הקדוש של היונים: רשמי נסיעה להודו (חלק ג' ואחרון)

לחלק הראשון

לחלק השני

שימלה. גבר הולך לבדו ברחובה של עיר. הוא גבוה, הוא רזה, הוא בהיר. הוא לא מכאן. מבוגר מספיק כדי להיות נשוי (לפחות אם היה מכאן), אבל הוא הולך לבדו.

בבוקר ניגש אליו גבר אחר, שיערו מקליש (וכרס קטנה), ולוחץ את ידו. הוא שואל: מאיפה אתה? ישראל. אתה נשוי? לא. בן כמה? 29. למה לא נשוי, לא אוהב (don't like)? מה לא אוהב? אשת איש (wife). לא, אני לא אוהב. לחיצת היד משתהה. יש חברה? כן. מתחתנים? לא. למה, לא אוהב? לא, לא אוהב. אוהב חברים (friends)? כן. רוצה לבוא? לאן לבוא? אתי. לא. למה, לא אוהב?

ושוב לפנות ערב. אני שוב יושב על ספסל (אחר) ואוכל עוגת קרם (כמה נדירים הספסלים בהודו הלא–שימלתית, גם עוגות הקרם). גבר גוצי בעניבה מתיישב לצדי. אתה נשוי? לא. בן כמה? 29. שנה פחות ממני, הוא אומר, ומחבק לי את הכתף. הוא עוטף אותי יותר ויותר ושואל שאלות של יום יום, אך גם: אתה מאושר? (על כל תשובה שלי הוא נותן מייד את התשובה שלו: הוא עובד במשרד עורכי דין, נשוי, "רק חצי מאושר"). מחוות גופניות של ידידות בין גברים, כאלה הנפוצות למדי בהודו. אבל אני איני מכאן, והיתה במגע איזו אינטנסיביות. עוגת הקרם נגמרה.

אני קם. אתה תבוא מחר? שיקרתי: אולי. אז ניפגש! (הוא אמר את זה בעליצות. בכלל היה בו משהו ילדי).

גברים בקינור (תצלום: אפרת אבן צור)

לפני שנות אלף בקיבוץ. ראיתי אותם ביום הראשון בעמק קינור, בסרהאן. חולצות גזורות, מהקיבוץ או התנועה, מה שנקרא "חבר'ה איכותיים". חשבתי לעצמי שזה מוזר: הרי אלה מסוג האנשים שגדלתי איתם, אבל עכשיו אני מבוגר מהם בכמעט עשר שנים. אמרתי "שלום" והמשכתי ללכת.

אחר כך, במסעדה של המקדש, הם מעשנים ג'וינט. אני מצטרף. שתי בנות, שני בנים (אבל הם לא "ביחד"). שתיהן מקיבוצים בדרום (ושניהם מקיבוצים בצפון), אבל עכשיו המשפחות שלהן גרות בלהבים. לאחת קוראים יובל. בשנה וחצי האחרונות היא גרה בתל אביב וממלצרת. היא יפה וחמודה להפליא, ראשה כגלגל החמה. אפילו הדיעות שלהם "נכונות": אנדי נכנס להביא לי את הספר שלו. כשהוא יוצא אני סיפרתי שאנדי הוא "סופר אנטי ישראלי מקליפורניה". יובל שואלת: איך אפשר להיות לא אנטי ישראלי היום?

אבל אז, יומיים אחרי, יובל חשבה שהיא איבדה את הדרכון. הצטרפתי אליה ואל טל, חברתה מלהבים, בביקור הנדרש בתחנת המשטרה. כמו תמיד בנסיבות שכאלה, השיחה התנהלה ביניהן ולא בינן לבין השוטר. טל: "תגידי, את הבנת למה הוא מתכוון?". היא לא חשבה להקדיש לו עוד רגע, לבקש שיפרש. וגם: "זה מתנהל פה כמו לפני חמישים שנה". וגם צוחקים, כל הזמן צוחקים, בלי לחשוב אם השוטרים חושבים שצוחקים עליהם. תחושת הזרות האופפת את המבקר בארצות רחוקות – הענווה, הצדדיות, התשוקה למבט ולשיחה — זרה להן לחלוטין. הן בעלות הבית. ההודים משחקים לפניהן.

וכך יצא שההודי הזה – היושב לבטח על אדמתו, אלפי שנות תרבות מאחוריו, גנדי, טאגור, נהרו, בודהא – הופך פתאום לעוד ילד חוץ. אחרי הכל, הוא באמת נראה כאילו ההורים שלו תקועים באיזו מעברה. הוא שחור מאוד ולא מדבר עברית כמו שצריך. בערבי שישי הוא ודאי הולך עם חברים לסרטים הודיים, במקום לרקוד "הורה ממטרה" ברחבה של חדר האוכל. חבל שבטמטומו הוא מתקשה להבין שצוחקים עליו.

ואולי שנאתי אותם במיוחד כי גם לי היה קל כל כך להצטרף באותו הרגע לקיבוץ. כשכולם צחקו גם אני צחקתי. ההודי הזה באמת נראה מצחיק לנוכח צחוקם, צחוקנו.

צי הסוחר. באוטובוס לכפר קלפה, גם הוא בקינור, פגשתי את ארג'ון, סטודנט בקולג'. מה אתה לומד? "arts: היסטוריה, ספרות, פוליטיקה". אני נרגש. ארג'ון הוא תלמיד מדעי הרוח הראשון שאני פוגש בהודו. ואכן, נראה שהוא וחברו ללימודים, יליד מנאלי, היו משתלבים היטב בקפיטריה בגילמן: הם עוקבים אחר צו האופנה משימלה, אבל עם תוספת מבורכת של שיק כפרי.

