רקע לבן עם נקודות שחורות: על יהודים, מוסלמים ו"הציביליזציה"

חנה צוברי

התפיסה הגרמנית המקובלת רואה בעולם שטח לבן שעליו נקודות שחורות הנאבקות זו נגד זו. הגרמנים מסתכלים מלמעלה, מעניקים יעוץ טוב, אבל למרבה הצער הנקודות השחורות לא שועות לעצותיהם הטובות. זאת בשל הפונדמנטליזם הדתי שלהן, הפנאטיות, הרדיקליות והקיצוניות. כל אלה הן מילות מפתח טעונות בשיח הגרמני העכשווי, ומשמעותן היא: אנחנו, הגרמנים, הננו המתונים, הנורמלים, השטח הלבן, המקום בו שוכנים השלום, התרבות והציביליזציה. הנקודות השחורות צריכות להתחנך על ידינו, כדי שיתאימו לשטח הלבן. אנחנו צריכים ללמד אותן שפונדמנטליזם דתי, פנאטיות ורדיקליות הן לא בסדר, כדי שיוכלו להיות שותפים ראויים בחברתנו. וזכרו: אנחנו, ורק אנחנו מגדירים מה זה בעצם פונדמנטליזם דתי. זה לא שהם, האחרים, יכולים ללמד אותנו משהו על תפישותינו השגויות, חוסר ההבנה שלנו, על חינוכנו האירו-צנטרי, על המגבלות של ההתניות החילוניות הליברליות. להיפך: עלינו ללמד אותם שעליהם להפסיק להיות דתיים קיצוניים.

דוגמא טובה לכך היא הוויכוח סביב ברית המילה שפרץ בגרמניה בשנת 2012, והעסיק את דעת הקהל הגרמנית במשך חצי שנה. במסגרת וויכוח זה, מתנגדי המילה טענו שוב ושוב שילדים אמורים לגדול עם גוף "נייטראלי", כלומר גוף לא נימול. זה היה למעשה בלתי אפשרי להסביר שגוף נייטראלי איננו קיים: הגוף הגברי הלא נימול הוא מבחינה היסטורית ואידיאולוגית תוצאה של פרשנות נוצרית של התנ“ך, אשר החליפה את "מילת הבשר" ב"מילת הלב". הפין הלא נימול אינו מסמן "נייטרליות", אלא הוא מסומן מבחינה דתית ותרבותית – בדיוק כמו הפין הנימול. אפשר להבחין באי-היכולת של הגרמנים לתפוס את הפרטיקולריות הדתית והתרבותית של עצמם גם בוויכוחים אחרים שנוהלו בגרמניה בשנים האחרונות, למשל בשאלת כיסוי הראש. לפי התפישה המקובלת, הגוף הנשי ה"נורמלי" וה"נייטראלי" הוא הגוף שאיננו עטוי כיסוי ראש. אלא ששיער הוא לא נייטראלי, והאשה נטולת כיסוי הראש מסומנת מבחינה אידאולוגית לא פחות מהאשה בעלת כיסוי הראש.

אלא שבדימוי הגרמני העכשווי של החברה הגרמנית, יהודים ומוסלמים תופסים מקומות מאד שונים. כשגרמנים שומעים את המילה „יהודי“ הם מדמיינים גבר לבן חילוני וליברלי, בדרך כלל מישהו בסגנון וודי אלן או סיינפלד. אם הוא ישראלי, הוא ייראה כמו עידן רייכל, או חייל הומו, או דתי לשעבר שעכשיו הוא אמן בברלין. היהודי המדומיין הזה הוא גירסה אידאלית של "גרמניה האחרת", עם מגע עדין של אחרות שמוסיף, כמובן, לערכה התרבותי. כלי התקשורת אוהבים מאוד להשתמש בדימוי הזה של היהודי, ובהתאם לכך הוא הפך לדימוי רווח.

שלא תהיה אי הבנה: ברור לי שיש אנטישמיות שם בחוץ. גרמניה לא עוטפת כל כולה את היהודי בחיבוק חם. עם זאת, אם בוחנים את הייצוגים התקשורתיים של הזרם המרכזי, ואת האליטות הפוליטית והתרבותית, לא יהיה מוגזם, לדעתי, לתאר נטיה פרו-יהודית אוטומטית, לעומת נטייה אנטי מוסלמית אוטומטית. אם עיתון גרמני היה מפרסם כתבה העוסקת בהיהדות הדומה לכתבה בנושא האיסלאם, שהתפרסמה לאחרונה במגזין "פוקוס", הייתה עולה זעקה ציבורית, ובצדק. אבל אין זעקה כזו, מכיוון שגזענות אנטי מוסלמית איננה מזיקה ל"אני הגרמני" כמו אנטישמיות. מסגד שנשרף אינו גרוע כמו בית כנסת שנשרף.

אם ברית המילה היתה נהוגה על ידי מוסלמים בלבד, די בטוח שהיא לא היתה זוכה להגנתה של האליטה הפוליטית הגרמנית. לאיש לא היה אכפת אם הברית הייתה הופכת לפשע, כמו שאכן לאף אחד לא היה אכפת כשאסרו כיסוי ראש למורות מוסלמיות.

האם גרמנים הם מיסודם יותר אנטי מוסלמים מאשר אנטישמים? ממש לא. הסיבה לכך שיהודים נתפשים בתור "המיעוט הטוב" ומוסלמים הם "המיעוט הרע", אינה שהגרמנים החלו פתאום לאהוב את היהודים, אלא בגלל שמונחי ההדרה מהלאום השתנו. בעוד בעבר שלמותו של העם הגרמני הובטחה על ידי שמירת טוהר הגזע, היום נשמר העםבטהרתו באמצעות הדרה של אלמנטים דתיים המסכנים את "חברת הערכים" (Wertegemeinschaft). אוצר המילים של ההדרה היום לא כולל את הגזע, אלא את הערכים שעליהם "התרבות שלנו" נשענת. מה שצריך להדיר, לפקח עליו, לשלוט עליו ולגדר אותו הוא מה שלא עולה בקנה אחד עם "התרבות שלנו".

אותו דבר שמסרב להתאים לתרבות שלנו הוא מה שמזוהה כ"דת"; והנשאים העיקריים של הדת הם, לפי התפיסה הגרמנית הנורמטיבית, מוסלמים. כל מה שמוסלמי עושה – זה בגלל הדת שלו. היהודי, לעומת זאת, הוא הנשא של "התרבות": כשגרמנים מדמיינים את המוסלמי הם רואים את דאעש, כשהם רואים יהודי הם רואים אינטלקטואל או אמן (והאוריינטליסטים מביניהם רואים גם רב נחמד וקשיש עם זקן לבן ארוך השופע אמרי שפר, אבל גם הוא, כמובן, איננו פונדמנטליסט דתי). מכוון שהמוסלמים הם הנשאים של הדת והיהודים הם הנשאים של התרבות, המוסלמים הם אלה אשר יכולתם ל"אינטגרציה" בחברה הגרמנית מוטלת בספק, ואשר זקוקים למערכים החינוכיים של גרמניה. איש לא היה חולם הרי להטיל ספק בהתאמה של היהדות לדמוקרטיה, אבל לעשות כן לגבי האסלאם? בוודאי. כל הזמן.

