מהחמלה אל האקשן: שלושה טקסטים של אקטיביסטיות

לאחרונה נתקלתי בכמה טקסטים שעוררו בי מחשבות מסוימות, ורציתי להביא אותם כאן. שלושתם נכתבו על ידי אקטיביסטיות ישראליות מנוסות ומשופשפות, אבל הם עוסקים פחות במציאות (כלומר במה שקורה בשטחים הכבושים או בישראל הכובשת), ויותר בעמדה כלפי המציאות, בעמדת המוצא של ההתנגדות.

היססתי קצת אם להיכנס לעניין הזה, בין השאר מתוך תחושה שאני לא מוסמך להביע דעה בעניין, כיוון שאינני אקטיביסטית, ולכאורה אקטיביזם וביקורת עצמית של אקטיביזם הוא עניין שצריך להשאיר לאקטיביסטיות לדבר עליו. חשבתי לפיכך לכתוב משהו על מקסימיליאן רובספייר, משהו שלא קשור לאקטיביזם. אבל בסופו של דבר החלטתי להשאיר את רובספייר להזדמנות אחרת, וכן לכתוב על הטקסטים האלה, או ליתר דיוק להביא חלקים מהם. קודם כל, בתקווה שעוד כמה אנשים ייחשפו אליהם ואולי יקראו אותם במלואם. ובנוסף, מכיוון שהטקסטים עצמם עוסקים במידה מסוימת בשאלה הזאת, של קדושת הפוזיציה האקטיביסטית.

שניים מהטקסטים נוגעים בנושאים שעלו כאן לא פעם, ובאופן כזה או אחר נמצאים שוב על סדר היום בתקופה האחרונה, כמו מצבו של השמאל בעידן העמותות הממומנות. מדובר בעיקר על "נסיעה", מאת תומר גרדי, שהתפרסם בגיליון האחרון של "מעין". זהו יומן הנסיעה של גרדי, פעיל בעמותת זוכרות ועורך כתב העת "סדק", שנסע לכנס בגרמניה בנושא "תפקידן של הכנסיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני". חלק גדול מהטקסט הוא הנאום של גרדי בפני באי הכנס – אנשי כנסייה פרוטסטנטים שתורמים לעמותה. גרדי פתח את נאומו במשפט: "כשמוזמן אקטיביסט ישראלי, שמטרתו היא שינויה של החברה שבה הוא חי, לדבר מול קהל אירופי, עליו לשאול את עצמו: למה?". מכאן הוא ממשיך הלאה ולקראת הסוף תוהה אם מערך היחסים בין הקרנות האירופיות העשירות לעמותות נגד הכיבוש אינו משמר את מערך היחסים הקולוניאלי. גרדי שואל "האם בכלל אפשרי עבורנו, זוכרות, לעבוד לקראת דה-קולוניזציה של פלסטין, כאשר אנו מסתמכים על, ועובדים בתוך מערך, בתוך מבנה כלכלי, שעודנו קולוניאלי?". ובסוף הוא מגיע לסוגיה הזאת, שאצטט בהרחבה –

פעמים רבות מגיעים לזוכרות נציגים של קרנות אירופיות ומבקשים שנספר להם על עבודתנו. כמעט כל אלה המבקרים אצלנו מראים התלהבות. אומרים לנו, אתם כמעט כמונו, הנוצרים! גם אתם עוסקים בכפרה, בתיקון עוול, בבקשת מחילה וכולי וכולי. אלא שלכל אותם עניינים אין עמי דבר וחצי דבר. אני אינני נוצרי. אני איני מחפש לכפר על שום עוון. אני איני מחפש מחילה. זהו שיח נוצרי, מסגרת מחשבה תיאולוגית נוצרית, שלה אין דבר וחצי דבר איתי או עם העולם התרבותי שבו אני חי. ולא זו בלבד: הוא אינו רלוונטי עבור שאר בערך חמשת מיליון היהודים החיים בגבולותיה של מדינת ישראל דהיום. הוא אינו רלוונטי עבור הרוב המכריע של הפלסטינים… אותו שיח, לא רק שאין הוא מתאים כדי לתאר את עבודתנו כפי שאנו מבינים אותה, הוא אף זר, איננו מתאים, לבני האדם הלכודים במאבק ארוך השנים בין ציונים לפלסטינים, על פיסת האדמה ההיא. 
השיח הזה, הנוצרי, אינו מוגבל לניסיונות לתאר אותנו ואת עולמנו. הוא נכנס אל עבודתנו. אל עולמנו. דרך השיח. דרך הכסף. המבט. טיעון שמוביל אותי למחשבה הבאה, מחשבה, שאני עצמי חושב אותה לפרקים פרנואידית, אלא שעדיין לגיטימי להביעה בתוך המסגרת הנוכחית. האם ייתכן שיש כאן מין סוג של מיסיון? האם יתכן שאני פועל בעולם, משתדל לפעול את פעולתי הפוליטית, בעוד ששיח נוצרי חודר לתוכי, והופך אותי למין סוכן יהודי של אתוס נוצרי, שער של הנצרות אל "ארץ הקודש"? אני אומר את המלים ונבוך. אני נשמע לעצמי כמו רדוף בקולנוע סוג ד'. אלא שאחד הדלקים הממשיכים להבעיר את אותה דאגה הוא, שבכל תקופת עבודתי בזוכרות, מעולם לא הבנתי את הצלחתה הגדולה של זוכרות ושל עבודתה בקרב נוצרים, בין אם אנשים פרטיים, בין אם קרנות. שאלתי, חזור ושאול, ותשובה לא קיבלתי.

