Posts Tagged ‘גדעון לוי’

הפסדת. הפסדת. הפסדת!

27 בפברואר 2012

אלי אושרוב

הכתיבה על "העולם שאחרי" לא מצריכה יותר מידי דמיון מצידי. אני חי שם. בשבע השנים האחרונות אני גר בירושלים: עיר שבה הקטסטרופה כבר קרתה, ולכן התל אביבים כל כך שונאים אותה ומפחדים ממנה.

אבל לפני שאדבר על טיבו של האסון אני רוצה לדבר על עצמי: אני גוש דני במוצאי והגעתי לעיר, כמו לא מעט אנשים, כחייל משוחרר עם שאיפות רומנטיות. התאהבתי בירושלים, ואני יכול ממש לשחזר את מה שהרגשתי כשהגעתי לכאן ב-2004. זו תחושה שאפשר לכנות "המחנק הציוני", ושאותה אני מגדיר כאהבה למקום מהולה בפחד עמוק מאובדנו לטובת קבוצה זרה, כל זה מלווה בתחושת חוסר אונים. אני יכול לשחזר את התחושה הזו כי היא בעצם משהו הרבה יותר עמוק שמוטמע כאן כמעט בכל ילד (ציוני): להסתכל על בתים של יישוב ערבי ולפחוד שהוא "יתפשט", להסתכל על קבוצה של חרדים בבני ברק ולפחוד שעוד מעט "הם יגיעו גם לכאן". את האהבה ליווה חשש עמוק מאובדן, יותר ממה שנורמלי במצבים האלה.

במהלך הכתיבה של הפוסט הזה הציע לי גל להתייחס למאמר של גדעון לוי מהימים האחרונים. יעקב אילון הפך שם באורח פלא לגיבור של הרגע, לאחר שסירב להמשיך ולנסוע לירושלים להגיש את המהדורה של ערוץ 10 בעירנו הכבושה, הענייה והקיצונית. גל רצה שאקטול את לוי אבל אני חושב שלוי צודק. זו עיר קשה, עם סוגים שונים של כהניזם ומשיחיות-לאומנית ברחוב כהווי יום-יומי. יותר משליש מיושביה חיים בגטו ענק, לכודים בין הפריבילגיות שלהם כתושבים נחותים של ישראל ובין הגטו היותר גדול שנקרא הרשות הפלסטינית. ירושלים דווקא לא מלוכלכת כמו שעושים ממנה, אבל רמת השירותים הבסיסיים לתושב נמוכה, בטח ביחס לארנונה המפלצתית. הדבר האחרון שצריך לעשות הוא רומנטיזציה של העיר הזאת, לא מפני שאין בה כזו, פשוט כי הרומנטיקה היא אחד מהסמים המטשטשים הפופולאריים כאן. כל מיני קרנות, עמותות, וסתם אנשים הפכו אותה למשלח יד. אני לא מאשים אותם. אין כאן הרבה מקומות עבודה וצריך להתפרנס. ברצינות. אז בואו נצא מנקודת הנחה שזו עיר מחורבנת. ברוכים הבאים לעתיד.

הרומנטיקה העכשווית שמיוחסת לירושלים עוסקת ברב-תרבותיות שבה. הטענה היא שבגלל הקבוצות השונות שחיות בה היא העיר הפלורליסטית באמת (מה שמכונה לעיתים "המרקם העדין של הדו-קיום") וזאת בניגוד לתל אביב המונוליתית. הטיעון הליברלי לשכנע סטודנטים לבוא ללמוד בירושלים נשמע בערך כך: "צעירים יהודים בואו לעיר הבירה הנצחית של עם ישראל. כדאי לכם כי כאן יש רב תרבותיות". משיכה ורתיעה משמשים ברומנטיקה הזו בערבוביה.

פעיל השמאל הוותיק מיכאל ורשבסקי אמר לי פעם שהוא לא חושב שקיים "טבע האדם" ביחס לזר. לפעמים אנחנו נמשכים אליו ולעיתים נרתעים ממנו. אני לא רוצה ללעוג למי שפוחד מערבים או חרדים. הפחד הזה הוא טבעי. הבעיה היא שהפחד הזה הוא המדיניות כאן.

הפחד הזה הוא גם מה שעומד בבסיס של ארגונים שונים שקמו בירושלים בשנים האחרונות כמו "רוח חדשה", "התעוררות", "ירושלמים" והמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. לכולם יש מטרה "לחזק את ירושלים" ו"להעיר את ירושלים" ועוד סיסמאות מהסוג הזה. אולי השמות האלה לא אומרים הרבה לאנשים מחוץ לעיר אבל כאן הם הצליחו להתברג לעירייה ולעשות גם קצת רעש ברמה הארצית. בשנים הראשונות שלי בעיר הייתי פעיל ב"רוח חדשה". נכחתי בפגישות עם פקיד בכיר בעירייה והוא הזהיר אותנו ש"ירושלים עומדת לאבד את הרוב הציוני". ניר ברקת נאם בהרמת הכוסית השנתית לפעילים שאנחנו "פועלים כדי לשמור על הרוב היהודי בעיר ירושלים".

נהניתי מחלק גדול מהפעילות הזו ובעצמי תרמתי לה. כשהפסקתי להיות פעיל חשבתי שהפריעה לי הא-פוליטיות של העמותות האלה, אבל היום אני מבין שהבעיה היא קצת אחרת. כאשר שומעים סיסמאות כמו "להשאיר את הצעירים בעיר", או "לדאוג לאוכלוסייה יצרנית", כולם יודעים במי מדובר. בירושלים הרי לא חסרים צעירים. לכאורה לא צריכה להיות לי בעיה עם שדולות אינטרסים למען צעירים (אשכנזים) בוגרי אוניברסיטה ואני אפילו ממש תומך בפעילויות כמו "שבת למשפחות צעירות" שמארגנת תנועת "ירושלמים". הבעיה היא הדיבור המזויף בשם "הכלל", "למען העיר". לכן, למשל, הסיסמה של "רוח חדשה" היא "סטודנטים למען ירושלים". הדיבור הזה מגייס תורמים והוא גם המפתח למשרדי הממשלה. הסיסמאות האלה הן גם קוד ההפעלה הסודי של המלחמה הדמוגרפית.

מחוץ לירושלים הקרב הדמוגרפי משתולל בכל מקום כמעט. רק ביום שישי האחרון שודרה ביומן של ערוץ אחד עוד כתבה על תושבים בכפר יונה שרק חיפשו איכות חיים ופתאום הגיע "קרוון של בית כנסת". באשר לערבים, לזכותו של הימין יאמר שאצלו המלחמה גלויה וכשהדברים פחות מודחקים הם נוטים להופיע באופן פחות פתולוגי. במרכז ובשמאל הציוני אלה אנשים כמו גדי טאוב ובן דרור ימיני שמניפים את הדגל הדמוגרפי. אמנם תחושת המחנק שתיארתי היא לא דבר חדש, אבל נדמה שהיא הולכת ומשתלטת על יותר ויותר ישראלים בשנים האחרונות. חוסר האונים מתעצם כי יש רק דרך אחת להילחם במלחמה דמוגרפית ולהישאר אנושי: לעשות ילדים. ואת זה אף אחד מאיתנו לא מוכן לעשות. לא באמת.

בחזרה לירושלים: למה כל ארגוני הצעירים האלה לא עושים את הדבר הפשוט ועוסקים בעידוד ילודה? אני לא מדבר על משהו לא אנושי כמו לעצור ילודה אצל מישהו אחר. אני לא מציע לגור עם אחד עשר ילדים בשני חדרים. לעזאזל, "חילונים" אוהבי ירושלים, למה אתם לא מתחתנים כבר ומביאים איזו חמישייה?!

אני חושב שהרעיון ברור. כך, בעומדם מול המפלה, כל מה שנשאר ללוחמים דמוגרפיים-הומניים הוא לעסוק בסימון אובססיבי של גבולות. לחתוך את עזה מהמדינה, לחתוך את הגדה מישראל, לחתוך את מזרח העיר ממזרח העיר, לחתוך את מזרח העיר ממערב העיר, לחתוך את בית וגן מקריית יובל, לבנות פרויקט לדיור בר השגה לזוגות ש"ממצים יכולת השתכרות" (כאילו שאין אלפי חרדים עובדים בירושלים). ואני לא מתחיל לדבר כאן על האנשים שחתכו אותם ונשארו בחוץ. בספינה שלנו שואבים ושואבים אבל המים פורצים מכל החורים.

יש כל מיני סטטיסטיקות "מעודדות" על הדמוגרפיה של העיר. עצם העיסוק חסר הבושה והבלתי פוסק במספרים האלה מעיד עד כמה המצב "חמור". כירושלמי אני רואה את המפלה בעיניים שלי. "הם" פשוט בכל מקום: בפרקים, במרכזי קניות, בעבודה, באוטובוס. עשרים אחוז מהאוכלוסייה הוא לא באמת מיעוט ושלושים אחוז אדרבא. לא משנה כמה ישחקו עם הנתונים, אני מיעוט וכך זה יהיה בקרוב בכל ישראל שמחוץ לתל אביב.

אבל מה עושים עם המחנק בגרון? הרגע שבו ירושלים הופכת לאפשרות, "לעולם שאחרי" הוא לא הרגע שבו אתה מתענג על רב-תרבותיותך, נהנה להלך ברחוב ולהשקיף על אנשים "מכל השפות וכל האמונות". הרגע הזה הוא הרגע שבו אתה מבין שהפסדת.

