Posts Tagged ‘גזענות’

להיות הומו במזרח: 4,500 שנה של להט"ביות במרחב השמי

10 במאי 2013

ברובד הבסיסי, הפוסט שלהלן הוא כרוניקה היסטורית פשוטה של קיום להט"בי במזרח התיכון מימי קדם ועד זמננו, מבוססת על כמה עשרות מקורות ומחקרים. בד בבד, זאת הצעה לפרויקט שלא יושלם אף פעם, כי תמיד נמשיך לחיות אותו.

לפני חודשיים, כשנפטר הרב מנחם פרומן, כתב כאן עידו הררי פוסט על חזונו של פרומן, והתייחס לאפשרות שהבסיס לדיאלוג בין העמים והדתות בין הים לנהר יהיה דווקא "הפרימיטיביות" ההדדית של הפלסטינים והיהודים. בניסוח אחר: זאת קואליציה דתית של יהודים ומוסלמים נגד המערביות, החילוניות והליברליזם. יהודים, מוסלמים – הרמוניה.  אבל לאיזו קבוצה אין מקום בתוך הקואליציה הזאת? להומואים כמובן. הלהט"ביות מייצגת את היפוכה של השורשיות והפרימיטיביות; זאת תועבת יוון בצורתה המייצגת ביותר. והרב פרומן אינו היחיד. גם חילונים סטרייטים שמדמיינים את ההרמוניה העתידית בין הים לנהר מדמים אותה כמעין ריקוד על גופתם של ההומואים. ומה עם ההומואים? "הם יצטרכו לדאוג לעצמם".

אבל ההומואים לא ילכו לשום מקום. אנחנו כבר לא מעגל קוסמופוליטי מצומצם. אנחנו עם. יותר מכך: אנחנו פרימיטיבים, לא פחות אלא יותר פרימיטיבים מכל השאר. אמנון רז-קרקוצקין קרא לפני שנתיים לבחון את השאלה "מהן זכויות היהודים בישראל/פלסטין?". ברוח זו, אני מציע לשאול מהן זכויות הלהט"בים בישראל/פלסטין, ובמזרח התיכון בכלל. האם אנו מתייוונים, נציגי ה-Gay International, חוד החנית של הקולוניאליזם האירופי בצורתו החדשה? או שמא, בצורה אחרת, היינו כאן מאז ומתמיד, לא רק כפרטים מבוהלים, אלא במסגרת המוסדות, הדתות והטקסטים המכוננים של תרבויות המזרח?

הפרויקט הוא מסובך, כי היווניות משוקעת עמוק בשפה ההומו-לסבית. לא במקרה כונתה צורת הקיום הזאת במשך מאות שנים "אהבה יוונית" או "אהבה סוקרטית" – ודווקא על ידי אוהדיה. להט"ביות שמית, לסביות שמית, היא לפיכך כמעט אוקסימורון; ולכן ה"שמיות" היא לא רק אטריבוט של לסביות אלא מגדירה מחדש את שם העצם "לסביות". חיים דעואל-לוסקי, בחזרתו לספר עמוס, מעמיד אותו כבסיס לפילוסופיה פוליטית לפני היות השפה הפוליטית היוונית. בהתאמה, אני מציע לראות במיניות השמית בסיס [אחר ומקביל] להומוסקסואליות (במובנה הרחב) העכשווית, אלטרנטיבי להומוסקסואליות היוונית. במלים אחרות: אהבה יוונית אנטי-יוונית; פתיחה אלטרנטיבית להיסטוריה ביסקסואלית שתצייר מחדש את מהלך ההיסטוריה הזאת מראשיתה העלומה ועד ימינו.

כידוע לכל מי שעוסק בתחום, בעשורים האחרונים חקר המלומד היהודי-ברקלאי דניאל בויארין את המיניות היהודית, (למשל במאמר "רבנים וחברים" שגם תורגם לעברית). ממש בימים אלה יצא ספרו של הרב סטיבן גרינברג "הומוסקסואליות במסורת היהודית", ועוד היד נטויה. למיטב הבנתי, המהלך הזה של חיפוש טביעות אצבע הומוסקסואליות ביהדות – בסיפור דוד ויהונתן, בקבלה, בפרשת ריש לקיש וכו' – מיצה את עצמו ולא הניב תוצאות מרשימות, מלבד כמה בתי כנסת לקהילה הגאה בארה"ב. כאן בישראל, מה שאפשר להשיג מרבנים ליברלים-נאורים הוא לכל היותר "לגלות סובלנות", כלומר לא להילחם בלהט"בים. זאת שאיפה תבוסתנית.

בכל אופן, מבחינה פוליטית, דחוף יותר בעיניי להניח בסיס למחשבה הומוסקסואלית מקומית, שתוכל להכיל גם (ואף בעיקר) את הלהט"ב הערבי/מוסלמי. אבל לשם כך, צריך לדעת קודם כל פרטים היסטוריים בסיסיים, שנמחקו, עומעמו או עוותו על ידי סדרה של משכתבים – מהממסד הדתי היהודי והמוסלמי, דרך הקולוניאליזם האירופי ועד הממסד הלהט"בי האוריינטליסטי-גזעני. כדי להתגבר על כל המבטים המדכאים והמחפצנים, הכרחי לאכלס אותם ולהטמיע אותם.

נטלתי את המושג "הומוסקסואליות שמית" (Semitic Homosexuality) ממשפט במבוא לספרו של ז'אן פבריס נרדל, "הומוסקסואליות ולימינליות בגילגמש ושמואל" (זפ"נ, viii). אבל שוב, למה שמיות?  כי בשיח המיניות האירופי, התקיים תמיד קישור מובהק בין "המיניות היהודית" או "הנשיות היהודית" לבין המזרח. המיניות היהודית (אשכנזית או מזרחית), כמו זו של כל העמים הנימולים, נצבעה כמזרחית-שמית, אל מול הזין היווני-ארי. לכן, אני מאמץ את השימוש האסטרטגי של גיל אנידג'אר ב"פרספקטיבה השמית" – קטגוריה גזעית-תרבותית שכוננה על ידי אירופה אל מול "הארי", שכללה כזכור יהודים וערבים גם יחד.

חזרה לשורשים השמיים של הא-סטרייטיות יכולה גם לפתוח אופקים חדשים של קיום להט"בי. לפני כחודש, התפרסם ב"הארץ" קטע מרומאן על דוד המלך, המתאר גם מפגש מיני בין דוד ויהונתן. אלא שלמרבה הצער, המשורר המוכשר צייר את דמותם של שני הגיבורים השמיים כשני טווינקים, גייז לבנבנים המרצדים על המסך בסרט התבגרות ונילה. ג'וזף מסעד צודק בטענתו שה-gay הוא המצאה מערבית. אמנם, זה בכלל לא אומר שערבים או יהודים לא יכולים להיות gay – נדמה לי שזה לא מצריך כבר הוכחה. אבל המסורת המקומית מציעה צורות אחרות של מיניות. לא ארחיב על זה כאן, אבל היא יכולה לכלול כמה יסודות: חלוקה אחרת של היחס בין ציבורי לפרטי; שילוב של מיניות בפולחן ואף במוסדות המדינה; וכמובן – היעדר אקסקלוסיביות לאחד משני המינים, מה שאפשר לכנות ביסקסואליות.

על כך ועל נושאים אחרים ידובר בערב שיתקיים בבית העיר ביום שני, 12.5.2013, ויעסוק ברנסאנס הלהט"בי-מזרחי.

כרזה - מאחורי השיחים

זאת ההקדמה. ועכשיו לכרוניקה.

א. לפני סוקרטס, לפני לסבוס

2500 לפנה"ס – שלטון גילגמש בעיר ארך. לפי האפוס עלילות גלגמש, המלך נטל את הבתולות לפני חתונתן והתאבק עם הגברים הצעירים, עד שבני העיר זעקו לאלים. הפרשן תורקילד יקובסן טוען כי גלגמש התיש את אזרחיות ואזרחי עירו מבחינה מינית, ולכן בראו לו האלים את הגיבור אנכידו שיהיה מאהב ורע (ס"א, 49-48).

1450 לפנה"ס – חוקי אשור התיכונה אינם מביעים התנגדות למין הומוסקסואלי בהסכמה הדדית, אך אוסרים על אונס. בחוקים נקבע כי מי שאנס את חברו – ייאנס על ידי השופטים: "אם איש את רעהו שגל והוכיחו וקבע את אשמתו – ישגלהו ולסריס יהפכו אותו". כמו כן קובעים החוקים כי מי שמוציא דיבה על רעהו "באומרו: כולם נוהגים לשכב עמו, או במריבה לפני אנשים אמר לו: כולם שוכבים איתך… אינו מסוגל להוכיח זאת – יסרסו אותו וילקו אותו במוטות". (נ"א, 101-102. וראו גם: מ"ט, 73-74)

המאה התשיעית לפנה"ס – קדשים, assinnu, משמשים כהני מין בטקסיה של האלה אשתר. הספרות השומרית והאכדית מתארת את הקדשים כיצורים שוליים ודחויים, אך מקורבים מאוד לפולחן האלה. האסינו מצוירים כ"זמרים שחקנים טרנס-וסטים וכלוחמים אמיצים בו זמנית" (נ"א, 17).מקורות מסוימים מציינים כי "גבר המזדווג עם אסינו – יונח לו מכל צרותיו" (בל"ג), אך חוקרים אחרים סבורים שהפולחן שביצעו לא כלל משגל (סמ"מ). בספרות המסופוטמית מתוארים גם sinnisanu, גברים נשיים, וגברים מחזיקים בפלך (nas pilaqqi) שישבו בין הנשים. במצרים העתיקה בוצעו ניתוחים פשוטים לשינוי מין (??) (נ"א, 120).

eunuch

ראש סריס או assinu מארמון סרגון, דור שרוכין, המאה השמינית לפנה"ס

ב. אחרי "סדום" 

המאה הראשונה – אבות הכנסייה קושרים בין חטאי סדום לבין משכב זכר. נולד המושג "מעשה סדום".

המאה השנייה – לוקיאנוס מספר בספרו "האלה הסורית" על ביקור שערך במקדש עשתורת בהייראפוליס. מתחת לשערי המקדש עומדים צלמים פאליים שגובהם שלושים מטרים. פעמיים בשנה, איש אחד מטפס על הצלם ושוהה במרומיו שבעה ימים. הוא מתאר גם את הכוהנים של האלה אטארגטיס המכונים "גָאלי", המבצעים פולחן אורגיאסטי במקדש האלה. מדי פעם, אחד הצופים בטקסים מתפשט, נוטל חרב וכורת את איבר מינו בשאגה, ואחר כך רץ בעיר כשהוא נושא אותו בידיו. הוא בוחר בית שבו ישליך את המנחה, ושם מקבל בגדים ותכשיטי נשים.

785 – החליף העבאסי מוסא אל אל-האדי ערף את ראשן של שתי נשים צעירות מהרמונו שנתפשו באקט מיני בפומבי. הוא קישט את ראשיהן בעטרת ויצק עליהם בושם (סל"מ, 22-20)

ג. א-סטרייטיות יהודית-מוסלמית

800 – המשורר העבאסי אבו נוואס, ובעקבותיו פרשנים מהאסכולה המליכית, מסבירים כי למוסלמי מותר לזיין כופרים, כיוון שבכך הוא מאדיר את עליונותו של האסלאם על הכפירה.

סביבות 1150 – הרופא סמואל אלמוגרבי, יהודי שהומר לאסלאם, כותב ספר על יחסים מיניים בין גברים ובין נשים. אלמוגרבי מעניק הסבר לקיומן של לסביות ומציין כי אלה "נשים חכמות יותר מן האחרות, שמבקשות לחקות את הגברים ומאמצות את תנועותיהן, את צורת הדיבור ואת הקול", וכן את התפקיד המיני (סל"מ, 23) פרשנים אחרים מסבירים שהגורם ללסביאניזם הוא עקצוץ באיבר המין הנשי, שעליו אפשר להתגבר רק באמצעות גירוד באיבר מין של אשה אחרת (ס"ע).

המאה ה-13 – אחמד טיפאשי מפרסם אנתולוגיה העוסקת בהרחבה במין בין גברים ובין נשים, הרומז לקיומן של נשים עם קשרים ארוטיים לנשים בלבד. בין השאר, כולל הספר את השיר הבא "בשבח החיכוך", המושם בפיה של אשה –

lesbian poem2

(ס"ח, 80-79)

1517-1250 – השלטון הממלוכי במצרים וסוריה. באליטה הממלוכית קשרים אינטימיים בין גברים הם נפוצים במיוחד.

1318 – הנזיר הדומיניקני ויליאם מאדם כותב כי "בקרב הסרצנים" גברים חיים עם גברים כמו זוג נשוי, ומציין כי  "any sexual act at all is not only not forbidden but permitted and praised".

1342 – הנסיך הממלוכי אחמד אל-נצר מוחמד, מתאהב בזמן שהותו במבצר כרכ שליד ים המלח בצעיר נאה, כנראה פרח קצונה, ושמו אל-שועייב. אביו הסולטן דורש ממנו לגרש אותו, ומשהוא מסרב מנשל אותו מהשושלת. אחמד נלחם באחיו ותופס את השלטון, אך לאחר זמן קצר הוא נתפס בכרכ וראשו נערף.

1441 – ההיסטוריון המצרי אל-מקריזי  מציין כי "אהבה לזכרים נעשתה נפוצה כל כך בקרב השליטים הממלוכים הצ'רקסים, שהנשים בממלכה החלו לקנא בגברים ולחבוש כובעים מהודרים כדי לחקות אותם" (אק"ר, 217).

סביבות 1600 – דיון תיאולוגי בשאלת קיומם של נערים בתולים בגן עדן. הפרשן חסן אל בוריני מדמשק פוסק ש"בגן עדן מצויים סוגים שונים של נפלאות, כולל נערים" (ח"ר, 139). המלומד מוסטפא עלי

islamic2.1

איור מארמון טופקפי באסטנבול, המאה ה-19

dildo

איור מהממלכה המוגולית, המאה ה-17

ד. סטריאוטיפיזציה: "החושניות המזרחית"

המאה ה-17 – בספרות האירופית מעשה סדום מכונה "המידה הרעה הטורקית" (The Turkish Vice),  או הפרסית. הנוסע תומאס שרלי (Sherely) כותב שהנטייה הסדומאית שהיתה נהוגה אצל היוונים העתיקים משגשגת כיום במצרים.

בספרות היהודית הרבנית מופיעות טענות רבות על שכיחותם של יחסי מין בין גברים.

המאה ה-18 – המתירנות בענייני משכב זכר באימפריה העותמאנית גדלה. מתפרסמים מדריכי מין וספרי תמונות. מערכת קשרי הפטרונות שעמדה ביסוד הממסד הפוליטי באימפריה התבססה בחלקה הגדול על קשרים הומו-אירוטיים (יב"נ, 178).

אהבת נערים נחשבת למידה נעלה המובילה לאהבת האל המושלמת. המלומד חליל אל-מוראדי מדמשק מצטט שורת שיר דתי: "אינני מצפה לדבר אלא לנביא שיוביל אותי לנערי גן עדן בהנחייתו".

1768 – ר' יצחק מלכו מסלוניקי מציין בספרו "אורחות יושר" כי "רוב הבחורים נכשלים בלאו ואת זכר לא תשכב משכבי אשה".

באסטנבול פועלות להקות של נערים רקדנים יהודים, שמגדלים שיער ארוך ומופיעים בבגדי נשים. ההיסטוריון פציל ביי אנדורני כותב ב"ספר הרקדנים" כי באסטנבול נשים יהודיות ונערים יהודים מצויים בשפע למי שחפץ בכך, ומתאר בפירוט את גופו של הנער הרקדן שווכי (יב"נ 184).

1851 – הארכיאולוג הצרפתי לואי פליסיין דה סוסי יוצא למסע בסוריה ובפלשתינה ומכריז שגילה את הריסות סדום. הדיווחים מתפשטים באירופה ומעוררים עניין מחודש בפשעי סדום ופאניקה מוסרית הומופובית (הג"ק).

ה. ניצול ונסיגה אל הצניעות

אמצע המאה ה-19 – אינטלקטואלים ערבים קוראים את תיאורי המיניות המזרחית "הדקדנטית" המופיעים אצל האוריינטליסטים האירופיים. במסגרת קריאתם לרפורמה של התרבות הערבית, הם מטיפים נגד הפיגור, הנחשלות שבהן שקעה תרבותם, המתבטאת גם ב"נשיות". האמאם המצרי רפעה אל טהטאווי, ביומן המסע שלו בפאריס מ-1826, מציין לטובה את הצרפתים על כך "שאין אצלם נטייה לאהבת נערים ממין זכר ולכתיבת שירי אהבה לכבודם", ובעקבותיו הולכים הוגים ערבים נוספים (ז'"מ 32). עם זאת, עד תחילת המאה העשרים המושג "הומוסקסואליות" או מושג מקביל לא היה קיים בתרבות הערבית-אסלאמית (ח"ר, 4-1). לטענת ג'וזף מסעד, לא התקיימה גם צורה של משיכה אקסקלוסיבית של גברים לגברים.

סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – הסופרים גוסטב פלובר, אנדרה ז'יד, א' מ' פורסטר, אוסקר ויילד וסומרסט מוהם עורכים מסעות מין הומוסקסואליים בצפון אפריקה. האוריינטליסט ריצ'רד ברטון, באחרית הדבר שלו ל"אלף לילה ולילה" (1886)כולל סקירה על יחסי מין בין גברים בארצות האסלאם. מציין כי "The Easterners add that the devotion of the moth to the taper is purer and more fervent than the Bulbul's love of the Rose", ומתאר את ההרמון המוסלמי בתור "great school for this Lesbian… love" וגם בתור  "hot-beds for Sapphism and Tribadism" (ס"מ, 97).

