Posts Tagged ‘גאווה’

הידלדלותה של הרוח בסדום

17 ביוני 2011

ממצאינו מראים, בין היתר, כי ההומוסקסואל הפסיבי מחפש סיפוק אורלי הרבה יותר מהטיפוס האקטיבי; הוא חש סלידה כלפי גופו, ורצון עז להיבלע על ידי אובייקט האהבה שלו. הוא רדוף מאוד מבחינה מינית, בעיקר משום שאינו יכול להשיג התמזגות מוחלטת זו, ותולה את האשמה לתסכול הבלתי נמנע בבני-זוגו המתחלפים תדירות. סלידתו מפני גופו שלו, בצירוף חוסר-האפשרות למצוא בן זוג קבוע מספק, קשורים לעובדה, שהוא פוחד מהזקנה הרבה יותר מאשר הטיפוס האקטיבי. אצל האחרון, לעומת זאת, לא אובחנה פעילות אורלית מרובה, והוא גילה נטיות לטפח את גופו באופן נרקיסיסטי. עובדות אלה מתיישבות עם תפיסת עצמי כטוב ויפה, בשל הקיבעון האוראלי המאוחר שלו. נמצא, כי הטיפוס האקטיבי מחפש איחוד עם אובייקט האהבה שלו ממש כמו הטיפוס הפסיבי אך ההתמזגות היא בעלת אופי מנוגד: הוא מבקש לבלוע את האובייקט "הרע" ולהכלילו בתוך ה"אני הטוב" שלו. לפיכך, הוא נוטה להשתמש במין למטרות "ענישה" והכנעה של האובייקטים המיניים שלו.

אני קורא את הפסקה הזאת, מתוך הספר "אישיות וסטייה" של שלמה גיורא שהם. באופן מפתיע, הספר הזה פורסם ממש לא מזמן, ב-1995. אני קורא את הניתוחים ואת הדוגמאות, ואני יודע שאני אמור להזדעזע מההומופוביה הבוטה ומחוסר ההתאמה למציאות. ובכל זאת, אני מוצא את עצמי נמשך אל הטקסט כבכבלי קסם. לא כי הוא "נכון", ואפילו לא כי הוא מבריק במיוחד, אלא כי הוא פשוט מדבר על דברים שאי אפשר לקרוא בשום טקסט אחר. אני מוצא את עצמי שואל: למה אין עוד ספרים כאלה?

או ליתר דיוק: למה הומואים כבר לא שואלים שאלות כאלה? התשובה היא שבימינו אסור לכתוב על דברים כאלה. אסור לנסות אפילו לענות על השאלה "מה מחפש ההומוסקסואל?". תלים על גבי תלים של קריאות קוויריות נכתבות ברחבי העולם האקדמי, ואף אחת מהן לא תנסה אפילו לענות על השאלה הזאת. מותר לדבר על ייצוגים, על זהויות וכמובן על דיכוי, אבל אסור לדבר על זה.

לפני כשבע שנים, כשעבדתי בעיתון העיר, צירפו אותי לאיזה גיליון מיוחד שיצא לכבוד שבוע הגאווה, וביקשו ממני להציע נושאים לכתבות. באותו זמן שמעתי מכמה אנשים סביבי שהם קושרים את היותם הומואים לאם דומיננטית ולאב נעדר, בערך בהתאם לתיאוריה הקלאסית של פרויד. הצעתי לעורכת לעשות כתבה ביקורתית על תיאוריית האם הדומיננטית. חשבתי שזה יכול לעניין הרבה אנשים. מתוך התחשבות בלחציה של מחלקת המודעות, הצעתי אפילו גרסה קלילה יותר, שבמסגרתה נשאל סלבריטאים כמו יובל כספין או מיקי בוגנים אם יש להם אם דומיננטית. להפתעתי, העורכת ממש לא רצתה לשמוע על הרעיון. היא אמרה שזה לא מוצא חן בעיניה והיא רוצה יותר כתבות על מסיבות.

