Posts Tagged ‘ברלין’

העיר הגרמנית שעשתה תשובה: בין ברלין לנינווה

8 בנובמבר 2014

כריסטוף שמידט

בניגוד לחשש שהביעו רבים, גרמניה המאוחדת לא הפכה לאיום ולסכנה על אירופה. ברלין, בירתה של גרמניה המאוחדת, היא כיום מטרופולין אירופאי שמשלב עוצמה פוליטית וכלכלית עם רוח דמוקרטית, ליברליזם ופלורליזם מרחיקי לכת.  אך ברלין חייבת את כוח המשיכה שלה גם לעובדה שהפכה את ההתמודדות עם האשמה הגרמנית בגלל הפשעים נגד היהודים (הנכים, ההומוסקסואליים ואחרים) למרכיב בארכיטקטורה של העיר כולה. אין רחוב, כניסת בית, אין מוזיאון או תכנית טלוויזיה שלא מזכירים את הפשעים והאשמה הגרמנית.

ברלין מספרת באמצעות אנדרטאות, שלטים ואבני זיכרון, שמותקנים לפני כל בית ממנו גורשו יהודים אל התופת, את סיפור הקורבנות. היא מציגה את אות קין שלה באופן הפגנתי כמעט בפני כל אזרח ואורח בברלין, גם לאלה שאינם רוצים בכך. כמו החורבה של כנסיית הזיכרון במרכז העיר, הסמלים הללו אינם רק מותגים ייחודיים של העיר; הם הסממנים של התמודדות מוסרית עמוקה ומעמיקה, סמל לשנוי דרכה של עיר שלמה, של האומה כולה. ברלין היא נינווה, העיר שחזרה בה מדרכי הרשע, העיר שספר יונה מספר עליה שעשתה תשובה!

הממד האחר הזה, הממד המוסרי, אינו מופיע בהפצרות של אותם ישראלים שמגלים אי-נחת מובנה מהעובדה שיהודים צעירים מוצאים מקלט דווקא בעיר שמתוכה גורשו אבותיהם לתופת. מכאן גם מובן שאין זכר בדבריהם לעובדה שברלין היא ה"עיר  שחוברה לה יחדיו" בשלום ובהסכמה של אזרחי שני חלקיה.

החיבור בין הזמנים – בין העבר של הפשעים להווה של דמוקרטיה מתוקנת – מתלווה למעשה  לממד של החיבור של המקום – של שני חלקי העיר של ברלין. אין ספק ששני החיבורים – זה של הזמן וזה של המקום – עברו תהפוכות וקשיים, אך הם הוכתרו בסופו של התהליך כאחודים מוצלחים.

העיר שחוברה לה יחדיו יודעת לשלב  את הטורקים שחיו בעיר כבר שתי דורות יחד עם המהגרים והגולים החדשים שמחפשים עבודה, פרנסה וכלכלה נוחה בעיר, כמו שהיא מעוניינת לקלוט יהודים מכל העולם כהוכחה שקטה לשנוי העמוק שהעיר עברה מאז.

ברור, אם כן, שהישראלי המצוי נמשך לברלין לא רק בגלל זילות רמת החיים והמחירים, כאילו היא או הוא בוגדים במולדת רק עבור סיר הבשר! יש להניח שהרבה ישראלים, אך גם פלסטינים שמגיעים לברלין, נמשכים לא רק לאווירה החופשית עם החיים התרבותיים התוססים, אלא מוצאים עצמם מתרשמים מנינווה מודרנית זו, הכרך הגרמני שעשה תשובה. כמו כן יש להניח שהעובדה שחוברה לה כאן עיר יחדיו ללא אלימות וקונפליקטים בוודאי לא משאירה את אותם ישראלים אדישים על רקע הקונפליקט הישראלי – פלסטינאי המתמשך, ובוודאי על רקע הרטוריקה הריקה ומביכה על ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו.

בין ההוגים, האמנים והפוליטיקאים הגרמנים שקידמו את ההתמודדות המוסרית באומץ ובנחישות היה גם הפילוסוף יורגן הברמאס. הברמאס חזר והפציר בציבור שהדמוקרטיה הגרמנית אינה יכולה להישען על הכוח והכלכלה בלבד אלא היא מחויבת להעלות את זכר העבר על פשעיו הנוראים ולגבש עמדה מוסרית אחראית דווקא של הדורות שאחרי. דרישה זו ל"אתיקה של זיכרון" שיקפה בפועל את המפעל המרשים שהחל בשנות ה-60, של העלאת הזיכרון על ידי דור הבנים ובני הבנים שכמובן לא בצעו את הפשעים, אך התייצבו באומץ ובנחישות בפני המשימה המוסרית הבלתי אפשרית כמעט, גם מבחינה פסיכולוגית.

דרישתו של הפילוסוף החילוני תואמת במדויק את העמדה הדתית היהודית שמבטא הנביא יחזקאל בדרישה  אל הבנים שחוזרים בתשובה לעשות לעצמם "לב חדש ורוח חדשה" (יח:לא). יחזקאל מבקש להחליף את האמירה המפורסמת "אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה" (יח: ב) על מנת להדגיש את האשמה האישית והאחריות האישית ולהעמידם במוקד הדיון: "הנפש החטאת היא תמות" (שם ד). אך עם ניתוק שרשרת האשמה מדור אבות לבנים מתעקש יחזקאל גם על התנתקות חד משמעית של הבן מעוון האב: "הנה הוליד (= האב) בן וירא את כל חטאת אביו אשר עשה וירא לא יעשה כהן" (שם יד). מסכת ברכות (ז:ע:א) מאשרת את דבריו של יחזקאל בקביעה ש"אין הבנים נענשים אם אין אוחזין במעשה אבותיהם".

הפילוסוף היהודי הגרמני הגדול, הרמן כהן, ששמו האמצעי היה יחזקאל, ראה במעבר זה של התיאולוגיה  אל עבר אתיקה של אחריות אישית לא פחות מתנאי מובהק לעידן המשיח.

 

 

גם אם נהיה זהירים בשאלת הסימנים לבואו של המשיח, ונעמוד על השבריריות של התהליך – שיש כאלה שמטילים עדיין ספק בעומקו וכנותו – בכל אופן לא ניתן להכחיש שאכן הבנים והבנות הגרמניים לקחו את האחריות המוסרית לפשעים על עצמם בדיוק במובן הזה. בכך העבירו את המסר החד-משמעי, שהם פנו עורף לדרכי האבות והאימהות שלהם. עם לקיחת האחריות הם למעשה יצרו לא פחות מאשר  את היסוד המוסרי לאותה "גרמניה האחרת" שבעת המצאתה נראתה עוד ריקה מתוכן.

אין ספק שמדובר כאן במעשה חד פעמי בהיסטוריה! דור שלם שאינו נושא כל אשמה לוקח אחריות על הפשעים שבצעו אחרים – הוריו. אם עלול להתקבל הרושם שיש כאן כביכול הקבלה בין חד פעמיות השואה והחד פעמיות של התמודדות  של הדור הבא צריך להזכיר שאחריות זו מלווה בתחושה חזקה וברורה  שאי – אפשר "לקזז"  את "עבודת הזיכרון" עם הפשעים ולהעביר את עול הזיכרון בסופו של תהליך ההתמודדות. אדרבא שוב ושוב נטען – כמו לאחרונה על ידי הקנצלרית אנגלה מרקל – שהאחריות הזו היא "היסטורית", כלומר שהיא קיבלה למעשה ממד "על היסטורי" ותחול גם על הדורות הבאים. אין ספק אם כן שגרמניה האחרת יכולה להיות גאה בהישג המוסרי שלה. אך כמו כל גאווה,  גם הגאווה המוסרית במיוחד נמצאת בסכנה מתמדת שתהפוך להתנשאות, להתנשאות מוסרית. יש לקוות שהמודעות ל"אחריות ההיסטורית" תמשיך לשמש מחסום בפני פיתויי הגאווה מהסוג הזה גם בעתיד.

כאמור, המשיכה לברלין לא רק מחויבת לפרקטיקה שהפכה לעתים לאובססיבית. היא קשורה גם לעובדה שברלין הפכה לעיר שחוברה לה יחדיו בהצלחה, שהחיבור שלה הוא אמתי, מוצק וכן. נפילת החומות ב-9 בנובמבר 1989 לא הייתה רק רגע יציאת מצריים של האומה הגרמנית המופרדת במזרח גרמניה מעול השלטון הסובייטי. היה זה רגע של איחוד משפחות, חברים וחברה שלמה שחוותה את האירוע כחלום שמתגשם. לא הגל החדש של לאומנות שפקדה את גרמניה מיד אחרי האיחוד, לא הפעולות של קבוצות ניאו נאציות כנגד מהגרים שכללו שריפת מעונות המהגרים הללו, ולא שנאת הזרים המתפרצת, יכלו לשנות את האוריינטציה הפלורליסטית שהתגבשה מסביב העיר ועיצבה את אופייה מאז כעיר פתוחה.

ולא רק אמנים ומוזיקאים ישראלים עשו דרכם אל העיר אחרי האיחוד. העיר, עם ראש העיר הקודם שהנו הומוסקסואל מוצהר, הפכה במהרה לסמל של התחלה חדשה, אפשרויות מגוונות וריבוי סגנונות חיים! מאז לא מעט ביוגרפיות של מהגרים ו"עולים" לברלין, חלקן מרשימות ומדהימות, נקשרו  בעיר התוססת. אי אפשר למשל שלא להזכיר את סיפור ההצלחה של פליט פלסטינאי ושמו ראאד סאלח כביוגרפיה מייצגת. סאלח נולד בשכם ב-1977, הגיע עם הוריו לברלין, למד שם תקופה מסוימת רפואה והצטרף למפלגה הסוציאל דמוקרטית – מפלגת השלטון של ברלין. סאלח קנה לעצמו שם כמי שקידם חקיקה חברתית בעיקר: ביטול דמי מעונות לילדים עד גיל 3, משכורת מינימום ויצירת בתי ספר אינטגרליים מטעם העיר. בשבוע אחרון הוא כמעט נבחר ליורש של ראש העיר המכהן של ברלין ולרגע היה ניראה שברלין תהפוך לסמל של דו קיום אחר בין יהודים ופלסטינאים. לא קשה לדמיין מה היו אומרים בארץ כל "היורדים על היורדים", אם הישראלים הצעירים בעיר זו שחוברה לה יחדיו היו ממשיכים ונהנים בחיי שלום וביטחון גם תחת שלטון של ערבי פלסטינאי משכם!

הבחירה בברלין היא דחיית הישראליות

11 באוקטובר 2014

נעמן הירשפלד

בשבוע האחרון, הפך פוסט שפורסם בקבוצת "עולים לברלין" בפייסבוק למוקד האחרון בדיון הציבורי בישראל. נראה כי כבר חלף מספיק זמן מה’לא-מלחמה’ האחרונה בעזה וכי אין עוד אייטמים מסעירים כחתונתה של נינט טייב. אם לשפוט על פי גל התגובות באתרי החדשות השונים, ניכר כי הפוסט הנ"ל אכן השפיע, ונראה כי בימים האחרונים המושג 'מחאת המילקי' מקודם בידי אתרי החדשות כתיאור של התופעה, על בסיס מחאת הקוטג' של קיץ 2011. בהתאמה – גם דפני ליף פרסמה מאמר דעה תחת הכותרת בין מילקי לברלין: מי כאן בעצם הבוגדים? שבין השאר מבקר חריפות את שר האוצר יאיר לפיד.

לפיד, בתורו הבין כנראה שהתקפה על נפולת הנמושות של ברלין בסגנון "תסלחו אם אני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר" איננה מעשה פוליטי נבון במצבו הנוכחי, ולכן החליט שהגיע הזמן לסמן לציבור את האויב האמיתי בהצהירו כי "החבר'ה הצעירים האלה צודקים, המחירים בלתי-נסבלים, ורשתות המזון צריכות לדעת – אנחנו נכניס מוצרים לפיקוח" ובראיון רדיו אף הוסיף כי הוא "מבין את אלה שעוזבים לברלין ואפילו מסכים איתם" אך זאת מתוך הבנה שמדובר למעשה בבעיה של זהות "אני אומר למוחים שאני מבין את הקושי היומיומי, אבל אני גם אומר שצריך לקיים דיון בשאלה אם בחור ישראלי צעיר שנוסע לברלין זה לא רק בגלל יוקר המחיה אלא על זהות, ולמה בחרנו להקים מדינה יהודית ועוד נושאים. זה דיון מורכב. אנחנו רוצים להקים חברת מופת, ואסור לנו להתייאש מזה."

ובכן, אני מסכים שיש בישראל בעיה כלכלית אמתית וקשה שרק הולכת ומחריפה. אולם האם זוהי הסיבה שבגינה רבים, וביניהם אני, בחרו לעזוב את ישראל? במידה מסוימת יאיר לפיד צודק, מדובר בעניין של זהות, זהותה של ישראל כמדינה, זהותה כחברה והזהות שהפרט יכול ומותר לו להחזיק בה. בו זמנית, חלקו הסופי של המשפט המצוטט למעלה המדבר על "חברת מופת" בישראל נוגע בלב העניין מן הצד השני: הבניית המציאות בישראל שנעשית באמצעות שפה אידיאולוגית מזויפת, שקרית ומגוחכת שמסיטה כל דיון אמיתי ומשמעותי מהבעיות לשיח הפנטסטי/אנמי של הציונות הממסדית. שפה זו היא כיסוי הצלופן שעוטף את כל מערכות המדינה בהן פושה שחיתות איומה, והוא מצדיק את הרקב הפוליטי של נבחרי הציבור שעושים יד אחת ביצירת מצג שווא פנימי. ככזה הוא למעשה כלי להבניית מציאות, כלי אשר מתרגם את הגירתם של ישראלים למדינות אחרות לסוג מסוים של מקום בשיח הישראלי – "ירידה מהארץ" – ואת היורדים עצמם לסוג מסוים של ישראלים כחלק מהשיח הזה. אבל תחילת התנועה לברלין היא לא ב'ירידה' אלא ב'עזיבה', והדבר שנעזב הוא קודם כל שדה השיח הזה עצמו.

 20131218_145824

הגירה/עזיבה

 

אינני מתיימר לדבר בשם כל הישראלים בברלין. את כל מה שאכתוב כאן אומר בשמי בלבד. ההכללה על ה"ישראלים בברלין" נראית בעיני מגוחכת. אף על פי כן, אני יודע משיחותי עם ישראלים רבים שישנם לא מעטים החולקים משהו מתפיסת עולמי ומתחושותיי ומחשבותיי לגבי ישראל. הדיון בישראל סביב ההגירה לברלין מציב במרכזו את הקלות של הקיום החומרי ביחס לישראל. גם אם זו סוגיה חשובה, נראה כי הדיון הזה מושתת על חוסר הבנה מהותי של המחיר האישי הגדול הכרוך בעזיבה שכזאת, וגרוע יותר – חוסר עניין גמור בו. לעזוב את ישראל בגיל מבוגר יחסית, כאשר האדם כבר התהווה ברובו, אינו דבר פשוט כלל וכלל. ישראל היא ארץ קטנטנה, מבודדת מדינית ותרבותית במרחב הגאוגרפי ובעלת שפה מינורית. מי שגדל בה ועולמו נטוע בתרבותה והוא מושתת על העברית אינו יכול להגר בקלות. וכל זאת – בלי לגעת בכאב העזיבה: עזיבת בני משפחה, חברים ומכרים שמהווים את הבסיס הן לזהות האישית והן לתשתית הקיום. העזיבה לנכר היא שינוי מהותי וקיצוני; היא המעבר מלהיות מישהו ללהיות כמעט אף אחד. מלהיות בעל מקום ללהיות חסר מקום.