בניגוד לחברים מהפקולטה למדעי הרוח בתל אביב, ארג'ון לא חולם לעשות לקטורה ל"בבל", ואפילו לא להיות עורך זוטר בוואלה. ארג'ון מתכנן להיות מלח בצי הסוחר. אין ספק שמדובר בבחירה מרגשת יותר, ודאי עם יותר ביטחון כלכלי. אני שואל: למה להיות מלח? "אני רוצה להיות חופשי" (החבר ממנאלי צוחק). "איזה ערי נמל יש לכם?" חיפה, אשדוד ואילת. "ואיך הבנות?" (שוב החבר צוחק). אני מספר לו שחיפה מפורסמת בבנותיה, כולל כמה מלכות יופי ואפילו מיס יוניברס אחת. המלצתי לו לבקר ברחוב פנורמה.

שיר כאב. בכפר קלפה, אל מול הקינור קאיילש המושלג, פגשתי את יוגב ושיר אל. יוגב חסך המון כסף בשביל הטיול. הוא עבד כבודק ב"מעברים הפנימיים". המעברים על הקו הירוק? יוגב נראה מבובל משהו: "המעברים בין איו"ש לישראל". ואז: "כן, כן, הקו הירוק" (שנהב צדק. הקו נמחק).

השכם בבוקר יצאה ההסעה מנתיבות אל מעבר תרקומיא. בשבוע הוא עבד שש משמרות, חלקן בנות 12 שעות, 27 שח לשעה. זה טוב שאין שם חיילים אלא חברה פרטית, הוא אומר, כי החיילים עייפים ולפעמים "מתנהגים לא יפה" ו"הערבים מתעצבנים בקלות". "הערבים–הישראלים עלולים אפילו לכעוס על המדינה. וזה עושה בעיות".

יוגב מנתיבות, שיר אל מבאר שבע. שניהם ממשפחות דתיות, אבל יחד עם כל החברים שלהם, הם "עזבו". יוגב רצה לעבור לבית ספר חילוני כבר בגיל 17, אבל לא היה כזה בנתיבות – רק את התיכון של הקיבוצים, בשער הנגב. הוא העדיף לנשור והלך לעבוד, ועכשיו הוא רוצה להיות הנדסאי כימיה.

שיר אל "מתה על הדרום", יוגב פחות משוכנע. אין פה עבודה. מזל שבקרוב תהיה "הרכבת המהירה". עם הלימודים ההורים לא יוכלו לעזור. יוגב יחזור לעבוד במעברים, שיר אל תמלצר ב"ביג".

מהחדר של יוגב ושיר אל בוקע "תיכנסי כבר לאוטו וניסע" ואז: "שיר כאב". אני רוצה לשאול את יוגב: "מתי התחלת לאהוב את מאיר אריאל?" (מתי הפכת לקצת אשכנזי? מזל שיש צבא). השיחה הזו, אי שם בכפר קלפה, מוקפת במעגל צפוף של ערבים עם נרגילה.

נוכח הקינור קאיילש (הכפר קלפה, עמק קינור)

הברהמין האחרון או הנוצרי הראשון. קרישן אסף אותי מאחת המסעדות בקלפה ולקח אותי לבית הוריו, בקצה הכפר. שתינו תה בחדרו והוא סיפר לי שהוא מרגיש שישו סובל בשבילו. ההורים הברהמינים, מסתבר, אינם מתרגשים. אני מניח שישו אינו שונה מעשרות אלהויות אחרות. עוד אחד, פחות אחד.

קרישן עושה דוקטורט ב-culture בשימלה, ב"אוניברסיטת הימצ'ל פראדש". לא הבנתי מה בדיוק הוא חוקר (משהו על התרבות ההודית, והתגנבה גם המלה "פמיניזם"), אבל נראה שהוא די מגויס לעניין. הוא חושב שהתרבות ההודית הפכה "חומרנית מדי", ונשבע לתרום חלק מהכנסתו לעניים. כבר עכשיו משפחתו תורמת להם עגבניות ומלפפונים. עד אז, קרישן מתעורר בבוקר עושה תרגילי נשימה במשך שעה וחצי. לאחר מכן הוא קורא ספרי דת (הוודות, הברית החדשה, הברית הישנה). הוא גם "מאוד מתרגש" משייקספיר, קיטס וורדסוורת', ואפילו מרוסו ומאריסטו.

דווקא קרישן הנאיבי והרגשן היה מתקשה להשתלב בגילמן. הוא יצא שנה וחצי עם בחורה, סטודנטית לתואר שני באנגלית. שניהם הקפידו על "קדושה". הם רק ישבו ודיברו כל הזמן. למה? בגלל ישו? "זה מה שהרגשתי בלב". לבסוף הם נאלצו להיפרד. אביה התנגד לחתונה כי הם מקאסטה נמוכה יותר, והוא חשב שהבדלי הקאסטה יסבכו לזוג הצעיר את החיים.

מה אני? רוקח זוטר – רענן מהפוג'ה של הבוקר – שאל אותי: מאיפה אתה? ישראל. ומה אתה? (what are you) אני חילוני. כן, אבל מה אתה? נאלצתי להגיד יהודי. אני יהודי.

הוא היה נבוך קצת. הוא שאל: זה כמו נוצרי? זה דומה. אז אתם מתפללים לישו? לא. אז למי אתם מתפללים? לאלוהים. ומה השם שלו? שתיקה קלה (תמיד חיבבתי את הטאבו על השם המפורש).