אני כותב "להפתעתי", למרות שהיום זה כבר לא היה מפתיע אותי, ולמעשה לא הייתי אפילו מציע נושא כזה. אני כבר מודע לכך שבקהילה הלהט"בית לא רוצים לדבר על דברים כאלה, לא רוצים לנסות להגיד משהו על הומוסקסואליות. בעיתונות כותבים רק על זכויות, על התבטאויות הומופוביות ועל יציאות מהארון. באקדמיה כותבים רק על זכויות, על צורות שונות של דיכוי, וכמובן על אינספור זהויות חדשות שנולדות מדי שבוע ומייד תובעות את עלבונן. שהרי, ה"להט"ב" הפך ל"להטבא"ק", והמהדרין דורשים  "להטבקאק?", ועוד היד נטויה. התיאוריה הקווירית הפכה לתעשייה של זהויות מיניות – אבל כאלה שבמרכזן נמצאת תמיד דיכוטומיה בינארית של מגדר או מיניות, או היעדרה של דיכוטומיה כזו.

למרבה הצער, העיסוק האובססיווי בהיעדר הדיכוטומיות רק מנציח כמובן את הדיכוטומיות. ככל שעוסקים יותר בקוויריות, "הנשי הנצחי" ו"הגברי הנצחי" רק מתקבעים ומתקדשים. לעומת זאת, אף אחד לא כותב על אינספור התופעות שיש בעולם ההומוסקסואלי הממשי: למשל, סתם לדוגמא, הומואים שנמשכים לגלעד שליט.

כמובן שהמאבק בדיכוי הוא חשוב, והתביעה לשוויון ולזכויות היא חשובה. אני מניח גם שעכשיו יבואו גם הטענות שאני מדבר כגבר-הומו-לבן, ומתעלם מהדיכוי שחוות קבוצות אחרות בקהילה. אבל אני לא מתעלם מכלום. אני טוען שאי אפשר לבנות את הקיום רק על מאבק, מלאכותי במקרים רבים, בכל מיני צורות בוטות של דיכוי. הפוליטיקה הקווירית הפכה לפוליטיקה של שלילה ולא של שפיעה, של צד הדין ולא של צד החסד. מי שעוסק רק במאבק על זכויותיו, מגלה בנקודה מסוימת שהוא ריק, שלא נשאר כלום.

פרנסיס בייקון, מתוך Three Studies for a Crucifixion. היום היו קוראים לו הומופוב

אני מנסה, אם כן, לטעון שהדיבור הציבורי על ההומוסקסואל – בתוך הקהילה או מחוץ לה – הפך להיות ריק, כיוון שהוא בנוי כולו על ישות אידיאלית ובו זמנית חסרת תוכן. ככל שאני קורא יותר טקסטים על הומוסקסואליות מהתקופה שלפני "השחרור", אני מגלה כמה הרבה איבדנו מאז. בימינו, הלהט"ב יהיה תמיד התגלמות הקורבנות הצדקנית, או התגלמות החתרנות הצדקנית. אבל אף אחד לא מנסה להגיד משהו על חייו וקיומו של ההומוסקסואל עצמו. בבמות מסוימות, אסור כבר לצטט מז'אן ז'נה או להקרין סרט של פזוליני. רבותיי, בקרוב בני נוער יתחילו להתאבד, אבל לא מפחד אלא משעמום. למעשה, הם כבר עושים את זה עכשיו.

 הדברים הגיעו לשיאם בציורים שתלויים כיום על הקירות של המרכז הגאה בגן מאיר  – מעין ריאליזם סוציאליסטי להט"בי ממש מבהיל – גופים ערומים חלקים-סטריליים של גברים-פיונים מחייכים בדירות מרוהטות היטב, מנופפים בדגל ישראל ודגל הגאווה בעודם יושבים ליד המחשב ומתכננים איזה קמפיין פרסומי. אנחנו חיים באוטופיה מוגשמת.

ההומוסקסואל הפסיבי מובחן על ידי דחייה מסוימת מגופו, ועל ידי נטייה להרס עצמי העולות בקנה אחד עם ערגת הטיפוס הגברי לאיחוד להתבטלות ולהפיכה לחלק מהאובייקט הבולע… כתוצאה מכך, מטרת האקט המיני הוא סיפוק תלות ומיזוג עם האם אצל הטיפוס הנשי, והשפלת בן הזוג והבלטת גבריותו של אצל שלו אצל הטיפוס הגברי.

