ולא יראה בכך מעשי בהמה, כי אם מעשי אלוהים

יונתן קרצמר

לאומיות חייבת סימלי לאום, נקודה. המהפכה הציונית באה ליצור "לאומיות-יהודית" משמע לאומיות השואבת את מקורות זהותה מדת ישראל ובכך הבטים דתיים רוחניים או פיזים נהפכו לסמלי לאום והרעיון שהם ייצגו הוסר, הושלך מהם ונשכח. כך ירושלים, מערת המכפלה, קבר רשב"י, מקומות בהם אדם מאמין, מתוקף אמונתו הקיימת, יוכל להרגיש העצמה רוחנית, תחושת התעלות ואולי תזכורת לילך בדרכי היושר, נהפכו לנכסים לאומיים שמטרתם החדשה הינה ליצור תחושה פטריוטית, קרי רכושנות כלפי האדמה ומיקומם הפיזי בלבד. על פי הרב שמשון רפאל הירש, יראת השם הינה "לראות ולחוש את מציאות ה' בכל מקום ולחוש בגדולתו את קטנותך" (ספר חורב). רגעים אלו בהם חשנו בגדולתו נצרבים בתודעתינו בזמן ולא במקום, המקומות בהם התרחשו נותנים זכר לתחושת ההתעלות והמחויבות האנושית/דתית, וללא תוכן זה מיקומם אינו שווה דבר. הפיכת מקומות אלו ממקומות קדושים לסימלי לאום מרוקנת אותם מכל חשיבות, וע"י צימצומם למקום גאוגרפי בלבד אנו בעצם מנסים לכבוש אותם במוחינו ולהפוך את הרוחני/מוסרי לפיזי. ניתן לומר שבעשות דבר זה אדם מנסה להרגיש את גדלותו שלו את מול קטנות ומוחשיות המקום, היפוך מוחלט של יראת ואמונת ה'.  אקט כזה של המרה אינו אלא עבודה זרה בצורתה המושלמת.

 "המגמה היא להדגיש ולחזק את התודעה של 'ארץ האבות', קברי האבות, המהווה את ערש האומה היהודית ונקודת ציון משמעותית בהתהוותו של העם היהודי" (גדעון סער – הארץ,2.2.12 )

שר החינוך גדעון סער מודה שיש לחזק את התודעה, ומכאן נראה שזו אינה קיימת באופן טבעי או לפחות אינה חזקה דיה, גם לאחר 120 שנות "לאומיות יהודית". הוא רואה את מקום קבורתם של אבותינו כמכשיר יעיל לחיזוק, או ליתר דיוק, להמשכת הפיכתה של דת-ישראל – עם ישראל במתכונתו התורנית – לאומה ככל האומות, כלומר הגדרה של "עם-ישראל" על בסיס רגש לאומי בלבד. סער אינו מדבר על חיזוק האמונה בה', או האמונה ביופיו של האדם ע"י שקידה ולימוד חייהם הרוחנים של אבות ישראל. רצונו, כמו רצון רבים מקודמיו, הוא לקדם אחיזה פיזית בעזרת גופותיהם המתות של אברהם, יצחק ויעקב.

למסקנה, שר החינוך גדעון סער החליט לנצל את משרתו על מנת ליצור ולבסס סימלי לאום יהודיים. מנגד, בעינים מאמינות לא יתכן שמערת המכפלה תהייה מטרה בפני עצמה. מקומות קדושים יכולים להיות מובנים אך ורק כסימנים כמו תפילין וציצית, כעדות ותזכורת. הרעיונות שסימנים אילו מייצגים – האמונה, התורה, האמת, גמילות חסדים – בסיסי החיים כפי שדת ישראל רואה אותם, לא מעניינים את סער. רצונו הוא פשוט לחזק את האחיזה במקום הפיזי וליצור סימביוזה לאומית קלאסית של ארץ-אומה: אומתינו היא ארצינו וארצינו היא אומתינו. אלילות מסוג זה, בה אדם מחליף את הנוכחות האלוהית ועל פניה משתחווה לפסל ותמונה, קרי סמלי לאום שחשיבותם היא סימלייותם, עומדת בסתירה ישירה לדיבר השני "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" (שמות כ, ג), ומהווה את הבסיס הנפוץ ביותר לעבודה זרה בימינו.