לבסוף אמרתי לו את השם, בלחש, אבל הזהרתי אותו שאסור לחזור עליו. נראה היה שהוא לוקח את זה הרבה יותר ברצינות ממני.

באגסו. מה יש בכפר באגסו (הקולוניה הישראלית במעלה ההר מדהרמסאלה)? הרבה תרמילאים ובתי קפה ושלטים בעברית עם כיוונים ושמות מקומות ומספרים רבים. ואף לא לב אחד פועם אדום.

כנראה זה רק אני. באתי "לנוח", אבל לא הפסקתי להלך מעלה ומטה על המדרון, מחפש ולא מוצא.

מצאתי רק את מרצ'לו הקרואטי. "לא מסטרויאני", הוא מדגיש, "פשוט מרצ'לו". הוא גר פה שישה חודשים בשנה, ועוד שישה חודשים בגואה החמה שבדרום. כך זה קורה כבר עשר שנים. ואיתו יש גם את דאמיין גבריאל קטן, אזרח ישראל עם מבטא ארגנטינאי כבד. הם ישנים יחד על אותה מיטה, מתחת לאותה כילה, בחדר של 60 רופי ללילה (כחמישה שקלים).

אבל מרצ'לו דובר 12 שפות. למה? "כדי לזיין נשים מכל הארצות". זו הדרך ל"שלום עולמי". גם הוא נפל בקסמו של אושו, אבל הוא כבר עולה על המורה. הלב שלו פתוח ב-70% (אדם זקוק ל-40% פתיחה כדי להיות אדם ולא חיה). הלב שלי, למשל, פתוח ב-12%, אבל מרצ'לו טוען שמאז שאני מדבר איתו (בשעה האחרונה), הרווחתי לפחות חמישה אחוזים של פתחון לב.

יש לו קיצבת פרישה קטנה, ממנה הוא ודאמיין אוכלים (קצת) ושותים. סבא שלו, לטענתו, הוריש לו שבעה מיליון אירו. הוא היה שר בכיר (ומשורר) בממשלתו של מרשל טיטו. אז בקיץ הקרוב הוא ודאמיין יעברו לווילה בסנטה מוניקה, קליפורניה. נמאס לו מהודו, גם לדאמיין נמאס.

לה קורבוזייה. ג'ווארהלאל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, אמר שצ'נדיגאר היא "מכה על הראש", "ואם יש משהו שהודו צריכה זה מכה על הראש, כזו שגורמת לך לחשוב".

היא קרמה עור וגידים אחרי שלאהור, הבירה ההיסטורית של מדינת המחוז פונג'אב, עברה ב-47' לצד הפקיסטאני. פונג'אב ההודית היתה צריכה בירה חדשה, ושני אדריכלים אמריקאים התגייסו למשימה.

במוזיאון הארכיטקטורה הקטן יש ציטוטים שלהם על הקיר. שיעשע אותי הציטוט הבא, של אלברט מאייר: "איננו מנסים לבטא את עצמנו, אלא לפתח את העיר כפי שהודים מודרנים ובטוחים–בעצמם היו מתכננים – לו היתה כזו קבוצה".

אבל עמיתו של מאייר מת פתאום, ומאייר נאלץ לוותר. שני פקידים בכירים הודים נשלחו לאירופה, וביקרו בלונדון, פאריס, אמסטרדם וז'נווה (כמה ברור היה פעם מהי התרבות ואיפה בדיוק היא נמצאת). הם הוסמכו להחליט לבדם מי האיש שיתכנן עיר למיליון תושבים. על הקיר יש מכתבי המלצה ובקשה לפגישה מכל כנפות הציביליזציה, או מה שנותר ממנה אחרי המלחמה. אחד פרופסור פרוסט מפאריס ממליץ על לה קורבוזייה, "אדריכל ששמו יוצא לפניו". ההמלצה התקבלה.

בית המשפט העליון של פונג'אב (לה קורבוזייה, 1956)

צ'נדיגאר. הלונלי פלאנט רומז לי שאני אמור לא לאהוב את צ'נדיגאר (העיצוב, כתוב שם, rather soulless), אבל אולי גם בשל כך אני אוהב אותה. נראה שהיא טובה לתושביה, לפחות לאלה מהם שחיים בשכונות האחידות, המלבניות, שלה קורבוזייה עיצב במידת אדם – תמיד עם שטח ירוק וספסלים במרכזן ובניין בית הספר. אבל מלבדם יש עוד אלפים רבים שחיים ב"קולוניות", בפחונים ואוהלים נוטים ליפול.

אני לא יודע אם צ'נדיגאר גורמת לי לחשוב, אבל היא ודאי מאפשרת לי לנוח בצל האילנות, על הספספלים הפזורים לאורך השדרה. אחרי ביקור באמריצאר הכאוטית, זה הרגיש כמו חסד.

לה קורבוזייה: "הקו העקום הוא הרסני, קשה ומסוכן". אבל את המונוטוניות הנעימה של לה קורבוזייה שוברים דוכני המזון וההמונים הנעים בתזזית ממקום למקום. אני לא יודע אם זה חלק מהתוכנית, אבל האנשים שחיים בעיר הזו מאזנים את הקו הישר בהרבה קווים עקומים. ביחד הם יוצרים יופי.

נרינדין. גם נרינדין ניגש אליי במרכזה של עיר, כאשר היה כמעט חושך. הוא אמר לי: "אני מאמין בביסקסואליות" (I believe in bisexuality).

הוא בן 18, בן יחיד, והוריו חיים הרחק מכאן. לאביו יש 22 אקרים של אדמה פורייה במישורים הלוהטים של פונג'אב, אבל הוא שלח את בנו לקבל חינוך בצ'נדיגאר, הידועה באיכות החינוך הציבורי שלה.