רבים מהקצינים הבריטים הבכירים במזרח התיכון מחזיקים נער מלווה ערבי – ביניהם הלורד קיצ'נר, וילפרד תסיגר, ברנרד מונטגומרי ות' א' לורנס (לורנס אי ערב).

דהום, בן הלוויה של לורנס איש ערב

דהום, בן הלוויה של לורנס איש ערב

תחילת המאה ה-20 – עקב הטמעת הביקורת האירופית, אהבת נערים נעלמת לחלוטין מהשירה הערבית (ג'"מ, 35).

postcard - le

גלויה מאלג'יריה הקולוניאלית, "אשה מורית אשה קבילית באקט לסביאני", סביבות 1910

1902 – אנדרה ז'יד מתאר בספר "חסר המוסר" את טוניס בתור "ארץ הנהנתנות המשככת את התשוקה אך אינה משביעה אותה, וכל פורקן אין בו אלא כדי ללבותה" (מצרפתית: אביטל ענבר).

1903 – Der Eigene, הפרסום ההומוסקסואלי הראשון בגרמניה ובעולם, תולה בהשפעה היהודית את דיכוי הרגש ההומואירוטי באירופה. הזואולוג היהודי-אנטישמי בנדיקט פרידלנדר מציין כי "הדת שמקורה בפלשתינה" נכפתה על אירופה והביאה להנהגת סגפנות ארוטית (ה"א, 99).

ו. השיבה לסדום – ניסיונות וכשלונות

1922 – מרסל פרוסט מפרסם את "סדום ועמורה", ומתאר שם את הפצתם של יוצאי סדום ברחבי העולם וחזרתם לעיר שבמזרח: "צאצאים אלה של סדום, שמספרם כה רב עד שניתן להחיל עליהם פסוק אחר מספר בראשית 'אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה', התפזרו בעולם כולו, הייתה להם גישה לכל המקצועות, והם נכנסו למועדונים היוקרתיים ביותר… יתכן שפעם הם ישובו אליה. אין ספק, הם יוצרים בכל עיר מושבה מזרחית, מתורבתת, מוסיקלית, רכלנית, בעלת תכונות נפלאות וחסרונות בלתי נסבלים" (סדום ועמורה 70, תרגום: יותם ראובני).
פרוסט אף מזהיר מפני "הטעות הרת הגורל, שבהצעה להקים תנועה סדומית לשיבת סדום, כפי שאנשים עודדו את התנועה הציונית".

1923 – המשורר מרדכי גאורגו לאנגר מפרסם בפראג את "הארוטיקה של הקבלה" ומתאר שם את המיניות המזרחית של היהודים, הכוללת זרם מעמקים של "אהבת רֵעַ" (ע"א)

1924 – המשורר והעיתונאי ההולנדי ישראל דה האן, שר החוץ של העדה החרדית, כותב את האוסף "מרובעים" הכולל שירים אירוטיים בסגנון השירה הערבית של ימי הביניים. רבים מהשירים עוסקים בנערים ערבים –

de haan poems

(מהולנדית: אירית באומן ורונן סוניס, הו! 4, 2006)

1932 – הסקסולוג מגנוס הירשפלד מבקר בפלשתינה ומציין לטובה את השינוי הפיזי שחל בחיי היהודים, אך אינו מתייחס כלל לענייני הומוסקסואליות.

1938 – במאמר ב"דבר" מזהיר הסקסולוג מקס מרקוזה כי בקרב היהודים יש נטייה ל"אפלנציה סקסואלית", כלומר טשטוש ההבדלים בין המינים, ומשער שהגורם לתופעה הוא גזעי (ע"א)

1940 – עד שנה זו, בנאת המדבר סיווה במצרים היו נהוגים נישואין בין גברים לנערים (ס"מ, 37-38).

גברים בנאת המדבר סיווה, מתוך ספרו של גנרל וינגייט ברט, 1920

גברים בנאת המדבר סיווה, מתוך ספרו של גנרל וינגייט ברט, 1920

1943 – במכתב לחבר מתאר לאנגר את "אהבת רֵעַ" כ"רגש אנושי נעלה ונשגב אשר כלה כבר מלב העברים בצרות גלותם המרה והנמהרה" ומוסיף "ועתה הנני בא לעורר שוב את הרגש הזה של אהבת רֵעַ בימינו הנאורים האלה". באותה שנה הוא מת ממחלה.

1947 – המזרחן י' ושיץ, בספרו "הערבים בארץ ישראל", מתאר את שכם (נבלוס) כמעוז הומוסקסואלי.

1970 – ז'אן ז'נה נוסע למחנות האימונים של פת"ח בירדן וכותב את "אסיר האהבה"

1974 – פייר פאולו פאזוליני מביים את הסרט "לילות ערב"

arabian nights11

1974 –יהודה סופר, עיתונאי וחוקר ממוצא הולנדי-יהודי-עיראקי, עורך ריאיונות עם גברים בגנים ציבוריים בישראל. במאמר שהתפרסם ב-1990 הוא מציין כי גיי בארים אינם אלא מובלעות מערביות בתוך ארץ שמבחינה מינית היא "ביסודה מזרחית". לדבריו, "רוב הישראלים המעורבים בסקס בין גברים אינם מחשיבים את עצמם להומוסקסואלים". ב-1990, סופר מת מאיידס.

2002 – יותם ראובני מפרסם את "היסטוריה עולמית של אהבת גברים", שם הוא מתאר את השיבה העתידית לסדום ולעמורה.

מקורות וקיצוריהם (רשימה חלקית):

אק"ר – Everett K. Rowson, "Homoerotic Liasons among the Mamluk Elite in Late Medieval Egypt and Syria"; בל"ג – Homosexuality in the Ancient Near East, beyond Egypt; ה"א – Harry Oosterhuis, Homosexuality and Male-Bonding in Pre-Nazi Germany; הג"ק –  H. G. Cocks, The Discovery of Sodom, 1851, Representations, Vol. 112, No. 1 (Fall 2010), pp. 1-26; ז'"מ – Joseph A. Massad, Desiring Arabs; ח"ר – Khaled El-Rouayheb, Before Homosexuality in the Arab-Islamic World; יב"נ – ירון בן נאה, "משכב זכר בחברה היהודית העות'מאנית", ציון תשס"א ב; י"פ – ירון פלג, "דרך גבר: סיפורת הומו אירוטית בספרות העברית החדשה 2000-1880); כ"ו – Chris White, Nineteenth-Century Writings on Homosexuality: A Sourcebook; מ"ט – Martti Nissinen, "Are There Homosexuals in Mesopotamian Literature?."Journal of the American Oriental Society 130.1 (2010); נ"א – נחום אברהם, אנשי שוליים בתקופת המקרא; ס"א – Susan Ackerman, When Heroes Love: The Ambiguity of Eros in the Stories of Gilgamesh and David; ס"ח – סאמר חביב, Samar Habib, Female Homosexaulity in the Middle East; סל"מ –  Stefanie Lee Martin, The Role of Homosexuality in Classical Islam, University of Tennessee – Knoxville

ס"מ – Stephen O. Murray, "Islamic Homosexualities"; סמ"מ – Maul, SM, 1992, ‘Kurgarru und assinnu und ihr Stand in der babylonischen Gesellschaft’, in VolkerHaas (ed.), Außenseiter und Randgruppen. Beiträge zu einer Sozialgeschichte des Alten Orient, pp. 127–57, Universitätsverlag Konstanz, Konstanz, Germany.; ס"ע – Sahar Amer, Medieval Arab Lesbians and Lesbian-Like Women.; ע"א – עפרי אילני, "הנני בא לעורר שוב את הרגש הזה של אהבת רע", הארץ – תרבות וספרות; "נגע נפוץ במזרח: תיאורים של מעשה סדום בתקופת המנדט"

המבחן המוסרי האמיתי

4 ביוני 2012

אורטל בן דיין

לפני כמה חודשים פרסמתי סטטוס בפייסבוק ששאל "מה אשכנזי בעיניך?" הסטטוס קיבל למעלה מ-17,000 תגובות. אחד המאפיינים הבולטים בתגובות היה האופי הסאטירי שלהן. זה שרשור שמתבונן בחזק וההגמוני ומגחיך את פרקטיקות ההתבדלות שלו. אחת התגובות לססטוס היתה "אשכנזי זה זה שאין לו עדה".

אשכנזיות – בדיוק כמו מזרחיות – הן קטגוריות ישראליות וסוציולוגיות שיש להן הלימה עם מעמד ועם הון תרבותי, כשההון התרבותי "הנכון" תמיד נקבע על יד בעלי הכוח ומשמש ככלי לסימון ושכפול אתנו-מעמדי.  מזרחיות בישראל מתווכת דרך מערכות חברתיות ותרבותיות שנשלטות על ידי הגמוניה אשכנזית. המזרחי תמיד מוגדר דרך עיניים אשכנזיות בעוד הקטגוריה של אשכנזיות נשארת שקופה ולא מיוחסת לה "עדתיות". השרשור "מה אשכנזי בעיניך?" הוא מעין טקס היפוך מבט שמאפשר לכל אחד להצביע על יחסי הכוח באמצעות ניכוס המבט (בעיניך), ובאופן אירוני וקומי  להפוך את הקטגוריה "אשכנזיות" לפחות שקופה.
מאחר והיפוך כזה הנכיח את יחסי הכוח הבלתי שוויונים בין אשכנזים למזרחים, הוא הצליח להכעיס אנשים שמאל רבים. אשכנזים לא אוהבים שמייחסים להם אתניות ומוצא. זו פריוולגיה שהם שומרים לעצמם. כולם עדות, והם סובייקטים קאנטיאנים.

בעקבות ביקורת שכתבתי על כתיבתו של הבלוגר יוסי גורביץ ועסקה בעיקר בהתייחסותו הגזענית נגד שכונות הדרום, הגיב גורביץ בפוסט משתלח וכתב כך:

"לא יודע איך להגיד את זה לבן דיין, אבל אני רק בן 42"

גורביץ השתומם מדוע אני מכנה אותו אשכנזי ומפנה כלפיו טענות קולקטיביות כשהוא רק בן 42, זאת בזמן שהוא מפזר מידי יום האשמות קולקטיביות כלפי תושבי שכונות דרום תל אביב. כך הוא כתב בפוסט הבא שלו "והתולעים צועדות":

"נוהגים להציג בתקשורת את תושבי דרום תל אביב כקורבנות. הקורבנות האמיתיים, כפי שהראו הימים האחרונים, הם הפליטים. תושבי דרום תל אביב הם בעיקר הקורבנות של הבחירות המטומטמות שהם עושים כבר יותר משלושים שנה: בוחרים בעקביות ממשלות שמחסלות את רשת הבטחון החברתית תוך שהן מנפנפות בסדין האדום של זכויות העם הנבחר כדי להסיט את תשומת לבן מהמדיניות הכלכלית שלהן, ואחר כך מתלוננים שמישהו אחר – תמיד מישהו אחר – דפק אותם. הדמון הקבוע הוא השמאל, גם השמאל הכלכלי: העובדה שדמות חלבית כל כך כמו דפני ליף יכולה להפוך בשניה לאויב האספסוף מעידה עד כמה המיתוסים הפוליטיים הימניים חזקים בקרב תושבי השכונות. מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה. לא ברור איך אפשר להתיר את הקשר הנצחי הזה, של התקרבנות שמסייעת להמשך מצב הקורבנות, אבל ברור שהגיע הזמן להפסיק את הסלחנות כלפי הגזענות שלהם. היא לא ראויה להבנה, והבנה כלפיה היא בעצמה סוג של גזענות." (ההדגשות שלי)

כשגורביץ מפזר האשמות קולקטיביות גזעניות כלפי תושבי שכונות הדרום זה לגיטימי, אבל כשזה נוגע לתדמית הנאורה שהוא משתדל לתחזק הוא פתאום שולף את הז'רגון הניאו ליברלי תוך שהוא מדבר על עצמו כאינדיבידואל בלי הקשר היסטורי ובלי מוצא, דף חלק. זאת בניגוד לתושבי השכונות אותם הוא מכנה תולעים, המון או  אספסוף. אבל הוא? שמר גורביץ ישתייך לאיזה שהיא קטגוריה ישראלית? מה פתאום. הוא אשכנזי. אין לו עדה.

ב-2/5/2008 פרסמה פניה עוז-זלצברגר מאמר דעה * בהארץ וכתבה כך:

"אבל אולי כל זה בטל בשישים לנוכח חבורת מג"בניקים גסה ועילגת אחת המתעללת בצעירים פלשתינאים בתוך ג'יפ דוהר ברחובות חברון. כאן האסון הישראלי בן זמננו, האנושי וגם הספרותי: שום ס' יזהר, ושום גיבור יזהרי, לא יושב בג'יפ ההוא בלב נחמץ ורושם במוחו פסקאות קשות בעברית עילאית"

בפסקה הקצרה מתומצתת תפישתו העצמית של השמאל האשכנזי. עוז זלצברגר מודאגת מהתדרדרותה של החברה הישראלית, זו שמבצעת כיבוש בעברית עילגת ולא ייצוגית.  אסון אנושי(!) היא קובעת, עד שנדמה כי מבחינתה של עוז כל עוד מתעללים בפלסטינים בעברית עילאית ובלב נחמץ (יורים ובוכים) נמנע אסון אנושי. בשפתם העילגת מחריבים המג"בניקים את הכיבוש הפיוטי והלירי ששקדו עליו בני דורה.

קזימיר מלביץ, קומפוזיציה סופרמטיסטית, לבן על לבן

 
"
אז ככה נראה אספסוף יהודי גאה ועילג" (י. גורביץ)

כמו עוז-זלצברגר גם  גורביץ מודאג מהדרך העילגת בה נעשים פשעים. לאחר הפגנה נגד הפליטים שנערכה בשכונת התקוה במסגרת מסע הסתה מאורגן על ידי הממשלה וח"כ מיכאל בן ארי, פרסם גורביץ פוסט בשם "זעם עיוור"

לאחר קריאת הפוסט נותרת אצל הקורא  תחושה כי  אלפי תושבי שכונת התקוה – "האספסוף העילג" כפי שמכנים אותם עוז-זלצברגר וגורביץ – הריעו לבן ארי כשהם זועמים מכים, מקללים, משולהבים ומולכים כמו עכברים מהופנטים אחר בן ארי.

ואז מגיעות התגובות:
המגיב הראשון שואל:
כמה אנשים היו בהפגנה של בן ארי?
גורביץ עונה:
"הוא הביא איזה 10-20, הגיעו עוד משהו כמו חמישים, להערכתי. אבל הם יצאו בתהלוכה כשאנחנו עוד נתקענו שם, אז אני לא יודע כמה הם היו בסוף הדרך". (ההדגשות שלי)

70 איש שצועקים באלימות אמירות גזעניות וסקסיסטיות מהזן הקשה ביותר זה דבר מזעזע וחשוב שנמשיך להזדעזע ממנו. גם אדם אחד שעושה זאת צריך לזעזע אותנו, זה ברור. אולם 70 אנשים ש-20 מהם הגיעו ממקום אחר אינם "תושבי הדרום". העובדות המספריות – כפי שגורביץ עצמו מודה בהן – לא מפריעות לו  להכליל את מסקנותיו על כל תושבי שכונות הדרום. הוא עושה זאת תוך שימוש במילים שמכוונות לבטן הרכה הלאומית ומתלבט בפני הקורא האם הרטוריקה היתה היטלראית או שטרייכרית. המילים שיוצרות ההתייחסויות לשואה פונות למאגר האסוציאטיבי הלאומי, כשמיד מצטיירות בדמיוננו תמונותיו של היטלר נואם מעל בימת הרייכסטאג מול מאות אלפי אנשים שמצביעים במועל יד.

מערכות שיח דיפרנציאליות


השמאל האשכנזי מחזיק בשתי מערכות שיח דיפרנציאליות כשהוא בא לדון בשאלות של זכויות אדם, גזענות מוסר וצדק. באחת הוא משתמש כשהוא בא לדון בכיבוש, במהגרים ובאחרים הלא יהודיים של החברה הישראלית, ובשניה כשהוא בא לדון בהיררכיות וגזענות בתוך החברה היהודית. כך זה בסדר להיות גזען נגד מזרחים וזה נורא ואיום להיות גזען נגד ערבים ופליטים.

גורביץ הוא רק דוגמא קטנה לתופעה ותיקה ומוכרת שלשמחתי בשנים האחרונות השמאל הרדיקלי החל להתבונן בה ואף לעשות צעדים אמיצים כדי להתמודד איתה. גורביץ עוד לא שם. בפוסטים שלו שנוגעים לבעית הפליטים הוא מפיץ האשמות קולקטיביות חסרות בסיס, האשמות שכאשר הן מופנות כלפיו, מוציאות אותו מהכלים. ואפרורו רטוריקה היטלראית ושטרייכרית שגורביץ מזכיר, כדאי לשים לב לשימוש הנרחב שעושה גורביץ עצמו בדימויים מעולם החי כדי לתאר קבוצות ואנשים שלא באים לו בטוב. ניתן למצוא ברפרטואר יתושים, עכברים ועכשיו נוספו להם תולעים. הוא עושה  דה-הומניזציה, אותו מהלך שהוא מייחס לרגב, בן ארי ושאר פשיסטים.