את הפסקאות האלה קראתי די בהשתאות, וגם הפצתי בין כמה חברים. לדעתי, מתועד כאן רגע של הכרה, בכך שהמשחק שאנחנו משחקים בו הוא אולי משחק אחר ממה שאנחנו חושבים. סוג של היחלצות מבהילה מהפרספקטיבה הצברית שנוחה לנו, והתוודעות לעובדה שאולי אפילו היחס שלנו כלפי המציאות כאן הוא לא בדיוק "שלנו", אלא מגיע ממקום אחר. שהסיפור שלנו הוא הסיפור שהנוצרים מספרים עלינו, ובעצם שאנחנו בעצם פרוטסטנטים. מכאן נובע גם הקושי שלי עם התייחסותו של הכותב לרעיון המחילה ולתיאולוגיה שמאחוריו, "שלה אין דבר וחצי דבר איתי או עם העולם התרבותי שבו אני חי". השיח הנוצרי לא רלוונטי? נדמה לי, שאיננו חיים בממלכת האינקה לפני הגעת הספרדים. מזה זמן מה, הנצרות היא בכל מקום מסביבנו. לא רק שכל היבט והיבט בקיום המודרני שלנו הוא נוצרי, אפילו האהבה שלנו היא נוצרית. נולדנו פרוטסטנטים כי העולם שלנו הוא פרוטסטנטי, כי העולם שלנו נולד פרוטסטנטי, ובאופן כלשהו אנחנו חיים על הבמה של העולם הזה, אולי בניגוד לרצוננו. שהרי הנצרות נולדה כאן, ובעצם היתה כאן מאז ומתמיד.

קתה קולביץ, אשה עם תינוק מת, 1903

שאלת המחילה, הכפרה והחמלה מובילה אותי לטקסט השני, "החייל הזה הוא אני" של איה קניוק באתר המעולה ויוצא הדופן "מחסנמילים – דוחות מהגדה המערבית" שהיא מפעילה יחד עם תמי גולשמיד כבר כשש שנים. הטקסט מספר את סיפורו של פ', בחור פלסטיני צעיר ממחנה הפליטים קלנדיה, שהופלל על ידי השב"כ בהאשמה מופרכת של ניסיון לפוצץ את מחסום קלנדיה ונכלא למשך שלוש שנים בכלא דמון. קניוק מתארת שיחה עם פ' שהתרחשה לא מזמן אחרי הפגנה במחסום קלנדיה, שבה "חיילים יורים וילדים ונערים מהמחנה זורקים אבנים". בין הילדים היו גם אחיו הקטנים של פ', ילדים קטנים ממש, ואחרי שהחיילים ירו ופגעו בגבו של אדם כלשהו שיצא מביתו, התקשרה הכותבת לפ' כדי שייקח אותם משם. הוא הגיע, ואז כולם התרחקו וישבו על חומה לצד הדרך לדבר.

וקודם דיברתי אני. על החיילים האלה. על העדריות הזו שלהם. ללכת ולעשות כל מה שאומרים להם ולהסתוכך תחת המילים הגדולות והריקות של "הגנה" ו"הקרבה" ו"צריך", כשכל מה שמניע אותם זה תאוות הביחד הנחשב, ולירות ברובה לא חשוב על מי, וכי זה מה שמקוּבל ומתגמל חברתית, ולא שום דבר אחר. […]

ואז אחרי זמן שדיברתי ללא הרף, שתקנו. ובזמן ששתקנו הוא שלח את אחד הילדים לקנות לנו שתייה, ופלאפל. ואז הוא אמר לי: 

איה, רק שתדעי שהחיילים הישראלים האלה שאת כל כך משמיצה, הם אני. 
החייל הזה הוא גם אני. והרמתי את פני בפליאה. 
כשאני זרקתי אבנים על חיילים, לא הייתי ככה? עדרי, ושש לקרב, לא חשוב עבור מה הוא? תאב אקשן, וכי זה היה נחשב, והנורמה, ומה שכולם עשו? […]

אבל פ', החריתי ואמרתי, אולי המוטיבציה להיות חייל בשרות המדינה דומה בכל המשטרים, וזה לא בגלל שהמשטר הוא כזה ולא אחר שהצעיר נמשך לקרב, והיה נמשך לכל קרב באשר הוא, גם קרב המייצג אידאולוגיה פחות פסולה. אבל כשאתם זרקתם אבנים זה לא אותו הדבר. זה לא צבא. זו התנגדות ספונטנית למי ששמים מגף בתוך החיים שלך. לא? 