המחיר האישי שהאדם משלם בעד הגירה כזאת הוא אדיר והוא גדל עוד עם הזמן. להיות זר לאורך שנים זוהי חוויה מורכבת ביותר; משהו בעצמיותו של המהגר אינו יכול לבוא על ביטויו לעולם. הזמן העובר הרחק מהאנשים היקרים לך הוא זמן שלעולם לא תקבל בחזרה. וכאשר נכנסים ילדים  לתמונה, כפי שקרה לי ולאשתי, הדבר מדגיש עוד יותר את המרחק והפער- תינוק נולד בברלין רחוק מרוב בני המשפחה, ובה הוא יגדל כששפתו הראשונה היא גרמנית ותרבותו זאת של ברלין הקוסמופוליטית ולא זאת של הוריו המהגרים ובני משפחתו בישראל.

כדי לבנות חיים במקום כמו ברלין יש צורך במאמץ מתמשך וארך שנים לעבור אינטגרציה. כדי לפתח קריירה כמהגר יש צורך במאמצים גדולים. הדברים ידועים, אבל זה אינו הופך אותם לטריוויאליים: לבנות מערכות יחסים, לרכוש כישורים שמאפשרים תחרותית במקום שבו אין תשתית מן המוכן, לעמוד מול מערכת לא-מובנת. זאת למי שאינו/ה בעל/ת תואר במקצוע מבוקש כמדעי המחשב, צופנת ההגירה סכנה אמתית של ויתור על אפשרויות מקצועיות שנובעות מהיסטוריה אישית (והתשתיות החברתיות הקימות) בישראל. למעשה – רבים וטובים מן המהגרים לברלין הם בעלי רקע במדעי הרוח ובאמנויות, תחומים אשר מגבילים את אפשרויות התעסוקה ומצריכים מידה לא מבוטלת של תושייה ומזל במציאת פרנסה.  יש מי שנעזר במערכת האבטלה הגרמנית, שאכן מוכנה לשלם כספים למהגרים בעלי דרכון אירופאי (כל עוד אלו לומדים את השפה ועוברים קורס אינטגרציה), אולם מדובר בפתרון זמני שכל אדם שמכבד את עצמו לא מקבל בקלות ראש, להיות מובטל שתלוי במשרד ממשלתי גרמני לא מתאים לחלומותיו של אף אדם שאני מכיר, גם לא של העצלים שבהם. אנשים מבוגרים שזוהי אפשרות הפרנסה היחידה שלהם לא יכולים להגר ללא מחיר נפשי ורוחני כבד.

מה שכתבתי נכון כמובן ברובו לגבי הגירה מישראל לכל עיר קוסמופוליטית גדולה בעולם, אז למה דווקא ברלין? ראשית אין להכחיש שלמרכיב החומרי וקלות ההגירה יש משקל מהותי: ברלין היא הבירה הזולה ביותר במערב אירופה והיא זולה באופן משמעותי ממטרופולינים קוסמופוליטיים אחרים באירופה ובעולם. בשביל ישראלים בעלי דרכון אירופי ההגירה לכאן היא עניין פשוט מאוד מבחינה בירוקרטית, אולם גם בשביל ישראלים ללא דרכון זר כלשהו ההגירה אינה מסובכת- בגרמניה ישנם חוקים מיוחדים בנוגע למתן ויזות לישראלים, מסיבות של אפליה מתקנת על בסיס עוול היסטורי (כן, השואה…) שהופכות את ברלין לפשוטה יותר להגירה מכל בירה אירופית אחרת. שנית, היא גם בעלת תדמית של עיר מגניבה, בעלת אווירה מיוחדת, ולכן היא גם זוכה לכמות מכובדת של מהגרים, גם אם זמניים, מארה"ב, ניו-זילנד ומדינות סקנדינביה ולא רק ממדינות אירופה הסובלות ממשבר כלכלי מתגלגל.

המונח "קוסמופוליטיות" ראוי להסבר נוסף: בעיר כמו ברלין, לפחות באזורים מסוימים, האוכלוסייה  מורכבת ברובה ממהגרים. באזור שבו אני חי הרוב הוא גרמני, אבל זהו רוב יחסי – ישנם בו טורקים, ערבים פלסטינים, סורים ולבנונים, איראנים, יוונים, ספרדים, איטלקים, אנגלו-סקסים מארה"ב, אנגליה, אוסטרליה וניו-זילנד ועוד שלל מדינות וגם מספר הולך וגדל של ישראלים. במקום כזה הזרות אינה מנקרת ומנכרת אלא מהווה חלק אורגני מהמרחב. זה דבר חשוב וגדול. זה אומר שמהגר יכול למצוא לעצמו מקום בעיר כזאת בלי לחוש כנטע זר. שאפשר להיות כאן חלק מהווייתו של המקום.

אף על פי כן, כל הדברים האלו אינם חשובים יותר מן העובדה המכרעת שבהחלטה לעזוב את ישראל לברלין ישנה הצהרה בוטה כלפי מערך אידיאולוגי שלם שנמצא במרכז השיח הפוליטי-תרבותי הישראלי ושמציב את 'ברלין' בפרט ו'גרמניה' בכלל כאנטינומיה ל'ישראליות' ולציונות. במילים פשוטות- ההחלטה לעזוב לברלין איננה זהה להחלטה לעזוב ללונדון/פריז/לוס אנג'לס וכיו"ב. במהלך הזה ישנה דחייה עקרונית של משהו בישראליות. הגדרת תוכנה של הדחייה הזאת איננה דבר שניתן לפשטו – מדובר ביחס דינאמי שפרשנותו נפרשת ונפתחת מחדש כל הזמן, כי הישראלי העוזב, כמוני, עודנו ישראלי… גם בברלין.

20140122_131743

העזיבה כמעשה

ההחלטה לעזוב את ישראל היא דבר שנעשה בתוך ישראל. היא נוצרה והתנסחה בתוך השיח הישראלי. העזיבה אומנם נעשתה על רקע מתמשך של מצוקה כלכלית שחלקתי עם רוב האנשים מסביבי, אבל לא זוהי הסיבה לעזיבה. הסיבה היא התחושה שאין בישראל עתיד: השלטון הישראלי דורס באכזריות נוראה את העם הפלסטיני. לרוב המכריע של הישראלים לא רק שלא אכפת כלל מן המציאות הזאת, אלא שהדבר כלל לא נראה להם כך- הרי אנו קורבנות ו"הם" רוצים להשמידנו, "אין ברירה אלא להכות בטרור הפלסטיני במלא הכוח" וצה"ל הוא ה"צבא המוסרי בעולם" (שעושה שלל מהלכים ערכיים מהמעלה הראשונה). "אין עם מי לדבר" כמובן ו"חמאס הוא כמו דאעש". השיח הציבורי בישראל הוא רווי פרופגנדה ומיתוגרפיה, ובמרכזו היופמיזם המגוחך "הסכסוך הישראלי-פלסטיני" שמחיל על הפלסטינים הכבושים שיח לאומי היסטורי ובשביל רוב רובם של הישראלים הוא הוא האמת לאמיתה. רוב האנשים בישראל לא רוצים ולא יכולים להרשות לעצמם לראות מה שקורה סביבם- כי כל עולמם תלוי בהצדקת הקולקטיביות שבשמה נעשה הפשע המתמשך כלפי הפלסטינים ושבבסיסה מטה-היסטוריה אידיאולוגית שנחשפים אליה כבר בגן (וביתר שאת עם הרפורמה של שי פירון). המציאות היא כזאת שבה ביבי נראה כבחירה הטובה ביותר לרוב הישראלים- הוא לא 'מזויף' כמו יאיר לפיד, הוא לא 'מתנחל' כמו בנט והוא לא 'רוסי' כמו ליברמן.

במהלך ה'לא-מלחמה' האחרונה בעזה הימין הישראלי השתלט על השיח הציבורי הישראלי. זה נראה לי ולרבים אחרים מעין הקבלה היסטורית לליל הבדולח- נחצה קו אדום, ורוב האנשים בישראל בחרו בקונפורמיזם והסכימו בשתיקתם. משעשעת בעיני במיוחד החלפתו של המושג ה"שמאל הסהרורי" שעד לשנים האחרונות תייג את כל אותם שמאלנים שחושבים שה'סכסוך' הוא למעשה 'כיבוש,' 'עושק' או אפילו בגדר 'פשע נגד האנושות' ושפעלו בהתאם בהפגנות ופעילויות מחאה (או אפילו פעילויות משותפות עם ערבים רחמנא לצלן) כמוכי ירח, ב"שמאל הקיצוני" שמדגיש את הריאקציונריות האלימה של 'חוגי השמאל' שממש מקבילה לזאת של אנשי הימין בישראל שששים לשרוף נער פלסטיני בעודו חי כ'נקמה' או לפחות היו רוצים לראות את מסגד אל ‘אקצה מוחלף בבית מקדש שלישי. למעשה בישראל מתפתחת בשנים האחרונות שפה פוליטית שמדירה מהשיח הציבורי הלגיטימי את השמאל. והשמאל הולך ומושתק- השפה הזאת היא במרכז, במיינסטרים, והיא הולכת ומחריפה.

לתחושתי בשנת 2012, בה החלטתי לעזוב את ישראל (וירושלים, עירי), אין עוד מוצא מהתהליך שישראל עוברת. רוב הציבור הישראלי בוחר למסור את השלטון לאנשים שבאופן פעיל ומכוון הורסים כל סיכוי לפתרון פרט למדינת אפרטהייד. העושק המתמשך של הציבור הישראלי (ומשבר "יוקר המחיה") נעשה לשם מפעל ההתנחלות והמשך הכיבוש, וכן כדי להמשיך את מצב העניינים בו ישראל זקוקה לצבא עומד גדול ומפותח מאחר והיא נמצאת במצב של מלחמה עם רוב שכניה. השיח הציבורי בישראל על המצב הכלכלי חף מדיון בסוגיות אלו, כמו שרוב העיתונים וערוצי החדשות בישראל חפים מסקור אמתי של המתרחש בגדה המערבית ומסבלם של הפלסטינים הן תחת הכיבוש הרגיל והן במצבים של 'לא-מלחמה' כגון "מבצע צוק איתן" וכל הקודמים לו. אפשר לעמוד ולצעוק סיסמאות בהפגנות ולכתוב בבלוגים פוסטים בסגנון הפוסט הזה ולא תהיה לכך כל השפעה על הרוב המכריע של הישראלים. יסכימו אלה  שממילא מסכימים, והשאר ממילא אינם רוצים לשמוע ולראות.

הישראלים עוברים אינדוקטרינציה, במידת מה מרצון ובחירה, באופן שמייצר מנגנון מחשבתי שמאפשר לא להתמודד עם ולא לחשוב על כל דבר שלא תואם את השקפת העולם ה'ישראלית' באמצעות מתן מענה מן המוכן לרוב הסיטואציות השיחיות, ומאפשר את ההדחקה הקולקטיבית של חוויות מורכבות שלא ניתן להכיל, לפחות בטווח הקצר, בנרטיב המוכר.

20131220_135949

ועכשיו ברלין: לבוא לכאן פירושו להכיר באי אפשרות להיות בישראל. בחוסר היכולת לשנות. בעובדה שלקול שלי אין משקל באמת ושלמעשים שלי אין כל השפעה. להבין שחוץ מלהוות עלה תאנה לכל אלו שאומרים: ראו ישראל היא מדינה דמוקרטית, אפילו עוכרי ישראל, אשכנזים שמאלנים משתמטי גיוס ואוהבי ערבים כאלו יכולים לומר את דעתם בלי למצוא את עצמם במרתף חקירות של משטרה חשאית – אין לי תפקיד. אולי חוץ מלהיות הערת שוליים בהיסטוריה שתכתב: היו גם ישראלים שהתנגדו לאונס של העם הפלסטיני.

יש לי אח חורג שהוא איש אמיץ שמגויס לפעילויות שמאל ענפות, בין השאר כחלק מארגון לוחמים לשלום. בשיחה אתו שאלתי מדוע הוא ממשיך להפגין ולפעול גם כאשר הוא יודע מה הסיכוי שמעשיו ישנו את המציאות השוררת בישראל. הוא ענה לי בשאלה: "מה עדיף? שיהיו הפגנות ופעולות שמאל או שלא? אם כולם ילכו ישראל תעשה מה שהיא רוצה בלי שאף ישראלי יתנגד". הוא צודק – הייתי רוצה ועודני רוצה לשנות, אבל אני מרגיש וחושב שבתוך ישראל אינני יכול לעשות כן בלי להידרס בעצמי ושגם אז המשמעות של הסולידריות הזאת הינה אך ורק שותפות גורל חלקית, אסימטרית ועגומה.

אנו לא "נפולת הנמושות" של יצחק רבין – אלו שבחרו ב'סיר הבשר' של ארה"ב במקום השתתפות בפרויקט הציוני. אנו בוחרים לעזוב את המקום שלנו, את התרבות והשפה שלנו, מתוך תחושה של חוסר אונים ואפילו אין ברירה – הבחירה היא יכולת להשפיע על סביבתנו ועתידנו (בתור מי שאנחנו!) לבין חיים כחלק ממדינת לאום. לא ניתן לקיים את שניהם בכפיפה אחת. בעצם העזיבה יש בחירה בפוסט-ישראליות: זוהי כבר לא חריגה מהנרטיב הציוני בסגנון פוסט- או אנטי-ציונות. הציונות כשדה שיח עברה בעשורים האחרונים השתלטות של הימין שהחליפה למעשה את תוכנו של המושג ההיסטורי 'ציונות'. היא החליפה את הציונות ב'התנחלות'. היום – להיות ציוני, לפחות בשיח הציבורי הישראלי, פירושו לתמוך ב'מפעל ההתיישבות' של 'הימין-הציוני' וקבלת השפה הפוליטית הזאת כמתארת את המציאות. יש מי שיטען כמובן שזאת איננה כלל ציונות, או רק ציונות. אולם לטעון בעד ציונות היסטורית ולמול השיח בהווה הינה רק היאחזות קלושה בעבר האבוד.

