Posts Tagged ‘בנקים’

השפה המזוינת פוגעת ברגשות הציבור

10 במרץ 2013

 על צנזורה של השירה

 תהל פרוש

השתתפה במחשבות ובניסוח: לין חלוזין-דברת

1.

הו, בנק שלי

הו בנק שלי זיין אותי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון אתה לא רוצה אף טייקון לא, כן כן כן, הו בנק שלי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון לא טוב, לא, עם הטייקון אתה יושב לארוחת צהריים אצל אייל שני ואתם אוכלים חסילונים ברוטב שמח אבל איתי יש זיקוקים ויצרים יש הרבה תנטוס וזה כידוע עד איפה שהחיים נמתחים

הו אחיי! תתעלמו ממני למי אני עמלה כותבת שירים למי למי אוכלים שלי במסעדות של אייל שני מחזיקים ידיים באצבעות נישואים שחותמות כרטיסי עבודה, מחזיקים על כל הכתפיים כלכלה הו בדרך להפגנה נגד הטייקונים ויחסיהם האפלטוניים עם הבנק אני רואה אתכם בטאפס בר אוכלים לטינוס והבשר שלי ריק והשלט שאני נושאת נשאר לעמוד כמו זין על ויאגרה, אתם האסון שלי בדרך להפגנה נגד המלחמה

הו אתם! מי שרוצים לעשות כסף הו מי שרוצים להתעשר ומי שרוצים לשלם ומי שרוצים לאכול ואז לייצר כאב על אופני ספורט מהודרים, ומי שלובשים חולצה מכופתרת ומי שלובשים חליפה ומי שעושים קריירה מטאורית ומי שכותבים עליהם ומי שעוברת בהם התרגשות לפני הכניסה למחלקה ראשונה ומי שאוהבים שיש לבן עם עורקים, ומי שיודעים מה שעושה הכסף והם שותקים

הו בנק שלי זיין אותי ואעשה פיגוע התאבדות בלובי אחרי שאלחש סעמק ערס וכלום לא יקרה זיין אותי למפרע בתשלומים לחמש שנים במסמכים חתומים ואז אצא לשמש אל הרחוב אחרי אונס לא מוכר על ידי הרשויות הו אף שוטרת לא תבוא להציל אותי ולא אירגוני הנשים ולא ארגונים למען השלום ולא תנו לחיות לחיות

tehela

2.

בשבוע שחלף נכנסתי באיחור של כמה עשורים למועדון של הסקס פיסטולס, מועדון כותבי התועבה.  השיר "הו, בנק שלי" עורר מהומה, ובשתי פעמים שונות עלה עניין הצורך לצנזר אותו. בפעם הראשונה היה מדובר בפסטיבל דימונה אליו הוזמנתי לתת שעה על שירה מול עובדות ועובדי העירייה. החלטתי עם המשוררת ענת זכריה, לעשות שעה על שירה חברתית הנוגעת בייחוד בעבודה וכסף, נושאים שמעסיקים אותי מאוד בשנתיים האחרונות. באירוע הקראנו שירה זועמת וביניהם את השיר המדובר.

האירוע שהתרחש באולם מליאת העירייה, היה קצר אבל אפקטיווי. במהלכו התבקשתי להגיע לדימונה עם המיצג עבודת גילוי עליו סיפרתי (העוסק במתן עדויות על תנאי עבודה) ולאחריו פנו אלי שלוש נשים שהצהירו שהן אוהבות שירה, אמרו לי שהתרשמו מאוד ולקחו את שמי. אחת מהן אפילו לקחה ממני מספר טלפון. אני וזכריה חשנו שזיהינו צמא לסוג שירה כזה ושנוצר קצה של דיאלוג שיכולנו להמשיך אותו הלאה. לאחר מכן הלכנו לאכול ארוחת צהריים דשנה עם כמה מהמארחים המקסימים שלנו.

אבל משהו התרחש בין היציאה מאולם העירייה ועד שהגענו לארוחת הצהריים. אפשר לומר מעין התקוממות של כמה מאחראי האירוע ומשוררים, שטענו שהשיר "הו, בנק שלי" לא התאים לקריאה בדימונה, שהיו בקהל בין השאר כמה נשים וגברים מסורתיים שפרכסו כשאמרתי זין וזיין אותי ושגם הרב של דימונה היה שם ופירכס. למעשה, נאמר לי שאילו ידעו מבעוד מועד על השיר הייתי מתבקשת שלא להקריא אותו. קולגה משורר אמר שאפשר היה להקריא את השיר אולי אחרי הכנה מסיווית יותר של הקהל וציין שגם נאנחתי תוך כדי ההקראה באופן מיני. עוד נאמר שהשפה של השיר גבוהה מדי לאנשים שהיו בקהל, ולכן עבר מעל ראשם ומאידך שמילים הגסות חסמו את הקהל וגרמו לו להתנכר לשירה. יש לציין שלפני שהקראתי את השיר מעורר הלחץ אמרתי לקהל שלקחתי את הביטוי "הבנקים מזיינים אותנו" לקצה, שהפכתי אותו לאמצעי הביטוי לשלי.