(שהם, שם)

למעשה, החיים ההומואיים האמיתיים הם הרבה יותר מעניינים ממה שמספרים לנו, ממה שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים (אני כותב "החיים ההומואיים" כי אני לא רוצה לדבר בשם קבוצות אחרות). אבל אנחנו מבוהלים להחריד, ולא מעזים להגיד את זה. כל דבר מעניין שאפשר להגיד על הומוסקסואליות – אסור בעצם להגיד היום בשום במה ציבורית (אולי חוץ מפורומים באינטרנט), מחשש שתואשם ב"הומופוביה עצמית". ומה שמדאיג עוד יותר הוא שאפילו הספרות והקולנוע נעשו צדקניים, כלומר גויסו למנגנוני ההסברה המשמימה של זכויות הלהט"ב.

טענתי כבר פעם שפוליטיקה קשורה גם לתשוקה; קל וחומר שמיניות היא מעט חסרת טעם בלי תשוקה. בעיניי, המחשבה, הדיבור והכתיבה על השאלות: "מה זאת בעצם הומוסקסואליות? למה הומוסקסואלים משתוקקים, ומה הם עושים?" היא מרכיב שעליו אני לא מוכן לוותר. השאלות האלה הן לגיטימיות לפחות כמו השאלה "למה הומואים זכאים?". אם אסור לדבר על התשוקה ההומוסקסואלית, אין לדעתי הרבה טעם בכל העסק.

למרבה הצער, הפוליטיקה הלהט"בית של שני העשורים האחרונים ייבשה ודילדלה את הקיום ההומוסקסואלי. בד בבד, היא ייצרה למעשה הומופוביה מסוג חדש, הומופוביה גיי פרינדלי. הסטרייטים מגלים סקרנות הולכת ופוחתת כלפי הומוסקסואליות. היחס שלהם הפך להיות: "תעשו מה שבא לכם, אנחנו לא רוצים לשמוע על זה". "תצעדו בשמש כמה שאתם רוצים, אבל Not in my backyard". זאת התחושה שהרגשתי בסביבות מאוד גיי-פרינדלי שעבדתי בהן. אני באמת מוכן שסטרייטים יגידו הכול, רק שלא יתכנסו מאחוריי השתיקות המנומסות, הפאיסיביות-אגרסיביות שלהם.

ב' היה הצעיר בבניהם של הורים מבוגרים למדי… בהיותו תינוק היתה לו אומנת לא נשואה, שאהבה אותו כל כך, עד שבחרה להמשיך ולטפל בו אף לאחר המועד שבו נוהגות אומנות באותה ארץ לעזוב את הבית… היא לקחה אותו עמה לכל מקום, אף לפגישות עם מאהביה, וכך נתפסה פעם אחת בקלקלתה עם התינוק. האב נתפס כחלש ובלתי יעיל. הוא היה איש חולני, ולא יכול היה לעזור לאם בעבודת משק הבית…

(תיאור מקרה מתוך שהם, שם)

ויש לי חדשות מצערות: ההומואיות עברה את השיא שלה. Peak-gay כבר מאחורינו. בפרוס חודש הגאווה 2011 אפשר לומר: ההומוסקסואליות בשקיעה. רק לפני שנה, להט"ב היו ה-נושא, שהמדיה לא הפסיקה לעסוק בו. נראה היה שלשאלה ההומוסקסואלית יש מעמד מכונן באופן שבו בני התקופה שלנו תופשים את עצמם. אבל המומנטום אבד. השנה, מצעד הגאווה כבר לא עניין כמעט אף אחד מחוץ למעגלים מסוימים בקהילה. זה לא מקרי שבפאנל של כוכב נולד שנה שעברה היו שלושה להט"בים, והיום יש בקושי אחד. הומואים זה ההתחממות העולמית החדשה: משהו שכבר לא מעסיק אף אחד. וכבר עכשיו, הרבה אנשים נוטשים את המחנה.

יש מי שיראה באובדן העניין סימן לנורמליזציה. אלא שנורמליזציה זה לא טוב. כדי להתקיים, ההומוסקסואליות חייבת להישאר בעיה. אבל לזה לא תעזור תעשייה אינסופית של זהויות, שלכל אחת מהן מסונף דיכוי תואם. בבסיס, חייבת להיות תנועה כלשהי של התשוקה.