בהחלטה לעזוב לברלין יש קבלה של פרדוקס פנימי שמהוה את התשתית לפוסט-ישראליות – בעצם המעבר למקום שמייצג את האנטינומיה ל'ישראליות' יש דחייה של הישראליות שמומשגת באמצעות השיח של הישראליות עצמה. עם העזיבה המתח הזה לא נפתר וכנראה שגם איננו ניתן לפתרון, לפחות לא בטווח המידי. בשבילי ובשביל רבים מבני דורי הפרדוקס הזה הופך לאלמנט בסיסי של הזהות ולמאפיין של ההוויה עצמה.

האם יש לכך משמעות פוליטית? בהחלט כן. העזיבה לברלין שקולה לאמירה שאינני מוכן להיות אחד מ"החברה בברלין" של יאיר לפיד. בעזיבתי את ישראל הפסקתי להיות אחד מהחברה נקודה. אני בעל אזרחות ישראלית. רוב עולמי עודנו בישראל ושפתי היא עברית, אבל אני לא מוכן לקחת חלק פעיל במדינת ישראל ולהשתתף, גם אם בלית ברירה, בהתרחשותה הפוליטית. אני עזבתי לא כדי לתמוך בישראל מבחוץ. עזבתי בשאט נפש, מתוך תחושה של דיכוי ובאפיסת כוחות. אני לא חלק משדולה פרו-ישראלית בסגנון הקהילה הישראלית של לוס-אנג'לס. זהו ייאוש המזוג בחוסר ברירה: אני כאן כי אני לא מוכן להמשיך ולמסור את גורלי לממשלות ישראל ואינני מאמין בשיטה הישראלית.

עזיבה היא לא פרישה מהמשחק

8 באוגוסט 2014

1.

לפני שנתיים, פרסם דן מרגלית מאמר בישראל היום שקרא "לחזור אל תפיסת ה'נפולת של נמושות'". העיתונאי המוערך סיפר שם איך קרא בהארץ ריאיון עם משוררת ישראלית שהוציאה ספר חדש, והזדעזע לגלות שהיא עזבה את הארץ והשתקעה בבריטניה. בלי להסס תיאר מרגלית כיצד התקשר אליה לביתה בקיימברידג', וכשענתה לטלפון נזף בה שהיא מממשת את חלומו הרטוב של מחמוד אחמדינג'ד.

מה שנחמד הוא שטקסטים כאלה משיגים בדיוק את התוצאה ההפוכה מזו שבה הם מעוניינים. שמעתי על אנשים שעברו לחו"ל, ובמשך כל החצי שנה הראשונה שלהם שם הם מסתובבים ברחוב, נוסעים על אופניים ועושים עם היד תנועה שמשמעותה אחת: זיבי לדן מרגלית. זיבי ליאיר לפיד, ולשי פירון. אתם לא קובעים לי יותר.

עד לאותו רגע שבו הם יצטרכו לחזור לישראל, אחרי שפרויקט ההגירה שלהם נכשל. כי הם לא הצליחו למצוא עבודה, או להוציא ויזה, או ללמוד את השפה. או כי משהו קרה למישהו מהמשפחה שלהם בישראל. ואז הם עלולים לחטוף בהפוכה את דן מרגלית, הפעם בלי שום הגנות. כי יש הבדל של שמים וארץ בין להחליט להגר לבין להצליח להגר.

2.

מסיבות ברורות, ההתקפה המזוויעה על עזה והאירועים שסביבה עוררו שוב דיבור חזק על הגירה. מבין האנשים שאני מכיר, היו מי שנטשו כבר מזמן, ואחרים עזבו אחרי כישלון המחאה החברתית, כשהתברר שלא הולך להיות יותר טוב. עכשיו, לעומת זאת, הגענו לשלב שלישי: מתברר שגם הולך להיות הרבה יותר רע. לא פלא שעוד אנשים חושבים לעזוב.

אז פה ושם מישהו כותב מאמר או סטטוס ומסכם אותו במסקנה שלכוחות הליברליים בישראל אין שום תוחלת ועדיף לעזוב. והיה השלט בהפגנה בכיכר רבין, "תברחו כל עוד אפשר". ועם זאת, האמירה נשארת לרוב תלויה באוויר. הגירה, כך נהוג לומר, היא החלטה אישית. אפשר לכתוב "Run for your lives!", אבל זה אף פעם לא יהיה כמו לכתוב: "צאו להפגין נגד x" או "הצביעו למפלגה y". אל מול ההגירה, אנשים שונים נמצאים במצבים שונים. לאחדים יש כסף, עבודה מבוקשת ודרכון זר; אבל לאחרים אין אף אחד מהם. יכולת ההגירה היא דיפרנציאלית לגמרי. ואכן, אין הרבה טעם לצוות על מישהו להגר, בלי לברר קודם אם בכלל יש לו אפשרות כזאת.

בד בבד, אני לא מוצא הרבה טעם במאמרים שמאלניים שמטיפים נגד הגירה, או נגד דיבור על הגירה. הטקסטים האלה מנוסחים לפעמים בשפה צבאית (אורי משגב כותב ששיח ההגירה השמאלני מבטא "תבוסתנות והעדר רוח לחימה", חיים הר זהב פוקד על קוראיו: "ועכשיו – קדימה להסתער"), מה שאצלי באופן אישי רק מגביר את הרצון לברוח. למעשה, הם גרועים לא פחות מהמאמרים שמטיפים לעזיבה – מי שכותבים אותם הם לפעמים אנשים שמצאו איזה "סידור" בישראל, שמאפשר להם לשרוד במציאות הזאת ולפעמים אפילו להרוויח ממנה. זה דפוס שקל מאוד לזהות: כל דלפון-פרקריאט שהשיג איזו משרה שמנמנה כותב פתאום שהמצב לא עד כדי כך גרוע, ושאנשים סתם מתבכיינים. להגר זה לעתים קרובות פריבילגיה, אבל לפעמים גם להישאר זאת פריבילגיה. בנוסף, המאמרים האלה לא באמת גורמים למישהו לוותר על תוכניות ההגירה שלו. במקרה הטוב הם גורמים לאנשים לא לדבר על התוכניות האלה, או לדבר עליהן בשיחות פרטיות ולא בהפגנות, בתור "תוכנית ב'", שאליה פונים כאשר תוכנית א' נכשלת.

על תוכנית ב' לרוב לא מצהירים. היא נחשפת רק בדיעבד, אחרי שהיא כבר מתממשת. על תוכנית א' כותבים סטטוסים ציבוריים. את תוכנית ב' מקדמים בהודעות פרטיות. אין דבר יותר טבעי מתוכנית ב'. במצב הנוכחי בישראל, מי שאינו מגלגל בראש דרך לדאוג לעצמו ולאנשים הקרובים לו צריך להיות קדוש או דביל. עם זאת, מתבקש שיהיה יחס מסוים בין "תוכנית א'" – כלומר, האידיאל הפוליטי שאנו מצהירים על מחויבות לו – לבין "תוכנית ב'" – הצעדים שאנו נוקטים למען הישרדות וקידום עצמי. כל פרויקט פוליטי נידון לאבדון כאשר עיקר תנועת המידע, הרצון והאנרגיה, מתרחשת מאחורי הקלעים – בצורת הוצאת דרכונים, חיפוש משרות, וכתיבת בקשות לגורמים שונים באירופה ובארה"ב.

ברור שמבחינת לא מעט פלסטינים, הגירה זה הדבר הכי מועיל שיהודי יכול לעשות לשיפור המצב. ועם זאת, הגירה כהחלטה אישית לא באמת מועילה במשהו. גם אם הגירה תציל לך את התחת, אין באמת אפשרות שכולם יעזבו, ואפילו לא ברור אם זה משהו שראוי לשאוף אליו. ספק גם אם הגירה של פעילי שמאל וחוקרי ספרות מדאיגה את השלטון. ואכן בצורתו הנוכחית, הדיבור על הגירה לא מתיימר לפתור כמעט שום בעיה מבחינה פוליטית.

אבל זאת בדיוק השאלה: האם אפשר לדבר על הגירה גם כפרויקט פוליטי, ואפילו קולקטיבי, ולא רק אישי? אני נזכר גם בהרצאה ששמעתי פעם בכנס על זכות השיבה. פעילה אנרכיסטית הסבירה שם שכאשר זכות השיבה תתממש, ממילא האליטה האשכנזית תעזוב את הארץ ולכן אין בעיה. היה זה אחד הניסיונות הבודדים ששמעתי בשורות השמאל הישראלי להכניס את העזיבה עצמה לתוך הפיתרון הפוליטי.

טמפלהוף

3.

כידוע, לפני שהגה את הרעיון הציוני, היתה לתאודור הרצל תוכנית מסוג אחר לפתרון הבעיה היהודית: כל יהודי אוסטריה יצעדו עם ילדיהם ביום אחד לכנסיית סן סטפאן, ויטבלו אותם לנצרות באופן קולקטיבי. באופן כזה, הטבילה לא תיעשה בהיחבא ומתוך אשמה, אלא כהחלטה חופשית קולקטיבית של הקהילה. אולי אפשר לפתור באותו אופן את בעייתו של השמאל בישראל: כל ההורים השמאלנים ישלחו את ילדיהם לחו"ל (בדרך כזו או אחרת). הם מצדם יוכלו להמשיך לחיות בישראל, ולשרוד איכשהו את השנים שנשארו עד הסוף.

אבל אם נדרשים לאנלוגיה הציונית, אפשר לחשוב גם על היבט אחר, ריאלי יותר. במשך העשורים הראשונים לקיומה, הציונות היתה בעיקרו של דבר תנועה אירופית. רוב הציונים חיו באירופה, ולא בפלשתינה, וחלקם הגדול האמינו שכך יישאר המצב. במידה מסוימת אפשר לומר שהתיישבותם של חלוצים מועטים בפלשתינה היתה רק הקמע, או הגרעין, שסביבו התהוותה בפועל הציונות כתנועת המונים אירופית. בינתיים, הסרט הציוני הגיע למקום רע, ומה שנדרש בעצם הוא להפעיל אותו ב-Rewind. לא חייבים לגלגל את הסרט ממש עד ההתחלה; אין סיבה שכל היהודים יעזבו את פלשתינה, אבל אין סיבה גם שחלק גדול מהם לא יעזוב – לטובתם ולטובת שכניהם. צריך לקוות רק שהתנועה לאחור אל תחילת המאה שעברה תעבור באופן חלק, בלי קטסטרופה באמצע.

על כל פנים, כבר עכשיו, היחסים בין שמאלנים ישראלים בארץ לבין שמאלנים ישראלים בחו"ל דומים ליחסים שהתקיימו בין הציונים בפלשתינה לציונים באירופה. כמו שאמר לי פעם גל, ההגירה של חלקים מהשמאל לברלין או למקומות אחרים יכולה להוות גם מעין תעודת ביטוח לאלה שנשארים בישראל, מכורח או מבחירה. ממילא, אנחנו חיים בעידן גלובלי, ושום תנועה או תופעה היא לא לגמרי מקומית. הפנים והחוץ הם מבחינה זו חלק מאותה אחדות. ההפגנות שהיו בברלין בשבועות האחרונים מוכיחות את זה: פעמיים בשבוע היו הפגנות נגד המלחמה, ולפחות שלוש מתוכן אורגנו על ידי ישראלים והיתה בהן נוכחות מאסיבית של ישראלים שרחוקים מאוד מלהיות מנותקים או מנוכרים למתרחש בארץ.

מזח

4.

כרגיל, יהיו שיחרחרו עכשיו בבוז, ויאמרו שמה שאני כותב כאן מדגים את העובדה שהשמאל-לכאורה בעצם נושא את עיניו למערב ומבקש אישורים מאירופה. הביקורת הזאת מבוססת על פנטזיה של שמאל עממי-אורגני, שמתרסקת שוב ושוב, כיוון שיש בה מעט מאוד כנות. למעשה, פנטזיית השמאל העממי ורחב היא מה שנכשל פעם אחר פעם. אולי הגיע הזמן להבין שיש כשל מובנה בחזון הזה.

השמאל הרדיקלי בישראל יכול לנסות לשכנע את עצמו שוב ושוב שהוא עממי, אבל למעשה הוא בעצמו אפקט של הגלובליזציה – של שיח אקדמי גלובלי ושל עמותות – וככה הוא עתיד להישאר בטווח הנראה לעין. יש לגלובליזציה אפקטים שליליים, ויש לה אפקטים חיוביים. גם המושגים שבהם מדברים מבקריו של "השמאל הקוסמופוליטי" (ביקורת שנושאת לא פעם צליל קצת אנטישמי) הם חלק משיח גלובלי שמרכזו בארה"ב ובאירופה. האלטרנטיבה לקוסמופוליטיות היא לאומנות. אמנם יש כמה פרויקטים מלהיבים מאוד של חיבור יהודי-מוסלמי במזרח התיכון, אבל הם מונים במקרה הטוב כמה עשרות אנשים, ובעצמם מתקיימים לרוב על גבי פלטפורמה ארגונית אירופית. גם הצד השני לדיאלוג הם במקרים רבים אינטלקטואלים ערבים שגולים באירופה.

אפשר לציין גם, שיש לא מעט אנשים שברמה הפוליטית מדברים על "מקומיות" ו"שייכות למרחב" בכל משפט שני, אבל ברמה האישית מבלים חצי מכל שנה בניו יורק, או חיים כבר עשרים שנה מכסף גרמני או הולנדי. מומלץ לפיכך להיפטר מהצביעות. הגלובליזציה היא תכונה מרכזית של העולם העכשווי. ממילא, כל פיתרון בישראל/פלסטין הוא למעשה פיתרון גלובלי, כיוון שהוא נוגע לקהילות יהודיות, לקהילות של פליטים וכמובן להרבה הון בינלאומי. אם יש פיתרון הוא לא יגיע בהכרח כתוצאה מהחלטה של ממשלות בירושלים, אלא באמצעות היווצרות של זהויות ושייכויות שחוצות את הגבולות הקיימים. בעניין זה אפשר לחשוב על תנועת הבידיאס, לא כאמצעי לחץ על ממשלת ישראל, אלא כצורה של רישות גלובלי נגדי לרישות הגלובלי הציוני של מכירת נשק ומסעות תגלית. במשך הזמן, הרשת הזאת תשנה לא רק את המצב בישראל/פלסטין, אלא גם את המדינות שבהן היא פועלת.

אני מנסה, אם כן, לטעון שעזיבה לא חייבת להיתפש ככישלון או כתוצאה של ייאוש. נכון לעכשיו, אין טעם באידיאליזציה של "גלות פוליטית"; אבל הגירה היא אחת האופציות שהמצב הנוכחי עדיין מאפשר לחלק מהאנשים כדי לחשוב ולפעול. באופנים שונים, היא יכולה דווקא לשפר את המצב. בעניין הזה, שמאלנים ישראלים שכבר התמקמו בחו"ל יכולים וצריכים לעזור לאחיהם להיקלט (במקום לעקם את האף על זה שברלין נהייתה מיינסטרים). לכן יש מקום לפתח גם התארגנויות של עזרה בהגירה – כמו שקיימות בברלין באופן ראשוני. אם ההגירה היא פריבילגיה של אשכנזים, בנים למשפחות עשירות ובעלי דרכונים זרים – אין סיבה שהיא תישאר כך.