באופן ציני, פוליטיקת ההדרה העכשווית שלנו "מכובסת" באמצעות ההכלה האידאולוגית של אלה שקהילותיהם נמחקו ממפת אירופה בעקבות פוליטיקת ההדרה של העבר שלנו: היהודים. אנחנו מתמסרים אל הנרטיב בדבר ה"ציביליזציה היהודית–נוצרית" שעליה ה-"”Abendland שלנו מתבססת. הבעיה הקטנה היא, כמובן, שה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" הזאת חיסלה את החלק היהודי שלה. לפני 60 שנה עשינו "טעות קטנה", ולצערנו הרב, זיהינו את היהודים כאלה שאינם מסוגלים להתאים את עצמם לציביליזציה. מאז למדנו את הלקח: היום אנחנו מדירים רק את המוסלמים. שהרי, הם באמת לא מתאימים, ולא רק זאת –  ייתכן שאיננו מדירים אותם מספיק. אני מצטטת את הנריק ברודר:  "בעוד חמש שנים, כשדרזדן תיראה כמו נויקלן, ונויקלן כמו איסלאמבד, אז כבר נבין טוב יותר". אלא שלפני 60 שנה, אמרו על שויננפירטל את מה שאומרים עכשיו על נויקלן; ואנחנו כבר מבינים יותר.

אם לקהילה היהודית יש אינטרס קולקטיבי בהישרדות כקבוצה דתית מובחנת, אימוץ אידאולוגי ופוליטי של רעיון ה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" נראה כמו התאבדות. החיפוש אחר חיבורים פוליטיים אחרים, אלטרנטיביים, היא לכן לאו דווקא עניין של חיבה אלא של אסטרטגיה פשוטה. או במילים אחרות: הקריאה לשיתוף פעולה פוליטי עם הקהילה המוסלמית נולדת מתוך הכרח, ולא בהכרח מתוך סימפטיה הדדית.

השאלה שעולה מזה היא זאת: על סמך מה הקהילה היהודית יכולה לקרוא לחיבור פוליטי עם הקהילה המוסלמית, כשיהודים, ברובם המוחלט,  הם חסידי היהדות הרפורמית-ליברלית של גרמניה של המאה התשע עשרה, כלומר, יהדות שנמצאת בליבת ה"ציביליזציה היהודית נוצרית"? יהדות כפי שדומיינה על ידי חברת הרוב הפרוטסטנטית, הופנמה והונחלה על ידי יהודים? איך אתה יכול להיות פרטנר פוליטי כשמבחינה אידאולוגית ומעשית, אתה מגלם סוג של יהדות שמייצגת את התמוססות הקהילתיות היהודית בחיק האוניברסליות, את הגאולה של האות (החוק) בתוך האמת הפנימית, האוניברסלית, של הרוח?

האם זה יהיה חיבור של הרוח (היהדות) והגוף (האיסלאם)? או שאולי אתם מקווים למצוא את ה"המכנה המשותף הנמוך ביותר" (אולי ברית המילה)? או שמא אתם מנסים לדבר בשם המוסלמים, מתוך אותו זיכרון עמום שגם לכם היה פעם גוף?

דימויים: שויננפירטל, ברלין, 1933; נויקלן, ברלין, 2014

נתזים: האם פילושמים חולמים על כבשים יהודיות?

מכתב מהשמאל העולמי

הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן קורא למדינות הלטיניות של דרום אירופה להתאחד, כמענה להגמוניה של גרמניה (תודה לשאול ס')

ועוד אינטלקטואלים אירופים מזהירים שגרמניה שואפת להגמוניה באירופה, בפעם השלישית במאה השנים האחרונות

האם שימוש מאסיבי בקוקאין של בכירי המערכת הבנקאית גרם למשבר הכלכלי?

מהפכה בורגנית באירופה היא אפשרות נראית לעין: המעמד הבינוני מתוסכל, והאינטליגנציה החופשית זועמת, בין השאר בגלל משבר האוניברסיטאות (מתברר למשל שבסלובקיה מדעי הרוח חוסלו כמעט לחלוטין והיסטוריונים רעבים ללחם). את מקומם של האריסטוקרטים בגיליוטינה ימלאו הבנקאים והטייקונים

הפופוליזם הוא האידיאולוגיה הפוליטית היצירתית ביותר באירופה כיום, ומייצרת מגוון רחב של מפלגות – משנאת זרים, דרך דמוקרטיה אינטרנטית ועד מפלגות סלבריטאים

מה נשאר מ- Occupy Wall Street? בעיקר המסר לתקשורת ולדרג הפוליטי: "העולם שאתם מתארים הוא לא העולם שאנחנו חיים בו"

 

נשמע מעניין! תזות חדשות באקדמיה הישראלית

ישראלים שהעתיקו את מקום מגוריהם להודו: בירור התופעה של נוודות בת זמננו (נור בר-און)

פחד מוות ומשיכה למוות אצל בני הדור השני והשלישי לשואה (אפרת גברא-סמיה)

הפרעות אכילה ודחף לשריריות אצל גברים הומוסקסואלים (אורי שפר)

האידיאולוגיה של מורדי מצדה לאור הממצא הארכיאולוגי (טלי פולק)

קריירה פלילית של עברייני צווארון לבן (ינון היימן)

זהות וטרנס-לאומיות אצל הדור השני של ישראלים בארה"ב (רותי מור פז)

יחסי עובדים זרים מהפיליפינים עם זקנים בטיפולם (אורנה אשכנזי)

יחסם של מנהיגי הלאומיות השחורה ל"ברית הישנה" והציונות (סימה שמואלי)

[שמות העבודות קוצרו] 

תרבות במובנה הרחב

גל הנוסטלגיה לטלוויזיה של הניינטיז הגיע למצרים

ובינתיים: משבר הספרות הרומנית

אתה מתחיל לכתוב דוקטורט. אחרי שנה-שנתיים, אתה שוכח למה התחלת. הסוציאליזציה המהירה שהם עוברים גורמת להם לחשוב שהאפשרות היחידה בחייהם היא להיאבק על תקן באוניברסיטה, למרות שלמעשה, מבחינה סטטיסטית לרוב הדוקטורנטים אין סיכוי להגיע למטרה. כי עד שהם יסיימו, האוניברסיטה לא תתקיים בצורתה הנוכחית. התשובה לשאלה: "האם לעשות דוקטורט" היא: רק אם אתה מטורף, או ממש אוהב את הנושא שלך

בספרו "מחיר המונותיאיזם" טוען האגיפטולוג יאן אסמן כי התנ"ך, בהיותו אקסקלוסיבי, אחראי לחלק ניכר מהאלימות בהיסטוריה המערבית. האם הוא אנטישמי? והאם התנ"ך הוא התקדמות או נסיגה מוסרית לעומת העולם הפגאני?

וגם – פולמוס הסוציולוגיה: האם המבט הסוציולוגי על עולם התרבות מיצה את עצמו?

סרט האימה הבא שתראו יהיה כנראה תאילנדי

ז'יז'ק, באדיו, ראנסייר, נגרי – הפילוסופיה הקונטיננטלית שזוכה לפופולאריות באמריקה היא למעשה תיאולוגיה ולא פילוסופיה שמאלית. אטיין באליבאר מייצג פילוסופיה אחראית יותר

כיצד הפכו הפרסים הספרותיים את השירה לסטרילית ומבויתת. וכיצד המשוררים יכולים להציל את אמריקה?

פרזנטציה: פריחתה המחודשת של אמנות הגיפים (GIFs)

פרזנטציה: האם אפריקה מתעוררת?

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סוף עידן האדם הקורא (Homo legens)?