סער ממשיך מסורת ציונית מפוקפקת ומבקש להחליף את מהות הדת עצמה ב"מורשת ההיסטורית של המקום וחשיבותה בתולדות העם היהודי" (….). קריאה זו של 'תולדות העם היהודי' והערכים שהיו חשובים לתולדות אלה מקוממת במיוחד. בראייתו החומרית אין זכר "לדת" עצמה, לרוח, לעדות, לחוקים ולמשפטים ככל שלא יהיו, אלא אך ורק מחשבה לאומית טהורה הרואה גם בדת עצמה, ממנה היא שואבת את הלגיטימיות הזהותית שלה, מכשיר ואמצעי בלבד.

בגישתו זו, ניתן לחשוב שעל פי סער חטא העגל – הפיכתה של האמונה הפנימית בייצוג נראה וכוחני – לאו דווקא היה רעיון גרוע. הרי במעשיו ובהיסתכלותו החומרית-לאומית הוא מבקש לעשות בדיוק את זה (ואף גרוע מכך) להפוך את הדת למורשת לאומית ובמקום לקדש עצמינו כעבדיו הנאמנים של הקב"ה להכתיר עצמינו ביוהרה כעבדיה הנאמנים של הלאומיות. "וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.." (שמות לב ח') מהותה של עבודה זרה היא הסגידה לכל יישות פרט לקב"ה בוראינו, פסוק זה מזכיר לנו את מהות החטא – לא רק העגל עצמו אלא גם הכוונות האלוהיות השקריות שניצוקו אל תוכו. במעמד הר סיני היה זה עגל. בימינו אנו יכול זה להיות, קבר, אתר היסטורי, אידיאולוגיה שיקרית או אף מדינה.

"עבודה זרה אינה בגדר טעות, הווי אומר, תעייה מן האמת אל הכזב. אילו כך היו פני הדברים, הרי שהיה בכך משום שגגת הדעת בלבד, דמיון שווא מצער, אך לא הגרוע ביותר. כי עדיין נותרו, כביכול, ערכי האדם: היושר והצדק של מעשיו. אולם לא כך הם פני הדברים. בשעה שתשתף דבר כלשהו אל ה' כאלוהים, וגרוע מכך: כאלוהיך שלך, מיד נכחדים ערכי אדם, היושר והצדק, ונופל בנין הטוהר של החיים."… "לפיכך אדם הסוגד להן (לכל ישות פרט לקב"ה) כאלים ילך בהכרח בדרכי האלימות וסיפוק תאוותיו – ולא יראה בכך מעשי בהמה, כלומר מתחת למעלת האדם, כי אם מעשי אלוהים, כלומר מעל מעלת האדם, ולכן ראויים ומתאימים לו"

משפטים אלו של הרש"ר הירש זצ"ל נשמעים כמעין נבואה לכל 120 שנות השתחוותינו לעגל הזהב הציוני. ערכי האדם, ובהם היושר והצדק, נכחדו מעמנו והאלימות חדרה אל חיינו מבלי משים. יתרה מכך, לאחר שהאירו עינינו לכך, הכחשנו, התגוננו ובהחלט לא ראינו בכך מעשה בהמה. להפך, התפארנו בכך ואנו ממשיכים לראות במעשי כיבוש אלו מעשים ראויים.

הינו מצפים שרצונו של סער להפוך את כל הארץ עגלים עגלים תתקל בהיתנגדות חריפה מצד אנשי הדת בסביבה. כמובן, לדאבוני, ההפך הוא הנכון. המתנחלים (הדתיים-לאומיים) כבר מזמן קיבלו על עצמם "עול מלכות לאומיות" והינם סוגדים לה כתחליף אלוהי מובהק. את קורבנותיהם, תפילות במתכונתם הפוסט מקדשי, מקריבים הם לא לגדולתו ורוממתו וחסדו של הקב"ה אלא לגדולתה של המדינה ולגדולתו של האדם הפרטי וליכולתו, מאחר וחופשי הוא מעול מלכות שמיים, לעשות כחפצת ליבו – לגזול, לכבוש, לדכא, להשפיל, להרוג ולרצוח ובתנאי שלא יוותר הוא ולו על הפיסה הקטנה ביותר של "אדמתינו" הקדושה ואולי אף יותר מכך על צורתה "היהודית" של מדינת ישראל. "סולם" המוסר של התורה המחזקת את אבן הבוחן שבלב האדם ויוצרת נצחיות ערכית פנימית ובלתי תלויה באופנה זו או אחרת, הוחלף  ב"סולם" מוסרי זר, סולם מוסרי מעשי ידי אדם המשתחווה אך לכוח ומעמיד במקום הראשון את רגש הגאווה הלאומית ובכך מעוות כל הלך מחשבה של המוסר הישן – התורה.