בפסקה המצוטטת לעיל מאשים גורביץ את תושבי השכונות בהתקרבנות. הוא חוזר על המילה חמש פעמים, כאילו אם יחזור עליה כל כך הרבה פעמים נשכח שיש בתמונה גם מקרבן, אין מבנים חברתיים, ופתאום גם אין קבוצות אלא רק  אוסף של מקרים אינדיבידואלים שמכוננים את חייהם בעצמם והם האחראים היחידים למצבם. דרך הפרקטיקה הזו מנסה גורביץ להתנער מהקיום שלו כגבר לבן אשכנזי שתושבי השכונות מזהים אותו כמקרבן והמדכא שלהם. בכל פעם שהוא אומר התקרבנות הוא למעשה רוצה לומר "אני לא המקרבן". מבחינה זו הוא מייצג את הפחד של השמאל מעימות עם חלקו בדיכוי שיטתי של מזרחים ובנייתה ותחזוקתה של חברה אתנו-מעמדית בישראל. יתרה מכך, כאחד שכותב נגד הימין והכלכלה הניאו ליברלית, מפתיע באיזו קלות מאמץ גורביץ את הטענות שהוא נוהג לצאת נגדן. כמעט שניתן לשמוע את קולו של ביבי בוקע מגרונו כשהוא מכריז שכל אחד אחראי לגורלו, שיש בחירה חופשית ובכלל, צאו לעבוד!

קזימיר מלביץ', לבן על לבן

בעקבות הביקורת שהושמעה כלפיו על האשמתו הקולקטיבית את המזרחים בגזענות, טען גורביץ במין היתממות מגוחכת שלא הזכיר את המילה מזרחים אפילו פעם אחת. עוד טען שהעובדה שהעלנו את הנושא (כלומר העזנו להגיד שהוא אשכנזי), עושה אותנו לגזענים. אלו טענות תמוהות במיוחד כשהן נטענות על ידי כותב מנוסה ומיומן, ובמיוחד לאור העובדה שמי שהכניס ראשון את ה"שד העדתי" לדיון היה גורביץ עצמו כשכתב כי "מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה". למעשה, הוא הראשון בדיון שמייצר את ההבחנה בין המפגינים, אנשי השמאל ופעילי זכויות האדם אותם הוא מזהה אפריורית כיוצאי אירופה לבין תושבי השכונות אותם הוא מזהה כיוצאי ארצות ערב והאסלאם. כדי לא לומר אשכנזים/מזרחים הוא משתמש במכבסת מילים וכותב "יוצאי אירופה". כלומר, בכך הוא אומר, לגמרי בעצמו, כי תושבי השכונה הם מזרחים. כולנו יודעים, בוודאי גם גורביץ, כי בשכונת התקווה לא חיים יקים וגליציאנים.

שהוא מדבר על גזענות הוא שם את "יוצאי יהדות אירופה" באותה קטגוריה עם פלסטינים ופליטים. מבליע סימטריה בין הסבל של הפליטים והפלסטינים לסבל של הקבוצה ההגמונית. אשכנזים, פלסטינים ופליטים – כולם מדוכאים על ידי המזרחים. אם זו לא בורות, ואם זו לא היתממות, ואם זו לא הסתה, נשארה לנו רק  אופציה אחת – התקרבנות ותסביך השואה.

ג'אמל זחאלקה היטיב לתאר את סינדרום מערכות השיח הדיפרנציאלי של השמאל בסרטה המופלא של רחל לאה ג'ונס "אשכנז"

זחאלקה מסכם עבורנו את כל התורה במשפט אחד: "האשכנזים גנבו לנו אל פלסטין. לא המזרחים. האשכנזים שבאו ושרו לנו הבאנו שלום עליכם, לא המזרחים שצועקים מוות לערבים"

למעשה, זחאלקה אומר שהאשכנזים הביאו לפלסטינים כיבוש עטוף במילים יפות או במילותיה של עוז זלצברגר "בעברית עילאית"  וזאת, כמובן, בשונה מהכיבוש והגזענות של   "האספסוף העילג"  כפי שמכנה אותו גרוביץ.

זחאלקה יודע שלכיבוש יש אדריכלים ופועלים. המזרחים יודעים את זה. למעשה כולם יודעים את זה. במיוחד השמאל נוסח גורביץ שנכנס להתקפי פאניקה גרפומנית בכל פעם שמושמעת ביקורת שמאיימת לפוצץ את בלון השקרים שלו.

בשל הסתירה המובנית הזאת השמאל, מלבד פעילות פוליטית, עסוק במלאכתה המורכבת של ההסתרה וההכחשה. ההכחשה שמאפשרת לו השתמטות מאחריות ונועדה לטשטש את הרווח שהוא עשה מהכיבוש והדיכוי של פלסטינים ומזרחים, רווח שהוא ונציגיו עדיין ממשיכים ליהנות ממנו בזמן שהם מדקלמים בעברית "עילאית" פוסטים על בני השכונות הגזענים. את האצבע המאשימה הם תמיד מפנים למצביעי הליכוד. תוהים במין יוהרה מעושה איך השכבות שנדפקות מהימין ממשיכות להצביע לו ושוכחים שעד 77 השמאל הסוציאליסטי יעני של מעמד הפועלים, הוא זה שדפק להם את החיים בכל תחום, מחינוך, דיור, תשתיות תרבות ועוד. הם שוכחים שרובן המוחלט של עיירות הפיתוח והשכונות המאוכלסות ב"אספסוף" לא יושבות על אדמתם של כפרים פלסטינים. עוד לא הכרתי מג"בניק שגר בבית אותנטי ערבי ביפו.

קזימיר מלביץ', לבן על לבן

 

הגזענות של האינטליגנציה

"ושאף אחד לא יספר לי כאילו התקווה היתה גן עדן של עניים צנועים ושמחים בחלקם לפני שהפליטים הגיעו לשם: חייתי שם שנתיים, ב-2005-2007. ראיתי את האנשים, את המצוקה, את הפחד בלילה, את היעדר התשתיות, את השטפונות עם כל חורף." (י.גורביץ)

ניכר כי גורביץ כמו אשכנזים תל אביביים רבים אחרים עשה תיירות עוני שנתיים בשכונת התקווה, ראה את המצוקה ונס על חייו חזרה למרכז תל אביב.  גורביץ בעצמו מעיד על מצב קשה של מצוקה, אך בעוד כל בר דעת יסיק מכך את המסקנה המתבקשת: שהמקום המוחלש ביותר בתל אביב לא מסוגל לקלוט עשרות אלפי זרים ודרישה כזו משכונות הדרום היא בבחינת הוספת חטא על פשע, הוא קורא לתושבים לא להתלונן כי ממילא מצבם כבר היה גרוע. אז לא נורא, כבר היה  להם חרא אז מה זה משנה אם יהיה להם יותר חרא?

עוד מוסיף גורביץ:

"גזענות, במיוחד גזענות פעילה, רווחת בקרב אנשים שהחיים דפקו אותם."

בדומה לטענתו של זאחלקה, בורדייה מבחין בין הגזענות של האינטליגנציה, זו שיש לה את המשאבים לתרגם גזענות למדיניות, כלומר הגזענות הפעילה האמיתית שממנה נשקפת סכנה של ממש, לבין הגזענות של שכבות מעמד הפועלים, השכבות המוחלשות, שהיא בעיקר גזענות רטורית שלא מצוידת בשפה ה"נכונה" ובוודאי לא מצוידת בכלים להפוך את הגזענות למדיניות.

סכסוכים בין מהגרים לאזרחים ותיקים אינם ייחודיים לישראל, כפי שכתב גל כץ, והרי ניתוח די פשוט של מבנה מעמדי כמו שמלמדת אותנו ההיסטוריה היא שמהגרים מהווים תחרות ישרה לבני המעמדות הנמוכים בשוק העבודה,  את המהגרים ניתן לנצל בקלות, לשלם להם שכר זעום, לנשל אותם  מזכויותיהם או לא לשלם להם בכלל. שמאל נוסח גורביץ  מאשים את תושבי השכונות וכותב פוסטים גזעניים וחוצבי להבות כשמעמדו הכלכלי  כלל לא מאוים מאחר והמהגרים לא מהווים תחרות ישירה מולו בשוק העבודה ולא חולקים איתו את הדשא בשכונה. המבחן המוסרי האמיתי הוא להילחם למען זכויות אדם כשהן מאיימות באופן ישיר על הפריבילגיות ההגמוניות שלך, ולא כשהמהגרים סועדים את הורייך, מנקים את הבתים שלך, ושאתה הנהנה בפועל מכוח העבודה הזול שלהם.

*תודה לאפרת אבן צור על ההפניה למאמר.

מדרש גזען

29 במאי 2012

הוא לא גזעןאני עוקב אחריו וקורא אותו"

גזענות היא עוד מילה. אפשר לעשות איתה כל מיני דברים. הכל תלוי בהגדרה. אבל האמת שאני מתקשה לראות איך אפשר שלא להיות גזענים במקום שבו אנחנו חיים. זה מזכיר לי שפעם שאלו את פרופ' חנן חבר (אני מקווה, לא הייתי שם, זה מפי השמועה): חנן, אתה ציוני? בתגובה הוא אמר שהוא ציוני כפי שהוא קפיטליסט, והוא ודאי קפיטליסט, כי קולה הוא קונה ושותה לפעמים, ועוד המון דברים אחרים.

אנחנו חיים במערך גזעני שעיצב ומעצב את הזהות, התרבות והפוליטיקה שלנו. המוזיקה שאנחנו אוהבים, המיתוסים, דימוי העבר וכיצד אנחנו מדמיינים את העתיד – הכול הן (גם) דרכים לסמן אותנו כטובים יותר או פחות מאחרים, כזכאים ליותר או פחות (או כמעט לכלום), כרשאים לעבור (או לא), לעבוד (או לא), להצביע (או לא), לכתוב שירה כזו או אחרת.

כשגדלתי בפתח תקוה, היו לנו שכנים שהיו ממש כמונו. האמא, כמו אמא שלי, עבדה במשרד הפנים, האבא עבד ב"דן" (אבא שלי ב"אגד”), לשתי המשפחות היו שלושה ילדים ואותה כמות (קטנה אך מספקת) של רכוש. ובכל זאת, אני והאחים שלי "התקדמנו", הפכנו לחלק מהמעמד הבינוני הגבוה, בפועל או בפוטנציאל. הם, לעומת זאת, נאבקים בקצה התחתון של המעמד הבינוני, אם לא הנמוך, דור המשך ב"דן", שהיא עכשיו כבר לא קואופרטיב אלא חברה מופרטת ונצלנית.

לעתים אני שואל את עצמי: מה קרה? התשובה שלי די פשוטה: הם היו עיראקים. כשאחי הגדול שמע פינק פלויד, הם שמעו מוזיקה מזרחית (גם שלמה ארצי, אגב), כשאחותי הסתובבה עם מגניבים מכפר גנים (הכי קרוב לצפונים שיש בפתח תקוה), הם נאלצו להישאר בשכונה. אני הרגשתי שהכל פתוח בפניי, דיברתי נכון, היו לי עיניים כחולות, ידעתי שסבא וסבתא שלי היו חלוצים וצודקים ויפים, והחל מגיל מסוים אנשים הניחו שההורים שלי הם אינטלקטואלים מרחובות. הייתי אחד מתוך 90% אשכנזים שחבשו את ספסל הקורס היוקרתי של אמ"ן, ואז אחד מהרבה מאוד אשכנזים שהתאספו בקפיטריה בגילמן. הייתי ציוני כשצריך, ושמאלני כשצריך. גזען הייתי תמיד.

אנחנו תמיד גזענים. אי אפשר לצאת מזה. לא רק אשכנזים, אגב, גם מזרחים, וגם כל מי שבאמצע, ומי שאפילו לא במשחק (ערבים או מהגרים, שעליהם רק מדברים. לרוב הם לא ממש נוכחים).

אפשר כמובן לנסות להתמודד עם זה באופן קונסטרוקטיבי – אבל עדיף להימנע מהאשליה שאפשר להתכוון לא להיות גזענים. גזענות היא לא עניין אישי אלא בראש ובראשונה חברתי ותרבותי. כבר כתבתי בעבר שכוונות הן פריבילגיה. אנחנו עוסקים בעולם הפנימי של חלקים מאוד ספציפיים באוכלוסייה, בארץ או בעולם, של מי שמורשים לדבר על העולם הפנימי שלהם, ויש להם את המלים לגעת בעולם הפנימי של אנשים אחרים מסוגם. לכן העובדה שמישהו לא מתכוון להיות גזעני, שאני מכיר אותו וברור לי שהוא לא גזעני – זה לא ממש רלוונטי. מה שמשנה זה המבנים החברתיים והתרבותיים שבהם אנחנו פועלים. אם כבר, פרקטיקות של ביקורתיות עצמית הן היום אסטרטגיה מובהקת של לובן, של אשרור ההבדלה התרבותית בין יפי נפש שמאלנים, תמיד לבנים, וכל השאר.

מנגד, אפשר לשבש את המערך מבפנים. להפתיע את הכוח בחיבורים בלתי צפויים. שמאלנים, יהודים, מוסלמים, מהגרים, הומואים, בי-לאומיים, בי-סקסואלים, אפילו מתנחלים. אבל בשביל זה צריך להפסיק לשנוא את כל מי שאינו מגלם איזה אידיאל ליברלי עבש בסגנון עדות ג'ורג' אורוול (כתבתי על זה כאן). וכן, גם להפסיק להתעסק בעד כמה אנחנו לא גזענים, ועד כמה אנחנו נגד אלימות (תמיד של אחרים, שהרי אנחנו לא אלימים בכלל).

מה שמוביל אותי להיגד הבא.

 

צריך להתייצב לצד הקרבןלא לצד האלימים"

 אולי להתעסק קצת פחות בכוונות הטהורות שלנו? למי אכפת לצד מי בלוגר כזה או אחר "מתייצב"? כאילו כולם מחכים למוצא פיו של איזה גורביץ (או גל כץ, לצורך העניין).

 לאור העובדה שאיש לא קורא את הטקסטים הללו חוץ מכמה מאות אנשי שמאל, ההתעקשות הזו לתת ציונים לתושבי שכונת התקווה היא די פתטית, ואני מתקשה להבין את הפונקציה שלה – מלבד, אולי, איזה סוג של אישור עצמי. היא משכפלת את המבנה הגזעני שאני מדבר עליו, ודאי לא מנסה לשבש אותו. היא שבה ומבנה את דרום תל אביב כמחוז אפל של נחשלות ושמרנות, כמו דרום ארה"ב.

אני מסוייג מעיסוק יתר בחיה המדומיינת הזו המכונה "תושבי דרום תל אביב". רוב קוראי הבלוג הזה מעולם לא פגשו אותה, והעיסוק בה – לחיוב או לשלילה – מייצר אנתרופולוגיה בגרוש. מי שבאמת בעניין של לשנות משהו, מוזמן להתעסק, לשם שינוי, בו עצמו, באינטרסים שלו, ולא באחרים. אנחנו צריכים להבין שהזהות שלנו גוזרת עלינו מגבלות אפיסטמיות מסוימות, שלא לומר פוליטיות. העובדה שאני אשכנזי שסבא וסבתא שלו היו חלוצים לא הופכת אותי למנהיג פוטנציאלי של כל מה שיזוז כאן. כנראה ההפך. תנו מקום לאחרים.

כמובן, להתעסק באינטרסים שלנו זה לא אומר בהכרח איש איש לביתו. אני לגמרי בעד לנסות לחשוב מחדש על האינטרסים שלנו באופן שיחבר אותנו עם קבוצות אחרות, כפי שקבוצות פוליטיות מסוימות כבר עושות עכשיו. אבל שוב, גם בשביל זה מוטב להפסיק לחלק לקבוצות אחרות ציונים על מידת נאורותן.

וכן, גם איסלאמופוביה היא בעייתית בהקשר זה.

גזענות כלפי אשכנזים"

לא כל יריבות בין קבוצות זהות היא דבר רע. אם תרצו, אין לי בעיה לקרוא לזה גזענות (שׁהרי הכל עניין של הגדרה, ואני אימצתי הגדרה רחבה למדי), ואז אני טוען: לפעמים גזענות היא חשובה. היא מכשיר של העצמה ושינוע פוליטי. כמה מהמנהיגים הבולטים של הקהילה השחורה באמריקה אמרו דברים מאוד קשים על לבנים, וזה היה מאוד חשוב להיסטוריה של השחרור הפוליטי. גזענות, אם כן, יכולה להיות משחררת, אפילו פרוגרסיבית.

חבריי האשכנזים הרגישים, אני מפציר בכם: תשתחררו. הומור עצמי הוא חלק מהמורשת שלנו. כאשר ישימו אשכנזים במעברות, או לפחות ישלפו את הראשון מהבאצ'ו, אני אהיה הראשון שאתייצב לצד הקרבן. כאן בארץ האמורי. אני מבטיח. בינתיים אפשר להירגע.

"ליל הבדולח"

יש הרבה דברים שיש רק בישראל. סכנת מלחמה גרעינית. אפרטהייד. אבל גזענות והפגנות נגד מהגרים מאפריקה דווקא יש בהרבה מקומות אחרים. זה לא מפחית כמובן מעוצמת העוול שנעשה. יש להיאבק בו. אבל אולי זה מזמן סוג של פרופורציה. לשם שינוי אנחנו כמעט כמו באירופה, וכמו שם – זה מאבק ארוך. זה לא רק מאבק פוליטי במובן המצומצם אלא מצריך גם שינוי תרבותי וזהותי מעמיק.