אני לא ערבי ואני לא חרדי וגם אני לפעמים אוהב לראות אנשים דומים לי ברחוב ושיהיו לי חברים-שכנים שיבינו בדיוק על מה אני מדבר. לא הייתי רוצה שיסגרו לי את הכביש לתנועת רכב בשבת והייתי שמח אם היו יותר מסעדות פתוחות ושנוכל לשאוב אבק גם אחרי הצפירה בלי להרגיש רגשות אשם. אבל צריך גם לקחת אחריות על הבחירה הכי טבעית שלנו. אולי בעולם שאחרי אצא להיאבק על זכויותיי כמיעוט, אולי אעבור דירה ואולי בני העתידי, אינשאללה, ילמד בגן חרדי.  אבל היום הזה עוד רחוק. לפני הכול מותר להתענג על ההרגשה: הפסדת. הפסדת. הפסדת!

עכשיו אתה יכול להתחיל לדמיין.

 

(ציורים: ג'ורג'ו דה קיריקו)

מה קורה באוקלנד? צ'יטוט טרנס אטלנטי

30 באוקטובר 2011

שאול סתר וישי מישורי

שאול: אז מה בדיוק קורה באוקלנד, ישיובסקי? כשעזבתי את אזור המפרץ, לפני כחודשיים, עשה רושם שהמקום מנומנם בצורה חסרת תקנה; שדבר לא יעירו מתרדמתו הפרוגרסיביתליברלית הדוגמטית.

ישימעניין שאתה שואל, הרי צדקת. אז אוקלנד. מחאת האוהלים שם תפסה איזו תאוצה בזמן האחרון' למרות שגם היא כמובן לא חפה מאותם המאפיינים המעיקים של כל סדרת האירועים הזו מבחינה גלובאלית אקטיביסטים שגילו אתמול את המליאה, אשכנזים שבשם "איאלימות" סותמים את הפה לכל הלאלבנים שמסביבם (ואתה יודע שבקליפורניה יש לתופעה הזו שורשים אפלים במיוחד), וההיבט המעיק מכל: שיטת ה"הגברה" הבלתינסבלת, במסגרתה חוזרת מקהלת פקאצות על דברי הדובר האחרון במין הטעמה של מסכת בתיכון. זוועה.

ובכל זאת, כשגרים איזה זמן בארה"ב מבינים שמדובר בכל זאת בהתפתחות מרשימה ביותר. וההתפתחויות האחרונות פיזור אלים במיוחד של המאהל באוקלנד, כולל שימוש בגז מדמיע (!), רימוני הלם וכדורי גומי (!!) לפיזור ההפגנה עומד כנראה לסמן את "אוקיופיי אוקלנד" כחוד החנית בתנועה הזאת. השוטרים ירו באחד המפגינים, סקוט אולסן, בראשו וכמובן שהיו חייבים לבחור מטרה טפשית במיוחד מבחינתם, חייללשעבר, וטראן המלחמה בעיראק (אין לי מושג איך אומרים דבר כזה בעברית), ששוכב כעת בתרדמת בבית החולים. אני קורא כעת שהמשטרה השתמשה בכדורי גומי גם לפיזור המחנה בדנבר, כך שייתכן שמסתמנת פה תופעהההשפעה המיידית של הדבר די מדהימה – מתוכננת באוקלנד שביתה כללית בשני בנובמבר אירוע שלא התרחש כאן מאז שנות השלושים.

שאולותהיה שביתה כללית כמו שהשמאל האירופי בתחילת המאה העשרים כל כך קיווה? אם כן, זה בהחלט דרמטי. וחייל המלחמה בתרדמת באמת הצליח לעורר גם את התקשורת האמריקאית הממוסדת, סוף סוף. אבל באמת יש שם תחושה של מאבק? כי מפה זה נראה כאילו כוחות השיטור באמת אימתניים ואלימים באופן שמבייש אפילו את ישראל/פלסטין, אבל במקביל שההפגנות עצמן הן קצת, אפעס, פרווה. ובכלל המהפכה תוכל לבוא בימינו מאמריקה?!

ישי: תראה, אני לא באמת יודע. כי אני הרי לא הולך לשם [אני מזכיר לקוראים הישראלים שמדובר בנסיעה בת כמעט שעה ברכבת מסן פרנסיסקו]. השותף מעדכן אותי בפרטים, והוא טוען שמדובר ממש בקטע צבאי. והאם השוטרים אימתניים כמו בישראל/פלסטין? אתה רואה שכל הסדרים נפרעים בראש רגע אחד הם הכי מנומסים ואדיבים ואומרים לך "יס סר, נו סר", דקה אחרי זה הם רוצחים אותך בכדור גומי לראש. זה דברים שמצחיק אמנם לציין, אבל לא היו מתרחשים ברוטשילד, בכל זאת. אני גם חייב לציין שאישית זה מאוד מפחיד אותי ללכת להפגנה ולא לדעת בדיוק מה החוקים. ככה בדיוק חוטפים לפנים, הרי.

לגבי שאלתך השנייה, זה הרי בדיוק הקטע האמביוולנטי: ברור שאמריקה לא תוביל את המהלך הזה, אפילו לא אוקלנד שנחשבת מאז ומעולם רדיקאלית. רוב הדרישות של התנועה במתכונתה האמריקאית (ויותר מכך, בקונסטלציית החוף המערבי) הרי מגוחכות בעיניי; למשל, מי המציא את ה"99 אחוז" הזה?! אתה חייב להודות שמדובר בסיסמה די מטומטמת.

שאול: היו רוצחים אותי אתמול בהפגנה אם הייתי מודה בזה.

ישי: חחח! אז הלכת?

שאול: הלכתי, כן. ולמרות מה שכתב היום גדעון לוי ב"הארץ"היה די מדהים. עשרות אלפי אנשים, ורביע פהוםסטודנט פלסטיני לסוציולוגיה, שנאם, וויקי וענונו מהקטמונים ששלהבה את הקהל. "העם רוצה להגדיל את התקציב": כל כך פשוט, אבל איפה עוד אומרים את זה עשרות אלפי אנשים? ודיור ציבורי, עובדי קבלן, חוק ההסדרים? נכון, אף מילה על הפלסטינים, על השטחים הכבושים, על 1948, אני יודע (למרות שמחיאות הכפיים לחנין זועבי, לפחות מאיפה שאני עמדתי, היו רמות ומשכנעות). והמערכון של החמישיה שכתב אתגר קרת היה מטופש. ועם זאת:זה סוחףובכלל, מתי בדיוק נהיה גדעון לוי טייקון של תקשורת? במסווה של כתבנו מהכיבוש, המדווח על העוולות של היומיום, הוא הפך למי שכותב שוב ושוב את העמדה הממלכתית בעמוד הראשון של "הארץ" כל פעם שאירוע "חשוב" מתרחש: הוא הרי כבר הספיק לחגוג את האחדות הלאומית ביום ביצועה של עסקת השבויים ("יום שחרור גלעד שליט") ועכשיו גם להספיד את המאבק. הוא וקרן מרצאינו ושרון גל, הוא כקרן מרציאנו ושרון גל. מעצבן.

ישיוואלה. אני מאוד שמח לשמוע על ההפגנה. ראיתי קטע עם ויקי וענונו ביוטיוב ולא האמנתי שאני שומע דברים כאלה מרגשים בעברית. פעילי הדיור בירושלים הורסים את הבריאות הרי. לגבי גדעון לוי, אני מקבל את הביקורת שלך אבל אני חייב לציין שהוא לפחות עדיין מדווח מכדור הארץ. זאת, בניגוד לנחמיה שטרסלר, שאני פשוט לא יכול להתאפק לגביו כי קראתי בטעות את הטור המטומטם שלו ב"הארץ", ואני חייב להגיד שאם הטיפש הזה היה טורח לפחות לקרוא עיתונות באנגלית, היה קולט שמגוון פובליקציות אנארכיסטיות ושמאלניות ידועות כגון "ניו יורקר" ו"ביזנסוויק" (!) הקדישו מאמרי דיעה מחמיאים לתנועת אוקיופיי (או לפחות ביקורתיים מאוד כלפי הבנקים). מעניין מתי המבזק הזה יגיע לשטרסלר; או שאולי האורתודוקסיה הניאוליבראלית אצלו זה פשוט בילטאין, נגיד כמו הזקן הזה שתמיד בא להפגנות עם חולצה של סטאלין? חחח

יש לי כאן אסוציאציה על ולטר בנימין, שטען הרי שתפקיד ההיסטוריה לשמר את זכר הרגע המהפכני. האמנזיה הלאומית של אזרחי ארה"ב מעלה על דעתי שאולי תפקיד הרגע המהפכני (בהיפרסותו) הפוך: להזכיר לאזרחים שיש דבר כזה היסטוריה, גם ובעיקר מחוץ לגבולות "העולם", כלומר ארה"ב. כמוכן אני לא רוצה להישמע כמי שעומד מהצד ורק מתלונן. מדובר עבורי בחוויה אמביוולנטית, כי אתה מבין שמצד אחד אני מאוד מתרגש מזה ומצד שני זה הרי בדיוק מה שברחתי ממנו. מופיעות אצלי קצת חוויות דחק פוסטטראומטי שאני יכול להרחיב עליהן רק אם תבטיח שלא להגיד שאני דקדנטי.

שאולאבל אולי הדבר המהפכני (היחיד) באמריקה הוא דווקא שאין בה תודעה היסטורית? אולי עומס ההיסטוריה דווקא מונע ממשהו מהפכני לא רק מהפכה, אלא משהו מהסדר המהפכני להופיע? הרי זה מה שהאירופאים (החל מדהטוקוויל ועד בודריאר למשל; טוב, הצרפתים) חגגו באמריקה שאין לה היסטוריה, שהיא לא רוצה היסטוריה.

