נתזים: אם רומני מנצח אני יורד מהארץ

אנה מרי קוקס משרטטת קווים לדמותה של פוליטיקת הקטסטרופה: כניסתו של ההוריקן סנדי למשחק הפוליטי מזכיר לנו שיש מרכיבים במציאות שאינם נמדדים על ידי סקרים. היא מחזירה את האזרחים לשאלה הבסיסית, שקודמת לאסטרטגיות ולדפי המסרים: על מי הם יכולים לסמוך ולמי הם יכולים לפנות כאשר לא נשאר להם כלום. לכן הם יפנו ל-community organizer ולא ל-CEO

מאז שנבחר לנשיאות אובמה עובר תהליך רוחני והופך לאוונגליסטי או לפחות Born Again Christian. הוא אפילו מצטט את המטיף בילי גרהם

איזה מוסיקה אובמה שומע באייפוד? סטיבי וונדר, בוב דילן, אמינם ו-Jay-Z

אל מול הפלוטוקרטים של וול סטריט, זמרי הקאנטרי והמטיפים הדתיים שתומכים ברומני, אובמה הנשיא ההיפסטר הצליח לבנות אליטה חדשה של תומכים, המורכבת מ"אליטות המידע" – ברוני דת הקהל של עידן המידע והרשתות החברתיות, שעוסקים בתעשייה של עיצוב הנפש האנושית וניתוב ואריזת מידע. וגם זה מסוכן, טוען ג'ואל קוטקין

סידני סמית, שמאלני שחי ב-swing state וירג'יניה, מצהיר כי יצביע דווקא לג'יל סטיין, מועמדת הירוקים לנשיאות. כאשר הוא מספר על כך לחבריו תומכי אובמה, ניכר על פרצופם שהם היו רגועים יותר אם היה מזיין את ה-Easter Bunny מול הילדים שלהם. ואנדרו לוין מתנגד לגישת ה-lesser evil של מצביעי אובמה השמאלנים, וטוען שדווקא ניצחון של רומני יעורר לחיים את תנועות ה-occupy שהורדמו על ידי השלטון הדמוקרטי

ניצחון של אובמה הוא חסר ערך אם ליברלים לא יתגייסו אחרי הבחירות ויספקו גיבוי למדיניותו ולחץ מלמטה, כותב מייקל קזין ב-Dissent

מה תהיה ההשפעה של ניצחון רפובליקאי על חיי המין של האמריקאים, ובכלל? העיתונאית ננסי כהן, מחברת המאמר השנוי במחלוקת  Say Goodbye to Your Sex Life If Things Go South in November טוענת שהמין יחזור 60 שנה אחורה

כולם מדברים על gay marriage, אבל מה יש לאובמה ורומני להגיד על נושאים כמו bdsm? זה העניין, שכלום

וביל מאהר טוען: רומני לא יודע מה זה מציצה

פול ראיין הוא אמנם חנון אבל אוהב להצטלם ליד חובבי נשק וציידים. ובינתיים כולם מתעניינים בתמונה שלו בלי חולצה

האם מיט רומני יהיה נשיאם של האוונגליסטים ומתנגדי ההפלות? פרשני הניו יורק טיימס סבורים שלרומני אין ממש אופי, אבל שהוא ינקטו במדיניות שמרנית מתונה, בערך כמו ג'ורג' בוש האב

קרל ברנסטיין, לעומת זאת, מזכיר שהמפלגה הרפובליקנית פנתה בחדות ימינה, ומעולם לא היתה קיצונית יותר במאה השנים האחרונות. לטענתו, רומני רק נראה ונילה, אבל למעשה הוא יממש בהתלהבות את רעיונותיהם המטורפים של אנשי מסיבות התה

מאמר די אנטישמי, ועם זאת מעניין, על הנאמנות הכפולה של רומני המורמוני לסודות הכמוסים של הכנסייה המורמונית

ובכל מקרה, אם רומני ינצח, תצטרכו להתרגל לאנגלית המורמונית המיושנת והמשונה שלו, עם ביטויים כמו "smitten" “Good grief,” “flippin’

לא רק לבוש: גם לרומני יש רומני האב

פרשן בחדרי חרדים על עשרת הדברות של מיט רומני

מה משותף למיט רומני וג'יי אר יואינג? החיוך!

אמצעי תקשורת רפובליקניים מזהירים ממהומות שיפרצו ברחבי ארה"ב אם אובמה יפסיד,

וטוענים שאוהדיו ינסו לשרוף את הבית הלבן. ועוד 50 דברים שתומכי אובמה מאיימים לעשות אם הוא יפסיד

עמדות המועמדים שואפות יותר ויותר למרכז.Foreign Policy  מציג חידון: האם תצליחו לזהות מי אמר מה – אובמה או רומני?

החבר הדמיוני, ריצ'רד דוקינס ומיזוגניה: מאמר מעניין על סקסיזם בחוגי החנונים האתאיסטים

למה הרפובליקנים צריכים לחשוש מניצחון של רומני? כי מדיניות החוץ האגרסיווית תצריך יותר ויותר תקציב, מה שיביא את נשיאותו לכדי קטסטרופה

ומה יקרה אם אובמה ינצח בהפרש זעיר? האם הקדנציה השנייה שלו תהיה אסונית כמו זו של וודרו וילסון, שניצח גם הוא בסיטואציה דומה?

אם אמריקה היא האימפריה, אז כל אזרחי העולם צריכים להצביע בבחירות לנשיאות. או שאמריקה תתקפל

שינוי האקלים לא הוזכר אפילו פעם אחת בשלושת העימותים הנשיאותיים. כאשר הסיכוי לשינוי פוליטי סביבתי פוחת והולך, מדענים ופילנתרופים כמו ביל גייטס תולים את יהבם בגיאו-אנג'ינירינג. נעמי קליין מתנגדת, וטוענת כי לא ניתן לקיים הליך דמוקרטי לצורך קבלת החלטה בנושא מכלל האוכלוסיות שיושפעו ממנו

העיתונות הישראלית חוגגת את העובדה שישראל הוזכרה עשרות פעמים בעימות בין אובמה לרומני. אבל ג'ונתן פרידנטל מזהיר: אמריקה שוכחת שיש עולם חוץ מישראל ואיראן. עוד מעט לאמריקה תהיה רק מדיניות פנים (של ישראל)

אובמה לא צריך להיות מודאג מהגרעין האיראני, אלא מהסכנה של המאה ה-21: ההתרחבות הבלתי מבוקרת של טכנולוגיות הרובוטיקה הצבאיות

דימויים מתוך: ברק הברברי

לא זמן טוב לתקוות

מה יקרה כשהעיתונות תיעלם מהעולם? מה יקרה, מה יקרה, מה יקרה? כל העניין הוא שלא יקרה כלום. שקט. קול דממה דקה. כותרת שחורה, ואז שתיקה.

כי את ה"מה שקורה" הרי קובעים העיתונים. כמובן, גם החדשות בטלוויזיה וברדיו ובאינטרנט. זה עלול להישמע אנכרוניסטי לייחס כזאת חשיבות לעיתונות הפרינט. אבל המחזור היומי של ייצור אירועים מתחיל בעיתוני הבוקר. אחר כך באות ההתבטאויות של הפוליטיקאים ברדיו, ואז ההדלפות של לשכת ראש הממשלה לקראת שמונה. וכמובן, לינקים בפייסבוק, וממים, וכו'.  אבל בלי עיתונים, לא יהיה לכל זה שום תוכן ראשוני. יישאר אינפוטיינמנט – בין אם הוא מיוצר על ידי תנובה או על ידי דובר צה"ל.  המושגים הפוליטיים, במובן המקובל, ייעלמו בהדרגה, ודי מהר אנשים יבינו אותם באופן אחר לגמרי, או פשוט לא יבינו מה הם אומרים.

בהיעדר תהודה, אנשים גם לא ייצרו יותר אירועים פוליטיים – או לפחות לא כאלה שאנחנו מכירים. מעניין לחשוב על אירועים פוליטיים שקרו בתקופה האחרונה ולא עברו דרך העיתונים. יש כמובן אירועי פייסבוק – למשל קמפיין החלפת שמות המשפחה, פרשת איילה בן נפתלי  או "השרשור". אך חשובים ככל שיהיו, קשה עדיין לשפוט מה המעמד האונטולוגי של האירועים האלה, ובאיזו צורה הם יישמרו – מלבד האייטמים בהארץ שהוקדשו להם. בסופו של דבר, דברים שמישהו כתב בפייסבוק נשארים עדיין בבחינת "אז אמרו". יש גם אירועים שקרו מחוץ לפייסבוק אבל לא דווחו בעיתונים – אפשר להביא לדוגמא מקרי אלימות של הצבא והמשטרה נגד מפגינים בשטחים או במקומות אחרים. אבל גם אם הם זוכים לפרסום מסוים, האירועים האלה נשארים בתוך שבטים מוגבלים בגודלם. אף על פי שאף אחד לא מאמין לעיתונים, הם עדיין הגורם שממונה על יצירת גרסה מוסמכת למציאות.