השמאל התגבש מבחינה היסטורית בחברות הומוגניות יחסית, ואילו כעת מי שבאמת אינם יכולים לסבול את המצב הקיים, הם האחרים של החברות הללו. מוסלמים, אפריקאים, ערבים. הם מנועי השינוי באירופה – וגם פה.

אשכנזים, במוצא או בהזדהות, יכולים כמובן לקחת חלק בשינוי, ואפילו חשוב שייקחו. אבל ההשוואה של דרום תל אביב לגרמניה של 1938 היא כל כך מופרכת, שהיא מעלה חשד ששינוי הוא לא בראש מעייננו, אלא התבשמות בהווה (מדומיין) ובעבר (אמיתי) של קרבנות טהורה.

איך כתב השבוע פעיל שמאל פופולארי (לקול מצהלות הפייסבוק)?

בעוד עשרים שנה הילדים שלנו יקראו על התקופה הזו ויוכלו להתגאות שאבא ואמא שלהם היו בצד של הטובים.

 נו שוין. עוד סיבה לעשות ילדים.

*

סרטון: "443" מאת מאיה ידיד (מומלץ לצפות).

גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות

24 במאי 2012

חיכינו לקיץ? אז הנה הקיץ הגיע. והפעם, כמו שקיווינו, יש גם חלונות שבורים, ואפילו קצת אלימות. רק שהפעם, עדיף לבוא בלי ילדים על הכתפיים.

הקיץ של מיכאל בן ארי לא קורה רק בשכונת התקווה. הוא קורה גם באוניברסיטת תל אביב, שם סטודנטים בעלי השקפה טכנוקרטית שואגים "הבאנו נכבה עליכם" על סטודנטים פלסטינים ושמאלנים. הוא קורה גם במקומות אחרים שבהם אפשר לעורר שנאה ואלימות אתנית. משתתפים בו אשכנזים ומזרחים, חילונים ודתיים. אבל מול הקיץ הזה, הקיץ הקודם עדיין יכול להתעורר.

הרבה אנשים זוכרים את הערבים ההם במאהל לוינסקי, לפני קצת פחות משנה. עמדו שם ביחד פליטות מדרום סודאן ומצפון סודאן, תושבים מהשכונה, תומכים ממאהל רוטשילד ועוד אנשים שצעקו "רוטשילד, לווינסקי – אותה מהפכה". ולא שהיתה שם הרמוניה. כשאחת הפליטות לקחה את המגפון ודיברה, היו נערים שהתפרצו לעברה וצעקו. אבל למרות המתח, היתה שיחה, ואף בנאדם לא היה מחוץ לשיחה. והיתה גם תחושה מסוימת של התעלות.

יכול להיות שכמה מהנערים האלה, שבאו למאהל לוינסקי והתווכחו, אבל גם הצטרפו לאותה "שאגת הדרום" שיצאה מהמאהל, השתתפו אתמול בפרעות בדרום תל אביב. אפשר להצטער על זה, אבל אפשר גם לראות בזה מקור לתקווה. תקווה במובן זה, שעמדות פוליטיות תלויות תמיד בקונסטלציה, וכמאמר המשורר, "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות". ואפילו לא מזמן.

אבל אין טעם להתנחם בידיעה המעורפלת שהאדם טוב מיסודו. היד היתה פתוחה בסיטואציה מסוימת, ושמה מאבק לצדק חברתי ולחלוקה שוויונית. ויש רק תרופה אחת לאגרוף הקפוץ – המחאה החברתית. אל מול ההתלהטות הגזענית יש רק שתי דרכי פעולה. אחת היא התבצרות בצדק ובחרדה, הכנת מרתפי מילוט וכרטיסי טיסה. והשנייה היא ניסיון לבנות גשרים, על ידי פנייה נגד השלטון – נגד כל צורות המדיניות שפוגעות בכולנו.

בכל יום שעובר, קטן הסיכוי להתעוררות מחודשת בקנה מידה גדול, ומתחזקים המאפיינים הפאשיסטיים של ההתעוררות שכנגד. נכון ש"המחאה" לא במצב טוב. אומרים שיש את אלה שקוראים למחאה פוליטית, אבל הם ילדי שמנת אשכנזים מתנשאים. ויש את אלה שהם פחות אשכנזים, אבל אם הבנתי נכון – הם גם אלה שצועקים "לא פוליטי". יש גם כאלה שהם כן "פוליטיים" ולא "ילדי שמנת" – אבל לא הצלחתי להבין איפה בדיוק הם נמצאים.

מה שבטוח, הוא שבמצב הנוכחי אין מקום לאנינות טעם. אני שוב טוען, שחוץ מתנועת המחאה שפרצה בקיץ הקודם אין בשטח שום תנועה שיכולה להוציא יותר מכמה מאות אנשים. אם יש תנועה כזאת, היא תייצג רק את האליטות המגלגלות עיניים לשמיים, והיא תהיה לבנה ומתחסדת הרבה יותר מהמחאה. אין גם שום תנועה אחרת שהצליחה לקום מול השלטון, בלי לשסות קבוצות בחברה אחת נגד השנייה.

המחאה היא לא אחת, ויש בה ניגודים ושסעים שהולכים ומתרחבים. אבל מי שמוכן לוותר כלאחר יד על המחאה – צריך לקחת בחשבון שלא יהיה שום דבר יותר טוב במקומה. מי שחושב שהמחאה היא מזויפת, או שקרית, או בורגנית, וצריך לחסל אותה כדי שתצמח "מחאה אמיתית" – יצטרך לתת דין וחשבון לפני ההיסטוריה. כלומר, בהנחה שהוא בכלל יישאר בחיים.

כי יום אחד, אולי איזה ילד ישאל: "ולא היתה שום התנגדות לדני דנון ולמיכאל בן ארי?". ואז תיזכרו – "האמת שהיה משהו. האמת שבקיץ שלפני יצאו מאות אלפי אנשים להפגין, וראש הממשלה כינס מסיבות עיתונאים מבוהלות, ואפילו ש"ס כמעט הפילה את הממשלה". ואז הילד ישאל: "אז מה קרה?", ואתם תענו – "נדמה לי שהיה סכסוך בין סתיו שפיר לתמיר חג'ג'. או בין דפני ליף לסתיו שפיר. או שאמרו שהמחאה לא פוליטית. האמת שאני כבר לא זוכר, צריך להסתכל בארכיון של פייסבוק".

לא יהיה יותר טוב אחרי שיהיה יותר רע. עכשיו מספיק רע, והיה כבר משהו די טוב. מי שאומר שצריך לזרוע זרעים כדי שתצמח יום אחד תנועה חברתית אמיתית, צריך לקחת בחשבון שאין זמן. הזמן נדחס. אירועים קורים במהירות. תהליכים ארוכי טווח אפשר לנסות לתכנן, אבל בינתיים האדמה בוערת.

אנשים אחראים צריכים למצוא פשרה, למחול על כבודם, לסתום את האף וליצור קואליציה חברתית שתוכל לפעול ביחד. ומי שצריכים למחול על כבודם ולפנות מקום הם גם, ואולי בעיקר, אלה שנחשבו בקיץ הקודם לפנים של המחאה. כדי שיהיו בה חיים, המחאה צריכה להשתנות. ועם זאת, מי שסובל מאלרגיה לסתיו שפיר ומעדיף להישאר בבית מאשר לצעוד לידה, מתנהג לדעתי בחוסר אחריות. כל המאבקים הצודקים יכולים להתרחש בתוך המסגרת הרחבה של המחאה. גם מי שעסוק רק בלהזדעזע מכמה העם הוא פאשיסטי, ולהתענג על המרטיריות שלו, ולחשוב שהוא שם אצבע בסכר – כדאי שידע שהוא רק מחמיר את המצב.

אני לא יודע מה קורה בחדרים האחוריים, ולא ממש מתעניין מי נגד מי כרגע. אבל בסופו של דבר, האם זה באמת כל כך מסובך? האם באמת כל כך בלתי אפשרי לגשר על הפערים? לא מדובר כאן על חלוקת תיקים, או על הסדר קבע של חלוקת הנכסים. מדובר בסך הכול על ועד הצלה חברתי לקיץ הקרוב. כלומר לעכשיו.

כי אין זמן. יש כמה שעונים, וכולם מתקתקים ביחד לכיוון אחד: הבאנו נכבה עליכם.

הכושים הם אנשים שקטים בדרך כלל וסרים למשמעת

3 בפברואר 2012

לפני כמה חודשים יצא בהוצאת זמורה-ביתן ספר בשם "הרצל אמר", מאת יואב אבני. הוא מתרחש במציאות אלטרנטיבית, שבו תוכנית אוגנדה יצאה לפועל ומדינת ישראל קמה באפריקה – מדינה של יהודים דוברי עברית המצויים בסכסוך בלתי נגמר עם שבטי המסאי. לא הייתי ממליץ במיוחד על הספר, שהוא מעין רומאן הרפתקאות. אבל כשהתעניינתי קצת בנושא נפל לידיי ספר מעניין הרבה יותר – "המסע לאוגנדה" מאת נחום וילבוש, שהוא דו"ח המתאר את המשלחת הציונית לבדיקת תוכנית אוגנדה מ-1905.

תוכנית אוגנדה נהגתה על ידי שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין, במטרה לספק מתיישבים אירופים לאזור גואס-נגישו בצפון מזרח קניה, ברמה שליד מאונט אלגוןהכוונה היתה להקים מושבה של כמיליון מתיישבים יהודיים במסגרת האימפריה הבריטית, עם אוטונומיה חלקית בתחומים דתיים ומוניציפאליים ובראשות מושל יהודי. מבחינת ההסתדרות הציונית, המטרה המוצהרת היתה לספק מקלט ליהודי מזרח אירופה אחרי פוגרום קישינב. מבחינת השלטון הבריטי, המטרה היתה לפתח את האזור, ולהחזיר חלק מהעלויות של מסילת הברזל ממומבסה לקיסומו. בנוסף, היא נועדה למנוע הגירה של יהודים מרוסיה לבריטניה.

הרצל לא ויתר על התקווה להיאחז בפלשתינה, אבל ראה בתוכנית אוגנדה שלב בדרך להגשמת המטרה הסופית. הרעיון היה "קולוניאליזם הפוך": בעוד המעצמות האירופיות הוציאו מתיישבים ארץ האם למושבות הכפופות להן, הציונות תקים קודם כל מושבות ובהן תכשיר את תושבי ארץ האם. אחרים טענו כי למרות שהשטח המדובר מרוחק אלפי קילומטרים מירושלים, אפשר לראות בו חלק מ"ארץ ישראל המורחבת", כיוון שהוא גובל בעמק הריפט שהוא המשך של ים המלח וים סוף.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, הרעיון לא היה היפותטי לגמרי,  ובמזרח אפריקה הבריטית החלו להתכונן להגעה של יהודים. לצורך בדיקה ראשונית אורגנה משלחת שנועדה לבצע מעין "סקר היתכנות". מהדו"ח מתברר שהמתיישבים הבריטים והבורים בקניה כבר היו מודעים לתכנית ההתיישבות היהודית, והחלו לפעול לסיכולה.

תיאור המסע, שנע בין המגוחך למזעזע, מעלה כמה מחשבות לגבי מאפיינים מהותיים מסוימים של הציונות, שמתקיימים אפילו כשהיא לא בציון.זאת אולי אחת הסיבות שהספר – שהוא כשלעצמו די מעניין – לא זכה לפופולריות רבה, ו-וילבוש נאלץ להמתין כמעט 60 שנה (!) עד 1963 לפני שהוציא אותו לאור. לפני כמה שנים איתן בר יוסף כתב מאמר על הפרשה ב"תיאוריה וביקורת". בכל מקרה מצאתי לנכון להביא כמה קטעים, עם קיצורים פה ושם, ולו רק כדי שיהיו ברשת.

וילבוש – היהודי היחיד מבין שלושת חברי המשלחת – היה מהנדס, שהרשים את חברי ההנהלה הציונית בזכות תוכניותיו להפקת דלק מגפת זיתים. ב-1919 הוא הקים את חברת "שמן" שקיימת עד היום. הוא גם זכה בערוב ימיו לתואר אזרח כבוד של העיר חיפה.

מלבד וילבוש, חברי המשלחת היו הקצין הבריטי סנט היל גיבונס, גיבור מלחמת הבורים; ופרופסור אלפרד קייזר – מדען, הרפתקן וחוקר מקרא שווייצרי שהתאסלם כדי שיוכל לחקור את חצי האי ערב.

אף על פי שתוכנית אוגנדה לא מומשה, היא יצרה מחויבות של המנגנון הקולוניאלי הבריטי להגשמת הציונות, והכשירה את הקרקע להצהרת בלפור.

 

כמה אוכלים הכושים

כך הגענו לניירובי, הבירה ומרכז הממשלה הבריטית של כל הארץ, כולל פרוטקטורט אוגנדה. למוחרת ביקרנו, מר קייזר ואני, אצל מר מרכוס, ראש העדה היהודית. מרכוס הוא יליד רומניה […], הוא נתן לנו תיאור מקיף של תנאי ההתיישבות והמצב החקלאי, הכלכלי והמדיני.

הממשלה דואגת להתיישבות של אירופיים, ובמיוחד של אנגלים. כל מתיישב יכול לקבל 2,590 דונם מן הממשלה […]. אם על אדמתו נמצאים כושים, מכריחה הממשלה את הכושים לקבל 2 רופי לאקר ולהסתלק מאדמתם.

הפועל הכושי מקבל 4 רופי לחודש בעד 30 ימי עבודה, וכן אוכל. אשה כושית או ילדים מקבלים 2-3 רופי לחודש, בלי אוכל. הכושי צריך לאוכל ליום רק 1.5 ליברות קטניות או אורז […]. עבודת הכושי כל כך זולה, שלעיבוד האדמה משתמשים במעדר ובכל הסביבה נמצאות רק 25-20 מחרשות.

מר מרכוס מסר, כי יחס התושבים האנגלים להתיישבות יהודית אינו אוהד, ובקשר לכך שומעים בקלוב לפעמים נאומים אנטישמיים. בפרט מתנגדים למסירת חבל שלם (גואס-נגישו) בנפרד להתיישבות אוטונומית.

אף יהודי

המסאי נבדלים מיתר הכושים בקומתם הגבוהה ובגופם המוצק. בצבע עורם הבהיר ובייחוד באפם הצר, בהשוואה לאף הכושי הרחב. מוצאם מן הצפון, ואומרים שיש בהם תערובת של שבטים שמיים ויהודים.

רודקין וגולדמן

אך הספקנו לתקוע את האוהלים על גדות הנהר רונגאי, והנה הופיע מר לונדון, שאחוזתו נמצאת במרחק מועט מהמחנה שלנו […]. בהיותו ילד היגר מקובנה לאמריקה וזמן רב גר בדרום אפריקה. הוא נלאה מערמומיות המסחר ומן החיים הסואנים של העיר וברח עד הנה, ורוצה ליצור במקום הנידח הזה חיים חדשים על קרקע בתולה, כהבנתנו וכרצונו ובכוח עצמו. אינו נשוי ואינו חושב כי אשה אירופית בכלל ויהודיה בפרט תסכים לגור במקום פראי כזה.

לונדון אומר שהוא היה מאושר אילו חבל גואס-נגישו היה הופך למרכז יהודי […]. סיפר כי יחד אתו באו עוד ארבעה מתיישבים יהודים, שני האחים הוץ, רודקין וגולדמן. גולדמן נשאר כאן כשלושה שבועות וכל הזמן נמצא קרוב לאוהלו, כי פחד מהתנפלויות הכושים ביום, ובלילה לא התפשט, כי פחד משאגת האריות […]. הוץ הבכור, בעל הנכסים ואיש חרוץ, התמסר יותר מדי לעבודה, בלי להיזהר מלהט השמש היוקדת, קיבל מכת שמש והשתגע ודודו הוביל אותו לריפוי באירופה.

הפגישה עם החלוץ לונדון, איש בריא בגופו ובמחשבתו, ההולך בלי אימה ופחד לשנות מעשי בראשית במקום הפראי הזה, דוגמת רובינזון קרוזו, עשתה עלינו רושם כביר.

התלהבתי מאוד ממציאות מתיישבים יהודים במקום הזה, בתוך יערות עד, בין כושים פראים וחיות טרף, יהודים החיים בצורה פרימיטיבת בצריפי-טיט ומתכוננים להשתקע כאן וליצור חיים חדשים ולשנות פני בראשית.

פרופ' קייזר התייחס לעניין בהיגיון קר וריאלי יותר; הוא אמר: "האנשים האלה לא יישארו כאן, הם אינם איכרים ואינם חקלאים, ובתורת כאלה לא יוכלו להסתדר; לגדל בקר וצאן אין להם האמצעים הדרושים, ולכן יעברו למסחר במקנה, ואני מפוקפק אם יוכלו להחזיק מעמד בהתחרות עם הסוחרים המקומיים".

דיווח בעניין המקומיים

על האוכלוסיה של המקום והסביבה סיפר לנו מר פאוקר דברים מעניינים מאוד. הכושים הם אנשים שקטים בדרך כלל וסרים למשמעת; גם השבט סוק המתגורר בצפון אינו נורא כפי שמספרים עליו, ובזמן האחרון נעשה שקט גם השבט טורקאני. שבטי המסאי הניחו מזמן את מעשי הגבורה והשוד ונשארו רועי-מקנה בלבד. הם אינם מעבדים את אדמתם, אינם עובדים ואינם מסוגלים לעבודה.