יומיים אחרי שחזרתי מהפסטיבל הייתי אמורה להופיע עם אחד משיריי בעצרת יום האשה הבינלאומי בתל אביב, המשותפת לערביות ויהודיות. לאחר מחשבה החלטתי שאקריא את "הו, בנק שלי"; נכון לעכשיו, חשבתי, זהו השיר שמייצג באופן הטוב ביותר את מצבי בעולם כאשה, אשה שמופעלת עליה אלימות כלכלית מוסדית רבת כיוונים. חשתי שיש בשיר כדי לבטא את נהמת לבי העמוקה מול המצב הזה. המארגנות ביקשו ממני לשלוח את השיר אליהן מבעוד מועד כדי לדעת איפה לשבץ אותי בין הדוברות, ועשיתי זאת. כמה שעות אחר כך קיבלתי טלפון. "קראתי את השיר וצחקתי", אמרה המארגנת המטלפנת, "אבל תראי, הוא לא מתאים לעצרת, הוא פרובוקטיבי מדי, יהיו שם פועלות ערביות וזה יפגע בהן, זה כמו לאנוס אותן. זה שיר שמתאים לערב תרבות בתל אביב". לא הבנתי מה כל כך הצחיק אותה בשיר אבל שאלתי מה היא חושבת שיפגע בהן עד כדי אונס. "יש שם מילים גסות, את אומרת לזיין. אולי את יכולה לעדן את השיר". לא הסכמתי לעדן את השיר והיא הציעה שאחליף אותו באחר. אמרתי לה שאני אחשוב מה לעשות ואחזור אליה.

לא חשבתי לבד. שלחתי את השיר לכמה חברות פמיניסטיות והתייעצתי איתן. יחד חשבנו שהשיר הזה צריך להישמע ושאולי הפשרה הנכונה היא שאתווך אותו לפני כן ואסביר את המניעים לכתיבתו ובשימוש שאני עושה במילים הגסות. בשיחה עם המארגנת אמרתי לה שחשוב לי להופיע עם השיר הזה כי הנושא של אלימות כלכלית וניצול כלכלי מושתק, חסר שפה כמעט, וזאת חוויה משותפת אולי לכל הנשים שיהיו שם. "כן, היא אמרה, אבל את משתמשת במילים תזיין אותי".

אמרתי שאני מוכנה לתווך את השיר לפני הקריאה שלו ובכך לרכך את האפקט. אני יכולה להסביר, אמרתי לה, שהשימוש במילים הגסות הוא לא סתמי, שאני לוקחת בעלות על ביטוי ומקשרת אותו למצב הנכון של פלישה וחדירה פיזית ורוחנית שאנחנו עוברות באינטראקציות עם מוסדות כלכליים ולתחושת האונס שאלה מייצרים. חוץ מזה הזכרתי לה שפנתה אל משוררת ולא אל מנהלת עמותה של נשים, וכמשוררת זה בדיוק הדבר שאני עושה, יוצרת בשפה ולא כדי לעורר נוחות. המארגנת אמרה שהיא בעצמה תתייעץ וחזרה אליי ואמרה שהן מסכימות שאקרא את השיר עם ההבהרה לפני כן.

למחרת בבוקר, יום העצרת, קיבלתי טלפון ממארגנת נוספת: "חשבו פה על זה שוב ואנחנו מבקשות מאוד שלא תגיעי עם השיר הזה. הוא שיר טריגרי". מה טריגרי, שאלתי. "המילים לזיין וזין", אמרה. היא עצמה, ככה הוסיפה, חשבה אחרת, שכדאי שאקרא אותו דווקא כי הוא קשה. בשלב הזה הבנתי שהמלחמה על השיר אבודה. עניתי לה שכמשוררת אני רוצה למנוע סבל מיותר מבני אדם ואין לי כוונה לגרום למארגנות יגון כל כך עמוק עם השיר שלי. בסיכומו של עניין, שעתיים אחר כך, הקראתי לפני הקהל הנשי בשדרות רוטשילד שיר אחר.

 

3.

בני אדם, על החוקים והכללים שלהם, יכולים להיות קשים וגסים, לדרוס אותנו במגפיים מסומרים, להצליף בנו במילים ומעשים, לפלוש ולחדור לכל פינה בגוף-נפש שלנו ולהפך אותם. בנות ובני המזל שבינינו זוכות רק במעט יחסי מהסבל הזה, אחרות ואחרים סובלים מאוד. אין סוף לגסות ואלימות החיים האלה והביטוי ברחוב, הביטוי המקולקל והגברי, אומר שהחיים מזיינים אותנו. זה ביטוי וולגרי וקולע. הוא קולע כי הוא תופס את הגסות במה שעושים לנו, את האלימות שאנחנו סופגות אבל גם את האינטימיות שבפעולה, את הפוטנציאל של המגע להפוך לאהבה ואת הכמיהה שלנו לזה. אין לנו יכולת כמעט בכלל להגן על בני אדם מהמגע הגס הזה עם המציאות אבל מתברר שיש רצון עז להגן על בני אדם מהשפה שמדברת אותה.

אלימות כלכלית היא אלימות כזאת שגם אם נדבר אותה כל יום כל היום הדבר לא יספיק. זאת אלימות מובנית ומתוחכמת כל כך עד שגם אם כבר הצלחנו להבין מה קרה לנו באיזה רגע – אז ברגע הבא היא כבר חומקת מאתנו ומקבלת צורה נוספת. "הו, בנק שלי" הוא שיר שמתעסק בזה, מפרק לחלקים את הבנק על השיש שלו והפקידים בחליפות וממקם את המשתתפים בהצגת הפורנו של המערכת הבנקאית – מערכת אלימה של תשוקות וניצול. במובן זה העובדה שמארגנת העצרת אמרה שקראה את השיר וצחקה מעיד על דבר די מדכא; שייתכן והצנזורה של השיר נעשתה מנקודה שבה שומרת הסף לא מבינה את האלימות שהיא עצמה משוקעת בה עד צוואר.

