Posts Tagged ‘גטינגן’

"זו כל הזהות שלך": מפגש בקפה Shisha, גטינגן

9 בפברואר 2011

עידן בריר

[הדברים הבאים נכתבו כמכתב אחד משרשרת מכתבים  שכתבתי לבני משפחתי ולחבריי ב-2008, מעין יומן מסע במהלכה של נסיעה בת כחודש ימים בגרמניה, למחקר אודות הקהילה היזידית במדינה. הנסיעה נערכה בשלהי שנת 2008 ובמהלכה שהיתי כשבועיים בעיר גטינגן, שבה שוכנת אחת האוניברסיטאות החשובות במדינה. על חלק מקורותיי בעיר ובעיקר על מפגש אחד, מעניין במיוחד, תוכלו לקרוא כאן]

שלום לכולם,

מצטער שבימים האחרונים לא יצא לי ממש לעדכן אתכם באופן סדיר בקורותיי. הימים הראשונים בגטינגן היו ימים של עבודה קשה. מכיוון שפרופ' קריינברוק אמר לי כי הוא חוזר מנסיעת עבודה רק ב-30 לספטמבר, נותרו לי כמה ימים פנויים לשרוף. ביום ראשון, הרגשתי שאין לי ממש כוח להתחיל לעבוד על המאמר והעדפתי לצאת לראות את העיר. מסתבר שבגרמניה, כל יציאה חטופה לעיר הופכת לסדרת מפגשים מן הסוג השלישי. יצאתי מן האכסניה לאוטובוס ועליתי לאוטובוס הראשון שהגיע. אלא שבהיותי ישראלי, שכחתי שיום ראשון הוא היום החופשי בגרמניה ותדירות האוטובוסים בו יורדת אל המינימום, לכן חיכיתי כ-50 דקות בתחנה לאוטובוס שבימי השבוע עובר כל 4 דקות.

הגעתי לעיר כדי לגלות כי היא מלאה באנשים שגודשים אותה בסופי השבוע  וכולם הולכים בכיוון שלי – לכיוון הכיכר הראשית, כיכר ה-Markt שבה הופיע חקיין גרמני של פול מקרטני. מזמן כבר לא הייתי במקום כל-כך צפוף, ולכן אילצתי את עצמי לחפש מקומות רגועים יותר בהם יש בירה טובה, אווירה טובה ומישהו שאוכל לדבר איתו בשפה ששנינו מבינים.

התחלתי להסתובב בעיר מתוסכל וחיפשתי מקומות עד שעיניי נחתו על שלט עליו היה כתוב "Shisha". הבנתי מייד שמדובר במסעדה של ערבים ומיהרתי להיכנס למקום שאוכל לפטפט בו קצת בשפה מוכרת. לצערי לא היה שם יותר מדי עם מי לדבר באותו יום – יום ראשון, עשר דקות אחרי הפתיחה, אבל הבירה הייתה מצוינת, הנרגילה הייתה במקומה והאווירה הייתה נעימה והחלטתי לחזור לשם גם ביום שלאחר מכן, עד שאמצא מישהו לדבר איתו.

למחרת, כאשר הגיעה השעה לצאת, כמובן ששכחתי את הכעס שלי מן הלילה הקודם והלכתי באופן אוטומטי לתחנת האוטובוס. האוטובוס הגיע תוך כמה דקות, אבל כאשר עליתי וביקשתי לשלם לנהג, נתקלתי בסירוב: הנהג לא מוכן לקבל ממני כסף. ברגע הראשון שמחתי, וחשבתי שהתמזל מזלי, אבל מהר מאוד הבנתי שבסך הכל מדובר בעוד המצאה גרמנית טיפוסית: נהג האוטובוס אינו לוקח כסף ישירות מן האנשים; הנוסעים צריכים לשים את הכסף על מגש מיוחד לכסף והנהג לוחץ על המתקן שמחזיר עודף וגם הפעם, הוא לא מגיע למגע ישיר עם ידו של הנוסע, אלא מפיל את המטבע לתוך מגש ייעודי לעודף. זה נשמע הזוי והאמינו לי שבמציאות זה אפילו עוד יותר הזוי. החלטתי שבאמת נמאס לי ואת הדרך חזרה אעשה ברגל. הפעם גם התכוונתי לעמוד בהחלטתי!

