך שהוא מוביל למסקנה החותרת תחת המסר הדידקטי: הניצחון של התנועה הסביבתית כרוך בתבוסה מוחלטת של בני האדם, בהשמדתם למעשה (שהרי הם נסוגו לחלוטין מפנדורה). אבל אם הברירות מוציאות זו את זו, אם זה או אנחנו או הנאבי'ס, לפחות בשבילי התשובה ברורה: אנחנו. אם אין שום מרחב אמצעי, בו בני האדם והאחרים יכולים להשפיע זה על זה, להשתנות אהדדי, מוטב כבר להשתמש בהם לצורכינו. לכרות נדיריום (unobtainium) למשל.

הדמות היחידה בסרט שמגלמת אופציה אחרת, כזו שאינה נכנעת להיגיון הדיכוטומי הבינארי, היא המדענית הסקסית (והמעשנת!), ד"ר גרייס אוגוסטין, ביולוגית שבתנאים הפנדוריים (בהם כל הצמחים והיצורים התבוניים הם מופעים של אלוהות פנתיאיסטית אחת) חייבת להיות גם אנתרופולוגית (או נאבילוגית). בהמשך למסורת האנתרופולוגית המודרנית, גם אוגוסטין מתחילה בשיתוף פעולה עם הפרויקט הקולוניאלי, אבל לקראת סוף הסרט פונה נגד הכובשים. על גרייס אוגוסטין עובר, אם כן, תהליך. היא משתנה ובתוך כך משנה גם את הנאבי'ס. היא מלמדת אותם אנגלית ולא רק אנגלית. יותר מזה, היא יוצרת את ה"אווטאר" – ההיבריד שמאפשר מרחב ביניים משותף לבני אדם ולילידים. אבל הסרט נגמר במותה של אוגוסטין, ואילו הגיבור, ג'ייק, מאבד לחלוטין את צדו האנושי והופך לנאבי מן המניין. בכך קמרון מבהיר איפה בדיוק הוא עומד.

אז איפה הוא עומד באמת? קמרון הוא שונאאדם. הטענה הזו עשויה להישמע פרדוקסאלית, שהרי קמרון מדי מרוצהמעצמו מכדי להיות שונאעצמו. הביקורת הנוקבת שלו משתלבת היטב עם התועלת שהוא מפיק מהפירות האחרונים של המכונה הקפיטליסטית, על כל העוולות שהיא מייצרת באופן יומיומי (אורי קליין וגם רעיה מורג כתבו על כך). את הפרדוקס הזה ניתן להסביר באמצעות המודל הדיכוטומי, האקסלוסיבי, שהוא מיישם בסרט: או אנחנו או הנאבי'ס. נראה שבניגוד אליי, הוא בוחר באיבר השני של הדיכוטומיה. אבל עמדה מוסרית של ביטול עצמי תוביל כמעט תמיד לתוקפנות – שהרי קמרון לא רוצה להתאבד. כך ההתבטלות נותרת ברובד המפורש, המדומיין, המתייפייף, ומעלימה את המשך הכיבוש והניצול בעולם האמיתי.

קמרון. אוריינטליסט מעודכן

"אווטאר" הוא טקסט אוריינטליסטי מובהק, הגם שמרהיב במיוחד. הנאבי'ס ועולמם מוצגים כשלווים, מושלמים ובלתי משתנים, וכמו קודמיו במסורת ארוכה, האידיאליזציה של הילידים היא הצד השני של מטבע הניצול. דווקא ההבניה של האחר כשונה לחלוטין מאיתנו, כחסר היסטוריה וקונפליקטים ומספיק-לעצמו, הופכת אותו אטרקטיבי לניצול וחדירה. הכניעה המזוכיסטית לאחר, ההתבטלות מולו, מפנה מקום להתפרצויות סדיסטיות. קמרון היוצר האידיאליסט הוא ד"ר ג'קיל בעוד שחשבון הבנק הנצלני שלו שייך למיסטר הייד.

האיומים בקטסטרופה, איתם התחלתי, הם ביטוי לאותו היגיון דיכוטומי שמושל באווטאר. הם כאילו מבקשים לומר: פשוט תעזבו את הכל, בטלו את הישגי הצמיחה ואת היותכםעצמכם. תצטמצמו לאפס. אבל רק צעירים צרפתים מהבורגנות, כפי שהציג אותם עפרי לאחרונה, יכולים להרשות לעצמם התבטלות כזו (או יותר נכון – לדמיין אותה). בשביל רובם של האחרים, האיום בהשמדה משמעו אחד: להילחם בה עד חורמה. כדי להימנע מאלימות, כדאי להימנע מהדיכוטומיה.

מזל שהעולם האמיתי אינו דיכוטומי. מודעות לנזקי ההתחממות הגלובאלית – ולשכבות הסובלות ממנה – לא צריכה להוביל לביטול עצמי אלא לסדרה של שינויים והתאמות. כפי שכתבתי בפוסט קודם, אם כי בהקשר קצת שונה, הפוליטיקה אינה עניין לביטול עצמי, למחויבות מוחלטת לאחר, אלא לניסיון לאזן ביני (או בינינו) לבין האחר, תוך השתנות הדדית של שני הצדדים. זה הדרגתי ואיטי, אבל לצערם של רבים, שום משיח ו/או קטסטרופה אינם ממתינים מעבר לפינה. יש זמן.

