Posts Tagged ‘ברקלי’

תוגת הישראלית

12 במרץ 2011

נטע אלכסנדר

תארו לעצמכם שהייתם צריכים להתהלך בעולם כשידכם הימנית קשורה מאחורי הגב. תארו לעצמכם שהייתם צריכים להתנהל כרגיל, לבצע את המטלות היומיומיות מבלי להאט את הקצב (למעשה, עדיף אפילו להגביר אותו) והכי חשוב – לא להשתמש לעולם ביד הקשורה כתירוץ. כך מרגיש ישראלי עם מבטא שלומד באוניברסיטה דוברתאנגלית.

"השיח של המבטא", אם אפשר לקרוא לו כך, עלול להיות מתעתע. אף אמריקאי לעולם לא יגיד לכם בפניכם שהוא פשוט לא מבין מה אתם אומרים. אבל האמת צריכה להיאמר: אנשים עם מבטא נחשבים לטיפשים יותר. אין ספור סיבות רציונאליות יכולות לפעול ברקע, אבל גם מרצים בעלי פני פוקר מתקשים להסתיר את מה שעובר להם בראש: שפת הגוף משתנה, הראש נרכן קדימה, הגבות מתכווצות בריכוז, האוזן פונה בעדינות לכיוון הדובר – שרשרת בלתי מודעת של פעולות שמסתיימת במסקנה אחת: המבטא מחייב מאמץ, והאנרגיות שמושקעות בהסתרת המאמץ מובילות לאי נוחות גדולה עוד יותר.

"השיח של המבטא" דר בכפיפה אחת עם השיח של הפוליטיקליקורקט. אוניברסיטאות היוקרה האמריקאיות אוהבות זרים, ומחבקות אותם. הסיכוי לקבל ציונים גבוהים אינו נפגע כתוצאה ממבטא כבד או אפילו שגיאות כתיב. הבעיה מגיעה כאשר הסטודנט מבקש להיות יותר מנוכחנעדר בכיתה. כאשר הוא מבקש להפוך מסטודנט לבןשיח. אמנות ה-Smalltalk האמריקאית, שמאפשרת לסטודנטים ולמרצים ללכת לבר ביחד, לפטפט באופן לא מחייב בסמינרים מחלקתיים ולהחליף רעיונות שחורגים מהחומר הלימודי, היא אמנות שקשה לשלוט בה עם מבטא ישראלי כבד.

כמובן, תמיד כדאי להשאיר מקום להסתייגויות. יש מרצים שלמדו לפרש כל מבטא שהוא – ישראלי, גרמני, סיני או איראני – והם ינהגו בזרים כאילו היו אמריקאים מבטן ומלידה. במקביל, ישנם לא מעט ישראלים שהצליחו להשתלט על האנגלית בצורה כזו שהמבטא שלהם בקושי מורגש. כדאי גם לזכור שהאמריקאים מקדשים את התוכן על פני הצורה, כך שטיעונים רלוונטיים ואינטליגנטים תמיד יתקבלו בברכה וגם הציונים, כאמור, ישקפו את איכות הסמינר הסופי ולא את הפרזנטציה המגומגמת.


מעבר לתחושות אישיות של רגשי נחיתות (שאין לזלזל בהן), סוגיית המבטא נוגעת בשורה של בעיות עמוקות יותר. ככל שיותר ויותר ישראלים צעירים מוצאים את עצמם מבלים שנים ארוכות (ולעיתים עשורים שלמים) בחו"ל, כך שאלת הדולשוניות שלהם מתחדדת. בשיחות קפיטריה עם ישראלים אחרים באוניברסיטה האמריקאית שבה אני לומדת נתקלתי לא פעם בביטויי קנאה בישראלים שבילו את ילדותם או את גיל ההתבגרות שלהם במדינה דוברת אנגלית. משפטים בסגנון "איזה כיף למ' שההורים שלו היו בשליחות בלונדון כשהוא היה בן 6" מבטאים את הכמיהה הפוסטציונית הרווחת להשיל מעלינו את הזהות הלאמובנת והפרימיטיבית של הלבנט. השאיפה היא לאמץ אזרחות קוסמופוליטית שבזה לגבולות וללאומיות, ושמבקשת להאמין שהעובדה שנולדנו במדינת ישראל היא טעות סטטיסטית מצערת – אך ניתנת לתיקון.

מכיוון שאוניברסיטאות מובילות בארה"ב דורשות תהליך קבלה תחרותי וסיזיפי, ישראלים שמתקבלים ללמוד בהן עלולים לנוע בין שני קצוות: מצד אחד – נאמר להם – אתם צעירים מוכשרים, מבריקים ומבטיחים (אחרת לא הייתם מתקבלים מלכתחילה); מצד שני, המבטא, השגיאות הדקדוקיות והזרות התרבותית יוצרים "קצר תקשורתי" – בין הרצון לשכנע את המרצים שמדובר ב"מוח שברח" לבין המציאות המתסכלת שבה מרצה רוכן לעברך, מכווץ את גבותיו ועובר באלגנטיות לנושא אחר או לתלמיד הבא, מכיוון שהוא פשוט לא הבין מה לעזאזל רצית להגיד. מהר מאוד הפער עובר מקשיי ההווה לפנטזיות העתידיות: לא מעט סטודנטים לתארים מתקדמים חושבים על הגירה למדינה שבה הם לומדים ועל גלות מרצון לא רק לחמש שנים – אלא לתקופה בלתי מוגבלת. סוגיות של מבטא, מעמד חוקי, כסף והריחוק מהמשפחה ומהחברים בארץ נדחקות הצידה לנוכח פנטזיות הכיבוש הקוסמופוליטיות. אחרי הכל, מי צריך את הדודה מנתניה כשאפשר להשתלב במכון מחקר שטוף שמש בקליפורניה או בחברת הפקות ניו יורקית?

כפי שנכתב בבלוג הזה פעם אחר פעם, אותם "מוחות בורחים" לא מהווים ייצוג מגוון של כל שכבות האוכלוסייה. רובם המכריע מגיע מתוך האליטה האשכנזית שגרה במוקדי הכוח בתל אביב וירושלים. בהתאם, רובם ככולם עברו באחת מתחנות החובה בדרך אל התואר, בין אם מדובר בתיכון יוקרתי, שירות בגלי צה"ל או 8200 ועבודה כלשהי בתקשורת, בארגונים חברתיים או במקצוע חופשי אחר. באופן חריג יחסית, נאמר להם באופן ישיר יותר או פחות שהם יוכלו להגיע למימוש עצמי אמיתי רק מחוץ לגבולות ישראל. המסר, כך נראה, הופנם לחלוטין.

אבל אז, דווקא אחרי שהחלום כבר הוגשם וגילמן או הר הצופים ננטשו לטובת מסדרונות ברקלי, קולומביה או ייל, פתאום מתברר שהתמונה היא מורכבת יותר. "השיח של המבטא", בדרכו העדינה יחסית, חושף את האמת העירומה. אותן גבות מכווצות – מחווה גופנית קטנה ביותר – אומרות יותר מאלף מילים: להיות מהגר זה לא פיקניק. אפילו אם אתה אזרח העולם.