לאנשים שעזבו יש בוודאי זכות להיטמע במקום שאליו הגיעו ו"להימחק מהמפה", כלומר להתפוגג בתור סובייקטים במאבק הפוליטי בישראל. אבל רובם ממילא לא יכולים ולא רוצים להיעלם. ממילא, רק למעטים מהם מובטח שהם יוכלו להישאר בחו"ל לתמיד. הם לא נמלטו ולא יצאו מהמשחק, אלא בסך הכול ממלאים בתוכו תפקיד מסוים.

נכון אמנם, שמי שלא נמצא בישראל לא חווה את המצב כמו מי שנשאר בה, וגם לא משלם את המחיר של התנגדות או מחאה. אבל כפי שכבר צוין קודם, הגירה היא פרויקט שברירי. מי שהזיז את עצמו מישראל למקום אחר לא באמת "נחלץ", ולא יושב באיזו טריטוריה בטוחה. זאת בסך הכול אסטרטגיה אחת מתוך רבות כדי לשרוד ואולי לשמור על קיום הגון.

עין גדי

5.

אני נמצא בברלין שנה. אני אומר "נמצא", אפילו לא "גר", כי אני חי בשכירות משנה לתקופה מוגבלת בזמן. עוד שנה, אני אמור לחזור לישראל – זאת לפחות התוכנית.

באמת, בזמן המלחמה היה לי קצת מוזר להגיד בביטחון שאני חוזר לישראל, ואנשים שאמרתי להם את זה הגיבו במידה מסוימת של זעזוע והתפלאו למה אני עושה את זה לעצמי. אבל התשובה שלי די פשוטה: קודם כל, כי אין לי ברירה – אין לי דרכון זר. שנית, כי אין לי מה לעשות במקום אחר. כמו שכבר כתבתי מזמן, אני כרוך בגורלה של העברית – בתקווה שיום אחד "תעלה מתוך אלף האפילות של הדיבור הממית". ככה תיכנתו אותי הוריי והתרבות שבה גדלתי, ואת זה אני לא יכול לשנות. ואם הוזכרו כבר ההורים – אציין שאבא שלי קבור באדמת ישראל. זה אולי לא רציונלי, אבל גם זאת עובדה שבגללה אף פעם לא אתנתק מהמקום הזה.

ועם זאת, ברור לי שאני שייך גם לקהילה בינלאומית, וברור לי שברלין תישאר כנראה ביתי השני, באופן כזה או אחר. כמו שהמעבר לברלין לא היה סופי, גם החזרה לישראל היא לא סופית. תמיד יעודד אותי לדעת שיש לי חברים מחוץ לישראל, ושהתרבות שאני שייך אליה לא כרוכה בגורלו של חבל ארץ אחד.

לפני כמעט ארבע שנים, כשחזרתי מכמה חודשים בגרמניה, כתבתי על המעגל המצטמצם – מצטמצם כתוצאה מעזיבה של אדם ועוד אדם. אבל אולי נראה שהמעגל מצטמצם רק כשמסתכלים עליו מבפנים. אם מרחיבים את המבט, רואים שהמעגל דווקא מתרחב, או לפחות מתפצל להרבה מעגלים. ההיסטוריה מלמדת שלא כדאי לשים את כל הביצים בסל אחד –בין אם אתה יזידי או שמאלני.

גילוי דעת: לנתק בין השפה העברית למדינת האפרטהייד

3 בדצמבר 2013

הוועד המנהל של הקול היהודי (Jüdische Stimme) לשלום צודק במזרח התיכון, גרמניה

שם האירוע, "שבוע השפה העברית בברלין", נשמע מבטיח. לברלין יש היסטוריה ארוכה של תרבות עברית, שנהרסה באכזריות בשואה. אך "הקול היהודי" הצטער מאד לגלות ש"השבוע",  שהתחיל בשבת האחרונה, מאורגן וממומן ע"י ההסתדרות הציונית העולמית, ושלא מדובר בחגיגה כנה של השפה והתרבות העברית בעיר, אלא באירוע "הסברה" ישראלי. בניגוד למה שמרמז שמו, אירועי "שבוע השפה העברית" מתמקדים בתרבות ישראלית, ולא בתרבות עברית מקומית. אתר האינטרנט של האירוע מספר על אודות סוכן ("שליח") של ההסתדרות הציונית אשר פונה ליוזמות עבריות ויהודיות בברלין "במטרה לפעול לחיזוק ולהעמקת הקשר בין 'הדור הצעיר' (גילאי 45-20) לבין מדינת ישראל". אותו סוכן מנסה להשפיע על יוזמות אלה ע"י מתן מימון שמטרתו לתמוך בפרויקט הציוני.

ההסתדרות הציונית מנסה לנצל את התרבות העברית המתפתחת בברלין כדי ליצור תכנית אירועים שמשתמע ממנה שתרבות עברית ויהודית באשר היא חייבת להיות מרוכזת בישראל או מכוונת אליה.

לפי הצהרת המטרות שלה, ההסתדרות הציונית העולמית "שוקדת להשריש את מרכזיותה של ישראל ובירתה ירושלים עמוק אל תוך התודעה היהודית, ובכך לעודד את השיבה לציון". אנו מתנגדים באופן נחרץ לדעה שלפיה השפה והתרבות העברית שייכות לישראל ואנו רואים בקישור זה התקפה מעליבה כנגד חיינו באירופה. רבות ורבים מאיתנו דוברות או קוראות עברית, ועובדה זו לא הופכת אותנו לתומכות של ישראל. אנו דוחים כל ניסיון שהוא לצמצם את החיים העבריים או היהודיים המגוונים לכדי דעה פוליטית צרה או לנאמנות למדינה כזו או אחרת.

בעוד ש"המחלקה לפעילות בתפוצות" של ההסתדרות הציונית מנסה לנכס יוזמות יהודיות ועבריות בברלין למטרות ציוניות, "החטיבה להתיישבות" של ההסתדרות הציונית, אשר מקבלת מיליוני שקלים בשנה ממשלת ישראל, היא אחד הגופים המרכזיים שמממנים את ההתנחלות הבלתי-חוקית בשטחים בכבושים בגדה המערבית. התנחלות זו מלווה בגירוש ברוטאלי של האוכלוסייה הפלסטינית המקומית והיא מהווה הפרה של החוק הבינלאומי. הקצאת אדמות פרטיות וציבוריות של פלסטינים למתנחלים ישראלים היא אחת מהפרות החוק הבינלאומי המבוצעות ע"י ההסתדרות הציונית. הקצאות אלה כוללות חמשת אלפים דונם בבקעת הירדן (שהופקעו ב-1979) ו-29 אלף דונם באזורים אחרים בגדה המערבית שהופקעו ב-1994. ההסתדרות הציונית ממשיכה להשקיע משאבים בהתנחלות בגדה המערבית באמצעות מימון שהיא מקבלת ממשרד החקלאות הישראלי. התקציב שמיועד למימון "החטיבה להתיישבות" ממשיך לגדול משנה לשנה.

בתור יהודים אירופאים, חברי "הקול היהודי" רואים ב"שבוע השפה העברית בברלין" ניסיון תוקפני להשתלט על הזהות היהודית ולנכס אותה לשירותיה של מדינת אפרטהייד. "הקול היהודי" מתנגד להתערבות של ההסתדרות הציונית העולמית בחיים היהודיים באירופה.

"הקול היהודי" קורא לארגונים ולאנשים פרטיים לא לקחת חלק באירועי "שבוע השפה העברית בברלין". אנו מפרסמים גילוי דעת זה כדי להזכיר לאנשים שאין לשייך את הזהות היהודית והשפה העברית לפרויקט קולוניאלי. אנו מאמינים בכל ליבנו בחשיבותה של תרבות עברית בברלין (ובכלל) ולא רוצים להכתים אותה במעורבות ובמימון של ארגון קולוניאליסטי ובלתי-חוקי. אנו נשמח לקחת חלק ולסייע בארגון אירועים תרבותיים לכבוד השפה העברית המבוססים על ערכים של שוויון וכבוד לכל האנשים ולכל העמים.

DHM_-_Jüdischer_Grabstein

דימוי: כתובת בעברית על קברו של בנימין בן מרדכי, בית העלמין היהודי בשפנדאו (1284). מוצג במוזיאון ההיסטורי הגרמני בברלין.

מזרחים בשמי ברלין

8 ביולי 2012

איריס חפץ

 בימים האלו לפני עשר שנים עשיתי את דרכי מישראל לברלין ‪- דרך יוון, איטליה ואוסטריה. עזבתי מכיוון שלא יכולתי לסבול את האישה שהייתי תחת נסיבות החיים הישראליות. האישה שכל בוקר נוסעת לעבודה בבית חולים אחר, פותחת את החלון המכונית בכניסה ואומרת לשוער מברית המועצות לשעבר "בוקר טוב". לא כזה עם ר' מתגלגלת של מרוקאית שמעולם לא היתה לי. לא עם ק', ולא עם ב' שנשמעת כמו פ' של ערביה. "בוקר טוב" אשכנזי כסיסמת הכניסה לבסיס, שמזהה אותי כחיילת בצבא היהודים שלא צריך לבדוק, כי היא לא מסוכנת. כי היא "משלנו". אבל לא הרגשתי תחושת שייכות, למרות שמהצד הלא מהגר של משפחתי, לפי האגדה איזה דור שביעי בפלסטין-ישראל, אני אמורה להיות אם כל השייכויות. תיאורטית לפחות.

באופן מעשי הרגשתי זרה בחברה, ובעיקר זרה לעצמי.

והקושי הגדול היה חוסר היכולת לדבר על זה. לא היה מקום לזרות הזו בישראל של 2002, שכבר היתה שקועה בתהליך שעוד ילך ויעמיק, שבו אסור להשמיע ספקות ואין מקום לסימני שאלה בכל הנוגע לסלע קיומנו הפריך. נסיונותי לגרד אותו או להכות בו נתקלו בשכבת פאטינה שהגיבה בעמידות שגרמה לכאב, או ריקושטים שפגעו בעיקר בי והופנו לקרובים אלי. לפחדנית כמוני, שגם ככה היה לה צורך לדעת הכל ולכן מעט מקום לשאלות, זה לא עשה טוב במיוחד. אז עזבנו אחרי ששיגעתי את המשפחה, עוד כמה חודשים לפני התכנית המקורית. עם כוונה מוצהרת להישאר שנה בברלין, שהתארכה לשנתיים שהבהירו שמדובר בהגירה, עם השתקעות בבית, בבתי ספר, ברכישת השפה ובכניסה למסלול לימודים.

אני פוגשת מדי פעם ישראלים, שהגיעו לכאן מסיבות דומות, באופן מודע או מעורפל יותר. לרוב מדובר בחוסר יכולת אישית לשאת את החיים בישראל שעוזר להתגבר על אתוס הבגידה בשבט שינקנו עם חלב-רבין אבינו וגולדה אמנו. להגר מישראל אחרי שההורים או הסבים "עשו עליה" זה לא כמו לעבור מיוון לארה"ב. מזרחים עזבו את ישראל בהמוניהם ובשקט. הם גם פחות קשורים לאתוס הציוני וגם יודעים שזה לא ממש מרשים מישהו. לכל היותר את המהגרים האחרים שפוחדים ש"הערסים יבואו". אשכנזים עוזבים לרוב אחרי איומים. כמה מחברי האשכנזים איימו שנים ש"ביום ששרון יהיה ראש ממשלה אני עוזב", שהתחלף ל"ביום שיהיה טרנספר" ונהיה עם הזמן ואחרי הפרופסורה באקדמיה ל"אין לי ארץ אחרת". חלק עזבו בטריקת דלת. אבל מעטים עוזבים באדישות של מהגר רגיל. אתוס הסבל הנוצרי כל כך מקודש בישראל, שככל שנהיה יותר רע, כך מצפים ממך ליותר סולידריות, דיכוי והסתרה של הפחד והיצמדות לשבט. ולפני עשר שנים לעזוב כשהיה כל כך רע עם שלושה פיגועים ביום, היה בגידה גדולה יותר. גדלנו על הסיפור שלושת התולעים – אבא, אמא וילד – שחיות להן בקצה המעי הגס. "בחוץ, בני, זורחת השמש והשמיים כחולים, לא כמו פה, אבל אל תעיז לצאת מכאן", אומר האב לבנו. "בחוץ, בני, יש דשא ירוק ופרחים לרוב, אבל אתה נשאר איתנו" אומרת האם לבנה. "אבא, אמא", שואל הילד-תולע הקטן, "אם כל כך יפה שם בחוץ, אז למה אני צריך להישאר בתחת?". "כי פה המולדת!" עונים ההורים.

ואם הילדים עזבו זה לרוב זמני או מטושטש בסיפורי ההורים. הורים אשכנזים שילדיהם מבלים שנים בחו"ל באוסטרליה, אח"כ שלוש שנים בקנדה ובדנמרק מספרים לחברים, שהילדים יצאו "לשליחות" או מאמצים את המונח "רילוקיישן" או שם החיבה שלו, "רילו". כי ישראלי בחו"ל נשאר לרוב מגוייס: כל תייר הוא שגריר שמקבל הוראות בשדה התעופה, וכל ישראלי עובד אמדוקס חושב שהוא צריך להסביר את מדיניות הממשלה למתכנתים אחרים. ולעזוב מטעם האינטרסים שלך זה חטא אינדיוידואליסטי בזוי. בתור אישה מותר לך "ללכת אחרי הבעל" וזה מה שיספרו לחברים, גם אם הוא הלך בעצם אחרייך…בשנות החיברות שלי, ישראל היתה חברה קולקטיביסטית מובהקת, שבה האפשרות לא להתגייס לצבא בכלל לא היתה קיימת באופן ציבורי ומי שעזב מסיבות פוליטיות זכה למנת לעג בסגנון של "הוא לא יכול היה יותר לסבול את המעטפות החומות" מפי נשים של מילואימניקים, שהתגייסו בדרכן זו למערכה על החיים בתחת. אנחנו היינו ילדים שאמורים לשבת על סיר הסירים כמו נפתלי ולהביא להורים תוצרים כלבבם ולהחזיק בפנים מה שלא מתאים להריח ולראות. למדנו שמי שעזב את ישראל עשה את זה כדי "לשבת על סיר הבשר". כלומר, הוא עושה את זה רק בשביל כסף. ככה זה יהודים, אתם יודעים, רק כסף מעניין אותם…

המעבר למקום אחר נובע ממשאלה לעזוב ולעבור למקום שיהיה בו טוב יותר ולרוב השלבים הראשונים של ההגירה מאשרים את זה. כמו בהתאהבות, המקום החדש נראה כמו גן עדן: בקיץ הראשון אפילו הלכתי למצעד האהבה שהיה קיים עוד בברלין עם שתי חברות ישראליות. בן הזוג הגרמני שלי סירב להצטרף ("אהה, באמת נראה לך שאני הולך לעמוד יחד עם עוד מליון גרמנים באותה כיכר?") אבל אנחנו התלהבנו רק מהאפשרות להיות באירוע המוני בלי לחשוש מפיגוע. נסנו על נפשנו די מהר, לא אחרי שהסתדרנו בשלשה שלובת ידיים כדי לחצות את ההמון…

כשמתחילים לחיות במקום את חיי היומיום, עוברים למצב של חיים משותפים עם פחות אידיאליזציה. אבל האישיות שלנו לא משתנה במקום החדש. הזרות נשארת – אבל לעיתים יותר לגיטימית, כי ברור שאת נראית זרה, לא יודעת את השפה ואף אחד לא מצפה ממך להיות חלק מהיסטוריה ותרבות. והזהות הישראלית נשארת: למרות דימויי האדם כמחשב שאהובים על ישראלים, אי אפשר למחוק את הביוגרפיה האישית והנפש שלנו היא לא דיסק קשיח. אפשר לזהות ישראלים-יהודים בברלין ממרחק, גם אם אין להם יותר נעלי המגפר והם ויתרו אפילו על "נעליים נוחות להליכה" במסע הכומתה לכיבוש אתרי העיר, רק לפי תנועות הגוף והחזקתו. גדלנו ככוח כובש ורואים את זה על המרחב שאנחנו כובשים סביבנו.