כדי להירגע, הלכתי משם למקום של הערבים, והזמנתי לי את הבירה והנרגילה שלי. אחד החבר'ה היה סקרן לדעת מי אני, מאיפה אני ואיך אני מדבר ערבית. מהר מאוד הסתבר שהאיש, שמו מכּרם, הוא ערבי מכפר יאסיף שעזב את ישראל כשהיה בן 19, התחתן עם גרמניה והיום הוא כבר בקושי זוכר עברית. לידו ישב בחור בשם אבּראהים מלבנון ולידם ישב ועישן בשרשרת בחור בשם אחמד, פלסטיני מרמאללה. ישבתי ודיברתי איתם והשיחה התגלגלה לנושאים שונים, מגוונים ודי צפויים – אולמרט, שרון, לבני, ברק, נתניהו, שחיתות בישראל, תפקידה של גרמניה בהתבססותה והתחזקותה של מדינת ישראל ועוד ועוד.

אחרי שכולם הלכו לדרכם, נותרנו סביב השולחן רק אני ואחמד הפלסטיני. השיחה שהתפתחה בינינו הייתה מעניינת באמת.

מדובר בבחור בן 30 מביר זית שבילה בסך הכל 9 שנים בכלא הישראלי בשני גזרי-דין שונים. בפעם הראשונה שנכנס לכלא הוא היה בן 16 וישב 4 שנים בכלא עופר. לאחר מכן, במהלך האינתיפאדה השנייה, הוא נעצר במבצע "חומת מגן" ונכנס למעצר מנהלי של חמש וחצי שנים, במהלכן הוא עבר שורת חקירות על שלל עניינים.

אחמד מספר שאחרי שנעצר לקחו אותו כפוּת לקציעות שם השאירו אותו כמה חודשים בבידוד. לאחר מכן לקחו אותו למנהלי נוסף במגרש הרוסים (אל-מַסְכּוּבִּיַה) ותוך כמה שבועות העבירו אותו לכלא הסודי של השב"כ,  שם הוא ישב שמונה ימים (למרות שבמתקן הזה, לפי הסיפורים, אתה לא יושב שמונה ימים, אלא במקרה הטוב עומד שמונה ימים, במקרים טובים פחות, אתה בתנוחות אחרות). את סיפור שמונת הימים האלה ואת מה שהוא עבר במהלכם הוא סיפר לי לאורך שעתיים בערך בפירוט ובפתיחות מדהימים שאני יכול רק להצטער שלא הקלטתי אותו.

מכיוון שאינני זוכר את כל הפרטים (היו ה-מ-ו-ן פרטים) ומכיוון שאינני רוצה להלאות אתכם, אספר שהבחור היה כפות לכיסא 3 ימים רצופים כשאזיקים לוחצים את פרקי ידיו בחוזקה וכאשר שיחררו אותו סיפרו לו שהדבר גורם לשיתוק זמני בגוף. הוא מאשר שאכן זה מה שקורה… את הימים הבאים העביר בלי תנועה, כפות לכיסא מתקפל שגורם לחצים בבטן כך שקשה מאוד לנשום. סיפרו לו תוך כדי שהוא יושב במתקן סודי ושאף אחד לא יודע שהוא שם. סיפרו לו שפרסמו ידיעה בעיתונים הישראליים שהוא ברח ממגרש הרוסים ונעלם ואיש אינו יודע שהוא במתקן הסודי, ובגלל זה הם יכולים לעשות לו מה שהם רוצים. מה שנקרא "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

אחרי כמה שעות הוא אומר שהעבירו אותו למקום אחר, כנראה אשקלון, אבל הוא לא בטוח, אבל יחד איתו הגיע לשם גם החוקר שלו. החוקר ישב איתו וביקש ממנו לצייר את מעגלי הזהות שלו. אחמד צייר לו ציור של מעגלי הזהות, שמבהיר את העניין ואת אותו ציור הוא צייר גם לי על מפית, ואמר: אני קודם כל בן אדם – אחמד, אחר-כך אני ערבי, אחר-כך אני פלסטיני, אחר כן אני תושב ביר-זית וכן הלאה.