על הגל הנוכחי של ספרות נשית פוסט-אפוקליפטית

חידושים במדע הסוריאליסטי פטאפיזיקה

 

 

סדומאות בת זמננו, ומיניות באופן כללי

הפסיכואנליטיקאי ז'אק אלאן מילר, במכתב חריג לפילוסוף פיטר הלווארד, חושף את חיי המין של כוכבי הפילוסופיה הצרפתית

בערלה האנושית יש אקוסיסטמה עשירה של חיידקים סטפילוקיקים (ביניהם  S. haemolyticus, S. hominis, S. epidermidis, S. xylosus, S. aureus oder S. epidermidis). הסרת העורלה מכחידה את המערכת האקולוגית הזאת, מסבירים הגרמנים (כמובן). והנה המחקר

צ'כיה היא חלוצה במדע החדשני של הפאלומטריה. מדובר על מתודה מדעית לכאורה, במסגרתה נבדקת הזקפה של מבקשי מקלט על רקע נטייה מינית כאשר הם נחשפים לפורנו סטרייטי. הצטרפו לעצומה נגד (תודה לאיתמר מ')

מגזין n+1 עורך מחקר על פורנוגרפיה ברשת. אתם מוזמנים להשתתף (כמובן, רק אם אתם גרות בניו יורק)

"פדגוגיית Bareback" – סקס בלי קונדום כהתנגדות באמצעות סכנה

המהפכה הלהט"בית השנייה עומדת בסימן התנועה מין העיר אל הכפר: הפרדיקמנטים של ההומו הכפרי

והומואים במשטרה הגרמנית

כיצד העלימו מתרגמים עברים ציונים את הסבטקסט ההומוסקסואלי ב"הנסיך המאושר" מאת אוסקר ויילד, על ידי הפיכתו של גיבור המשנה לסנונית ממין נקבה? מאמרה של דליה כהן גרוס

הומוסקסואליות בתנועה האנרכיסטית האמריקאית במפנה המאה ה-19

האם העולם הערבי עובר מהפכה מינית? לא בדיוק

אירופה, תמותי!

כיצד עיצב האירוויזיון את אירופה החדשה

בתקופת המלחמה הקרה הקימה נאט"ו באירופה מיליציות Stay Behind שנועדו להיות מופעלות במקרה שבמדינה יוקם שלטון קומוניסטי. בתקופה האחרונה נשפך אור על הפרשה

וז'יל לה גואן, איש "רופאים ללא גבולות" שהתאסלם ונודע בתור "הג'יהאדיסט מטימבוקטו", התגלה כסוכן של הביון הצרפתי שהסתנן לשורות אל קאעדה וככה הוא נראה

 

ובינתיים בישראסטין

מחקרם של דניאל מונטרסקו ונועה שינדלינגר על "'האביב הערבי' הישראלי" מתאר כיצד תפקד "העם" כמסמן ריק במחאת קיץ 2011

גני חיות בישראל/פלסטין והתהוותה של "אקולוגיה פוסט קולוניאלית"

ביקורת התיירות האלטרנטיבית בפלסטין ובכלל

רקוויאם לפיאדיזם

פרשנות פאנונית לפיגועי התאבדות כהתנגדות ביופוליטית

מלחמת לבנון השנייה: הסבר מרקסיסטי (די מפוקפק)

בשנים האחרונות גדלה החשיבות של גסטרונומיה תנ"כית במסגרת התיירות הנוצרית בישראל. מרק העוף האותנטי שאכל ישו משוחזר במסגרת אירועי "הסעודה האחרונה" שמאורגנים לצליינים

מאמרו של יוסי הרפז על ישראלים עם דרכון אירופי (וראו גם את הריאיון כאן)

כיצד "דיסידנטים ישראלים" – ביניהם ג'ף הלפר, איתן ברונשטיין, יונתן פולק, גלעד עצמון, גדעון לוי, מירון בנבנישתי ודורית רביניאן – מעצבים את הנראטיב שלהם ומיישבים בין הזהות העצמית לבין ההזדהות עם האחר הפלסטיני?

מזרחיאנה

יהודי המגרב, הציונות וההיסטוריה העמוקה של קטגוריית "היהודי ערבי"

מאמר של אורנה ששון-לוי על שקיפותו של הלובן בתפישה העצמית האשכנזית; ומאמר נוסף עם אבי שושנה על Ashkenazification (השתכנזות) ואוריינטליזם

כמה ילדים לא-לבנים מתים שווים לילד לבן מת אחד?

עלייה ברמת הפילושמיות

"אחיזת החנק של היהודים באומה הזאת חייבת להישבר, אחרת היא הולכת לזבל. הרבה מהיהודים הם חברים טובים שלי. הם מתגודדים סביבי, הם אוהבים אותי כי הם יודעים שאני ידידותי כלפי ישראל. אבל הפ לא יודעים איך אני באמת מרגיש לגבי מה שהם עושים לארץ הזאת". כל אמר המטיף האוונגליסטי הבכיר בילי גרהם לריצ'רד ניקסון. ועוד על היחס האמביוולנטי מאוד של הימין הנוצרי בארה"ב ליהודים

וגם: כיצד האוונגליסטים האמריקאים הפסיקו לראות באמריקה את ישראל האמיתית, והתחילו לראות בישראל את אמריקה האמיתית. ועוד מחקרים על התמיכה הנוצרית במדינת ישראל

סביבתנות ביקורתית

הדיקטטורה הירוקה כבר כאן: כיצד מדיניות סביבתית הופכת מתנועה דמוקרטית לאמצעי של השלטון לניהול של חוסר יציבות חברתית ואקולוגית

כיצד ישפיעו הידלדלות משאבי האנרגיה וקץ עידן האנרגיה הזולה על הפסיכולוגיה האנושית? החברות האנושיות המודרניות מבוססות על דת אזרחית של אמונה בקידמה. לכן המנהיגים והאוכלוסיות בעולם אינם יכולים לדמיין את סופה של הקידמה וההתפתחות. ככל שבני אדם יכירו בקצו הקרוב של הנפט, יתעוררו בעיות פסיכולוגיות שקשורות בעצם התפישה העצמית של בני אדם את מקומם בציוויליזציה

בעשור האחרון, העולם השבע נחרד משתי אפוקליפסת: תחילה הסביבתית, ואז (במקומה) הכלכלית. ביקורת מרקסיסטית על תפישת האסוניות קוראת להחליף את חרדת שינוי האקלים האנתרופוגני של תקופת האנתרופוקן בפוליטיזציה של הטבע

זיוני שכל: חלק גדול מהמחקרים במדעי המוח מבוססים על סטטיסטיקה גרועה

האם תיירות ספארי עשויה לייצב את דרום סודאן?

חזית הריאקציה

איך אימבצילים כותבים? תחרות הסיפור הקצר של אם תרצו

האם יש לברך את ברכת המלכים כשרואים את אובמה? לא

מדוע נברא העולם? מדוע נבחרו ישראל? מדוע יש רע בעולם? מדוע המשיח לא בא? הרב יצחק גינזבורג עוסק בשאלות שאסור לשאול

"מבצר", ארגון חרדי חדש להגנה מבעיות הגיוס

קטטות בנהריה על רקע יחסים בין-גזעיים

ספר הגות חדש של עלי אכבר ולאייתי

הגיפים לקוחים מהבלוג http://verytitilating.tumblr.com

בואו נדבר על אנטישמיות

 

אבנר עפרת

לפני כחודש נעל המוזיאון היהודי בברלין את התערוכה "ברלין טרנזיט", שעסקה בפאזה הברלינאית של יהודים ממזרח אירופה בדרכם מערבה או לפלשתינה בשנות העשרים וראשית שנות השלושים. אחרי שהתרגלתי במשך שנים להתרפקות ולהתדפקות של "תרבות וספרות" ודומיו על נפלאות התרבות הגרמנית, ההיעדר הדי מוחלט של ביטויי הערצה שכאלה במקורות שהשאירו אחריהם המהגרים היהודים של אז היה לי כמעט בבחינת הפתעה.