יש לזכור ששקריותו של המשפט המפורסם "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ" (שצוטט ע"י ישראל זנגוויל) אינו רק בכך שחציו הראשון מוטעה ואכזרי מבחינה דמוגרפית אלא גם שחציו השני "עם ללא ארץ" מבוסס על שקר או ליתר דיוק על פרדיגמה לאומית. ישראל איננו "עם ללא ארץ". נחלת ארץ כנען הובטחה לבני ישראל כתנאי להתנהגותם הערכית/דתית. "עם ישראל" לא הפך לעם בזכות חבל ארץ, שפה או תרבות משותפים הוא הפך לעם בזכות אותה ברית מצוות עם הקב"ה. טריטוריה אינה תנאי הכרחי או מספק ליצירת "עם" זה. מבחינה זו הציונות-"החילונית" והציונות-הדתית עומדות באותו מתרס של המפה הדתית, בכך שלא עמדו בנסיון המהפכות הלאומיות וניסו להחיל את ההגדרות החדשות של מהו לאום או עם על יהודים. המהפכה הזו אצל היהודים, מאחר ומטרתה היא לאומית, מוציאה מן התמונה את נוכחותו של הקב"ה ואת חובותינו המוסריות כלפיו ית' וכלפי שאר ברואיו, או לכל היותר שמה אותם במקום משני לחשיבות קיום ה"אומה". האומה, ע"פ מהפכה זו, הפכה היא להיות ה"מקודשת" ו"עם ישראל", תחת הגדרתו החדשה, נהפך מעם שנבחר לקיים מצוות/חובות מוסריות לעם מובחר. מתוך "החוזה" האלוהי הנאמר בקריאת שמע וברכותיה – "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם"(דברים יא, טז-יז) לקחה הציונות את חצי הברית בה היא מרוויחה, ואת התמורות הבאות בעקבות מילוי החובות המוסריות, המצוות על האדם, הפכה היא לזכות אוטומטית וקנויה מראש. יש אך להיזכר בדבריו של הרש"ר הירש (המצוטטים לעיל) ולהבין שהרקבון המוסרי שאנו עדים לו בתוך תפיסה "דתית" זו, קרי הציונות, היא תוצאה ישירה של סגידה לכוח מעשי ידי אדם.

יתכן והקוראת או הקורא "החילוני/ת" לאו דווקא ירגישו איך חילול הקודש או עבודה זרה מתקשרים אל עולמם. לא פעם שומעים ויכוחים בהם "החילוניות" נכנעת ל"דתיות" בכך שהיא אומרת "יתכן ומבחינה 'דתית' יש צדק בדבריך אך מבחינה מוסרית/הומנית…". קטיעת ה"ושיננתם לבנך" זאת אומרת קטיעתה המכוונת של העברת ציוויו של ה' מדור לדור, יצרה מצב בו נגזר על החילונים להרכין את ראשם בפני כל עמדה דתית ולהתימר לדבר אל עמדה זו מתוך גישה "חילונית" מונגדת. הסכנה כמובן היא שלחילוניות החדשה אין שום קנה מידה למדוד משקל או נכונות דתית. והתוצאה היא שכבר שנים ראשי הציונות והציונות-הדתית מוכרים לכם לחילונים לוקשים לגבי דת ישראל (היהדות). ציונות או לאומיות-יהודית טומנים בתוכם סיכסוך דתי, כיוון שהשיח סביבם מבוסס אך ורק על פרדיגמות דתיות שעברו הלאמה. הנטיה של החילוניות היא לא לתשאל פרדיגמות דתיות-לאומיות. בויכוחים בהם שומעים הבלים כגון "זכותינו על הארץ" או "זכות אבות" (בהקשר הלאומי) החילוניות לא רואה לנכון לתשאל את עצם הטענה ה"דתית" ואף תראה אותם כנכונים "מבחינה דתית", וכמובן שאם מילים אילו נאמרות על ידי מישהי עם כיסוי ראש או ע"י חובש כיפה תחושת "הנכונות הדתית" רק מתעצמת. יש לומר בברור: כל הדוקטרינה הדתית-לאומית בנויה על גיוס תכנים דתיים למען מטרה לאומית ולא למען שם כבודו של הקב"ה. אמונה תמימה, פשוטה וראשונית בקב"ה וברחמיו וחסדיו כלפי כל ברואיו היא זו שצריכה להוות את אבן הבוחן האנושית, ומתוך אמונה זו בראותינו אדם גוזל שטחים לא לו ניתן להבין ולהסיק בבירור שאינו פועל מתוך "דתיות" אלא לכל היותר הוא פועל מתוך "דתיות מעוותת ואלילית". הכפיה הדתית של ימינו היא לא זו של אוטובוסים נפרדים או יריקות בבית שמש, הכפיה הדתית היא זו שכפתה את הקב"ה למרכבת הלאומיות ובכך כפתה עלינו חיי "דת" חדשים עם "סולם ערכים" חדש הנתון לחלוטין לחסדיו של האדם וליכולתו החופשית לנצל את דברי אלוקים חיים למען מטרותיו הפוליטיות גאוגרפיות-לאומיות.