כבר נכתב כאן פעם, שהשקר הגדול ביותר שהחדשות מספרות הוא שמישהו מאמין להן. אבל בשקר הזה דווקא הרבה אנשים מאמינים, והוא בעצם מה שיוצר את הדבר שאנחנו קוראים לו מדינה. בכל רגע שבו אנחנו פותחים את העיתון, אנחנו משתתפים בטקס של העלאת המדינה באוב. כתב בנדיקט אנדרסון –

משמעותו של טקס המוני זה – היגל כבר העיר שהעיתונים משמשים לאדם המודרני תחליף לתפילת הבוקר – היא פרדוקסלית. הוא מתבצע בפרטיות דוממת, במאורת הגולגולת. ועם זאת, כל משתתף בטקסט מודע לכך שאותו טקס משוכפל בו זמנית על ידי אלפי (או מיליוני) אנשים אחרים, שאין לו שום מושג על זהותם, אבל שבקיומם אין לו צל של ספק […]. איזה דימוי חי ועז יותר אפשר להעלות על הדעת כמייצג את הקהילייה המדומיינת, החילונית, והכפופה לזמן ההיסטורי?

ובה בעת קורא העיתון, הרואה, כי אנשים אחרים, ברכבת, במספרה, בבתי הקפה, צורכים העתקים מדויקים של העיתון שלו, מקבל אישור מתמיד לכך, שהעולם המדומיין מושרש בעליל בחיי היומיום שלו.

העיתונים הם אלה שהופכים מוות בפיגוע לאירוע ציבורי, ומוות ממחלה לאירוע פרטי. אני זוכר שהייתי פעם במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים. שכב שם איש זקן, מעוך לגמרי, מחובר לצינורות מכל פתח בגופו. כמעט מת. אבל לידו ישבה אשתו והקריאה לו על הרקטות שנחתו בעוטף עזה, והוא הצליח להנהן במין סמכותיות של רוני דניאל. העיתונים הם עירוי הדם שמטפטף לנו את הסם שנקרא מדינה. כשהם יעלמו, נצטרך להיגמל.

ולא שזה קל לדמיין את עצמנו בלי המדינה. רוב מי שאומרים "המדינה? פחחח" או "העיתונות? פחחחחח" לא הקדישו מחשבה לכלל המשמעויות של החיים בלי.

*

את כל זה אני כותב דווקא בקשר לבחירות שבפתח. מרגע שהוכרזו הבחירות, אנשים מסוימים מצליחים לגייס מעצמם עניין והתלהבות בבחירות האלה, ולנסות לשכנע את סביבתם שטמונה בהן איזו הבטחה. אבל בבחירות האלה לא טמונה שום תקווה. אין שום סיבה שייצא מהן משהו טוב. אני יודע שזה נשמע כמו זריעת ייאוש, אבל להגיד כל הזמן "יש תקווה" זה לא כל כך אמין. כמו שהאמנתי בהתלהבות בתקווה הטמונה במחאה החברתית לאורך השנה הקודמת, כך צריך לפעמים להגיד: כרגע אין שום תקווה באופק. רציתם תקווה? הייתם צריכים לחפש אותה ברחוב לפני שלושה חודשים. עכשיו זה לא זמן טוב לתקוות.

החדשות הטובות הן, שה"אין תקווה באופק" תקף רק לגבי האופק הקולקטיבי של המדינה, שהוא כאמור מדומיין, בתיווכם של העיתונים. לכל מיני אנשים וקבוצות קורים כל מיני דברים טובים. רק הלאום סובל וגורם סבל. מבחינה זו, אולי טוב שהעיתונים קורסים. בלעדיהם פשוט לא נדע שרע לנו.

ברגעים כאלה, מוטב לסגת את השבטיות, באופן זמני או פרמננטי. אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאוהליו ישראל. זה נכון גם לגבי הבחירות. הבחירות הן כמובן פעולת אשרור של המדינה, שיוצרת כלפיה מחויבות אקטיבית. הן נועדו לשכנע אותנו שאת הכנסת הזאת אנחנו בחרנו. אבל לא חייבים להחרים את הבחירות כדי להתכחש לפוליטיקה, באופן שבו הפוליטיקאים והתקשורת מנסחים לנו אותה. אפשר להתכנס לצורות השייכות הראשוניות, הטרום פוליטיות או הפוסט-פוליטיות – אלה ששקופות מבחינת העיתונות, או שזוכות ממנה ליחס מזלזל. אם הייתי סטלן, הייתי מצביע למפלגת הסטלנים. אם הייתי חבר של סתיו שפיר הייתי מצביע לעבודה. אם הייתי סטודנט, הייתי מקים מאהל באוניברסיטה.  לו הייתי פיראט הייתי מצביע למפלגת הפיראטים. הייתי ממש שמח להצביע למפלגת ההומואים, אם הייתה מפלגה כזאת – אפילו אם היה עומד בראשה גל אוחובסקי. במצב הנוכחי אני לא רואה שום דבר יותר טוב מזה.

זה לא אסקפיזם, להיפך: זאת הכרה מפוכחת מאוד במציאות. מי שמחלק את הפוליטיקה לימין ושמאל ימצא את עצמו תמיד בצד של המפסידים (כלומר, אם הוא לא בימין). אבל למעשה, בישראל יש אינספור שבטים עם אינטרסים מנוגדים. פרימה של המחנות זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות כרגע. כל הבעיות של השמאל, שעליהן הוא מדבר כל הזמן, נוצרות מכך שיש כמה רמות של שייכות: הדיבור על הפסקת הדיכוי של הפלסטינים על ידי היהודים הוא מסווה לדיכוי של המזרחים בתוך הקבוצה היהודית, וכו'. אבל למעשה, אם נתייחס לעניין באופן שבטי נראה שהבעיה נפתרת. השבטים פשוט מונחים אחד ליד השני. כמו שכתב גל, קונפליקטים תמיד יהיו. לשבטים יכולים להיות טבואים שאותם הם ידרשו לכבד, אחרת תיפתח מלחמה. אבל הם לא צריכים לשכנע אחד את השני. המונותיאיזם שייך לעבר.

תאמרו: "אתה מפצל כוחות" או "אין למפלגות האלה סיכוי לעבור את אחוז החסימה". אז מה? אף פעם לא הבנתי את הטיעון הזה. ואם אצביע לחד"ש והיא תקבל 4.76 מנדטים, האם ה-0.76% הם לא מבוזבזים? ובכלל, המושג "מפצל כוחות" מתבסס על ההנחה שיש איזה כוח שאותו אסור לפצל. אבל השמאל בהגדרתו הנוכחית, זה שעלול להתפצל, הוא ממילא קטן מדי בשביל לשלוט במדינה. לא הבנתי מה בדיוק ישתנה אם לחד"ש יהיו חמישה מנדטים, או למרצ שישה, על חשבון העבודה – חוץ מתחושת ניצחון זמנית ועלובה למדי לאוהדי הקבוצה, כלומר המפלגה. אם הייתה כרגע איזו מפלגה שהייתה צופנת בחובה הבטחה מהותית לעתיד – משהו כמו מפלגת המדינה הדו-לאומית – זה היה משהו אחר. אבל אני לא רואה מפלגה כזאת. אולי דע"ם.

מי שחשוב לו שהליכוד לא תהיה המפלגה הכי גדולה, שיצביע לשלי יחימוביץ. אבל מה זה עוזר? להזכירכם, גם בכנסת הנוכחית הליכוד הוא לא המפלגה הגדולה ביותר, ועדיין הוא שולט ביד רמה. מומלץ ללמוד לפעמים מטעויות.

ושוב, תמיד אפשר להצביע חד"ש. זה אף פעם לא מזיק, אבל גם לא מועיל יותר מדי. לא בגלל שחד"ש תומכת באסד יותר או פחות – זה דווקא חיובי בעיניי, כי זה מזכיר להיפסטר התל אביבי שמפלגה קומוניסטית היא לא תנועה למען זכויות אדם ודובוני איכפת-לי, אלא מפלגה עם מסורת לניניסטית שאינה מהססת לשפוך דם. הבעיה עם חד"ש היא אחרת: היא מתיימרת להגיד את האמת של מחר, אבל אומרת את האמת של אתמול. האמת אינה טרנד, אבל היא גם לא פוחלץ או מומיה. מי שאומר לך את אותה אמת מאז 1917, כדאי להתחיל לחשוד בו.