ופ' אמר לי, איה אני לא בטוח שאת צודקת. אני חשבתי על זה הרבה בבית הסוהר גם. וככה אני אומר לך. וזה לא קל לי להגיד לך, אבל אני אומר את זה מהלב. האם באמת לא הייתי הולך לזרוק אבנים אם היינו פחות צודקים והם פחות פושעים? לא בטוח.. לא יודע… זה טיפש וזה טיפש. זה קטן וזה קטן. זה אותו הדבר. זה דומה. מהצד של הבנאדם, מהצד של הבנאדם הקטן, לא של המדינה, זה אותו הדבר. זה דומה. מאוד דומה.  […]

ואז הוא הצטחק ואמר לי, שמת לב איך את מכילה אותי, איך אותי את מבינה ומצדיקה. ואותם, את החיילים של ישראל, את לא מבינה. למה אותי כן, לא משנה מה, ואותם לא? 
אז זה כמו שאת נוקטת צד, רק הפוך. כי את אומרת כל פלסטיני צודק וכל ישראלי אשם. זה גם גזענות קצת, לא? 

בנוסף לכל מיני דברים אחרים, הטקסט הזה נוגע לדעתי בשאלת הגבריות. ניכר, שהאקטיביסטית מגלה כאן משהו מביך, ואולי טראגי. היא מגלה שבעוד היא משקיעה מאמצים עצומים להתנגד למושגים כמו "הקרבה" ו"הגנה" שמשמשים את החיילים הישראלים, ולהצדיק ולהכיל מושגים כמו "התנגדות" שמשמשים את זורקי האבנים הפלסטינים, מה שמתרחש לפניה הוא בסוף בעיקר משחק של גברים. אקשן. גברים צעירים משני הצדדים שבמידה רבה משקפים אחד את השני. גברים שמוּנעים על ידי נורמות דומות של גבריות, שלא ממש רוצים לחיות בשלום אלא ששים לקרב "לא חשוב עבור מה". ואולי גם לא כל כך מעוניינים בחמלת האמהות, או בחמלתן של נשות "מחסום ווטש", שלא לדבר על חמלת התורמים הפרוטסטנטים מגרמניה.

קתה קולוויץ, אם וחייל

ומכאן לטקסט השלישי, שבתחילת הספר החדש "קוראת בתמרים" – סיפורי מסה של רלה מזלי, פעילה פמיניסטית ומייסדת "פרופיל חדש". מזלי מתארת כאן שיחה שהיא מנהלת עם עצמה בנושא חיי האקטיביזם, והמחיר שהיא משלמת או לא משלמת עליהם –

אני דווקא רואה כל-כך ברור בהתנהגות שלה את הרווחים, את טובות ההנאה. אני רואה, למשל, התמכרות לריגוש הזה שעובר בגוף מול עניין של חיים ומוות וסבל קשה. לגל החושני שמשתלח, עז, מתפשט בה. לא תמיד, אבל לפעמים הוא שם, מובהק. החיים-מוות-סבל שמסעירים אותה הם לא שלה, גם אם – בתור שותפה חלקית לנסיבות שגרמו להם – היא יוצקת אותם לתוך מצוקה וייאוש משלה. הם לא שלה ובכל זאת אני מזהה אצלה את האורגזמה – של הזעם, הזוועה, צו הפעולה הדחופה. אני מבחינה בהתגבהות עמוד השדרה, בהתרחבות הסרעפת, בקצב הלב המוגבר, בחיות הגוף שלה כשהוא נוקט עמדה ומעשה נוכח חבטה אכזרית במשטח ממשות, מרגישה ברור את האדרנלין שמזרים הניסיון שלה לשלול חוסר-אונים. החבטה, האכזריות, מתבצעות בגוף אחר, לא שלה, גם אם היא גופה עדה להן. אבל נהיר לי השיא הגופני-רגשי שגלום בעיסוק שלה – מחויבת, איכפתית – בסיכון של אחד. במיוחד כשזה עיסוק שגם בו יש סיכון מסוים. קצת.
[…]
אני גם מבינה מקרוב עד כמה זה משכר לראות, קרועת עיניים, נטועת רגליים, אמת, למרות הפחד. לפצוע בה את עור הידיים – לבד, כי רוב מי שבסביבה שלה מקפידים לא לראות ולא לגעת. זה שיכרון כואב, לפעמים מאוד. מה שגלוי לרגליה-עיניה-ידיה ממשי ואיום. אבל "כואב" הוא, בין היתר גם תחושה של ייחוד. היא ניזונה מהכיף לכופף פחד, להעיז לחשוב-לראות, לפעמים להרהיב לדבר, נגד מה שמדברים-חושבים מסביב. היא מנסה אבל לא מצליחה לנער מעצמה את כל זה.
אני אבהיר: אני ממש לא מתכוונת לרווחים המוחשיים. נגיד, לבמות הציבוריות ולקהל בישראל והרבה פעמים בחו"ל (כולל כרטיסי טיסה והוצאות לינה) שמקצים כבוד וקשה לעבודה שלה ולה. אני לא מתכוונת להערכה שהיא מקבלת (לפעמים) מכל מיני אנשים שכן רואים וחושבים כמוה. גם לא למעמד שהיא (לפעמים) מצליחה לבסס בין אנשים כאלה. או, נגיד, לנתונים או לניסיון שהיא אוספת בתהליך העבודה, שאחר כך מתורגמים, לפעמים, למחקרים ופרסומים מקצועיים וקריירה. סוג של. נוסף לזה, אני לא מתכוונת לעובדה הבסיסית, הפשוטה, שחלק מהמזמן או בחלק מהמקרים מדובר במשכורת מעבודת קודש. נכון, די צנועה, ונכון, אולי אחרי ולפני שנים ארוכות של עבודה בלי שום שכר, בהתנדבות, פשוט כי צריך, כי אי-אפשר לא, כי איך אפשר להתעלם.
לא לרווחים האלה אני מתכוונת. את אלה קל לזהות וקל יחסית לשלוט בהם, למתן אותם, למרות שגם להם אפשר להתמכר. אבל גם אם הם לא היו, גם אם שום דבר מזה לא היה, עדיין הייתי רואה – מבעד לרצינות שלה, מבעד לנימת האבל הדי דומיננטית – את הטריפ, את הקיק: עוצמה, סיכון, זוועה, זעזוע, צדק, נמוג לתוך ריגוש נמוג לתוך תשוקה. לעוד.