אני יכולה להבין את הצחוק של המארגנת מהגסות של הטקסט אם היא קראה את השיר כמו שקוראים את האונס ואת האלימות לתוך עולם המיניות וזיהתה את ה"זיין אותי" עם התשוקה המינית במקום לזהות את ה"זיין אותי" עם הרצון להשביע את המערכת שאונסת באמצעות ההפיכה לאובייקט נחשק של המערכת הזאת – להיאהב על ידה. היא לא ראתה שהפורנו של הבנק הוא ניצול וכיצד התשוקות לכודות בתוכו. וזה עצוב כי נשים, אפילו פמיניסטיות, כל כך רגילות שמזיינים אותן עד שהן לא רואות כבר את העובדה שהפורנו שקיים ב"זיין אותי" בשיר אינו ארוטי. לא ניתן לדבר על אלימות מינית וכלכלית אם הפורנו נתפס כסקסי; במצב כזה שבו אין מרחק מהדבר עצמו וה"זיין אותי" נתפס כקריאת תשוקה חד משמעית אז השיר מצחיק  – הנה עשינו סרט פורנו בבנק ועכשיו אנחנו מתגרות מזה. באופן הזה אפשר להפוך אותי למשתפת פעולה עם האנס עצמו כי אני משתמשת במילים גסות.

דוגמה לצנזורה דומה שנובעת מחוסר הבנה של השירה התרחשה גם ברכבת ישראל במאי שנה שעברה. תכננו, קבוצת משוררות ומשוררים, להעלות ברכבת מתל אביב לחיפה מופע שירה ב-1 במאי יום הפועלים, אבל הרכבת צינזרה אותו בגלל שירים שיש בהם שימוש במילים מיניות כמו תחתונים. הציבור ככה התברר אז יכול לשמוע שירה שיש בה מטאפורות נחמדות של פרחים במקום קוס, מלפפונים במקום זין, או שימוש במילים תנ"כיות כמו לבעול במקום לזיין. לא משנה בכלל שהשירים, אז כמו במקרה הנוכחי, לא התעסקו בסקס אלא ביחסי האשה-כסף או האדם-עבודה, שומרי הסף לא יכלו לראות דבר אלא הפורנו-מין ומילים שמרמזות אליו.

בכל המקרים הללו צריך לשים לב לפרדוקס בכך שהמרחב הציבורי שכולנו חיות בו מכוון כולו לאלימות הכלכלית-מינית ואונס אותנו לציית לה. כולו מפוצץ במסרים של תאגידים, כמו למשל פניו של מודי בר און שמפרסם עוד בנק שתוקף אותנו, או בפניו של יאיר לפיד שייצג בעבר בנק שמזיין אותנו. המרחב נשלט על ידי כסף, מעליב באינפנטיליות המופנית כלפינו ועיקרה בסצינת הבסיס של נשים מרוטשות שמדברות כמו תינוקות אל גברים תינוקיים שיודעים הכל. כולנו סובלות וסובלים מזה, מתעצבים על ידי הדימויים הללו, חסרי כוח מולם כמעט. אף אחד לא מגן על הציבור ממסרים מוטים של טייקונים, מאווירת המירוץ הצרכני קודח שמעצבי המרחב הציבורי לקחו להם למטרה להשרות עלינו. שומרי הסף חסרי הכוח מול האלימות הממשית אבל יש להם אפשרות להגן על הציבור מהשירה, אז הם עושים את זה.

 

4.

אפשרות אחרת עגומה לא פחות היא שגם בדימונה וגם מארגנות העצרת הבינו את השיר, ראו שהוא מדבר את נקודת מבטה של הנאנסת, אבל החליטו שלא ניתן להשמיע אותו בגלל בחירת השפה. במילים אחרות, מותר לזיין כל הזמן את כולן וכולם במישור המיני והכלכלי ולייצר עבדי מין, עבדי כסף ועבדי רכוש – אבל אסור להגיד שעושים את זה כי צריך לשמור על חזות מכובדת וסטרילית. הבעיה היא כמובן שאי אפשר להמחיז את כל זה, להראות איך הגסות עובדת והכאב עובד, בלי להיות גסה כעצמך.

כאן נכנסת שאלת האפקטיביות של האמנות, והשאלה למי היא מיועדת. אחד היתרונות של עשיית אמנות הוא להגיע לגבול השפה המקובלת, או לנסח משהו חדש ביחס אליה כאקט שיש לו פוטנציאל קולקטיבי של שחרור. אבל מה שווה האמנות אם היא נדחקת להישאר בהיכלי שיש לבנבנים וצחיחים, בפסטיבלים של פרינג', שמורות טבע מגודרות היטב כדי שלא תפריע לשאר הנשים והאנשים לקנות קוקה קולה ולשאוף להיות מנהלי בנק. מה שווה אמנות אם היא רק אסתטיקה ללא כוח מערער ומטריד ומפעיל, ואיך קרה שדווקא על אנשי דימונה ועל פועלות ערביות צריך להגן מפניה?