אני מציע שנלמד מהצוענים. הם לא עושים שום מצעד, הם לא עושים כלום. הם קיימים, מתפתחים. מה רוצים להשיג במיליטנטיות? החוקים לא ישתנו באופן משמעותי. דעת הקהל עוינת מאוד מיליטנטיות. היא לא מקבלת תביעות קולניות. כל הדברים המיליטנטיות פועלת בצורה שלילית בכלל… אבל הרי יש נקודה שאדם מרגיש לגמרי לבד, שהוא מגלה את עצמו. וזה היופי. אלה חיים. וברגע הזה, אוי ואבוי לו אם הוא יבין שזה הכול, ששאיפת חייו צריכה להיות לרקוד ב'דום'. שירקוד כמה שהוא רוצה, אבל שינסה להגיד מה יש מעבר לזה… אני מוכרח להזכיר כל הזמן שיש משהו מעבר לזה, שרק מעטים מחפשים, וכתוצאה מכך החיים של רבים כל כך ריקניים. הם יכולים לעשות סקס כמה שהם רוצים, ואף על פי כן זה לא זה. ולמה? כיון שאין שום בסיס רוחני, שלדעתי בלעדיו בנאדם לא יכול לחיות. כל מה שקורה בתחום הפיזי זה רק פיזי. תמיד יהיה חסר, שהוא לא שונה מהחסר של ההומוסקסואל הנשוי לאישה, שלא ישכב עם גבר כל חייו.

יותם ראובני, מתוך ריאיון ל"העיר" עם ע.א.

ההזנחה של השאלות המהותיות, אפילו, כן, מהותניות, של החקירה העצמית בנוגע למבני העומק של התשוקה ושל הקיום ההומוסקסואלי לא מונעת מגורמים עוינים לעסוק בזה במקומנו. כי בינתיים, שלא יהיה ספק: הסטרייטים כבר מתכוננים למלחמה הבאה. הם, מצדם, כבר שכחו מתסביך אדיפוס: היום הם עונים על שאלות כאלה באמצעות בדיקות fMRI. הם כבר המציאו מזמן את "הגֵן ההומוסקסואלי", את "המוח ההומוסקסואלי" ואת "ככה נולדתם" – שלכאורה ענו על כל השאלות ופתרו את כל הבעיות. השלב הבא הוא השלב המעשי, שבו יתחילו להשתמש בידע הזה כדי למחוק את ההומוסקסואליות מעל פני האדמה.

כמו שאומר יותם ראובני – הסכין תישלף. זה היה לפני כמעט 10 שנים , כשהלכתי לראיין אותו, גם ל"העיר". זאת הפעם השנייה שאני מזכיר כאן בבלוג את הריאיון הזה, כי היתה לו השפעה די עמוקה עליי. הוא סיפר לי איך טיפס ביום השואה להר סדום שליד ים המלח, לבוש בכובע אדום ובגדים לבנים, והחליט שהגיע הזמן לשוב. "סדום היא המולדת ההיסטורית של העם ההומוסקסואלי. בסוף לא תהיה ברירה אלא לחזור לשם. יום אחד להומואים יימאס מהזיונים והם ירצו לעשות משהו יותר משמעותי. ואם זה לא יקרה מעצמו, אז כשתבוא המכה תבוא גם התודעה", הוא הסביר.

אפשר לצחוק על ראובני, אבל באופן פרדוקסלי, התביעה התמידית לזכויות קולקטיוויות כבר הפכה את תנועת הלהט"ב העולמית למעין ציונות #2. למעשה, מבחינות מסוימות היא כבר יותר גרועה מהציונות המוקדמת: המון צדקנות, המון שקרים מוסכמים וחוסר התאמה מוחלט בין המציאות לבין האידיאולוגיה הסטרילית שמשווקים כלפי חוץ, שמשתיקה של כל סוג אחר של דיבור, השתאות או תהייה. הלהט"ב הפך לעוד סוג של יהודי פוסט-שואה: קרבן טהור, נטול כל מאפיין מלבד היותו קורבן. אפשר להשוות את הלימודים הלהט"ביים במצבם הנוכחי למחלקה ללימודי יהדות, שבה לא לומדים בכלל על תלמוד או קבלה אלא רק על אנטישמיות ווזכויות משפטיות של ניצולי שואה.