בכלל, לא הייתי ממהר להחליט למי להצביע לפני שמתבררות תוצאות הבחירות בארה"ב. בתקופה הנוכחית, הרבה אנשים פוסחים על שתי הסעיפים: אנחנו יודעים שהשפה הפוליטית הישנה גוססת, שהעולם הישן מתפורר, אבל נאחזים בהוכחות מסוימות שהיא עדיין חיה, ועשויה לשחק לטובתנו: הנה, שלי מקבלת 17 מנדטים; הנה, אובמה הוא הנשיא. הבחירות בנובמבר עשויות לסמן קו פרשת מים. כי אם אובמה ינצח, יימשך המצב הנוכחי: הידרדרות הדרגתית ללב המערבולת של המשבר, שמרגיעה אותנו אבל גם מרדימה אותנו (כמו במשל הצפרדע במים הרותחים). אבל אם רומני וסגנו הפסיכופט ינצחו, זה כבר יהיה משחק חדש, נואש וברברי הרבה יותר. ממילא, לא יהיה טעם "למתן את נתניהו" – שהרי בבית הלבן יישב אדם קיצוני יותר ממנו.

אף אחד לא יגיד לכם שאלוהים מת. זה לא יהיה כתוב בעיתון. אך אל מול עיניו החלולות של הנשיא החדש, שישתקפו מתמונת הניצחון בעמוד הראשון של "ישראל היום", ניאלץ להבין: נותרנו לנפשנו. עדיף לזרוק את העיתון ולהסתכל סביב.

הנשיא המזיק-פחות

יש תופעה מסוימת בדיון הפוליטי הישראלי שאפשר לכנות "פרדוקס הפרפראזה". נאמר ששר כלשהו מהליכוד משתתף בתוכנית אקטואליה בערוץ 1. החלק הראשון של התוכנית עוסק בחוק ועדות הקבלה או בחוק הנכבה. כשיגיע תורו לדבר, השר האמור ינופף באצבע ויגיד שישראל היא קודם כל מדינה יהודית, ולכן כדי שנוכל להמשיך להתקיים כאן אנחנו חייבים לעגן בחוק את הצביון היהודי של המדינה ואת הזכות שלנו על ארץ ישראל, ולהיאבק בארגוני זכויות האדם שמערערים על יסודות קיומנו. החלק השני של התוכנית עוסק בהידרדרות מעמדה של ישראל בעולם. כעת, אותו שר עצמו יגיד שהעולם הדמוקרטי חייב להתעשת ולהכיר בכך שישראל היא בת בריתו, המגן האחרון של הדמוקרטיה מפני אויביה האיסלאמו-פאשיסטים. וכאשר מישהו יגיד לו (זה בדרך כלל לא קורה): "אבל כרגע אתה בעצמך, שר בממשלה, אמרת שהדמוקרטיה לא חשובה" – ברגע הזה הוא פשוט יתחרפן.

נראה שאנשים בישראל חיים באיזשהו שסע: מותר להגיד הכול, אבל אסור להגיד להם שהם אמרו את זה, ולמעשה – אסור לצטט אותם. מבחינה זו יש דמיון מבני מסוים לשנים הראשונות של גרמניה הנאצית, שבהן הופיעו בעיתונים ובנאומים אמירות אנטישמיות מחרידות, אבל כאשר מישהו ציטט את אותם נאומים בעיתון זר – האשימו אותו ב"תעמולת זוועה" והוא נשלח לדכאו.

נדמה לי שאפשר לצפות מאנשים לעמוד מאחורי ההיגדים שלהם – יהיו אשר יהיו. זה נכון, דרך אגב, גם לגבי השמאל. אם בסטטוס הקודם שלי בפייסבוק כתבתי "הלוואי הלוואי יבואו הפליטים ויגמרו סוף-סוף עם הציונות", אני לא ממש יכול ליילל כש"אם תרצו" מאשימים אותי בחתירה תחת יסודות מדינת ישראל.

על כל פנים, האפקט הזה של פרדוקס הפרפראזה עלה בדעתי כשקראתי כמה מאמרים שהופיעו בימים האחרונים בעיתונות הישראלית, סביב סדרת הנאומים האינסופית של אובמה ונתניהו. שאלתי את עצמי איזו תגובה היתה מתעוררת אם בעיתון כמו "ניו יורק טיימס" או "גרדיאן" היה נכתב שפעולותיו של אובמה מוכתבות על ידי אילי ההון היהודים; ושדניס רוס, יועצו הבכיר של אובמה, מתפקד כלוביסט של ישראל בתוך הבית הלבן. והנה, שתי האמירות האלה הופיעו בעיתונות הישראלית – ב-Ynet –

מובילי דעה כבר הודיעו בסוף השבוע כי הם שוקלים מחדש את תמיכתם בנשיא, שזקוק אולי יותר מהמצביעים – לתרומות מאילי ההון היהודים.

ובמעריב, אצל בן כספית –

היה ברור שמשהו קרה, שמישהו הצליח לכופף את הנשיא בניגוד למאמציו האדירים של דניס רוס, הלוביסט הישראלי בבית הלבן.

מה שאני רוצה לומר הוא, שבתקופה הנוכחית נעשה קשה יותר ויותר לתאר בפשטותה את המציאות הגלויה לעין של יחסי ישראל-ארה"ב, בלי לגלות שבניגוד לרצונך אתה קצת אנטישמי – לפחות מבחינת ההגדרות של הליגה נגד השמצה וגרורותיה. למעשה, אותם ארגונים מטילים משטר אימתני על התקשורת העולמית, ואוסרים עליה להגיד דברים שחשופים לגמרי לעיני כל. מגישי החדשות מורשים לכל היותר להצביע, להראות את התופעות האלה – למשל כשהם מציגים את הרצאתו היהירה של נתניהו במסיבת העיתונאים בבית הלבן, ואחר כך עם שובו של השידור לאולפן זוקפים גבה בגועל מסוים.

נדמה לי שזה אחד ההסברים להתפרצויות כמו זו שקרתה ללארס פון טרייר בשבוע שעבר, שפתאום החליט להכריז שהוא נאצי. עושה רושם שהוא, כמו רבים אחרים, פשוט רצה לשבור את הכלים, את כללי המשחק שנעשו אבסורדיים יותר ויותר.

לרגעים, נראה שגם נשיא ארה"ב עצמו קרוב להתפרצות כזו, שכנראה לא תבוא לעולם. כך הרגשתי כשראיתי את נאומו של אובמה בוועידת אייפאק ביום ראשון. אבל לפני שאפרט בעניין זה, אציג בכמה משפטים את האופן שבו אני רואה את דמותו של אובמה בכלל.

אובמה. האם בא לו לצעוק "אני נאצי"?

כזכור, תל אביב עלזה ושמחה ביום שאחרי בחירתו של אובמה לפני שנתיים. חבר שלי, ששוטט באותו יום ברחובות הצוהלים, פגש פילוסוף כלשהו, שנראה לו דווקא עגמומי מהרגיל. כשחברי שאל אותו האם הוא לא שמח על בחירתו של אובמה, הוא ענה שלא. וכששאל אותו למה, ענה לו הפילוסוף פחות או יותר: "כי אם זה קרה, לא יכול להיות שזה טוב".

חשבתי אז שזוהי תפישה פוליטית קודרת מאוד, גנוסטית, ואולי משיחית: העולם הזה הוא בבחינת עמק בכא, מציאות פוליטית שטנית מיסודה, ששום דבר טוב לא יכול לקרות בה. ובכל זאת, ככל שהקדנציה של אובמה מתקדמת, נראה לכאורה שהפילוסוף צדק, ושאובמה הוא אכן פיון בידי אותם כוחות רבי עצמה שאיפשרו את בחירתו – וול סטריט, חברות הביטוח, חברות הנשק, הלובי הפרו-ישראלי וכו' וכו'.

ובכל זאת, אני נוצר בלבי אהדה מסוימת לאובמה, ומבקש למצוא דרך לגאול אותו – ולו רק כדי להצדיק את אותה שמחה שפרצה עם בחירתו. בשלוש מלים, הייתי מגדיר אותו בתור הנשיא שמפריע פחות. באומרי "מפריע פחות", אני לא מתייחס לקטגוריה המוסרית של "הרע במיעוטו", אלא לשאלה האסטרטגית של ההשפעה שלו בתור שחקן מרכזי בזירה הגלובלית והאזורית.

שהרי, אם אובמה הוא שחקן, הרי שהוא שחקן במחזה שכלליו הוכתבו עוד לפני בחירתו, והם שהכתיבו את בחירתו. אלה הם כללים צבועים, כוחניים ומרושעים – כלליה של האימפריה האמריקאית. אובמה משחק לפי הכללים האלה – לא רק כי הוא חייב, אלא גם כי הוא רוצה. אבל מה שאפשר לדעתי להגיד, הוא שהוא משחק במחזה בפחות תשוקה, בפחות התלהבות מנשיאים קודמים. לרגעים, נראה שמשהו בו חורק, שמרכיב כלשהו באישיותו גורם שתתעורר בתוכו התנגדות מסוימת.