הוא לומד בבית הספר התיכון ברובע מספר 22, במגמה הביולוגית. כעת הוא מתכונן לבחינות הכניסה לשירות הציבורי הגבוה של הודו. למה? כי זה נותן הכנסה טובה. וגם: "אני רוצה לשרת את המדינה שלי". זו לא בחינה אחת אלא סדרה של בחינות. לקראת הבחינה הראשונה צריך ללמוד ספר ארוך, 500 עמודים, עם חוקי ניוטון, מבנה התא, אירועי המאה ה-19, ושני שירים של רבינדרנאת טאגור. מה צריך ללמוד לבחינה האחרונה, עוד שנה? "הכל". הכל? "כן, הכל, המון המון ספרים".

אמרתי לו שהוא צריך ללמוד קשה והרבה, כי כביסקסואל עדיף שיגור בעיר הגדולה. אבל נרינדין רוצה להתחתן בנישואים מוסדרים עם מישהי מהקאסטה שלו – קאסטה של בעלי אדמות חקלאים בפונג'אב. למה? "היא מבינה איך אני חושב, את התרבות שלי".

סבא של נרינדין נסע לאמריקה לעבוד אבל שם "רצחו אותו כנופייה של כושים". חשבתי על הסבא הזה, מהלך בארץ לא נודעת בשנות השישים. אנשים שחורים הורגים אנשים שחורים אחרים, נאבקים על אותם פירורים מהשולחן. אולי הודות לפירורים הללו, שהספיק לשלוח מדי חודש לכפר הפונג'אבי, נרכשו עוד כמה אקרים של אדמה – אולי בזכותם נכדו לומד כעת בצ'נדיגאר ומאמין בביסקסואליות.

נרינדין שמח לשמוע אני מישראל. דוד שלו, ש"עובד גם במשרד", ביקר אצלנו וסיפר לו שבישראל "כל אחד הוא חייל". הוא שואל: אתה חייל? לאֿ. הצטערתי לאכזב אותו.

דלהי (תצלום: אפרת אבן צור)

הדאלית הראשון שלי. מסביב למסגד הגדול בדלהי העתיקה המשוגעים עדיין קדושים. אדם אחד חסר רגליים צועק צלילים חסרי פשר והאנשים מביטים בו קרועי עיניים, נכנעים. גם המוסלמים של הודו רוצים את האלים שלהם קרוב.

וגם אדם עם רגל ארוכה הרבה יותר מדי, כולל רגלו של תאום אינטימי שמת מזמן, כנראה עוד לפני שנולד. הוא נע על המדרכה הזו הלוך ושוב, על ידיו. אולי הוא נולד כאן, ודאי ימות כאן – עוד שנה או עשרים שנה או מחר.

העיר היא כפי שזכרתי אותה – חמה וקשה ומאובכת. היציאה לרחוב היא מלחמה מתמדת – במכונות הנעות על הכבישים ובבני האדם הנחושים לעשות, גם הלילה, חיים, מקום.

את ראווי פגשתי באחוריים האפלים של רחוב מסחרי נוצץ למדי. ביקשתי לשתות תה בדוכן של הפועלים והוא הזמין אותי לשבת לצדו. הוא בן 16, ודובר אנגלית טובה שלמד ברחוב. כמו כרבע מאוכלוסיית הודו, ראווי הוא דאלית — מה שכונה פעם "הטמאים", ועורו שחור מאוד. בידיו הקטנות הוא מכין מחרוזות פלסטיק זולות ומוכר אותן לתיירים בעשרים רופי האחת. בכל חודש הוא שולח לאמו — החיה ברג'סטאן עם ארבע אחיותיו — 3,000 רופי (כ-250 שח). ואבא שלך? מה עם אבא שלך? ראווי מהסס. "אבא מת" (חשוב כמת?). ואבא גם שתה ועישן ("עישון זה רע", ראווי נוזף בי).

סוף דבר. וביום האחרון ממש נסעתי באחת הריקשות. הנהג עצר באמצע צומת, וכבר חשבתי לעצמי ששוב זוממים לקחת אותי לחנות תיירים כזו או אחרת. אבל אז הוא הרים שקית זרעונים מבין רגליו ושפך אותה על האי-תנועה.

היונים המו וביקשו אל המזון. והיה באי-תנועה, ראיתי, גם מזון מאתמול או משלשום. האם הריקשאי הנמרץ, שערו משוח בחינה, הוא הקדוש של היונים, צדיק נסתר? או שמא גם ריקשאים אחרים עוצרים לפעמים באמצע הצומת הזה, ומבקשים אלוהים ויונים?

אז היתה קדושה בהפסקת ההשתנה, וגם באי-תנועה. כמו בטקס העתיק ההוא, בדרך לגנגוטרי, גם הפעם לא הבנתי את המלים או את המעשים. אבל אהבתי את מי שדברו אותן (אהבתו השטחית של האורח לרגע).

והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו

כשהמראנו מבן גוריון במטוס של חברת התעופה המלכותית, הנוסעת לצדי קראה את "11 דקות", ספרו של פאולו קאולו. קוראים לה תום, "תל אביבית מלידה". להודו היא נוסעת בפעם הרביעית, אחרי שנכשלה בבחינות הלשכה, ולפני מועד הבחינות של הסתיו. שאלתי למה מחשב? היא אמרה שהיא כותבת "ביוגרפיה או רומאן", היא עוד לא החליטה, על חייה הסוערים עד כה (היא בת 27). מקור ההשראה שלה הוא "סיפור על אהבה וחושך". "ספר מדהים", היא אמרה.
בהודו היא תשהה חודשיים, והיא תתחיל את הטיול בקאסול (מושבת הסטלנים המרכזית בעמק פרוותי) – היא לא יכולה אחרת. "אני חייבת את קאסול, אני כבר חודש חולמת על קאסול". שם גם תישאר כנראה רוב הטיול, עם גיחה קצרה לבאגסו, סמוך לדרמסהלה. שאלתי: יצא לך להיות בעמק קינור או בעמק ספיטי? לא. היו אנשים שהלכו ל"כפרים", אבל לי לא היה כוח.