החוקר קרע לו את הציור וזרק אותו לפח. הוא לקח דף ואמר לו שלדעתו המצב פשוט בהרבה. בכלל לא מדובר במעגלי זהות, אלא בעיגול אחד בלבד. הוא צייר לו עיגול וכתב בפנים "טרוריסט" ואמר לו – זו כל הזהות שלך. בוא תחסוך לנו את בלבולי המוח וספר לנו את כל מה שאנחנו רוצים לדעת. חשוב לי לציין, שאמנם אני מביא את הסיפור כפי ששמעתי אותו, אך כאשר אני אומר "את כל מה שאנחנו רוצים לדעת", אתם יכולים להבין שהוא לא סיפר לי מה בדיוק הם רצו לדעת. ייתכן מאוד שיש לו הרבה מה להסתיר, על אף כנותו ופתיחותו…

מכיוון שהוא לא דיבר ולא סיפר כלום, שלחו אותו שוב לבידוד, הפעם בתוך ארון סגור, מלא במים עד הברכיים. בעניין הזה הוא לא הרבה בפרטים, ורק אמר שמשך השבועיים שהוא היה בארון הוא עשה את צרכיו על עצמו ובכה להם (תחשבו כמה לא פשוט לשמוע כזה וידוי ממישהו שגילה גאוותנות ויהירות לא מעטה בחקירות שלו) שיוציאו אותו כי הוא לא יכול יותר. שבועיים לא התייחסו אליו והאכילו אותו מחור בדופן הארון והוא אמר שבשל צחנת הצואה והכפור ברגליים הוא פשוט לא היה מסוגל לישון שבועיים. כאשר שיחררו אותו שלחו אותו ישר לבית חולים ברזילי להתאוששות של שבועיים. לי רק נותר לדמיין לעצמי איך נראות רגליים של אדם שיוצא מארון מלא מים וצרכים אחרי שבועיים ומה קורה לעור שלו. המדהים הוא שגם אחרי כל זה, הוא עדיין לא דיבר.

סיפוריו של אחמד נמשכו בפירוט לא-יאומן, יותר משעתיים. אני האזנתי בצמא לכל סיפוריו על העינויים שעבר בכלא ושחבריו לכלא עברו – דברים שכוללים מים; חשמל; שילוב של השניים; צרכים; קשירות, מקומות קטנים וסגורים; דיס-אינפורמציה; שקרים על מצב המשפחה והקרובים וכיוצא באלה. לאחר מכן דיברנו אחמד ואני, שני אויבים שנפגשים רחוק ממקום הסכסוך, כבני-אדם ולא עוד כאויבים. דנו באפשרות, הבלתי מתקבלת על הדעת בעיניו, לשלום בין ישראל והערבים בימי חיינו.

גיליתי עד כמה סוגיית השיבה מהותית לאלו שאינם נמצאים במולדתם וכמה השיבה היא עניין "חי", אפילו בעבור בחור שיצא ממולדתו הרבה אחרי 1948, בהסכם משנת 2005 שלפיו הוא ישוחרר מן הכלא וייצא מייד לחו"ל. לטענתו, יבוא יום וארצות הברית תיחלש, כדרכה של כל אימפריה, ואיתה תיפול גם ישראל ואז הערבים יוכלו לעשות כרצונם – לשוב לאדמתם, להקים בה מדינה ואז לקבוע שכל יהודי-פלסטיני (מה זה בדיוק?!) יישאר וכל שאר היהודים יחזרו איש-איש לארצו. הוא אפילו נתן לי את זכות הבחירה, אם ארצה לחזור למצרים, לרומניה או לברזיל, ארצות מוצאם של הוריי, ואמר שאני בר-מזל שיש לי בחירה כל-כך מגוונת.

הבחור, איש-שמאל פלסטיני בכל רמ"ח איבריו, ללא שום נגיעה לדת או לארגונים דתיים (אני מזכיר לכם שהוא מוכר בירה!), המחיש לי בדבריו עד כמה התהום בינינו רחבה ועד כמה הבסיס הנתון להידברות קטן עד לא קיים. אינני יכול להכחיש שהשיחה הזו לא הייתה לי קלה. הבנתי גם עד כמה הגלות הופכת את האדם לקיצוני – ישנם גולים שמוותרים על כל שאיפותיהם לחזרה ומתמכרים לנוחות של הגולה, רחוק מן הבעיות הפוליטיות; מנגד, ישנם גולים שמתמכרים בגלות לסוגיה שבגללה הם יצאו לגלות והופכים לקיצוניים שבקיצוניים.

אינני יכול גם להכחיש שהשיחה עם אחמד עזרה לי להבין גם הרבה דברים על מצבם של גולים, נושא שאעשה בו שימוש כזה או אחר בעבודה שלי על הגולים היזידים. בין כל הדברים, יצאתי במובן מסוים מורווח.

