Posts Tagged ‘גדי טאוב’

וביערת הרע מקרבך

3 באפריל 2012

 דניאל רוזנברג

העיסוק הדתי בעצמנו והחיטוט אחרי עומקים ומשמעות פנימיים (יש לי איזה חשד שהם לא נמצאים שם בכלל, אבל זה כבר עניין לרשימה אחרת) הוא חלופה שאינה מעוררת כבוד. חלופה למאבק לצדק ולשוויון, חלופה להיותך חבר מודאג ואיכפתי בקהילה, חלופה לכל פעילות מחאה פוליטית, חברתית או אינטלקטואלית. (שלי יחימוביץ')

אחד המוטיבים החוזרים בשיח הציבורי הישראלי הוא הטענה עלפיה על פיו החיסול התרבותי של מדינת הרווחה, ההגדלה המשמעותית של מנגנוני השוק במשק, ההפרטה, מהלכי הדה-רגולציה וכו' וכו' לא היו יכולים לקרום עור וגידים ללא שינוי תרבותי מקיף ועמוק שחל בתודעתם של האנשים. הפוליטיקה הכלכלית איננה סתם פוליטיקה שעוסקת במאזנים, גרעונות, מיסים וכדומה, אלא עוסקת, ובמידה רבה תכליתה היא, עיצוב התודעה, או "הנשמה" לפי הפראזה השחורה של מרגרט תאצ'ר. הפרטת החברות הממשלתיות לא היתה יכולה לבוא ללא "הפרטת התודעה", המעבר למערכת רווחה ביזורית וולנטרית לא יכול היה לבוא ללא "מיגזור" החברה הישראלית, וכהנה וכהנה דוגמאות. במידה רבה מדובר כאן בניסוח מחדש של המשפט המרקסיסטי הקלאסי הטוען כי ההוויה קובעת את התודעה, והכרזה משתמעת כי התודעה התרבותית, בניין העל, בדרכו החמקמקה, חוזר להשפיע על הבסיס הכלכלי ומתנה אותו.

הדמויות המשחקות את האשמים בסיפור זה נוטות להתחלף לפי טעמו של המספר: החל מנאומים של בנימין נתניהו מהתקופה שהיה שר אוצר, שהצליח, במהלך של "הסברה", לצייר את המגזר הציבורי בתור האיש השמן הרוכב על גב האיש הרזה, ועד לנראטיבים העולים לרמת רזולוציה רחבה יותר, ומתארים את התעכרותה של המנטליות הישראלית הסולידריות החל משנות ה-80 או ה-70. סדרה של תאריכי מפתח נוטה להופיע בהסבר מסוג זה: 1985, 1977, ואפילו, אצל מיטיבי הלכת התיאורטיים, 1967. היתה זו הליברליזציה של שנות ה-90 אשר העבירה את הדור הצעיר על דעתו וגרמה לו להתמכר לטקסטים אינדיבידואליסטים בלתי-מגויסים; לא, היה זה מנחם בגין, אשר זרע אגואיזם בקרב מעמד הביניים וה"אליטות" והעביר אותן על דעתם; היה זה כיבוש השטחים, אשר מנע ביסוס של תודעה אזרחית שיתופית.

בתי המדרש – ואף צורות אחרות של "תרבות חיים חיובית" – אינם אלא עוד גילוי של מחאה מופרטת המסתגלת להנחותיו של משטר ההפרטה ומאשררת אותו. (דני גוטויין)

עם זאת, יש לציין כי סיפור זה, על תאריו ואיוריו, איננו מוגבל למדורות השבט השמאלנית; גם הימין, לפחות אותם חלקים בו המבכים את המדיניות הכלכלית הליברלית (בעיקר, אך לא רק, בכל הנוגע בעניינים הנוגעים להחזקה הממשלתית בקרקעות מדינה), משתמשים באותו שיח תרבותי-ציביליזציוני כדי להסביר מהלכים במדיניות כלכלית; גם מבחינת אותם אנשי ימין, היתה זו התודעה, המנטליות, השפה הליברלית, אשר השתתפה באותה תבוסה מהוללת של מדינת הרווחה. השחקנים כאן נוטים להיות שונים: במקום מנחם בגין תופיע דמותו של אהרון ברק בתור הדמון הליברלי, במקום הליכוד, מרצ, אבל התזה נוטה להיות דומה.