וכך, בטקסט של נאומי אובמה האחרונים, וגם אלה שלפניהם, אין למעשה שום בשורה. אבל אם יש איפשהו בשורה, היא נמצאת באופן שבו הוא מדקלם את הטקסט הזה, המוכתב לו על ידי הטלפרומפטר השקוף. בנאום באייפק זה היה מורגש במיוחד: אובמה נראה עייף מהציונים, עייף מנתניהו ועייף מדניס רוס. כמו גלדיאטור עייף, הוא היה מוקף באלפי ציונים אגרסיוויים ועשירים מאוד, ואמר בדיוק את מה שהם רצו לשמוע. אבל בטון שלו אפשר היה לזהות כעס. הסבטקסט היה: "אני אגיד בדיוק מה שאתם רוצים, ואעשה בדיוק את מה שאתם רוצים אבל בחוסר התלהבות. אתם לא תגרמו לי להאמין במה שאני עושה".

מיותר לציין, שב"חזון אובמה לשתי המדינות" אין שום תוכן. שהרי הוא בעצמו אומר שהחזון הזה לא יכול להתגשם באמצעות משא ומתן – בגלל חמאס, ההתנחלויות וכל השאר. מבחינת העתיד של ישראל-פלסטין, התקווה אינה טמונה, אם כן, בכוח האמריקאי (כלומר, בפנטזיה על הלחץ האמריקאי על ישראל שיגרום לה לסגרת מהשטחים) אלא בנסיגתו של הכוח האמריקאי. כי ניתנה האמת להיאמר שבחירתו של אובמה עצמו היא סימפטום להיחלשותה של אמריקה: אמריקה בשיא כוחה לעולם לא היתה בוחרת נשיא שחור. וכך, אם העולם תחת האימפריה האמריקאית הוא ממלכת השטן, הרי שאם לאובמה יש תפקיד חיובי כלשהו הוא מתממש דווקא בהיעדרו של התפקיד, כלומר ברגע שבו הכוח האמריקאי חובק-הכול מבצע מעין צמצום קבלי ונעדר ממקומות מסוימים.

צמצום קבלי, מתוך hebrew4christians.com

ומה שאפשר בהחלט לומר הוא, שהצמצום הזה לגמרי קורה בימים אלה. מה שמתרחש במזרח התיכון הוא ביסודו של דבר אובדן שליטה אמריקאי, גם אם אמריקה מנסה להחזיר לעצמה את השליטה. אובמה יודע את זה, והידיעה הזאת נמצאת בסבטקסט של דבריו המתקתקים באייפאק. כאשר אובמה אמר שם ש –

דור חדש של ערבים מעצב את האזור מחדש, ולא ניתן יותר להשיג שלום עם מנהיג ערבי אחד או שניים. מיליוני ערבים חייבים לראות ששלום אפשרי, כדי שניתן יהיה לשמר את השלום.

הוא מתכוון לומר שגם אם הוא לגמרי שפוט של ישראל,  לחלוטין עבד נרצע של המורה נתניהו, הכוח שלו מוגבל.

הנבואה הזאת אמורה להתממש בספטמבר. ברור כבר, והיה בעצם ברור מהתחלה, שארה"ב תטיל וטו על הכרה של מועצת הביטחון בפלסטין העצמאית. אלא שגם הוטו הזה לא יוכל למנוע מכל מיני דברים לקרות. הזמן שיתחיל בספטמבר הוא זמן של חוסר ודאות כמעט מוחלט, זמן שהכול יכול לקרות בו. כמו סינגולאריות פיזיקלית, אפשר לדעת איך נכנסים לספטמבר אבל אי אפשר לדעת איך יוצאים. מלבד אותן צעדות שיכולות להתרחש בכל מקום, עשויים לקרות זעזועים משניים שיכו מצדם בסיטואציה המקומית – למשל הפגנות במדינות באזור שיגרמו לשינויים פוליטיים. לבסוף, כדאי לזכור שישראל חיה כיום על גבי בועת נדל"ן, ומספיק שהזעזועים יהיו חזקים מספיק – הבועה הזאת תתפוצץ.

כמו במשברים רבי עצמה אחרים שהתרחשו בעולם בשנים האחרונות, למשל המשבר הכלכלי של 2008, ברור שכוחות עצומים יתגייסו לבלום כל שינוי, ולהבטיח שמי שסבל עד עכשיו יסבול גם מעכשיו. אלא שבדבריו של אובמה ניכרת ההבנה, שהכוחות האלה כבר אינם כל יכולים. המכונה האוטומטית של התמיכה האמריקאית תפעל גם בספטמבר; בהיותה אוטומט הפועל בכוחם של גלגלים וקפיצים ידועים, אין טעם לצפות שהיא תפעל אחרת. אבל אובמה רומז שהמכונה הזאת נשחקת לאטה: הדלק פוחת והנהג עייף.

בסוף הנאום שלו, אמר אובמה את הברכה המסורתית, שנטועה בתיאולוגיית הבחירה הציונית-אמריקאית: "God bless Israel". אבל בסבטקסט של המלים, שמעתי נימה של פרידה, כאילו הוא אומר:

"Only God can save Israel"

האירוטיקה של הפלזמה

ינאי ישראלי

קולות הנפץ מתחילים קצת אחרי חצות. אן ארבור: עיירה אוניברסיטאית, בועה לבנה ואמידה במערב התיכון העוטפת ספריית מחקר יוצאת מן הכלל, או לחילופין איצטדיון פוטבול מהגדולים בתבל.

אחד הדברים שאומרים על המקום הזה הוא שיש בו תחושת ביטחון גבוהה. אם את אישה, זה אומר שהסיכוי שיטרידו אותך ברחוב נמוך בהרבה ממקומות אחרים, תל אביב לדוגמה. אנשים לא מסתכלים אחד על השני ברחוב, ואם הם מסתכלים הם מברכים זה את זה. אם חוטפים למישהו תיק בצד השני של העיר, מקבלים אימייל אדום אותיות מהאוניברסיטה עם תיאור המקרה והחשוד.

יש גם הרבה משטרה.

"ניין–וואן-וואן, שלום!", הקול האדיב בצד השני נשמע כמו שירות לקוחות יותר מאשר "משטרה". אני לא מאמין שאני מתקשר למשטרה, ועוד כדי להלשין על השכנים ממורד רחוב פאקרד – משם עולים קולות הנפץ כל דקה או שתיים – שבטח רק המציאו איזה משחק אלכוהולי חדש שמערב נפצים. מצד שני, קבוצת הפוטבול לא הפסידה, או ניצחה, או שיחקה, כך שהפיצוצים הללו מעט משונים. נדמה לי שקראתי פעם משהו על ההתמודדות הפרשנית עם אירועים פולשניים שלא–מן–הסדר–הרגיל. מי זה היה, גופמן? ומה הוא אמר?

אמנם לא אן ארבור, אבל מספיק דומה

לפני שלוש שנים בערך ישבתי במרפסת בבית קפה ברחוב בלפור בתל אביב, בדיוק כאשר רימון–הלם שהושלך על ידי רוכב אופנוע חולף התפוצץ על המדרכה הסמוכה לקפה. לא ראיתי את האופנוען, אבל שמעתי אותו חולף, ושמעתי שמשהו הושלך והוא מתגלגל על המדרכה. בשלוש השניות שחלפו בין הטלת הרימון לבין ה-BOOM, הספקתי גם לזהות את הצליל – "מישהו זרק רימון!" – וגם ללעוג לזיהוי כביטוי של מערכת תודעתית הלומה – "מהצבא דרך בילעין, עכשיו אני שומע רימוני–הלם אפילו בבתי קפה בתל אביב!". אחרי הבום, באו שוטרים–חבלנים בטריינינגים כחולים, ופשפשו בפנסים זעירים באדניות הגרניום של הקפה.

"האם ישנה בעיה, אדוני?"

בשנה וחצי שאני גר באן ארבור הייתי עד מקרוב לארבעה מעצרים – עם אזיקים והכל – ולניסיון מעצר אחד שהסתיים בבריחה רבת תעוזה. אומרים שהנוכחות המשטרתית בעיר נועדה למנוע התפרצויות אלימות של תלמידי קולג' שתויים, אבל אף לא אחד מהמעצרים שאני הייתי עד להם כלל תלמיד קולג'. אחד המעצרים, למשל, התרחש בהדרן השני בהופעה הגרועה של בוב דילן. אדון אחד עם כובע קאובוי שישב כמה שורות מתחתיי, נעמד באמצע ההופעה ולא נענה לבקשת הסדרנים לשבת. לאחר שאלו הזעיקו את המשטרה, שני שוטרים עצומי מימדים פילסו דרך לאמצע השורה, התנפלו על האיש (בינתיים הוא כבר התיישב), וגררו אותו, אזוק, מן האולם. כל האירוע נבלע באקורדים האחרונים של דילן ובמחיאות הכפיים.

אני לא מאמין שהתקשרתי למשטרה ושאני שומע את האנגלית שלי עכשיו, רצוצה ונבוכה, מגמגמת משהו על פיצוצים משונים מרחוב פאקרד.

"אין בעיה, אדוני", אומרת המוקדנית, "אם אתה מרגיש שצריך, אנחנו נשלח מישהו לבדוק. אבל… האם ראית את החדשות?"

"לא."

"ובכן, בן–לאדן נהרג. אנשים חוגגים".

