Posts Tagged ‘ברק חוסיין אובמה’

לך תזדהה (פוסט מהורהר עם ענת קם בסופו)

14 באפריל 2010

ברק חוסיין אובמה הוא, כידוע, “הנשיא השחור הראשון”. כך התגאתה בשנה שעברה הקומיקאית וונדה סייקס, שנבחרה להנחות את ארוחת הערב המסורתית לכתבי הבית הלבן. "אלא אם כן תפשל – ואז זה יהיה: מה נסגר עם הבחור החצילבן הזה?”. עברה כמעט שנה מאז מופע הסטנדאפ המשעשע, ולאובמה נקרתה הזדמנות לאשר את שייכותו לגזע השחור. בתחילת החודש, כמו כל תושב בארה"ב, הוא נדרש למלא את טפסי המפקד הלאומי הנערך מדי עשר שנים מאז 1790. החל מהמפקד הקודם, בשנת 2000, ניתן לסמן יותר ממשבצת אחת בטופס המפקד. כלומר במקום לסמן White או Black או Asian ועוד, אפשר לסמן גם וגם, כמה משבצות שרק תרצו. אובמה סימן רק משבצת אחת.

בכך קבע אובמה את עמדתו בפולמוס המתנהל מאז תחילת השנה בהאפינגטון פוסט, אתר הבלוגים והאקטואליה המשקף היטב (וקובע במידה רבה) את סדר היום של המחנה הליברלי באמריקה. האפשרות לסמן יותר ממשבצת אחת מבטאת, בעיני רבים, את אמריקה החדשה, הפוסטגזעית לכאורה, בה להיות mixed race זה גזעי במיוחד צייטגייסט שהוכתר פעם בניו יורק טיימס בכותרת Generation E.A, כלומר Ethnically Ambiguous. אחרים לא מסכימים, ביניהם הבלוגרית והפרופסורית (ה"חצי שחורה") מסטנפורד מישל אלאם שקבעה: “חישבו פעמיים, סמנו פעם אחת", שכן "המפקד אינו – ולא נועד להיות – אתר לביטוי עצמי". הנתונים הנאספים במפקד ישמשו, היא מזכירה, לחלוקת מיליארדי דולרים לתוכניות אפלייה מתקנת והעצמה של שחורים וקבוצות מקופחות אחרות. אלאם מספרת כי סמוך לביתה במדינת וושינגטון יש שכונה עם רוב שחור הזוכה להטבות משמעותיות מהמדינה. היות שבמפקד הקודם רבים סימנו גם את המשבצת "לבן" (ואין זה מפתיע, כי לרוב השחורים באמריקה יש גם "דם לבן" ואילו עירוב גזעי הפך, כאמור, לאופנתי יחסית) הנתונים הדמוגרפיים השתנו בין לילה, והמעמד המועדף של השכונה הוצב בסכנה.


מצאתי את הוויכוח הזה מעניין כי הוא נוגע בקשת רחבה של טיעונים הנוגעים למקומו של הגזע בשיח הפוליטי והתרבותי העכשווי – ובהשלכה שיותר מעניינת אותי, לזהות והזדהות בכלל. בתור התחלה, הוא מחדד את העובדה שהזדהות היא פוליטית, במובן זה שהיא לא מסמנת עובדה טבעית, הקודמת למלים ולמעשים שלנו, אלא משתמשת באחת המלים הללו כדי לעשות משהו בזירה הפוליטית. במקרה של אלאם, ההזדהות כשחורה (למרות שהעור של אמא שלה בהיר ואבותיה באו מאירופה) נועדה להשיג הטבות כלכליות לבני הקבוצה המקופחת (גם אם היא עצמה אינה סובלת מקיפוח); במקרה של מתנגדיה בוויכוח, הסימון של מספר משבצות נועד לשנות את הדיבור על גזע באמריקה, “לעשות מקום" – מבחינת קווי מדיניות ו/או אג'נדות תרבותיות – לקטגוריה גזעית חדשה. לעתים הסימון המרובה נועד להשיג תוצאה הפוכה – לשבש לחלוטין את השימוש בקטגוריות גזעיות.

עם זאת, תפישה כזו של הזדהות, הרואה בה כלי, חלק מפעולה להשגת מטרות מסוימות, מניחה שאנו באים לזירה הפוליטית כמי שכבר יודעים מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. אבל ברור שזה לא כל הסיפור: הזירה הפוליטית היא גם אתר לבקשת הכרה, מרחב שבו אנו מגלים מי אנחנו ומה אנו רוצים מתוך בחינה מתמדת של תגובותיהם של אחרים, כולל המדינה. במלים אחרות, הזדהות היא גם מעין בקשה – מפורשת או לא מפורשת – מאחרים שיזהו אותנו: כשחורים, הומואים, ביסקסואלים או פלסטינים אזרחי ישראל. אחרת זה באמת נשאר "ביטוי עצמי", שהרי לאיש לא ממש אכפת שתטען שאתה ערפד סגול. אם תדרוש הכרה בזה, כלומר תטען שזה יותר מ"ביטוי עצמי", אתה עלול להישלח לבית משוגעים.