המוטיב העולה וחוזר בסיפורים אלה הוא של התפקרות הדור הצעיר. היו אלה הצעירים, הסטודנטים, בני הנוער, שפרקו מעל עצמם את העול ופנו לאינדיבידואליזם חסר פשרות, אשר בתורו אפשר את השחתת המנגנונים הקולקטיביים, את הפרטת קרנות הפנסיה, את מכירת כור, את הפקרת הקיבוצים. שוכני גילמן, הטיילים בארצות המזרח, המשתמטים, צרכני תכניות הטלוויזיה והספרות התל אביבית, כל אלה היו ביטוי של אותה מדיניות מפריטה, שביקשה לחסל את ה"כולנו" ולהחליפו בעדר סתום של אינדיבידואלים. השירה המשותפת בציבור הוחלפה בקול הבודד של המבצע בתכניות אמנות טלוויזיוניות, מדורי החדשות בעיתונים הוחלפו במדורי דעות, או אפילו בניו-ג'ורנליזם נרקיסיסטי.

המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית שהצעיר הישראלי חי בה הפכה אותו פגיע במיוחד לקסם הבקכי; אולם ההיקף והעוצמה החריגים של ההיענות לפיתוי זה בישראל לא היו מתאפשרים לולא נכשלה החברה ביצירתו של אתוס תרבותי מנוגד. הרנסנס הניאו-פגני של תרבות ה"אקסטזי" משגשג בוואקום הרוחני והערכי שהותירה אחריה דעיכת הציונות הישנה, והוא ניזון מחוסר האמון שחשים צעירים רבים כלפי כל מה שמזכיר את הסיסמאות וההבטחות הגדולות משכבר. (אסף שגיב)

ניתן להכין רשימה חלקית של מקדמי תזה ציביליזציונית זו: גדי טאוב, , פרופסור דני גוטויין, בן דרור ימיני, במידה מסוימת אסף שגיב, במידה רבה שלי יחימוביץ', אריק גלסנר, וגם (לעניות דעתו של כותב שורות אלה) רועי צ'יקי ארד; היא גם זוכה ליצוג בבמת השמאל הרדיקלי ההם ובאופן נרחב על דפי המגזין "ארץ אחרת". כל אלה כותבים, מי יותר מי פחות, בעד הרעיון כי היו אלה תהליכים תרבותיים, בעיקר כאלה שנתנו את אותותיהם בילידי שנות ה-80 המוקדמות, אשר הובילו, אפשרו, וקיימו את המדיניות הכלכלית הליברלית, שאותה הם בתורם מגנים. בדרכיהם היחידיות הם מדגימים תזה זו, בספרות, במחקר, בשירה; הם מקשרים בין כרטיס האשראי לסצנת הפיק-אפ, בין חוק ההסדרים לרפרטואר הקולנוע הישראלי, בין החיפוש העצמי האקזיסטנציאלי לבין הביקור בחנות הכלבו.

כשלעצמה, הוקעה תרבותית איננה עניין חדש במחוזותינו. זכורים דבריו של אברהם שפירא שגידף את הנוער של זמנו על הדקדנטיות וקהות החושים שלו, וכמובן שגם בתקופת הציונות הקלאסית לא היו חסרים דוברים מסוג זה. החידוש נמצא במקום אחר, והוא בזהות הדוברים. המקדמים את התזה הציביליזציונית אינם עסקנים מפא"יניקים או מחנכים קשי יום המבקשים להחזיר את הנוער למוטב (ס. יזהר, בהוקעתו את "דור האספרסו", דיבר כחבר כנסת, איש ממסד, לא פחות מאשר כאיש רוח). מדובר, כמעט בכל המקרים, בנפשות הפועלות באותו שדה תרבותי עצמו כמו מושאי הביקורת שלו, ואשר ניתן בהחלט להגדירן כחלק מאותה קבוצה מנותקת אשר זוכה אצלם לביקורת. רובם ככולם אנשים משכילים, בעלי טעם גבוה ומעלה, רובם קשורים לגופי האקדמיה, התקשורת או היצירה. רובם ככולם חוגגים, ובוודאי מרוויחים באופנים רבים, מאותה פתיחות ליברלית אותה הם מוקיעים. כיצד אם כן ניתן להבין יציאה זו של המיליה התרבותי כנגד בשר מבשרו? כיצד ניתן להבין ביקורת של אנשי תרבות על אותה התרבות שמהם הם יונקים?

