בעקבות הזמן הוורוד: תגובה

אמירה נירנפלד

התחלתי לכתוב תגובה לשאלה המרגשת של כותבי הבלוג, היכן כל הכותבות. התגובה שלי התארכה וקיבלה צורה של פוסט. לאחר מחשבה החלטתי להרים את הכפפה ולהציג את עמדתי בשאלה החשובה הזאת. אינני יודעת היכן נמצאות נשים אחרות, אני יודעת רק למה אני הפסקתי לכתוב אחרי כמעט עשור שבו התפרנסתי מכתיבה (אם כי להתפרנס לא היה בדיוק המעמד הפיננסי שלי). כיוון שהאישי הוא פוליטי החלטתי לשתף.

הדלת הראשונה שנפתחה בפניי היתה בגיל 20. אחרי כמה שנים של קריאה פאסיבית של "הזמן הוורוד" החלטתי לתרום מכשרוני ומזמני לעיתון והצעתי את עצמי ככתבת. באותן שנים, "הזמן הוורוד" היה עיתון קטן, חתרני ופרטי. למעט נשים ספורות רוב הכותבים בו היו גברים. לסביות טענו שאין להן מקום בעיתון הזה, שהוא עיתון להומואים והומואים, שהוא מרחב גברי דורסני שנותן במה רק למקורבי העורך מדושני העונג.

זה היה נכון חלקית. הזמן הוורוד היה מקום מדהים עבורי, מצאתי בו חופש יצירתי ובמה לדיעותי ולרעיונותיי. חברי המערכת עודדו את כישרוני ובנו אותי כאשת מקצוע. מצד שני, לא יכולתי להתעלם מהסאב טקסט הסקסיסטי ולעיתים הלסבופובי שהיה חלק מההתנהלות בעיתון. המערכת היתה מרחב של גברים שמסתובבים בחדרי חושך, בסאונות, בגנים, במסיבות ובאפטרים. הגישה הכללית היתה שאורח החיים שהם מנהלים הוא אורח החיים האולטימטיבי, ושאפשרויות אחרות הן נחותות יותר. כאשה לסבית זה גרם לי להרגיש שאני האורחת והם בעלי הבית. חשבתי שזה קשור למיעוט הנשים במערכת. האמנתי שאם יותר נשים יצטרפו למערכת נוכל לייצר ולהעצים נראטיבים נוספים. למרות שניסיתי לא הצלחתי לגרום לנשים להצטרף.

במשך רוב חייו היתה בזמן הוורוד דומיננטיות גברית מוחלטת. לזכות עורכי העיתון לדורותיו ייאמר שהם מאוד ניסו לשכנע כותבות להצטרף, אך ללא הצלחה. הפעם היחידה שהעיתון היה מאוזן היה כשאורנה אושרי ערכה אותו. אושרי הצליחה לרתום אליה מגוון כותבות מוכשרות. היא הצליחה במקום בו עורכים גברים נכשלו. תהיתי מדוע זה כך וההשערה שהעליתי גרמה לי לאי נוחות. עם זאת, אני מוצאת לנכון לחלוק אותה כאן, כי אני חושבת שהיא ראויה לבחינה ולדיון.

בעשור שנותיי בעולם התקשורת למדתי שכשעורך חדש (אני מדברת על עורכים בלשון זכר, כיוון שכרגע רוב העורכים הם גברים) נכנס לתפקיד, הוא "מגוון" את המערכת עם האנשים שלו. יש בכך היגיון מסויים, הוא רוצה מאוד להצליח וליישם אג'נדה מסוימת ולצורך כך, הוא מקיף עצמו באנשים עליהם הוא סומך שיעשו את העבודה לשביעות רצונו. אני מתקשה להאמין שקרבה מקצועית קשורה בצורה כל כך בוטה למגדר, אך כשאני בוחנת את היחס בין עורכים ומינויים, אני לא יכולה שלא לחשוב שגברים מקיפים את עצמם מקצועית (בעיקר) בגברים ונשים (בעיקר) בנשים. כיוון שיש יותר עורכים מעורכות אז יותר גברים מאיישים תפקידים בהשוואה לנשים.

ובחזרה לקריירה שלי. שיכורה מטיפוח האגו לו זכיתי בזמן הוורוד החלטתי לפצוח בקריירה עיתונאית. בשותפות עם יריב מוהר הקמנו את "פסטיש", אתר הומוריסטי לביקורת תרבות. כהחלטה פוליטית ויצירתית "פסטיש" היה כולו מרחב של נשים רדיקליות. היינו שניים וברוח האתר לכל אחד מאיתנו היו מספר דמויות שתחת שמותיהן כתבנו. כל הדמויות (מלבד דמות אחת) היו נשים. כשרצינו להרחיב את מעגל הכותבים האמיתי קיבלנו הצעות רבות מגברים והצעה אחת בלבד מאשה. הייאוש שחשתי דומה לייאוש שהציגו כאן כותבי הבלוג. עם זאת, חשוב לציין שבאותה תקופה היתה פריחה למיזמים פמיניסטיים בועטים ומהממים. ייתכן שנשים רבות העדיפו להשקיע את מרצן ביוזמה שהן חלק ממנה ולא להצטרף לפרוייקט שאינן מכירות.

