Posts Tagged ‘ברסלב’

עלייתו (ונפילתו?) של השכנוע

25 באוגוסט 2011

יריב מוהר

כשיתפרסם המאמר הזה לא ברור אם תשרור רגיעה – כזו המאפשרת שיח חברתי – או שמא לחימה, המציפה חרדות הישרדות (אפילו בקרב התלאביבים הרחוקים מכל גראד). ניצחון השיח הבטחוני מצער מסיבות רבות ומובנות, אבל גם משום שהוא חוסם תהליך מעניין שניתן היה לזהות לאחרונה, סביב מחאת האוהלים, בקרב הקצה הרדיקאלי של השמאל: תהליך של חזרה אל העם כקהל יעד, ובהתאמה – חזרה אל השכנוע כמוטיווציה פוליטית.

זה תהליך מורכב, שאינו מוחק דפוסים ישנים. כדוגמא אספר על ההפגנה למען הדיור הציבורי עם תושבי מאהל בית שאן, לפני כמה שבועות. בהפגנה השתתפו אקטיביסטים שבאו מחוץ לעיירה הפריפריאלית, חלקם אנשי שמאל ראדיקלי. לצד התמיכה הרבה מצד תושבי העיירה, היה גם חסיד ברסלב מקומי שזיהה כי ערבייה מיפו נמצאת בין הבאים והחל לדבר נגד ערבים ונגד שיתוף פעולה עמם. מייד עטו עליו כמה מפעילי השמאל ותהו בתוכחה אם הוא מבין שמה שהוא אומר הוא גזענות. הם דרשו מהגזען שיסכים לתיוג ג.ז.ע.ן, תבעו ממנו בזעם שיכיר בכך.

לאירוע הקטן הזה בבית שאן יש את המבנה הפורמאלי של שיחה, של ניסיון שכנוע או של ויכוח; הוא נדמה כפעולה תקשורתית אבל אין לו שום תכונת עומק של תקשורת. ניתן לתהות עם איזו בית שאן בדיוק מזדהים הפעילים ועד כמה הם מוכנים להכיל אותה בכוליותה? ובפרט, האם עמדה של התנגדות לגזענות חייבת לכלול עוינות לאדם בשר ודם שהפונדמנטליזם היהודי הגזעני הוא מפלטו בעיירה המודרת? על הסוגיה המוסרית קשה להתווכח. אבל קל יחסית לטעון כי האפיזודה הזו תיפקדה כפעולה של הצבת גבולות סימבוליים בינינו לבין האחר הפוליטי. בכך היא מדגימה את הוויתור מראש, מצד חלקים נרחבים בשמאל הרדיקאלי, על היכולת ואף על הצורך לשכנע את האחר הפוליטי.

יש במרחב הישראלי מסה אדירה של זעקת העמדות השמאלרדיקאליות. לעיתים זו התקשטות בעמדות רדיקאליות מטעמי אסתטיקה וזהות טהרנית; לעיתים מדובר בתוכחה נגד חילול הקודש הפוליטי שמגלם הימין; ולעיתים השימוש בהן הוא כפרובוקציה מול המיינסטרים (מה שנחשב לעיתים לשיא הפעולה הפוליטית במילייה הרדיקאליסטי). כל אלו אינם חלק מניסיון לשכנע מישהו, הם חלק מהוויתור על כך.

אנשי שמאל רדיקאלי רבים טוענים כי לא יהיה פה צדק חברתי אם הישראלים לא יבינו שאין צדק בלי צדק לפלסטינים או בלי הפסקת הכיבוש. מטרות הקצה השאפתניות שהם מציבים לתודעה הקולקטיבית של הישראלים עומדת בניגוד מופגן לוויתור על השכנוע של אותם ישראלים.

אני רוצה לטעון שמחאת הדיור האחרונה – למרות הדוגמא מבית שאן – הובילה לשינוי מגמה מסוים בתהליך הזה של נסיגה מהשכנוע. מנגד, נראה שהשיח הבטחוני מאיים לעצור את התהליך החיובי הזה. אבל לפני שנדבר על שינוי שברירי והפכפך במוטיווציה התקשורתית, צריך לצלול עוד קצת למעמקי הוויתור על שכנוע האחר הפוליטי מה המשמעות שלו? איך הוא נראה?