האשמה מול הילדים בישראל שחשפתי אותם לחיים עם מסיכות אב"כ ופחדים נוספים לאלו שסיפקתי בעצמי ולחיים מלאי קונפליקטים וזרות שעוברת הלאה כי "אין עוד אף אחד במזכרת בתיה שחושב כמוך", האשמה מול הפלסטינים שאת מימיהם אני שותה ועוד אשמות רבות, מתחלפת באשמות אחרות: מול חברים מקומיים פלסטיניים ואחרים שמוכנסים לתאי מעצר ומגורשים משדה התעופה ע"ש בן גוריון, שממשיך לגרש עוד גם אחרי שנפח את נשמתו, מול החברים שלי בישראל שהיו רוצים חיים אחרים וחוששים מגל הפיטורים הקרוב וכמובן מול הילדים שלי שגזלתי מהם את האפשרות לחיות בחוויה של רוב ואולי לא באמת חסכתי מהם את השירות הצבאי – ימים יגידו. ואשמת ניצולים…וכל ביקור בישראל מעלה את המתח הזה מחדש. הביקורים הראשונים גם מאיימים להחזיר לצומת ההחלטה. כשהילדה שואלת למה במסעדה יש כל כך הרבה שוטרים (מלא חיילים כרגיל, אבל היא לא יודעת מה זה חייל) ואני שמחה על זה, ואז שואלת מה זה הדבר הזה הגדול בשדה שהיא רואה מהאוטו (ממטרות…) ואני מבינה כמה היא גדלה בעולם שונה משלי ופוחדת שתהיה זרה לי. רק את החסידות היא מכירה ומתלהבת מזה שהן באביב בישראל ובקיץ אצלנו.

כלומר, אין פה לרוב ענין מוסרי גדול, אלא החלטה אישית בעיקר, שלא תמיד יש בה הרבה בחירה כמו שנדמה והיינו רוצים להאמין ושלובים בה גורמים חברתיים ואישיים שחברו להם יחד וממשיכים לפעול. הענין המוסרי כל הזמן ברקע ומחזק את ההחלטה שקיימת כבר לרוב קודם. מי שמרגיש שלא יכול לעזוב מצדיק את זה בצורך ל"שינוי מבפנים" ובזה שעמים אחרים אינם טובים יותר (כאילו מישהו טען משהו אחר…), מי שמרגישה שהיא לא יכולה להישאר, מתארת את תחושת המחנק בישראל שגרמה לה לעופף ממנה…

אבל יש גם מציאות: ובמציאות החיים בברלין טובים יותר כמעט בכל הרמות מהחיים בישראל. להיות מובטל בברלין או בעל משפחה מהמעמד הבינוני פה, עדיף על להיות כזה בישראל. אצולה יש רק פה, אז קשה להשוות אציל גרמני לקיבוצניק. ולכן הייתי מאחלת לישראלים חיים צודקים יותר, כי טוב יותר לחיות בהם. כדי לחיות באירופה המרכזית ברמת חיים כזו, צריך לדכא ולהרעיב ולכלוא אפריקאים במחנות ריכוז במלילה ובלוב, להעסיק חברה פרטית (פרונטקס) שתשמור על גבולות האיחוד מפני אפריקאים, שאותם אנחנו שודדים ואת הדגים שלהם אנחנו דגים, כך שהם נאלצים לעשות את דרכם לאירופה כדי לשבור בה שבר. זה לא שאירופאים הם אנשים טובים יותר, את זה כבר מזמן לא צריך לבדוק. אבל הרוע מתרחש רחוק יותר מהעין ולכן המדוכא לא מהווה איום קיומי והנפש לא צריכה להתגונן בכזו עוצמה ולהשתיק כל קול אחר. ואם הנפש עושה את זה ומגלה סימני פחד, המדינה משלמת פה טיפול פסיכולוגי, שהרבה ישראלים נהנים ממנו. אין צורך לבנות גדרות ואפשר לשלם לקדאפי או מלך מרוקו כדי שיעשו את העבודה המלוכלכת. ובגרמניה הקטסטרופה של מלחמת העולם השניה עוד חיה, נושמת ובועטת בנפש הגרמנית. אבל פה, בתוך גבולות האיחוד עוד יש צדק יחסי לתושבים: בעיקר לאזרחים מחזיקי הדרכונים. ויש – לפחות בגרמניה – פחות שחיתות, כיוון שההזדהות עם המדינה גבוהה והיא גם באמת יותר עוזרת לאזרח שצריך אותה (בעיקר אם הוא לבן). ולכן, עם כל הקושי כשמגלים אחרי תקופת ההתאהבות, שגרמניה רוצה ממך תעודה כזו ואחרת, שדורשת ממך להסתגל להיררכיות שאת לא מכירה, לדקדק בשפה וכולי, בסופו של יום את נהנית מחינוך חינם לילדים, מקצבאות ילדים, משירותי רווחה הוגנים כשצריך, מגני משחקים מעטירים, מתחבורה ציבורית טובה ומאפשרות לנהוג כשבא לך בלי להילחם על כל מעבר לנתיב אחר. ויש שקט. הטלויזיה, הרדיו והטלפונים הניידים לא מפעילים את הרעש הלבן שלהם כל הזמן. יש יותר חופש להגיד דברים שבישראל אי אפשר, יש קהילה תומכת ולא מבודדת, יש גרמנים לא-יהודים שחולקים איתך דעות דומות ומגיבים בשיא ההבנה כשאת אומרת שאת לא רוצה שהילדים שלך ילכו לצבא, או שבית ספר מגודר עם שומר ודגל זה לא משהו שאת מוכנה לשלוח את הילד שלך אליו, ולא מעניין אותך אם זה בית ספר יהודי בברלין או בישראל. אם בישראל החוויה העיקרית שחשתי הוא פחד, הרי שבגרמניה זה התחלף בשנים הראשונות בכעס: כעס על הגרמנים שחיים כל כך טוב, בזמן שהיהודים חיים בגללם בישראל במצב בלתי אפשרי. על זה שלגרמנים יש פרספקטיבה לעתיד, ולנו אין ואני עכשיו נהנית מזה וכבר לא ממש נמצאת בתוך ה"לנו" הזה. שוב זרה…

והפערים האלו יוצרים מתחים: הנטיה שלי ברגעי תסכול לרצות לצרוח על הגרמני המעצבן התורן שהוא נאצי-קטן-ותמיד-ידענו-את-זה עם הידיעה שהייתי יכולה לחיות עכשיו בישראל והאשליה שזה בטח היה יותר טוב. הקנאה ברגע בו אני פותחת את המקרר באמצע אוגוסט כדי לראות אבטיח שסחבתי מהשוק ואין לי חשק לאכול אותו כשיש עשר מעלות בחוץ וגשם – האוכל ומזג אויר כסמל ל"החיים מחוץ לישראל", עליהם רובנו משליכים את הקשיים וההנאות שלנו. השייכות והזהות הישראלית שלא נותנות לי להישאר אדישה למראה ההשתוללות חסרת הרסן של ישראל בעזה/גדה/לבנון, הידיעה שחברות שלי יחטפו על זה עכשיו טילים. היאוש מזה שכל זה נועד רק לצורך התעסקות עצמית פרוורטית של רוב הישראלים שלא תוביל לסיפוק, אלא היא רק עוד סיבוב עד לעונג הבא שלא יבוא. היאוש והנסיון לעשות משהו בכל זאת. הניתוח המושכל לפיו ישראל לא תתקוף את איראן והיציאה להפגנה נגד מלחמה אפשרית כזו.

במתח הזה של יחסי קנאה הדדיים וטלטלות בין ריחוק לקרבה, אבל תוך ידיעה שאני חיה בנסיבות יותר טובות, צומחים יחסים חדשים עם אנשים שאני יכולה לתמוך בהם מפה, כי יש לי זמן, מקום לחשוב, פחות חשש לגלות שההיא שתמכתי בה או העברתי עליה ביקורת היא בעצם גיסתה של המנהלת בתיכון של הילדים. (המרחק נותן יותר חופש, עד שאני מגיעה לנקודות המעבר – המגולמות בשדה התעופה. שם אני ניצבת מול סלקטורים. גברים ונשים בני עשרים וקצת שמזכירים לי את זרותי בבדיקות של מיהו-יהודי-ודמוקרטי.)

עם הזמן ברלין התמלאה בישראלים. בשנים הראשונות שלי היה לי קשר עם שניים שלושה, כיוון שנמנעתי מקשרים עם מסבירים לאומיים. לא בשביל זה באתי לפה…אבל העיר התמלאה בישראלים בלתי ציונים בעליל שאפשר לשתף איתם פעולה באופן פוליטי וכיף ללכת איתם לרקוד מוזיקה ברברית או ערבית. ואפשר לעשות את זה גם בעברית, עם משחקי לשון בשתי השפות ליודעי ח"ן. עם הזמן יש לכולנו גם יותר קשרים ויותר ידע על המקום, כך שאפשר לבנות קהילה כזו. ברלין מושכת ישראלים, גם מכוון שהיא הכי פחות גרמניה שאפשר למצוא בגרמניה. וכבירה של גרמניה הנאצית עם מסורת פרוסית, הכי הרבה גרמניה שיש. המתח נשאר גם בעיר השמרנית הזו שידעה כל כך הרבה שינויים.

כמזרחית זה מקום שקל יותר לחיות בו: "זה שוק בדיוק כמו מחנה יהודה" אמרה חברה שעשתה איתי שוק בביקור "רק קצת יותר מסודר". וחוץ מזה שומעים תורכית וערבית בשוק בברלין. אין עברית. רוסית כמובן, אבל זה גם בישראל. ויש בו כוזברה בשביל הדגים והחרירה. ולהיות פה מרוקאית זה גם בונוס אקזוטי. המפגשים עם גרמנים- יהודים ולא יהודים כאחד – יוצרים מצדם ציפיה שמשאירה הרבה מרחב פנוי, כיוון שקשה לקטלג אותי פה, לפחות כל זמן שאני מסתובבת בלי כיסוי ראש. בעוד שבישראל אי אפשר לסמוך על מראה עיניים ודרושה סלקציה של מבטא אשכנזי, הרי שבגרמניה המראה שלי מסגיר ושאלות על המוצא והרקע שלי נובעות גם מסקרנות ורצון לקרבה. בזמן שישראלים רוצים לרוב לברוח מישראליותם לאירופה וסוגדים לבלונד, הרי שגרמנים שואלים נפשם לרוב לברוח מגרמניותם מזרחה מכאן, במקום בו הרגש גדל והמזג חם. לא מעט נשים פה צובעות לשחור פחם. אף אחד לא אומר לי פה ש"לא רואים עלי" שאני מרוקאית, כמו שאמרו לי בישראל, וכשאני מתכתבת עם מרצה על כך שז'אק דרידה הוא לא "פילוסוף צרפתי", הוא עונה לי ותוך ארבעה מיילים עוד מודה לי על שפקחתי את עיניו בענין. בישראל המרוקאיות שלי מפחידה והיהודיות שלי מרגיעה, פה זה הפוך: היהודיות שלי מאיימת יותר מאשר המרוקאיות שלי. זה דבר חדש, שמאפשר לי להיות יהודיה-מרוקאית יותר בנינוחות…השנה חגגתי אפילו מימונה בביתי, בה רקדו אשכנזים, מזרחים, יהודים ולא יהודים בנינוחות לצלילי מוזיקה ערבית. אולי המימונה הראשונה בברלין?

כל העולם כולו גשר צר מאוד

1 באפריל 2012

כבר לפני כמה חודשים, מישהו החליט שהמחאה החברתית היא הכי has been. עד כדי, שבתקשורת מצד אחד ובחוגים רדיקליים מצד שני ממש אסור להזכיר את הנושא הזה – ואם הוא מוזכר הוא מתקבל בתנועה מזלזלת. כשמדובר על המחאה החברתית, מותר ואפילו מומלץ להיות ציני. זה מוזר, כי פרויקטים מופרכים הרבה יותר של השמאל נהנים בתוך המחנה ממעמד מקודש, ויוצרים במהירות אווירה של "שקט, מוחים". כמובן, תמיד יש ביקורת, אבל היא תיכתב רק בהודעות אישיות בפייסבוק, ולא על הקיר – לפחות עד שקורה משהו ממש חמור.

אבל לא כך המחאה החברתית. כבר חצי שנה, נראה שהמחאה משמשת מבחינת לא מעט אנשים לצורך תרגיל אקדמי בחידוד תיאוריות סוציולוגיות ופוליטולוגיות. אומרים שהבעיה היא שהמחאה הדירה ערבים, ואומרים שהבעיה היא שהיא הדירה מזרחים; אומרים שהבעיה היא שלא היתה אלימות, ואומרים שהבעיה היא שלא היו דרישות. כשאני שומע שיש כל כך הרבה טענות שונות, אני מגיע למסקנה שכנראה הסיבה לביקורת היא בכלל אחרת. במיוחד, כשהטענות האלה גם סותרות אחת את השנייה. למשל: מגוחך להתלונן שהשתתפו במחאה רק תל אביבים, ובו זמנית שהשתתפו בה אנשים שהולכים למילואים בעזה. אם אתם רוצים מחאה עממית, איך אתם רוצים שהיא תהיה פוסט-ציונית טהורה? כאילו – איפה אתם חיים? אנשים בשמאל נעים בין שנאה עזה לעם בישראל, לבין פנטזיה על איזה עם רפאים טהור ומדוכא שבעצם רוצה כל הזמן לצעוק סיסמאות של חד"ש אבל פשוט מצנזרים לו את הטוקבקים. למעשה, האמת ידועה – כמה אנשים יש כאן שלא טבלו את הידיים בדם הפלסטיני? אבל כל הרעיון של המחאה היא שאנשים יוציאו את הידיים מהדם ויעשו איתן משהו אחר.