לפני שלוש שנים משרד החינוך החליט לאסור על הקראת חלק משיריה של יונה וולך בבית ספר תיכון כאקט של הגנה על הנערות והנערים מהשפה. גם בדימונה, בעצרת הנשים וברכבת ישראל המצנזרים את השירה חשו שהם צריכים להגן על קבוצות מסורתיות או פריפריאליות-מוחלשות כפי שמגנים מבוגרים על ילדים. בשם הרב תרבותיות יש מילים שלא הולם לומר אותן בשיר ושכדי לא לפגוע, לא להכביד, כדי לא לעורר אי-נוחות או מחאה, עדיף שיהיו מילים שלא ייאמרו. בעצם אמרו לי שאת המעשים שלי בשפה אני רשאית לעשות במסגרת הלובן הפריווילגי שלי, עם לבנים פריווילגיים אחרים ובתוכם. במילים אחרות הועבר לי המסר שאין אפשרות לקבוצות האלה להכיל את השירה כי הן בשונה מקבוצות אחרות שכן מסוגלות – למשל אנשים שמגיעים לערבי שירה בתל אביב – נמצאות תחת מגבלות.

העניין המעמדי פה משמעותי כי שומרי הסף מחליטים שבעוד שאני באה ממעמד שמבין שבאמנות אפשר לומר גסויות תחת מטריית האמנות – בפריפריה או ברכבת יש נשים וגברים שלא מכירים את הקוד ולכן הם לא בני שיח שלי. על הרקע הזה מעניין לזכור שבשנות ה-80 לקחה יונה וולך את המופע שלה למתנ"ס ברמלה, מקום לא פחות פריפריאלי מדימונה, והקריאה שם את השיר המפורסם שלה "תותים" שבסופו מוזכרת המילה זין. לא תועדו אז התפרקויות על רקע שמיעת השיר. באופן דומה במסעותיי בפריפריה בישראל עם קבוצת גרילה תרבות, משוררות ומשוררים שפועלים לשינוי חברתי באמצעות השירה, גם כשנקראה שירה פרובוקטיבית לא אירעה רעידת אדמה. להיפך, מרבית הפעמים הצטרפו אלינו תושבות ותושבים ועלו לדבר עד שאי אפשר היה להבחין מי הוא מי.

הצנזורה בכל המקרים האלה מחזקת את העובדה שללא הליברליזם הניאו ליברליזם לא היה יכול לעשות מה שהוא עושה. ככה למשל, היהודיות הזמינו את הערביות לשדרות רוטשילד ורוצות לאפשר להן מרחב מוגן ונעים ומחליטות שמחיקת השפה הגסה של הסבל הגס מגדירה את הנעימות הזאת. במקרה הזה צריך לשאול על מה מבוססת השותפות עם הערביות. הרי אם היא מבוססת על משהו זה על סבל משותף שיכול לייצר ברית – הדרך היחידה שבה ההפרד ומשול של הניאו ליברליזם יכול להתמוטט בין נשים עניות לעשירות או בין לבנות לשחורות הוא במקום של הסבל. זה לא אומר שהדרך לשם פשוטה כי אנחנו לא אוחזות באותן פרקטיקות לשוניות ולא כולנו מדברות על הסבל אותו הדבר. במובן הזה ייתכן מאוד שדיאלוג יכול להתחיל מאמירות פחות קשות – אבל בפנייה אלי לא היה חיפוש אחרי שותפות אלא נשקף חוסר מסוגלות לשאת את הדיבור.

חסימת הניסיון שלי לשקף בשפה את האלימות, בטענה שהשפה היא זאת שאלימה, גורמת לי להבין שעליי להשתמש בה יותר. כל הדבר הזה דוחף אותי בגוף אשה שלי, על כל החלק-גבר שיש בי, לתבוע את החופש לקחת כל חלק בשפה הגסה. עליי גם לזעזע כדי להשתחרר מתפקיד אשה יפה ומסודרת, אשה מדברת יפה שירה נקייה ומהוגנת כדי להתקבל בציבור. מול מציאות מחורבנת לפעמים גם השפה מחורבנת אבל מבני הכוח המרובדים אוסרים עלינו לדבר את השפה ועבור נשים האיסור כפול, לכן ניכוס השפה על הגסות שבה חשובה מאוד דווקא לנשים, אפשר לומר אפילו מצווה ממש.

מסעותיי במגדל

30 בדצמבר 2011

תהל פרוש

1.

מגדל, מגדל

את עווית גורל

בפתח תקווה – אין.

בעד זכוכית מחוסמת

מכוערת, לקירותייך נשברים אנשים.

2.

לא מזמן יצאתי למסע. תחילתו בזה שקרן הפנסיה שלי המצויה תחת ניהולה של חברת מגדל היתה חייבת לי כסף ובכל זאת לא קיבלתי אותו. למען הדיוק אני חייבת להודות שלולא הייתי זקוקה לכסף שכלוא במגדל לא היה אכפת לי שיהיה תקוע שם לעד ושעדר מנהליה העבשים ישקיעו אותו ככל שתאבה נפשם. על כל פנים, לצערי, הייתי זקוקה לו. וכך, כמו גיבורה במיתולוגיה היוונית, שאינה רוצה לצאת למסע אבל האלים דוחפים אותה, יצאתי מחוץ לבית כדי לחזור כמה שיותר מהר. במקרה הזה חשוב לשים לב שבמקום אלים רבים הנחה אותי רק אל הכסף, אך זה לא שינה את העובדה שכמו באותן מיתולוגיות הזמן התארך, הדרכים התפתלו ומצאתי עצמי מול מפלצות מרובות ראשים.