כמובן, עם התגברות הבחילה מהלאומנות בישראל גוברת גם הכמיהה לעולם קוסמופוליטי שלכאורה היה פעם ואבד. ובכל זאת, אם יש בעיה אחת שהחיים בישראל נותנים לה מענה עבור לפחות חלק מהיהודים יוצאי אירופה הרי זהו הקיום כקולקטיב, קיום שאינו נמצא בעימות מתמיד עם חברת הרוב, שאינו מגדיר עצמו בתגובה לחברת הרוב, שאינו חי בצל "התודעה הכפולה" וההכרח "לראות את עצמך דרך עיניהם של אחרים". בתוך הדיבור ההולך וגובר על רנסנס יהודי באירופה וצמיחתה של פזורה עברית אני רוצה לדבר תחילה על עניין לא לגמרי שולי: אנטישמיות – אותו עניין שהחיים בישראל מספקים מחסה ממנו.

קל, אולי טבעי, לשכוח מקיומה, לרואת כמובן מאליו את הקיום הקולקטיווי הבטוח בעצמו – ללא ספק, עד כדי בחילה – של יהודים בישראל. למעשה, נדמה לי שזה בדיוק מה שאיחלו סבא וסבתא שלי לילדיהם ונכדיהם: מטבע הלשון השחוקה ההיא – "עם ככל העמים". קל לשקוע בנוסטלגיה אל ולטר בנימין ואלזה לסקר-שילר, להתבשם בניחוח שמות הכיכרות והשדרות בערי גרמניה. אבל תור הזהב המדומיין הזה הוא רק צד אחד של השיכחה. הדברים ההזויים של א.ב. יהושע על "יהודים מלאים" בישראל לעומת "יהודים חלקיים" מחוצה לה הם ביטוי אחר שלה. שכן במובן מסוים הקיום היהודי בישראל חלקי הרבה יותר – כי הזרות לחברת הרוב אפיינה את החיים היהודיים והכתיבה במובנים רבים את ההיסטוריה היהודית באירופה. לא רק השמאלנים, כל הישראלים שכחו מה זה להיות יהודים.

ולעת עתה גם בברלין אפשר עוד לשכוח מה זה להיות יהודי. אין קיום ישראלי או עברי קולקטיווי הפורץ את גבולות הקהילות עצמן. והקיום היהודי – למרות המוזיאונים, הסמינרים, הסימפוזיונים והקתדרות – הקיום היהודי הממשי, היום-יומי, גם הוא אינו נראה כמעט מחוץ לבתי הכנסת המבוצרים ומוגנים במצלמות ושוטרים. אבל אין כל סיבה להניח שאם אכן יתבססו בשנים הקרובות חיי תרבות עבריים הם לא יתקלו בגילויים של סלידה ושנאה.

הרבה רוחש כבר כעת מתחת לפני השטח. ניואנסים ושברי משפטים ברכבת או בקפיטריה – כאלה שאי-אפשר להיתקל בהם בשהות קצרה או בשיחות מנומסות עם אינטלקטואלים של מדעי היהדות – הם קשים לכימות והגדרה. תחושת הבטן שלי רעה, אבל לצורך הדיון נתמקד בספירה הציבורית, זו שדנה מזה שבועות ארוכים בלהט ובדקדקנות בשאלת ברית המילה. אחרי שבית משפט בקלן הגדיר את המילה כעבירה פלילית מיהר הפרלמנט להכניס תיקון בחוק המתיר אותה. אבל הדיון, על כל הדיו, נשאר בחלל האוויר.

מי שנעדרו ממנו כמעט לחלוטין היו דוברים יהודים ומוסלמים. שותפות הגורל הרגעית הזו היא נושא בפני עצמו, ומובן שהמילה ביהדות זכתה לתשומת לב רבה יותר מאשר באסלאם. אחרי הכל, גרמניה היא ארץ של "מסורת נוצרית-יהודית", בעוד שעל "שייכותו של האסלאם", אם לא של המוסלמים עצמם, לגרמניה, מותר ואף רצוי לערער בארץ התבונה הטהורה. אבל אם נתמקד לרגע בזווית היהודית, הרי שהדיון הסוער הזה אוצר בתוכו לא מעט מנבכי היחס אל היהודים. זה מעל לכל, כאמור, העדרם – למעט מקרים בודדים – של יהודים כדוברים, כמשתתפים פעילים ונוכחים בדיון. וזוהי הפנייה המיידית לישראל ולקולות בה המתנגדים למילה כשרוצים לבדוק מה חושבים היהודים. כי ישראל הרי היא "ארץ הקורבנות", ונשיאה הוא "נציג עם הקורבנות" (כך התבטא חבר פרלמנט ממפלגת השמאל אחרי נאומו של פרס בפני הבונדסטאג ביום הזיכרון בינלאומי לשואה בינואר 2010).

זו תמציתו של הסדר הפילושמי: בערי גרמניה הגדולות מקימים מוזיאונים ואנדרטאות, מרצפים את הרחובות באבני זיכרון ומעטרים בלוחות עם תצלומי מסילות-רכבת בשחור-לבן. ומנגד ישראל היא כל-כולה תזזית ומסיבות, תרבות ואוונגרד, ים ותל-אביב. בגרמניה עושים הנצחה. מי שמחפש משהו מעבר לכך – יתכבד-נא ויילך לישראל. כמובן, גם בגרמניה יש יהודים. חלקם בבתי-הכנסת, חלקם חוקרי שואה והגות יהודית, חלקם עושים נפשות למען ישראל וחלקם למען ה- BDS. כאלה עליהם להיות כדי לקחת חלק בחיי התרבות והפוליטיקה. ההתייחסות אל היהודים כמשהו נפרד ומובחן היא זו שמזינה את החסינות שממנה נהנית ממשלת ישראל מחד, ומאידך ואת ההתייחסות החשדנית, המבולבלת ולעתים האגרסיבית כלפי מי שאינו מתיישב עם הקטגוריות המובחנות הללו, שאינו מתכנס אל משבצת היהודי/ישראלי המוכרת.

וכאן שב ונעמד א.ב. יהושע או נציג הממשלה התורן ומדבר על אנטישמיות ויהדות, על עלייה והגשמה. גלגוליה המודרניים של האנטישמיות האירופית הממוסדת הפכו את הדיון באפשרות לחיות עמה לכמעט בלתי אפשרי. אבל עוינות ואף שנאה הן נחלתו של כל מיעוט – אין סיבה להתכחש לקיומה של שנאת יהודים או לטעון שהכל רק ביטויים לגיטימיים של ביקורת על ישראל, ואין סיבה להסיק שהדרך היחידה להתמודד עם שנאה כזו היא התבצרות בפיסת ארץ אחת קטנה. חשדנות ועוינות כלפי יהודים עדיין רחוקות מלהיות תופעה אלימה ומסוכנת במערב אירופה, ויש די והותר דרכים להבטיח שכך יישארו הדברים. התשובה לאנטישמיות, להבדיל משנות השלושים המאוחרות ובהינתן הסדר הפוליטי הנוכחי, אינה חייבת להתמצות בחיפוש מחסה מפניה בארצות אחרות. אם יש היבט שבו לנוכחות הגוברת של ישראלים במערב אירופה יכול להיות אפקט פוליטי חיובי, הרי זה ערעור הסדר הפוליטי-חברתי הזה שעל-פיו בתמורה לישראל ולתמיכה הצבאית, הדיפלומטית והכלכלית בה, מוותרים היהודים על נוכחותם כקולקטיב באירופה ומשלימים עם כוחה של האנטישמיות ועם תוצאות מלחמת העולם השנייה.

במעגלים שבאתי מהם, בבית, בתנועה ובבית הספר, נהגו לומר על 1933-1945, כמו גם על 1948, שמה שהיה היה, שבמקום לחטט בפצעי העבר יש לבנות עתיד. זה היה אתוס מושרש היטב ששלל את הפליטות ובמקרים רבים אכן נתן לאלה שברחו מאירופה תחושת השתייכות למה שהאמינו לעתים קרובות מדי שהוא חברת מופת. ביטויו הפוליטי של האתוס הזה היה מה שעמד בבסיס היחסים בין ישראל לבין מדינות מערב אירופה אחרי המלחמה, וזה גם העיקרון שיישמה ישראל, באלימות וכפייה, בשאלת הפליטים הפלסטינים אחרי 1948. זו היתה הסכמה פוליטית שגרסה שגבולות שנקבעו במלחמה תקפים מעתה ועד עולם, שלדורות הבאים אין מה לחפש בערים ובכפרים שנשארו מאחור.