ומהצד השני, אולי זה לא מקרה שאוקלנד היא זו שבה ההתקוממות עזה, או לפחות שבה מיגורה ברוטלי במיוחד? זו הרי אוקלנד של הפנתרים השחורים בסוף שנות ה-60 תחילת ה-70, אוקלנד עם סצינת שירה עכשווית מרקסיסטיתרדיקלית, שחברתנו יוספה היא חלק ממנה, אוקלנד ענייה יותר, שחורה בוודאי שהרבה יותר, תוססת יותר מסן פרנסיסקו. כי הרי שום דבר לא יקרה אף פעם בסן פרנסיסקו, כפי שאמרנו לא פעם בעודנו מתהלכים ברחוב ולנסיה, או וביתר שאת ברחוב פולסום. על זה אנחנו עדיין מסכימים, נכון? או אחרת – In Oakland, now there is there there?!

ישימסכימים כל כך שזה כואב. אני חושב שהרבה פחות עוד הולך לקרות בפולסום מאשר בוולנסיה השנה בכלל היו דיווחים מכאן ועד להודעה חדשה על איך הנהלת פסטיבל הרחוב המפורסם בפולסום (שאמור להיות מוקדש למיניות קינקית, פטיש וכולי) מצנזרת אירועים וחברות על ימין ועל שמאל, נומינאלית משום שהם עסוקים בקידום מין לא מוגן. וכזכור הזירה המינית היא היחידה שעוד היה לה כאן אופק מהפכני כלשהו.

אני חושב שדווקא המאבקים המוצלחים ביותר בהתרחשו ומתרחשים בארה"ב (למשל המאבק שסיפרתי לך שהשותף שלי לא הדוגמן תחתונים אלא השני – מעורב בו נגד חברות כריית הפחם במדינת וירג'יניה המערבית) – ואני מתכוון למאבקים הבלתיסקסיים, נעדרי הוויז'ואל הטלוויזיוני, "סתם" מאבקי עובדים בני שנים מתרחשים דווקא במקומות שבהם אקטיביסטים יוצאים מגדרם לייצר היסטוריה מקומית.

כותבת אורחת מתווכחת עם שחקן פורנו: "התנועה העממית לאן?"

שאול: טוב, נכנסנו פה למצברוח קונטררבולוציונרי מסוכן. צריך להתעשת ומהר. ההיסטוריה לא תחכה לנו, או אנחנו לא נחכה לה. בכלל, אני לא אוהב את כל הדיבורים בשם ההיסטוריה. עכשיו זה לא רק "ההיסטוריה תשפוט" – כאילו זה מה שחסר בעולמנו, שיפוט – אלא צריך גם "להיות בצד הנכון של ההיסטוריה".

אולי הרגע המהפכני, כפי שכתבה פה הגר לפנינו, הוא דווקא נגד מהלכה ה"נכון" של ההיסטוריהקצת כמו רעידות האדמה שחוויתם שם בברקלי/אוקלנד/סן פרנסיסקו בשבוע האחרון – זה לא משהו שאמורים להיבנות ממנו, אלא איזה כוח הרס, כזה שפועל נגד המהלך הנכון? במובן הזה, השוטרים באוקלנד שהצליחו לירות דווקא בחייל שהיה בעיראק עשו כמובן טעות היסטרית מבחינתם. אבל הטעות הזאת היא חלק מה"טעות" שמוליכה את ההתקוממות מלכתחילה. כי הרי "הווטרנים נגד המלחמה" או "שוברים שתיקה" אצלנו גם אלה טעויות מבחינת מערך הכוח, או אפילו מבחינת מהלכה הנכון של ההיסטוריה. ואולי במובן הזה אני כן אומר משהו על ה"99 אחוז": שהטון הטריומפאליסטי שבו אנחנו הרוב המוחלט, המוחץ, בעל הכוח והשררה האמיתיים הוא אסוני בעיניי. מה אם ייאמר ההפך מזה: אנחנו חסרי הכוח הפוליטי, אולי לא כל המדינה מאחורינו ודווקא משום כך אנחנו יוצאים לרחובות?

ויותר מזה: הרי ברור שבתוך ה"99 אחוז" האלה יש קבוצות רבות עם אינטרסים פוליטיים וכלכליים שונים וסותרים. והאם אין תפקיד המהפכה קודם כל לחשוף את הסתירות המבניות המכוסות בשכבה דקה של "אחדות לאומית"? הרי ה"99 אחוז" מתיר לכל בעלשררה שאיננו יצחק תשובה לחשוב שהוא חלק מהמאבק הזה, שזה בעצם מאבק על זכויותיו. תודה רבה באמת. מה עם ה"אנחנו תשעת האחוזים התחתונים וגם אתם, שם בעשירון השלישי, קצת מתחזרים אלינו"?

ישי: אני מאוד מסכים.

אני רוצה להתחבר למה שאתה אומר כאן ממקום אחר, דרך זה שאני אודה קודם כל שאני די עייף מהפגנות. אני מתבייש בזה ורוב הסיכויים שאצא לדפוק בתוף שלי ביום ראשון כמו ילד טוב, אבל האמת היא שהדברים שדורשים כאן לא נורא מלהיבים בעיני (לא כל כך מעניינים אותי בנקים, למה לא לדרוש החזרת כל האדמות לבעליהן הילידיים? או נגיד החזרי כספים – Reparation – עצומים לשחורים על תקופת העבדות? למה לא ללכת בגדול באמת?). ושהייתי בהמון, המון הפגנות בשנים האחרונות, ושדי נמאס לי. אני כן מציין בפני עצמי (ובפניך) בסיפוק גדול שהשתתפנו שנינו בהפגנה נגד מובראכ חודשיים אחרי שעברתי לגור כאן, הרבה לפני שקראו לזה האביב הערבי.

אני לא רוצה לגולל את השיח של האקטיביסט שכל מיני "חדשים" גזלו לו את האנרכיזם שלו. אבל בהחלט כתבתי בפייסבוק שאני מתאמן בלא להרגיש אשמה כשאני לא הולך להפגנה באוקלנד שמישהו מת בה. זה עושה לי סרטים רעים ומפחיד אותי, ואני רוצה שלא להרגיש אשמות סביב זה. אני מנסה, בקיצור, למצוא גושפנקא פוליטית לעובדה שבלילה שהרגו את הבחור הזה יצאתי עם בחור לסרט. ושלצאת איתו לסרט באותו הערב היה, מבחינת החיים האישיים שלי, הדבר הכי מהפכני שקרה אצלי כבר בערך עשור. אתה מבין למה אני מתכוון? כי אני לא מנסח את זה מאוד טוב.

שאול: אני אנסח זאת כך, ותגיד לי מה אתה חושב: מבחינתי ה"מהפכני" הוא דברמה שמשנה את הסדרי ההיקשרות החברתיים, את צורות החיברות, את אופני ההתקהלות; הוא מחשבהפועלת ביחס ל"קולקטיביות" [נשמע מוכר? נכון, אני דוקטורנט ואני כותב על זה את הדיסרטציה.]

כשאתה אומר שלצאת עם בחור לסרט זה דבר מהפכני שקרה לך, אני מבין מכך שמשהו במעבר שלך מתל אביב לסן פרנסיסקו חולל שינוי בצורות ההיקשרות החברתית שאתה לוקח בהן חלק, שמתוכן אתה חי ופועל: שללכת לסרט עם מישהו, שלא לומר להזדיין כמו שהזדיינת בשנה האחרונה, היה כרוך בפתיחת אופני היקשרות מיניים, ארוטיים, ביןתרבותיים, לארקאינטלקטואלים/שמאלנייםרדיקלים, שהיו חסומים עבורך בתל אביב. זה חשוב. בתל אביב "להיות פוליטי" עבורך היה חייב לעבור דרך ההליכה להפגנות, על כל המרטירולוגיה שכרוכה בכך, ואילו בסן פרנסיסקו זה משהו אחר אבל מהו המשהו הזה, אתה יכול לומר?

ישי: הגדרת את זה יפה מאוד בעיני, ובוא נודה שיותר מחמיא לי התיאור הזה מאשר התיאור האלטרנטיבי ("סתם נמאס לו, אז הוא הלך להשתרלל עם כמה גויים בחו"ל"). יפה תיארת גם את פריעת הסדרים הפוליטיים והאירוטיים בחיי היומיום: היכולת לחבב – הן מבחינה חברתית והן מבחינה מינית – את ההומו הבורגני, או את האקטיביסטית הלבנה שאין לה מושג מהחיים שלה, או את האקדמאי שמשוכנע שבזה שהוא כותב טקסטים במחלקה לקווירולוגיה הוא מאיץ את בוא המהפכה. יש משהו מהפכני מבחינתי ביכולת לחבב בני אדם – על כל פגיעותם וחוסרמחויבותםהאורתודוקסיתלרעיוןהמהפכההנכונה – פשוט לחבב אותם כי הם שם. לעמוד בסולידאריות עם המאבק באוקלנד – לא מתוך שריפה פנימית מרטירולוגיתאישיותית כמו בכיבוש, אלא מתוך עניין ומחוייבות, אבל גם ריחוק בריא. נדמה לי שזה תרגיל שעברו גם חברי בתלאביב מול מחאת האוהלים. אני מעדיף לעבור אותה כאן 🙂

אני מציע שנתחיל לסכם כי זה גם נהיה ארוך מאוד וגם השעה היא שתיים בלילה (כרגיל).