מזיל דמעות על הכרית

כשגונבים לכולם את המזרונים

המשורר

(רועי צ'יקי ארד)

התשובות על כך עשויות להיות רבות ומגוונות. החל ממאבק בין אליטות על משאבים הולכים ומצטמצמים וכלה בביקורת פוליטית, שהיא בבחינת פק"ל לאדם יוצר בתקופתנו, המופנית כלפי המטרות המוכרות, הקרובות לבית. כל תשובות אלה, לגיטימיות ככל שיהיו, לא מסבירות את העניין לאשורו. על התשובה לקחת בחשבון את החדווה בה נעשית ביקורת זו, את התשוקה המוקרנת ממנה, ואת האירוניה, שהינה בוודאי מודעת לעצמה, בה נחרצת הלשון כלפי אותם נהנתנים. כאשר עיתונאי כלשהו מוקיע את החזון הפוסט-מודרני הניאו-ליברלי בספריה של אורלי קסטל בלום, ולאחר מכן ממהר לפתיחת תערוכה בגלריה אופנתית כלשהי, לא ניתן להבין זאת ללא התייחסות לפיצול האירוני, ואולי אף הטרגי, הנובע מכך.

לא כאן המקום להתעמת עם גישה זו, לנסות לאמת או לחילופין להפריך אותה (במידה והדבר אפשרי). יש להבין גישה זו, לנתח ולנסות אולי לחזות את השלכותיה במישור הפוליטי. ניתן במידה מסוימת להקביל את קורותיה של התזה הציביליזציונית לתופעה נוספת השגורה בשיח הציבורי המקומי, היא הניאו-ציונות. כמו הניאו-ציונות, מבקשת גם התזה הציביליזציונית להבין תהליכים פוליטיים וחברתיים במושגים תרבותיים וסמליים; כמו הניאו-ציונות גם היא מבוססת על "היפוך הפירמידה": העמדת הקונקרטי על הסימבולי, המוחשי על המופשט, הפיזיס על האתוס. את ההשלכות של השיח הניאו-ציוני מכירים כולנו היטב: ועדות חקירה פרלמנטריות לנושא החומרים המועברים באקדמיה, נאומים חוצבי להבות כנגד הצגות תיאטרון בלתי-ציוניות, הקמת קרנות שונות למען עידוד קולנוע ציוני וכיוצא בזאת. המהלך הניאו-ציוני, יש להוסיף, גם חופף לתזה הציביליזציונית מבחינת החברותא שלו (בעיקר באגפה השמאלי של הניאו-ציונות, גדי טאוב ואנשי השמאל הלאומי).

יש קו ישיר בין תרבות שמקדשת את את המימוש והחיפוש העצמיים לבין הסיפור הכלכלי חובק הכל של הקפיטליזם המאוחר שבו היא מתקיימת, גם אם היא מצטופפת בבית קפה קטן וססגוני בתל אביב. (תודעה כוזבת)

האם ניתן לצפות לתהליך דומה שיניע השיח הציביליזציוני? מוקדם לומר. יתכן מאוד כי הוא יזכה לביטוי בגל הבא של המחאה החברתית, אם וכאשר תפרוץ בקיץ הקרוב. ניתן בנקל לדמיין איך יראה ביטוי זה: פניה כנגד "יושבי בתי הקפה המנותקים", נאומים חוצבי להבות המבקשים לטלטל את "ההיפסטרים משינקין", ואולי אף הצעות לסדר היום הכוללות סגירת ארועי שירה דקדנטיים לטובת תרבות עממית אותנטית עזה. רעיונות אלה אולי נשמעים דמיוניים, אך ניתן רק להזכר במהפכה הצרפתית, אשר בשנות הטרור שלה כלאה את אלו שלבשו בגדים "לא אזרחים". כל מהפכה ודרישותיה התרבותיות.