אחרי "פסטיש" קיבלתי עבודה רשמית ככתבת. גם כאן נתקלתי בסאב טקסט גברי. לא פעם הרגשתי שהקול שלי נחשב פחות לעומת קולם של גברים. האשמתי את עצמי, את הוותק שלי, את יכולתי לעמוד על שלי, הטלתי ספק בכישרון שלי ועוד. הדרך להתמודד עם זה היתה להגיד לעצמי שככה זה בעיתונות, שזה מרחב של אגו ושל שליטה, ומה שאני חשה הוא חוסר נוחות מול ההתנהלות הזאת. התירוץ הזה החזיק אותי במקצוע יפה, ואילו מה ששבר אותי היה הקושי הגדול להתפרנס בכבוד, להפסיק להיות פרילאנס עני ולהחזיק במשרה לאורך זמן. אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות כושלים לשרוד כלכלית, החלטתי להפסיק לכתוב ומצאתי "עבודה אמיתית".

כעיתונאית צעירה היו מסביבי חברות וחברים רבים בתחילת דרכם המקצועית. כשאני מסתכלת על מפת התקשורת, עשור וקצת אחרי, רבים מהחברים שהתחילו איתי את הדרך התברגו היטב בתפקידים בכירים. מנגד, החברות כבר לא כותבות בכלל, במקרה הרע, ומפרסמות רק מידי פעם, במקרה הטוב. ייתכן שאני מפספסת משהו ושיש כותבות שהשתלבו היטב, והן כרגע בדרגים בכירים. אבל אם אני יכולה לשלוף בקלות שמות של גברים שהצליחו, וצריכה להשקיע מאמץ באיתור שמות של נשים שהצליחו, אז לכל הפחות זה ראוי לתשומת לב.

מאז שהפסקתי לכתוב לפרנסתי אני מתמודדת לא אחת עם השאלה, למה אני לא כותבת בשביל הכיף. אני לא כותבת כי הכתיבה מהדהדת בי כישלון אישי צורב. זה קולו של הוויתור, זה קולם של חוסר ההצלחה, של האי-השתלבות. אני לא כותבת בשביל הכיף, כי בשבילי כתיבה היא – ותמיד היתה – סבל. נטל החורבות של הקריירה שלי הופך את הכתיבה למשימה בלתי נסבלת. לכתוב את הרשימה הזאת לקח לי שש שעות. סבלתי מכל רגע.

פנייה לקוראות

בנשימה הקצרה שבין מהפכה עולמית למלחמה טוטאלית, רצינו לעצור לרגע ולהעלות נושא שמטריד אותנו. לשם כך אנחנו חורגים ממנהגנו וכותבים ביחד.

כשהקמנו את ארץ האמורי, בפברואר 2009, הכוונה לא היתה לייסד בלוג אישי נוסף, גם לא משותף. הרגשנו שחסרות במות לכתיבה איכותית בעברית, על ענייני השעה ומעבר לה, ורצינו לתרום במשהו למילוי החלל הזה. לא בכדי, אם כן – מיד אחרי שהאופי של הבלוג קיבל את דמותו הראשונית – הפצרנו בקוראינו להפוך בעצמם לכותבים. “כותבים אורחים" קראנו לזה.

ובעצם – “כותבת אורחת". שכן אפשר לומר שאת הבעיה עליה אנחנו רוצים לדבר היום, צפינו כבר אז. התשתית של וורדפרס מחייבת להעניק איזו תווית לכל הכותבים האורחים, והעדפנו את צורת הנקבה. חשבנו שזו דרך לגרום לנשים להרגיש יותר בנוח, רצויות יותר, מה גם שבאמת אין הצדקה לדבוק בצורת הזכר.

בשנה וחצי שחלפו מאז הכותבות האורחות הפכו לחלק חיוני ובלתי נפרד מארץ האמורי. מתוך 231 מאמרים שפורסמו כאן, 65 – כלומר יותר מרבע – הם לא של עפרי, גם לא של גל, וגם לא של "האמורי" המסתורי. בחודשים האחרונים השיעור הזה גדל עוד יותר. אלא מה, שהכותבות האורחות הן כמעט תמיד כותבים. רק 15 מהפוסטים פורסמו על ידי נשים, והשיעור הנמוך, נמוך מאוד, של נשים בולט גם בקרב המגיבים בבלוג. במשעולי הפייסבוק זה הפך לסוג של בדיחה. היה כבר מי שכתב בגאווה אחרי שפרסמנו את הפוסט שלו: “עכשיו גם אני כותבת אורחת".

המצב הזה מפריע לנו. אנחנו רואים בו את הכישלון הגדול ביותר של הבלוג הזה. היינו רוצים להבין למה זה ככה, ואיך אפשר לשנות את זה.