אותו הלוקש של "זכותינו על הארץ" המנצל את התורה לטובתו הלאומית גם מנצל את הוויתכם הבלתי דתית לצורך הגשמותיו הלאומיות בכך שרואה הוא את קיומכם כיהודים חילוניים כהוכחה הגדולה ביותר לקיומו של ה:"לאום יהודי", עוד פרדיגמה דתית שיקרית. הרב אלמר ברגר ז"ל כרבים אחרים לא הסכים להיכנע לתכתיב הזה :

"אני חייב לומר כאן מילה על מי שנקראים יהודים 'לא דתיים', על אנשים שאומרים 'אני יהודי אך אינני מקיים את היהדות…' אנשים עשויים להצביע על סוג כזה של אדם כדי להוכיח שמשום שהוא לא דתי, אך עדיין טוען להיות יהודי, יהודים חייבים להיות משהו יותר מאשר קבוצה דתית.

אני אינני מאמין שזהו היקש לוגי… אנשים כאלה נמצאים בכל דת. בזמן משברים בחייהם, בזמן נישואים, בזמן מוות, אם אנשים כאלה פונים בכלל לדת, הם פונים ליהדות, גם אם הם אף פעם לא שמרו על מצוות היהדות לפני כן. במובנים דתיים, הם פשוט יהודים רעים, ממש כמו שיש, במונחים דתיים, קתולים או פרוטסטנטים רעים.

אם האנשים האלה לעולם לא פונים ליהדות, מה הופך אותם ליהודים? תרומה למטרות צדקה יהודיות? האם התרומות שלהם לסיוע הומניטרי בסין הופכות אותם לסינים, או תרומה לנשף של המשטרה, הופכת אותם לשוטרים?

אלא אם נקבל את הדוקטורינה המוטעית של אומות-גזע, האנשים האלה הם יהודים רק אם הם, אפילו במידה המזערית ביותר, מכירים ביהודות כדת שלהם. אחרת, הם לא יהודים." ("הדילמה היהודית", 17)

לפי המשנה בפרקי אבות, מן הטקסטים החשובים של מורשתינו האמיתית, העולם עומד על שלושה דברים "על העבודה, על התורה ועל גמילות חסדים". בגרסא אחרת באותו החיבור, מתקיים העולם על שלושה דברים אחרים: על הדין, על האמת ועל השלום (אבות א, ב + יח). בחברון ניתן לראות את הכיבוש במלא הדרו המכוער, אם השכינה שרתה שם פעם קרוב לוודאי ששנים של דיכוי, השפלת כבוד האדם שנברא בצלמו, גנבה ורציחה כבר גירשוה למחוזות אחרים. במעשינו ב-45 שנות הכיבוש בחברון אין לא דין לא אמת לא שלום ווודאי שלא גמילות חסדים, במקום שאין את אילו גם לא יכולה להיות תורה ועבודה. נישאר לנו לחשוב אם אנו מעוניינים בשר חינוך הרואה לנכון לחזק את הזיקה של כל ילד "למורשת התרבותית של עם ישראל, הנטועה בהר, כיסוד לזהות היהודית והלאומית" (מתוך "ההר כמורשת האומה" הארץ 2.2.12) על פני הערכים האמיתיים של דת ישראל: האמת, התורה והשלום.