העולם מיותר – יש את אווטאר

3 בפברואר 2010

משהו מוזר קורה לעולם ממש בימים אלה. בלי לשים לב, היחסים שלנו עם הטבע נכנסים לשלב חדש לגמרי. אני לא מדבר על תהליכים של עשרות ומאות שנים, אלא על משהו שקורה ממש עכשיו, בחודש האחרון, או ליתר דיוק: מאז ש"אווטאר" יצא לאקרנים.

מעייף כבר לדבר על אווטאר. לכולם יש מה להגיד על אווטאר, וכל יום מתפרסמת תיאוריה חדשה על מה שהסרט הזה בעצם אומר. בכל מקרה, נראה שהדבר הטריוויאלי והבסיסי ביותר שאפשר להגיד על הסרט הזה הוא שזה "סרט ירוק". ג'יימס קמרון עצמו אמר ש"אנחנו עומדים ללמוד בדרך הקשה שכדאי לנו לתפוס שכל ולהתחיל לחיות בצורה מאוזנת עם המחזורים הטבעיים של החיים בכדור הארץ". שיהיה.

רבים אמרו בצדק שהחזון האקולוגי של קמרון הוא פשטני, כמו הדמיון הפוליטי שלו. מהאפיפיור ועד רחל טל שיר – לכולם יש ביקורת. אבל אם שמים בצד את מה שאווטאר מתיימר להגיד, ומסתכלים על מה שקורה בפועל ככל שהסרט נצפה על ידי מאות מיליונים בעולם, מגלים תופעה אחרת לגמרי: אווטאר מבטל את העולם. הוא בא במקומו. התחושה הראשונית של מי שמוריד את המשקפיים בסוף אווטאר היא שהעולם הוא מיותר. יש לו תחליף הרבה יותר טוב, וקוראים לו פנדורה.

כך שלכאורה, אווטאר מדבר על איך הורסים את כוכב הלכת, או איך שומרים עליו, אבל תוך כדי כך הוא עושה דבר הרבה יותר משמעותי: הוא יוצר כוכב לכת חדש. במונחים צרכניים, מי שנכנס לאווטאר, ורואה בתלת מימד את השרכים הזרחניים והמפלצות דמויות הקרנף, מקבל סחורה לא פחות טובה מזו שהוא מקבל מהטבע שבחוץ. בסוף הסרט, הוא יודע על הצמחים של פנדורה הרבה יותר משהוא יידע אי פעם על רוב הצמחים ביערות האמזונס או בערבה התיכונה.

לכן, זה בכלל לא משנה שכל החיות והצמחים האלה לא באמת קיימים. מבחינת רובנו, כלומר אלה שמקבלים את הטבע שלהם בצורת מצגות פאוורפוינט וסרטים בנשיונל ג'אוגרפיק או ביוטיוב, המערכת האקולוגית שיצר קמרון היא יותר טובה מהמקור. לא רק שהיא יותר מדהימה ויותר דרמטית; יש לה יתרון אחד נוסף: לא צריך להתאמץ כדי לשמור עליה. היא חסינה מהכחדה, כי היא שמורה כקובץ על ההארד דיסק.

כל זה נשמע כמו תרגיל אינטלקטואלי, אבל זה רציני לחלוטין. המינים של כדור הארץ באמת מוחלפים בקבצים על ההארד דיסק. אני מתכוון כמובן לפרויקטים ההולכים ומתרחבים לשמירת דגימות דנ"א של חיות בסכנת הכחדה, שמיועדים לכאורה להציל את הקוד הגנטי של החיות האלה כדי שניתן יהיה לשבט אותן בעתיד. כמו שכתבתי במקום אחר, פרויקט כזה מתבצע אפילו בישראל. "הוצאתי מהנמר 80 אלף תאים. תיאורטית אני יכול להפיק מזה 80 אלף נמרים", אמר הד"ר עמיר ערב, האיש שעומד מאחורי פרויקט "תיבת נוח" בצופר שבערבה. "אנחנו מתכוננים שזה יעמוד שם 100 שנה, 200 שנה – כמה זמן שיהיה צורך – עד שהחיות האלה ייעלמו, ואין ספק שהן ייעלמו. אם אנחנו רוצים שהנכדים של הנכדים שלנו יראו איך נראה פיל – נצטרך לעשות שיבוט כזה".

לד"ר ערב ולדומיו יש כוונות טובות, אבל אי אפשר שלא לתהות על ההיגיון שבבסיס המודל שלהם. שהרי, אם האזורים שבהם חיים הנמרים מתמלאים ביישובים, והחיות שמהן הם ניזונים נכחדות, אין ממש סיבה שמתישהו בעתיד פתאום יהיה לנמרים מקום על פני כוכב הלכת הזה. אם היערות של האמזונס נכרתים כדי לפנות מקום למטעי ביו-דיזל, אין ממש סיבה שפתאום בעתיד יתפנה מקום כדי לשחזר אותם ולהחזיר עטרה ליושנה.

למעשה, אף אחד לא ממש מצפה שהדנ"א שעל ההארד דיסק באמת ישמש לשחזור עולם החי – מלבד, אולי, דוגמיות פה ושם. אבל עצם העובדה שהקוד הגנטי של החיות שהולכות ונכחדות מסביבנו שמור איפשהו, מצליחה באופן כלשהו להרגיע אותנו. זאת המשמעות של מנטליות הגיבוי. באווירה תרבותית שבה הגנטיקה היא הכול, דיסק און קי ועליו גנום של כבש רעמה שקול לגמרי לכבש רעמה חי ודוהר. עכשיו אפשר להכחיד אותו בלי רגשי אשמה. יש לו גיבוי.