הכושים הם בדרך כלל אנשים תמימים, טובים וישרים, חוץ מאנשי אוסוגה, שהם גנבים מפורסמים, ועוד לא היה מקרה שיתנו לשיירה לעבור דרכם בלי שיגנבו ממנה דבר מה.

יצאנו ב-27 בינואר בשעה שמונה וחצי בבוקר. מר פאוקר נתן לנו שלושה מאסאי מאנשיו ושלושה רובים, כי אמרו שיש להיזהר בדרך מהתנפלויות משוד. […].

בהמלצתו של מר פאוקר לקחנו עוד חמישה סבלים וקנינו עוד "פושו" (אורז) בשביל הכושים. האורז היה כאן זול הרבה יותר ממה ששילם מר גיבנס במומבסה… בעד רופי אחד אפשר היה לקבל 5 ליברות אורז הודי טוב, או 7 ליברות אורז רגיל לכושים […]. האורז הזה הובא מטאנגניקה, המושבה הגרמנית השכנה באפריקה המזרחית. הגרמנים הנהיגו במושבה שלהם זריעת אורז, אבל האנגלים לא מצאו לנחוץ ללמד את הכושים חידושים באופן עבודתם ומנהגיהם; הם הניחו להם להמשיך בחייהם השמרניים, ואסרו רק מכירת נשק ואלכוהול לכושים.

את אוהלינו נטינו בקרבת היער, סמוך למעיין קטן. בלילה היה קשה להירדם בגלל זעקות תקיפות ומפחידות, דומות לקולות של אריות. מר קייזר הרגיע אותנו ואמר כי אלה זעקות של קופים.

מכתב מאבא

מר גיבנס שלח איתי עשר האנשים, ביניהם שלושה סואהילים שבאו אתנו ממומבאסה […] שבעה סבלים להובלת האוהל והחפצים שלי, ובעיקר להובלת הפושו, מזון לכושים, וכן טבח שהוא ראש הקבוצה והמחלק את הפושו.

לפי התוכנית הייתי צריך לסייר את האזור מערבה וצפונה עד כמה שאפשר […]. פושו לקחתי בשביל תשעה ימים, אבל קרה הדבר כך שמצאתי את המקום רק אחרי 14 יום, נשארתי בלי פושו וזה סיבך את מצבי.

בערב הזה נשארתי לראשונה יחיד, היה קצת עצוב וגם קר […]. בצהריים התחילו הכושים שלי להתמרמר ולצווח שאינם רוצים להמשיך את הדרך מערבה ולהתקרב לאזור נאנדי, כי אנשי הגבול ידועים כשודדים.

עץ הגולגלות

הנוף, שעברנו היום דמה קצת לזה של אתמול, וברובו גרוע ממנו. הרבה שדות עם קש יבש ופחות עצים ושיחים. בין השיחים שמחתי למצוא שיחי זרשק (Barbery) נושא פרי דומה לזה שבאחוזת אבי ברוסיה, הפרי שאהבתי בילדותי.

בדרך פגשנו גם שלד של תאו (Buffalo). התאויים נמצאו באזור הזה עוד לפני זמן מועט; כרגע הם נכחדו לגמרי, כפי שחושבים – ממגיפה.

בלכתנו במישור, בשדה ריק, בלי עצים ובלי בעלי חיים, רק קש יבש מסביב ושמש לוהטת מלמעלה, ראינו פתאום מרחוק עץ, בגודל של עץ שיטים, ועליו פרי עגול, גדול מופלא ומבריק מלובן בזוהר השמש. נגשתי אליו ונדהמתי. זה היה עץ שיטים בלי עלים, ועל ענפיו תקועות גולגלות אדם, עשרות גולגלות, שהתנוצצו באור השמש החזק. המחזה היה איום ורב רושם. אינני מאמין באמונות הבל ובסימנים רעים, אבל חייב אני להודות כי למין הופעת האות המבהיל הזה נשתנה מזלו של מסעי לרעה.

ליברלים מדי

במרחק נראה אוהל, או סוכה לבנה, לצד מזרח, לצד אלגיו. הנה הם, חשבתי. התקרבתי כשני מילין, אך לדאבוני היה זה לא אוהל שלנו, אלא ביתם של האחים הבורים ואן-ברידא, שהתיישבו כאן על-יד מעיין מוסיגיאווי. מיהרתי וניגשתי עם המשרת שלי אל הבית ודפקתי. רק כעבור חמישה רגעים הופיע כלב גדול ואחריו בא אדם מבוגר בלתי-אהוד, הגדול בין האחים, ואחר כך הופיעו שני האחים.

הבורים האלה באו מנאטאל לפני שלושת רבעי שנה בכוונה לגדל בקר, והשתדלו לקבל 1000 אקרים בגואס-נגישו. השלטונות דחו את החלטתם הסופית עד לבירור המשא ומתן עם ההסתדרות הציונית.

הם התאוננו בפני מר קייזר, שלפי מנהג הבורים יש להם רשות להשתמש ב"יד חופשית" ולמגר את השודדים בכדורי רובה; אבל השלטון הבריטי יותר מדי ליבראלי כלפי הילידים, ולפי דבריהם אי אפשר להחזיק מעמד עם חוקה כזאת.

אין פושו לכושים

מלאו שבעה ימים מאז הלכו הסבלים לראווינה להביא אורז, ועדיין לא חזרו. אם לא יחזרו מחר, לא יהיה לי בערב פושו לתת לכושים שלי. האירגון הבלתי מוצלח של המאיור חזר והרגיז אותי.

הסבלים הביאו לי מכתב מאבי, בעל אחוזה וטחנת קמח בלסוסנו על יד גרודנה […] ותוספת למכתב קיבלתי מן המורה העברי המשפחתי הזקן.

התרגשתי עד מאוד מהמכתבים. מה מסכן העם, המצפה לישועה מן המרכז השחור הזה.

מר קייזר סבור כי החלוצים היהודים שפגשנו בדרכנו לא יחזיקו מעמד זמן רב. אם האחים ואן-ברידא, הבורים שנולדו וגדלו בסביבה של גידול בקר על מרעה, יש להם כל כך הרבה צרות, איך יוכלו להתרגל לתנאים האלה היהודים, ילידי עיר?

סופה של המשלחת

להמשיך לא היה כוח. החלטתי לחזור למחנה שלי, השוכן על מעיין מוסיגיאני […]. על בואי הודעתי בשלוש יריות אקדח. והנה נודע לי כי מר גיבנס עוד לא הגיע, ולפי תוכניתו החדשה יש לשלוח מחר 18 סבלים עם ראש הקבוצה לראווינה להביא פושו. מר קייזר צריך ללכת עם מסאי אחד, שני משרתים ואחד עשר סבלים לסביבות הר אלגון, ואני צריך להישאר בחניה המרכזית עם המסאי שלי, שני משרתים ושישה כושים. כל הפושו שנשאר כאן יספיק בשביל שמונה ימים בלבד.

הידיעה הזאת הדהימה אותי, כי בזה נחסמה בפני האפשרות לסייר את הארץ, ואני נידון להישאר במקום הזה עד הגמר […]. לדאבוננו נוכחנו לדעת, כי האיש גיבנס אינו מבין ולא כלום בסידור אכספדיציה, רק לדבר גבוהה ולהתפאר הוא יודע.

מסקנות בשאלת הפועלים

(מתוך הדו"ח הסופי)

לעבודה שחורה מוכרחים לקחת ילידים, כי רק הכושים מסוגלים לעבוד תחת השמש הלוהטת. הפועלים האלה יעלו כאן קרוב לעשרה רופי בחודש, פי שניים ויותר  מן המחיר שמשלמים בקיקויה (4 רופי לחודש), כי המזון יעלה יותר ביוקר. חברת הישוב העתידה תוכל להעסיק יהודים רק לעבודות מקצועיות ובתורת משגיחים; האוכל הזול ביותר לאיש לבן יעלה כ-20 רופי לחודש לכל אדם.

חזרה ליפו

בארבע וחצי, בשמונה במארס, הפלגתי באנייה הגרמנית "קאנצלר", אונייה לא גדולה, 3000 טון בלבד, אבל נעימה יותר, והנוסעים פשוטים יותר. הייתי מרוצה לנוח אחרי מסע של שלושה חודשים, ויכולתי בשקט לחזור אל עצמי ולחשוב על עתיד אחר, בארצנו אנו, שהתקרבתי אליה בכל יום ובכל שעה.

הים היה שקט, עברתי בשקט על הדו"ח שלי, שהיה כמעט מוכן, והכנסתי תוספות ותיקונים. הדו"ח נגמר. הסכום אמנם שלילי, אבל עצם המסע היה מענייין.

ביום 27 במארס 1905 עליתי אל חוף יפו.

עוד מקבצי מקורות:

תשדורות אחרונות מפלשתינה/א"י

תשדורות אחרונות מממלכת ירושלים

גרד אלברטוס מת

 

חיוור, מאוד חיוור. לבן אפילו

19 באוקטובר 2011

עמרי בן-יהודה

עסקת שליט היתה החלטה יוצאת דופן מבחינתו של בנימין נתניהו. בהחלטה זו העניק ראש הממשלה אשרור מטעם השלטון לשני מהלכים. מצד אחד, סימנה העסקה את הפיכתה של ישראל ממדינה ביטחונית למדינה אזרחית. אך בד בבד, היא הציבה רף חדש ומטלטל לחוסר השוויוניות ביחסה לחיי אדם.

הפרשנים השונים מתקשים להסביר את המהלך של נתניהו. לדבריהם, איש הימין המובהק, זה שכתב ספרים על אי כניעה לטרור, החליט דווקא הוא להתקפל. מצד אחד כולם טוענים שזו עסקה נכונה, הכי נכונה, מצד שני, המוגזמת ביותר בתולדות המדינה. הם מסכימים שהתקשורת הייתה הזרז המרכזי לכל העניין, והיא נטתה לאורך כל הדרך לבכר את שחרור החייל, על פני השיקולים הביטחוניים השונים.

אני חושב שבעסקת שליט החליט נתניהו לאמץ (אולי בחיבוק דב) את המהפכה האזרחית בישראל. אמנם לכל מה שהלך כאן בקיץ האחרון לא הייתי קורא מחאה, לא כל שכן מהפכה (שהרי בעבור אלה צריך לצאת נגד השלטון, מה שלא קרה כאן); אולם השיח הישראלי איפשר לראשונה לנפץ את הילת הקדושה של מערכת הביטחון, ניפוץ שהביא אפילו את הפרופ' טרכטנברג למסקנה שאפשר ואף ראוי לקצץ בתקציבה. נתניהו קיבל את הדו״ח אבל הבין שאין זה מספיק כדי לאמץ אליו לגמרי את ישראל האדיבה, האזרחית, הערכית, הפייסבוקית, המלטפת את ״הבן של כולנו״. נתניהו הבין שפניו של צה״ל השתנו; כמו תמיד הוא איננו צבא של ממש (מנגנון מלחמה( אלא מערכת פמיליארית, משפחתית, חמה ואהובה; אך בנוסף לכך דיוקנו היום הוא דיוקנו של גלעד: עדין, מופנם (כך מתארים אותו חבריו לכיתה( רגיש, אזרחי, רך. כל התיאורים האלה נכונים גם להוריו, אנשים סימפתיים ולא מתלהמים, שחיכו את חמש השנים האלו בסבלנות אין קץ, אזרחים מהוגנים שתמונתם החוזרת ונשנית בבית ראש הממשלה מדי כמה שבועות, חוזרת ועולה בי בימים אלה: מנומסים ומדוכאים יושבים מול הבריון ואשתו הבריונית; יושבים, ושותקים.

נתניהו, גדול הפוליטיקאים בדורנו (ואין במשפט הזה שמץ אירוניה), מסובב על אצבעו לא רק את אובמה, אנגלה מרקל וסרקוזי (איך מרקל אוהבת להתקשר אליו אחת לכמה חודשים ולכעוס על משהו, והוא, דרוך ומאמין בדרכו, אפילו לא מזכה אותה בתשובה…) אלא את כולנו, הישראלים בני מעמד הביניים, אוהבי ה"מחאה" ויפי הבלורית. וגם במקרה הזה, עם כל הציניות, השיח הישראלי השתנה לבלי היכר: לפתע, ערך החיים עולה על כל הערכים כולם.

אך אילו חיים הם החיים האלה? המהלך הזה בתרבות הישראלית, חופף כמובן למהלך ההומאני הגדול שבתרבות המערב, הכולל הימנעות מכאב ושמירה על שלמות הגוף. אולם בד בבד עם זכויות האדם, בונה העולם המערבי חציצה הולכת וגדלה בין ערך החיים של אדם אחד למשנהו, והכול על פי פרמטרים אתניים. ככלל, יש לציין שהתופעה הזו חופפת לתופעה האזרחית לה אנחנו עדים. אותה התמקדות בסיפורו של בן-האנוש היחיד המשתייך למעמד הביניים, הדאגה לשלמותו ועתידו, העיסוק החוזר ונשנה במשפחתו מתוך ערכים הומניסטים, היא דרכו של הימין החדש במדינות המערב כולן, ליצור בידול (שהוא בעיקרו מבזה) בין מעמד הביניים, אליו (ורק אליו) מופנה הצדק החברתי, לבין השכבות החלשות באמת, להן לא נותר יותר מקום ממשי בשיח.

תיאורטיקנית התרבות האמריקאית ג׳ודית באטלר, ביקרה את התמודדותה של ארה״ב עם פיגועי ה 11 בספטמבר, התמודדות שבמהלכה הקצינה ממשלת ארה״ב (ואתה השיח האמריקאי כולו) את הפיקוח אחרי הגוף ואת המישמוע שלו ושל חופש הדיבור. באחד הפרקים בספרה ״חיים חשופים״ (precarious life) היא מבקרת את מדיניות ארה״ב כלפי אסירי הכלא בגואנטנמו המאפשרת ״ריתוק בלתי מוגבל״ (indefinite detention). היא מוחה על הדהומניזציה שבהכללה האתנית, המאפשרת את הקביעה המרעידה ״מי יהיה בן אנוש ומי לא״. ואכן מחקריה של באטלר מעלים שאלות קשות בנוגע לערך חיי אדם, ערך השוואתי הקשור במוצא.

ג'יימס ובר, מותו של ג'יימס קוק, 1784

השיח הישראלי התחדד בעקבות המצב האבסורדי הקשה בו שליט אחד מוחזק בתוך רצועת עזה, בידי שני מיליון עזתים המוחזקים בידי ישראל. המציאות הזו של שבי בתוך שבי, העלתה והחריפה את תודעת הבורסה וכלכלת ערכי האדם באזורנו. מדידת הערכים במובן המתמטי הייתה כאן מאז ומעולם, אולם בעקבות מקרה שליט כבר אי אפשר היה שלא לחוש בה באינטנסיביות יתירה.

המקרה של שליט מחייב קריאה פוסט-קולוניאליסטית חריפה של כל האזור. מבחינה זו, ישראל היא בהחלט מקום מיוחד בעולם, ולא בכדי יש שמשווים אותה לדרום אפריקה של זמן האפרטהייד. בעיר אחת כמו ירושלים חיים אנשים בעולמות הפוכים כמעט על-פי אתניות ודת. השוו למשל את ערך השוק של מנת פלאפל בשייח ג׳ראח, שישה שקלים נכון להיום, לזו שברחוב פרישמן בתל אביב – 16 שקלים. או השוו ילד בן עשר למשפחה ירושלמית ערבית משייח ג׳ראח, שאינו כרוך בהוצאות אלא דווקא מהווה חלק מכלכלה יצרנית, שהרי הוא ילד עובד ומרוויח, לילד ירושלמי מבית הכרם, שיש להניח שההוצאות עליו מסתכמות בלא פחות מארבעת אלפים ₪ בחודש.

כבר התרגלנו כאן למציאות שבה מדווח בחדשות, בכל סוג של עימות בין הפלסטינים לישראלים, על פערי שוק מופקעים בפגיעות בנפש אצל שני הצדדים. בצד אחד המספרים באים בעשרות ואף מאות, בצד השני שברים-עשרוניים ובבודדים. והנה הגיעה העסקה המיוחלת וכולם נדהמים: אחד ישראלי מול 1,027 פלסטינים. אפילו בעסקת ג׳יבריל הידועה לשמצה היה מדובר באחד מול שלוש מאות. ברור אם כן, שמדובר בתהליך של הקצנה, לא רק בשיח אלא בפועל ממש. מאחר שחיי אדם פלסטינים אינם שווים בערכם לחיי אדם ישראלים, מסכים גם נתניהו לתת אלף תמורת אחד.

אנשים מהצד הימני הפוליטי ובני משפחות שכולות מזדעקים, ואולי בצדק, שיש בעסקה הזאת משהו לא מוסרי. הוא לא רק לא-מוסרי ביחס הזועק אחד לאלף, אלא בהפקרות של עוד ישראלים רבים שיהיו חשופים יותר לפעולות טרור בעתיד. אך הם לא הבינו מה שביטחוניסט כמו ברק הבין מזמן: שחוסר האיזון בעולמנו הולך בשני הכיוונים, ושכמו שמותר לשחרר חיי אדם פחותי-ערך, כך גם מותר יהיה אחר-כך לקחת אותם.