המלה הזו, "הכפרים", חזרה כמה וכמה פעמים. תמיד יש את המקום שבו תום נמצאת או היתה, ויש את "הכפרים" – כל מה שנמצא ברדיוס של  יותר מחצי קילומטר מקצה הג'וינט שלה. ובכלל, היא לא יודעת דבר וחצי דבר על המדינה שהיא נוסעת אליה."תיזהר מההודים, יש אצלם הרבה גנבים". חשבתי לעצמי: הבחורה הזו אמיתית או קריקטורה? ואולי אני המוזר פה? הרי ככה הם חיים גם כאן (כלומר שם, אצלכם), בתוך רדיוס של כמה קילומטרים מ"הכפרים".

היא מצטערת שהיא לא למדה פילוסופיה, כי "זה מה שאני עושה כל היום, מתפלספת וחופרת", אבל אבא רצה משפטים.
את ההפסקה בעמאן נאלצתי לבלות איתה ועם הסוכריות שאמא שלה שלחה איתה. הרגשתי איך זה מתחיל לסגור עליי – אני הופך פיון חסר חשיבות, נאלץ לחזות במלים ובמחוות הגנריות הללו, שמישות לכל דיכפין, ואיני יכול לברוח. מה הם יגידו?

למזלי רווח לי כשהמטוס המריא מעמאן. במושב מצדי השני התיישב אחד, דוקטורנט למחשבת ישראל, "חובב סיקים" כהגדרתו, שנוסע לסיים את כתיבת הדוקטורט באמריצר. בין היבשושיות המלומדת שלו והסתמיות ההולמת שלה, הרגשתי ששוב יש לי תפקיד בעולם. אילולא אני השיחה היתה גוועת.

.

דלהי. בחמש בבוקר המונית הנחיתה אותי ב"מיין בזאר" של פרהגאנג'. העיר היתה חמה ומאובקת והערפיח דבק בעור. הפרות רבצו בנחת והכלבים שוטטו בזנבות מקופלים. הרגשתי שאני חייב להימלט ורכשתי בסוכנות מפוקפקת כרטיס אוטובוס לרישיקש, במחיר מופקע (כל כך מופקע שאני מתבייש לספר – אם כי סביר שבזבזתם יותר על ארוחת הצהריים האחרונה שלכם).

עד מועד הנסיעה הילכתי בסמטאות הבזאר. בין דוכן לדוכן, בזווית העין, הבחנתי בכוכים כוכים בהם ישנים אנשים בשעות הלילה. התביישתי לנעוץ מבטים אבל העין לכדה צלמיות של אלים, בני אדם לרוב והרבה בדים בכל הצבעים. יכולתי רק לדמיין כמה חם בפנים, אם כל כך חם בחוץ. שלושה או ארבעה בחדר, אפילו שישה. וחלונות אין ומסביב רק עוול ושריפה.
ובכל זאת, עם בוקר הם הגיחו מהכוכים – רחוצים ונקיים וטובי לבב. רציתי לבכות על ההודים הללו, או על העולם. אני חושב שזה היה קתרזיס של אחרי הטיסה.

פוליטיקה 1. באוטובוס לרישיקש ישב מאחוריי כהן דת הינדי – עד כמה שהצלחתי להבין – או לפחות אחד שעורך טקסי נישואים. הרבה מלים נשפכו על הצורך להתמודד בחו"ל עם שונאי ומבקרי ישראל. מעט מדי נכתב על הטירדה האמיתית – תומכי ישראל מושבעים. כששמע שאני מישראל, הכהן הגיב בהערצה. ישראל חזקה, הוא אמר, הודו חלשה. הודו גדולה וחלשה, ישראל קטנה וחזקה. אתם יודעים איך לטפל במוסלמים. מלמלתי משהו על זה שאנו חיים עם מוסלמים וצריך ללמוד לחיות בשלום. אבל יש מוסלמים טרוריסטים, הוא אמר. אמרתי: יש מוסלמים טובים ומוסלמים רעים, כמו שיש הינדים טובים והינדים רעים.

"לא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אבל כל הטרוריסטים הם מוסלמים", הוא קבע, כל כך מרוצה מהמשפט הסימטרי שיצא לו, עם הניחוח הלוגי המשכר (הוא חובב סימטריה כפי שאולי הבחנתם). לבי לא עמד לי לאכזב אותו, מה גם שלאן כבר השיחה יכולה להתפתח? השבתי לו: זה תלוי איך אתה מגדיר מוסלמי ואיך אתה מגדיר טרור.
זה השתיק אותו. לפחות עד שהוא הפציר בי לבוא להשתין. חשבתי שההצעה במקומה, אבל אז התגלה שאנו אמורים להשתין בעוד האוטובוס מתקדם לאיטו בפקק – ועוד בבוץ מהצד השני של האוטוסטרדה (מלה חזקה לכביש המשובש הזה. אבל ניחא). ואכן, הפקק התחיל להשתחרר בעודנו משתינים, ואני מהלחץ התקשיתי להשתין. ייאמר לזכותו של כהן הדת שהוא המתין בסבלנות (אחרי הכל, כל צה"ל עמד מאחוריי). רצנו כל עוד נפשנו בנו.