"בן–לאדן נהרג? אה. אני מבין. לא… לא ראיתי את החדשות."

"כן. אנשים חוגגים ויורים זיקוקים. כנראה שזה מה שאתה שומע. אבל אם אתה מרגיש צורך, נשלח מישהו לבדוק מה קורה."

"בן–לאדן נהרג, את אומרת? לא, זה בסדר. זה כנראה רק זה."

"אם אתה מרגיש שצריך, אנחנו יכולים לשלוח מישהו בכל זאת". אני מודה למוקדנית ומבטיח להסתכל להבא על החדשות.

***

איזה צירוף מקרים קוסמי: ארצות הברית מודיעה על חיסול השטן בדיוק כאשר אנחנו חוגגים את יום השואה. וכדרכם של אירועים קוסמיים, גם זה מאופיין בחגיגיות של מטח מים מסופר–טנקר על הלהבות. גאולה מעוד–פעם–אושוויץ בדמות "כן, אנחנו יכולים!" גדול ורם.

כמו כל גאולה, גם לזו יש היבט פיזי. כאשר בוויינט מחליפים את הפורמט המרובע–שגרתי של התמונה בכותרת הראשית בפורמט מלבני רחב עם תמונות–מתחלפות–ללא–צורך–בהקלקה, מה שנרשם בגופי הוא ללא ספק עונג. אני יודע שהשינוי בפורמט התמונה מעוגן בהרמוניה חובקת–כל, ושהשינוי הגרפי מבטא שינוי גדול ונורא יותר בגיאומטריה הקוסמית, בסדר הדברים ממש. עכשיו, כמו בפרק המבריק של מד–מן על רצח קנדי, הולדת הטלוויזיה, כולם מאוחדים בקשר הצפייה, שהופכת בעצמה למרכיב מהותי בסיפור. מהחיילים באפגניסטן, דרך אנשי ג'נין, ועד לשכנים ברחוב פאקרד, כולם רואים את החדשות ו-ויינט מקרינים את זה בתמונות.

למעשה, עבור טווי הסיפור רגעים כאלו הם פתח להפעלת ארסנל שלם של תחבולות עלילתיות וטכניקות–חגיגיוּת. קחו לדוגמה את האחוזה. לא מדובר כאן רק על מקרה של גיאומטריה קוסמית. בעוד שהנרטיב באנגלית מדבר בעיקר על "מתחם", בעברית היו מי שהחליטו להדגיש דווקא את האחוזה: השטן חוסל בפקיסטן, ארבעים קילומטרים מהבירה, בקרב שנמשך ארבעים דקות, באחוזה המשתרעת על שטח של למעלה מארבעה דונם. מהו העומס הגיאוגרפי והערפול ההגדרתי הזה אם לא הזדמנות להקרין עוד תמונות? הנה: האחוזה מהחזית, בתצ"א, בתרשים תלת מימדי מורכב. אבל האם ייתכן שהאחוזה גם מגלה משהו על המסגרת הפרשנית שדרכה מובנה האירוע? "אחוזה". זה מצלצל לי מוכר, ואולי דווקא לא באשמת ימי הביניים. ספר של רוג'ר זילאזני? תוכנית ריאליטי חדשה? אה, גלנט! הפיינליסט מהרמטכלות. הרי גם לו היתה אחוזה.

אז האם משמעותה הקוסמית–גיאומטרית של האחוזה היא שאם נקפל את היקום לשני חצאים שווים נקבל בצד אחד את טרפוד–הרמטכלות–בעמיקם ומצד שני את חיסול–השטן–בפקיסטן? ואולי פשוט לכל נבל מוכרחה להיות אחוזה? חישבו על כך: אם לא לפי המודל של טולקין – במעמקי המכרות של טורה–בורה – איפה עוד אפשר לחסל את השטן, אם לא באחוזתו השטנית? כאותו מרחב שהוא באופן ברור מחוץ לתחום עבורנו, מרחב הדברים המפוקפקים אך מלאי התשוקה, מרחב שהכניסה שלנו לתוכו יכולה להתממש רק כאקט של הצצה או של חדירה, ייתכן שהאחוזה גם מפעילה אותנו – אותי ואת מעונגי-וויינט האחרים – באופן אירוטי. אלא שלבסוף, ייתכן ומחשבה כרונוטופית בכל זאת מיותרת כאן. אחרי הכל, האם אי אפשר להסביר את האחוזה כטכניקת–חגיגיוּת, המבוססת, בפשטות, על חוסר השגרתיות של השימוש במילה? חברים וחברות, האם הארכאיות הזו לא מקליקה?

***

בניגוד לאלוהים, את פניו של השטן מותר לראות. אף אחד עוד לא נפטר מזה. למעשה, לעמוד מול השטן היא אחת מהפרדיגמות של לעמוד במבחן. לעומדים מול השטן מומלץ להחוות את סימן הצלב. האויב לא אוהב שרושמים את האל על הגוף — מה שעשוי לעבוד אפילו אם אתם יהודים, ובכל מקרה שווה לנסות.

כשהשטן חוסל בפקיסטן, "בכירי הממשל" האמריקאי צפו במתרחש דרך מצלמות שהותקנו על קסדותיהם של לוחמי יחידות קומנדו, אריות הים. בוויינט הצליחו לנסח יפה את משמעות הצפייה הזו: "אובמה הסתכל לאוסמה בלבן שבעיניים – דרך הפלזמה". אם אוסמה הוא השטן, אובמה הוא לכל הפחות קדוש זוטר. והוא עמד במבחן. למעשה, בדיוק כאשר היה נדמה שהסיפור הידרדר לנקודת שפל מדאיגה – למי שייך ה"כן אנחנו יכולים!" המהדהד הזה, לנו או לערבים האלה, שהתחילו למרוד ברודניהם? – אובמה מתייצב לשטן בלבן שבעיניים, דרך הפלזמה. מה זה, אם לא גלנט במלוא מובן המילה? האם מול אוסמה החווה אובמה את סימן הצלב, דרך הפלזמה, באמצעות המצלמות שהותקנו על קסדותיהם של לוחמי הקומנדו מיחידת אריות הים?

במסגרת הגיאומטריה הקוסמית הזו, אחת השאלות המתבקשות היא מדוע אנחנו, בניגוד לבכירי הממשל האמריקאי, לא רואים את השטן מקבל כדור בראש? איזה מין מ.ש.ל זה אם אנחנו, שראינו את התאומים קורסים, לא נראה את בן–לאדן מחוסל? האמת היא, שההימור שלי הוא שבקרוב דווקא כן ישוחררו התמונות מן האחוזה. עבור טווי הסיפורים, תהיה זו שעה יפה נוספת.

על כל פנים, גם אם המ.ש.ל הוא אולי לא לגמרי מ.ש.ל, בתחום גיאומטרית הצפייה ההישג הקוסמי של הבית הלבן היה מושלם.

לסיכום, קחו למשל את התמונה הזו:

לו רק הייתי זבוב על מסך הפלזמה של אובמה! נדמה לי שהאפקטיביות של התמונה טמונה באירוטיות שלה, בכך שהיא חושפת ומסתירה בעת ובעונה אחת. מצד אחד, הממשל צופה במ.ש.ל, בשטן מקבל כדור בראש, ואילו אנחנו, הצופים בצופים, יכולים רק לדמיין. מצד שני, אנחנו מציצים. אמנם לא אל האחוזהשל אוסמה, אבל כן אל זו של אובמה, אל המתרחש ברגע הרגיש והאינטימי ביותר, בחדרי החדרים של הבית הלבן.

כמו כל הצצה, גם כוחה של זו טמון בחשיפה שהיא כביכול מאפשרת. מהותו האמיתית של כל אחד מהגיבורים מתבררת כאן, וכמו במד–מן ההתבררות הזו שזורה בהצגה המגדרית. כי זה לא רק שהסיטואציה בצילום היא גברית באופן מופגן, עם גיבורה אחת ודמות משנה לא מוכרת שמציצה מקצה החדר. האירוע הזה, אירוע הצפייה הכפול, מאפשר לנו להעריך את הגבריות של אובמה והנשיות של הילרי. הנה אובמה, יושב לצד האדמירל, מפגין קור רוח מופתי אבל גם ענייניות קאז'ואלית. האם הגבר הזה אינו אלא אל שהתגשם בבשר? והנה הליידי הילרי, שמתגלה סוף סוף בתור האישה שהיא: גם אלף חליפות לא יסתירו את המתח וההתרגשות; הם אלו המאפיינים אותה באמת.

הצפייה הזו, חברים וחברות, היא הבית הלבן, ולא זה מהטלוויזיה.

חיל ורעדה

כדאי להישאר דרוכים: אם המהפכה במצרים לא תיעצר, האירועים הבאים עשויים להתרחש במהירות. כמו הנפילה של האימפריה הסובייטית במזרח אירופה, כך גם הנפילה של האימפריה האמריקאית במזרח התיכון עשויה לקרות כמעט בבת אחת, אולי תוך כמה חודשים או שנים בודדות. וכמו ששנת 1989 הגדירה את הפרק השני בחיים שלנו כמו שהם נראים מאז ועד היום, כך גם שנת 2011 מגדירה את הפרק השלישי. אפשר לומר שהחודש התחיל פרק חדש לא רק בהיסטוריה של מצרים, אלא גם בחיים של כל אדם שחי במזרח התיכון.