למעשה, כבר בחודשים הראשונים לקיומו של מוסד הכותבת האורחת חשבנו שהמצב הזה לא סביר. אבל חשוב להסביר שברוב מוחלט של המקרים, אנחנו לא מזמינים את הטקסטים שמתפרסמים כאן. הפוסטים האורחים פשוט נוחתים בתיבת הדואר שלנו, ואם הם נראים לנו מתאימים אנחנו מפרסמים אותם. לכן, עד לא מזמן, היה נראה לנו שאין הרבה מה לעשות לגבי הגבריות הבולטת של האנשים ששולחים לנו טקסטים, מלבד סגירת הבלוג לחלוטין.

כרזת האופרה הקלה "פיגמליון וגלתיאה", 1845

היו שהרגיעו אותנו, והסבירו שהחשיבה על ייצוג היא אנכרוניסטית – כי באינטרנט, בשונה מעיתון או תוכנית טלוויזיה, אנחנו לא תופסים שטח בעיתון של אף אחת, אלא מי שרוצה יכולה לפתוח בלוג משלה. ואכן, יש לציין שמחוץ לטריטוריה של ארץ האמורי נשים הן דווקא דומיננטיות בבלוגוספירה. הנה, רק לפני כמה ימים התפרסמה עסקת הענק של רכישת שליש מ"אתר הנשים סלונה" על ידי שירה מרגלית. באותה הזדמנות הוזכר בכמה מקומות שרוב הבלוגוספירה היא נשית, ורק בבלוגים העוסקים בפוליטיקה, תקשורת או עניינים סמוכים יש הגמוניה בולטת לגברים.

ובכל זאת, או דווקא משום כך, אנחנו לא חושבים שאפשר להסתפק באמירה כמו "נשים כבר יכתבו במקום אחר". בזמן הנוכחי זה כמעט מובן מאליו לומר, שאי אפשר לנהל דיונים על כל מיני שאלות גורליות כשכמעט כל המשתתפים בדיון הם גברים.

דרך אחת להתמודד עם המצב הזה, הוא להכריז על עצמנו כמיעוט. באותה מידה שלימודי גבריות הפכו בשנים האחרונות לתחום משגשג, אפשר אולי להכריז על ארץ האמורי כ"אתר בנושא גבריות" או "במה למחשבה גברית". יותר מכך: אפשר לטעון, שנושאים מסוימים שעולים כאן בבלוג, ומוצגים כנייטרליים, הם למעשה נושאים הצבועים בגבריות.

הנה דוגמא: בסמסטר האחרון, התקיים באוניברסיטת תל אביב סמינר ושמו קריאה בקפיטל של מרקס. מי שהשתתף בסמינר הזה (וזה כולל לא מעט אנשים שכותבים כאן בבלוג וקוראים אותו) זוכר אולי שמספר הסטודנטיות בכיתה היה ממש קטן, באופן בולט ביותר. בדיון השתתפו כמעט רק גברים.

כל זה בתקופה שבה מדעי הרוח הם תחום די "נשי" – אם לא ברמת הסגל הבכיר, לפחות ברמת הסטודנטים לתארים השונים. אז מה ההסבר לגבריות הבולטת של הסמינר על הקפיטל? האם, בלי ששמנו לב, מרקסיזם הוא עסק של גברים, כמו סטייקים או כדורגל? האם "אידיאולוגיות" או "מלים גדולות" הן עניין גברי?

אולי. אבל אולי מוטב שנימנע מהעלאת ספקולציות. גם ככה יש משהו בעייתי, על פניו, בפוזיציה שלנו. אנחנו שני גברים שמדירים – אמנם ממש לא במתכוון אבל בפועל — נשים, וגם מכים על החטא. אכן, יורים ובוכים. במובן מסוים, המאמר הנוכחי עלול להיות המשך של הבחירה בתווית "כותבת אורחת", כלומר תקינות פוליטית במובן הגרוע שלה (היחיד?) – קוסמטיקה שנותרת כמעט תמיד מעל פני השטח. לכן אולי מוטב להימנע מהסברים, שהרי הסברים, בכל הנוגע לא/נשים אחרים, תמיד מסתכנים בפטרונות.

בכל מקרה, אנחנו מאמינים ששיחה שאין בה נשים היא פחות מעניינת ופחות רלוונטית. לכן היינו רוצים לפתוח דיון על הסוגיות שהעלינו – גם בכלל וגם בהקשר הספציפי של ארץ האמורי. כמובן, אנחנו פתוחים לביקורת – עלינו, על סגנון הכתיבה והתגובה בבלוג, על הזהות המינית שלנו, מה שרק עולה לכן (או לכם) על הדעת.

ובנוסף, היינו רוצים לפנות אל הקוראות של הבלוג הזה ולומר להן: בואו! ובפרפראזה על התיאורטיקנית אריאלה אזולאי נאמר: "בואו לחיות איתנו שוב! אנחנו צריכים אתכן! נמאס לנו כבר לראות מסביבנו רק פרצופים של אלה שדומים לנו. ברור לנו שאיננו יכולים לחיות לבד. אנחנו זקוקים לאחר, ואין אחר קרוב מכן.

בואו! בואו נחיה כאן יחד!".