ההסכמה הזו מתערערת. היא מתערערת עם הנוכחות הגוברת של עצם המילה 'נכבה' בישראל ובמערב, והיא מתערערת עם הישראלים שבאים לחפש עקבות באירופה ולעתים גם נשארים. קשה הרבה יותר לטעון בזכות הסטטוס-קוו שקבעה ישראל ב- 1948 כשמגישים בקשה לאזרחות באחת ממדינות אירופה בשם זכות-אבות. אם לאמץ לרגע את המונח האמורפי משהו של ה"אליטה הישראלית", הרי שחלקים גדולים ממנה כבר דוחים במעשיהם ורגליהם את ההסכמות שהתגבשו אחרי 1945, וזאת מבלי לוותר על הגדרת הזהות הישראלית או על הרצון להשתייך אל הישות הפוליטית הישראלית.

לשרטוט הגבולות הקשיח הזה של אחרי 1945 יש עוד היבט אחד, והוא הטאטוא של הגירוש וההשמדה של היהודים. זה נהגה ונוהל במערב אירופה, אבל זה טואטא מזרחה, לפולין. את פולין הפכנו לארץ המסעות והמחנות. בפולין חוסל העם היהודי, ובזה מסתכמת ההיסטוריה שלה. ובינתיים נרקמה בין גרמניה המאוחדת לישראל השלמה ברית של דמוקרטיות מגניבות עם מסיבות ושיק היפסטרי. רק לוחיות הזיכרון הקטנות מול הבתים שלפנים גרו בהם יהודים מקלקלות את החגיגה, מזכירות שהחיים נמשכים על חורבותיהם של חיים אחרים, באותו מקום ממש שבו נהגתה ההשמדה. איזה זעם מבעירות בי לוחיות כאלה בשכונות העשירות במערב ברלין! חלונות ראווה עמוסים בכל טוב, חזיתות נוצצות ומקושטות, ולוחיות קטנות-קטנות, לפעמים לאורך רחובות שלמים – כאן גרו, גורשו, נרצחו. והחיים נמשכים, על חורבותיהם של אחרים. והשוטטות, אחת לכמה חודשים, בין הבתים היפים של שכונת טלביה בירושלים, נראית לי לפתע אחרת לגמרי.

כך הפרדנו וחילקנו את מורשת המלחמה: בישראל חיים קולקטיוויים, בגרמניה כפרה ו- Wiedergutmachung (מילה מבחילה בנופת-הצופים שלה – בעצם היא אומרת "החזרת הגלגל לאחור"), בפולין השמדה. משחק התפקידים הזה בגילומם של אושוויץ, ברלין ותל-אביב הוא ביטוי מזוקק של הסטטוס-קוו השמרני של אחרי מלחמת העולם. אבל בפולין יש כיום בצד המחנות יותר ויותר עיסוק בתרבות היהודית שנמחתה, בגרמניה אולי מתפתחת בצד ההנצחה תרבות חיה, ובישראל, גם אם הבחירה של רבים לגור באירופה אינה כשלעצמה פעולה פוליטית אקטיבית, ההשלכות של המגמה הזו תוכלנה אולי לרופף, ולו במעט, את אחיזת החנק של אקסיומת הפרקים הסגורים של ההיסטוריה.

דימויים: ארבעה ציורים של קאי אלטוף.

נתזים: מלחמות, הן כבר לא קורות בפייסבוק

אחרי הפסקה של כמה שבועות לצורך איסוף כוחות והתרעננות, אנחנו מביאים לכם מבזק חדש של נתזים. בנוסף לסקירה הרגילה של מיטב מקורות המידע הפרוגרסיוויים, נציג מעכשיו רעיונות ודעות מעניינים מהעיתונות האולטרה-שמרנית, הימנית והימנית-קיצונית, במסגרת הפינה החדשה:

בחזית הריאקציה

הרב ישראל רוזן, ראש מכון צומת להלכה וטכנולוגיה, קורא להחרים את ח"כ עינת וילף (עצמאות) על העובדה שהיא נשואה לגרמני. "ח"כ או ח"כית נשואי-תערובת, ככה סתם, זה כבר למעלה מכח סבלי", הוא כותב

כתגובת נגד לקמפיין האוכל הבריא שמובילה מישל אובמה, התנועה האנטי-צמחונית נהנית משגשוג חסר תקדים בארה"ב. עם ההמנון Eat Steak של הכומר הורטון היט צפוי לה עתיד מזהיר

הקומנטארי מסביר למה ראש לימבו, זה שטבע את המושגים "פמינאצית", הוא מהדמויות החשובות ביותר בתרבות של הדור האחרון

מאמר מעניין ב-American Conservative על market-anarchism – השקפה רדיקלית על פיה השוק החופשי מנוגד לקפיטליזם (!) וקרוב יותר לשמאל מאשר לימין. הם מאמינים בקדושת הקניין ומתנגדים למדינה, אבל לא פחות לתאגידים גדולים כמו וולמטארט

פט ביוקנן ימ"ש מייחל לנפילת מובארק, פרעה של זמננו

המוסיקה הסימפונית במשבר; הצעירים שעוד באים לקונצרטים מתעניינים בעיקר בזמרים והנגנים החתיכים, מתלונן Blaue Narzisse, וגם מציע איך להפוך ריאקציונרים דגולים כמו אוסוואלד שפנגלר לאייקונים

ולבסוף, חידושים בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית: ח"כ ניסים זאב מש"ס, שאירגן את ביקורו של המועמד הרפובליקני מייק האקבי בישראל, מקדם יחד איתו יוזמה להענקת מעמד של ילידים למתנחלים. "לארגון כמו האו"ם יש מאז שנת אלפיים ושבע עמים שונים שהוכרו כילידים, ארה"ב הכירה גם באינדיאנים כילידים וגם אם הם לא יקבלו את האדמות שלהם בחזרה יתנו להם פיצויים, גם אנחנו דורשים הכרה דומה", אומר ח"כ זאב

ועוד נתזים:

מתברר שבסמיכות לשיחה המסורתית על איך ילדים באים לעולם, אמריקאים ליבלים נוהגים היום לערוך שיחה עם ילדיהם על העתיד בצל ההתחממות הגלובלית. הספר Hot של מרק הרטסגור נפתח בהקדשה לבתו של המחבר: “For my daughter, Chiara, who has to live through this.”. ברוח ספרי ההתחממות הגלובלית מהדור השלישי, הספר עוסק בשאלה איך לשרוד את עידן ההתייבשות וההצפות, לא פחות מאשר בשאלה איך למנוע אותו.