"צריך לבדוק": דו"ח על פשיסטוֹן ושלטוֹן

חגי אלעד

מרוב שזרזירי הפשיזם החוץ-פרלמנטארי הולכים אצל עורבי ה'נאמנות' אשר מסביב לשולחן הממשלה, קשה לפעמים להבדיל בין תפקידו של זה לבין אחריותו של רעהו. ובכל זאת, זו אבחנה חשובה, קריטית.

הבעיה הקריטית שלנו איננה עם "אם תרצו", המכון לאסטרטגיה ציונית או שאר הגופים הלא-ממשלתיים מסוגם; הבעיה הקריטית היא עם השלטון. אם תרצו, המכון לאסטרטגיה ציונית ושות' זכאים, כמובן, להיאבק על עמדותיהם ולהציגן בשוק הדעות. וכן – זה נכון גם כשעמדותיהם רחוקות מאוד מעמדות האגודה לזכויות האזרח. אנחנו שמחים להתווכח איתם, ואת ניסיונות ההשתקה נשאיר לאחרים. כשהיה צריך, האגודה לזכויות האזרח כבר הגנה על חופש הביטוי של אם תרצו, וכך נעשה גם בעתיד. אלא שכאשר רשויות המדינה הן חלק ממהלכים אנטי-דמוקרטיים, כאשר שרים ופקידים בכירים מדברים גבוהה גבוהה על פלורליזם אבל בפועל המדינה הופכת לשותפה פעילה ביצירת אווירה של סימון והחשדה (וחקיקה) כנגד מי שעמדותיו אינן מיושרות לימין השלטון – אז מדובר במצב אחר. נגד המציאות הזו, בה נבחרי הציבור רומסים את כללי המשחק הדמוקרטיים ומובילים את המתקפה על הדמוקרטיה – נגד המציאות הזו אנחנו יוצאים ומול רשויות המדינה אנחנו פועלים.

לפני כחצי שנה התקיים בוועדת החינוך של הכנסת דיון בעקבות יוזמה של "אם תרצו", בכותרת (לא נגענו) "הדרת עמדות ציוניות באקדמיה". בדיון ההוא, יו"ר הוועדה אורלב לא אפשר לנציגי האגודה לזכויות האזרח לדבר, ובעקבותיו שלחנו לוועדה את המכתב הזה. הדיון דאז הסתיים בהנחיה התמוהה של אורלב ל"אם תרצו", להגיש דו"ח כתוב למועצה להשכלה גבוהה, על מנת שזו תתבסס עליו בדיוניה ולאחר מספר חודשים תשוב ותדווח לוועדה.

לפני מספר ימים כינסה הוועדה את דיון ההמשך בנושא. היחס הגס והמשתיק לו זכו נציגי האגודה לזכויות האזרח בדיון הקודם ובכמה דיונים אחרים בכנסת לאחרונה (ובמיוחד אצל אורלב), גרם לנו להתלבט בשאלה האם יש טעם להתאמץ ולהשתתף בדיון באותו בוקר. אני השתכנעתי מעמדה שביטא מחמוד קרעין (מפרויקט זכויות האדם בירושלים המזרחית של האגודה), כי דווקא בדיונים הציבוריים בהם ישנם מי שמעדיפים להשתיק אותנו, יש משנה חשיבות לנוכחותנו ולביטוי עמדותינו. אז הלכנו לדיון, עו"ד דבי גילד-חיו שהיא מקדמת המדיניות והחקיקה של האגודה, ואני.