מסעי עבר במקומות אנטי הומניים כמו מס הכנסה, ביטוח לאומי, לשכת התעסוקה ומגדל כמובן. וחוזר חלילה. בדיעבד אני חושבת שאחד הדברים שהתבררו לי מיד היה שרצוני העז שלא להיות במגע עם שום מוסד פיננסי, רצון שאותו מימשתי בדבקות עד כה, היה דחף בריא שאף שהוא גובל באלוזיה עצמית יש בו כדי לשמור על שפיות. כי מה שנוכח בעוצמה בבואי להתעסק עם פעמון הזכוכית של המוסדות הפיננסיים היה uncanny. אותה תחושה מתעתעת שבה המוכר והיומיומי נהפך לזר בהבלח פתאומי אחד. אותו מצב שבו לפתע נחשפת שכבת מציאות נוספת עזה יותר ממה שלכאורה עד כה נחשב למציאות.

אז מה קרה לי בהטרוטופיה הפיננסית? דבר ראשון, המרחבים הפיננסיים שהגעתי אליהם עיקרו אותי מסממנים אישיים. התרחשה בי רדוקציה רדיקלית ומהירה של הגוף לאוטומט מכאני שכל הווייתו מכוונת לכסף, וכל תפקודיו הם להוציא ולקבל מסמכים וכסף. אם אני זוכרת נכון הפעם הראשונה שבה הבחנתי באוטומאט שהפכתי אליו התרחשה דווקא במס הכנסה.

עמדתי במסדרון במצב הפיזי השכיח בזמנים כאלה, גרוני מכווץ, ליבי פועם במהירות, חזי מלא תחושות חרון וזעם מוכנים מראש. זוהי מין תחושה מעניינת שמשלבת רצון עז לצאת למלחמה ופוזיציה קורבנית. כך עמדתי שם מוכנה לזנק על פקידת שומה כשבחור צעיר נכנס בצעד גס והביט על שורת המשרדונים. הרגשתי מעוצבנת מנוכחותו הזכרית הששה אלי קרב, הייתי בטוחה שהוא רוצה לגזול לי את התור והקשחתי את פניי. לאחר שסקרנו זו את זה באיבה במשך כחצי דקה, הבנתי שמדובר בחברי הטוב אילן. לקח לו עוד כעשרים שניות ארוכות לזהות אותי. לבסוף נפל על צווארי בשמחה, אבל שנינו היינו תחת הרושם הטראומטי של הזיהוי המעוכב.

כל זה עורר בי פליאה וסימן לי את האפשרות שהתרבות מגלה ומסווה כל הזמן: שמופעל עלינו לחץ להיות חסרי סממנים אישיים ובו בזמן להאמין שאנחנו יצירה חד פעמית של הטבע. ובפער הזה נחשפה פעולתו של הדימוי ואיך הוא פועל על הנפש. כי במרחבים המדכאים של מגדל הפכתי בעל כורחי לדימוי עלוב, לקליפה של אלפי הנשים והגברים שהיו שם לפניי. ערכתי הצגה של מי שאיני עבור מי שאינם עבור איזו מטרה שמחוץ לשטח הפיננסי נקראת חיים. בהיכלי הכסף, כל פעולה וכל סיפור משרתים את מטרת הבסיס הזו, אבל גם היא, כלומר הם – החיים, נהפכים לדימוי שחוק.

3.

כל זה גס מגדל,

אני רוצה לעטוף אותך בפלסטיק שחור

לקשור אותך בשרשרת ברזל

לכסות אותך בבטון

לחפור לך בור. אני רוצה

לדרוך עלייך מגדל

לפצפץ אותך ככה

שלא יישאר ממך בדל

4.

מעניין אפילו יותר שהדימוי שהוכרחתי לתפקד לפיו בתוך מבוכיה הבירוקרטיים של מגדל משקף את הדימוי הגדול יותר שמגדל או כל מוסד פיננסי אחר צריכים לתפקד במסגרתו דימויה של ישראל בעולם ככלכלה פורחת. וכך הלאה, ישראל צריכה לתפקד ככלכלה משגשגת כדי לתמוך בדימוי של מרחב אחר, למשל קרן המטבע העולמית, שגם היא תומכת בדימוי אחר. כך זה ממשיך הלאה והלאה עד לאידיאולוגיה הקובעת את הדימוי וניזונה במעגל אינסופי, אקסטטי, מאישורו של הדימוי.

המבנה הרוטט הזה, נשען כולו על בני אדם ותלוי בתפקוד שלהם בתוכו. במקרה הזה, חלק מבני האדם משמשים את המוסד הפיננסי וחלקם מגיעים אליו כאזרחים או לקוחות אך כולם עובדים את אותו מנגנון. אגב, העובדים שנתקלתי בהם בשיטוטיי היו נחמדים או ניסו להיות נחמדים אף כי הם עובדים בלב המאפלייה. הם נראו לי מחוקים מאוד באורות ניאון ומשעות תסכול שנערם על ראשם מדי יום ממאות אנשים שיש להם בסופו של דבר ובזכות המחיקה פה אחד ודרישה אחת. אלה עובדים שלא היו בקיאים בסליל החוקים והתקנות של המוסד שהם מייצגים אותו ולא באשמתם זוהי בורות שיש לה יד מכוונת.