אינני סנגורו של אחמד ואם לומר את האמת, הוא אדם שגם במציאות אחרת, בעולם אחר ובזמן אחר, אני לא בטוח שהייתי רוצה להיות חבר שלו, אבל כבן אדם, הסיפורים שלו פשוט צמררו אותי וגרמו לי למחשבות רבות-רבות, שאותם אני בוחר דווקא לשמור לעצמי. אספר לכם רק שהמחשבות על שיחתנו העבירו לי את ההליכה ברגל לאכסניה במהירות לא-תאומן.

נתזים: דומואים והמיניות הפשטונית

11 בספטמבר 2010

יוסףה מקיטון מספרת על ההתכתבות המשעשעת/מזעזעת שלה עם מומחה ללימודים הומוסלביים ועורך באתר Gogay לאחר שהתבקשה לכתוב על 10 תחנות תרבות בחייה, והזכירה באחת מהן את השב"כ. היא מסכמת: "גוגיי הוא אתר תקשורת של הומואים שרוצים להיות לב הקונצנזוס הציוני. לשם כך הם צריכים להיות יותר מאצ'ואים מגברים סטרייטים ולהוכיח את שייכותם לקולקטיב הלאומי"

אחרי ששיחררו, גאלו והושיעו את אוכלוסייתה של דרום אפגניסטן מהדיכוי הטליבאני, התוודעו החיילים האמריקאים למוסד מפתיע: מתברר שעשרות אלפי גברים פשטונים מבוגרים מחזיקים ילדים בני 9 עד 15 על תקן "מאהבים". החזקה של ילד אחד או יותר היא סמל סטטוס פשטוני, וגם הדרך העיקרית להתגבר על האיסורים המיניים הכובלים בנוגע למגע עם נשים. למרבה המבוכה, האמריקאים חושדים שגם נשיא הבובה קרזאי מחזיק ילדים, שלא לדבר על אנשי כוחות הביטחון האפגניים שמדברים בלי הפסקה על סקס עם ילדים

מקבץ קצר בנושא סוף העולם:

החדשות הטובות הן שהאפוקליפסה תבוא, החדשות הרעות הן שחלקנו נישאר בחיים גם אחריה. כך יראה העולם שאחרי סוף העולם

בעידן שינוי האקלים, הפנטזיות העתידניות לא עוסקות כבר בשינוי החברה אלא בדרכי הישרדות בעולם עויין, מדווח הפרייטאג

סוף העולם לא יבוא ברגע אחד, אבל אם נסתכל סביבנו נראה שהקריסה הסביבתית קורית כבר עכשיו ומשנה בהדרגה את החיים בעולם. איך חיים עם האבל והידיעה בדבר החורבן הסביבתי של העולם?

טוני ווד מדווח בהרחבה מיקוצק שבסיביר, ומתאר את ההפשרה המהירה של שכבת הפרמרוסט שתשפיע כנראה לא מעט על חיינו

וספרו של ההיסטוריון הצבאי גווין דייר "שדה הקרב: כדור הארץ" מנסה לתאר את המלחמות העולמיות והמאבקים על משאבים שתגרום ההתחממות העולמית

כולם אוהבים לצחוק על רגש האשמה הליברלי (liberal guilt). אבל בעצם מה כל כך רע בו?

הפטריארכיה כבר מתה, הגיע הזמן להיאבק בקיריארכיה (שלטון השליטים)

ספר חדש על אורגיות ואווירה דקדנטית בחצרו של הקייזר האחרון וילהלם השני

לא עוד חיוכים מאולצים: למעמד העצום של נותני השירות האמריקאים מתחיל להימאס והם מתכוננים למרד

בספרו האחרון (ובעצם גם בספרים שלפניו), טוען סטיבן הוקינג שהפילוסופיה מתה, והמדע קרוב להשיב על כל השאלות בעלות הערך האינטלקטואלי. תתרגלו: האמת החדשה היא ה-M-theory – סוג של תורת המיתרים (שכידוע כבר ענתה לנו כמעט על כל השאלות), אבל עם 11 (!) ולא 10 ממדים. והנה תשובה די שנונה של הפילוסופים

עורכי האמורי עבדו פעם שכם אל שכם עם משכתב מסור שהתגאה בכך שבילה לילה לוהט עם ביורן לומבורג, מומחה האקלים הספקן הנחשב לאורים והתומים של מכחישי ההתחממות העולמית. עכשיו, הפלא ופלא, לומבורג חוזר בתשובה וטוען: חייבים לנקוט בצעדים נגד שינוי האקלים עכשיו

האתיקן קלייב המילטון מסביר מדוע אידיאולוגית "הסכמה זה מספיק" של המהפכה המינית אינה מוסרית, ולמה סקס מזדמן זה רע