הדיון התחיל עם דברים של אורלב (ששוב הסביר, כמו בדיון הקודם, כי הנושא כלל אינו קשור לשאלות של חופש אקדמי וכמה למעשה הוא מגן על החופש האקדמי) ושל שר החינוך (שהוא כידוע גם יו"ר מל"ג) שכמובן נשבע אמונים לחופש האקדמי, אלא שיש טענות וצריך לבדוק, והוא כבר כינס דיון רציני של מל"ג בנושא, וכולם הסכימו איתו שמדובר בנושא חשוב ביותר שיש להסדירו, אם כי כמובן שאסור לאיים בביטול תרומות למוסדות אקדמיים (ניסיון קצת מגושם להרגיע את עסקני "אם תרצו", שאולי התלהבו קצת יותר מידי מדברי הכיבושין של סער בכנס שלהם), ובכל אופן הבדיקה של הנושא תימשך בזכות היוזמה המצוינת של אם תרצו.

"ילדים רעים": השלטון מחנך את חופש הביטוי וחופש העיתונות. פרוסיה, 1849

בהמשך ניתנה רשות הדיבור לאורחי הכבוד של הכינוס – נציג המכון לאסטרטגיה ציונית (שהם, כך למדתי מהשקף בו הם הציגו את עצמם, למעשה ארגון זכויות אדם) ונציג אם תרצו.

עדי ארבל (ראש 'פרויקט המחקר' של המכון לאסטרטגיה ציונית, אם קלטתי נכון את תוארו) הציג את ה'מחקר' שלהם על "פוסט ציונות באקדמיה". השיא היה שקף שמסביר איך מזהים אנטי-ציונות ומבדילים בינה לבין ציונות. היו עוד המון קש וגבבה, כשכל הפארסה הזו מוקפת ביחס רציני לחלוטין – דיון של ועדת החינוך בכנסת, עם שר החינוך, ויש ברקע תהליך בירור של יו"ר מל"ג עם ראשי האוניברסיטאות, תהליך שמבוסס כולו על ה"מחקרים" האלו. ושר החינוך, במקום לבעוט בשטות הזו, מהמהם "צריך לבדוק", ומל"ג בודקת, והכול כאילו נורמאלי וענייני, כאשר בעצם – איך אפשר להתייחס לדברים כאלו ברצינות? שהרי מדובר ב"פשוט שטויות" כמו שקרא נשיא האוניברסיטה העברית פרופ' בן-ששון בשלב כלשהו, ואורלב מיד יצא נגד המקארתיזם (!) שמנסה להשתיק את הקולות הציונים והבטיח שכאן, בוועדת החינוך, הוא לא ייתן יד להשתקה כזו, וארז תדמור מ"אם תרצו" דיבר בעלבון על התנשאות של פרופסורים… החמישייה הקאמרית לא הייתה מבצעת את זה בצורה מדויקת יותר, דורון רוזנבלום לא היה כותב את זה טוב יותר מהמקור.

אלא שלא מדובר בבדיחה.

אחרי שהוצגו ממצאי ה'מחקר', דיבר תדמור. ברקע, בהדרגה, היו יותר ויותר חילופי דברים בין הח"כים בדיון וגם מהקהל, עד שהגענו לשלב שבו הורחקנו מהדיון, כפי שרועי ילין תיעד בפוסט שהעלה באתר פרויקט דמוקרטיה:

ארז תדמור: …לא ציוני

עו"ד דבי גילד–חיו: ואתה תקבע מי ציוני ומי לא ציוני?

יו"ר הועדה, ח"כ זבולון אורלב: מי דיברה? שתצא החוצה עכשיו. אני לא יודע מי זאת האישה הזאת, לא מכיר אותה

ח"כ אחמד טיבי: הוצאת את האגודה לזכויות האזרח

יו"ר הועדה, ח"כ זבולון אורלב: האגודה לזכויות האזרח? שלא תהיה כאן

מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, חגי אלעד: האגודה עדיין כאן

יו"ר הועדה, ח"כ זבולון אורלב: תצא גם אתה.

יצאנו. באו שלושה מאבטחים ממשמר הכנסת לרשום את מספרי תעודות הזהות שלנו, וזהו.