ובינתיים: מחקרים מגלים שצעירים כבר לא מתעניינים במין. אבל אולי זה בגלל שהמחקרים האלה נעשו ביפאן

האם לתיאוריות פיסיקליות כמו תורת המיתרים, או ריבוי יקומים, יש השלכות פוליטיות שאנחנו צריכים לקחת בחשבון? הפיסיקאי בריאן גרין טוען שכן. על סמך התפתחויות אחרונות בפיסיקה, הספר החדש שלו טוען שרעיונות כמו "היקום המחשב" מקבלים ביסוס חדש, עד כדי כך שכבר אי אפשר להתעלם מהמשמעות שלהם

עוד מחקר מראה שהצעירים האמריקאים לא כשירים לשירות צבאי (ועוד מעט לא יהיו להם ערבים שילחמו בשבילם)

בהונגריה, עוד מדינה פוסט-קומוניסטית לאומנית, מקארתיסטית וקסנופובית, הממשלה הימנית מתקיפה את הפילוסופים. על הכוונת נמצאים כל מיני חוקרי חנה ארנדט, שמן הסתם היו בעבר חלק מהתנועה האנטי קומוניסטית אבל עכשיו נחשבים ליברלים מדי

הסופרת הניגרית צ'ימננדה אדיצ'י מספרת למדור הספרות החדש של הינדוסטאן טיימס על הגל הצעיר של הספרות הניגרית

וגם תעשיית הקולנוע הניגרית, נוליווד, חווה פריחה מחודשת, בעקבות ההצלחה של סרט האימה The Figurine

הנוער הבריטי עובר רדיקליזציה מהירה בתנועת המחאה נגד המדיניות של הממשלה שהחלה בנובמבר, ומשתכנע שהפוליטיקה הפרלמנטרית מתה. New Statesman מביא כתבת דיוקן מעניינת על קבוצת מהפכנים צעירים שהגיעו למסקנה שלדור שלנו אין עתיד וצריך לעשות משהו בעניין. את החליפות, שבאמצעותם הם נכנסים לאירועים של המפלגה השמרנית, מספק אחד החברים שהוא בן למשפחת אצולה מרוששת.  אגב, הם לא עושים סמים ולא סקס בשירותים

פייסבוק מחולל מהפכות? זה אולי מה שחושב יאיר לפיד, אבל התיאורטיקן האנטי-טכנולוגי יבגני מורוזוב טען בספר שיצא לפני כמה שבועות שהאינטרנט דווקא עוזר לשלטונות לבלום שינויים. לכאורה, המהפכה-שלא-היתה באיראן מלמדת שמהפכות טוויטר הן אפשריות, אבל למעשה היא מלמדת שמהפכות טוויטר נכשלות. ובינתיים, המהפכה במצרים משנה את התמונה. ואולי לא?

בעקבות הפופולאריות הגואה של דתות פגאניות במערב, שעליה כתבנו כבר לא פעם, מגיבה הכנסייה הקתולית בפעילות מוגברת של השתלמויות לגירוש שדים וכוחות אופל. במקביל, הבלוגוספירה הקתולית בארה"ב רותחת לאחר שמנהיגה של אחת התנועות נגד הפלות הודה שקיים יחסי מין עם אשה שבה הוא ביצע טקס לגירוש שדים

Rue89 החליט להקדיש פרויקט לשאלה: האם כריתת העורלה פוגעת בהנאה המינית? במרכז הפרויקט ניצב צעיר בשם מישל, שבגיל 22 עבר תאונה בזמן משגל ונאלץ לעבור מילה כפויה

ומה אפשר ללמוד מתוקידידס, ומגורלה של האימפריה הכאילו-דמוקרטית של אתונה בים התיכון, על המהפכות בתוניסיה ובמצרים?

המסתורין של שמעון אלמקור

את אימימסצ'ח שמעון אלמקור, מייסד "המפלגה הדתית-בשורתית-ישראל-ישמעאל", פגשתי רק פעם אחת. זה היה בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה. כשירדתי מהאוטובוס ליד השער ראיתי התקהלות קטנה ברחבת הכניסה. באמצע עמד איש נמוך, מבוגר, עם כיפה עגולה, שנראה, איך לומר זאת בעדינות, כמו עוץ לי גוץ לי. הוא נופף בהתלהבות באיזו חוברת וחילק אותה לסטודנטים. לקחתי אחת, ונדמה לי ששאלתי אותו כמה שאלות. החוברת הזאת היתה כמובן "הבÅחון" – העיתון שאלמקור היה המו"ל שלו והכותב העיקרי בו. למעשה, לא בדיוק ככה כותבים את השם, אבל מעבד תמלילים עברי רגיל לא מאפשר לכתוב בעָבָרית, הלשון שיצר אלמקור.

אני חושב ששמעון אלמקור מת. ככה הצלחתי להבין מחיפוש בגוגל. אם זה לא נכון, אני מתנצל מכל לבי ואשמח כמובן ליצור קשר. את הגיליון הבודד של "הבÅחון" שהיה בידיי איבדתי בשלב מסוים – אני חושב שהשארתי אותו במגירה באחד העיתונים המעטים שבהם עבדתי ושנסגרו בינתיים. כי כמה חודשים אחרי המפגש עם אלמקור חשבתי שאני צריך למצוא סיבה לראיין אותו. באותו זמן קרסה ההודנה הראשונה עם הפלסטינים, והמצב נראה מייאש למדיי. לכן הצעתי בדחילו ורחימו לעורך של "העיר" לפרסם כתבה על ארבעה פתרונות לא קונבנציונליים לסיטואציה הפוליטית, שיוצגו באופן הוגן ככל הניתן. היה שם את תוכנית אלמקור, את בולו'בולו, את "שומרי הגן" ואת "ברית הפועלים הסוציאליסטית להגנת המרקסיזם". אלמקור פתח את הכתבה, תחת כותרת המשנה: "תכנית מספר 1: להזדווג עם בני ישמעאל".

התמונות מתוך הסרט "הקונצנזוס הברברי", ארי ליבסקר

הייתי די נאיווי – לא ידעתי שאלה בדיוק הדברים שאף פעם לא יתפרסמו בעיתונות הממוסדת. ואכן, למרות שזאת היתה הכתבה הכי טובה שלי בתקופה ההיא, היא נדחתה ונדחתה עד שהעורך עזב והעיתון הפך לחינמון.

אבל לפחות ראיינתי אותו, והבנתי חלק מהאידיאולוגיה שלו. התקשרתי למספר שהופיע בעיתון. לכל אורך השיחה היה רעש רקע נורא על הקו ושנינו נאלצנו לצעוק, עד כדי כך ששתי העיתונאיות שחלקו איתי את החדר, ועסקו באותו זמן בעריכת "עכבר קפה", ביקשו ממני אחרי כחצי שעה להפסיק את השיחה ולהמשיך אותה בזמן אחר. אבל לא היה זמן אחר. אלמקור נעלם. בהמשך פגשתי מישהו אחר שסיפר לי שביקר בערך באותו זמן בביתו בדרום תל אביב. הוא זכר שאלמקור הציע להגיש שתייה, והוציא מהמקרר מיץ תפוזים שתאריך התפוגה שלו היה 1984. רק לא מזמן, התברר לי שהוא התראיין בסרט המעניין "הקונצנזוס הברברי" של ארי ליבסקר (משם גם לקוחות התמונות), על פרשה שעליה בכלל לא ידעתי – תביעת הנזיקין שהגיש אלמקור נגד הוריו ונגד המדינה על שחתכו את איבר המין שלו כשהיה תינוק.

בשלב מסוים בריאיון חשבתי שאלמקור הוא פשוט יהודי משיחי או נוצרי מסוג כלשהו. אבל זה לא נכון. קודם כל, הדת שיצר לעצמו כללה גם את הקוראן. וחוץ מזה, ההשקפות שלו היו בחלקן רחוקות מאוד מהנצרות. הוא היה אדם פתוח, מקורי באופן אבסולוטי ובכל זאת לא מטורף. זה מתבטא למשל בספר הבודד שהוא פירסם בתחילת שנות ה-60, "ניצוצות וניחוחות" (הוצאת "אור וחום"). זאת יצירה פואטית-פילוסופית, בסימנו של המוטו: "מהמוַֹחְלֵב יעלו ניצוצות וניחוחות, לאור ולחום, להיות טוב ויפה". מלבד השירים ההגותיים, כולל הספר גם שירי הקדשה – בין השאר ללאה גולדברג, למרטין בובר, לרינה שני, לבן-עמי שרפשטיין, ואפילו לטומי לפיד.