מה שחשוב להבין הוא שהקריאה מחדש של הטקסטים והמעש התרבותי של אותם מבקרים, מובילה באופן בלתי נמנע לפוליטיזציה של אותם טקסטים, ושל התרבות בכלל. פוליטיזציה, בסופו של עניין, משמעה עיסוק קונפליקטואלי, בו יש צדדים, וויכוחים, ומאבקים. במיוחד על רקע תקופות רדיקליות, אותם מבקרים אמורים לקחת בחשבון כי דבריהם עלולים להלקח, ואכן נלקחים, כקריאה לפעולה אשר תטלטל את האוטונומיה היחסית שממנה נהנת היצירה התרבותית, על סוגיה וגווניה, בארץ. מי שלא ירצה את המרד התל אביבי, יזכה, כך נראה, בהעמדה בשלשות אצל גדעון סער.

(הדימויים: חגיגות הקמת קולחוז ברומניה (1949); כרזה של פרויקט הקולקטיביזציה בברה"מ (1930); אנדרטה באדיס אבבה מתקופת השלטון הקומוניסטי – האינטלקטואלים עם העם)

השמאל הדו לאומי

18 באפריל 2010

1.

"השמאל הלאומי", המניפסט האנטי ליברלי של שמוליק הספרי ואלדד יניב, מביא לשיא תופעה שנולדה אי שם בשלהי האינתיפאדה השנייה. זהו גלגול עכשווי להתבכיינות קדומה יותר, שהיתה ידועה בשמות כמו "שמאלנים לשעבר", “שמאלנים שהתפכחו", “השמאל המאוכזב". ממה הם התאכזבו? מהפלסטינים כמובן, שאחרי עשור בו הוכפל מספר המתנחלים והקולוניזאציה של השטחים העמיקה, תקעו סיכה בבלון הנפוח שכונה "אוסלו". במקום להסיק מסקנות, להביט פנימה לשם שינוי, יניב והספרי יחד עם גדי טאוב, דן מרגלית, בן כספית (והרשימה ארוכה) — גילו את הנוסחה להצלת השמאל: עוד מאותו דבר. עוד מפא"י, עוד חולצות כחולות, עוד פוזהסוציאליסטיתלהמוניםומגדליאקירובלמנהיגים, עוד גזענות נגד ערבים ומזרחים, עוד הטוביםלטייסוהטובותלחייםרמון.

משה אורנג'דה. מי שצוחק אחרון

השמאל הלאומי הוא איתות מצוקהכותביו (ובני מינם) עדיין נהנים מהשפעה רבה, מציפי לבני ועד האחים עופר, אבל אין להם מה להגיד לציבור הישראלי. לכן הם חוזרים על הסיסמאות הישנות והשחוקות, אלה שאפילו לרבין הביאו ניצחון על חוט השערה, וזה היה לפני רוב העלייה מרוסיה ושינויים דמוגרפיים אחרים. הקבוצה החברתית שיניב ואלדד מייצגים, זו שברוך קימרלינג כינה פעם "האחוס"לים", איבדה את זה לבלי שוב: היא אמנם נהנית מהכיבוש ברמת החי"ל ובהרצליה פיתוח, אבל היא הולכת ומתכווצת מבחינה דמוגרפית ונפרדת משארית היוקרה הסימבולית שהיתה לה. אם ימצאו פעם את מכתב ההתאבדות של דודו טופז, זה מה שיהיה כתוב שם: הצ'חצ'חים ניצחו. מזמן.

עם זאת, אני שמח על תופעת השמאל הלאומי – ולא רק מפני שהפוטנציאל האלקטורלי שלה קלוש כל כך. המסכות נקרעות. במשך עשרות שנים היה "השמאל הלאומי" המובן מאליו הפוליטי. איש לא טרח לנסח אותו. היו המרוקאים שהקימו את ש"ס והרוסים שהקימו את "ישראל בעלייה". האחוס"לים, לעומת זאת, היו התקן של החברה הישראלית, אלה שאינם זקוקים להגדרה. גם האידיאולוגיה שלהם נותרה מטושטשת. כפי שכותבים הספרי ויניב, "ימני הוא שמרן, מאוהב במלים, פולמוסן", ואילו השמאל "עושה”, לא מדבר יותר מדי (סעיף 2 במניפסט האימים).