נתניהו מבין הבנה מעמיקה מאין כמוה את היחס החדש שבו ההומניזם חייב להציג עצמו כמקדש חיי אדם, ומאידך לערער על שוויים. אי אפשר שלא לקרוא קריאה פוסט-קולוניאלית גם במאפיינים נוספים שבמאזניים הבלתי אפשריים: מצד אחד היחיד הלבן השברירי ומהצד השני המון של פראים עם דם על הידיים. כמהלך תרבותי לא יכול היה נתניהו לקבל ליהוק טוב יותר, כך הוא יכול לאשרר בשנית את ההומניזם הישראלי, כדוגמת ״להציל את טוראי ריאן״; אנחנו נאבקים על שחרורו של האדם היחיד, המעודן, החלש, ומייצגים בכך את הציוויליזציה המפותחת, ובדיוק לשם כך האחרים לנו אינם בני אדם –  אין בהם ילדים ואין בהם אימהות, ולכן הם יכולים להוות, ותמיד הינם, המון.

עלייתו (ונפילתו?) של השכנוע

25 באוגוסט 2011

יריב מוהר

כשיתפרסם המאמר הזה לא ברור אם תשרור רגיעה – כזו המאפשרת שיח חברתי – או שמא לחימה, המציפה חרדות הישרדות (אפילו בקרב התלאביבים הרחוקים מכל גראד). ניצחון השיח הבטחוני מצער מסיבות רבות ומובנות, אבל גם משום שהוא חוסם תהליך מעניין שניתן היה לזהות לאחרונה, סביב מחאת האוהלים, בקרב הקצה הרדיקאלי של השמאל: תהליך של חזרה אל העם כקהל יעד, ובהתאמה – חזרה אל השכנוע כמוטיווציה פוליטית.

זה תהליך מורכב, שאינו מוחק דפוסים ישנים. כדוגמא אספר על ההפגנה למען הדיור הציבורי עם תושבי מאהל בית שאן, לפני כמה שבועות. בהפגנה השתתפו אקטיביסטים שבאו מחוץ לעיירה הפריפריאלית, חלקם אנשי שמאל ראדיקלי. לצד התמיכה הרבה מצד תושבי העיירה, היה גם חסיד ברסלב מקומי שזיהה כי ערבייה מיפו נמצאת בין הבאים והחל לדבר נגד ערבים ונגד שיתוף פעולה עמם. מייד עטו עליו כמה מפעילי השמאל ותהו בתוכחה אם הוא מבין שמה שהוא אומר הוא גזענות. הם דרשו מהגזען שיסכים לתיוג ג.ז.ע.ן, תבעו ממנו בזעם שיכיר בכך.

לאירוע הקטן הזה בבית שאן יש את המבנה הפורמאלי של שיחה, של ניסיון שכנוע או של ויכוח; הוא נדמה כפעולה תקשורתית אבל אין לו שום תכונת עומק של תקשורת. ניתן לתהות עם איזו בית שאן בדיוק מזדהים הפעילים ועד כמה הם מוכנים להכיל אותה בכוליותה? ובפרט, האם עמדה של התנגדות לגזענות חייבת לכלול עוינות לאדם בשר ודם שהפונדמנטליזם היהודי הגזעני הוא מפלטו בעיירה המודרת? על הסוגיה המוסרית קשה להתווכח. אבל קל יחסית לטעון כי האפיזודה הזו תיפקדה כפעולה של הצבת גבולות סימבוליים בינינו לבין האחר הפוליטי. בכך היא מדגימה את הוויתור מראש, מצד חלקים נרחבים בשמאל הרדיקאלי, על היכולת ואף על הצורך לשכנע את האחר הפוליטי.

יש במרחב הישראלי מסה אדירה של זעקת העמדות השמאלרדיקאליות. לעיתים זו התקשטות בעמדות רדיקאליות מטעמי אסתטיקה וזהות טהרנית; לעיתים מדובר בתוכחה נגד חילול הקודש הפוליטי שמגלם הימין; ולעיתים השימוש בהן הוא כפרובוקציה מול המיינסטרים (מה שנחשב לעיתים לשיא הפעולה הפוליטית במילייה הרדיקאליסטי). כל אלו אינם חלק מניסיון לשכנע מישהו, הם חלק מהוויתור על כך.

אנשי שמאל רדיקאלי רבים טוענים כי לא יהיה פה צדק חברתי אם הישראלים לא יבינו שאין צדק בלי צדק לפלסטינים או בלי הפסקת הכיבוש. מטרות הקצה השאפתניות שהם מציבים לתודעה הקולקטיבית של הישראלים עומדת בניגוד מופגן לוויתור על השכנוע של אותם ישראלים.

אני רוצה לטעון שמחאת הדיור האחרונה – למרות הדוגמא מבית שאן – הובילה לשינוי מגמה מסוים בתהליך הזה של נסיגה מהשכנוע. מנגד, נראה שהשיח הבטחוני מאיים לעצור את התהליך החיובי הזה. אבל לפני שנדבר על שינוי שברירי והפכפך במוטיווציה התקשורתית, צריך לצלול עוד קצת למעמקי הוויתור על שכנוע האחר הפוליטי מה המשמעות שלו? איך הוא נראה?

אין הכוונה פה לפנייה לערכאות בינלאומיות או רשתות חרם. כל אלו הם אמצעים לגיטימיים, יותר או פחות, כשמדובר בהתמודדות עם משטר האפליה בשטחים, שאיננו סוגיה פניםישראלית. מכיוון שמשטר הכיבוש והאפליה אינו משפיע רק על חייהם של היכולים להצביע לכנסת אין חובה מוסרית להכריע סוגיה זו במסגרת הספירה הציבורית בישראל, על זירת השכנוע שהיא מגלמת. אולם ויתור גורף על זירת השכנוע הוא אבסורד לא קטן.

ניקח לדוגמא את הסיסמא "די לכיבוש!". היא נטבעה בימים בהם היה איזשהו היגיון תקשורתי במידע שהיא נושאת. בימינו היא הופכת לסמן סוציולוגי, לא לסיסמא פוליטית. כשעוברים מול שלט כזה, למשל של נשים בשחור, המסכים עם המסר יהנהן, ואילו הלאמסכים יבטל אותו במחי יד או יקלל. מה שקרה כאן הוא סימון גבול של קהילה, קהילה שמאלרדיקאלית שיותר משהיא מסגרת פוליטית היא מתפקדת כמערכת סוציותרבותית עם נוהגים וקודים משל עצמה. נושאי שלטי ה"די לכיבוש!" סימנו את גבולות הקהילה ואת המחיר החברתי הדרוש על מנת להשתייך אליה קוללת חמש פעמים על ידי נהג מונית והנה אתה חבר\ה ראוי\ה.

הפגנת שמאל נגד הכיבוש, 1969 (תצלום: מצפן)

אולי משום שפעולת סימון הגבולות החליפה את הצורך הסזיפי וה"לא סקסי" לשכנע, נטמעה כל כך גם פרקטיקת ההוקעה בקרב קהילת השמאל הרדיקאלי. הוקעה היא הסמן הקיצוני של הצבת גבול – הפעם מול האחר הפוליטי המסווה עצמו כחלק מקהילת ההשקפה הראויההטון הכללי בשמאל הרדיקאלי הוא של ויתור והתכנסות: אם אנחנו כבר לא כוח פוליטי משפיע לפחות נהיה קהילה לכידה. בסך הכל ניתן להבין זאת גם אם יש בכך נזק. עם זאת, למרבה המזל, המחאה האחרונה סדקה את הייאוש המסתגר של השמאל כקהילה מבודדת.

צחוק הגורל של מחאת האוהלים: ההצהרה על היות אפוליטיים הובילה לאחד המהלכים היותר פוליטיים; ההצהרה על היות המחאה מיינסטרימית הובילה לאחת התזוזות היותר רדיקאליות בלוחות הטאקטוניים של הפוליטיקה הישראלית; והניסיון להימנע מלדבר על הפלסטינים הוביל להגשמה העוצמתית ביותר של חיים משותפים בין יהודים וערבים זה זמן רב. כל אלו, בשילוב עם העובדה שהמאבק אכן חוצה מגזרים ומפגיש ביניהם, מובילים לתנאים נוחים יותר לתקשורת; תנאים לחזרתו של השכנוע אל השמאל הרדיקאלי.

תהליך השכנוע הוא לא רק מערך של טיעוניםהוא סוג של הוויה. קל לראות בוידיאו הזה, למשל, כיצד באוהל 1948 – מעוז השמאל הרדיקאלי ברוטשילד – יש פתאום הוויה אחרת של פעילים – כינונו של "הומופרסיואסיב", האדם המשכנע. "הלוואי שתשכנע אותי", אומר פעיל בשם שי לאדם המביע התנגדות חריפה לנאמר באחת ההרצאות באוהל, כאילו אומר לו: אני פה בשביל לקדם איזשהו טוב כללי ששנינו מסכימים עליו ורוצים בו, רק חלוקים על הדרך – ולכן אתה יכול לשכנע אותי כפי שאני יכול לשכנע אותך. והרי קיומו של מושג הטוב הכללי (common good), טוענים הסוציולוגים בולטנסקי ות'בנו, הוא זה שמאפשר מערכת של הצדקה ומכאן של שכנוע.

אבל השכנוע הוא לא עניין מופשט או מושגי בעיקרו: הוא מימיקה, הבעות פנים, משלב דיבור וכו'. הוא כולל גם מטאפורות מעולם החוויות היומיומי, כמו המטאפורה הפשוטה של אותו שי מלמעלה, הממשילה את ישראל לילד מוכה שהפך למכה, ובכך מבטאת אמפתיה (גם) להיסטוריה הטראומתית של הציבור היהודי (אולם מבלי לטשטש את הפשעים שלו).

אפשר לראות בשכנוע משהו מתנשא: עמדה שבה צד אחד חושב שהוא צודק והשני טועה. מנגד, אין כל תקשורת דיאלקטית כששני הצדדים נמצאים בלימבו של ספקנות מוחלטת ומעורפלת. לכן השכנוע הוא תהליך היכול עקרונית להתקיים רק כשהלוקחת בו חלק פתוחה לאפשרות שהיא טועה אף על פי שהיא חושבת שהיא צודקת. התחושה של היות צודקת לא נובעת פה מעמדה של אמת אבסולוטית אלא משכנוע עצמי ביחס למערך של נתונים וטיעונים. השכנוע אפשרי רק כשאת פתוחה גם להשתכנע מהצד השני. זהו תהליך דיאלוגי יותר מאשר אינסטרומנטלי.

ואם חל שינוי קל במעמדו של השכנוע בשמאל הרדיקאלי, המשבר הביטחוני המתחדש מאיים על התהליך. כעת, כשהשיח שלנו שוב נופל קרבן לחובבי טילים וחומר נפץ משני הצדדים, ברור לחלוטין שהתנאים לקיומו של שיח המנסה לשרטט "טוב כללי" מוסכם הופכים קשים מאוד. כיצד אפשר – אם בכלל – להמשיך את קימומו של השכנוע תחת הפגזה?

בהפגנה בבית שאן ראיתי צל של תשובה: הגזענות של חסיד הברסלב המקומי ומאידך התוכחה, התקיפות והאטימות המסוימת בקולם של הפעילים גרמו לי להגיב. ניגשתי אליו ושאלתי בחביבות אם הוא שמע פעם בשביל מי שימש הרמב"ם כרופא. הוא ידע. שאלתי למה הוא לא רוצה לראות בהיסטוריה הזאת מודל? (או במילים אחרות: האם "הטוב הכללי" שלי באמת סותר את המסורת שלך?).

הברסלב ליבו לא נמס, אבל הוא הקשיב וניסה להתווכח. מן הסתם, בטווח הקצר גם פערי עמדות קטנים יותר לא פותחים פתח לשכנוע מיידי. ואולם, הניסיון לתקשר עם האחר הפוליטי כלומר להרחיב את המשגת "הטוב הכללי" שלנו כך שתתחבר לזו שלו הוא מעשה בסיסי לקיום פוליטי. זה מעשה מספיק ראוי כדי לקיימו גם כשהסיכוי להצליח קלוש וגם כש"הגמול" רחוק מלהיות מיידי ומוחשי. ומכאן יש לדבוק במוטיווציה לשכנע אפילו במעבה השיח הבטחוני המאתגר, ולא רק כשקל יחסית לצעוק יחד בעד צדק חברתי, בשם העם הלא מוגדר.

המשוכה הזו אינה קלה למעבר, אבל מתנחלים חברי "ארץ שלום" ואנשי חמאס שנפגשים עמם מראים לנו שלעיתים ישנן הצלחות מפתיעות – גם תחת אש. ופה מגיעה השאלה הקשה: האם "השמאל הרדיקאלי" רוצה להיות רדיקאלי באפקט או רדיקאלי באסתטיקה ובשיח? האם הוא בעיקרו תופעה (ריאל-)פוליטית או תרבותית? ואולי אף ניתן לשאול: תופעה מוסרית או נרקיסיסטית? ללא דיאלוג עם מוטיווציה לשכנע אין אפקט פוליטי. בסופו של יום דיאלוג עושים עם אחרים ועם ישראל הוא, ברובו, האחר הפוליטי המוכלל של השמאל הרדיקאלי.

תורת המלך, תורת הפרקליט

10 ביולי 2011

איתמר מן

1.

בספר "תורת המלך" מאת יצחק שפירא ויוסף אליצור, תוכלו למצוא דברים שבאמת קשה לקרוא. המחברים מורידים את "האויב", ובכלל את מי שאינו יהודי, למעמד תת-אנושי שערך חייו שואף לאפס. אי אפשר להימנע מהתחושה שמה שכותבים השניים משודר אלינו ישירות מעולם חשוך ופרימיטיבי. בין הדברים הללו תמצאו, בין היתר, את השאלה הבאה:

"אזרחים חיים בסמוך למפעל נשק או מחנה צבא של הרשעים, והפצצת המקום תפגע בהם. אם לא נפציץ את המקום – נסכן את נפשות אנשי המלכות שלנו."

והתשובה:

"אם האזרחים נשארים מרצונם וחוסמים בזה את הדרך לפגוע ברשעים – הם רודפים".

אבל נסו כעת להשוות את התשובה הזו לתשובה שמציע בכיר במחלקה לדין בינלאומי של הפרקליטות הצבאית, כפי שהוא מצוטט בכתבתם של יותם פלדמן ואורי בלאו (הארץ, 23.1.09):

"אותם אנשים שבאים לבית למרות שהיתה אזהרה, אותם אני לא צריך לספור בתוך הנזק לאזרחים, כי הם מגינים אנושיים וולונטריים. מבחינה משפטית אני לא צריך להתחשב בהם, אלה אנשים שמשתתפים בלחימה, אם יש מקרה שאנשים חוזרים לבית כדי להגן עליו."

מעל ומעבר לגלגולי העיניים הדי מעייפים בשם שלטון החוק, השאלה הדחופה יותר כעת היא מה הקשר בין המתת התינוקות המתוארת בספר, בין גלגלי העינויים וקרבנות האדם שמצויירים בין שורותיו, לבין פסקה מוכרת כל כך מהשיח המשפטי שבו אנו משוקעים כיום. במלים אחרות, במקום להגיב בטענה מעט מתחסדת בזכות שלטון החוק, פרשת תורת המלך נותנת הזדמנות נוספת לשאול מהו בעצם שלטון החוק – ובאופן ספיציפי יותר – על מה אנחנו מדברים בעצם כשאנו טוענים בזכותו של שלטון החוק בזמן ובמקום הזה, מבחינת היחס בין חוק לאלימות.

יצחק שפירא. תצלום: מתוך אתר "הקול היהודי"

2.

דווקא בגלל שהרבה מהדברים שכתובים בספר מטרידים כל כך, חקירתם של מפרסמי "תורת המלך" מעוררת שאלות קשות על חופש הביטוי. למיטב ידיעתי, היחידה שהתייחסה אליהם עד כה באופן רציני היא ציפי חוטובלי (זהירות .doc). הממרה השחוקה המיוחסת לוולטייר, "אני לא מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אחרף נפשי להגן על זכותך להגיד את זה" נדחקה הצדה לא רק מליבם של יהודה וינשטיין ומשה לדור: גם באקדמיה וגם בארגוני זכויות האדם מחרישים מול חשדות נגד אנשים שגם אם מילותיהם מצחינות, קשה להאמין שדווקא הם אלו שיובילו ליותר אלימות ממה שיש ממילא.

אפשר להסביר את השתיקה הזו על רקע העובדה שחופש הביטוי כפי שהוגדר על ידי שופטים בישראל באמת לא ממש חזק בהגנה על ביטויי גזענות. פסק דינו של השופט מצא מ-1995 בעניינו של הרב עידו אלבה הוא העקרוני בעניין הזה, ואותו לומדים בשיעורי המבוא בפקולטה למשפטים. אלבה הורשע בהסתה לגזענות, לאחר שפרסם את "בירור הלכות הריגת גוי". בקונטרס נכתב כי האיסור "לא תרצח" אינו חל על יהודי שהורג מי שאינו יהודי, מסקנה שגם הספר החדש של שפירא ואליצור חוזר עליה. אלבה הוסיף תובנות בדיני מלחמה כשהכשיר הרג נשים וילדים בקרב, מתוך חשש שיסייעו לאוייב. גם הן מהדהדות בגרסה החדשה יותר. אך בכדי להרשיע את אלבה בהסתה לגזענות נזקק בית המשפט לא רק למסקנות הללו, אלא גם להקשר בו הושמעו: הכוונה להסית לגזענות לא נלמדה מהפרסום עצמו, אלא מכך שנעשה במערת המכפלה, חודשיים אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין.

אביחי מנדלבליט. תצלום: דובר צה"ל

2.