פוחדים מאיראן? בלי ששמים לב, אמריקה של גלן בק צועדת בצעדי ענק לעבר התיאוקרטיה

קדיתה על הומואים, לסביות ופוליטיקה פאלוצנטרית בקהיר; וגרדיאן על הומואים בלבנון

ובינתיים סין בדרך להפוך למדינה הנוצרית הגדולה בעולם

מרק לילה בתיאור מעניין של פער הדורות ומרד הנעורים של הבנים היחידים הסינים נגד הוריהם העמלנים; ו-Rue89 על המיניות של הסינים הצעירים

במשאל שנערך בגרמניה בדבר דמויות מופת ומודלים לחיקוי, זכה מגיש "מי רוצה להיות מיליונר" במקום הראשון. קצת אחריו: בסטיאן שוויינשטייגר ומרסל רייך-רניצקי. אף אישיות פוליטית לא נכנסה למקומות הראשונים. מה זה אומר על מעמדה של הפוליטיקה במולדת החירות, סליחה, במולדת הביקורת השנייה של קאנט?

חסידי הסמים הפסיכדליים מוותרים על הפוזיציה של תרבות הנגד. המטרה החדשה: להפוך את ה-LSD והקטמין לתרופה רגילה נגד דכאון

אמנים באמריקה מתארגנים לעגן באופן חוקי את מעמד הגרפיטי

נתזים: ברית החזיר השחוט

28 באוגוסט 2010

ידיד ארץ האמורי אסף אורון פירסם בבלוג המוערך "תיקון עולם" פולואו על שערוריית ברכט באריאל שהועלתה לראשונה כאן

כדאי להציץ במגזין התרבות והפוליטיקה הפלסטיני החדש בעריכת עלא חליחל qadita.net, שכולל גם מדור להט"ב מעניין. בין השאר יש שם דיון על פרשת הצעיר ההומו מטמרה וסיפורים הומו-אירוטיים. וגם על קולנוע, פמיניזם ועוד

האפיפיור מסביר: גן עדן הוא לא מקום פיסי ביקום, אלא "מקום באלוהים". קצת מאכזב, לדעתנו

מייסד אמריקן אפרל מכריז שההיפסטריות סיימה את תפקידה ההיסטורי. ומאמר בגרדיאן על אמריקן אפרל כביטוי של אלטרנטיוויות פוסט-מודרנית חסרת משמעות, שהפכה לעוד צורה אפקטיווית מאוד של צרכנות

משטרת גרמניה מזהירה מפני "גל טרוריזם שמאלני" באוניברסיטת גטינגן, ומדכאת ביד קשה את סצנת השמאל המקומית התוססת. במיוחד, המשטרה עורכת חיפושים אגרסיוויים על רוכבי האופניים ברחובות העיר

מצעד הגאווה של הפגאנים בבריטניה (יש תמונות נחמדות) – אחת הדתות המתחזקות בקצב המהיר ביותר במערב. ואפשר לקרוא גם כאן על פגאנים ציונים שהשתתפו במבצע עופרת יצוקה

ובבריטניה מתחדשת הרדיפה של "סביבתנים אולטרה-רדיקליים"

עוד צעד בהתחזקות הברית בין ההומואים לימין השמרני: מנהל הקמפיין של בוש ב-2004, קן מלמן, יצא מהארון. ועוד באותו עניין: על החיים ההומו-לסביים המשגשגים באקדמיה הצבאית ווסטפוינט

בקיץ 2006 נחת מסוקו של ג'ורג' וו' בוש בכפר במערב פומרניה, שם חיכתה לו הקנצלרית הנוצרית-דמוקרטית אנגלה מרקל. ביחד, כשהם מאובטחים על ידי צבא של עשרות אלפי חיילים, שוטרים וסוכני סי-איי-אי, הם טרפו חזיר בר צלוי. מעל גופתו של החזיר, נכרתה מחדש ברית הדמים בין השמרנות האמריקאית לשמרנות האירופית, המגולמות בדמותם של הקאובוי הטקסני והפומרנית עבת הבשר. כל זה עלה לפי הערכות כ-11 מיליון דולר. רק עכשיו, כשהפופולאריות של מרקל בירידה, דורשים בגרמניה לחקור את "הברביקיו היקר בהיסטוריה". הרפר'ס מביא את הסיפור באנגלית