מה שקורה במצרים הוא כל כך מפעים ומכונן, שקשה אפילו לשפוט אם הוא טוב או רע במובן שאנחנו מכירים. מה שאפשר להגיד זה שהמהפכה היא משמחת, והיתה צריכה לקרות – לטוב או לרע. אבל צריך לזכור שהסכמי קמפ דיוויד, כלומר האפשרות לנסוע לקהיר ולשתות קפה בזמאלק, הם במובן מסוים חלק ממשטר מובארכ, ומשטר מובארכ הוא חלק מהם. המשולש הוא: ברית עם ארה"ב = תמיכה אמריקאית במשטר הדיכוי של מובארכ = שלום עם ישראל. כאשר צלע אחת קורסת, הצלעות האחרות קורסות יחד איתה, או צריכות להגדיר את מקומן מחדש. אבל לא רק הן: מיותר לציין שגם הפיאדיזם ברשות הפלסטינית הוא חלק מאותו מערך שקורס עכשיו. מי שחושב שהוא בעצמו, ועצם הקיום שלו כאן, הוא לא חלק מהאימפריה האמריקאית במזרח התיכון, שירים את היד.

כך שמבחינת האזור כולו, מה שמתרחש לעינינו הוא משחק חדש, התארגנות חדשה של הכוחות ושל הקטבים הפוליטיים. מהמקום שבו אנחנו נמצאים, אפשר יהיה לשפוט את המערך החדש רק אחרי שהוא יתממש. התנועה וההתרחשות היא מלהיבה ואפילו מרוממת, אבל לגמרי לא ברור איפה נהיה בסופה, אם בכלל.

 

קהיר, 2007

אפשר לצחוק על התקשורת הישראלית שמשקשקת בפחד מול ההמון המצרי, אבל במקרה הזה היא דווקא משקשקת בצדק. גם הטענות של התקשורת על אובמה, ש"הפקיר את מובארכ", מבוססות על אמת מסוימת: הסבטקסט שלהן הוא שאמריקה תפקיר את ישראל בדיוק באותה צורה – וגם זה נכון. בקיצור, השקשוק הוא תגובה טבעית. זאת אולי תגובה יותר סבירה מהתגובה הנינוחה של גדעון לוי, שכתב:

סופו של משטר שנשען על כידונים – ידוע מראש. זה יכול להימשך שנים, והנפילה באה לעתים ברגע הפחות צפוי, אבל סופה שתקרה. לא רק דמשק ועמאן, טריפולי ורבאט, טהראן ופיונגיאנג, גם רמאללה ועזה מועדות לטלטלה… היום מצרים ומחר פלסטין; אתמול תוניס ומחרתיים עזה. לא רק שלטון הפתח ברמאללה ומשטר החמאס בעזה מועדים ליפול, אלא אולי גם, יום אחד, הכיבוש הישראלי, שבוודאי עונה על כל הקריטריונים של רודנות פשע ומשטר רשע.

הדיאגנוזה אולי נכונה, אבל הפרוגנוזה מוסרנית ודי אינפנטילית: הצדק מנצח, הדמוקרטיה הליברלית תשלוט, ושלום נצחי ישרור מפיונגיאנג ועד עזה. מתבקש להמשיך ולהגיד ששליטים נאורים דמויי גדעון לוי ימשלו בצדק בכל האומות. גם יוסי גורביץ, האיש שמגדיר את עצמו "איסלמופוב", משחק אותה גבר שלא מפחד, ופורס גרסה בורגנית-ויגית של ההיסטוריה, שבה המלך פארוק היה מין מגן הדמוקרטיה, נאצר חיסל את המורשת הזאת, ועכשיו תבוא המהפכה ותחדש את "העבר ה"חצי דמוקרטי" של מצרים. הוא לא מזכיר שחופש העיתונות בתקופה של פארוק היה רלוונטי בערך לתושבי שכונה וחצי בקהיר ובאלכסנדריה, ושנאצר היה זה שחיבר אלפי כפרים מצריים לחשמל. ובאותה רוח, מתבקש להמשיך ולהגיד שפארוק היה בעצם בלוגר ליברל, שגלש בשעות הפנאי בפורומים של משתמשי לינוקס.

הבעיה בעמדה הזאת, שאופיינית למשקיפים ליברלים שמביטים על שינויים פוליטיים דרמטיים מהמהפכה הצרפתית והלאה, שאחרי האופוריה תמיד בא השלב של "האכזבה". פתאום העם, או השליט הכריזמטי שהוא המליך על עצמו, לא מתנהג כמו שמצפים ממנו, ואז מתחילים לשאול איפה טעינו. נראה לי שעדיף לתת למהפכה במצרים להחליט לאן היא רוצה להוביל – כולל שלטון של האחים המוסלמים –  ואז לארגן אחורה את המסלול ההיסטורי שהיה צריך להוליך לשם. ונראה לי שעדיף להכיר בכך שלמצרים יש רצונות משלהם, שלא חופפים בהכרח לרצון של יוסי גורביץ (או של עפרי אילני).

ועוד הערה: גורביץ כותב ש"מחליא לראות איך הקונסנסוס הישראלי קובע שכאשר הערבים חושבים על עתידם, הם צריכים לדמיין מגף ממוסמר רומס את פניהם לנצח". אבל האבחנה הזאת לא כל כך מדויקת. אפילו מי שהסתכל על הטוקבקים ב-Ynet בימים האחרונים, יכול היה לראות שבישראל דווקא לא היה קונסנסוס, אלא תגובות מגוונות ומעניינות למתרחש במצרים – גם אם לא בדיוק התגובות שמוצאות חן "בעינינו". למשל התגובה הזאת:

בקרוב אצלנו ,נגד האליטות האשכנזיות האנטישמיות ,בעד סודנים וערבים ונגד העם היהודי .בית השפט העליון החונטה ששולטת בעם עושקת גונבת גוזלת .דורית בייניש יושבת ראש הערב רב  . (27.01.11) או זאת: בישראל 3% שמאל שולטים בעליון בפרקליטות ובתקשורת (לת) (27.01.11) או זאת: 2012 מלחמת גוג ומגוג בשער (משה, תל אביב, 25.01.11, נשלח מהסלולרי) וגם זאת: אלוהים ישמור,רק לא חזרה 1973,,,,,,מזה פחדתי תמיד (אברהם פרנקל, תל אביב, 26.01.11)

,

הוא צודק: אפשר להגיד שהנפילה של משטר מובארכ היא הכרחית ומשמחת, ובד בבד להודות שיתכן שהתוצאה שלה תהיה מלחמה כוללת. ואז, יכול להיות שהמלחמה הכוללת תביא תבוסה צבאית, שתביא לנפילת הציונות בצורתה הנוכחית – אבל לפני נפילת הציונות יש את השלב של התבוסה הצבאית, על כל המשתמע מכך.

בקיצור, אפשר לקפוץ כמו פרעושים על פיל שמתעטש. אישית, את תחושתי אל מול התמונות ממצרים הייתי מנסח בשתי המלים שבכותרת: חיל ורעדה.

ובינתיים, הרבה איחולים והערצה לעם המצרי.

שפיות זמנית

שתי עצרות התקיימו בשבת – אחת במול של וושינגטון הבירה והשנייה בכיכר רבין אשר בתל אביב. זו בוושינגטון, תחת הכותרת "העצרת להחזרת השפיות", היתה כמובן מלהיבה בהרבה. מאות אלפי בני אדם באו לשמוע את הקומיקאי ג'ון סטיוארט ועמיתו לתוכניות הלייט נייט המשעשעות, סטיבן קולבר, שלושה ימים לפני בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס. הוא הזמין אותם לשם כדי להעביר מסר של "התנגדות לקיצוניים", כלומר לימין השמרני. בכיכר רבין, לעומת זאת, נאמו שימון פרס ורותי גביזון, בלי שום אירוע רלוונטי בקצה האופק מלבד המשך הנפילה בתהום של הריק המוחלט.

אבל היה משהו משותף לשתי העצרות – השימוש הרווח במונח "שפיות" – החושף את האמת המשותפת לשתיהן. סטיוארט הצהיר בעצרת, כי אלה הם אמנם "ימים קשים אבל לא קץ הימים"; אך דווקא הפנייה לשפיות מעידה שאלה הם דווקא כן ימים אחרונים – ולא רק בגלל הניצחון הרפובליקאי הסוחף הצפוי ביום שלישי.