ושוב, יש המון מה להגיד. אבל בעיקר, קורה כאן דבר די מרגש. בטקסט הקודם של איה קניוק, "האקשן" הופיע כריגוש של גברים שבו האקטיביסטית מתנגשת, שאליו היא מתוודעת בבלבול. לעומת זאת, כאן אצל מזלי "האקשן" והאדרנלין מתוארים כקיק, כטריפ, כמה שמפעיל את פעילת העמותה השמאלנית. אורגזמה, שיכרון כואב, תחושה של עוצמה מול הזוועה – כל אלה מנוכסים על ידי האקטיביסטית מתוך העולם האלים והאכזרי שבו היא פועלת והופכים להיות חלק ממנה. לא בדיוק הדימוי הסטריאוטיפי של "השמאלני יפה הנפש" הממלמל "הכיבוש משחית".

מתבקש לומר משהו על ניטשה, על אמירת הן לחיים. אבל אם נחזור לשאלותיו של גרדי – אולי הטריפ הזה, ההתמכרות לאקשן, היא דרכו של השמאלן להתמרד נגד החמלה הפרוטסטנטית שמנסה למשוך בחוטים של תיאטרון הבובות שבו הוא משחק. כך הוא נאחז בעולם שבתוכו הוא פועל, בפיסת הארץ הזאת, ומשתחרר מהסיפור הנוצרי של הושטת הלחי השנייה.

(ואולי ישו בעצמו בסך הכול חיפש אקשן. כשחושבים על זה, זה נשמע די סביר. בעיקר אם לוקחים בחשבון מי זה אבא שלו, האל האב הקנאי של היהודים).

נתזים (ε): העם יצא משליטה, הגיע הזמן להחזיר את המלך

מקבץ מיוחד בנושא תנועת המחאה הגלובלית

עמנואל וולרשטיין קובע: תנועת Occupy Wall Street היא הצלחה פנטסטית, התנועה החברתית החשובה ביותר באמריקה מאז 1968

מחאת האוהלים העולמית היא המהפכה העולמית האמיתית הראשונה בהיסטוריה, טוען הפרייטאג

ועוד על העורף האינטלקטואלי של תנועת המחאה העולמית – נעמי קליין, ז'יז'ק, קורנל ווסט, ומרגרט אטווד, בין השאר

סקואטרים בקהיר השתלטו על מאות בניינים בפרוורי העיר. עכשיו המשטרה מנסה לגרש אותם

מאמר קצר באנגלית של רועי-צ'יקי על מחאת האוהלים הישראלית והגיליוטינה ברוטשילד

על הוויכוח ב-OWS בעניין היחס לתנועת האוהלים הישראלית 

ביקורת מעניינת של הפרשן העיראקי עבד אל-אילאה אלביאטי ואחרים נגד האינטלקטואלים הערבים שאינם מאמינים בצעירי המהפכה ותומכים בדיקטטורים או בהתערבות מערבית

N+1, המגזין הניו יורקי ההיפסטר-אינטלקטואלי, מתייצב בנחרצות לא-אירונית לשירותה של תנועת Occupy Wall Street. זה כולל למשל פרוטוקולים של דיונים טעונים באספה הכללית על הגבלת שעות התיפוף. וגם ניסיון להדוף את הביקורת על האליטיזם השמאלני-בורגני של התנועה

דיוויד גרבר הוא אתנולוג, אנרכיסט ואחד מיוזמי תנועת Occupy Wall Street. כעת הוא מסביר שמקור ההשראה לרעיונות הניהול העצמי והדמוקרטיה הישירה של התנועה הוא מדגסקר.