על כל פנים המערכת הדימויית רבת השכבות, שכולנו מקיימים אותה בקפידה, נחשפת באופן נפלא דווקא דרך החיסכון הפנסיוני. היא מורכבת קודם לכל מהנחות בסיס שכשפורטים אותן נראות מוזרות מאוד. כך, החיסכון הפנסיוני נשען על הרציונל לפיו בני אדם הם אינפנטיליים חסרי אחריות ולכן יש צורך להכריח אותם בחוק להפריש מדי חודש ממשכורתם לחיסכון לעת זיקנה. הרציונל הזה נסמך על רציונל נוסף לפיו אנשים מגיל מסוים אינם כשרים לעבודה בחברה, ויש צורך לגרום להם לחסוך לקראת זמן הבטלה הממושך הזה כדי שלא יפלו על המדינה לנטל. הרציונל האחרון מקבל חיזוק חברתי מכך שאנשים מגיל ארבעים באמת נחשבים מבוגרים בשוק העבודה שטוף האייג'יזם (גזענות על בסיס גיל) של היום. ייתכן שמדובר במעגל שוטה.

על כל פנים, שני הרציונלים הללו קורסים בקול תרועה אל מול המציאות העגומה. רוב רובם של העובדים שמפרישים כסף לחיסכון פנסיוני כיום חיים באוברדפט. משמעות הדבר היא שעליהם להשלים את ההכנסה שלהם באמצעות הלוואות מהבנקים בריביות שערורייתיות. בעצם אין בידנו מספיק כסף כדי להפריש לחיסכון הפנסיוני – ולכן החיסכון הזה הוא כל כולו הלוואה מהבנק שמי שנושא בנטל שלה הם אנחנו האזרחים.

וכך המדינה מייצרת את הדימוי הנחשק של כלכלה פועלת: למגדל ולחברות האחרות, הנשלטות על ידי בעלי הון טייקוניים יש כסף זמין לבצע השקעות בשוק המניות, להלוות כספים לחברים טייקונים ואף כוח למחוק להם חובות. הבנקים מתעשרים מריבית החובה או מלקיחת הלוואות לכיסוי ריבית החובה ועובדים בעלי חובות משועבדים יותר ויותר למקומות העבודה שלהם, ובאופן הזה מקיימים מלאי עובדיםעבדים שימשיכו להפריש כספים ולהניע את גלגלי המוסדות. גם משרד האוצר כותב בחוסר מודעות עצמית, שהנעת שוק ההון של ההימורים באמצעות הפקדת הפרשות הפנסיה אצל החברות הפנסיוניות, היא סיבה מרכזית לקיומו של אותו חיסכון.

הצורך של המדינה בחברות הביטוח הפנסיוני הפרטיות שבשליטת בעלי ההון מתבהר עוד יותר כשמבינים שהפנסיה, הכסף ששייך לעובד/ת, מוחזק כבן ערובה גם כשהאזרחית נעשית מובטלת ואינה מוצאת עבודה מכורח או בחירה. וכך, כדי להמשיך ולשמור את הכסף זמין כהשקעה בשוק ההון המסוכן מצד אחד, ומצד שני להכריח את העובדים, שכאמור מוחזקים כאינפנטילים חסרי אחריות, לחזור לשוק העבודה כמה שיותר מהר, נעשות עוולות בשני מישורים: הראשון הוא הקנס שמוטל על מי שמעוניין למשוך את "חסכונותיו" לפני גיל הפרישה בסך של 35% מהחסכונות. והשני הוא באי יידוע המובטל/ת בכך שלאחר שסיימה לקבל דמי אבטלה, יש לה זכות לתבוע כל שלושה חודשים שכר מינימום כפול שלוש. חברת הפנסיה כמובן שאינה מודיעה על כך, אבל המדינה משתפת פעולה – גם ביטוח לאומי אינו מודיע על כך. הכל כמובן לטובת תחזוק הדימוי באמצעות בעלי ההון ועל חשבון האזרח שצובר יתרת חובה בבנק.

עוולה נוספת שקשורה בצורך של המדינה במאגר מזומנים לתחזוק תדמיתה היא אופן שיחרורה של קרן הפנסיה עם גיל הפרישה. גם כאן המדינה מעדיפה להפקיר את האזרח ולתת לו קצבה זעומה מדי חודש במקום לפדות את הכסף שצבר בעמל. מכאן או משם, מגדל מייצרת רווחים פיקטיביים מכסף מדומיין שנכנס אליה מעובדים שנכפה עליהם לחסוך. החיסכון הפנסיוני כל כולו נועד לייצר את הדימוי של תנועה בגלגלי הכלכלה הישראלית כדי לקבל דירוגי אשראי טובים בבנק העולמי באמצעות טייקונים ישראלים שיוכלו למנף את עסקיהם בהלוואות ענק. דימוי על גבי דימוי, ייצוגים רב שכבתיים, מרובים, קשורים ואחוזים זה בזה ובוודאי שיש להם מרכז רב עוצמה כמו חור שחור, האידיאולוגיה. זו שבתהליך האיטי של התפוצצותה והתפשטותה הביאה אותנו עד הלום. הלחץ בחזי במס הכנסה, בביטוח לאומי, במגדל, היה לחץ מבני עצום. מבלי שיכולתי לתת לזה מלים התודעה שלי נדרשה להתאים עצמה לפיקציה. ואם לא רציתי להתאים את עצמי לא יכולתי לקבל אפשרות לזה.