***

הדיון הזה בכנסת, צריך להזכיר – זו לא הייתה ועידת אם תרצו. זה היה דיון של ועדת החינוך של הכנסת, וזה היה מדכא ומבהיל. מי שחושב על הכרסום בדמוקרטיה כעניין פוטנציאלי, עתידי, עדיין רחוק, היה משנה את דעתו לו היה נוכח בדיון הזה. אני השתכנעתי כי לא ירחק היום בטרם יהפכו המכון לאסטרטגיה ציונית וגופים מסוגו לאורים ותומים בתחום החינוך לזכויות האדם, אזרחות ודמוקרטיה. ההזיה הזו הולכת ומתממשת לנגד עינינו, כאשר מִנעד העמדות, האיזונים והבלמים שהם חלק מהדיון אינו לרוחב קשת עמדות סבירה, אלא מתנהל כולו בטווח המתכווץ שבין ה"נאמנים" לבין ה"נאמנים למהדרין". ומה שמתחולל לנגד עינינו אינו דיון או ויכוח בין עמדות שונות, אלא הצגה של כאילו ויכוח, בהפקתם של שותפים לדרך.

בהצגה הזו יש את אלו שתפקידם להיות וולגאריים וישירים, דוגמת ח"כ מיכאל בן ארי או "אם תרצו", ויש את אלו שתפקידם לשים על כל זה ציפוי עבה של מכובדות ליברלית, דוגמת שר החינוך. אבל אין מה להתבלבל: כולם לוקחים אותנו לאותו הכיוון. ההצגה בוועדת חינוך בין אורלב וסער מחד, לבין ארבל ותדמור מאידך – זה לא הון ושלטון, זה פשיסטוֹן ושלטון. אלו מתחילים לכדרר, "הממסד הממלכתי" כאילו מרסן (אבל מקשיב בכובד ראש, מהנהן ובודק ברצינות), אבל למעשה, אי אפשר אפילו לטעון שנבחרי הציבור המכובדים נגררים אחרי האג'נדה של הקיצונים, או קלישאה אחרת מהסוג הזה – כי הם כולם פשוט חלק מאותה האג'נדה, אותו החזון ואותו העתיד שהם מגשימים ביחד.

מי אמר שהממשלה לא יודעת לעבוד עם ארגוני החברה האזרחית? יודעת, ועוד איך יודעת. תשאלו את זבולון אורלב והמכון לאסטרטגיה ציונית, את "אם תרצו" ואת גדעון סער.

נתזים (16): לכל איש יש קב"א, שנתן לו הצבא

כידוע, כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד, אבל מבחינת ראש אכ"א כולנו כוח אדם איכותי. עבודתו של זאב לרר (בהנחיית יהודה שנהב) עוסקת לראשונה בהיסטוריה של המיון האתני בצה"ל. במרכז המחקר, שכותרתו קבוצות של איכות: היסטוריה חברתית של המיון בצה"ל, עומד כלי המיון הראשי של הצבא – הקב"א ("קבוצת איכות"), ולצדו עוד כמה מממערכות הנשק המתוחכמות של המאבחנות הפסיכוטכניות: הדפ"ר, "רמת ההשכלה", "רמת העברית" וריאיון "הדר"כ" (דרוג כללי). הוא מבוסס על ניתוח של מסמכים צבאיים ארכיוניים הנוגעים למערכות המיון, ועל נתונים סטטיסטים אודות הזיקה בין נתוני המיון לחלוקת העבודה האתנית בצבא. לדברי לרר, "הקב"א היווה שומר סף, או מסוט, המוודא את 'מערביות' זהותם החברתית של הנכנסים בשערי הסגמנט הראשי של הצבא".
כבר מראשית הפעלתם היה ברור כי נתוני המיון השונים מייצרים אבחנה ברורה בין אשכנזים לבין מזרחים. זאת, בכפוף ל"עקרון המערביות" שנוסח בשנות החמישים – שהוא, להגדרת המחבר, "משטר שיח אוריינטליסטי אשר ראה את 'מערביותו' של הצבא כמקור כוחו מול המרחב הערבי". במשך הזמן, "'עקרון המערביות' הגלוי והמדובר של שנות החמישים הוצפן בתוך ה'איכות' אשר הפכה למסמן מקודד של אתניות צבאית. האבחנה הגלויה בין 'מערביות' ל'מזרחיות' הוצפנה בתוך המושגים רבי הכוח 'איכות גבוהה' ו'איכות נמוכה'".
בחלקו האחרון של המחקר מתוארות היחלשותו והתרופפותו של המשטר האתני של הקב"א. בשנות ה-70, הנתונים מתארים מגמה של צמצום הפערים בין ממוצע הקב"א של מזרחים ואשכנזים, וכן התמתנות של חלוקת העבודה האתנית (למשל, יותר קצינים מזרחים).