שאול: לסיכום – כן למהפכה, כן לאוקלנד (אני יודע שזה כשלעצמו מהפכני מבחינתך – סנוב מסן פרנסיסקו), כן למהפכה באופני הגדרת המהפכה, לא לכוח השלטוני (ל-Gewalt), לא לכימות (של אחוזים, של מפגינים), לא לברוטאליות של המשטרה, וכן לזיונים.

ישי: רק זיונים מלאי תשוקה כמובן, בהסכמה והמון כבוד הדדי. ובטוחים. ומלוכלכים. נשיקה גדולה ורטובה ויאללה, לילה טוב.

איך זכות השיבה הרגה את הנכבה

15 ביוני 2011

איתמר מן

1.

כפי שאמר כאן שאול סתר, המתקפה של הכנסת נגד הדיבור על הנכבה לא יכולה היתה אלא להוליד עיסוק אובססיבי בנושא: כל ילד יודע שמה שאסור מצית מייד את הדימיון ומרטיב את החיך. וכפי שהסביר גל כץ, זה נכון במיוחד כשההורים בעצמם לא מפסיקים להפר את האיסור. בדיוק כך עושה בנימין נתניהו, כשהוא חוזר ואומר לאחרונה, אולי יותר מאיפעם, ש"48' ולא 67' היא הבעיה האמיתית". אני לא יודע אם הקביעה הזו היתה נכונה מאז ומתמיד. מה שבטוח אם לחזור לפוסט של שאול – הוא שהאיסורים האחרונים (והפרתם) יצקו אותה בבטון המזויין של החוק.

גל מברך על העובדה שנתניהו אומר את האמת, ומעדיף אותה על פני הדברים העמומים, המתוקים, של דב חנין ושל גדעון לוי. הוא אומר לנו שהדרישה הפוליטית האמיתית של הפלסטינים היא דרישה לזכות השיבה, אך מבהיר שזו מבחינתו יכולה להתקיים רק במדינה דולאומית שאיננה נראית באופק. מדינה פלסטינית בשטחים ומדינה דולאומית בשטחי ישראל כפי שרוצה חנין, אומר גל, היא סכנה קיומית לאזרחיה היהודים של ישראל. המדינה הדולאומית של גל הופכת אפוא נוסחת הרגעה כנגד האפקט שהאמת של ביבי – שהפלסטינים מעוניינים בזכות השיבה מיועדת ליצור. ראש הממשלה משתמש בה על מנת להפחיד את הציבור הישראלי מפני גל הפליטים שיזרוק אותנו לים, ולמנוע כל התייחסות פוליטית, משפטית ומעל לכל מוסרית, לדרישה לזכות השיבה.

המדינה הדולאומית עליה כותב גל, משחזרת ומקצינה כך את מה שעשו הסכמי אוסלו: דחיית הדיון בסוגיית הפליטים לעתיד משיחי בלתי נראה לעין. ואולם, מעבר לדרישותיהם לשיבה, המסר של המפגינים הלא אלימים הניבטים מהכוונות של החיילים בגבול הצפון, הוא שצריך להתייחס לדרישותיהם של הפליטים כאן ועכשיו, מבלי לחכות לבואו של המשיח, ומבלי להמתין שהזמן ייסוב לאחור. את המסר הזה לא אסד שם בפיהם, גם אם יש לו ולדומיו תפקיד באידיאולוגיה של ביבי – האידיאולוגיה שמצטרף אליה גם גל, זו שלדעתי כעת צריך לבקר.


2.

בתהליך התגבשות האמת של 48' קרה אפוא משהו שנתניהו והרשות הפלסטינית (וגם חלקים בשמאל בישראל, ביניהם גל כץ), שותפים בו: זכות השיבה הרגה את הנכבה. התפתחות זו לא היתה הכרחית, ובישראל השלטון הנוכחי הוא היחיד שמרוויח ממנה, כשהוא גורם לשמאלנים כמו גל לאפשר לבעיית הפליטים לחמוק אל ימות המשיח. כך הממשלה והכנסת דואגים ששיח הנכבה יישאר בתחומו של מאבק אלים, שניתן לדבר אותו רק בשפה האתנוצנטרית של "אנחנו" או "הם" (כשהוא בפיו של ביבי), או לכל היותר כחלק קטן מחזון אחרית הימים של המדינה הדולאומית, שכפי שכותב גל "בכלל לא עומד על הפרק". נדמה שהצליחו לשכנע את הציבור ואת גל שלא ניתן אפילו להתאבל על הפגיעה בפלסטינים ב-48', מבלי לוותר על הבית.

אבל זה לא נכון. אל מול נכבה שבמובנים רבים מעולם לא הפסיקה להתרחש, יש הרבה דברים שאפשר לעשות כאן ועכשיו. כך למשל, כשמסמנים פעילי עמותת "זוכרות" את הכפרים הפלסטינים שנחרבו על המפה, הם מדברים בראש ובראשונה בשם ההיסטוריה על רקע שנות הכחשה של האסון הפלסטיני כמעט בכל טקסט שנכתב בעברית. במובן זה, העמותה נטועה בתנאים שייצרו "ההיסטוריונים החדשים" בסוף שנות השמונים ובשנות התשעים. כיוון שפעילות זו נובעת ממחקר היסטורי, ההזמנה לפעילות העמותה אינה מחייבת הסכמה מראש לתכנית פוליטית כלשהי, אלא מחוייבות להבנתו של האסון. הבנה כזו יוצרת מקום עבורו בחיים הציבוריים בישראל, ובכך היא מהווה גם פעולה בהווה שאינו נטוע בשום חזון דולאומי מרוחק, אלא במציאות הדולאומית בה אנו תמיד-כבר חיים. גם כשמדברים פעילי העמותה על השיבה, הם עושים זאת כעניין אוטופי ומעשי בעת ובעונה אחת.

כך, מאפשרת העמותה לשיח הנכבה להופיע ולהתקיים גם בלי תרגום מיידי והכרחי לזכות השיבה ולאיום קיומי על האזרחים היהודים בישראל. כפי שגל אומר, הצעד הקונקרטי הנובע מהיגיון זה, הוא הכאה על חטא. הוא יכול למשל להוביל להתנצלות פומבית על העוול: צעד מצפוני שאינו חלק ממשא ומתן, ואינו מבקש תמורה כלשהי. אינני מסכים עם גל שפוסל הכרה כזו מפני שאיננה נותנת מענה קונקרטי לדרישה פוליטית. להיפך, דווקא העובדה שהיא אינה מספקת מענה מסוג זה היא שמעניקה לשיח הנכבה הישראלי את הכוח המיוחד שלו, אותו מנסה יותר מכל הממשלה למגר באמצעות שיח זכות השיבה כוח שטמון בו פוטנציאל לשנות את השדה הפוליטי בו תושמע כל דרישה עתידית.


3.

מי שבכל זאת מעוניינת בהיבטים מוחשיים יותר של האסון שהתרחש ב-48', עשויה למשל לחזור לחוק נכסי נפקדים. זהו חוק מדור הכינון של מדינת ישראל, אשר עומד בניגוד להיגיון הליברלי שלעתים עדיין מבקשת לעצמה מערכת המשפט הישראלית. החוק הכריז בצורה מאוד פשוטה על קרקעות פרטיות שהיו שייכות לחברים בקבוצה אתנית מסוימת כאדמות מדינה מבלי להעניק כל פיצוי לבעלים המקוריים. קשה לדמיין שהחוק, שמכוחו נגזלו קרקעותיהם של הפלסטינים שגורשו או ברחו משטחים שהפכו למדינת ישראל, היה עומד בדרישות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. שופטים ישראלים אומרים את זה, לא אני, למשל בציטוט המובא בסעיף 20 של המכתב הזה שכתבו בעדאלה. ואולם, סעיף שמירת הדינים, שמכוחו הוחל חוק היסוד מיום חקיקתו בלבד, ושמגן מפניו על חוק נכסי נפקדים, מעורר את השאלה אם באמת היתה למדינת ישראל אי פעם זכות קניין ליברלית(אגב, גם הפגיעה בשוויון הקיימת בחוק השבות מוגנת מפני ביקורת שיפוטית על ידי סעיף זה. פירוש הדבר הוא שזכות ליברלית לשוויון אינה מצריכה את ביטולו של חוק השבות, אך כן את תיקונו כך שגם אזרחי ישראל הפלסטינים יוכלו להנות מהחובות שהוא יוצר למדינה כלפי קרובי משפחה בחו"ל. על כך אולי עוד במקום אחר).  

הפחדה באמצעות "זכות השיבהמשמשת כיום להכחשת הצורך בתיקון עוולה זו במסגרת שיח הנכבה, גם בלי קשר לשיבה ולשיח זכות השיבה. כך נוצר מצב שאין במפה הפוליטית שום מפלגה שמבקשת בקשה שנראית טריוויאלית לפצות את הפלסטינים על קרקעותיהם הגזולות כעניין של עמידה על זכויות ליברליות. קשה לאמוד את ערכן של הקרקעות שניטלו מהפלסטינים או אפילו להגדירן, שכן מלבד חוק נכסי נפקדים היו כמובן דרכים רבות ושונות לגנוב קרקע. אמנם אפשר להגיד שמדובר בהתאבדות כלכלית. אבל האמת היא שאפשר, לו היינו רוצים בכך, לעשות את זה בכל מיני דרכים, כולל למשל פרישת התשלומים על פני כמה עשורים. ברור שגם זה לא עומד על הפרק, אבל העניין כאן הוא אחר – כולם מדברים על זכות השיבה, אבל אף אחד לא מדבר על זה.