על הסנאטור ברני סנדרס מוורמונט, חבר הקונגרס היחיד בארה"ב שמגדיר את עצמו סוציאליסט

אבל למי יש זמן לקרוא? הרחובות מחכים לנו

מקבץ בנושא הציונות העולמית

ארץ האמורי מנסה להעמיק את ההבנה בדבר המימד הפלנטארי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנו מתכוונים לפתוח קרן מלגות למחקרים בנושא, שתעניק למספר מוגבל של חוקרים צעירים מענק חד-פעמי לרכישת שוקו בשקית.

אחמדינג'אד מנתח: בעולם כולו יש רק 10,000 ציונים. הם לא יהודים ולא נוצרים, אלא מאמינים בכסף. לטענתו, מחאת הדיור בתל אביב מוכיחה שהציונות נכשלה

מאמר מעניין על ההערצה לישראל, המעצמה האנטי-איסלאמית, בקרב פונדמנטליסטים הינדואיסטים בהודו

Arab News על פרשת ליאם פוקס וההשפעה הציונית והניאו-שמרנית מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הבריטית

אחרי נאום אובמה באו"ם, הזירה המרכזית של המאבק בכיבוש עוברת לנפשם של היהודים האמריקאים. הפסיכולוגים סטפן קנופסקי ופטרישיה וודס חקרו את המנגנונים הפסיכולוגיים שגורמים ליהודים אמריקאים ליברלים להיות כל כך ציונים, ואיך אפשר לשנות אותם

מאמר די מעניין של הסינולוג ניב חורש בוחן את השאלה האם חרדת הנטישה שמבטאת ישראל ביחס לארה"ב (בעיקר בעקבות התכחשותו לבני בריתו מובארק) עשויה להביא להתקרבות בינה לבין סין

Dark Crusade, ספרו של קליפורד קירקוף על ציונות נוצרית כמדיניות אימפריאלית מהאימפריה הרומית ועד ממשל בוש; ועוד ספר חדש על תנועות משיחיות והשפעתן על הציונות של הממשל האמריקאי

היידישיסט דוויד אפיון: הציונות הצליחה, אבל הפכה את שאיפותיו של העם היהודי לריאקציונריות. היהודי צריך טעם אחר לחייו

ג'נגל וורלד מביא בהרחבה רבה את משנתו של תאודור ברגמן, מאואיסט ציוני הטוען שכוחות המחר בעולם הם סין, ווייטנאם, קובה, צפון קוריאה וממשלת נתניהו (פחות או יותר)

מורה בלוס אנג'לס פוטרה לאחר שאמרה שצריך לזרוק מאמריקה את הציונים היהודים מהפדרל רזרב

חזית הריאקציה

תנועת "דרך חיים", היא התנועה המלוכנית המשמעותית הראשונה בישראל. חבר התנועה יהושע הַס מציג את המודל הפוליטי שלה. ציטוט קצר –

הדמוקרטיה חשובה, אבל יש צורך במנגנון הגנה נוסף על העם. אם הדמוקרטיה באה לוודא שמה שהעם רוצה זה מה שיהיה, צריך לשים לה שער עם בריח לוודא שהיא עצמה לא מאפשרת את אבדן הזהות העצמית של העם לדעת. צריך מישהו שמחזיק בראש את הציור איך יראה העם, את התרבות שלו, את הזהות שלו, ושומר על גבולות הדיון הפנימי. […] אם הגענו לכאן, זהו תפקידו של המלך.

ומאמר מעניין נוסף מפרש את עסקת שליט כקריאה לאזרחים לקחת את החוק לידיים. "קיום המנגנון של הבאה לדין, שפיטה וענישה, גם אם באופן שאינו נכון על פי תורתנו, הוא הדבר המינימלי ביותר שנדרש מכל שלטון בעולם, לא משנה מאיזה סוג. היעדר מנגנון כזה מבטל את המשמעות של השלטון", כותב בעז אלברט.

הלהיט בעולם התורני: מחיצות יוקרה להפרדה בין נשים לגברים

למי שהחמיץ – השיר של הרב עובדיה יוסף, "יום אדיר לישראל, יום טילים על ישמעאל, יום טהור לישראל, יום טביחה לישמעאל"

ומשה פייגלין שואל שאלה מעניינת: מי השפיע יותר על האנושות, חנן פורת או סטיב ג'ובס? "כמה ישיבות של האו"ם עסקו באיי-פון, וכמה בפועלו של חנן", הוא תהה.

ועוד נתזים:

אל-אהרם על הבלוגר התיאולוגי התימני שחוסל על ידי הסי-איי-אי

סיפורה המדהים של אנטינג, עיר חדשה שהוקמה ב-2001 ליד שנחאי על ידי הפירמה Albert Speer & Partner (הבן של-) במטרה לחקות באופן מדויק את אורח החיים הגרמני על אדמת סין

קרל וג'ני מרקס חיו בעוני, בציפייה שפרסום הקפיטל יספק יבטיח להם קצת קפיטל. אלא שמרקס החמיץ את הדדליין של המו"ל ב-16 שנה. ספר חדש על חיי הזוגיות שלהם