אלכסנדר דיינקה, פיונר, 1932

מאמרו של שאול מגיד "Constucting Women from Men: The Metaphysics of Male Homosexuality Among Lurianic Kabbalists in the Sixteenth Century Safed" שפורסם בכתב העת Jewish Studies Quarterly מנתח את יחסם המורכב של מקובלי צפת למשכב זכר באמצעות (איך לא) תיאורית הג'נדר של ג'ודית בטלר, דגם 1993. חידושו העיקרי של מגיד בתחום (שמפרנס בשנים האחרונות קהילה שלמה של קווירו-קבליסטים) הוא קריאת הטקסטים הקבליים בקונטקסט ההיסטורי של היחס למשיכה הומו-אירוטית בתרבות העותמאנית-אסלאמית של המאה ה-16, שבתוכה פעלו המקובלים. על סמך כמה מקורות, מסיק המחבר שפרקטיקות הומוסקסואליות היו נפוצות בחברה שבה פעלו המקובלים, גם אם הוטל עליהן איסור. על בסיס הנחת היסוד הזאת הוא מפרש את הטופוגרפיה המינית האינטר/ביסקסואלית של הזכר הקוסמי הקבלי, זעיר אנפין. הוא מסיק שלפי האר"י, משכב זכר הוא אמנם אסור, אבל התשוקה אל הגבר אינה בלתי טבעית, כיוון שהיא למעשה תשוקה לאשה החבויה בגבר (היסוד של אמא שחבוי בתוך היסוד של זעיר אנפין).

ועוד נתזים:

כ-900 אקטיוויסטים גרמנים באים מדי שנה להפגין בבילעין (מתוך כעשרת אלפים בינלאומיים). די צייט טוען שהם יוזמים פרובוקציות מיותרות נגד המתנחלים כדי שיהיה להם מה לספר לחברים בבית

וצפריר כהן מבקר בטאץ את התמיכה חסרת הסייגים של הגרמנים בישראל

הקמפיין הלהט"בי הבינלאומי נגד ה-Pinkwashing של ישראל (הנפנוף בזכויות ההומואים לשירות מלחמת התעמולה הישראלית) מתגבר. ג'סביר פואר מקדמת את החרם הפלסטינו-קווירי על ישראל

נותק הקשר עם שליח האמורי לתת-היבשת ההודית, אבל אולי הוא במקדש בדרינאת בהימלאיה, שנפתח מחדש אחרי הפסקה של שישה חודשים לצורך דקלום המנונים ודיים

האנושות מתקרבת לנקודת סינגולאריות טכנולוגית, שבה מחשבים כבר לא יצטרכו בני אדם. ומה אנחנו נעשה אז?

המונדיאל משפר את התדמית של אפריקה? סוציולוגים טוענים שהכיסוי התקשורתי רק מעמיק את הסטריאוטיפים על "היבשת השחורה". האתנולוג קורט וכטר מזהיר מפני אנימליזירונג של השחקנים האפריקאים, למשל בפרסומת הזאת עם סמואל אטו בעירום:

אני מלך הלטאה, אני יכול לעשות כל דבר: סרט חדש על ה-Doors מצייר את ג'ים מוריסון כמהפכן חברתי

תתעדכנו: הנוער כבר מתחיל להתעייף מפייסבוק

ותנועת נשים בקירגיזיסטאן למען פיוס ונגד המלחמה

הפילוסוף לורד קווינטון, התועלתן מאוקספורד שניסח את המטאפיסיקה של שלטון תאצ'ר ונודע כ"הפילוסוף המצחיק ביותר מאז דייוויד יום", מת

ההמיספרה השמאלית: אנתולוגיה חדשה של תיאורטיקנים מהעולם הלא-מערבי

אחמדינג'אד לומד מגדעון סער, ומגביר את הפיקוח על האוניברסיטאות

לגרמניה יש נשיא חדש, ויחד איתו נכנסה לשלוס בלוו בטינה וולף, הגברת הראשונה הראשונה עם קעקוע

הטרנד החדש בספרות ההודית: סופרים בני הדאליט ("קסטת הטמאים"). יש אפילו סדנאות כתיבה לדליט וכתבי עת לשירת דליט צעירה

מאלג'יריה עד קלן – יומן מסע בגבולות האימפריה הרומית