פוליטיקה 2. תרגמתי למענכם את הידיעה הראשית של גיליון ה"הינדוסטאן טיימס" באחד מימי השבוע האחרון (העיתון באנגלית השלישי בתפוצתו במדינה). מצאתי אותה משעשעת. אבל זה דורש קצת רקע: בחודשים האחרונים, אחרי שנה שנתיים של שקט, שוב חזרה האלימות לקשמיר. זה התחיל בתקריות פזורות של יידויי אבנים והמשיך במספר הרוגים בהתנגשויות בין הצבא ההודי לבדלנים המוסלמים.

אז הנה הידיעה (העברית המוזרה לעתים באה להעביר את האנגלית המוזרה):

רק בן 13, וכבר מיידה אבנים ותיק

——————————
שישה חודשים חיפשה משטרת סרינגאר את השחקן הראשי בתקריות יידוי האבנים שפקדו את העיר. ביום שישי, כאשר המשטרה לכדה אותו, היא גילתה שמדובר בנער בן 13.

הוא לקח חלק בלפחות 50 מקרים של ידוי אבנים, ללא שום רמז מדוע הוא עשה זאת, אמרה המשטרה. המשטרה מטפלת בו כעת, ומאכילה אותו גם.
המקומיים העניקו לילד את השם "ואירדאת", שבשפה הקשמירית משמעו "תאונה קטלנית".
הנער עובד כמנקה בחנות מקומית אבל מכנה את עצמו "איש מכירות". "הוא אפילו אינו יודע שמישהו שרק מנקה ומסיר אבק בחנות אינו איש מכירות", אמר גורם משטרתי.
כאשר הם תפסו אותו, הוא לבש חולצה קרועה ומכנסיים בלויים. הדבר היחיד שהמשטרה הצליחה למצוא עליו היה חפיסה של סיגריות זולות.
ואירדאת נמסר חזרה למשפחתו, היות שהוא "צעיר מכדי להירשם בפלילים", אמרה המשטרה. "הוא רק נער תמים, די לא בוגר, שלא ידע מה הוא עושה. אין מניע בכלל, שום סכום כסף אינו מעורב, הוא אפילו אינו מדבר על ידוי אבנים ככלי מחאה", הוסיף המפקח הראשי.
המשטרה אמרה שואירדאת, שאביו מת, השתייך למשפחה מאוד ענייה. הוא למד עד כיתה ג'. "המורים היו מכים אותי. אז שנאתי ללכת לבית הספר ולבסוף יום אחד עזבתי את הלימודים", אמר הילד, לפי דיווחי החוקרים.***
עוד ידיעות מהעמוד הראשון של ההינדוסטאן טיימס: יותר מעשרה הרוגים לצבא ההודי מידי המורדים המאואיסטים במרכז הודו. הפרשן לענייני מאואיסטים: הבעיה היא לא אסטרטגית אלא טקטית. הכוחות אינם מקפידים על נוהל פינוי צירים;  מאיאוואטי, ראש הממשלה הדלית (כלומר בת למה שכונה פעם "קסטת הטמאים") של מדינת אוטר פראדש, יצרה מחוז מנהלי חדש וקראה לו על שם אחד המנהיגים ההיסטוריים של הדלית. משפחת גנדי ומפלגת הקונגרס זועמות: המחוז – חלק מאזור בחירה מסורתי של שושלת נהרו-גנדי – היה אמור להיקרא על שם רג'יב גנדי, ראש הממשלה המנוח ובעלה של מנהיגת המפלגה, סוניה גנדי.

.

בהארטי. עדיין באוטובוס, פגשתי את בהארטי. היא קראה רומאן רומנטי באנגלית, וסיפרה לי שבעלה עובד בפירמה פיננסית במומבאי (London based כפי שהיא הדגישה מספר פעמים). היא בת 24 ובמקור מדרה דון (לא רחוק מרישיקש). עם בעלה היא התחתנה ב"נישואים מוסדרים" (arranged marriage). היא אינה מאמינה באהבה, או יותר נכון, היא תיקנה, היא מאמינה באהבה אבל לא בנישואי אהבה. אז אהבה יכולה להתחרחש רק מחוץ לנישואים?, שאלתי. היא ציחקקה. לא היתה תשובה.

על ארוחת הצהריים היא התעקשה לשלם (ונראה היה שהפרוטה מצויה בכיסה), וכשחזרנו לאוטובוס כהן הדת מהסיפור הקודם הציג לי איזו תנועה מגונה. רוצה לומר: זיינת אותה? אמרתי לו: תתבייש לך, אתה כהן דת! הוא אמר: זה בסדר. אתם רק צריכים להתחתן, אני אערוך את החתונה (כל העניין היה מביך במיוחד, היות שהיא ישבה במושב סמוך). חשבתי לעצמי שזה אולי אומר שההפרדה בין סקס לדת היא מחשבה שבאתי איתה מהבית. אחרי הכל, האלים ההודיים הם יצורים מיניים למדי, אפילו אולטרה מיניים.
בשלב כלשהו היא הזמינה אותי לשבת לצדה. you are not very talkative, היא פסקה. אמרתי לה שאני עייף אבל אשמח לענות על שאלות. היא שאלה ועניתי, לא תמיד לשביעות רצונה. בסוף החלפנו אימיילים. היא הבטיחה לבוא לניו יורק.