מה שברור בכל מקרה הוא שפיצוי בגין אדמות אלו אינו מחייב קליטת מאות אלפי פלסטינים גם אם הוא יהיה יקר ולא פחות קשה. סוגיית הפיצויים עלתה אמנם במסגרת המשא ומתן. אולם על מנת לאפשר לנכבה להופיע (מעבר להפחדה באמצעות זכות השיבה), ניתן היה למשל להציע פיצוי כביטוי לחובה מוסרית, בלי קשר למשא ומתן ושלא על מנת לקנות בו רווחים. ברור שתהיה לכך התנגדות פלסטינית, לפחות בהתחלה, בדיוק כפי שהיתה התנגדות להסכם השילומים. אך בכל מקרה, גם בכך טמון פוטנציאל לשנות את השדה הפוליטי בו יישמעו טיעונים נוספים.

אז מדוע ההתעלמות הגורפת בפוליטיקה הישראלית מעניין כל כך פשוט ומתבקש? כשמתעלמים מההיבטים הקנייניים של הנכבה בשם הדרישה הקיימת בפי הפליטים לחזור הביתה ממש, מסייעים בניתוק בין סוגיות "פוליטיות" של זהות ומעמד, לסוגיות הלא פחות חשובות של חלוקה מחדש של העושר בישראל ובשטחים. בהקשר הזה, דווקא העמידה על זכויות קניין ליברליות מובילה להתמודדות הקשה מכולן – התמודדות עם הפערים הכלכליים. גל מזהיר מפני הסדר זמני שייתן ביטוי לזכות השיבה במדינה פלסטינית עצמאית, אשר יוביל להגירה כלכלית המונית של פליטים פלסטינים לישראל, אותה הוא משווה לכניסתם של מבקשי המקלט מאפריקה. כיוון שהוא משתתף ברדוקציה השגויה של הנכבה לזכות השיבה, הוא אינו מסוגל לראות שהמענה הראוי לחוסר השוויון הפוטנציאלי שהוא מצביע עליו אינו קשור ישירות לעניין השיבה, אלא להיבט אחר לחלוטין של הנכבה, כלומר לגזל שהיה בה. הפתרון שהוא מציע, מדינה דולאומית, כשלעצמו אינו מספיק כדי למנוע את הבעיה שהוא מדבר עליה. אם לא נתמודד עם ההיבטים הישירים יותר בהם קשורה הנכבה לענייני רכוש, סביר להניח שגם אם תהיה כאן המדינה הדולאומית שהוא מציע, הגורל של ישראל יהיה דומה לזה של דרום אפריקה אחרי האפרטהייד. כפי שהסביר אשיל מבמבה (בהרצאה המרתקת הזו על פראנץ פאנון), סיום האפרטהייד בגל של פשיעה נבע בין היתר מהעובדה שתפקידו של הקניין לא נחשב כחלק מהותי מן האפרטהייד, וכך נשמר למעשה אפרטהייד קנייני.


4.

קיימת כמובן גם שאלת האזרחות הישראלית. האם זכאים כל הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם לאזרחות ישראלית? גם כאן, לפחות בשלב הראשון, השאלה איננה מה דרישותיהם הפוליטיות של הפלסטינים אלא מה אנחנו (כל האזרחים הישראלים) חושבים שמגיע להם. אני חושב שישנם שיקולים כבדי משקל בעד וגם נגד. לכל הפחות, שאלת האזרחות לא דומה לשאלת הקרקעות: מעולם לא היתה לפליטים אזרחות כזו. מנגד, התנצלות ופיצוי כספי לא ישיבו לפלסטינים את מה שכן היה להם (או להוריהם) – זיקה לפיסת הארץ הזו ולמשפחותיהם שנותרו בה.

תהא אשר תהא הכרעתנו לגבי שאלת האזרחות, דבר אחד ברור: אין לפלסטינים "זכות שיבה" לבתיהם ממש. באלו מהם שניצלו מהריסה השתקענו. גם אם רוצים הפלסטינים ברמת הגולן שנעזוב את הבית, אין שום בסיס מוסרי או משפטי לדרישה כזו – פתרונה של העקירה אינו יכול להיות בעקירה נוספת. אך השאלה לאילו מדרישותיהם הפוליטיות של הפלסטינים ישנו בסיס כזה אינה מעניינת את גל כלל. רשימתו היא אפוא עוד ראייה לכך שמחיקת הנכבה באמצעות זכות השיבה הצליחה. היא השכיחה מאתנו את הזכויות שרכשנו לעצמנו, וגרמה לנו לפחד.

מנגד, כמו שתי הפעולות האחרות שאפשריות כבר עכשיו ושאינן כרוכות במשא ומתן – התנצלות ופיצוי הולם – גם הכרה זו בזיקה האזרחית שהיתה ונלקחה מן הפלסטינים מחזקת את האפשרות לפעולה כאן ועכשיו, עם או בלי קשר לשאלה אם ביום מן הימים תוענק לפליטים הפלסטינים שבסוריה אזרחות ישראלית. כך למשל, ניתן להתנגד להמשך נישולם של פלסטינים מזכויות אזרחיות ומקשרים אפקטיביים למולדתם. וזה בעצם ז'אנר שלם של עמדות שמתייחסות לנכבה באמצעות צו מרכזי אחד: יש להפסיק אותה. במובן הזה יש המשכיות מלאה בין המאבקים בשיח' ג'ראח ובאלעראקיב.

5.

אז יש לנו לפחות שלוש אפשרויות לפעולה בעקבות הנכבה: התנצלות, פיצוי, הענקת אזרחות ישראלית לפליטים. מדוע נבלעה כל אחת מן האפשרויות הללו בנפרד, תחת הכותרת הכללית "זכות השיבה"? אין לי ספק בכך שגם ההנהגה הפלסטינית והשלטונות שארחו אותה במשך השנים אשמים בכך. במקרים רבים מדי היה נוח לייצר מחדש את פלסטין כתמונת המראה של החזון הדולאומי המשיחי: בדיוק כפי שגל רוצה כל כך מדינה דולאומית משום שאיאפשר לדעתו לעשות דבר כדי להביא לכינונה, הסיבה שרצו כל כך לשוב אל הבית, היתה משום שזה בשום פנים ואופן לא היה אפשרי. לכן זה גם לא יכול היה להתרגם לדרישות פוליטיות אפשריות שמטבען היו חושפות אישוויונות בתוך החברה הפלסטינית עצמה ומאיימות על בעלי השררה – כיצד למשל יחולקו המשאבים, אם אכן ישולמו?

פלסטין היתה לגןעדן אבוד של בתיאבן בצל בוסתנים, ושיח השיבה שהתפתח היה שיח שיבה לבית שלי ממש, או לגרסה האידיאלית שלו שנותרה אך ורק בדימיון. נוסטלגיה זו אפשרה אינסטרומנטליזציה של הפליטים עצמם שנותרו חסרימדינה במשך שנים כה רבות בשם איויתור על זכות השיבה. אך החיים חסרי המעמד לא העניקו לפליטים זכויות שלא היו שומרים עליהן אחרת. להיפך. על אף שהביאה כמה מן השירים היפים ביותר לעולם, מחירו של שיח השיבה הזה היה מבחינתם עצום. כשצמרת אש"ף עברה לראמאללה והתפיחה כרס מכספי הסיוע שבא עם תהליך אוסלו, הפליטים במחנות בלבנון ובסוריה נותרו חסרי כל.

כפי שגל כץ אומר בצדק, שותפו האמיתי של שיח השיבה הנוסטלגי הזה בישראל הוא בנימין נתניהו, אשר רתם את הנוסטלגיה של עצי התאנה והתפוזים העצובים להפחדת הציבור הישראלי. סדר היום שהכותרת "זכות השיבה" מייצרת כיום בישראל, הוא סדר יום כוחני, שהמפגינים הלא חמושים בגבול הצפון הם אויביו המרים ביותר. זו מסתדרת כאמור גם עם עמדתו של גל, שמבקש למחוק את האיום שבה מבלי להתייחס אליו, באמצעות חזון אחרית ימים של מדינה דולאומית. אבל כל עוד אין מדינה דולאומית אסור להיכנע לסדר יום זה, ופשוט להתעלם מהמציאות הדולאומית ומהאסון שהפליטים מדברים בשמו. צריך להפריד בין השאלות השונות שהאסון הזה מעורר, ולהתייחס לכל אחת מהן בנפרד. יותר מכל, חשוב לא לענות עליהן רק כחלק ממשא ומתן, וגם לא רק כחלק מתכנית פוליטית משיחית (אם כי חלקן עשויות לסייע להורדה של תכנית כזו אל העולם), אלא להסתכל במראה ולשאול מה מכתיב צו המצפון. אין צורך עקרוני לענות על כולן באותה התשובה.

 

למה לא אלך להפגנה

4 ביוני 2011

1.

אני לא נגד הכרזה פלסטינית חד צדדית, אפילו בעד. ובכל זאת, לא אלך להפגנת השמאל היום בערב. למרות הכוונות הטובות, זה יהיה עוד מופע של אשליה עצמית. אולי עדיפה הכנות האלימה, הבלתי מבויישת, של ממשלת נתניהו-ליברמן.

נתניהו הוא ללא ספק זחוח, אידיוט, אולטרה קפיטליסט, מה שלא יהיה. אבל נדמה לי שבתחום אמירת האמת הוא דווקא מצטיין יותר מכמה מדוברי השמאל. זה לא שהם בהכרח שקרנים. לרוב הם מספרים את השקרים גם לעצמם. כך או כך, בשמאל לא אומרים אמת לציבור, ולכן אולי זה לא מפתיע שהציבור לא אוהב את השמאל.