מן הסתם הגבול בין "בקשת הכרה" ל"פעולה" אינו חד ופשוט כל כך (כמו רוב הגבולות התיאורטיים, לצערנו). אובמה הוא דוגמא מצוינת. בביוגרפיה החדשה והמדוברת עליו מאת דיוויד רמניק עורך הניו יורקר, אובמה הצעיר, שכונה אז "בארי" וחי עם סבו וסבתו הלבנים בהוואי, מתואר כתלמיד תיכון נבוך ובודד למדי. “באופן מרגש, ומוזר משהו, הוא לימד את עצמו להיות שחור", כותב רמניק. “הוא החל להקיף עצמו בתרבות אפרואמריקאית שחייתה אלפי מילין מהמקום שבו גר”. בארי האזין למרווין גיי ולסטיבי וונדר, דיקלם את שיריו של לנגסטון יוז, וקרא את האוטוביוגרפיה של מלקולם איקס.

האם אובמה הצעיר ניסה לעשות משהו? גם. אני מרשה לעצמי להעריך שהוא חשב כבר אז, גם אם בצורה לא ממש מפורשת, שהמאבק נגד אפליה דורש הזדהות עם הקבוצה החלשה. אני מניח שהוא חשב כך גם החודש, כשסימן את המשבצת "שחור" בטופס המפקד, אם כי הפעם הצטרפה לכך, מן הסתם, מחשבה על הדימוי הרצוי לו בקרב תומכיו השחוריםעם זאת, אז בנעוריו, ההזדהות כשחור היתה בראש ובראשונה בקשת הכרה. עורו היה שחום מספיק כדי להפוך אותו לשונה, אחר מהנערים שהקיפו אותו, והתרבות השחורה המיובאת נועדה למלא את האחרות הזו בתוכן להפוך אותה מזהות המוגדרת רק על דרך השלילה לזהות חיובית, כזו שתוכל לזכות להכרה.

כמו פעולות וביטויים פוליטיים בכלל, גם הזדהות היא לא פרקטיקה הפתוחה לכולם באותה מידה. במשך דורות ארוכים, שחורים בארה"ב לא יכלו להזדהות במפקד כמי שהם גם לבנים, ובשונה מהנהוג אצל כמה מגניבים בברוקלין, באזורים אחרים באמריקה להיות Ethnically Ambiguous אומר בעיקר שאתה "מוזר", עד שעדיף כבר להזדהות רק עם אחד הגזעים המרכיבים אותך. יש אנשים ש"ברור שהם הומואים", וגם אם יטענו בתוקף שהם סטרייטים הם ייתקלו בגיחוך בחדרי חדרים. יש אנשים שיטענו שהם ביסקסואלים וייתקלו בתגובות, מצד סטרייטים ובעיקר מצד הומואים, לפיהן "אין כזה דבר". היכולת להזדהות אחרת מהציפיות של החברה, כלומר אחרת מהסימון המיידי שלה, דורשת הון תרבותי, חומרי והרבה אומץ (שגם הוא משאב הנפוץ יותר בחלקים פריבילגיים של האוכלוסייה) – אומץ לדבר על עצמך אחרת מהציפיות ולהתמיד בכך גם אם אחרים מתקשים להבין.

עם זאת, אם הזדהות חופשית היא אכן פריבילגיה של מעטים, אולי המעשה הפוליטימוסרי הנכון יהיה לא ליהנות מזכותהיתר אלא להזדהות עם החלשים יותר, אלה שלא יכולים להזדהות אחרת. או אז אפור יזדהה כשחור, ביסקסואל כהומו ועיראקיאשכנזי כמזרחי.

מכל מקום, היות שהזדהות היא אקט פוליטי, הנאחז במלים ובמושגים דינאמיים, גם אין צורך לחשוב על הזדהות כמה שאנו עושים אחת ולתמיד. אפשר להזדהות באופן אחד בבלוג האישי, ואחרת כשממלאים את דפי המפקד (בתנאי שאתם באמריקה), ושוב אחרת כשמדברים עם הדודה מעפולה. לפעמים אפשר גם סתם להשתעשע, במיוחד אם מדובר בדודה מעפולה, ולספר לה שאני ערפד סגול. אבל אז, כדי לא למוטט את עולמה, להוסיף מייד שאני ערפד סגול סטרייט, אשכנזי וציוני, המתנגד בכל תוקף למעשיה של ענת קם.