ההקשר שבו נשמעים הדברים כעת שונה לחלוטין מזה שיכלו שופטי שנות התשעים להכיר. המעטפת המילולית המסייעת ומחבקת פגיעה באזרחים עבתה ותפחה ופשטה בכל. אז מה ניתן ללמוד מההקשר הפעם? מה שמדהים יותר מכל במעצרי "תורת המלך" הוא הצביעות שבהם: משפטני הפרקליטות, שבכובעם כיועצים לצה"ל עושים כל מאמץ לאפשר לצבא "מרחב תמרון" תוך פגיעה באזרחים, רודפים כעת את בני-דמותם הרבנים שאומרים דברים דומים לשלהם – גם אם לא בשפה המכובסת של המשפט.

מאז ה-11 בספטמבר, ובמידה אינטסיבית אף יותר מאז דו"ח גולדסטון, הגיוס (וההתגייסות) של עורכי דין בארץ ובעולם למאמצים המלחמתיים של ישראל ושל בת בריתה העיקרית היא חסרת תקדים. כך למשל, בראיון לפלדמן ובלאו, הסביר זאת אל"מ (מיל') דניאל רייזנר בהקשר של מדיניות "החיסולים הממוקדים". "מה שעושים היום זה ריוויזיה של הדין הבינלאומי. ואם אתה עושה משהו מספיק זמן, אז העולם יקבל את זה. כל המשפט הבינלאומי בנוי על זה שמעשה שאסור היום הופך מותר, אם מספיק מדינות היו עושות אותו". האופן שבו יוון מנעה את הפלגתן של ספינות המשט בשבוע שעבר הוא דוגמה לרוויזיה שמתרחשת מול עינינו ממש, ובמהירות מפתיעה הראויה להתפעלות.

אך הכתיבה שמעודדת פגיעה בחפים מפשע אינה מוגבלת לעורכי הדין של הצבא בלבד. כך למשל, בכנס באפריל האחרון פתחה את דבריה פרופ' גבריאלה בלום, ישראלית המלמדת משפטים בהארווארד, ואמרה כי דיני המלחמה כפי שאנו מכירים אותם חוברו על ידי "חבורה קוסמופוליטית", שחלמה בטעות שאכפת לנו בדיוק באותה מידה מכל באי העולם באשר הם. הצרה, הסבירה בלום, היא שהתפיסות הללו אינן נותנות ביטוי לאינטואיציות מוסריות הבסיסיות שלנו: אכפת לנו הרבה יותר כשמישהו "משלנו" נפגע. במאמר שהציגה, הציעה כיצד יש לבצע רפורמה בדיני המלחמה כך שיהלמו בצורה טובה יותר הבחנה אינטואיטיבית זו. המסר – אותו ניסח כבר לפניה אסא כשר – הוא שיש ליצור כללים שייתנו משקל פחות לפגיעה באויב על מנת למנוע מחיילנו כל סכנה.

אכן, פייפר מעניין, טענות פרובוקטיביות, ואפשר גם להעריך את העובדה שהוא גרם לחלק מהקהל (ובו אני) לנוע באי-נחת בכיסא. אני לא בטוח שהקביעות התיאורטיות של בלום ממש משכנעות, אך זו בכלל לא הנקודה. כשמשפטנית מובילה בוגרת צה"ל משמיעה דברים כאלו באולמות ייל – בנוכחותם של עמיתים במדי הצבא האמריקאי – דבריה אינם נופלים על אזניים ערלות. האנשים האלו לא מסתפקים בתיאוריה (ואולי גם לא ממש מתעניינים בה), אלא באים לשאוב רעיונות פרקטיים. יש להניח אפוא שמחשבותיה של בלום מוצאות את דרכן – הישירה או העקיפה – לשולחן הדיונים שמסביבו יושבים לפני הפצצה באפגינסטן. כמה אזרחים יומתו? כל שאלה במסגרת דיון תיאוריטי בהצדקות ובתכליות של דיני המלחמה מחווירה אל מול שאלת ההשפעה שיש לדיון הזה בתוך ההקשר שבו הוא נמצא – או במלים אחרות – אל מול המחיר שהוא גובה בנפש. אז עכשיו דמיינו מה עושה כאן הקביעה התיאורטית שצריך דיני מלחמה לא-קוסמופוליטיים, ממש כפי שהתעניינו השופטים של אלבה מדוע התנוססו דברי הרב במערת המכפלה דווקא.

3.

לעתים רחוקות בלבד נכשלים עורכי הדין והיועצים המשפטיים בשירות הכוח בשימוש באוצר מלים גזעני, בטח שלא בצורה הערומה כל כך בו ניתן למצוא אותו ב"תורת המלך". במובן זה כנראה אין בדבריהם עבירה פלילית לפי ספר החוקים הישראלי (לפחות לא הסתה לגזענות). המלים שנבחרות ביצהר מכוערות וגסות מאלו שנבחרות בקריה (גם אם לפעמים הן כנות יותר), ואלו מתעדנות פעם נוספת במעופן אל אולמות הרווארד, לפני שהן נוחתות על שולחן המפקדה האמריקאית בקאבול.

שפירא ואליצור מתערבים ישירות בשאלות המרכזיות של דיני המלחמה כפי שהתנסחו מאז 11.9 בין ירושלים לוושינגטון: ב"תורת המלך" תמצאו לא רק דיון בהבחנה (הנמצאת כעת תחת איום מתמיד) בין אזרחים ללוחמים, אלא גם שאלות של פרופוציונאליות, ו"נזק אגבי" שמנוסחות ממש כמו בשיח "המלחמה בטרור". ייתכן שהדימיון הרב בין שתי תפיסות-העולם המשפטיות (זו של המשפט הבינלאומי נוסח דבל"א וזו של ההלכה נוסח "תורת המלך") הוא עניין של השפעה תרבותית או חלחול מתחום המשפט הבינלאומי אל תוך עולמם של הפוסקים הרבניים. אך ייתכן גם שמדובר ביותר מזה; ששפירא ואליצור מחקים במכוון את השיח של חכמי המשפט הבינלאומי, מתוך מטרה להידמות לו אך גם לייצר הבדלים שיחשפו את האמת שמתחת לפני השטח. לפי קריאה זו, הרבנים הבינו היטב את מקומם ביחס לשלטון הישראלי. חתרנותם מתבטאת באופן שבו הם יוצרים לעורך הדין הצבאי את הכפיל המזעזע שלו, אותו הוא ייראה במקרה בהשתקפותו בחלון, בנסיעה ברכבת מבאר שבע לתל-אביב. בדרכו חזרה מן ההרצאה שנתן בפני משלחת של תגלית באוניברסיטת בן-גוריון, תתקוף אותו תחושת הזרות של מבט מקרי במראה.

4.

משום כך גם אין הבדל עקרוני בין השימוש שעושים שפירא ואליצור במשפט הבינלאומי, לבין השימוש שעשה בו גדעון ספירו בטור שפרסם בגדה השמאלית, בגינו גם הוא נחקר לאחרונה. ספירו כתב:

"כמעט כל מתנחל נושא עימו נשק, לעיתים הוא במדים לעיתים לא, ולכן הפגיעה בהם אינה זהה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת. לא כך לגבי נשים, ילדים וזקנים. גם אם הם מתגוררים בהתנחלויות הם אינם כוח לוחם ולכן יש למנוע ולגנות כל פגיעה בהם על ידי מי שנאבק בכיבוש באמצעים חמושים."

במבט ראשון, מה שמטריד בדבריו של ספירו הוא שגלומה בהם קבלה מלאה של הפרדיגמה ההגמונית של המשפט הבינלאומי, זו שלפיה ההבחנה בין אזרחים ללוחמים כבר איננה קשיחה. ניתן להגמישה, בפרגמטיזם שמאפיין את ידידנו מהרכבת. אבל האמת היא שכל ניסיון לייצר הבחנה קשיחה היא בבחינת קרב מאסף, וממילא זה פחות חשוב אם ספירו "צודק" בפרשנותו את הדין הבינלאומי הקיים או לא. כמו שרייזנר יודע היטב, זה גם פחות חשוב גם אם צה"ל צודק בפרשנויותיו – או אפילו אם שפירא ואליצור הם שמשקפים בעצם בדרך נאמנה כלשהי את האמת לא רק של ההלכה אלא גם באופן מוזר של המשפט הבינלאומי פרי המלחמה-בטרור-המאוחרת. בכל המקרים הללו השיח ההגמוני של דיני המלחמה מבקש מונופול שלם על עולם המושגים המלחמתי. בלית ברירה, הוא חולק מונופול זה עם כמה ארגונים בינלאומיים פציפיסטיים כדוגמת הצלב האדום, מנסחי אמנות ז'נבה, שכל מטרתם היתה להפחית את האלימות במלחמה. אבל כשרומז מישהו מחוץ להגמוניה את מה שפרקליטי הצבא ומגיניו באקדמיה יודעים ואומרים מעל כל במה אפשרית – שמתוקף דיני המלחמה אפשר גם להרחיב את תחום האלימות ולא רק לצמצמה – או אז נתפס אותו אדם כנוגס במונופול ההגמוני, והתוצאה היא שנשלחים אליו שוטרים.

5.

באיסור ההסתה לגזענות ביכר המשפט הישראלי את מבחן הכוונה על פני מבחן הפגיעה בחפים מפשע. אך אם מטרת ההגבלה על חופש הביטוי היא להגן על בני אדם, נדמה לי שככל שהמלים נקיות יותר, כך בימינו גדלה הודאות שיגבו קרבנות מיותרים. דיני המלחמה החילוניים מסוכנים כיום הרבה יותר מהדינים הדתיים המקבילים להם, והעובדה שהפוסקים החילונים יצאו עכשיו למסע ציד כנגד עמיתיהם חובשי הכיפה, רק מלמדת עד כמה הם חסרי אונים ומבועתים מבבואת עצמם, כפי שהיא נשקפת בדברים שכותבים האחרונים. במובן זה, הרבנים מישיבת עוד יוסף חי הם באמת רק שעירים לעזאזל.

נתזים (β): אם אתה לא מנוצל, כנראה שאתה פרזיט

11 באפריל 2011

איורים: אתנסיוס קירשר (1601-1680)

יואב פלד ואורית הרמן מסבירים בהרחבה לשמאל העולמי ב-New Left Review את הפאזה הפוסט-פוסט-ציונית של האינטליגנציה הישראלית העכשווית (או במלים אחרות: בכירי גילמן וקפה נח), תוך התייחסות לשלושה ספרים שיצאו כאן לאחרונה:  "משטר זה שאינו אחד" של אריאלה אזולאי ועדי אופיר, "תשוקת החלוצים" של בועז נוימן ו"במלכודת הקו הירוק" של יהודה שנהב.
לטענת המחברים, המשותף לשלוש היצירות הוא ההבנה של קריסת קונספציית שתי המדינות. בין השאר, הם מבקרים את הערפול, לשיטתם, בפרוגרמה הפוליטית של שנהב בדבר דמוקרטיה הסדרית במבנה של קנטונים; את היעדר התוכן בפרוגרמה של אופיר ואזולאי; ואת הרהביליטציה של השפה הציונית שגלומה בספרו של נוימן. כל מי שמחויב לערכי הנאורות צריך לטענתם לתמוך בפתרון פשוט: מדינה דמוקרטית לא-אתנית ובעיקר חילונית בין הים לירדן.

ריאיון מעניין ב-New Left Project עם התיאורטיקן הסוציאליסט ליאו פאניץ',על הדרכים שבהם השמאל העולמי יכול לצאת מהמשבר בו הוא מצוי. פאניץ מזכיר שגם במאה ה-19, עברו כ-40 עד 50 שנה בין כשלון השמאל במהפכות 1848 לעלייתו המחודשת בסוף המאה. לכן לא צריך לאבד תקווה. בנוסף הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית

מפלגת הירוקים, שהיתה בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר בגרמניה, הלכה והתמתנה במשך השנים. אחרי שניצחה בבאדן-וירטמברג, יש לה עכשיו סיכוי ממשי לנצח בבחירות הפדרליות הבאות. עיתונות השמאל בגרמניה דנה בהרחבה בסיטואציה: האם השמאל יכול לתת בירוקים אמון? האם הם מוטרדים ממצבן של הקבוצות החלשות בחברה, או רק מהיערות והמורשת האדריכלית של שטוטגרט? ודי צייט מציג את ההיסטוריה של המפלגה מאז שהכניסה לבונדסטאג היפים רדיקלים עם זקנים

בית המשפט בצרפת פסק שמשתתפי תוכניות ריאליטי ראויים לשכר מינימום על שעת עבודה כמשתתפים בתוכנית. עו"ד שניצח בתביעה מסתער עכשיו על תוכניות "האח הגדול", שבהן עובדים המתמודדים 24 שעות ביממה, וטוען: מדובר בעבדות

פרויקט נחמד של FP על פרוזה של דיקטטורים: הסיפורים הקצרים של מועמר קדאפי, האלגוריות הפורנוגרפיות של סדאם חוסיין ושל סטאלין וביקורות הקולנוע של קים ז'ונג איל (שכתב לא פחות מ-1,500 ספרים)

אז איך בעצם נראו חיי המין של המעמד הבינוני והנמוך בעשורים שלפני המהפכה המינית? ספר חדש ומעניין מנסה להציג לא את המין שדוכא, אלא את המין שהיה

הדיון הציבורי על שאלת מהגרי העבודה מתעלם לרוב מהצד הדתי שיש לשהות בישראל מבחינת המהגרים עצמם. מאמר בכתב העת Feminist Review עוסק באופן שבו עובדות סיעוד פיליפיניות בישראל מקנות לשהות ולעבודה שלהן פה משמעות רוחנית נוצרית (תודה לעידו)

הפגנה של עובדות תעשיית המין בברלין מול ה-Schaubühne, שהדיר אותן מדיון על זנות

תרבות המנגה מגיעה לשיאים חדשים של פופולאריות בקרב צעירי גרמניה

המדריך לסקס בטיולי תגלית מספק כמה המלצות לצעירים האמריקאים שהחליטו להיות פעילים מינית בזמן שהם מגשימים את זיקתם לפרויקט הציוני. בין שאר ההמלצות: לא לקנות קונדומים ב-makolet; להיזהר מחיילים שרק רוצים את הדרכון שלך כדי לעבוד בלוס אנג'לס; ובעיקר – לא להזדיין עם מורי דרך ועם נהגי אוטובוס (תודה לחגי)

הפמיניזם נהנה מפריחה חסרת תקדים בפולין

גם הימין וגם השמאל משלבים בימים אלה בין אנטישמיות לפילושמיות ומתאמצים להבחין בין "יהודים טובים" ל"יהודים רעים". היהודים צריכים להתנגד, טוען הסוציולוג קית קאהן-האריס

אנטון היסן: שחקן הכדורגל המקצועי הראשון בהיסטוריה שיצא מהארון

נרציסיסטים – לא מה שחשבתם

ספר חדש על להט"בים בשמאל האמריקאי של שנות ה-60

וביוגרפיה חדשה של מלקולם X

חזית הריאקציה

ועוד סוג של מדינה אחת: בעוד הגזענות והסגרגציה מגיעות לשיאים חדשים בימין, בחוגי ימין מסוימים צומחת תנועה אידיאולוגית חדשה ומסקרנת, התובעת להשתחרר מהיגיון ההפרדה ולהטמיע את הפלסטינים בעם היהודי. בדומה לשלמה זנד ואחרים, טוענים חברי הקבוצה שהפלסטינים הם יהודים שהתאסלמו, ומביאים עדויות ל"ערבים שמניחים תפילין שמוחבאים בגרביים". לטענתם, "הגיעה זמנה של התנועה הציונית להשלים את יעודה ולפעול לביצוע השיבה האמיתית – זו של הפלשתינאים לעמם המקורי, תוך צירופם ללאום הישראלי ללא כפייה בענייני דת, כמקובל בהלכה היהודית הרלבנטית לארץ ישראל". אחד מדובריה הרהוטים של הקבוצה הוא המוסיקאי דודו אלהרר – אדם מעניין כשלעצמו. לאתר שלהם קוראים "התחברות"

במגזין "פטריוט ישראלי" לא שונאים רק ערבים ופליטים, אלא גם יפאנים – ודווקא בזמן אסונם. בניסיון להסביר ולהצדיק את רעידת האדמה, מסביר המגזין שהיפאנים הם מניאקים

ד"ר לאשה דארקמון על הקונספירציה היהודית באמנות המודרנית. וזאת, בלשון המעטה

לפני כמה שבועות נמצאה ליד ההתנחלות רבבה גופתו של הרב משה טלבי, רב צבאי בדרגת רס"ן מחיספין בגולן. המשטרה הודיעה שמדובר בהתאבדות. הקול היהודי טוען: "טלבי  לא ראוי לפגיעה הזו בשמו הטוב." אז מי הרוצח?

אמריקן ספקטייטור מוכיח, באופן די משכנע, שיותר עשירים מצביעים לדמוקרטים מאשר לרפובליקנים

מגזין האינטרנט "ההומו השמרן" מתוסכל שוב מהמפלגה הרפובליקנית, מושא תשוקתו. זאת, בעקבות מנהיג סטודנטיאלי מבטיח של ה-GOP שכינה את יריביו nerds and fags והזהיר אותם שהם יצטרכו להתאושש מכאב בתחת. חוץ מזה קורא המגזין להומואים צעירים לא להיות הומואים ו"להשיב מלחמה" כשהומופובים מציקים להם

אחרי שהימין המילטון-פרידמני פיתח את רעיון הוואוצ'ר כמודל תקציבי למערכת החינוך, הטלגרף מביא הצעה לטיפול בבעיית ההשמנה הקיצונית באמריקה על בסיס עקרונות השוק החופשי: ואוצ'רים לשמנים

לידיעת השמאל-מודרנים: היופי כבר כאן

20 בינואר 2011

איתמר טהרלב

פעיל שמאל ותיק סיפר לי לפני כחודש כמה בעייתי לארגן סמינרים של "שמאל", כאשר הצד הישראלי ברובו צמחוני בעוד שהצד הפלסטיני איננו כזה. תמונת התשליל נוגעת להיבטים נוספים, ביניהם: עישון סיגריות, יחס  לדת, לבוש ותספורת וסוג גבריות.