זה לא אומר שהאימפריה האמריקאית תיפול מחר. הסוף נמתח לעתים כמו מסטיק – הוא לא מתרחש ברעש גדול אלא מתתגלה לאיטו בבנאליות של הפרטים הקטנים, בנתונים כלכליים וגיאו–פוליטיים, בשגרה המשעממת של הלייט נייט. כשמדובר באימפריות זה יכול להימשך עשרות שנים. כשמדובר במפלגות זה קורה מהר יותר: עשור חלף מאז מפלגת העבודה נאחזה בביטוי "המחנה השפוי" – מייד אחרי רצח רבין – ועד שנדחקה סופית מרלוונטיות פוליטית.

כשמדברים על שפיות זה אומר שכבר אין על מה לדבר. מהי השפיות, אם לא – כפי שציין נכון סטיוארט – "עניין של נקודת מבט"? זה או שאתה איתנו, ואז אתה שפוי, או שאתה נגדנו, ואז אתה לא–שפוי או משוגע. סטיוארט שמח שהגיעו לעצרת הרבה אנשים. הם שיכנעו אותו, לדבריו, שהוא אכן שפוי, כלומר שיש די והותר אנשים כמוהו. מה לעשות שבימין השמרני באמריקה (או בימין הלאומני אצלנו) יש יותר אנשים? באוגוסט הגיעו לאותה רחבה יותר אנשים. מי שקרא להם לשם היה השדרן השמרני האקסצנטרי גלן בק. הוא קרא לזה "העצרת להחזרת הכבוד".

לימין השמרני באמריקה אין צורך ברטוריקה של ה”שפיות”. יש שם מספיק זעם, מספיק תשוקה. לצופים הליברלים של קומדי סנטרל – הרשת המצליחה של סטיוארט וקולבר – אין זעם. יש להם עבודות טובות והשכלה טובה. הם אוהבים לצחוק על אחרים לפני השינה. אני חושש שההומור של סטיוארט, מצחיק ככל שהוא יכול להיות, הוא מסוג ההומור הנחלץ לעזרתנו במסיבות סתמיות למדי, כאשר ברור שאין שום סיכוי לשיחה של ממש, שתהיה משהו בשביל מישהו, שתוציא מיצים.

הניסיון של סטיוארט להיות "רציני" לימד שמאחורי ההומור הזה ניצב הפרצוף הליברלי האופייני, סתמי עד להשתגע, פולט קלישאות ללא הכרה. הצחוק נחשף כמנגנון השהיה, גם אם לא מוצלח במיוחד; אך לא להשהיית הבכי – שהרי למשתתפי העצרת טוב מדי בחיים מכדי לבכות – אלא להשהיית השעמום.

לפני שנתיים היה רגע של חסד. העובדה שאובמה היה זה שאמר את הקלישאות האמריקאיות–ליברליות האופייניות גרמה להן להפסיק להיות קלישאות. אובמה גילם בגופו השחור, בַּשם המוסלמי שלו, את האמת שלהן, את העובדה ש"רק באמריקה" אדם שחור עם שם מוסלמי יכול להיבחר לנשיא. חשבתי לעצמי: הרי זה נכון! אני מודה שבכיתי כאשר דיבר בנאום הניצחון על הקשישה האפרו–אמריקאית שראתה בעיניה את הקידמה והמצעד הגדול של השחרור: מזכות ההצבעה לנשים לניצחון על הנאצים, ממרטין לותר קינג לנחיתה על הירח. אבל במהרה, מפני שהוא לא הוביל מדיניות שתגלם את הקלישאות – מפני שהוא נכנע לכל אורך הדרך לחשיבה השגרתית – הן שבו להיות מלים ריקות בחלון הראווה הליברלי. זה הריק האידיאלוגי עליו צמחו "מסיבות התה" – תנועת הגראסרוטס שסוחפת בשנתיים האחרונות מיליוני אמריקאים. לא רק שעמום כמובן, אלא גם כלכלה מקרטעת, גם היא במידה רבה באחריות אובמה, וגם היא תוצאה של אותו ריק אידיאולוגי (תקראו למשל את ג'ורג' סורוס, ממש מהימים האחרונים).

בסלון.קום כותב מישהו שהעצרת – למרות היותה "לא מפלגתית" – היתה מאוד פוליטית: המסר של "סבירות" ו"שפיות" מקרב צעירים משכילים אל המפלגה הדמוקרטית. ואכן, נראה שזה גורלו של השמאל: זה מתחיל באידיאלים כמו "חירות" או "שלום" או "שוויון", ונגמר בחשיבה "שפויה", כלומר בתחשיבים תועלתניים אודות הדרך הטובה ביותר לשמר את המצב הקיים. השפיות, במלים אחרות, היא המצב הנפשי המונע מאדם לעשות תפניות חדות מדי, כאלה שיזעזעו את הכלכלה (או את האווירה במסיבות קוקטייל לבנבנות, כל מה שמעבר להומור הסטיוארטי השיגרתי).

אבל חשוב להזכיר שהשמאל מתחיל עוד לפני כן – בשיגעון. שיגעון במובן של סירוב רדיקאלי למצב נתון, עד כדי כך שהדרישה לשינוי מתקשה לנסח את עצמה במילים הקיימות. או אז התפקיד של אנשים חושבים, הרואים עצמם כחלק מהשמאל, הוא לתת לשיגעון מלים, לעשות לו רציונאליזציה, להראות מדוע, למשל, האישה ההיסטרית אינה משוגעת אלא מסרבת בכל תוקף להיות מדוכאת כאישה, או מדוע הערבים אינם אלימים לשם האלימות אלא נאבקים בדיכוי פוליטי.

אלא שבישראל ובאמריקה כאחד הליברלים שונאים שיגעון. הוא מפחיד אותם, עלול לזעזע את החיים הטובים. אבל הם גם אוהבים אותו, שכן הצפייה בשיגעון כספקטקל – האפשרות לצחוק עליו – היא הדרך היחידה להפיג את השעמום. לא בכדי מסווגות "מסיבות התה" כ"לא שפויות" ובאותו אופן מתוארים גם המפגינים בצרפת, המגנים בימים אלה על הישגי מדינת הרווחה, כילדים קטנים ועקשנים. עורך בכיר ב"הארץ”, למשל, מנגיד בין העקשנות הילדותית של המפגינים לבין סרקוזי הנבון והבוגר, בבחינת "האדם הסביר", ואילו ההיסטוריון מארק לילה ממש מזהה (במאמר בניו יורק ריוויו אוף בוקס) בין "מסיבות התה" לצרפתים האדומים. בשני המקרים, למרות הקטבים הפוליטיים ההפוכים, מדובר באיום מפחיד על יציבות העולם הליברלי. בשני המקרים מדובר במופע ראווה בעבור קוראי הניו יורק ריוויו.

הדיבור על שפיות מראה שהשפה האידיאלוגית איבדה את משמעותה, שהיא הפכה לצבר של קלישאות, בהיעדר כוח או תשוקה פוליטית לגלם אותה בממשות. כך למשל, השלום של שימון פרס הופך לקלישאה כשאין שלום, וכאשר ידוע שאותו שימון ניסה למכור נשק גרעיני לדיקטטורה גזענית. החירות של אובמה הופכת לקלישאה כאשר המלחמה נמשכת וגוברת באפגניסטאן. בהיעדר שפה פוליטית משמעותית, כל מה שנותר לפסאודו–שמאל זה לשמר את מה שיש – לסמן גבולות בין "אנחנו" ו"הם" – ולשם כך בדיוק מועילות תוויות השפיות והאי–שפיות. הן מבטאות את האימה של הליברלים מהאחר, כמו גם את התשוקה אליו.

מכר שלי, דוקטורנט חביב לספרות רוסית, נסע לעצרת בוושינגטון עם כמה מחבריו, וכך גם סטודנטית במחלקה לפילוסופיה. מה שנקרא “אנשים טובים”. אבל אני מודה: לפעמים אני מעדיף את המשוגעים. לפחות שם משהו מתחיל מבלי לדעת כיצד הוא ייגמר. אצל הליברלים ההיסטוריה כבר נגמרה: נותר רק לפחוד ולצחוק ממסיבות התה או מהחרדים. השפיות ממסכת את הניהיליזם.

אם ככה מסמנים את הגבולות, ברור מי בסוף ינצח (ומי יפסיד).

שלום

עודד נעמן

מאז שנות התשעים לא חשבתי על השלום וודאי שלא חשבתי על שיחות השלום. עכשיו, כששוב יש "שיחות", החלטתי שעליי להקדיש מחשבה לשיחות השלום ואולי אף לשלום בכלל. קראתי עיתוני חדשות, מאמרי דעה, האזנתי לרדיו וחשבתי על שיחות השלום. אלא שמהר מאוד התברר לי שאני לא יודע מה קורה ב"שיחות שלום". אני לא יודע מהן "שיחות שלום". ניסיתי לדמיין אותן, את השיחות. דימיינתי את כל הגינונים: חיוכים שבעי רצון של ראשי מדינות, לחשושים של היועצים, תנועות דיסקרטיות של המאבטחים וכל שאר אדוות ההתרחשות שמעוררים סביבם מנהיגי המדינות המשוחחות – הלוא הם בני-השיח בכבודם ובעצמם.