הסופר המרוקנו-צרפתי טאהר בן ג'אלון תוקף את הסופר מישל ולבק וטוען שהוא משעמם ומיצה מזמן את הטריקים שלו

דור הבייבי בומרס עורר תנועה של התרחקות מהדת, אבל דור ה-X שאחריו חוזר בחזרה, טוען מחקר חדש

כולם רוצים נישואי הומואים, אבל שוכחים שנישואים בכלל זה די חרא, מזכיר לב רפאל

7 כללים לכתיבת סצנת סקס

המתווך האמריקאי ג'ורג' מיטשל רוצה שנסמוך על הרקורד שלו בפתרון הסכסוך בצפון אירלנד, ונאמין לו שהוא יביא שלום כאן. אך האם הסכסוך הישראלי-פלסטיני דומה לסכסוך בצפון אירלנד, והאם אפשר לפתור אותו בדרכים דומות?

שיחה ב-New Left Project על הליברליזם המזויף של הוליווד והקולנוע האמריקאי כמכונת תעמולה

הספרים הפופולאריים ביותר בכלא גוונטנאמו: בעיקר הארי פוטר

מחקר על הפרופיל של אנשים עם פירסינג באיבר המין: קווקזואידים, הטרוסקסואלים, בריאים

חאלד דיאב מסביר בגרדיאן למה ערבים כל כך אובססיוויים לגבי שירי אהבה, ונותן דוגמאות

הפילוסוף הפוליטי האוקספורדי סטיוארט וייט עונה על השאלה מהי פילוסופיה שמאלית

מבט לאחור על הקונטר-רבולוציה של תאצ'ר ורייגן שהרגה את מדינת הרווחה מעלה מסקנות מפתיעות

החזיר הקלדוני. תחריט מאת רגיוס, המאה ה-16

עבודת התזה המעניינת של רבקה ברוט (בהנחיית ליאורה בילסקי) עוסקת במשפטים שנפתחו בישראל של שנות ה-50 נגד יהודים בכפוף לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם. המחקר חושף לראשונה שני הליכים נגד שוטרים יהודים במחנה אוסטרוביץ בפולין, והליך נגד אחראית בלוק באושוויץ.

אחד המקרים הוא של משה פוציץ, שהיה כנראה השוטר היהודי הראשון שהועמד לדין בישראל על מעשיו במחנות. פוציץ היה עסקן ציוני לפני המלחמה ואחריה (במשפט הוצגו תצלומים שלו עם בן גוריון). לפי עדויות של ניצולים במשפט, הוא היה איש אכזר, "אדון החיים והמוות במחנה", שהסתובב בגטו במדי שררה ושוט ולא היסס להכות ולהתאכזר.

בפסק הדין, השופטים דחו ללא סייג את כל עדויות התביעה וקיבלו את גירסת הנאשם. הם תיארו את פוציץ כ"אדם משכיל, פעיל בתנועה הציונית מנעוריו, עוסק באמונה לטובת החלכאים והנדכאים… מדבר בסבר פנים יפות עם כל אדם, מקפיד על הניקיון בצריפים ובשעת הדחק, באין ברירה נותן לפעמים סטירת לחי".

לפי ברוט, השופטים "ייצרו זיקה בין 'דמותו של הנאשם' לבין מידת האמון בעדים, מהלך היוצר מעין קנה-מידה ייחודי לבחינת אחריות פלילית, המבוסס על דמותו ולא על אחריותו הפלילית של הנאשם". כך, התערערה אמינותם של העדים. לטענתה, "פועלו הציבורי של הנאשם, לפני ואחרי הגטו והמחנה, כפי שאלה הוצגו על ידי הנאשם בעדותו ובמסמכים שהציג" הפכה אותו "לחלק מהמערכת המוכרת ומובנת לשופטים".

לעומת זאת, העדים שהעידו נגד הנאשים הוצגו כ"אנשים מרי נפש" ששיפוטם פגום. ברוט כותבת כי הטלת דופי מוסרי בניצולים תואמת את השיח הציבורי של אותם ימים, שעל בסיסו הם הוכתמו "בשל עצם היותם ניצולי שואה העונים לסטריאוטיפים שהודבקו להם בציבור הישראלי".

שני משתפי הפעולה זכו ל"סוג של הבנה או אמפתיה מצד שופטיהם". ברוט מציינת שהן העדים והן הנאשמים היו קורבנות, אך בית המשפט לא היה בשל להתמקד בקרבנות והעדיף לגלות אהדה כלפי דמות של "איש ציבור ציוני" הדואג ולחוק ולסדר.