5.

אני רוצה, מגדל, שתהיי לשעבר

אני רוצה שתיסחפי לים

שתעברי לאילת, שתקבלי על הראש

אני רוצה למשוך את הוני ממך מגדל

ולא לזכור ממך יותר

אלא שהוני שבוי בך

ומרפד את כיסיהם של בעלייךנכלולייך

ומבשם את אפם וחיכם בכל מיני הילולות

הו כן, תתמוטטי כבר לערימת הקלפים שאת

תתפוררי כבר מגדל. אל תנסי למצוא חן בעיניי!

6.

ולכן, ואפילו רק בגלל מבנה הדימויים הכלכלי, יש לבטל את מדינות הלאום.

בקרוב לא יישארו נשיאים לשלוח לכלא

15 בנובמבר 2011

כשהרגו את הדיקטטור צהלתי. סוף סוף, הגיע הזמן שהרוצח ישלם על פשעיו. חגגתי גם כששלחו לכלא את הנשיא (סוטה מעוות!). וגם כשעצרו את הנשיא של המדינה השכנה (רודן, מפלצת!). עם זאת, בנקודת הזמן הזאת התחילו לנקר בי ספקות. שהרי, הדיקטטור והנשיא היו אויבים בנפש אחד של השני, וגידפו זה את זה באינספור נאומים. אם שניהם מחוסלים, מי בעצם המנצח? בינתיים הדיחו גם את ראש הממשלה של מדינה א', ובעקבותיו התפטר גם ראש הממשלה של מדינה ב'. פרש גם מנהיג האופוזיציה, שהיה ממילא מושחת כמו מנהיג הקואליציה. אפילו עורך הביטאון הספרותי האופוזיציוני סגר את הבסטה. כל מנהיגים, הפטריארכים, האבות, הסתלקו בזה אחר זה. כל מי שנאם  ונזף ושאג נאלם. נשתררה דממה.

והנה, דווקא בתקופה זו החלו להירשם תופעות מוזרות. כך למשל, ביום שבו הנשיא נכנס לכלא, עלה מחיר הצנונית. וכשראש הממשלה התפטר השוטרים נעשו אלימים מתמיד. אלא שעכשיו, לא היה אפילו את מי להאשים. יותר גרוע: לא היה אפילו על מי לכעוס. בממשלה ישב איזה אימפוטנט, שמונה על ידי קרן המטבע העולמית.

צריך להודות: החודשים האחרונים הוכיחו שהנהגת מדינות היא אחד המקצועות המסוכנים בתבל. הדבר נכון בעיקר כשמדובר במדינות מזרח תיכוניות או ים תיכוניות. מאז שתלו את מוסוליני ואשתו לא ראינו כל כך הרבה גופות של מנהיגים כמו בשנים האחרונות. סדאם חוסיין – גופה. בין לאדן – גופה. קדאפי – גופה. בפרט, האמריקאים אוהבים לפזר בשטח גופות של מנהיגים ערבים שהם לא אוהבים. עד כדי כך שכאשר מופיע עכשיו על המסך פרצוף של נשיא ערבי, קשה כבר שלא לדמיין כיצד הוא הופך לגופה עם פנים נפוחות, בעוד נשיא ארה"ב עולה לאוויר במסיבת עיתונאים עם חיוך של מיליון דולר.

אם מסתכלים על הכול ביחד, אין ספק שמשהו משמעותי קורה כאן. במושגים פסיכולוגיים, משהו התערער בסמכות ההורית. המנהיגים הסמכותיים איבדו לא מעט מאותו כוח דימיוני שמעניק להם כוח ממשי – והאפקט הזה מדבק. זה לא קורה רק בעולם הערבי. את גופתם של של ברק אובמה או של ניקולא סרקוזי כנראה לא נראה בקרוב, אבל גם באירופה מתרחש תהליך מקביל. תפקיד המנהיג הפוליטי פשוט מאבד ממשמעותו. למעשה, אני חושש שהעובדה שכל כך הרבה מנהיגים עפים פתאום בבת אחת מתאפשרת במידה רבה בזכות הירידה ביוקרתו של מקצוע ההנהגה, ולא להיפך. עובדה, שבאף אחד מהמקומות לא בא מנהיג חזק אחר להחליף את המנהיג המודח. הם מוחלפים תמיד על ידי דמויות חיוורות, בלתי נראות כמעט.

במה דברים אמורים? כידוע, במשך השנה הקרובה יערכו בחירות בצרפת, ספרד, יוון, וככל הנראה גם באיטליה ובעוד כמה מדינות אירופיות חשובות. בנוסף, יערכו בחירות במצרים, באיראן וכמובן בארה"ב. אלא שיותר מאי פעם בעבר, יש תחושה שלבחירות האלה אין שום משמעות. התוצאות שלהן יהיו כמעט שרירותיות: בספרד וביוון שלטו ראשי ממשלה מהמפלגה הסוציאליסטית כשהתחיל המשבר, לכן הימין צפוי לנצח שם בבחירות הקרובות. באיטליה ובצרפת, לעומת זאת, צפוי השמאל לנצח, פשוט מכיוון שהימין שולט שם כרגע. זאת, למרות שאותו משבר כלכלי מכה בכולן (גם אם לא באופן זהה).