כעת הם נאלצים לדבר סוף סוף וחושפים את פרצופם האמיתי: צריך לתמוך במלחמה הרצחנית בעזה (המכונה במניפסט "מלחמונת, עזה סימן 2”), להציע לממשלה “להכות על המקום, בכוח והרבה”, להתנות זכויות אזרח בסיסיות בשירות במה שהם מכנים צה"ל 2 ("צבא החובה לישראל"), כלומר בשת"פ עם הרפובליקה הגזענית והמיליטריסטית שלהם. בקיצור: דמוקרטיה ליברלית ליהודים טובים מהמיינסטרים, דמוקרטיה מוגבלת ומפוקחת לערבים בשטחי 48 (כלומר לאלה מהם שלא גורשו), דיכוי ואלימות כלפי הערבים בשטחי 67, “קיר ברזל" מול העולם הערבי. כך מתגלה האג'נדה הגזענית שלהם קבל עם ועולם, ופותחת את הדרך ליותר לחץ וחרם.

הקבוצה שהכי מעצבנת את האלדד יניבים, הבן כספיתים והגדי טאובים היא היהודים הרעים, השמאל היהודי. עם הערבים אפשר לחיות. הם ערבים. כך גם עם "הזירה הבינלאומית". מה כבר אפשר לצפות מכמה פקידי או"ם חיוורים? כל אחד ממלא את תפקידו במשחק. אבל השמאל עושים בעיות. הם זזים, חוצים את החומות במקום לפטרל לאורכן, הם מעבירים לגולדסטון מידע על פשעי מלחמה, הם מזדיינות עם ערבים. אנשים כמו כספית, בן דרור ימיני וגדי טאוב עוסקים באופן אובססיבי בסימון גבולות, לא רק בינם לערבים אלא בעיקר בינם לבין השמאל הרדיקאלי, הבוגדני והחתרני.

2.

עמיר בניון. גם הוא נגדנו

אחת הטענות השגורות נגד השמאל הרדיקאלי – או יותר נכון, נגד השמאל היהודי הרדיקאלי – היא שהשמאל הזה מנוכר למציאות הישראלית ולקבוצת ההתייחסות שלו, ציבור דוברי העברית בארץ. במניפסט של יניב והספרי נאמר שהשמאל אכן "שכח מה זה להיות יהודי". כך טוען גם אסף שגיב, עורך כתב העת "תכלת", בסוף לא אינטיליגנטי לסקירה אינטיליגנטית שפרסם לאחרונה על השמאל הרדיקאלי בישראל. שגיב חוזר על הקלישאה לפיה צריך לעמוד במחסום ו"לתקן מבפנים".

כעת, אם ישראל היא אכן המדינה שהספרי ויניב אוהבים (והיא כזו, לצערנו), קשה להאשים אותנו בניכור. יתרה מכך, לא סביר שימדדו את המעורבות של השמאל בחברה הישראלית לפי השירות הצבאי, שהרי הטענה השמאלית אינה רק מוסרית –כלומר גורסת שהשירות הצבאי מהווה שיתוף פעולה עם דיכוי ורצח פלסטינים. זו טענה הפונה פנימה, קוראת תיגר על התוכן המקובל של המושג "ישראליות", ומציעה תוכן חלופי שאינו כולל את המיליטריזם האלדד יניבי.

ובכל זאת, אני רוצה להרים את הכפפה של תוקפי השמאל. אני מסכים שבשמאל הרדיקאלי היהודי לא מדברים מספיק עלינו, היהודים, וכבר כתבתי על זה בפוסט הראשון שלי בארץ האמורי, כביקורת על יצחק לאור. לכן, בהשראת ספרו מעורר המחשבה של יהודה שנהב,"במלכודת הקו הירוק", אני מציע אלטרנטיבה שמאלית, שוויונית ולאומית למופע האימים של הספרי ובני מינו: השמאל הדו לאומי.

במקום להתווכח שוב סביב ההבחנה מדינה אחת/שתיים, אני מציע הבחנה אחרת, מעוגנת יותר בקרקע המציאות: חשיבה דו לאומית מול חשיבה הגמונית.

חשיבה דו לאומית רואה את השטח שבין הים לירדן כיחידה פוליטית אחת, שניהולה מחייב שיתוף פעולה הדוק ושוויוני בין שתי הקבוצות הלאומיות החיות בה. קשה, עד בלתי אפשרי, להציב גבולות בין האוכלוסיות המעורבבות, ולבטח אי אפשר לחצות את מאגרי מי התהום. לכן, גם אם פורמאלית הפתרון יבוא בדמותן של שתי מדינות, המדינות הללו ייאלצו לקיים מערך צפוף של קשרים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים. יתרה מכך, בישראל גופא (של אחרי החלוקה) תימשך התביעה העיקשת והצודקת של האזרחים הערבים לזכויות קולקטיביות, וקבלתה תגרור הסדרים דולאומיים בשטחי 48 (כפי שכבר מוצע במסמך "החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל”). מגמה זו תתחזק אם יינתן מענה הולם לבעיית הפליטים הפלסטינים, באופן שיגדיל מן הסתם את מספר האזרחים הערבים בצד המערבי של הקו הירוק.