בהכללה סוציולוגית גסה, בין הירדן לים, רוב החיים בו- היהודים הנוצרים והמוסלמים- אינם צמחוניים, הינם מעשנים אקטיביים ופסיביים, מסורתיים לא חילוניים (למשל לא יאכלו חזיר), דומים מאוד פיזית והתנהגותית, ולא מצביעי שמאל.

במפגשים של פלסטינים עם שמאל-מודרניסטים, נראה כי השמאל-מודרניסטיים אינם נמצאים בהוויה משותפת במובן ה- Dasein של המילה. נראה שהמפגש מתרחש בכלל בזמן עתיד ולא כבילוי מהנה. המודרניים מדמיינים את מסמך קורות החיים שלהם מתמלא, בדרך לעוד משרה נוחה או תכנית לימודים באנגליה, כולל מלגה מלאה. לפי רעיון של "הזמן הכלכלי המערבי", המתקיים בעיקר לפי פרודוקטים של העתיד, השמאל-מודרניסטיים בסה"כ רוצים שמפגש השלום "ייגמר בשלום" והם יוכלו כבר ללכת הביתה, אחרי שסימנו וי ביומן הנאורות הנקי שהם מנהלים בדמיונם. מפגשים אלו יכולים להצטייר כמעשה דתי, במובן הדתי המערבי-נוצרי: מעין חוב לדת שצריך לפרוע.


במחנה קלנדיה שומעים אייל גולן 

 השמאל-מודרני הישראלי מתקרב לפלסטינים ומנסה לייצר התחברות וחתירה למגע עימם במפגשי השלום. אלו מפגשים שאמורים לכאורה לאתגר את התפיסה הקיימת, המנסה להפריד בין ישראלים לערבים. אך באותו הזמן, השמאל-מודרני יטהר את המרחב והפועלים בו דרך החלוקה של מערביים ומזרחיים. כך מעולם לא תישָּׁמַע מוזיקה מזרחית בשיח ג'ראח או במועדון "הקצה". כאשר אגיע ביום חמישי לאותו מועדון "הקצה", יעירו לי למה התלבשתי כמו "ערס"(כך קרה), אבל השמאל-מודרנים יחפשו במקביל להוסיף חברים פלסטינים מזרחים בפייסבוק, כי ככה עושים מודרנים: "לאהוב ערבים ולשנוא מזרחים" או במילים אחרות "לאהוב מזרחים ולשנוא מזרחים", בדיוק באותו זמן.

גם מזרחים שפעילים בהפגנות שמאלניות תמיד יטשטשו את הזהות שלהם בשביל לא לבלבל את המודרנה הפושה בשמאל: הם יגדלו ראסטות, יעשו תספורות של חצי קרחת, ילבשו מכנסיים קצרים, ירכיבו משקפיים גדולות ועוד כל מיני דברים בשביל לא להיות דומים בטעות לפלסטיני הממוצע וכך ליצור בלבול מתבקש בסדר.

ברונו לאטור, אולי גדול האנתרופולוגים החיים כיום, מדבר על המודרניות כפעולה של טיהור והכלאה בו זמניים, "המודרני מעמיד תמיד שני סירים על האש". זאת אומרת, עושה שתי פעולות סותרות במקביל, תוך שמעמיד פנים שאינו יודע על כך.

במכונית עם מודל ישראלי עברנו את המחסום מתוככי הממלכה-ספק גטו לבית לחם, אני ושני חברים ערבים ישראליים, שהם גם חבריי לעבודה, בדרך למפגש מאורגן ומאושר (מול כוחות הביטחון יש לחתום על טופס ויתור) על ידי עמותת המפגש הבין דתי. בעמותות רבות למען השלום רוב המשתתפים הינם מהשמאל החילוני הלבן, אך בעמותה הזו לא כך הדבר. אולי מאחר וזו עמותה ענייה שעניינה דיבור דתי נמצאים בה בעיקר מזרחים. אם כבר ישנם אשכנזים הם לרוב דתיים (או דתיים לשעבר ולפיכך אינם חלק הכרחי מההגמוניה הישראלית מודרנית, בדומה למזרחים). אני מודה שחששתי בתחילה, אך לאחר שהגענו הבנתי שמראי החיצוני, סגנון לבושי והערבית הסבירה שלי (Thanks Mom and Dad!) מייצרים תחושת נוחות ומקומיות שמשתלטת עליך כאילו אתה ממש חלק מהסדר של הדברים.

 מה שלא עוזר לי ולחבריי בכניסה למועדונים בשטחי 48' המולבנים הוא יתרון חברתי עצום בשטחי 67'. "בשטחי 67' למראה ולאופי שלנו יש ערך", כך הסברתי לחבר ערבי-יהודי קרוב מהשכונה שהצביע בבחירות האחרונות לליברמן. בשטחי 67', מזרחים נחווים על ידי פלסטינים בתור "ערבים על חצי קלאצ'" שרק טכנית רובם עדיין אינם דוברי ערבית באופן מלא. גם אם אינם מלהטטים בערבית, הם עדיין מפורשים כערבים פוטנציאלים וכך מוזמנים אינספור פעמים, בסבלנות עקשנית, לחזור ולדבר ערבית ובעצם לחזור ולדבר עם הוריהם, סבתותיהם ועם עצמם. אולי בשונה מחוויות של אשכנזים עם ערבית, מזרחים, אם כבר, לומדים ערבית גם בשביל לדבר טוב יותר עם משפחתם ולא בהכרח בגלל פוליטיקה או על פוליטיקה. ובאמת, מאז שהתחלתי (או חזרתי) לדבר ערבית עם הוריי זכור לי שמשהו לא מוסבר באווירה ובתקשורת בינינו התחיל להשתנות.

 אם להרחיב על הנקודה המזרחית שמדוברת לעיתים בבלוג, טרם הציונות יהודי האסלאם בעיקר היו לא מודרניים במונחיו של לאטור, שכן הם לא עסקו בהפרדה בין צרפתיות לערביות או בין דת לחילון. הם היו הכול ביחד: ערבים-צרפתים, מסורתיים וכו. יהודי ארצות האסלאם, שהגיעו ברובם יותר משכילים ואף "מערביים" יותר מיהודי מזרח אירופה, במקביל להיותם מסורתיים וערביים יותר, "טוהרו" על ידי המדינה המודרנית הישראלית ממאפייניהם החזקים והמבלבלים. "גם ערבי וגם מערבי, גם חילוני וגם דתי" היה כנראה יותר מדיי בשביל המודרניסטים ממזרח אירופה. עזיזה כזום (וגם ברוך קימרלינג, אללה ירחמו) עושים מהטענה הזו דברים מעניינים נוספים.

במקביל לטיהורים שהופעלו על מזרחים, המדינה המודרנית הכליאה אותם  לערביות פלסטינית מבחינה מעמדית (אפילו היום, באגד ירושלים, ישנם נהגים פלסטינים ויהודים מזרחים עם אותו צווארון כחול, נסו את קו 19 או את שוק המוניות בירושלים), תוך שהיא מתכחשת במודרניות מרהיבה לכל המהלכים שעוצבו על ידה.

פעם היו איכרים בפולין, היום עושים לנו דאווינים של מודרנים 

אולי המעניין מכל הוא שמדינת ישראל במובן מסוים מיזרחה את כולם (מזרחים ואשכנזים) שלא בכוונה, או כי "מעולם בעצם לא היינו מודרניים לפי לאטור". פה טמון יופי מסוים: כולנו דוברים שפה מזרחית-עברית, כינוס רוב מזרחי באוכלוסייה, תרבות מזרחית דתית-יהדות, ומגורים פיזיים במזרח התיכון, שהוא כאמור מאוד מאוד מזרחי. זאת אומרת שהציונות טיהרה את יהודיה, תוך שיפוי כלכלי לחלק מסוים אך גם מחקה את היידיש, הערבית, הספרדית, הצרפתית ומקביל הכליאה אותנו למציאות מזרחית (ולנו יש פלאפל) ומודרנית.

במקביל לעובדה שהציונות יצרה ליהודים סיטואציה מזרחית אירונית וצפופה, אליה המונים מתכחשים או מתנגדים בחירוף, במציאות הלא מודרנית מוגברים עוד ועוד חיבורים והכלאות "זרות" למודרנה. למרות התאווה לטיהור וניקיון, המציאות עצמה תמיד היברידית וכך, אני מכיר ערבי ישראלי שרכש דירה בכפר אלעיזרייה (שטח B )הסמוך למעלה אדומים וקיבל אישור לגור שם לאחר שהוכר כמתנחל בבית משפט ישראלי, לאור התקדימים של האזרחים היהודיים של זמן 67'.

פלסטינים כיום מתגוררים בפסגת זאב, גילה, גבעה צרפתית ומעלה אדומים (וכמובן חיפה, לוד, עכו רמלה) ולומדים במכללת אריאל. הילדים ההיברידיים של ההכלאות בשטח ממשיכים להגיח בדמות בנות יהודיות שרוצות לשכב עם ערבים ואפילו שיר עם כמה גרסאות על העניין, או מזרחים ופלסטינים שעוברים מסיבות גיבוש בבתי הכלא בישראל לעבירות קלות, בבתי החולים, בסופרים של רמי לוי עם מוזיקה מזרחית ברקע, אירועים מזרחיים כמו חתונה ביפו חיפה וירושלים (אף פעם לא בתל אביב שהיא מקדש מודרני), או סתם שותפים לעבודה במהלך שכנראה יגדל עד שלבסוף מתפרצים, יוצאים מאחורי הקלעים ומאיימים על החוקה המודרנית עצמה, וזו קורסת ולנו נהיה יותר קשה להסביר מה קורה פה. 

המשך קיומו של השמאל-מודרניזם, הפועל כמטהר אוויר בישראל, מוטל בספק מכמה בחינות:

השמאל-מודרני, אם יפעל לתיקון מעמדי כלל-חברתי, יבטל את מקורות הכוח שלו. למשל, הוא יכול בקלות יחסית, באמצעות קשריו, לפעול לביטול המבחן הפסיכומטרי הטאוטולוגי הפוגע בשכבות החלשות ובמצוינות הצמאה למגוון, אך אז הפריוילגיה שאיפשרה לו לטהר, להפריד ולסדר תפגע, כי  גילמן ייכבש על ידי "ברברים" והוא ייעלם כולו.

 או, שלא יפעל לתיקון מעמדי כמו תמיד, אך אז הוא לא בדיוק שמאל, אלא שלוחה של המודרניזם שסופו להיבלע.

לחלופין, נאמר ויהיה שלום. אז תתקיים "ערביזציה של המרחב", תהיה חלפנות תרבותית בין מזרחים למזרחים וירידת מחסומים תרתי משמע. יהיה קשה לדמיין פה מערב מודרני, מונוליתי, חילוני ולבן, שמהווה את צינורות ההזנה של פעולת השמאל המודרניסטי.

לכן אולי נראה כי השמאל המודרני בישראל בעיקר מושך זמן בין הפגנה להפגנה (או בין הלוויה להלוויה) כדי ליהנות, במקביל להיראות סובל וצודק, להנפיק דרכונים, להפוך להיפסטר ולהיות בברלין כמה שיוכל, על חשבון השיטה המודרנית שמסדרת לו את החיים ומכערת את כל השאר.

גם בלי "שלום" העלייה של המזרח כבר מתרחשת על רקע עליית המוזיקה המזרחית ובדמות ברואים היברידיים מגניבים של המציאות ה לעולם-לא-מודרנית. לפחות בירושלים, בפלאפונים של ערבים יש מוזיקה מזרחית בצלצול השיחה, רצון לגור איתנו בעיר אחת ואין סוף חוגים ללימוד ערבית מדוברת למתחילים. זה מזכיר לי את  דבריו של תום שגב מלפני שנה, שמדובר בכלל בתהליך עולמי שכן "האדם הלבן מאבד את השליטה על ההיסטוריה האנושית", או בהשאלה- על ניסוח המודרניות, וכך הוא חוזר סופסוף להיות אדם חי.

 כאמור, גם אם לא יהיה "שלום", הקשר למזרח יוסיף להתחזק, הרי שמזרחים וערבים יחזקו את הקשרים בשקט, מתחת לפני השטח, למרות הטיהורים ( למשל  וגם.)

 קובי פרץ. דו קיום לא מודני

מה יעשה אז השמאל המודרני? האם ייאלץ למצוא לעצמו מתנ"ס פעילויות אחר שבו ימשיך לדבר מול המראה? יעבור לקדימה? ישכפל את עצמו בעוד מפלגת שמאל חדשה?

בישראל נראה שתהליך קריסת הדיכוטומיות והמודרניות מואץ יותר, בשל התנאים הייחודיים של גלי היופי ההיברידיים המאיימים לפרוץ, ואולי כבר לא ניתנים לעצירה.

 כך גם האלימות, החזירות הקפיטליסטית והפשיזם הגואים בחברה הישראלית כיום הם תוצאה ישירה של מודרניזם יתר, דרך הפרדה שהשמאל המודרניסטי "החברתי" מקיים ומוביל בקנאות בין מזרח למזרח, אז נוצר וואקום שבו משגשגת האלימות. כי במציאות אי אפשר להיות גם שמאל וגם מודרניסט, דבר שפועל לבסוף נגד החברה.

ואולי, בעומק הקיום, השמאל הישראלי המודרני מודע לפרדוקסים הללו מקיים ומפעיל את החוקה המודרנית הפועלת לטובתו ולרעת כולם כפרקטיקת שליטה. השמאל המודרני בישראל הוא באופן אירוני חזית הקולוניאליזם המערבי שכן הוא מונע בלהיטות יתר "מהשמאל האמיתי" להתרחש ולהתחבר, דרך הטיהורים הקפדניים שהוא מבצע כל הזמן, בין מזרח למזרח שהוזכרו. לכן עיקר המאמצים של השמאל הזה כיום אינם להשגת שלום, אלא לקידום פרויקט הטיהור הקולוסאלי שמבטיח, בינתיים, את קיומו  העשיר והנפסד, שמירת ערך הנדל"ן בקווי 48', את טיסותיו לחו"ל בקיץ "לשיחות שלום" ועבודות בעמותות נקיות למען ה(ת)שלום. זהו אותו פרויקט טיהור שיחני וממשי המפריד בין יהודים וערבים או בין מזרחים למזרחים, בין רציונאליות ומסורת, בין חרדים לסטודנטים, בין הומואים לסטרייטים.

סמי זיבק. יותר מדי בשביל המודרניסטים ממזרח אירופה

 חלום השלום, של "מזרח תיכון חדש" הוא בסופו של דבר חלום קפיטליסטי, או שאולי בעצם לא היה יכול להיות מעולם אחרת, שהרציונאליות מסדירה אותו: כסף זר, מוח יהודי (מערבי) ידיים מזרחיות. הפרויקט הזה קשור בהשתקה והדחקה אדירה של ההיברידיות של המציאות העזה המאיימת לבלוע את כל הדיכוטומיות המוצגות ושתביך את הסדר הכלכלי הנוח של מוזמני עמותת כנס דה מארקר. לכן, כל ניסיון לבחון מחדש את שורשי הסדר המודרני יתקל באלימות, המבקשת לשמר את הסדר הקיים באמצעות הגדלת הפער בין הפרדיגמה והמציאות החריפה.

דומה שבפני השמאל המודרני שתי אפשרויות מבחינתו: או שיצטרך להוציא עצמו מהסדר השמאלי של הדברים או שיוותר על השאיפה האנוכית למודרניזם ויצטרף למציאות. אולי כמו ששלי יחימוביץ הפגינה חוסר מודרניות כשאמרה פעם בכתבה בעיתון "הארץ" טרם כניסתה לפוליטיקה: "אני לא אהיה השמאלנית הרגילה היאפית שהולכת להפגין נגד הכיבוש ואוהבת ערבים אבל שונאת מזרחים" (ופה אולי צריך בזהירות לאמץ עמדה פוסט מפלגתית, לא מודרנית, או שבטית). זאת, בשונה מתנועת השמאל הלאומי, המודרני אולי גם כן, שהתחיל לדבר על מזרחים רק אחרי שהצהיר שהוא "לא אוהב ערבים".

 כמו שלי יחימוביץ', ג'מאל זחאלקה יוצא גם כן לא מודרני, באופן מעניין בדרך שבה מדבר על יהודים מזרחים (תראו מדקה 2:30):

במפגש האחרון בבית לחם היינו רוב מזרחי. אפשר לחשוב שהמודרניות השמאלית כבר מתאיידת, נעלמת והפכת להיות קול שקוף ומארגן המדבר מתוך ארגונים, דרכונים זרים, סטאטוסים, חו"ל ועמותות עם ראשי תיבות בלטינית. השמאל המודרני, או המודרניזם עם זרועו השמאלית, הופך לרוח וצלצולי מטבעות מתוך המכונה נטולת עשן הסיגריות ונטולת המוזיקה המזרחית, אך הלעולם "מודרנית".

איתמר.