בשבועיים האחרונים, מאז נחתתי בארץ, אני מבחין בתעשייה שלמה (מתודלקת בהרבה כסף) שנועדה לייצר את מצג השווא לפיו הסכמה ישראלית לקווי 67' תוביל להסדר שלום עם הפלסטינים. שלטי החוצות כבר נתלו בנתיבי אילון, והמיליונריםאקס שב"כניקים של הרצליה פיתוח וארסוף (שלאחרונה מצאו לעצמם הרפתקה חדשה ישראל יוזמת") נחושים להגן על האינטרסים העסקיים שלהם. אכן, כדי להציל את מעמדה הבינלאומי – ולמנוע מפולת של שווקי הייצוא – ישראל חייבת להתיישר לפי התכתיב של אובמה. והרי הרעש הפרסומי יילך ויחמיר בחודשי הקיץ, ככל שנתקרב ל"צונאמי המדיני".

אבל התכתיב של אובמה לא יוביל להסדר שלום. הרי ביבי צריך להגיד כן לגבולות 67' לא כדי להגיע להסדר אלא כדי למנוע הכרה אירופית בהכרזה חד צדדית בספטמבר. זה מה שדנקנר, עופר, אובמה, קדימה, שביט וכספית הכי פוחדים ממנו. לכן זה אולי נכון שביבי הוא אידיוט, שהרי הוא לא מבין מה האינטרס של ישראל. אבל זה נכון, כמובן, רק אם האינטרס הישראלי הוא האינטרס של האליטה הליברלית שלה. אני חושש שרוב הציבור לא יסכים עם הזיהוי הזה.

ביבי, אידיוט או לא אידיוט, אומר את האמת. הוא אמר אותה בכנסת, ממש לאחרונה: הסכסוך הוא לא על 67', אלא על 48'. הם רוצים את הבתים שלנו ביפו ובחיפה. הפלסטינים לא יסתפקו במדינה בגבולות 67'. זכות השיבה עומדת בבסיס הזהות הלאומית הפלסטינית, ולא בכדי אבו מאזן בחר לפתוח את מאמרו בניו יורק טיימס דווקא עם זיכרונות ילדותו מצפת. לכן, עד כמה שהאינטרס של ביבי ברור – למנוע ויתורים בשטחים – הנאום שלו בכנסת יותר אמיתי מכמה נאומים של דב חנין. הוא אומר לציבור את האמת, זו שהתמונות מרמת הגולן וממארון אראס שבו והוכיחו.

לארי אברמסון, בית I


בעוד ביבי מצהיר על מרכזיות 48', חנין מנצל את הערפול: הוא קורא להכיר במדינה הפלסטינית שתוכרז בספטמבר, תוך שיתוף פעולה עם המרכז הליברלי, מה שמכונה לעתים "השמאל הציוני" (למשל בהפגנה היום בערב). המסר שייצא (וכבר יוצא) לציבור יהיה, כאמור, מעוות: כאילו נסיגה מוחלטת מהשטחים תספק את הדרישות הפוליטיות הפלסטיניות ותוביל למה שמכונה "סוף הסכסוך".

פעיל מרכזי בחד"ש, כך שמעתי השבוע, סבור שהדרישה לגבולות 67' היא "טקטית". זה הדיבור בפורומים פנימיים. הציבור היהודי כנראה לא זכאי לשמוע על כך. אולי לזה התכוון חנין כשאמר לארי שביט, לפני שנתיים: "הפרויקט של פוליטיקה יהודיתערבית מסובך. צריך לדבר לשני ציבורים ולכן התוכן אותו תוכן אבל הסגנון שונה”. פירוש שלי: חד"ש מקדמת מדינה פלסטינית ביהודה, השומרון ועזה, ומדינה דו לאומית בשאר שטחי הארץ – ומטשטשת את החלק השני של החזון כשהיא פונה ליהודים.

חשוב להבהיר: אני לא מתנגד להכרזה פלסטינית בספטמבר. זו זכותו היסודית של הקרבן – אחרי 44 שנות כיבוש. לאור התמיכה הבינלאומית (גם אם החלקית) שההכרזה תקבל, היא בהחלט עשויה לקדם שינוי פוליטי חיובי, כולל בתנאי החיים של הפלסטינים, הגם שהם ימשיכו לחיות תחת כיבוש. במסגרת זו, אני גם בעד תמיכה פומבית של יהודיםישראלים בהכרזה (כמו הקמפיין של סולידריות שייח ג'ראח), שהרי יכול להיות לזה תפקיד חשוב בחיזוק ההכרה בחו"ל.

עם זאת, אני משתדל להימנע מאשליות. הסיבה שפתרון של שתי מדינות אינו יכול להביא לסוף הסכסוך נעוצה במציאות הדולאומית העמוקה שבה אנו חיים. מהצד היהודי, העובדה שיש מאות אלפי מתנחלים בשטחים אינה איזו "תקלה" היסטורית, סטייה זמנית של הציונות, אלא מעוגנת בדיאנאיי האידיאולוגי שלה. כפי שמירון רפופורט כתב השבוע, אפילו פינוי של 50 אלף מתנחלים – לא 300 אלף – יקרע את החברה הישראלית לגזרים.

מנגד, הדרישה הפלסטינית לשיבת הפליטים אינה טקטיקה של מו"מ, אלא עקרון יסוד. גם אם יירקח הסדר זמני של שתי מדינות עם מנהיגות פלסטינית חצי לגיטימית – הכולל, למשל, שיבת פליטים למדינה הפלסטינית בלבד – הוא לא יהיה יציב. אם לישראל מסתננים עשרות אלפי מהגרים עניים ממרכז אפריקה – תוך שהם חוצים מדבריות וגבולות מסוכנים – היא לא תצליח לגרום למאות אלפי פליטים עניים להישאר מעבר לקו מלאכותי הנמתח ממזרח לכפר סבא. הפערים הכלכליים העצומים בין שתי המדינות, העוצמה העודפת של ישראל, קיומם של די והותר גורמים (יהודים ופלסטינים) הנחושים לחבל באלימות בסיטואציה החדשה – כל אלה יספקו שפע הזדמנויות לקריסה והידרדרות מחודשת לאלימות.

2.

אותו סוג של שקר נואש – טקטי או עצמי – בלט בשיח סביב יום הנכבה האחרון. כל מיני גדעון לוים קראו להכיר "בכאבם של הפלסטינים", וביכו את הכחשתו, זו שבאה לביטוי בחוק הנכבה. לא טרחו לציין שההכחשה האמיתית של הכאב הפלסטיני היא מורשתן של עשרות שנות הגמוניה ציוניתליברלית. דווקא בזכות הכנות האלימה, החשופה, של שלטון נתניהוליברמן, הנכבה נוכחת, בפעם הראשונה, במרחב הציבורי הישראלי – בכותרות העיתונים ממש והפלסטינים יכולים לתבוע את עלבונם.

אבל למרות שלפלסטינים כואב, זו ממש לא הנקודה. עד כמה שאני יודע, הפלסטינים לא מחפשים רק "הכרה" בכאבם, ואפילו לא "יום זיכרון לנכבה" – גם לא מגדעון לוי, למרות שהוא נחמד ורגיש אלא מענה קונקרטי לדרישה פוליטית. הדיבור המתייפייף הזה על "הכרה בכאב" מבטא לרוב איזו תשוקה כמוסה (ולעתים מפורשת) להחליף מענה קונקרטי באיזו מחווה סמלית ריקה. אלא מה, שהנכבה לא היתה כל כך מזמן (ואפילו נמשכת), ולכן מחוות סמליות לא יעזרו כאן. ארה"ב יכלה להכיר בכאבם של האינדיאנים, אפילו לזכור אותו, רק אחרי שהיא השמידה אותם, וכך גם האוסטרים (או הפולנים, או מי לא) ביחס ליהודים. במקרה שלנו זה לא יעבוד.

ֿ


3.

אז מה אני בעצם רוצה? ראשית כל, כשמאלני אני רוצה שהשמאל יגיד את האמת לעצמו ולציבור. שורש הסכסוך הוא ב-48', ואני חושב שבשני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, יש רוב גדול שמבין את זה.

המשמעות היא שחזון פוליטי ריאלי בטווח הארוך הוא חזון דו לאומי. חזון שכזה יבטא את ההכרה במציאות שנוצרה בשטח – יותר מחצי מיליון יהודים מעבר לקו הירוק – ויאפשר מענה סביר יותר לסוגיית זכות השיבה. לציבור היהודי אין שום אינטרס לקבל מדינה פלסטינית ריקה מיהודים – כולל הטראומה האידיאולוגית והאנושית שתהיה כרוכה בפינוי מאסיבי שכזה ולצדה מדינה דו לאומית שבה אין ערובות פוליטיות לביטחונה של הקהילה היהודית, ואין הכרה בחוויה התרבותית ההיסטורית שלה, כלומר הציונות.

אני לא אומר שלציבור היהודי יש מוכנות, מנגד, לקבל הסדר דולאומי. הרי זה בכלל לא עומד כרגע על הפרק. אף אחד לא רוצה "ערובות פוליטיות לביטחון" כאשר יש לך מדינה עצמאית וצבא רבעוצמה. לכן, כרגע, מוטב לברך על ההכרזה הפלסטינית החד צדדית. יש לראות אותה כשלב נוסף במערכה פלסטינית מתמשכת, שרק למולה, לאורך שנים, עשוי הציבור היהודי לצמצם את עצמו ולהכיר בנוכחות הפוליטית של האחר. עם זאת, יש הבדל בין דרישה מהיהודים להצטמצם, לבין דרישה לביטול עצמי והעמדתם בסכנה קיומית. אני מאמין שחזון פוליטי שנותן מענה לזהות היהודיתישראלית וביטחונות לקיומה של הקהילה הזו, יוכל לזכות בעתיד בתמיכה (פעם קראתי לזה שמאל רדיקאלי ציוני).