אסיים בציטוט נוסף של יותם ראובני, מתוך אותו ריאיון:

מה שהעם שלנו עושה למען האנושות כבר הרבה זמן, מה שאנחנו אומרים, זה דבר מאוד פשוט: לא זו בלבד שאתם צריכים להניח לנו, אלא גם לנסות כמה שאפשר להיות כמונו. כי אם לא תעשו את זה מרצון לא יהיה כאן עוד מעט מה לאכול, ולא יהיה אוויר. אז או שתעשו את זה בהדרגה, או שלא.

זה פשר הקיום שלנו. להיות דוגמא, והזהרה. ולמרבה הצער אף אחד לא מתייחס לזה. וכל מה שיש להטרוסקסואלים, הדבר היחיד שיש להם להגיד כנגדנו, זה שהם יכולים להוליד. אנחנו מציעים פה אפשרות אחרת, חיונית. לא הבנתם את זה אלף שנים, אלפיים שנה, יבוא האלף השלישי. ואז תצטרכו להבין.

לא נוכל לסבול יותר את הגניבה של הפה שלנו, של הרקטום שלנו, של העצבים שלנו

10 ביוני 2011

[את המניפסט שלהלן, שכותרתו המקורית "הקץ לטבח הגוף" (pour en finir avec le massacre du corps) מצאתי לפני כמה שנים במוזיאון ההומוסקסואלי בקרויצברג, ברלין, בתוך ספר ושמו "שלושה מיליארד פרוורטים" שהוצא למכירה מעודפי הספרייה של המוזיאון. המניפסט פורסם ב-1973 על ידי קבוצה רדיקלית צרפתית ושמה FHAR – החזית ההומוסקסואלית לפעולה מהפכנית (Front homosexuel d'action révolutionnaire). היתה זו אחת מההתארגנויות הפוליטיות הראשונות של הומואים ולסביות שמאלנים בתקופה שאחרי 68'.

פרסום הספר עורר שערורייה – לאחר הדפסתו הראשונה, הוציא בית המשפט בפאריס צו לגריסת כל העותקים על סעיף "פגיעה במוסר". על העורך, פליקס גואטרי, הוטל קנס של 600 פרנק. מאז, הספר לא הודפס שוב, בעיקר בגלל שני טקסטים שנכללו בו ונחשבים היום מחוץ לטווח הדיון הלגיטימי. למעשה, יש להניח שפרסום הספר המלא היום היה מעורר שערורייה גדולה הרבה יותר מפרסומו בשנות ה-70.

לכבוד יום (שבוע? חודש?) הגאווה, אני מביא כמה מהקטעים המלהיבים והפואטיים שבמניפסט – שאולי יעוררו לרגע מחדש רגישויות שנמחקו בתנועת הלהטב"ק של זמננו.

הדימויים הויזואליים לקוחים מגרסה מאוירת שהופצה בבריטניה על ידי "ויקד מסנג'ר"]

ככל שיראה סובלני-לכאורה, הסדר הקפיטליסטי בכל צורותיו (המשפחה, בית הספר, המפעל, הצבא, המוסכמות, השיח) מחיל תמיד על כלל צורותיהם של החיים המשתוקקים, המיניים והחושניים את הדיקטטורה של ארגונו הטוטליטרי – ארגון המיוסד על הניצול, על הקניין, על השליטה הגברית ועל הרווח.

ללא לאות הוא מבצע את העבודה המלוכלכת של הסירוס, המעיכה, העינוי והריבוע של הגוף, כדי לחרוט את חוקיו בבשרנו, כדי לטבוע בלא-מודע שלנו את מנגנוני השכפול של השעבוד. […]

וכך עומד על מכונו הרייך בן אלף השנים של האומללות החושנית, של הקורבנות, של הכפיפות, של המזוכיזם הממוסד, של המוות: שלטון הסירוס מייצר את הנתין רווי רגשות האשמה, אחוז הנוירוזות, החרדתי, הכנוע והמשועבד.