יש כאן סוג של נרקיסיזם של "המחנה". אנשים חווים למעשה את הקולקטיב שלהם בתור המחנה הרדיקלי. אבל זאת מנטליות של אוהדי קבוצות כדורגל כושלות, לא פוליטיקה.

לכל אלה שמבקרים את המחאה החברתית מנבי סלאח: מה בעצם אתם רוצים? הייתם מצפים שמיליון אנשים בישראל יסעו לנבי סלאח? הרי זה מופרך לגמרי, וזאת תהיה הפקעה של המאבק הפלסטיני מידי הפלסטינים. "שדפני ליף תלך לרמאללה", אמרו בקיץ. אבל אתם כל כך בטוחים שרמאללה זקוקה עכשיו לדפני ליף? יש כל מיני דברים שאפשר לעשות לגבי זה, אבל נכון לעכשיו יש שני קולקטיבים לאומיים בין הים לירדן. ישראלים צריכים להתנגד למהלכים הרצחניים של הממשלה שלהם, ולתוכניות הרצחניות עוד יותר, אבל אין שום סיבה לצפות מהם לעשות בשביל הפלסטינים את המאבק שלהם.

בכלל, אני מעז לומר בזהירות, ניכר שהפרויקט הלאומי הפלסטיני נמצא כרגע בתקופת התארגנות ו-re-alignment שתוצאותיה לא ברורות. דברים מאוד גורליים קורים מסביב, ובהיותו צורה של לאומיות ערבית הפרויקט הפלסטיני מעולם לא היה מנותק מההתרחשויות במרחב – כלומר בעיקר מההתפתחויות בסוריה ומצרים. אבל זה לא אומר שצריך לחכות לאבו מאזן, פיאד או הנייה. למרות היותנו יהודים כובשים, כבני אנוש יש לנו זכות להתקיים באופן פוליטי.

לגבי הטענות שבאות מכיוון המאבק המזרחי: מהתחלה היה ברור שהמחאה היא תנועת התעוררות עם דומיננטיות אשכנזית לא מועטה. ובכל זאת, אני חושב שאתם טועים בביקורת עליה. אני יכול לומר באחריות שבין האנשים שהיו ברחובות היו הרבה יותר שיתופי פעולה בין מזרחים לאשכנזים, משהיו אי פעם בתנועות שמאל אחרות. מה עוד, שלפי התרשמותי התנועה המתעוררת שהתפרצה אתמול היתה כבר הרבה יותר פריפריאלית והרבה פחות בורגנית – כמו חלק מההפגנות שהיו בקיץ.

כך שאני לא כל כך מבין. אפשר לשלול כל צורה של מחאה, ולמצוא בה שכפול של הסדר המעמדי הישן. כבר טענתי שרק לפני המבול היה מבנה פוליטי שונה באופן אבסולוטי. אבל השאלה היא מה האלטרנטיבה, ואת מי זה משרת. לצערי, אני חושש שבקונסטלציה הנוכחית הביקורת הזאת משרתת רק את ביבי ואת הממשלה הצינית והמפלצתית שלו.

אני חוזר ושואל: מה אם כן המקור לבוז התהומי של רבים בשמאל העמוק כלפי המחאה? נדמה לי שאנחנו חוזרים למושג "סחים", שתמיד מבצבץ יש מאין בהתייחסויות להפגנות. אבל זה הרי היה מהתחלה, לא? מהתחלה אנשים התלוננו שברוטשילד יש מוסיקה גרועה ואנשים לובשים שרוואלים. אני טוען שזאת בסופו של דבר הביקורת האותנטית ביותר על המחאה החברתית: ביקורת של אנשים שנוסעים לברלין, ונגעלים מהרעיון שהם צריכים לסבול אנשים שנוסעים להודו.

אז צריך להגיד את זה במפורש: הזלזול הזה הוא ממש דוחה, ובמידה רבה גזעני. תחת מסווה של ביקורת חברתית, יש כאן ביקורת של הקצפת הגלובלית של האליטה כלפי השכבות שמתחתיה – אשכנזיות או מזרחיות. כשאני רואה מישהו נורא ציני כלפי המחאות על שכר הדירה או על מחיר החשמל, אני מחכה בדרך כלל לחופשה הבאה, לרגע שבו הוא יסע לחו"ל ויפרסם בפייסבוק את הדירה הרחבה והמוארת שלו במרכז תל אביב. בדרך כלל זה מסביר הכול.

אז מי שרוצה ויכול לצקצק מברלין, שיעוף לברלין וייהנה שם, אבל שלא יפריע לאנשים שממש חיים כאן, ורוצים לנסות לעצב את החיים שלהם.

אישית, לא אכחיש שגם אני התייאשתי בנקודה מסוימת מהתוחלת של המחאה החברתית. חשבתי שהרעיון של התקפלות וחזרה לאוהלים "בקיץ הבא" הופך את כל העניין לסוג של מחנה קיץ, ושבאותו "קיץ הבא" זה כבר יראה באמת כמו קרנבל של סלקום. אבל ממה שראיתי בימים האחרונים, נראה לי שהמחאה של 2012 דווקא מחושלת יותר.

והגודל בכלל לא משנה. כיף לצעוד ולצעוק, גם כשיש מסביבך רק 15 אנשים. בסופו של דבר, אני מתעקש שהמחאה החברתית היא פעילות אקזיסטנציאלית יותר מאשר פוליטית. היא כמו תנועות המצוקה של מי שנחנק, או אם תרצו, של מי שמנסים לסמם אותו והוא מנסה לבעוט ולהתנגד.

בעיניי, המחאה החברתית היא האופק לקיום שלנו. מעבר לגבולות שלה יש רק מוות – מוות במובן המילולי ביותר.

לפעמים יש לנו נטייה להכניס את המציאות לתוך דפוס עלילתי של סיפור קצר, או אפילו של פרק בסיטקום. היתה מחאה, היתה דפני ליף, היו רגעי שיא, ואז היא איכזבה ושקעה והסיפור נגמר. עכשיו, לדבוק בסיפור הזה זה "פאתטי", זה כמו להתלונן על זה שבן גוריון פירק את הפלמ"ח.

אבל אפשר לראות את הדברים אחרת – לא כמו סיפור קצר אלא כמו רומאן ארוך של דוסטוייבסקי. ברומאן כזה הגיבורים מתאהבים, מפתחים אובססיות, ורבים ריבים מחרידים, אבל הריב הוא אף פעם לא סוף הסיפור. אחרי הריב הדמויות מתאהבות שוב, שוב מאיימות לרצוח אחת את השנייה, וחוזר חלילה. עולות דמויות חדשות, מרשימות, אפילו באמצע הרומאן או בשליש האחרון שלו. ואולי אפילו לא שמענו על דפני ליף הבאה.

הגיע האביב, ובאביב אנו יוצאים לרחובות. כאשר הארנבות והשועלים יוצאים באביב ממחילותיהם כדי ללחך עשב, לטרוף ולהזדווג, אף אחד לא אומר להם: "כבר עשיתם את זה באביב הקודם".

בקיצור – שום דבר לא נגמר, אלא אם תרצו שהוא ייגמר. להיפך – משהו חדש נולד.

דיווח משומקום

3 באוגוסט 2011

עודד נעמן

אני לא יודע מה הולך שם. בפעם האחרונה שהייתי ברוטשילד השעה היתה חמש לפנות בקר, ישבתי על ספסל והייתי לבדי בשדרה. עזבתי את ישראל ביום שישי החמישהעשר ביולי בשבע בבוקר, כמה שעות לפני שהוקמו אוהלי המחאה הראשונים. גלי ההדף מגיעים אליי: הכותרות באתרי החדשות מתארות רומנטיקת מחנאוּת; מסרי הפייסבוק והאימיילים נקראים כולם כצווחת שחרור ארוכה; אבא שלי מתקשר נרגש מההפגנה ביום שבת: "עודדי, אתה לא תאמין מה שהולך כאן!" -"מה הולך שם?!" אני שואל, אבל מה הוא כבר יכול להגיד? הוא יכול לתאר מה קורה – "המון אנשים", "אוהלים עד קצה רוטשילד", וכו' – המוני האנשים ברחובות מגיבים למה שהולך, הם מתרגשים ממה שהולך ומבטאים את מה שהולך. אבל מה זה? מה הולך?

הפגנה מול שגרירות ישראל בברלין, יום שני (תצלומים: מתי אלמליח)

עלפי קולות, תנועות, מראות ושמועות שמגיעים ממוקד הרעש, נדמה שישראלים מסירים מעצמם את העול של השפה הפוליטית הישראלית. שאלת היעדים – "על מה המחאה?" – מוצגת שוב ושוב כתנאי ללגטימיות ולאפקטיביות של המחאה אך נקברת תחת סאון רגלי ההמון. מכאן, מחוץלארץ, נראה שהיעדר היעדים הוא המחאה עצמה, שהדרישה להגדיר יעדים היא דרישה להזדהוֹת, ושהזעם שמתפרץ בשבועות האחרונים מופנה בדיוק נגד הרודנוּת של הזהוּת, נגד הדרישה להזדהות בשם, להזדהות עִם אחד המחנות הקיימים, עם יעדים. המוחים דוחים את מערך המונחים שבאמצעותם הם נדרשים להגדיר את יעדיהם. בלי להזדהות הם מציפים את הרחובות, את המרחב הציבורי שעד לפני רגע נדמה היה שאין בו מקום לסיכה, והנה עכשיו יש להם בו מקום כי אין להם שם. סוף סוף ישראלים יכולים ללכת לאיבוד בשיחה, במקום לחרוש שוב ושוב את התלמים המוכרים של השיח הפוליטי הישראלי. מי שהיו יריבות פוליטיות יכולות להתאגד לא משום שאחת מהן שינתה את דעתה אלא משום שהיריבוּת הפכה ללארלבנטית, לארכאית.

וההתרגשות הזו, מהאפשרות להשתחרר מסדר הדברים, האם יש לה בסיס? האם בשעת דימדומים נגלה שהמחאה הזו איששה את סדר הדברים? שהמחאה שריינה את השלשלאות במקום לרסק אותן? וודאי שאיני יכול לשפוט מכאן, מחוץלארץ, אבל נדמה שגם אלו שרואים מה קורה במו עיניהם לא מצליחים עוד להכריע. ומדוע למהר לשפוט? הנה אפשר לדמיין סוף סוף את מה שעד לפני שבועיים וחצי לא עלה על הדעת. אפשר לדבר על עם בישראל מבלי להרגיש שלוקחים חלק בתעמולת יום העצמאות. אפשר להביט במשהו שזה עתה יצא אל האור: האנשים שחיים שם, בישראל, כל הזמן הזה היה להם כוח לעשות דברים יחד. והכוח הזה התגלה פתאום כשהם השתמשו בו. התברר שכל הזמן הזה האדמה היתה שיריון צב והנה פתאום הצב התרומם והתחיל ללכת.


למה למהר אל ההתפכחות כשישראלים לוקחים חלק באביב הערבי, סוף סוף תופסים את מקומם בין עמי המזרחהתיכון וקוראים לשקר בשמו? כשישראלים תופסים את מקומם בין עמי העולם וחושפים את השקר של מקצוענוּת השוּק? למה למהר כשסוףסוף אפשר לשקול ברצינות לקנות כרטיס טיסה לארץ כדי לקחת חלק במשהו חשוב? אחרי שנים שאנשים מציאותיים היו אנשים מדכדכים, המציאות עברה לידיהם של חסריהעכבות. מי מהאנשים ה"מציאותיים" ו"בעלי הניסיון" חזה את אירועי השבועות האחרונים? לא היה שום דבר "מציאותי" בשבועות האחרונים. הלך הרוח ששרר עד לפני שבועיים וחצי גרס ששינוי אינו מן האפשר, הכינוי למציאות בישראל היה "המצב". מי יכול לדבר היום (יום שלישי, השניים באוגוסט, 2011) על "המצב" בארץ? אין מצב בישראל היום. לפני שבועיים וחצי הצורך בשינוי היה נואש כל כך עד שאנשים פינטזו על אפוקליפסה על שינוי לרעה. והנה עכשיו מרגישים לרגע ששינוי הוא מן האפשר, שלא חייבים לערוג אל האסון. והאפשרות הזו, אפשרותו של שינוי האפשרות בלבד, עוד טרם מימושה מערערת את אמות הסיפין.

הייתי מת לדעת מה הולך בארץ. המצב בגרמניה: גשוּם.


תחריר, אלכסנדרפלאץ

2 בפברואר 2011

או: להתבונן במהפכותיהם של אחרים

בועז לוין

סטטוס של מָכרה בג'ימייל ריגש אותי בבוקר ה28 לינואר. לב קטן ושחור ולצדו שתי מלים בערבית "ליבי בקהיר". ישבתי בבית קפה קבוע הרחק מכל רוח מהפכנית כשבחוץ זרחה שמש חורפית ואירופית אשר הוציאה את הברלינאים ייגעי החורף אל הרחובות (כמובן שלא בכדי להפגין אלא בכדי לשתות קלובמאטה ובמקרים רדיקליים, ביונאדה). במקום להתרכז במשימותיי רותקתי אל המסך, משוטט בין אתרי חדשות ובלוגים שונים ומלקט דיווחים על המתרחש בקהיר. מדי שעה קפצתי לאמורי, מקווה שמשהו יכתוב במהרה וימלל למעני את המתרחש.

מעט מוזר להתרגש ממהפכותיהם של אחרים ורחוקים. בלבי קיוויתי אולי שאיכשהו באמצעות גמל טועה שיחצה מסיני לנגב, נידבק, או יותר נכון יידבקו, תושבי הארץ בשפעת הפוליטית המשונה שתקפה את שכנינו. אבל האמת היא שטרם ניתן לדעת מה תהיה תוצאת האירועים במצרים. האם זו הפיכה שמצביעה אל עבר עתיד מבטיח יותר? או לחלופין, האם גורלה יהיה אלים וחשוך כשל המהפכה האיסלאמית באירן? מדוע, אם כן, אני בכל זאת מתרגש כשאני קורא דיווחים על נפילתה של אלכסנדריה בידי ההמונים? לעתים נדמה שאנו נמשכים אל כל אותן הפיכות מרוחקות בתקווה ליצוק אל תוך חיינו היבשושיים עניין ותכלית. אינטלקטואלים מערביים מואשמים בכך לעתים תקופות וייתכן שבצדק. בכל דור שוכני האוניברסיטאות מוצאים לעצמם מהפכה אקזוטית עמה להזדהות. לא פעם אותם מאבקים שנראים מרחוק כהתגלמות הצדק מתבררים בדיעבד כסבוכים ביותר במקרה הטוב, וכמרחצי דמים הרי אסון במקרה הרע. האם ניתן בכל זאת להגן על כל אותם אינטלקטואלים שנשבו בקסמי מהפכות מרוחקות ( בחבורה המכובדת נמנים בין השאר ברכט, סארטר, פוקו הארדט ונגרי).