ויויאן גורניק על חיי המין של האנרכיסטית אמה גולדמן ואהבתה למין אוראלי

ספר חדש על מרדנות מינית בתקופה הוויקטוריאנית

200 שנות היסטוריה של מחנות ריכוז באמריקה

בעולם יש 7 מיליארד בני אדם. איך נתנו לזה לקרות? מצגת

ה-BRD, הביון הגרמני, מתפרע ושותל אמצעי ריגול על מחשבים פרטיים

בעידן בו החרדה הגדולה ביותר היא הפאדיחה, הריחוק האירוני הפך לסנטימנט הדומיננטי בתרבות העכשווית. די צייט מזהיר מפני ההשלכות הפוליטיות של התופעה

אלג'זירה מדווחת על המתנחלים תומכי המדינה האחת

ג'סביר פואר מתארת את פריחת תנועת הבי-די-אס הקווירית. "הכיבוש הוא נושא קווירי", היא מסבירה

הסופר פרד נוונוו מספר ב"דיילי טיימס" הניגרי על פגישותיו עם מועמר קדאפי ומציין כי לוב היתה מדינת הנפט היחידה באפריקה שבה חלק משמעותי מהרווחים עברו לאזרחים. "נוח בשלום, האריה מטריפולי", הוא מסכם

ומי שמחפש את הפלייבוי הלוהט החלופי של אפריקה: תאודורין אוביאנג הוא בנו של נשיא גיניאה המשוונית, שבזז את משאביה של מדינתו והקים לעצמו אחוזה רחבת ידיים במאליבו. במשך תקופה מסוימת הוא יצא עם הראפרית איב, אבל היא נטשה אותו לאחר שהגיעה לאזנה שמועה שאביו הנשיא הוא קניבל

תנועות כמו מסיבת התה הן ביטוי לחרדה מפני שקיעת הגבר האמריקאי

וספר חדש חושף שהכורים הצ'יליאנים שהיו תקועים במכרה שקלו להתנסות בקניבליזם

נמשך העיסוק האינטנסיווי באקדמיה האמריקאית בשאלה הזומבית ובמשמעותה במערכת הגלובלית

ציון דרך בעולם הישיבות: שני בחורי ישיבה אשכנזים-ליטאים הלכו נגד הזרם ו"הסתפרדו", כלומר הכפיפו עצמם לישיבה ספרדית ואפילו עברו לעגה ספרדית; ובחסידות ההונגרית אנטי-ציונית תולדות אברהם יצחק רוקדים לצלילי הפייטן המזרחי משה חבושה

בעוד אובמה שולח כוחות צבאיים לאוגנדה כדי להילחם במיליציה "צבא ההתנגדות של האל" (LRA), מפקדים לשעבר בצבא מנסים להתפייס עם עברם ועם קהילתם באמצעות מערכת מסורתית של פיוס והשלמה

ניל סטיבנסון טוען שסופרי מדע בדיוני עשויים להציל את האנושות מהייאוש, אבל לצורך כך הם צריכים להיות מעורבים יותר במציאות פתרונות טכנולוגיים למשברים. לטענתו, גם אדורנו היה חושב ככה

בדיוק כשבתל אביב עומד לצאת מגזין זוועה להומואים עשירים ושמרנים (עמ' 109), בברלין נפתח Horst, מגזין להומואים ששונאים בורגנים (או לחילופין להומואים בורגנים ששונאים הומואים בורגנים)

בניגוד לדיבורים על "טבעו האלים של האדם", הפסיכולוג סטיבן פינקר טוען שרמת האלימות האנושית פחתה באופן משמעותי לאורך ההיסטוריה

הקרנף האחרון באי יאווה מת. כמה קרנפים נשארו בעולם מכל מין ותת-מין?

אחרי תומאס מאן, היינריך מאן וקלאוס מאן, האובססיה הגרמנית עוברת לגולו מאן

רוצח ההמונים הנורווגי שנא גם נשים. נו קידינג!

(דימויים: קוזמה-סרגייביץ' פטרוב וודקין; תומס אקינס; תומס אקינס)

ימי חניכותו של אלעד שליט

סיפור

איזה רושם מותיר המפגש עם אימת המוות בנפשו של האדם? אצל אנשים מסוימים, אפשר למצות את התשובה במלה אחת: "בסדר". זאת לרוב היתה תשובתו של החייל אלעד שליט, כאשר שאלו אותו מכריו על תחושותיו בנוגע לקרב שבו השתתף במעבר כרם שלום, שבו נהרגו שניים מחבריו לטנק. "אני בסדר", הוא אמר, משך בכתפיו וחייך בביישנות.

ברור – הפלוגה ספגה מכה כואבת. אבל דווקא מכיוון שנטה להתבודד ולא היה מקובל במיוחד בקרב החיילים, מותם של השניים הביך את אלעד יותר משעורר בו רגשות צער עזים. כמו שלא השתתף בעבר באותם סשנים ארוכים של שיחות גסות, נחרות ושאגות הומואירוטיות בתקופת התעסוקה המבצעית, הוא נותר מנוכר כעת לחיבוקי האבל, הטפיחות והקללות הטקסיות, החנוקות מבכי, שהפנו חבריו לעבר תושבי רפיח. הוא השתדל גם לא לדבר עם הוריו על אירועי הקרב – אביו היה אח שכול, בן לניצולי שואה, וכמו רבים מתושבי הגליל העדיף לשתוק על המוות מאשר לדבר עליו. בכל מקרה, גם אלעד לא רצה לדבר. למעשה, הוא חשב כבר בעיקר על דבר אחר: להשתחרר. מהצבא, כמובן.