כמובן, אפשרי גם פתרון של שתי מדינות לפי הפנטזיה של "השמאל הלאומי", כלומר במסגרת החשיבה ההגמונית. במציאות כזו, של מדינה ענייה וצפופה (במיוחד אחרי קליטת מיליוני פליטים) לצד מדינה עשירה ומפונקת, הדרך היחידה להשאיר את הגבול סגור ואטום תהיה באמצעות שימור וביצור ההגמוניה היהודית במרחב – ורצועת עזה היא דוגמא מצויינת לכך. במציאות כזו, הכיבוש בעצם אינו פוסק ואילו הדיכוי וממדי ההרג רק מתרחבים. לפיכך, פתרון של שתי מדינות במסגרת החשיבה ההגמונית, משמעו בעצם מדינה אחת עם הגמוניה יהודית, בדומה למצב הנוכחי, כלומר דמוקרטיה לאדונים ומובלעות בנטוסטניות לילידים (נכון, כמו בדרום אפריקה). השטח שבין הים לנהר היה מחולק במאה הקודמת ל-19 שנים בלבד, וגם אז נחדר תדיר על ידי פליטים שביקשו לשוב לכפרים מהם גורשו. גם אז נשמרה החלוקה באמצעות מלחמות גבול תכופות והפלנגות של מאיר הר ציון ואריק שרון.

לפיכך, כל מי שתומך בשוויון, כלומר כל מי שהוא שמאלני, צריך לחשוב דו לאומית. אבל גם כל מי שהוא לאומי, כלומר כל מי שמזדהה עם הקהילה היהודית בארץ וחרד לשלומה, צריך לחשוב ככה. אחרי הכל, ההגמוניה הצבאית של היהודים היא הגמוניה אמריקאית במסכה, אולם אמריקה לא תהיה שם לעד. היא נחלשת כבר עכשיו. הריאלפוליטיק של אובמה מתחיל לבטא את התובנה הזו, אולם הפרשנים המלומדים שלנו עדיין מתקשים להבין את הכתובת המרוחה על הקיר. יתרה מכך, המשך ההתבצרות ההגמונית משמעו שיתוק תרבותי והמשך טיפוחה של הוויה מיליטריסטית וגזענית. מעבר לעובדה שלא כיף לחיות במדינה כזו, זה גם סותר כל רציונאל ציוני הומאניסטי.

לכן, כדי להגן על היהודים בישראל ולאפשר התפתחות ויצירתיות תרבותית יש להשתלב במרחב ולעמוד בנורמות הבינלאומיות – והדרך לשם עוברת בחשיבה דו לאומית. אתם יכולים (אבל לא חייבים) לקרוא לזה ציונות. ככה מרטין בובר והוגו ברגמן קראו לזה.

זאת ועוד, חשיבה דו לאומית גם פותחת אופציות לשוויון בתוך הקהילה היהודית. כשכתבתי קודם "הגמוניה יהודית", התכוונתי הרי להגמוניה של נוחי דנקנר, שרי אריסון, שלדון אדלסון ולהבדיל, אצולת הקרקע הוותיקה. חשיבה דו לאומית מערערת על משטר הקרקעות שהתעצב עם ההפקעה המאסיבית של 48 ועל המגמות הנאוליברליות של העשורים האחרונים (אלה ששימרו את הכיבוש באמצעים אחרים, כפי שהיטיב לתאר דני גוטוויין, למרות מסקנותיו השגויות). במסגרת שידוד המערכות הנדרש כדי לתקן את העוולות כלפי הפלסטינים, צריכה להתאפשר גם חלוקהמחדש של המשאבים, החומריים והסימבוליים, בתוך הציבור היהודי. הקבוצות שהורחקו היסטורית מהעוגה בשל הערביות שלהם יוכלו לקבל את מרכז הבמה. ערביותם של היהודים הערבים תהפוך בתוך כך לנכס תרבותי ופוליטי. חשיבה דו לאומית, איפוא, אינה רק שוויונית אלא גם יהודית. היא מונעת מתוך דאגה לאינטרסים התרבותיים, הפוליטיים והביטחוניים של הקהילה היהודית ומתוך סולידריות עם קבוצות מקופחות בתוכה.