כל עוד אנחנו לא שם – ויעבור הרבה זמן עד שנהיה שם – אני מעדיף את הבוטות הלאומנית של נתניהו על פני הפרגמטיזם של לבני או של הכוכב החדש, הבוהמיין מאיר דגן. הודות לנתניהו, ישראל יותר ויותר מבודדת וכושר התמרון שלה לצאת למלחמות חסרות אחריות צומצם מאוד (לפחות כל עוד נשיא מזיק פחות מושל בארה"ב). כך גם נוצרים התנאים לשינוי תודעתי בישראל. לעומת זאת, ממשלה של המרכז הקיצוני תוכל לחזור לנוסחה המועדפת על הציונות הליברלית, ממש כמו בעידן רבין, פרס, ברק ואולמרט: פוזות יוניות למצלמה, טנקים בלבנון ובעזה, והרבה אנשים מתים.

 

חיל ורעדה

30 בינואר 2011

כדאי להישאר דרוכים: אם המהפכה במצרים לא תיעצר, האירועים הבאים עשויים להתרחש במהירות. כמו הנפילה של האימפריה הסובייטית במזרח אירופה, כך גם הנפילה של האימפריה האמריקאית במזרח התיכון עשויה לקרות כמעט בבת אחת, אולי תוך כמה חודשים או שנים בודדות. וכמו ששנת 1989 הגדירה את הפרק השני בחיים שלנו כמו שהם נראים מאז ועד היום, כך גם שנת 2011 מגדירה את הפרק השלישי. אפשר לומר שהחודש התחיל פרק חדש לא רק בהיסטוריה של מצרים, אלא גם בחיים של כל אדם שחי במזרח התיכון.

מה שקורה במצרים הוא כל כך מפעים ומכונן, שקשה אפילו לשפוט אם הוא טוב או רע במובן שאנחנו מכירים. מה שאפשר להגיד זה שהמהפכה היא משמחת, והיתה צריכה לקרות – לטוב או לרע. אבל צריך לזכור שהסכמי קמפ דיוויד, כלומר האפשרות לנסוע לקהיר ולשתות קפה בזמאלק, הם במובן מסוים חלק ממשטר מובארכ, ומשטר מובארכ הוא חלק מהם. המשולש הוא: ברית עם ארה"ב = תמיכה אמריקאית במשטר הדיכוי של מובארכ = שלום עם ישראל. כאשר צלע אחת קורסת, הצלעות האחרות קורסות יחד איתה, או צריכות להגדיר את מקומן מחדש. אבל לא רק הן: מיותר לציין שגם הפיאדיזם ברשות הפלסטינית הוא חלק מאותו מערך שקורס עכשיו. מי שחושב שהוא בעצמו, ועצם הקיום שלו כאן, הוא לא חלק מהאימפריה האמריקאית במזרח התיכון, שירים את היד.

כך שמבחינת האזור כולו, מה שמתרחש לעינינו הוא משחק חדש, התארגנות חדשה של הכוחות ושל הקטבים הפוליטיים. מהמקום שבו אנחנו נמצאים, אפשר יהיה לשפוט את המערך החדש רק אחרי שהוא יתממש. התנועה וההתרחשות היא מלהיבה ואפילו מרוממת, אבל לגמרי לא ברור איפה נהיה בסופה, אם בכלל.

 

קהיר, 2007

אפשר לצחוק על התקשורת הישראלית שמשקשקת בפחד מול ההמון המצרי, אבל במקרה הזה היא דווקא משקשקת בצדק. גם הטענות של התקשורת על אובמה, ש"הפקיר את מובארכ", מבוססות על אמת מסוימת: הסבטקסט שלהן הוא שאמריקה תפקיר את ישראל בדיוק באותה צורה – וגם זה נכון. בקיצור, השקשוק הוא תגובה טבעית. זאת אולי תגובה יותר סבירה מהתגובה הנינוחה של גדעון לוי, שכתב:

סופו של משטר שנשען על כידונים – ידוע מראש. זה יכול להימשך שנים, והנפילה באה לעתים ברגע הפחות צפוי, אבל סופה שתקרה. לא רק דמשק ועמאן, טריפולי ורבאט, טהראן ופיונגיאנג, גם רמאללה ועזה מועדות לטלטלה… היום מצרים ומחר פלסטין; אתמול תוניס ומחרתיים עזה. לא רק שלטון הפתח ברמאללה ומשטר החמאס בעזה מועדים ליפול, אלא אולי גם, יום אחד, הכיבוש הישראלי, שבוודאי עונה על כל הקריטריונים של רודנות פשע ומשטר רשע.

הדיאגנוזה אולי נכונה, אבל הפרוגנוזה מוסרנית ודי אינפנטילית: הצדק מנצח, הדמוקרטיה הליברלית תשלוט, ושלום נצחי ישרור מפיונגיאנג ועד עזה. מתבקש להמשיך ולהגיד ששליטים נאורים דמויי גדעון לוי ימשלו בצדק בכל האומות. גם יוסי גורביץ, האיש שמגדיר את עצמו "איסלמופוב", משחק אותה גבר שלא מפחד, ופורס גרסה בורגנית-ויגית של ההיסטוריה, שבה המלך פארוק היה מין מגן הדמוקרטיה, נאצר חיסל את המורשת הזאת, ועכשיו תבוא המהפכה ותחדש את "העבר ה"חצי דמוקרטי" של מצרים. הוא לא מזכיר שחופש העיתונות בתקופה של פארוק היה רלוונטי בערך לתושבי שכונה וחצי בקהיר ובאלכסנדריה, ושנאצר היה זה שחיבר אלפי כפרים מצריים לחשמל. ובאותה רוח, מתבקש להמשיך ולהגיד שפארוק היה בעצם בלוגר ליברל, שגלש בשעות הפנאי בפורומים של משתמשי לינוקס.

הבעיה בעמדה הזאת, שאופיינית למשקיפים ליברלים שמביטים על שינויים פוליטיים דרמטיים מהמהפכה הצרפתית והלאה, שאחרי האופוריה תמיד בא השלב של "האכזבה". פתאום העם, או השליט הכריזמטי שהוא המליך על עצמו, לא מתנהג כמו שמצפים ממנו, ואז מתחילים לשאול איפה טעינו. נראה לי שעדיף לתת למהפכה במצרים להחליט לאן היא רוצה להוביל – כולל שלטון של האחים המוסלמים –  ואז לארגן אחורה את המסלול ההיסטורי שהיה צריך להוליך לשם. ונראה לי שעדיף להכיר בכך שלמצרים יש רצונות משלהם, שלא חופפים בהכרח לרצון של יוסי גורביץ (או של עפרי אילני).

ועוד הערה: גורביץ כותב ש"מחליא לראות איך הקונסנסוס הישראלי קובע שכאשר הערבים חושבים על עתידם, הם צריכים לדמיין מגף ממוסמר רומס את פניהם לנצח". אבל האבחנה הזאת לא כל כך מדויקת. אפילו מי שהסתכל על הטוקבקים ב-Ynet בימים האחרונים, יכול היה לראות שבישראל דווקא לא היה קונסנסוס, אלא תגובות מגוונות ומעניינות למתרחש במצרים – גם אם לא בדיוק התגובות שמוצאות חן "בעינינו". למשל התגובה הזאת:

בקרוב אצלנו ,נגד האליטות האשכנזיות האנטישמיות ,בעד סודנים

וערבים ונגד העם היהודי .בית השפט העליון החונטה ששולטת בעם עושקת גונבת גוזלת .דורית בייניש יושבת ראש הערב רב  . (27.01.11)

או זאת:

בישראל 3% שמאל שולטים בעליון בפרקליטות ובתקשורת (לת) (27.01.11)

או זאת:

2012

מלחמת גוג ומגוג בשער

(משה, תל אביב, 25.01.11, נשלח מהסלולרי)

וגם זאת:

אלוהים ישמור,רק לא חזרה 1973,,,,,,מזה פחדתי תמיד

(אברהם פרנקל, תל אביב, 26.01.11)

,

הוא צודק: אפשר להגיד שהנפילה של משטר מובארכ היא הכרחית ומשמחת, ובד בבד להודות שיתכן שהתוצאה שלה תהיה מלחמה כוללת. ואז, יכול להיות שהמלחמה הכוללת תביא תבוסה צבאית, שתביא לנפילת הציונות בצורתה הנוכחית – אבל לפני נפילת הציונות יש את השלב של התבוסה הצבאית, על כל המשתמע מכך.

בקיצור, אפשר לקפוץ כמו פרעושים על פיל שמתעטש. אישית, את תחושתי אל מול התמונות ממצרים הייתי מנסח בשתי המלים שבכותרת: חיל ורעדה.

ובינתיים, הרבה איחולים והערצה לעם המצרי.