עוד בראשית ימי המהפכות כתב קאנט על המהפכה הצרפתית:

The recent revolution of a people which is rich in spirit, may well either fail or succced, accumelate misery and atrocity, it never the less arouses in the hearts of all spectators(who are not themselves caught up in it) a taking of sides according to desires which borders on enthusiasim and which, since its  very expression was not without danger, can only have been caused by a moral disposition within the human race”.

בניסוח זה חשיבותם של האירועים מותקת ממקום התרחשותם אל מרחב הצפייה בהם. גילומה הממשי של המהפכה, בין אם היא צודקת או לא, ריאקציונית או פרוגרסיווית, הופך משני להתלהבות שהיא זורעת בלבם של צופיה המרוחקים. באמצעות הצופים, אותם שופטים חסרי אינטרס, מקבלת המהפכה משמעות אל-זמנית, חוץ-היסטורית.

טקסט יפהפה נוסף שנכתב כמאתיים שנה מאוחר יותר הוא ?Useless to Revolt של פוקו. הטקסט פורסם כגילוי דעת בלה מונד לאחר הכזבת המהפכה ועליית שלטון האייתוללות באיראן.

פוקו, בדומה לקאנט, טוען שהרגע בו אדם בוחר לסכן את חייו למען חירותו אינו ניתן לרדוקציה או לקיבוע היסטורי. “Revolts belong to history. but, in a certain way, they escape from it. “ האם ניכוס המהפכה בידי שלטון האייתוללות באמת שלל בדיעבד את לגיטימיות מחאתם של אותם המונים משוללי חירות? בנוסף, האם ניתן לומר לאדם שמוכן להקריב את חייו למען שינוי פוליטי שמחאתו, מרידתו, אינם כדאיים משום שהמצב לבטח לא ישתנה? או כפי שפוקו כותב One does not dictate to those who risk their lifes facing a power. ההתקוממות, היציאה אל הרחוב, הססמאות, הפצועים והמתים, כולם אינם נכסיו הבלעדיים של העתיד לבוא. האם רוח ההמון המתקומם אכן חופפת בשלמותה למשנתה של תנועה פוליטית זו או אחרת, בין אם מוסלמית או ליברלית? אני תוהה האם בכלל ניתן למקם את רגע המהפכה במדויק על סקאלה של עמדות פוליטיות. כמובן שאלו שאלות מעט בעייתיות, אולי אף מסוכנות. לו נמשיך עם הגיון זה בעקביות עלולה להיפער תהום של חוסר הבחנה מתחת לאותן הפיכות שונות בתכלית.  האם אני פשוט מתאמץ להצדיק את תגובתי האינטואיטיבית, ותגובתם של רבים כמותי, לאירועים?

מישל פוקו בטהרן, 1979

 

אם לחזור לקאנט יש לשאול, מבלי להתיק כפי שעושה קאנט את מלוא החשיבות מתפקיד הפעילים אל הצופים, האם לא נגלה בכל זאת דבר מה יסודי במהפכה דווקא באמצעות הריחוק ממנה? אירועי השעה מלמדים שאכן המחזה המהפכני מדביק בהתלהבותו לבבות מרוחקים. אמנם רוח השינוי (עדיין?)לא נשבה אל כיוונו (הן בישראל והן באירופה), אך היא עטה מזרחה מטוניס וכובשת המונים ברחבי העולם הערבי בקצב שלא היה מביך את שפעת העופות. קשה להאמין שאותו צעיר מצרי שהעלה עצמו באש לאחר שצפה מרחוק בבן-בריתו הטוניסאי בוער ומשלהב רבבות, עצר לתהות לגבי עתיד המהפכה. הייתכן שמרחוק ניתן לראות דחיפות אנושית בסיסית, יחידה, א-היסטורית ומשותפת, שנמצאת בכל אותן התקוממויות שונות? האם ייתכן שתוצאת המהפכה ואופיה אינה עקרוניים?

שני הטקסטים הללו פועלים באופן דומה אך כמעט מהופך. קאנט מתיק את חשיבות האירוע ממקום ההתרחשות – אלימה, מונעת מאינטרסים, סימן שאלה היסטורי מרחף מעליה – אל מרחבו הבטוח של הצופה המרוחק – מתבונן, שופט, נצחי ובלתי מעורב. באמצעות חווייתו של הצופה הוא שולף את המהפכה מהכרונולוגיה הלינארית אליה היא נדונה. פוקו לעומת זאת מוצא דרך לזכות את המהפכה מפוטנציאל פשעיה העתידים דווקא באמצעות פעילותם של סוכני השינוי. לטענתו המהפכנים פועלים ראשית מתוך תשוקה לחירות ומתוך התנגדות לכוח. היסטוריזציה של מעשיהם לפני המעשה אינה צודקת, היא מסתירה את פשטותם העקרונית של שני הגורמים הללו: כוח והתנגדות. קאנט ופוקו הצדיקו שניהם את ההתבוננות המרוחקת והמשתוקקת במהפכה באמצעות ניתוקה מעתידה ומהקשרה. הטקסט הראשון פועל באמצעות אימוץ עמדת הצופה ואילו השני מתוך עקרון שלא להכפיף את ההתנגדות הפרטית לגורלה ההיסטורי.

לשתי הטיעונים הנ"ל להגנת ההתבוננות המרוחקת ניתן להוסיף אחד נוסף: כישלונה הידוע מראש של המהפכה. מהפכות תמיד נכשלות, לא מפני שהן אינן מביאות לעתים לשינויים מרחיקי לכת, אלא מפני שהן לעד נידונו להתמסד. הניסיונות המגוונים לשימור המהפכה, המהפכה המתמשכת או הנצחית, בין אם של טרוצקי, מאו או ח'ומייני, טרם צלחו. הרצון להנציח את המהפכה, לגונן על אותה תשוקה המונית ובלתי אמצעית, מצביעה וודאי על יסוד שמתאדה תוך כדי מיסודה. חשבו על כל האידאות שנקברו מתחת למוסדות פוסט-מהפכנים מעופשים. כל משטר מסוג זה הוא בסופו של דבר בגדר הבטחה מהפכנית שהוחמצה. דווקא מהפכות כושלות, התקוממויות רגעיות, הן ש"נצלו" מגורל כישלונן ההיסטורי. במובן זה הצבא האדום הציל למעשה את מהפכת פראג (כפי שז'יז'ק טען בעבר בעקבות האבל). הצבא האדום הקפיא את רגע ההפיכה בשיאה המופשט והבלתי מקובע ובכך חסך את בושת כישלונה, הותיר לה נצחיות מתוקה. מקרה דומה הוא מאי 68'. האיגודים שלקחו את המהפכה מ"ידיהם הרועדות" של הסטודנטים, כדבריהם, אפשרו לאירוע להיחקק בזיכרוננו בסימן עתיד מפוספס ואוטופי. כיום דווקא ריחוקנו חושף לפננו בדיוק את אותו רגע טרומי, אותו זמן-אירוע של אפשרות חסרת גבול המצוי בכל אותן מהפכות בנות זמננו.

לבסוף יש לשאול, מה בנוגע למצב בישראל? בעודי כותב את הטקסט הזה הרגשתי מעט מגוחך. המילה הזו, "מהפכה", נראית כה תלושה לנוכח היומיום הישראלי-תל-אביבי. אך האם ההיאחזות בבלוגים הנרגשים, בעיתונים מלאי הדיווחים, בטלוויזיות הרוחשות ומפרשנות ובקוראים שקוראים בשקיקה וצופים בריתוק, אכן תמימה? הייתכן שזו רק פאטה-מורגנה מִדברית? אולי בכל זאת כל שנחוץ לנו הוא גמל טועה?

על משקל אותה אמירה סארטרופילית ישנה, נדמה לי שאני מעדיף להיתמם עם המצרים מלהיות צודק עם ביברמן.

צ'אושסקו בורח במסוק מבוקרשט, 1989

 

מכונת הכביסה, או: גרמניה

16 בדצמבר 2010

1.

בשבועות האחרונים של הקיץ, המישורים של סכסוניה התחתית מקבלים צבע ירוק-אפור. במצב הזה הם נפרשים בין הכבישים המהירים, העיירות המכונסות בעצמן, ובעיקר בין תחנות הרוח הלבנות, הגבוהות. אי אפשר לנסוע על הכביש בלי לראות כמה מהן, מפוזרות כאילו באקראי במרחקים שונים, עם זרועותיהן הקשוחות-אלגנטיות. כל אחת מהן היא ענקית, ומסתובבת לאט. אבל יש הרבה מהן. אתה בגרמניה. היא ארץ גדולה, ויש בה הרבה מכל דבר. זה מה ששיננתי לעצמי כשנסעתי באוטובוס בדרך שבין ברלין לבראונשווייג.

אי אפשר לטעות בנוף הגרמני. למרות שהוא נראה חסר ייחוד, אי אפשר לטעות בו. תחנות רוח לבנות יש כיום כמעט בכל מדינה אירופית, ובכל זאת: הנוף הזה הוא גרמני לגמרי. בלי ההקשר הגרמני, הוא חסר משמעות. ברגע שמבינים שזאת גרמניה, הזרועות המסתובבות של תחנות הרוח מקבלות פתאום מעין חומרה, וקצב אחר, גורלי. כמו חלקות היער, התלמים, העננים, ובתוך הערים: החבורות של תלמידי התיכון הלבושים ברישול בטריינינגים כהים. גרמניה. קיץ, סתיו, חורף.

כי גרמניה לא דומה לשום מקום אחר. גרמניה היא מערכת. את החוקה של הרפובליקה הצרפתית אפשר היה להעתיק לעשרות מדינות אחרות, בהצלחה גדולה יותר או פחות. את גרמניה אי אפשר להעתיק, אפילו באופן תיאורטי. העידן המודרני הוא מבחינה מסוימת סיפורו של הניסיון הכושל להעתיק באופנים שונים שיטות שנוצרו בשביל גרמניה לארצות אחרות: הלאומיות; המרכסיזם; הנאציזם; הציונות; האיחוד האירופי. אלה וריאציות שונות של אותו סיפור, שתמיד ייגמר בטרגדיה. אי אפשר להעתיק את המדינה הגרמנית למקום אחר. המערכת הגרמנית יכולה לאכול טריטוריות אחרות, אבל אי אפשר לשכפל אותה, כי היא לא מופשטת אלא קונקרטית למקום האחד שנקרא גרמניה. יהיה זה כמו לבקש משולחן פינגפונג לתפקד כמו מכונת כביסה.

בתחילת דצמבר, יצא המכון שאליו סופחתי לטיול. היעד היה מכרות הבדיל הישנים שבהרי ההארץ – סגנון בילוי החביב על האינטליגנציה הגרמנית הצעירה. כורה זקן הוביל אותנו לפתח המנהרה, שבעונה זו של השנה מכוסה בנטיפי כפור. בפנים, הוא הוליך אותנו בין הפירים, הקרונות, הצירים והמסועים, מתעכב בפירוט על הצורה והתפקוד של כל רכיב ורכיב. הדוקטורנטים עמדו במעגל, מרותקים. קשה לי לחשוב על מקום אחר בעולם שבו חוקרי ספרות וקולנוע היו מגלים עניין כזה בעבודת המכרות ובמחצבים הנכרים בהם. אבל כזו היא גרמניה. גתה שוחח עם אקרמן על גיאולוגיה, ונובליס היה מהנדס מכרות, והזה במיטתו על המינרלים הצומחים כמו עוברים בבטן האדמה. הטכניקה, כלומר אופן הגישה אל הטבע, ובפרט אל האדמה, היא בנפשו של הגרמני.


לייפציג

2.

המדינה הגרמנית היא למעשה המדינה היחידה שבה מה שעומד על סדר היום של הממשלה הוא מצב ההוויה. לטוב או לרע, ממשלת גרמניה היא לא הנציגה של האזרחים הגרמנים, אלא של הביוספירה, או באופן כללי יותר של ההוויה – שכוללת למשל גם את השירה הגרמנית, מכוניות הפולקסוואגן, האדמה, הפטנטים והאלים.

אם להביא דוגמא אחת: הנושא המסעיר ביותר והשנוי ביותר במחלוקת בפוליטיקה הגרמנית העכשווית, שעשוי להביא להפלתה של ממשלת מרקל, הוא פרויקט "שטוטגרט 21" – בניית תחנה מרכזית חדשה עצומה לעיר שטוטגרט, שבמסגרתה ייהרס חלק מהתחנה הקיימת ומהאזור שמסביבה. זה לא מאבק רגיל על שחיתות, וגם לא בדיוק מאבק סביבתי; ההתנגדות לפרויקט מאחדת ירוקים יחד עם שמרני-עומק ופעילי שימור בניינים.

לא במקרה, גרמניה היא המקום שבו נולדה מפלגת הירוקים – ולא במקרה, בשום מדינה אחרת הירוקים לא הצליחו כל כך. כי הירוקים, בצורתם המקורית, לא התעניינו ב"איכות הסביבה" במובן האמריקאי הדומיננטי כיום. מפלגת הירוקים היתה צורה של פוליטיקה שמאלית-מהפכנית שמעמידה במרכז לא את האדם אלא את ההוויה. האנושי הוא רק מרכיב אחד בתוך כל זה.

ברלין

גטינגן

3.

המערכת הגרמנית היא חזקה כל כך, שהיא התעוררה לחיים כמו נבג אפילו אחרי החורבן שגרמו ההפצצות המאסיוויות במלחמה האחרונה, וההשמדה הפיסית של חלק ניכר מהנוף הגרמני. ברור, עם זאת, שמשהו היה חייב להשתנות. כדי שתורשה לפעול, המערכת נאלצה לכפוף עצמה למגבלות חיצוניות מסוימות. אפשר לומר שגרמניה נאלצה לפעול באנרגיה נמוכה יותר, לזלול הרבה פחות דלק, דם ואדמה. וכך, דווקא גרמניה, התגלמותה של הפרטיקולאריות על במת ההיסטוריה, אימצה די ברצון את תרבות המנצחים האמריקאית-גלובלית, אולי יותר מכל מדינה אחרת באירופה. כך למשל, במקבילה הגרמנית ל"כוכב נולד", DSDS, מבוצעים כמעט רק שירים באנגלית. בד בבד, הפילוסופיה הנכתבת בגרמניה היא ברובה פילוסופיה אנליטית לפי המודל האמריקאי. רק ההיסטוריה היא עדיין גרמנית.