ריח הגוויה של עולם עתיק זה גורם לנו בחילה, ולפיכך החלטנו לנהל את המאבק המהפכני נגד הדיכוי הקפיטליסטי במקום זה, שבו הוא מעוגן יותר מאשר בכל מקום אחר: בגופנו שלנו. את המרחב של גוף זה, עם כל מה שהוא מייצר לפי פקודה, אנו רוצות לשחרר מהשפעות זרות. "כאן" אנו רוצות לעבוד על שחרור המרחב החברתי. לא קיים גבול בין השניים – אני מדכא את עצמי, כיוון שאני תוצר של מערכת הדיכוי על כל צורותיה.

ה"תודעה המהפכנית" תיוותר בבחינת מיסטיפיקציה, כל עוד היא לא תמצא את עצמה ב"גוף מהפכני", שייצר את שחרורו שלו.

היו אלה הנשים, שנאבקו נגד השלטון הגברי – במשך זמן רב היה כוח זה מעוגן בגופן שלהן – ההומוסקסואלים, שנאבקו נגד הטרור של הנורמטיוויות, ה"נוער", שנאבק נגד הסמכות הפתולוגית של המבוגרים – כל אלה הקימו קולקטיב שפתח את מרחב הגוף לסובוורסיה ופתח את מרחב הסובוורסיה לדרישות הבלתי מתווכות של הגוף.

הם שהציבו לראשונה בסימן שאלה את צורות הייצור של התשוקות, את היחסים בין הנאה לכוח, ובין הגוף לבין "האגו" – כפי שאלה מתפקדים בכל תחומיה של החברה הקפיטליסטית – ובכלל זה גם בקבוצות רדיקליות.

זהו קו שבר חדש, חזית חדשה, רדיקלית יותר וברורה יותר מסתמנת, שמצריכה באופן בלתי נמנע חלוקה מחדש של הכוחות המהפכניים.

לא נוכל לסבול יותר את הגניבה של הפה שלנו, של הרקטום שלנו, של העצבים שלנו, של המעיים שלנו, של כלי הדם שלנו. הם הפכו לברגים וגלגלי שיניים במכונה לייצור קפיטל, ניצול ומשפחה.

לא נוכל לסבול עוד את העובדה שהריריות שלנו, העור שלנו, כל המעטפת החושית שלנו – כל אלה הפכו לאזורים כבושים, נשלטים, מנוהלים ואסורים.

לא נוכל לסבול עוד את הפיכת מערכת העצבים שלנו למנגנון הבקרה של מערכת הניצול הקפיטליסטית, המדינתית והפטריארכאלית, ואת תפקודו של המוח שלנו כמכשיר עינויים המתוכנת על ידי הכוח השולט. לא נוכל לשאת עוד את העובדה שהזרע שלנו, החרא שלנו, הרוק שלנו, האנרגיות שלנו, ישוחררו או יוחזקו בהתאם לקיצוב שקובע החוק.

גוף קר זה, מאסר גופני זה, גוף רצוח זה, שאותו הקפיטליזם מרכיב מחדש מהריסות גופנו החי – אותו אנו רוצות לפוצץ.

על ידי החקירה המשותפת של ההיסטוריות האינדיווידואליות שלנו אנו יכולים להעריך, באיזו מידה נשלטים כלל חיי התשוקה שלנו על ידי החוק המדינתי, הבורגני והקפיטליסטי של המסורת היודו-נוצרית, ובאיזו מידה הם עדיין כפופים לכללים של היעילות, של הערך העודף ושל הייצור ההמוני. על ידי השוואתן של "חוויותינו" הפרטיות, "משוחררות" ככל שייראו לנו, אנו יכולים להבין שמעולם לא התגברנו על הסטריאוטיפים של המיניות הרשמית. היא שולטת בכל צורות החיים, תקנותיה מתפרסות ממיטת הכלולות ועד מלונות הזימה, היא חולשת על המשתנות, מועדוני הריקודים, המפעלים, תאי הווידוי, חנויות הסקס, בתי הכלא, בתי הספר, המסיבות, הפגישות הפוליטיות וכו' וכו'.