רישיקש. חמה כמו דלהי, אבל יש כאן בריזה מלטפת בשעות אחר הצהריים ובתי קפה. הייתי יכול לחיות גם בלב הסהרה, אם היה שם בית קפה. ב"בודהה קפה" עלו על נוסחת הלונלי פלנט: מוזיקה הודית מתוחכמת וביטלס לסירוגין. השולחנות מלאים תרמילאים, למרות שזו לא העונה. דווקא נחמד בשל כך. מחוץ לבית הקפה רואים מעט מאוד תיירים. אפילו בית חב"ד סגור על מנעול ובריח.
אני קורא את הספר הנהדר שחברי עמיחי השאיל לי (יומן מסע של ו.ס. נאיפול בהודו), ושותה צ'אי. נעים פה, בעיקר לפנות ערב. אבל אחרי יומיים הצפנתי – באופן זמני – לגנגוטרי.

.

הברהמין הראשון שלי. מאז הגעתי להודו רציתי לפגוש ברהמין אמיתי. אולי זו האובססיה הנושנה שלי להירארכיות חברתיות (כשהייתי קטן פיתחתי שליטה מרשימה במדרג האצולה האירופי. לקח זמן עד שהבנתי שזה לא מתיישב עם סוציאליזם) – או הזדהות פשוטה עם דורות דורות של מלומדים, המדקלמים שוב ושוב שברים של מסורת עתיקה, בלי ממש להבין אותה.

לצערי בהארטי התגלתה כבת לקסטת הלוחמים – אמנם מכובד למדי, אבל אם הברהמינים נולדו מראשו של ברהמה, הלוחמים הגיחו נמוך יותר, מזרועותיו. אפילו כהן הדת (האמת שלא במפתיע לאור הוולגריות) אינו ברהמין. בהארטי ידעה לומר, לפי בגדיו, שהוא בן לקסטת הסוחרים (הירכיים של ברהמה). מסתבר שהחוק ההודי כבר אינו מחייב שכהני נישואים יהיו ברהמינים. בושה וחרפה.

את הברהמין הראשון שלי פגשתי בגנגוטרי. עם שקיעת החמה ירדתי מאחד המדרונות המיוערים (יפה שם להפליא – והקדושה מרחיבה את הלב ואת הדעת). עמדתי סמוך לקו המים. שני גברים טבלו בגנגס הקפוא, כפי הנהוג, והצעיר מביניהם לקח אותי תחת חסותו – תחילה למקדש ואז לחדרו, ללמד אותי לעשות מדיטציה (בעוד חברו הזקן מנסה לישון).

כשיצאנו מהמקדש, שאלתי: "האיש במקדש היה ברהמין, נכון?" (בשלב זה כבר הבנתי שזה לא יאה לשאול אדם ישירות מה הקסטה שלו, אז הלכתי בדרכים עקלקלות). כן, ברהמין. גם אני ברהמין, הוא אמר (וקוראים לי פאוואן, פאוואן קאושיק). האמת שכבר יכולתי לנחש זאת – מהעובדה שהוא דיבר אנגלית מצוינת אבל סיפר שהוא מ"הכפר" (אמנם רק שעה נסיעה מדלהי).

אבל האליטה, מסתבר – כדרכן של אליטות – שוקעת. פאוואן בן 27, אבל הוא לא מתחתן וגם לא מחפש עבודה. "אני משוגע", הוא אמר. יש עוד משוגעים בין חבריך? כן, כמעט כולם, הוא צחק. את הכסף הוא מקבל מאדמות המשפחה, המשכירה – ממש כמו במושבים מסוימים בדרום השרון – שטחים למבני תעשייה.

פאוואן, מסתבר, הוא מחסידי אושו. וגם אני אמור להיות אחד כזה, בסוף השיחה. כך לפחות הוא הבטיח. אני מניח ששיחה עם אחד מחסידי אושו היתה משעממת אותי די מהר, בנסיבות אחרות, אבל פאוואן הוא הודי, וחשוב יותר – הוא ברהמין. אז החלטתי לראות מה יש לו להגיד.

שתינו צ'אי באחת המסעדות. "אתה צריך לחפש את אלוהים" הוא אמר. אני לא כל כך מאמין באלוהים, אמרתי. פתאום הוא הגיח משלוותו וכמעט צעק: אז לשם מה (?what for) לשם מה הכול? לו ידעתי לתרגם את אבידן לאנגלית, הייתי מספר לו על העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו לאן ללכת, שמצדיקה כביכול את הכל. אבל במקום זאת הרחקתי את עצמי מהסיטואציה (כדרכי בקודש) ועניתי בשאלה: אז זה מה שמניע אותך? אתה חושב שתמצא את אלוהים? מצאתי את אלוהים. אני אלוהים. אתה אלוהים. שאלתי: אז מה עם שיווה? (הצבעתי על צלמית של שיווה בפינת החדר. תמיד יש צלמית של שיווה בפינת החדר). גם זה אלוהים, וגם העמוד הזה יכול להיות פסל של שיווה אם תראה אותו ככזה, אם תהיה אלוהים, הוא אמר.

פאוואן היה נוגע ללב. הוא היה רגיש ודק הבחנה (פתאום הוא שאל: ?you feel comfortable with me), אבל גם לחלוטין מרוכז בעצמו. עליי הוא לא שאל דבר. כשהוא אמר שהשאלה היחידה החשובה היא: מי אני? ניסיתי לספר לו על סוקרטס, אבל זה לא עשה עליו יותר מדי רושם. הוא זנח את הכל בגיל 18, כשפגש את המורה שלו – פקיד בנק ביום, חסיד אושו בלילה. כמו המורה, פאוואן מתעורר בחמש בבוקר ועושה שש שעות מדיטציה. הוא מתעמל. מהיפעלויות הגוף הוא מחוסן, הוא אמר. הוא עושה "סקס של הנפש".