אין הכוונה פה לפנייה לערכאות בינלאומיות או רשתות חרם. כל אלו הם אמצעים לגיטימיים, יותר או פחות, כשמדובר בהתמודדות עם משטר האפליה בשטחים, שאיננו סוגיה פניםישראלית. מכיוון שמשטר הכיבוש והאפליה אינו משפיע רק על חייהם של היכולים להצביע לכנסת אין חובה מוסרית להכריע סוגיה זו במסגרת הספירה הציבורית בישראל, על זירת השכנוע שהיא מגלמת. אולם ויתור גורף על זירת השכנוע הוא אבסורד לא קטן.

ניקח לדוגמא את הסיסמא "די לכיבוש!". היא נטבעה בימים בהם היה איזשהו היגיון תקשורתי במידע שהיא נושאת. בימינו היא הופכת לסמן סוציולוגי, לא לסיסמא פוליטית. כשעוברים מול שלט כזה, למשל של נשים בשחור, המסכים עם המסר יהנהן, ואילו הלאמסכים יבטל אותו במחי יד או יקלל. מה שקרה כאן הוא סימון גבול של קהילה, קהילה שמאלרדיקאלית שיותר משהיא מסגרת פוליטית היא מתפקדת כמערכת סוציותרבותית עם נוהגים וקודים משל עצמה. נושאי שלטי ה"די לכיבוש!" סימנו את גבולות הקהילה ואת המחיר החברתי הדרוש על מנת להשתייך אליה קוללת חמש פעמים על ידי נהג מונית והנה אתה חבר\ה ראוי\ה.

הפגנת שמאל נגד הכיבוש, 1969 (תצלום: מצפן)

אולי משום שפעולת סימון הגבולות החליפה את הצורך הסזיפי וה"לא סקסי" לשכנע, נטמעה כל כך גם פרקטיקת ההוקעה בקרב קהילת השמאל הרדיקאלי. הוקעה היא הסמן הקיצוני של הצבת גבול – הפעם מול האחר הפוליטי המסווה עצמו כחלק מקהילת ההשקפה הראויההטון הכללי בשמאל הרדיקאלי הוא של ויתור והתכנסות: אם אנחנו כבר לא כוח פוליטי משפיע לפחות נהיה קהילה לכידה. בסך הכל ניתן להבין זאת גם אם יש בכך נזק. עם זאת, למרבה המזל, המחאה האחרונה סדקה את הייאוש המסתגר של השמאל כקהילה מבודדת.

צחוק הגורל של מחאת האוהלים: ההצהרה על היות אפוליטיים הובילה לאחד המהלכים היותר פוליטיים; ההצהרה על היות המחאה מיינסטרימית הובילה לאחת התזוזות היותר רדיקאליות בלוחות הטאקטוניים של הפוליטיקה הישראלית; והניסיון להימנע מלדבר על הפלסטינים הוביל להגשמה העוצמתית ביותר של חיים משותפים בין יהודים וערבים זה זמן רב. כל אלו, בשילוב עם העובדה שהמאבק אכן חוצה מגזרים ומפגיש ביניהם, מובילים לתנאים נוחים יותר לתקשורת; תנאים לחזרתו של השכנוע אל השמאל הרדיקאלי.

תהליך השכנוע הוא לא רק מערך של טיעוניםהוא סוג של הוויה. קל לראות בוידיאו הזה, למשל, כיצד באוהל 1948 – מעוז השמאל הרדיקאלי ברוטשילד – יש פתאום הוויה אחרת של פעילים – כינונו של "הומופרסיואסיב", האדם המשכנע. "הלוואי שתשכנע אותי", אומר פעיל בשם שי לאדם המביע התנגדות חריפה לנאמר באחת ההרצאות באוהל, כאילו אומר לו: אני פה בשביל לקדם איזשהו טוב כללי ששנינו מסכימים עליו ורוצים בו, רק חלוקים על הדרך – ולכן אתה יכול לשכנע אותי כפי שאני יכול לשכנע אותך. והרי קיומו של מושג הטוב הכללי (common good), טוענים הסוציולוגים בולטנסקי ות'בנו, הוא זה שמאפשר מערכת של הצדקה ומכאן של שכנוע.