ביום הראשון של חופשת השחרור, חיכה לו אביו בטרמפיאדה ואסף אותו לבית במצפה. הוא שאל אותו מה הוא חושב לעשות עכשיו. אלעד משך בכתפיו. "נראה", אמר. הם חנו ליד הבית ואלעד התיישב בסלון והפעיל את הטלוויזיה. לרגע חשב להתקשר לחבר, אבל בעצם לא היה לו למי. בתקופת התיכון בכברי היו לאלעד שני חברים שגרו ביישובים אחרים במועצה האזורית, אבל אחד מהם היה עתודאי ולא השתחרר עדיין, והשני התרחק ממנו בימי הצבא. במצפה עצמו היה לו רק חבר אחד בשכבת הגיל שלו, זיו, שהשתחרר כמעט חצי שנה לפני אלעד, ועבד בפאב בקיבוץ געתון. אבל בעצם, הם לא היו ממש חברים. הם אמנם הכירו אחד את השני עוד מימי הגן, אך מאז החטיבה זיו הסתובב עם אנשים אחרים, ובשונה מאלעד גם הלך לו די טוב עם בחורות. רק בצבא הם התקרבו קצת, בלית ברירה, בהמתנות המשותפות בטרמפיאדה. אבל רוב הזמן זיו היה מדבר, ואלעד שותק. זיו דיבר בעיקר על הזיונים שהיו או לא היו לו בחופשה, ועל זה שהוא רוצה לנסוע להודו. מדי פעם הוא היה זורק איזו שאלה לאלעד – "מה איתך? יש לך מישהי?" – אבל אלעד היה רק מחייך ומושך בכתפיו.

מכל זה אפשר להסיק שאלעד היה נער מסכן. אבל זו טעות: הוא היה מאושר. הוא אהב את המשפחה שלו, והיה לו בית לבן ויפה עם גג רעפים ומגרסת מזון. תושבי הערים הגדולות חושבים שהחיים בישובים המרוחקים הם משעממים ועגומים, אך אינם יודעים שאנשי הכפר מרחמים דווקא עליהם, העירוניים. אלעד אהב לאכול את הפסטה והעוף שאמא שלו עשתה. הוא אהב לנסוע למעיליא, לקנות חומוס אצל אבו ג'רייס ולהביא הביתה. הוא גם אהב להרכיב דברים, ובעיקר הוא אהב לבנות את החומה שמסביב לבית. להורים שלו היו בעיות עם אחד השכנים, גרשום בסקים, שרצה להרחיב את המחסן שלו לתוך השטח שלהם. למרבה הזוועה, בסקין היה אדם רב עצמה, ששימש גם כראש ועדת הביקורת של היישוב. לכן החליטה המשפחה לסגת משטח המריבה, אך להקיף את הבית בחומה, ואלעד נטל על עצמו את המשימה. הוא עשה את זה גם בחופשות מהצבא, אם כי לאט יותר מבעבר. הוא היה מניח אבן על אבן, מדי פעם מהנהן לשלום לאיזה ילד שעבר עם כלבו.

בקיצור, אלעד אהב להיות בתוך עצמו, במובן המילולי. הוא אהב את העור שלו, את הרגליים הלבנות שלו, ולמרות שידע שהוא לא יפה, הוא אהב להסתכל על עצמו במראה. הוא פשוט ידע שהוא בסדר. אם הוא הרגיש קצת חסר מנוחה, הוא היה הולך לסדר את המגרסה בכיור, או קורא ספר על האן-בי-איי, או מאונן. לא היתה לו סיבה לחשוש שמשהו לא בסדר. הוא היה טיפוס רציונלי. לגנית, החברה הכי קרובה שלו ביישוב, הוא אמר פעם שהוא לא בנאדם של רגשות. במובן מסוים, שום דבר לא הזיז לו יותר מדי. לפעמים הוא ניסה לחשוב איזו חוויה היתה יכולה להוציא אותו משלוותו, אבל אחרי כמה רעיונות נמאס לו.

אנשים כמוהו, שאוהבים מחשבים, מצאו את עצמם לפעמים לובשים בגדים שחורים, שומעים "ספלטורה" או "איירון מיידן", ומסתובבים בחבורות של בנים בחיפה או בכרמיאל. אבל באלעד לא היה מספיק זעם. הוא שמע שלמה ארצי וגידי גוב, ואכל פסטה. בשונה מיניב, חברו העתודאי, הוא גם לא ממש שנא בנות. הוא היה אפילו רוקד קצת לפעמים בפאב של געתון, לובש את הג'ינס הכחולים שלו, שותה בירה ומנענע את הלסת התחתונה לצלילי "איפה הילד".