כל זה ידוע ומוכר מהטלביזיה. אבל הרי בשלב מסוים כל ההתרחשות הזו צריכה להיפסק: העיתונאים מתבקשים לצאת לטייל במדשאה, דלתות העץ הגבוהות נסגרות והשיחות עצמן אמורות להתחיל. המנהיגים, בני השיח, מתיישבים סוף סוף לשולחן וגלי ההתרגשות האחרונים שוככים. כשנדמה שכבר עומדים להתחיל איש ביטחון שזהו לו סבב שיחות ראשון מפר את הרוגע ומבקש מאחד היועצים לזוז קצת ימינה עם הכיסא כדי לא לשבת מול החלון בטווח פגיעה של צלף אפשרי. כדי לא למשוך יותר מדי תשומת לב היועץ מזיז את הכיסא בלי לקום, בניעות קטנות של הישבן. זהו כמובן פיתרון מצער – הכיסא חורק ברצפה ועושה רעש נורא ושאר היושבים סביב השולחן הארוך משפילים מבט במבוכה ומסתכלים לצדדים בעצבנות. החריקות הקצובות מהדהדות בחדר. לבסוף היועץ וכסאו מגיעים ליעדם והמאבטח מודה לו ומבקש להעביר לו עוגייה אם אפשר. שוב משתורר שקט. כמה יועצים ויועצות למודי ניסיון יושבים דרוכים. הם – יועצים טובים שכמותם – כבר צופים את ההפרה הבאה של השקט: את השיעול, הגיהוק, נקישת כוס התה בצלוחית. הם יודעים שמשהו ימנע מהשיחות להתחיל בדיוק כשכבר לא יהיה עוד ספק שהשיחות עומדות להתחיל. בדיוק כשהשיחות יתחילו, בדיוק אז, משהו יצוץ. הכל יכול לקרות: הנברשת עלולה ליפול פתאום, הטבח עלול להתפרץ אל החדר עם תרנגולת ביד ולצעוק משהו בספרדית, איזה הלם קרב חבוי עלול לגרום לאחד המאבטחים לצרוח לפתע בקול גבוה, שטוּף זכרונות אימה מלבנון, מהשטחים, מהשבי הסורי, מהכלא הישראלי, ממלחמת המפרץ, מעיראק, מאפגניסטן או מוויאטנם. רב-המאבטחים שיושב בראש השולחן ליד נשיא ארה"ב עלול להעמד על השולחן ולפצוח בשיר לזכר חבריו שנפלו במלחמת קוריאה. אבל כל זה לא קורה. הפעם אין הפרעות והשיחות באמת יכולות להתחיל.

זהו. כאן זה נגמר. אני לא יודע מה קורה עכשיו. מי מדבר ראשון? מה הוא אומר? מה יש להגיד?

הרי אלו לא שיחות הכרות, לא יהיה סבב שמות שבו כל אחד מציג את עצמו ואומר שהחיה שהכי מזכירה אותו היא אוגר. לא יהיה "סבב ציפיות" שבו כל אחד יסביר מה הוא מצפה "לקחת איתו" מהשיחות. לא יהיו גם נאומים חוצבי להבות ולא סקירות היסטוריות של הסכסוך. גם אין סיכוי שהשיחות יתחילו בבקשת סליחה הדדית. גם בקשת סליחה לא-הדדית לא באה בחשבון. חשוב גם להגיד שהשיחות לא יכולות להסתכם בכך ששני הצדדים מציגים דרישות זה לזה. ישראל לא צריכה לדרוש משום שכל מה שהיא רוצה מהפלשתינים היא בסופו של דבר לוקחת. הפלשתינים, מצד שני, לא יכולים לדרוש דבר מהישראלים משום שבסופו של יום ישראל תמיד עושה בשטחיהם ובעמם מה שהיא רוצה. רק צדדים שווי כוחות יכולים להציג דרישות זה לזה כדי להמנע מעימות שיסב אבדות לשני הצדדים. בשיחות השלום בין הישראלים לפלשתינים אין עוד מקום לדרישות. בני השיח נפגשים כדי "לעשות שלום". כדי לעשות שלום צריך לדון בשלום, וכדי לדון בשלום צריך לתאר את השלום. לספר זה לזה מה יהיה כאן כשיהיה שלום. להכנס לפרטי פרטים. לתאר יום בחייה של פלשתינית ממוצעת בעת שלום ויום בחייה של ישראלית ממוצעת בעת שלום. לא, מה פתאום יום. אחרי דורות של חיים בלי שלום בכלל, לכל הפחות צריך לתאר שלום למשך חיים שלמים: חיים פלשתינים בעת שלום וחיים ישראלים בעת שלום. שלום מלידה ועד מוות בשיבה טובה. איך אפשר לחתום על פחות מזה?

זהו. כאן אני שוב פעם נתקע ומוצא את עצמי חושב על עוד הפרעות אפשריות: חתול עלול לקפוץ מהחלון ולהשתין לכותב הנאומים על הרגל; הבת של הנשיא עלולה לרוץ פנימה בוכה ולהכריז שלקחו לה את הילדוּת; מישהו עלול להפליץ. אבל אחרי כל ההפרעות השיחות יתחדשו והשאלה "מה יהיה בשלום?" שוב תתיישב באמצע השולחן וכולם יבהו בה ואף אחד לא ידע מה לומר.

אני נולדתי אל המנגינות

ואל השירים של כל המדינות

נולדתי ללשון וגם למקום

למעט להמון שיושיט יד לשלום.

אני נולדתי לשלום שרק יגיע

אני נולדתי לשלום שרק יבוא

אני נולדתי לשלום שרק יופיע

אני רוצה אני רוצה להיות כבר בו.

"אני נולדתי אל החלום

ובו אני רואה שיבוא השלום

נולדתי לרצון ולאמונה

שהנה הוא יבוא אחרי שלושים שנה.

נולדתי לאומה ולה שנים אלפיים

שמורה לה אדמה ולה חלקת שמיים

והיא רואה צופה הנה עולה היום

והשעה יפה זוהי שעת שלום."

עוזי חיטמן

כשבישראל יהיה שלום ישראל תהיה תל-אביב. זו לא תחזית או חזון, זה פשוט הדבר היחיד שעלה בדעתי כשחשבתי איך יראה שלום בישראל. זו גם לא תשובה מפתיעה במיוחד. הרי לא במקרה מתלוננים שתל-אביב "מנותקת". תל-אביב מנותקת משום שלמרות שאין שלום בישראל, יש שלום בתל-אביב. לכן, כעיר, כמקום, תל-אביב היא מקור לגאווה ישראלית. היא טעימה ממה שישראל יכולה להיות. היא קדימון לשלום. אבל מאותה סיבה בדיוק תושבי תל-אביב שנואים כל כך. ישראלים שונאים את התל-אביביות כמו שנטורי קרתא שונאים את הישראליות: תושבי תל-אביב מקדימים את המאוחר, הם חיים את חייהם כאילו השלום כבר כאן, כאילו כבר נחתם הסכם והמשיח כבר הגיע.

השלום הוא האופק המשיחי של הישראליות החילונית. אלו שמאמינים שיש להאבק למען בואו לא יכולים להרשות לעצמם להנות ממנו בתל-אביב. לכן תושבי תל-אביב מעוררים טינה וקנאה: הם חולקים עם נאמני השלום את אותו חלום, אלא שבמקום להאבק על קיומו הם חיים אותו. הם חיים בתל-אביב. ישראלים עולים אל תל-אביב כדי להגשים את הישראליות ובו בזמן רואים בתל-אביב את החטא שיביא לחורבן הישראליות. אין טעם עוד להעמיד פנים: כוח המשיכה של תל-אביב כמו גם השנאה שהיא מעוררת הם תו-היכר של עיר קדושה.

זה הרגע להזכיר שבתל-אביב אין פלשתינים. אם ביבי יפתח את שיחות השלום בתיאור יום שישי אחר-הצהריים בשדירות ח"ן העניין יובן כעוד ניסיון נואש לדחות את תחילת השיחות. שיחות השלום לא יתחילו משום שבשלום הישראלי – אותו השלום שעוזי חיטמן רצה כל כך "להיות כבר בו" – אין פלשתינים. אהוד ברק ניסח את זה יפה כשאמר ש"אין פרטנר לשלום". אין פרטנר לשלום משום שאין דבר שהפלשתינים יכולים לעשות "למען השלום" מלבד להעלם.

את זה אני דווקא יכול לדמיין: דממה סוף סוף משתררת בחדר. השיחות יתחילו הפעם. מחמוד עבאס מביט באובמה, אובמה מביט בנתניהו, נתניהו מביט באובמה, אובמה מביט במחמוד עבאס, מחמוד עבאס מביט בנתניהו, נתניהו מביט בעבאס. לבסוף נתניהו, עם האנגלית הפנטסטית שלו (יש לו אנגלית של אמריקאי), פוצה את פיו ואומר בקול ברור, הוגה כל הברה בנפרד: GO AWAY.