חשיבה דו לאומית היא בראש ובראשונה פוליטית, במובן זה שהיא אינה חרדה מהמציאות אלא רואה בה כר לשינוי והתפתחות. בניגוד לחשיבה הגמונית, הנצמדת להווה מתוך אשליה שהוא לא ייגמר לעולם, חשיבה דו לאומית מביטה לעתיד אבל גם לא חוששת להביט לעבר. לעומת החשיבה ההגמונית, המשותקת על ידי רגשי אשם ו”חוק הנכבה”, חשיבה דו לאומית חוזרת לעבר כדי לחפש בו מפתח לעתיד אחר. היא לא נעולה על הפנטזיה לפיה כל הרעות החלו ב-67 ו"היה פה שמח לפני שנולדתי" (פוליטיקה היא לא נוסטלגיה, למרות שגם אני מחבב את אריק איינשטיין), אלא חוזרת ל-48 ולשנים שקדמו לה – גם כדי להביט נכוחה בעוולות שנעשו וגם כדי לאתר אופציות לקיום יהודי וציוני אחר בארץ שלנו. בקיצור: חשיבה הגמונית היא מפוחדת ומשותקת, חשיבה דו לאומית — מקווה ויצירתית.

ב-1948 כתבה חנה ארנדט, שבצעירותה היתה חברה בתנועה הציונית "ברית שלום", את הדברים הבאים:

גם אם היהודים ינצחו במלחמה, בסופה יימצאו האפשרויות הייחודיות וההישגים המיוחדים במינם של הציונות בארץ ישראל פגועים ללא תקנההיהודים ה'מנצחים' יהיו מוקפים באוכלוסייה ערבית עויינת לגמרי, מסוגרים בתוככי גבולות מאוימיםתמיד, שקועים בהגנה עצמית פיזית במידה כזו שתאפיל על כל הפעילות והאינטרסים האחרים. התפתחותה של תרבות יהודית תחדל להיות דאגתו של העם כולו; ניסויים חברתיים יינטשו בשל היותם מותרות לא מעשיים; המחשבה הפוליטית תצטמצם לכדי אסטרטגיה צבאיתוכל זה יהיה גורלה של אומה אשר – יהיה אשר יהיה מספר המהגרים שתוכל לקלוט וככל שתרחיק ותרחיב את גבולותיה – תמיד תישאר אומה קטנה מאוד מוקפת מספר גדול לאין ערוך של שכנים עוינים" (מתוך מאמרה To Save the Jewish Homeland: There is still Time).

ארנדט. עוד אפשר להציל?

בנבואת הזעם הזו נתקלתי בזמן שירותי הצבאי, כשקראתי את ספרה של עדית זרטל "האומה והמוות". לספר הזה היתה השפעה עמוקה ומעצבת עליי. הבנתי שהנבואה של ארנדט במידה רבה התגשמה. אני לא רוצה לחיות במדינה של אביגדור ליברמן ובוגי יעלון, במוצב קדמי ופרנואידי של “המערב”, או יותר נכון, של האוונגליסטים המטורפים שמממנים את “אם תרצו”.

האם יכולה להיות לנו מדינה אחרת? אני מקווה. מדינה כזו צריכה להשתנות מהיסוד, מבחינת המבנה החוקי וסדר היום התרבותי שלה. פחות רלוונטי כרגע אם היא תהיה בסוף מדינה אחת מתוך שתיים, או מדינה אחת שהיא שתיים. אני נוטה לחשוב שהמבנה ההולם יותר את החשיבה הדו לאומית הוא אכן מדינה דו לאומית, דמוקרטיה הסדרית שתיתן ביטוי פוליטי ועצמאות תרבותית לשני הקיבוצים הלאומיים. אבל על זה עוד ידובר. לא חייבים להסכים. מה שכן, כדאי שיהיה לנו בסיס משותף לשיחה. לשם כך מוטב ללכת מעבר לקלישאות של יניב והספרי, ולהיות שמאל אחר – שמאל דו לאומי שחושב דו לאומית.