אני מביא את הריאיון כפי שכתבתי אותו אז, בסגנון שהיה מקובל במקומוני התקופה, כולל כמה חורים שמייצגים פרטים שהיו חסרים וקיוויתי לבדוק. כל זאת, בעיקר כדי שמשנתו של אלמקור בדבר "הדירקטורה של הפרופסריון" הקונסורטיזם, וההתמזגות עם הערבים ברוח האיסלאם תהיה זמינה למי שירצה לשאוב השראה מרעיונותיו.

אני מקווה מאוד שמישהו מהקוראים פגש את אלמקור, יודע עליו עוד משהו או שומר גיליון של "הבÅחון".

אני לא יודע מה זה אימימסצ'ח. לא הספקתי לשאול אותו. אני רואה רק שזה מופיע בצמוד לשמו בפסק הדין מאחת התביעות שלו נגד מדינת ישראל.

תכנית מספר 1: להזדווג עם בני ישמעאל

"בקרוב מאוד האפיפיור יעזוב את רומא ויעבור למקומו הטבעי, בירושלים. הזמנו אותו, ואנחנו מאמינים שתוך זמן קצר הוא יענה לבקשה. האפיפיור הוא כהן הראש של עם ישראל, כי עם ישראל הוא למעשה כל האנושות כולה. לכן אנחנו לא פוחדים משום בעיה דמוגרפית של להפוך למיעוט בארץ הזאת, כי עם ישראל הוא העם הגדול ביותר בעולם". כל כך פשוט? שמעון אלמקור סבור שכן. הפתרון לבעיות הקיומיות של מדינת ישראל ושל האנושות כולה מצוי בהישג יד, גם אם כולם חוץ ממנו חושבים אחרת. בגיל ##, הוא לא מתעצל להתרוצץ ברחבי הארץ, חבוש בכיפה גדולה, ולעשות נפשות לאיחוד האנושות. למען הגשמת הרעיון הוא אפילו הקים תנועה פוליטית, "המפלגה הדתית-בשורתית-ישראל-ישמעאל", שיש לו הכבוד לכהן כמזכ"ל שלה. למען הדיוק, מקפיד אלמקור לציין שהוא עומד גם בראש תנועה נוספת, בעלת עקרונות מנוגדים. "לתנועה השנייה קוראים 'תנועת התבונה', תנועה לגמרי מדעית חילונית, שמבוססת אך ורק על ממצאי המדע, התבונה והשכל. כיוון שהחוק אוסר על פעילות בשתי מפלגות, אני חבר יותר פעיל במפלגה הדתית בשורתית, שהיא בדיוק להפך: תנועה דתית אמיתית שמבוססת על התכתיבים של האלוהים המשותף לשלוש הדתות".

היקום הדתי-חברתי-פוליטי שברא אלמקור הוא כל כך מסובך ומוזר, שעל אף הביטחון המוחלט בו הוא מרצה את השקפותיו דרוש לא מעט זמן כדי לקלוט את המושגים הבסיסיים. העסק נהיה מבלבל עוד יותר כשלתמונה נכנס "הב Åחון", העיתון המחתרתי שמחלק אלמקור לכל מי שמוכן לקרוא. מאמר סטנדרטי בעיתון הסטנסיל הזה עשוי להתחיל במשפט המותח עד הקצה את יכולותיו של מעבד התמלילים הסטנדרטי, כמו "ĦƟƧƥƾƺȜ ȺȽɃɷʆʝʥʨ  ȽȽƟʆɷ ʨƺ£ȽƧ". מלים משונות כמו "ɷע, ɷע, ו ɷע" הופכות את הקריאה לבעייתית עוד יותר. "בעיתון שלנו יש ניצנים ראשונים של הלשון העָבָרית", הוא מסביר. "אנחנו מאמינים שבסופו של דבר יישאר בארץ הזאת רק עם אחד, עָבָרי, שיתקבל מהמיזוג של שני העמים: ישראל וישמעאל. אז אנחנו כבר יוצרים את הלשון שהעם הזה ידבר בה, בתור לשון חדשה שתכלול את כל המושגים של המדע והאמנות. כדי להעשיר את השפה הקמנו תקדמוניה (תחליף למילה אקדמיה) של הלשון העָבָרית. היינו צריכים להמציא רק 80 מילים חדשות לגמרי, שבאמצעות קידומות שונות יוצרות חצי מיליון מלים נוספות. השפה כבר קיימת. נשאר רק העניין של עשיית שלום וההיהפכות לעם אחד שיהיה אור לגויים".

 

השאלה איך עושים את זה.

"הפתרון האפשרי היחיד לסכסוך הוא ממש להתחתן, להזדווג עם בני ישמעאל. הקוראן עצמו מציג את הפתרון הזה. כאשר שתי חברות בעלות תרבות שונה נפגשות אלה עם אלה, התרבות יותר דינאמית תנצח. אין ספק שהתרבות העִבְרית היא יותר דינאמית, כך שלא איכפת לי שראש הממשלה של ישראל יהיה ממוצא מוסלמי, כי ישראל וישמעאל הם בעצם אותו דבר. אם נדע לפעול בצורה הזאת תוך עשר-עשרים שנים יהיה שלום על הארץ".

אבל מה הקשר בין מיזוג אתני לבין שינוי פונטי של הכתב העִבְרי? ההסבר טמון בביוגרפיה של אלמקור, שנולד בפולין, גדל בצ'ילה ועלה לארץ בשנת 50. "לאחר שחייתי כאן 14 שנים הגעתי למסקנה המאוד עצובה שמדינת ישראל לא תוכל להחזיק מעמד מול האויב הגדול של הערבים. היו אז בעיות מאוד גדולות עם נאצר במצרים. ביום שבו מלאו לי 33 שנים נאצר טען שהוא יהרוס את מדינת ישראל על ידי שליחת טילים. החלטתי להישאר בבית ולהקדיש את עצמי לחיפוש הפתרון המתאים. לקחתי את התורה והתחלתי ללמוד אותה מההתחלה, עד שהגעתי לפסוק שלא הבנתי עד הסוף. זה היה פסוק 32-33 בפרק ל"ב בספר בראשית: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה".

 

מה הבעיה עם הפסוק הזה?

"גיד הנשה הוא ביטוי מליצי לאיבר המין של הגבר. אבל החלק החריף הוא שהיום הניקוד אומר: לא יאכלו, אבל צריך לומר לא יאAכלו את גיד הנשה, כמו הסנה שלא אוכל, כלומר לא יסירו אותו. באותו רגע התבהר לי הפסוק שלא היה מובן לי, ראיתי שהפסוק מדבר על כך שאלוהים ביטל את הברית מילה. התחלתי לחשוב שלמעשה מה שמבדיל אותנו מהערבים – הרי יש לנו לשון מאוד דומה ואותו אל – הוא שהערבים עושים ברית מילה בגיל 13. לכן הבנתי שרק אם עניין ברית המלה יבוטל אפשר יהיה לצרף את כל הגויים לעם ישראל, דת ישראל תחזור אל-מקור, ותוכל להיות אור לגויים ולהפוך את האנושות לעם אחד. אז גם שיניתי את שם המשפחה שלי, שהיה שם פולני טיפוסי, לשם אלמקור. אבל הבנתי גם שדרוש שינוי גראפי של העברית, כיוון שיש בתורה פסוקים שאי אפשר להבין אותם כי הניקוד שם הוא לא ברור. בעניין הביטול של הברית מילה ההודעה קיימת בתורה, אבל לא מבינים אותה בגלל טעות בניקוד. ישו כבר אמר שהרבנים הוסיפו לתורה כל מיני דברים שהרחיקו ממנה את העם".

 

אז בעצם אתה נוצרי.