החיילים בפלוגה אמרו שאלעד הוא "חכם", כיוון שהרכיב משקפיים והיה קורא ספרים. אבל אלה היו ספרים על האן-בי-איי. אלעד בעצמו ידע שהוא די עצלן, ומתעייף די מהר מלחשוב. כשהיה בבית ספר יסודי היה יצירתי יותר, וכתב פעם סיפור סמלי על כריש ודג שזכה לשבחי המורה. למעשה, הסיפור התבסס על ספר אחר שקרא, ואלעד רק החליף את "הנחש והעכבר" ב"הכריש והדג". על כל פנים, בעקבות ההצלחה הוא ניסה לכתוב, אבל כשגילה את האן-בי-איי איבד בכך עניין.

אבל עכשיו, אחרי הצבא, עלתה השאלה מה הוא רוצה לעשות. כמו צעירים ישראלים רבים כל כך, השירות הצבאי השנוא היה למעשה התוכן העיקרי שנותר בתוכו. אחרי שלוש שנים, ולפניהן יותר משנה של הכנות לשירות קרבי, נותרה נפשו מרוקנת כמעט לגמרי מכל תוכן אחר. הוא פרס לעצמו שמיכה קטנה על השטיח בסלון, וצפה בשידורים חוזרים של האן-בי-איי. כיוון שהיה לוחם משוחרר, הוריו גם לא יכלו לבוא אליו בטענות על פאסיוויות וחוסר מעש – מה עוד שפעם או פעמיים ביום הוא היה יוצא ומניח כמה לבנים בחומה. אבא שלו היה יוצא בבוקר לעבודה, מסתכל עליו ואומר איזו מלה.

כך עברו החודשים. זיו כבר נסע להודו, וחזר, ואז גילה שאין לו מה לעשות בארץ והחליט לנסוע שוב. הוא שאל את אלעד אם הוא רוצה להצטרף אליו, אבל אלעד העדיף אם כבר לנסוע לאמריקה. בשביל זה הוא היה צריך כסף, אבל לא היה לו חשק לעבוד, בינתיים. ודווקא עכשיו, עלו בו לפעמים סיוטים מאותו קרב בכרם שלום.

לפעמים בערב הוא היה ניגש לקרוואן ליד מגרש הכדורסל (שכונה בפרסומי הוועד "קרוואן הנוער"), עמד ליד הדלת והקשיב למוסיקה. שם הוא גם הכיר את גנית. אמא שלה היתה הומיאופטית, והפעילה פינה על רפואה משלימה באתר של הישוב. לגנית היה פירסינג באף, והיא ניגשה אליו ושאלה אותו אם זה נכון שאבא שלו הוא זה שהרעיל את הכלב של משפחת בסקים. הוא לא חשב על זה אף פעם. למחרת בבוקר, כשעבר אביו בדרך לעבודה, הוא שאל את עצמו מה הוא יודע עליו בעצם.

אחר כך הוא דיבר עם גנית עוד כמה פעמים, אבל בשיחה הרביעית או החמישית היא אמרה לו שהיא תמיד חשבה שהוא הומו. היא לא ידעה שכל אותו זמן הוא חשב על השדיים שלה. ואז היא שאלה אותו אם הוא רוצה לבוא איתה לעשן ג'וינט מאחורה. הם הקיפו את הקרוואן, ישבו על הבטון ועישנו. גנית דיברה על הריבים שלה עם אמה שלה ועל החבר שהיה לה, ואלעד נאטם. הוא בהה בקיר של מגרש הכדורסל, שעליה היתה כתובת גראפיטי "הדיקטטורית גלית".

בעיקר בא לו לאכול חומוס. הוא חזר הביתה, אבל גילה שהחברה החדשה של אחיו אכלה כבר את כל החומוס שהוא הביא מאבו ג'רייס בצהריים. הוא התעצבן, ורצה לשבור משהו. במקום הזה אין ערבות הדדית, הוא אמר לעצמו. הוא לא ידע מאיפה הביטוי הזה נתקע לו בראש.

אלעד נשכב על השמיכה וחשב על חומוס. לא היה באותו זמן משחק של האן-בי-איי, אז הוא העביר לטור דה פראנס. הוא רצה שיניחו לו. למעשה גם ככה הניחו לו במידה רבה, אבל הוא רצה שיניחו לו עוד יותר. הוא חשב לרגע שהמצב המועדף מבחינתו היה לשכב באיזה מרתף מתחת לאדמה ולצפות בטור דה פראנס שנה, ועוד שנה, ועוד שנה.

באותו לילה, בהשפעת הסמים שעישן, אלעד חלם חלום. הוא שכב בבור. היו ערבים בסביבה, והרדיו היה מכוון על רדיו דרום. משום מה, ברדיו דיברו עליו. מישהו אמר שאלעד שליט נרדם בשמירה, ולכן לא צריך להציל אותו. הוא התעורר בבהלה, ואז אונן ונרדם שוב.

למחרת בבוקר, הוא נסע שוב למעיליא, וקנה חומוס. הפעם, הוא יאכל אותו לבדו.