את שלטונה של מיניות זו איננו יכולים פשוט לסבול, כמו שאדם סובל את תנאי מאסרו. אנו רוצים לרסק אותה, לבטל אותה, כיוון שהיא אינה אלא מכונה המייצרת סירוס וסירוס חוזר, סירוס המשכפל בכל זמן ובכל מקום את תנאיו של הסדר המשעבד.

ה"מיניות", גם בצורותיה המדכאות וגם בצורות הקרויות "מתירניות", אינה אלא מפלצתיות, ולתהליך "הליברליזציה" של אורחות החיים, כמו גם ל"אירוטיזציה" המתקדמת של המציאות החברתית המאורגנת והנשלטת על ידי הקפיטליזם אין כל מטרה אחרת אלא לארגן ביתר עצמה את הליבידו הממוסד. הונאה זו אינה מפחיתה כלל את האומללות המינית, אלא מרחיבה את שדה התסכול וה"חסר", מאפשרת את המרתה של התשוקה בדחף צרכני קומפולסיווי. היא מבטיחה את "ייצור הביקוש", המנוע של הייצור הקפיטליסטי. אין כל פער בין האדרתו של "העיבור ללא חטא" לפרסומת הסליזית, בין שבועת הנישואין להפקרות  של האורגיות הבורגניות. אותו סוג של צנזורה פועל בשניהם. אותו טבח של הגופים המשתוקקים מנציח את עצמו – גם אם באסטרטגיה אחרת. מה שאנחנו רוצים, מה שאנחנו דורשות הוא לפוצץ את המרחב של המיניות וייצוגיה, כדי להכיר את המציאות של גופינו, של גופינו החיים.

אנו רוצים להמציא מחדש את הביצוע החופשי של כל פונקציות-החיים, עם פוטנציאל ההנאה האינטגרלי שמצוי בהן.

אנו רוצות להמציא מחדש יכולות אלמנטאריות כמו הנאת הנשימה, שנחנקה, מילולית, על ידי כוחות הדיכוי והזיהום; את הנאת האכילה והעיכול, ששובשה על ידי קצב העבודה, כמו גם על ידי תזונת הזבל המיוצרת ומשווקת על פי דרישות הרווח; את הנאת החירבון ואת העונג של חור התחת המאולף, הטבוח – חור התחת שדרכו התקיף הסדר הקפיטליסטי את שריר הסוגר וחקק את כלליו בבשר עצמו (ניצול, נוירוזת-צבירה, מיסטיפיקציית הרכוש, טוהר וכו'); את הנאת האוננות ללא בושה, ללא חרדה, לא מתוך חסר או צורך בפיצוי אלא מתוך ההנאה שבאוננות עצמה; את ההנאה שברטיטה, שבהרעשה, שבדיבור, שבהליכה, שבהתנועעות, שבביטוי, שבהזיה, שבשירה, את ההנאה שבמשחק עם הגוף על כל צורותיו. אנו רוצים להמציא מחדש את ההנאה, לייצר אותה מחדש, לברוא אותה – את ההנאה שהוצמתה על ידי אותם מנגנונים שמשימתם היא ייצור פועלים וצרכנים צייתנים.

כשנקודת המוצא שלנו הם הגופים, גופים מהפכניים שהינם אתרי הייצור של העוצמות הסובוורסיוויות, כמו גם אתר ההתרחשות של כל אכזריות הדיכוי; כאשר אנחנו קושרות זה לזה את הפרקסיס ה"פוליטי" עם ממשותם ותפקודם של אותם גופים; כאשר אנחנו מחפשים באופן קולקטיווי את הנתיב לשחרור – אז אנחנו מייצרים מציאות חברתית חדשה, שמשלבת בין מקסימום אקסטזה למקסימום תודעה. זוהי הדרך היחידה המעניקה לנו אמצעים להילחם באופן ישיר נגד הכוח של המדינה הקפיטליסטית במקום בו הוא מוצא אל הפועל. זוהי הדרך היחידה, שיכולה להפוך אותנו לחזקים באמת נגד מערכת דיכוי שמשכללת בהתמדה את יכולותיה לטמטם כל אינדיווידואל, להחלישו ולגרום לו להסכים לפעולות המערכת. להורידו לדרגת כלב.