המשך יבוא. פאוואן הזמין אותי לבקר בכפר. הוא יבוא בעצמו לקחת אותי מדלהי, בסוף הטיול. עד אז, הוא ביקש, אני צריך לקרוא משהו של אושו.

האליטה החדשה. גם הם היו שם, בגנגוטרי – במכנסיים טובים ומצלמות משוכללות. למשל כמו זה שפגשתי במונית (ככה הם קוראים פה לג'יפ עמוס בלפחות עשרה אנשים, כולל זה שצמוד לנהג וההילוכים בין רגליו). הוא היה מכוער למדי, עם אוזניים גדולות – גדולות עד כדי כך שדימיתי לראות בו התגלמות אנושית של גנפתי (או גאנש), האל הפיל (או פילפילון. באיורים הוא נראה ידידותי למדי).

גנפתי עבר בגיל 15 ללונדון, לחיות עם קרובי משפחה. הוא עבד שם כמה שנים ב-recruitment. עכשיו, בן 24, הוא חזר להודו, "להתחיל קריירה". שם הוא התגורר, חשבתי, ברובע מהגרים קודר. כאן הוא חוד החנית של הודו החדשה.

אתה מפה מסיבות דתיות? שאלתי. לא לא, הוא הזדרז להשיב. ואחרי שהות קצרה הוסיף: אתה יכול לקרוא לזה "סיבות רוחניות".

גנפתי שמח לשמוע שאני מתחיל ללמוד בקולומביה, ומייד הניח שזה יהיה ב-great business school שלהם. לא רציתי לאכזב אותו (מה גם שבשלב זה הבנתי שלימודי פילוסופיה נשמעים להם מוזר, מאוד מוזר), אז הסתבכתי בטבעת שקרים מענגת, כולל משהו על הפירמה המשפחתית שאני אמור לרשת בסופו של דבר.

במחשבה לאחור, אולי זה לא נבון לעצבן את גנפתי. אלים יודעים לבחון כליות ולב. אבל כנראה גם זו מחשבה שבאתי איתה מהבית.

מלים מלים מלים. אי שם בדרך, בין כפרים ועיירות, עלתה משפחה על המונית – לא לגנגוטרי, רק לעיירה הבאה, מרחק שעה נסיעה. בהפסקת ההשתנה אב המשפחה פנה אליי. הוא לא ידע מילה באנגלית. אבל הוא דיבר. אליי הוא דיבר. ודיברתי בחזרה. היו שם הרבה מלים באויר, מה גם שבשלב מסוים הבנתי שאין שום צורך לדבר באנגלית. דיברתי אליו בעברית, ואף דיקלמתי כמה שורות של טשרניחובסקי ("שחקי שחקי על החלומות זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך. כי עוד נפשי דרור שואפת. לא מכרתיה לעגל פז").

איזו מין תפישה של תקשורת מניחה הפנייה הזו? אני חושב כעת. מה התכלית של הפנייה? היא ודאי השיגה רוח טובה, ומידה רבה של משחקיות. אפילו יש על מה לכתוב הביתה. אבל תכלית לא היתה שם. הוא פשוט דיבר – כי הייתי שם. גם אני כבר דיברתי, מבלי להחליט שעכשיו אדבר. חייכתי, גופי אמר כמה דברים עלומים. הוא פשוט המשיך את השיחה.

הוא לא חשב שהמלים שייכות לו. שהוא מבין את המלים, שהוא מתכוון דווקא למלים הללו ולא לאחרות. כמו אחד הברהמינים מהספר של נאיפול, זה שסבא שלו דיקלם מנטרות בסנסקריט מבלי להבין מה הן אומרות. ואולי גם כמו בהארטי. למה התחתנת בנישואים מוסדרים? שאלתי אותה."ככה עשו תמיד. יום אחד ההורים הודיעו, ואני בדיוק סיימתי קולג' למסחר". וקודם, לא רצית לאהוב? "לא חשבתי על אהבה או על נישואים. התרכזתי בלימודים".

אלה אנחנו שהחלטנו שלדיבור יש תכלית, ויש את הכוונה, זו ששייכת רק לי, וזה אני שאמור להעביר אותה – ואחרים אמורים לקבל, ולאכסן אותה אי שם בראשם. ופתאום אנו מגלים שזה פשוט לא עובד. הכוונה לא עוברת. ה"משמעות" הולכת לאיבוד.

אז היתה מעט קדושה גם ברגע ההוא, בין העיירות בדרך לגנגוטרי, בהפסקת ההשתנה. חזרנו על מלים כמו בטקס עתיק, וכמו המיתוסים ההודיים שקראתי, היה בזה משהו משחקי, בלתי צפוי. אנשים מספרים את הסיפור, בכל פעם קצת אחרת – אבל מדמיינים שכך זה סופר מאז ומתמיד, שהמלים אינן באמת שלהם (אבל במידה מסוימת, הן כן).

המונסון. כעת כולם כאן, במדינת אוטרקאנד, מחכים למונסון. "רק עוד כמה ימים והמונסון יופיע", הבטיח ההינדוסטאן טיימס לקוראיו. אני, לכשעצמי, בקרוב אסע לשימלה. אולי כך אמלט מהגשם.

אבל אולי צריך לקבל אותו, להיכנע. זה קורה לי פה הרבה: זו היתה החלטה רצונית להיכנע לחום, לוותר, וכך גם את הנסיעות האינסופיות והצפופות עד מחנק, ואבק הדרכים, והפקקים ביציאה מדלהי.