מלאור עד פוקו: שתי הערות על פרשת הרב אלון

22 בפברואר 2010

1

לפני שבועיים כתבתי פה על ההאשמות נגד יצחק לאור, שאז כונה עדיין "המשורר הרדיקאל". הצטערתי לגלות שהתגובות בעניין לאור התחלקו בין צקצוק לשון ושינון של המובןמאליו (כולם מחריםמחזיקים אחר נסלי ברדה ו/או בלוגרים/ות בולטים/ות) לבין היצמדות לנראטיב הכוזב של "הרדיקאל הנרדף", תוך המתנה למשטרה שתחליט בשבילנו כיצד יש להתייחס ללאור. רק מתי מעט, בהם עמיתי ל"ארץ האמורי", העזו להציג עמדה מורכבת יותר, שגם אם לא הסכמתי איתה ביקשה להגיב לגופו של אדם ולא (רק) לגופם של מעשים. זה נשמע רע "לגופו של אדם", נכון? הרי חכמי הלוגיקה הזהירו אותנו מפני טיעוני "אד הומינם". ובכן, בניגוד לנדרש בבחינה מופשטת של טיעונים, בסיטואציות קונקרטיות איני מבין איך אפשר להגיב אחרת, שהרי גם אם מאן דהו עשה מעשה רע או מגעיל, אך טבעי שהתגובה אליו תושפע מקשת רחבה של שיקולים – החל ממעשיו בעבר, דרך המחויבות האישית שלנו אליו, עבור במניות הפוליטיות והתרבותיות שלו, ועד ההקשר הרחב יותר של הדילמה.

על רקע זה, אני מוצא עצמי מפתח הערכה עמוקה כלפי הטיפול של האליטה הציוניתדתית במעשיו של הרב מרדכי אלון. הפעילות של פורום "תקנה" מעוגנת בנסיבות הקונקרטיות של הקהילה הרלוונטית, כולל הקושי של הקרבנות למעשים כאלה להיחשף, והחשדנות הכללית כלפי המשטרה. מעבר לכך, הפורום עצמו הוא יוזמה מרשימה – כמעט מקיר לקיר – של הקהילה, מה גם שאין מדובר במין מוסד פרימורדיאלי (כמו בתי הדין של החרדים) אלא ביצירה מודעת ודינאמית ולכן נתונה פחות לסגירות ולקיפאון המאפיינים מוסדות עתיקים מדי. לבסוף, ההאשמות נגד הרב אלון לא הביאו לפסילה מוחלטת שלו ולביטול מניותיו בעבר. תחת זאת, הרטוריקה היא של "נפילה" ו"תשובה". כפי שנכתב בפורום השו"תים של אתר "מורשת" (מומלץ לבקר שם, גם בלי קשר לרב אלון), “דלתי תשובה אינם נסגרים ופתוחים בעד תלמיד חכם שכשל כבפני כל אדם". זו תשובה לשאלה שהופנתה אל הרב שמעון בן שעיה, המקדים ואומר שאין הוא מתייחס ישירות לפרשת הרב אלון כי "אינו מצוי בפרטים". כלומר בן שעיה מותיר בידי השואל את האחריות לגיבוש עמדתו בסוגיה, והשואל יעשה זאת מן הסתם על בסיס היכרותו עם הדמויות הרלוונטיות, הן הרב אלון והן אנשי פורום "תקנה" (אני עצמי נוטה אל עמדת הפורום, גם מפני שמנהגיו של הרב אלון מרתיעים אותי – האדמו"ריים, לא המיניים – וגם בשל היכרות שטחית עם הרב יובל שרלו, מראשי פורום "תקנה", שלפני חמש שנים היה נדיב ופתוח דיו כדי לאפשר לי לערוך תרגיל מתמשך באנתרופולוגיה בישיבתו בפתח תקווה. מלבד עניין בציבור הדתילאומי, התקופה שביליתי שם עוררה בי חיבה והערכה אל הרב שרלו).

ההתקפות על הטיפול בפרשת אלון מפי דוברים של השמאל החילוני מעידים פחות על בעיה של הציונות הדתית ויותר על הממסדיות המצערת של מה שמכונה כאן שמאל. מילא סימה קדמון, שכתבה ביום שישי ש"זה פוגע בלאומיות. יש היום רבנים שנמצאים מעל שר הביטחון" (רחמנא ליצלן, תכף היא תזהיר שגם אלוהים נמצא מעל שר הביטחון. מבחינתי יש מעט מאוד גורמים שהם מתחת לשר הביטחון, בכל הנוגע לסמכותם המוסרית), אבל גם גדעון לוי, המקדש את "המוסדות הממלכתיים המוסמכים", וכמוהו גליה יהב. כבר עמדו לפניי על האופן בו החתרנות של הימין הדתי, ככל שהיא מתועבת לעתים מבחינת מטרותיה, מעוררת כבוד אל מול ההזדהות המוחלטת של השמאל הציוני עם המדינה. נראה שההזדהות הזו זולגת אל השמאל (היהודי) הלא-ציוני, שגם אם הוא מיעוט זעיר מבחינה פוליטית הוא עדיין שייך, במידה רבה, להגמוניה האתנית, התרבותית והכלכלית.

2

השיח הדתי סביב מעשיו של הרב אלון, לפחות כפי שהוא עולה באינטרנט ובעיתונים, שם את המעשים ההומוארוטיים שלו על ציר אחד עם פורקני יצר אחרים. אין טיפול מפורש מדי בעובדה שמדובר דווקא בהטרדה מינית הומוסקסואלית, בניגוד להטרדה "רגילה". כך למשל, בעקבות התלונה הראשונה שהגיעה לפורום "תקנה" התבקש הרב אלון להקפיד על "דיני ייחוד" לא רק עם בנות, כבשגרה, אלא גם עם בנים (אני מסתמך פה על נחום ברנע), ובכך הודגש הדמיון בין שתי התופעות. לאחר שהתקבלה התלונה השנייה הפורום הגיע למסקנה ש"יצריו של הרב אלון חזקים ממנו". הרב ברוך אפרתי, גם הוא בשו"תים של "מורשת", מדבר על מעשיו של אלון תחת הכותרת הכוללת "מיניות", על הקדושה כמו גם הסכנות הטמונות בה, ובמשתמע – על הצורך לעצב ולרסן אותה. כך ידובר, אני מניח, גם על חטאיו של רב מטריד נשים.

אפשר להסביר זאת בניסיון של החברה הדתיתלאומית לחמוק מהדיון בהומוסקסואליות. ואולם, גם אם זה המצב, חשוב לעמוד על הנזק שיגרום דיון כזה, אם הוא יתנהל (כפי שכבר קורה, ואולי באופן בלתי נמנע) לפי המודל המערביחילוני.

מישל פוקו. תולדות המיניות הדוסית

מו"ר מישל פוקו כתב ב"תולדות המיניות" (חלק א': הרצון לדעת) כי הדיבור האובססיבי על מין במאה ה-19 יצר טיפוסי זהות חדשים. אדם הפורק לעתים יצרים הומוארוטיים הפך פתאום בפי רופאים ופסיכיאטרים – ומאוחר יותר בפי כל – ל"הומוסקסואל" (והמהדרין יכתבו “הומוסכסואל”), לאחר שפעולותיו הוגדרו כ"סטייה" וזוהו עם גופו ממש. מאה שנה מאוחר יותר, הזיהוי הזה הפך כלי לשחרור, שהרי אם מאן דהו הוא הומו באופן "טבעי", אז חזקה על החברה הליברלית שהיא חייבת לאפשר לו לממש את עצמו. כך יצא שג'ון קרי, המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב ב-2004, הכריז שהומוסקסואליות אינה בחירה, שהרי אפשר לשאול את הלסבית מרי צ'ייני (בתו של סגן הנשיא דאז), והיא תגיד לכם ש"היא נולדה ככה". כאילו הומואים אינם זכאים לשוויון גם אם זו דווקא כן בחירה (וכאילו הגבול בין בחירה לגזירה הוא ברור כל כך).

ההבחנה החדה בין הומו לסטרייט, עד כמה שהיא היתה יעילה מבחינה פוליטית, היא גם מסוכנת, שכן בעתות מצוקה קבלה של האחר יכולה להפוך במהירות להוקעה. סובלנות בת קיימא, לדעתי, אינה נשענת על כיבוד האחר בלבד, אלא על ההבנה שההבדלים אינם חדים כפי שעשוי להיראות, שהומוסקסואליות (כמו הטרוסקסואליות) היא חלק מהמערך הנפשי (והמיני) של כולם. כיבוד האחר רק בשל אחרותו הוא רעיון יפה, ואולי גם חיוני לעתים, אבל מפוקפק ומוגבל מבחינה פוליטית.

השיח סביב פרשת הרב אלון מדגים, אם כך, סובלנות מסוג שונה, המעוגנת דווקא בדמיון – ולא בהבדל הרדיקאלי לכאורה – בין יחסים מיניים מגוונים. אפשר היה לקוות שהדרך לשחרור הנדרש של ההומוארוטיקה (וההומוארוטיקאים/ות) בחברה הדתית לא תעבור דרך הקטגוריות המהותניות המוכרות. ובכל זאת, אולי זה נתיב שחייבים ללכת בו, בתקווה שהוא יוביל בהמשך לשחרור עמוק יותר. בתרבות הביולוגיסטית שלנו, שבה זהותו של אדם היא פונקציה של מערכת הרבייה שלו, השחרור חייב כנראה לעבור ב"טבע".

למעשה, זה קורה כבר עכשיו, לצד השיח על הרב אלון (ואולי גם כשמדברים על הרב עצמו בחדרי חדרים): השואלים באתר "מורשת" המתלבטים לגבי זהותם המינית משתמשים לא אחת בביטוי "נטיות הפוכות", ובבואם לבקש סעד מהרבנים הם מציגים עצמם כאחרים מוחלטים לעומת החברה הנורמטיבית, כמי שההומוסקסואליות שלהם היא טבעית, הכרח בל יגונה (כך למשל בשו”ת הזה הממוען אל הרב שרלו, הנחשב קשוב במיוחד לבעלי ה”נטיות”). נראה, איפוא, שגם אצל הדוסים הטבע משפיע – ומתחרה היטב באלוהים.