"אנחנו מאמינים שהתורה היא אך ורק שלושת ספרי הקודש: התנ"ך, הברית החדשה וקוראן. אין סתירות פנימיות בין שלושת הספרים, וגם אם יש, הקוראן עצמו אומר שבמקרה שיש סתירה בין כמה ספרים, כל הפסוקים המתנגדים אלה לאלה מתבטלים, כך שלא צריכה להיות בעיה".

 

יש לך פתרונות גם בתחום הכלכלי?

אנחנו מאמינים בשיטה פוליטית חדשה על בסיס התלמודים של ישו, שמדבר על הקמת מלכות שמיים. מלכות שמיים בנויה על שיטה סוציו אקונומית שנקראת קונסורטיזם. זאת  דרך חדשה לארגן את החברה על ידי שותפות בין החזקים והחלשים. הקונסורטיזם שומר על הביטוי העצמי של כל אינדיבידום, ויחד עם זה מאפשר גם לעשות שותפות בין אדם לאדם. כל דבר כלכלי מבוסס על רעיון, מימון ועמל. איש שהמציא המצאה גדולה אבל אין לו כסף יכול לשתף פעולה עם אדם שיש לו ממון, ועם אדם שאין לו הרבה שכל וממון אבל יש לו כוח. הרווחים מתחלקים לא באופן שוויוני אלא על פי מידת התבונה שיש לכל אדם. פועל פשוט לא צריך להרוויח כמו מהנדס. כל רצון שהוא ירוויח כמו המהנדס גורם לכל הבעיות הגדולות. זה סוד הכישלון של הקומוניזם, שמאמין בשוויון בין כל המעמדות. לכן אנחנו לא תנועה עממית, אלא יותר אריסטוקרטית. אנחנו מאמינים שהחברה צריכה להיות מונהגת על ידי בעלי מנת תבונה יותר גבוהה. אם המרכסיזם מדבר על דיקטטורה של הפרולטריון, אנחנו מדברים על דירקטורה של הפרופסריון, כלומר של אנשים עם מקצוע מיוחד, למשל סופרים ומשוררים כמוני. לאנשים היותר פשוטים לא אכפת משלטון אם רק יש להם מספיק ממון".

 

אפשר לשאול כמה אנשים אתם?

כיוון שלמעשה רק התחלנו, והעקרונות די חדשים, אני מודה שהכמות אצלנו לא גדולה – בין 200 ל-300 נפשות. אבל בשנים הקרובות אנחנו מתכוונים לצאת לציבור, וכשיהיה פה יותר רע האנשים יהיו יותר מוכנים לקבל את העקרונות שלנו".

נתזים (14): יולאמו המספרות!

בעידן של קטסטרופות נפט ושינוי אקלים, האנושות צריכה לקחת את הסיכון ולאפשר למדענים לשנות את חוקי הטבע – אחרת אנחנו אבודים, טוען פיטר סינגר.

מקצוע התיאולוגיה האיסלאמית הופך ללהיט בגרמניה,  ומסלולים נפתחים בזה אחר זה באוניברסיטאות. בקרוב: מסלול משולב לתיאולוגיה איסלאמית ותיאוריה קווירית.

"נגיד שאנחנו מבקשים ממישהו להניח זר פרחים, לצורך העניין, על תמונה של האדון קרישנה. אסור לנו להגיד לו: 'שים את הפרחים על התמונה של האדון קרישנה', אלא 'שים את הפרחים על הצוואר של האדון קרישנה'". מדור הלייפסטייל והרוחניות של The Hindu מסביר בכתבה מעניינת על עבודת אלילים בת זמננו, הלכה למעשה.

וגם: אלבום חדש של מזמורים סיקיים מציג את ההיסטוריה של הדת.

מחקר: כיצד הפכה מילת גברים לפרוצדורה מקובלת בארה"ב ולסממן של זהות ואזרחות אמריקאית. וכיצד ניו זילנד, שבה המילה היתה פופולרית כמעט יותר מכל מדינה אחרת, הפסיקו לפחוד מהעורלה שלהם.

מאמרה של ליאת קוזמא מתאר את ביקורו של חלוץ ההומוסקסואליות מגנוס הירשפלד בתל אביב ובבית אלפא ב-1931.

ועוד מחקר מוח מרתק, הפעם: איזה אזור במוח מופעל כשהוגים מלה בפרסית?

האם ידעתם שהיוונים העתיקים לא ידעו מזה צבע כחול? הבלשן הישראלו-בריטי גיא דויטשר מסביר מה זה אומר.

אמירה נואירה, ראש המחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטת אלכסנדריה, בפרק יפה מהממואר שלה המתאר את החיים האינטלקטואליים באוניברסיטאות המצריות מאז 67'.

האוסטרלים הם מצרכני המריחואנה הכבדים בעולם, ועישון גראס הוא סוג של סמן זהות מקומי. אז למה החוקים נגד אחזקת סמים קלים עדיין כל כך נוקשים, שואל דה אייג'?

ובינתיים, אוסטרליה חווה גל של אלימות גזענית. גאוטם גופטה, מייסד פדרציית הסטודנטים ההודים באוסטרליה מתראיין ל"דה אייג'" ומזהיר מפני הסכנה.

הגרדיאן בפרויקט מיוחד: מי הכופר החביב עליך?

מפלגת השמאל השוודית דורשת להלאים את המספרות במדינה, או לפחות להעסיק ספרים כפונקציונרים מטעם העירייה, מדוח הלוקל.

וגם: הפופולאריות של הצבא בשוודיה נמוכה מתמיד, וכוחות הביטחון יצאו בקמפיין גיוס בסגנון "מת לחיות". המבקרים טוענים שחיי הצבא השוודי מתוארים בפרסומות באידיאליזציה מטעה, ומוחים על הבזבוז של 25 מילון קרונות.

גם לגרמניה יש מין שמאל לאומי (זה נשמע עוד פחות טוב מאשר כאן): פוליטיקאי מהירוקים מנסה להמציא קונספט של "פטריוטיזם שמאלי".

אחרי כמה עשורים בשטח, הגיע הזמן  שגם הניאו-שמרנות תהפוך למיתוס.  ספר חדש מגולל את ההיסטוריה של הניאו-שמרנות, התנועה האינטלקטואלית המשפיעה ביותר באמריקה (ובישראל). זאת ההזדמנות היחידה לקרוא ספר על אינטלקטואלים שאותם אפשר לפגוש בעמוד  הראשון של ידיעות ומעריב. במוקד נמצאות כל המפלצות הגדולות מהחיים שכולנו אוהבים: פול וולפוביץ', נורמן פודהורץ, נתן גלייזר, ארווינג קריסטול, אליוט אברמס. תודו שהם סקסיים!

ולמי שזה לא מספיק: עוד לפחות שלושה ספרים על נורמן פודהורץ.

אדריאנה קמפ מגדירה את "הדור השני החדש" של המהגרים בישראל: ילדי מהגרי עבודה ובנים לעולים לא יהודים.

מחקר: מי משתתף בתוכניות המופרטות למנהלים באוניברסיטאות, ואיך זה משפיע על מעמדו של התואר האקדמי בישראל?

אפשר להירגע: החוג לפילוסופיה של מידלסקס לא ייסגר, אלא יעבור לאוניברסיטת קינגסטון.

"מבחינתנו זה היה סוף העולם או עולם חדש בשביל נשים": ספר חדש על גיבורות הפמיניזם המוקדם של התקופה הוויקטוריאנית.

מרטין טיילור, לשעבר יועץ של טוני בלייר, פירסם ספר שקורא להתחיל מחדש מהפכת נאורות בסגנון המאה ה-18. חבל שהבוס שלו הצטרף לכנסייה הקתולית.

ולמי שרוצה לקחת הפסקה מנתזים ומחפש  אלטרנטיווה: הבלוג החדש "כיכר המיואשים" מגיש את "דר שפיגל השבוע". ויש גם סקירה משעשעת על גלן בק והמשט.