אך ממילא, כולם ייאלצו כנראה לנקוט באותה מדיניות של קיצוצים פראיים בתקציב אם ירצו להישאר בגוש היורו. כך שלמעשה הבחירות לא באמת נחוצות. לא פלא שביוון ובאיטליה עלה בשבוע שעבר משטר מוזר, פוסט-פוליטי: ממשלות של טכנוקרטים, מומחים פיננסים, שאמורות "לנהל את הכלכלה" – למעשה לנהל את המדינה כמו בנק, או בתור בנק. המדינה היא מבחינתם סרח עודף של הבנק המרכזי שלה.

יותר מאי פעם בעשורים האחרונים, יש כרגע כוחות שעשויים לאתגר את ההגמוניה הקפיטליסטית.  אבל בינתיים, ההתרחשות בפועל היא הפוכה: הקפיטליזם מופיע בצורתו הטהורה ביותר, ללא רסן, עד כדי ביטול של הספרה הפוליטית והפיכת הכול לכלכלה, כלומר לספרי חשבונות.

למרבה הצער, שום אנרכיה לא מחליפה את המנהיגים המושפלים או הרצוחים. במקום זה המדינות הולכות ומתבטלות למעשה כישויות פוליטיות, ומתנהלות בניוטרל כמנגנון שמופעל על ידי פקידים עם תוכניות לשעת חירום – זהות בכל אחד מהמקומות. ולא רק באירופה: גם במצרים, מתברר שהמרווח לשינוי פוליטי הוא זעיר, לא כל כך בגלל היעדר רצון של העם אלא בעיקר מתוקף מגבלת הקרדיט שמוכנה המערכת הכלכלית העולמית להעניק לו. וקשה שלא להיזכר בתחינתו הנואשת של הגנרל טנטאווי – עוד סוג של טכנוקרט – בביקור במפעל בפאיום לפני כמה חודשים: "הכלכלה! הכלכלה זועקת!" (מי שרוצה להימנע מההערות הגזעניות של ירון לונדון יכול לדלג ל-7:07). בשונה ממנהיגים, אל הטכנוקרטים אי אפשר לבוא בטענות. הם בסך הכול עושים מה שהמצב מכתיב. הם לא מתיימרים אפילו להציע מדיניות משל עצמם. הם לכל היותר אומרים: אם תדיחו אותי, יבוא טכנוקרט אחר, שיעשה את אותו דבר פחות טוב.

*

וכך, עריפת הראשים הסיטונאית שנשמעת לכאורה כמו בשורה טובה לחובבי הדמוקרטיה והשחרור, עלולה עוד להביא אותנו להתגעגע לקונספט של מנהיג. כי בסופו של דבר, מה זה מנהיג? המנהיג הוא בסך הכול בנאדם. הכוח שלו נוצר על ידי המבנה החברתי שבראשו הוא עומד. עידן הפוסט-מנהיגות מעמיד אותנו מול אימת הריק, מול עיסה אפורה חסרת מובן, מול חזון אימים של ביטול הפוליטיקה – כלומר ביטול יכולתו של האדם לקבוע את גורל קהילתו. יש לציין שבישראל, התהליך הזה הושלם כבר מזמן. נתניהו, יותר מאשר "מנהיג חזק לעם חזק" (כמו שניסה להיות בקדנציה הקודמת), הוא כיום טכנוקרט כזה, שמעטים רוצים באמת להחליף. המעמדות המבוססים בישראל עדיין רואים בו מנהל סביר, או לכל הפחות את המגן האחרון שמסוגל להחזיק תחת שליטה את כוחות השחור. ברשות הפלסטינית שולט כבר שנים טכנוקרט שתפקידו העיקרי לא לעשות כלום.

אנו עומדים בפני מצב שבו כל תלונה או מחאה תיענה באופן קטגורי ב"ככה זה". המומחים הרי לא טועים. הם כמו נציגת שירות בסלקום: אתה יכול לצעוק עליה, אבל נציגה אחרת היתה נותנת לך בדיוק את אותה תשובה.

מה שאפשר לקוות לו, הוא שעידן הטכנוקרטים כבר צופן בחובו את השלב שאחריו. כי כאשר השיטה הקפיטליסטית מופיעה בצורתה הטהורה, היא גם חשופה לגמרי לביקורת. אי אפשר כבר להגיד: "הקפיטליזם הוא טוב, את הבעיות עושים הסוציאל-דמוקרטים", ואפילו לא "הקפיטליזם הוא טוב, זה רק ברלוסקוני אידיוט". הטכנוקרטים הם יעילים לחלוטין, ואין ספק שהם עושים את עבודתם באופן המושלם ביותר האפשרי. כשהטכנוקרטיה תיפול, מה שיכול לבוא במקומה זה רק דבר אחר לגמרי.

בינתיים אפשר להמשיך לחגוג על כל נשיא שנערף. אבל שימו לב: בקרוב לא ישארו מנהיגים להרוג, ויהיה צורך במשהו אחר.