לא מזמן יצא בהוצאת Knaur  ספר פרובוקטיווי במקצת של העיתונאי תומס ויצ'ורק בשם Einigkeit und Recht und Doofheit, כלומר "אחדות, חוק וטמטום", על משקל השורה החוזרת בהמנון גרמניה, "Einigkeit und Recht und Freiheit". המחבר, תומס ויצ'ורק, מציג כמה ביטויים למוגבלות, הבינוניות והטיפשות של הגרמנים העכשוויים – אותו עם שכונה במאה ה-19 "אומת המשוררים וההוגים". בזה אחר זה, הוא מבקר את פולחן המכונית והנקניק, יחד עם מזון ה-bio ומכון ה-Fitness; את טיפוח הגינות הקרתני; את הטלוויזיה הגרועה; ואת הבורות של בני המעמדות המשכילים, שיידעו תמיד לנקוב בשמם של כמה מחזות של גתה, אבל אף פעם לא יידעו מה כתוב בהם. לדעתו של המחבר, הסיבה לשקיעתה של החשיבה הגרמנית היא התמכרותה של גרמניה לקפיטליזם. אבל אולי יש משהו בסיסי יותר.

כבר הרבה זמן לא יצא מגרמניה פילוסוף או סופר חשוב או מעניין. המון אוניברסיטאות, המון ספרים, ובעיקר המון עיתונים, אבל כמעט אף ספר חשוב. אפשר לייחס את זה לעובדה הידועה שגרמניה נפטרה בשלב מסוים במאה שעברה כמעט מכל היהודים שלה, וכך לא נשאר בה אף היינה, מרקס, פרויד או בנימין. התשובה הזאת מחמיאה לנו, אבל יש בה מידה של מגלומניה. צריך אולי להזכיר שבגרמניה היו כמה הוגים ומשוררים שלא היו יהודים. כך למשל, קאנט לא היה יהודי; נובאליס לא היה יהודי; היגל לא היה יהודי; ניטשה לא היה יהודי; גתה לא היה יהודי; שופנהאואר לא היה יהודי; ברכט לא היה יהודי; ואגנר לא היה יהודי; וכן הלאה. זה נשמע טריוויאלי, אבל צריך לציין את זה, כי בעשורים האחרונים אנו עטופים בדיבור  נוסטלגי אינסופי על היהודי הגרמני ותרומתו המכריעה לתרבות. אבל לא כל היהודים היו פילוסופים, ולא כל הפילוסופים היו יהודים.

אז למה הגרמנים נהיו מטומטמים? אם להיות כנים, אולי הסיבה לכך היא שהם נזהרים מהתרבות הגרמנית. ובצדק: לדבר היום על תרבות גרמנית זה ריאקציונרי להפליא. אבל כתוצאה מכך, הגרמנים בעצם לא כותבים כבר ספרות גרמנית, ולא פילוסופיה גרמנית. אלה הפכו למעין אומנויות אסורות, מחשש שיכשפו מחדש את גרמניה.

כיוון שהם נמנעים למעשה מלעסוק בתרבות גרמנית, לא פלא שהגרמנים נראים דבילים. בלית ברירה, הם ניקזו את כל גאונותם לייצור מכונות כביסה. אבל מכונת הכביסה הגרמנית מגלמת גם היא את העקרון הגרמני העמוק ביותר: קדימותה של ההתהוות על פני המהות. התבוננו פעם במכונת כביסה גרמנית בזמן שהיא פועלת, ותראו שהיא לא נוצרה בכלל כדי לנקות את הכביסה שבתוכה. היא נועדה לתפקד, לפעול, כמו אורגניזם חי, כמו מיקרוקוסמוס של גרמניה עצמה.

התוצר, מוצלח ככל שיהיה, הוא משני לפעולה עצמה, לתפקוד. לא בכדי, השאלה המרכזית שנשאלת בגרמניה על כל דבר היא "האם זה מתפקד?" ("Funktioniert es?").

מבחינה זו, יש היגיון במעשיהם של אותם ישראלים שמסרבים לקנות מכונת כביסה גרמנית.

גטינגן

דודרשטאט

4.

כמעט מאז שנולד הרעיון של גרמניה, אבל במיוחד מאז סוף שנות השישים, פועלת בגרמניה תשוקה מנוגדת, גורלית כמעט באותה מידה: התשוקה לנפץ ולקרוע באלימות סימבולית או פיסית את אותה רקמה גרמנית לכידה שמתוכה צמח הנאציזם. היא נוסחה באופן הדרמטי ביותר בסיסמא של השמאל הרדיקלי הגרמני: Nie Wieder Deutschland – "גרמניה – לא שוב". אין הרבה מקומות שבהם נשמעת קריאה לבטל את המדינה עצמה, ואולי את הקיום עצמו. אבל מכיוון שגרמניה היא לא סתם מדינה, אפשר להתנגד לה רק באופן ההוליסטי ביותר.

אלא שבשנים האחרונות, תשוקת הניפוץ נחלשה מאוד. הזעם גווע לאטו, והריקמה הגרמנית שבה ונסגרת.

ינה

5.
בנקודה מסוימת ביום כיפור האחרון, עלתה בי המחשבה ללכת לראות את בית הכנסת המקומי. מיותר לציין שבגטינגן לא נשארו יהודים מלפני המלחמה. יש בה כיום כמה מהגרים מרוסיה ואוקראינה עם זיקה כלשהי ליהדות, וזהו. אבל לפני כמה שנים, הושלמה יוזמה מקומית לשיפוץ בית הכנסת. במקום נפתח "מרכז יהודי", שיש לו גם אתר אינטרנט. נכנסתי לאתר וראיתי את התמונה הזאת.
מעל הכתובת "הקהילה היהודית של גטינגן מקבלת בית כנסת משלה" הדביקו מנהלי האתר תמונה של משהו שנראה כמו פועל גרמני בתלבושת סקסונית. זאת תמונה די מבהילה בשביל אתר שאמור להיות יהודי: אין בה שום דבר יהודי; במידה רבה, היא אפילו אנטי יהודית. הסיפור של בית הכנסת הופך בה לסיפור גרמני לגמרי.
וזאת בעצם הנקודה: באופן עמוק, רוב הגרמנים לא ממש מצליחים להבין את הקטע הזה של יהודים. ברור שהם מתעסקים בלי סוף בשואה, בעבר הגרמני, באשמה הגרמנית, בחטא הגרמני, כמעט יותר מאשר בכל נושא אחר. אבל ביהודים ממש ובעולמם הם לא מצליחים להתעניין. תמיד הם ינסו לגלות עניין: הרומאן האחרון של דוד גרוסמן, למשל, מככב בחלונות הראווה של החנויות. אבל משום מה יש לי הרגשה שהם קונים, אבל לא באמת קוראים. מבחינה זו, הרבה גרמנים נוטרים טינה להיטלר בעיקר בגלל שהוא סיבך אותם לעולמי עד עם הסיפור הזה של היהדות, וכפף את הסיפור שלהם לסיפור היהודי. פעם היו להם יהודים; עכשיו יש להם רוחות רפאים של יהודים, וישראלים.

ארפורט


גטינגן

6.

קרוב לדטמולד שבמחוז ליפֶּה, במעבה יער טאוטובורג, עומדות האקסטרן-שטיינה – גושי אבן חול בעלי צורה מסתורית, שנחשבים למרכז פולחני פרה-היסטורי של העמים הטבטוניים והסקסוניים, לפני שהובסו על ידי קרל הגדול. אף שהן מושכות לא מעט תיירים, הרשויות בגרמניה לא מעוניינות לעורר לחיים את הפולחן של האבנים האלה, שסביבן נערכו לפני 70 שנה טקסי השבעה של האס-אס.

בשנים האחרונות, מתעורר מחדש העניין באבנים; הפעם, ההקשר הוא ניו אייג'י יותר מאשר פוליטי: מומחים לספיריטואליזם טבטוני והילינג גרמאני מנצים ברחבי גרמניה, וספרים שבמרכזם האבנים ומשמעותן מתפרסמים חדשות לבקרים. בחנות ניו אייג' בגטינגן מצאתי כמה ספרים כאלה. אחד מהם נכתב על ידי אוּש הנצה, מאמנת אישית ברוחניות טבטונית. הספר נושא את השם "האקסטרן-שטיינה – קודש הקודשים המושתק של גרמניה והשורשים האבודים של התרבות האירופית". הנצה מסבירה שם שקדושת האבנים נקברה פעמיים: בפעם הראשונה על ידי ההשפעה הזרה של הנצרות, ובפעם השנייה על ידי הנאצים, שעיוותו את משמעותן של האבנים הקדושות והפכו את הפולחן הטבטוני לבלתי לגיטימי. בינתיים היא הוציאה עוד ספר: "המרובינגים: חיפוש שורשים היסטורי ורוחני".

האם אוש הנצה היא מסוכנת? לא הרבה יותר מכל קואצ'ר אחר בישראל או באיי פארו. למעשה, ההילינג הטבטוני פופולרי למדי גם בישראל, תחת השם "הומיאופטיה". ובכל זאת, העניין המתחזק באבני אקסטרן מצביע על כך שזרמי עומק שכמעט לא הורגשו לאורך העשורים שאחרי המלחמה מתחזקים עכשיו שוב. כמו שטוענת אוש הנצה, הגרמניות אינה זהה לנאציות. אבל אי אפשר לומר שאין קשר ביניהן. אחד הסימנים מעוררי הדאגה של הזמן האחרון היא הפופולריות המבהילה של הבנקאי הגזעני תילו סרצין, עם התיאוריות התרבותיות-גנטיות-דמוגרפיות על הבדלים בין קבוצות אתניות שהציג בספרו "גרמניה הורסת את עצמה".

קאסל

7.

לפני חודשיים וחצי, ב-3 באוקטובר, העבירה גרמניה את התשלום האחרון של הפיצויים על תוקפנותה מלחמת העולם הראשונה, שהוטלו עליה בהסכם ורסאי מ-1919. זהו תאריך טכני, אבל ייתכן שיש לו גם משמעות סמלית. בקרוב, תשתחרר המערכת הגרמנית מאותן מגבלות שהוטלו על פעולתה.

האם גרמניה הגרמנית תהיה מסוכנת? הנאציזם הוא רק ביטוי מסוים של הצופן הגרמני. אולי אנו צפויים למשהו שדומה יותר לרייך השני של ביסמארק. תיאודור פרייהר צו גוטנברג, שר הביטחון הצעיר והאריסטוקרטי ממפלגת CSU הבווארית, עשוי להיות מועמד מתאים. במצב העניינים הבינלאומי כיום, היא תהיה מסוכנת בעיקר לגרמנים עצמם.

8.

אז מה השורה התחתונה? אם נחוצה שורה תחתונה, הרי היא לפניכם:

רק המוסלמים יצילו את אירופה.

נתזים: מיכאל בן ארי צדק

17 בנובמבר 2010

תוך 5 שנים לא יהיו יותר דירות פנויות בברלין. כבר עכשיו המחירים מזנקים

בצרפת, בת יאורים למיניהם (כלומר עיתונאים פרו-ישראלים אלימים) פתחו בקמפיין אגרסיווי בפייסבוק נגד סטפאן אסל, פעיל פוליטי ניצול בוכנוואלד ולוחן רזיסטאנס בן 91, לאחר שהביע תמיכה בחרם על ישראל. בעקבות האירוע מתעוררת שוב השאלה באיזו מידה אפשר להאשים יהודים באנטישמיות

ממצאים מעמק האינדוס בהודו מגלים מעין גן עדן אבוד: ציוויליזציה רגועה ושוויונית שבה נשים מילאו תפקיד דומיננטי

צרות במשפחת דומונט שאוברג, אימפריית המדיה השולטת ב"פרנקפורטר רונדשאו", "ברלינר צייטונג", "קלנר שטדטאנצייגר" וחלקים מ"הארץ":  אלפרד נוון דומונט, המכונה der Alte, הוציא לחופשה כפויה את בנו, קונסטנטין נוון דומונט, ששימש בשנים האחרונות מו"ל של עיתוני הקבוצה. הרקע הוא ככל הנראה שערורייה שבה הסתבך הבן, שנחשף כמי שכתב טוקבקים מלוכלכים בבלוג לביקורת התקשורת

הפרשן המוסקבאי המוערך אנדריי גוסב חוזה בקייב פוסט עתיד קודר לרוסיה: לטענתו, תהליך ההתפוררות של ברית המועצות הוא בלתי ניתן לעצירה, והוא עתיד להימשך גם ברוסיה עצמה. הסיבה היא בעיקרה דמוגרפית: ההגירה הנרחבת של סינים לרפובליקות המזרחיות, שהופכות את הרוסים שם למיעוט, ותהליך דומה שקורה עם מוסלמים בקווקז. למה שלא נשלח לשם את ליברמן לפתור להם את הבעיות

משטרת מלבורן פשטה על ביתו של מנהל פסטיבל סרטים כדי להחרים את העותק של סרט הזומבים ההומו-אירוטי La Zombie של ברוס לה ברוס

העולם התת קרקעי, אתנסיוס קירכר (1602–1680)

 

האם בבריטניה לא נשארה מוזיקת מחאה?

מלחמת השמצות בין אליס שוורצר, הפמיניסטית הבכירה בגרמניה, לשרת המשפחה השמרנית כרסיטינה שרדר (באנגלית). השרה אמרה שהיא לא מבינה איך אפשר לטעון שלהיות לסבית זה הפיתרון לשליטה הגברית, או משהו כזה

לטובת העתיד של כולנו, חייבים לעצור את הרהביליטציה של גורג' וו' בוש

מצגת: עשרת ספרי ההיסטוריה המעניינים של הסתיו, ביניהם Clean: An Unsanitised History of Washing ו-A People's History of the World

ביוגרפיה חדשה של שרה ברנאר; וגם של ז'אן אמרי, "הפילוסוף מאושוויץ"

ופיליפ קרלו, הסופר שכתב ביוגרפיות של רוצחים, מת

אבות הלאומיות הגרמנית במאה ה-19, כמו ארנסט מוריץ ארנדט, זוכים ליחס מכובד כ"פטריוטים" בלתי מזיקים. אך האם יש לראות בהם את מבשרי הנאציזם?

במרכז העיר ינה שבמזרח גרמניה היתה עד 91' כיכר על שם קרל מרקס. אחר כך קראו לה על שם פטר פטרסן, פדגוג משפיע שהיה, אפעס, גם נאצי ואנטישמי. עכשיו נזכרו בזה, ויש פולמוס

ואיגוד המתעמלים ETV בהמבורג לא טרח להסיר את הצלב קרס מהקיר של הבניין הראשי שלו

בקיצור: מיכאל בן ארי צדק.

תמונת הסטודנט מנפץ השמשות בהפגנות נגד הקיצוצים הדראקוניים באוניברסיטאות מייצגת את מאוויה הכמוסים של בריטניה לשחרור דיוניסי אלים, טוען הגרדיאן

כיצד הפכו הירוקים בגרמניה – בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר במפה הפוליטית שם – למפלגה הכי לוהטת בסקרים, אבל גם למפלגת קונצנזוס משעממת?

מדעי הרוח, אויבי העם החדשים: New Left Project מראיין את הפילוסופית אונורה אוניל לרגל הקיצוצים האכזריים של קמרון