אבל השכנוע הוא לא עניין מופשט או מושגי בעיקרו: הוא מימיקה, הבעות פנים, משלב דיבור וכו'. הוא כולל גם מטאפורות מעולם החוויות היומיומי, כמו המטאפורה הפשוטה של אותו שי מלמעלה, הממשילה את ישראל לילד מוכה שהפך למכה, ובכך מבטאת אמפתיה (גם) להיסטוריה הטראומתית של הציבור היהודי (אולם מבלי לטשטש את הפשעים שלו).

אפשר לראות בשכנוע משהו מתנשא: עמדה שבה צד אחד חושב שהוא צודק והשני טועה. מנגד, אין כל תקשורת דיאלקטית כששני הצדדים נמצאים בלימבו של ספקנות מוחלטת ומעורפלת. לכן השכנוע הוא תהליך היכול עקרונית להתקיים רק כשהלוקחת בו חלק פתוחה לאפשרות שהיא טועה אף על פי שהיא חושבת שהיא צודקת. התחושה של היות צודקת לא נובעת פה מעמדה של אמת אבסולוטית אלא משכנוע עצמי ביחס למערך של נתונים וטיעונים. השכנוע אפשרי רק כשאת פתוחה גם להשתכנע מהצד השני. זהו תהליך דיאלוגי יותר מאשר אינסטרומנטלי.

ואם חל שינוי קל במעמדו של השכנוע בשמאל הרדיקאלי, המשבר הביטחוני המתחדש מאיים על התהליך. כעת, כשהשיח שלנו שוב נופל קרבן לחובבי טילים וחומר נפץ משני הצדדים, ברור לחלוטין שהתנאים לקיומו של שיח המנסה לשרטט "טוב כללי" מוסכם הופכים קשים מאוד. כיצד אפשר – אם בכלל – להמשיך את קימומו של השכנוע תחת הפגזה?

בהפגנה בבית שאן ראיתי צל של תשובה: הגזענות של חסיד הברסלב המקומי ומאידך התוכחה, התקיפות והאטימות המסוימת בקולם של הפעילים גרמו לי להגיב. ניגשתי אליו ושאלתי בחביבות אם הוא שמע פעם בשביל מי שימש הרמב"ם כרופא. הוא ידע. שאלתי למה הוא לא רוצה לראות בהיסטוריה הזאת מודל? (או במילים אחרות: האם "הטוב הכללי" שלי באמת סותר את המסורת שלך?).

הברסלב ליבו לא נמס, אבל הוא הקשיב וניסה להתווכח. מן הסתם, בטווח הקצר גם פערי עמדות קטנים יותר לא פותחים פתח לשכנוע מיידי. ואולם, הניסיון לתקשר עם האחר הפוליטי כלומר להרחיב את המשגת "הטוב הכללי" שלנו כך שתתחבר לזו שלו הוא מעשה בסיסי לקיום פוליטי. זה מעשה מספיק ראוי כדי לקיימו גם כשהסיכוי להצליח קלוש וגם כש"הגמול" רחוק מלהיות מיידי ומוחשי. ומכאן יש לדבוק במוטיווציה לשכנע אפילו במעבה השיח הבטחוני המאתגר, ולא רק כשקל יחסית לצעוק יחד בעד צדק חברתי, בשם העם הלא מוגדר.

המשוכה הזו אינה קלה למעבר, אבל מתנחלים חברי "ארץ שלום" ואנשי חמאס שנפגשים עמם מראים לנו שלעיתים ישנן הצלחות מפתיעות – גם תחת אש. ופה מגיעה השאלה הקשה: האם "השמאל הרדיקאלי" רוצה להיות רדיקאלי באפקט או רדיקאלי באסתטיקה ובשיח? האם הוא בעיקרו תופעה (ריאל-)פוליטית או תרבותית? ואולי אף ניתן לשאול: תופעה מוסרית או נרקיסיסטית? ללא דיאלוג עם מוטיווציה לשכנע אין אפקט פוליטי. בסופו של יום דיאלוג עושים עם אחרים ועם ישראל הוא, ברובו, האחר הפוליטי המוכלל של השמאל הרדיקאלי.