Posts Tagged ‘בני ציפר’

על הזכות (והחובה) להוקיע: תגובה

31 במרץ 2011

נועם שיזף

ביומיים האחרונים, כל מיני אנשים שלחו לי את הפוסט של עפרי אילני על "פרקטיקת ההוקעה של השמאל", וחבר טוב וחכם גם התקשר לספר לי עליו, "כי יש בו משהו". קראתי את הפוסט פעמיים ועדיין לא הבנתי מה רוצים ממני. נפתח בכך ש"פרקטיקת ההוקעה" ואפילו הטיהורים הם לא המצאה של השמאל. אני חושב שהמחבר בעצמו מבין את זה באיזשהו שלב. הרי החרדים בארץ שיכללו את ההוקעות לידי אמנות, והם מחזיקים במנגנונים משוכללים מאוד של כפיית סנקציות חברתיות שונות על מי שיחרוג מהחוקים והנהלים המקובלים בחצרות ובחסידויות השונות. גם המתנחלים חזקים מאוד בהוקעות, וסביב פינוי גוש קטיף היה שם פיצול גדול בין "משתפי פעולה" לבין אלו שדרשו מאבק אקטיבי יותר נגד הריסת היישובים. כל כמה זמן יש ידיעות על הקצין הבכיר ההוא שסולק מהיישוב שלו והשני שלא נתנו לו להתפלל בבית הכנסת בגלל עניין כזה או אחר, ואני לא רואה הבדל גדול בין ההתנהלות הזו למאבקים סביב כנסים באקדמיה. כל אחד ובית הכנסת שלו. הייתי אומר כאן משהו על המנהג של השמאל לא לראות שום דבר מעבר לקצה אפו, אבל נראה לי שזה אותו בור רטורי שהטקסט ב"ארץ האמורי" נפל אליו.

מעבר לכך, אני עומד על זכותי להוקיע ולהיות מוקע (להיווקע?). גם אם לפעמים יש משהו נלעג באופן שבו הדברים מתבצעים, שרטוט תנאי סף אידיאולוגיים כתנאי לקבלה למחנה מסוים הוא פרקטיקה הגיונית ואפילו שימושית (והמשמעות האמיתית של "המחנה" היא האפשרות לפעולה פוליטית משותפת – על כך עוד בהמשך). הנה דוגמה: כשיצא המניפסט של השמאל הלאומי היה לי חשוב לצאת נגד הלאומנות הבוטה שבו. מאחר והשמאל הלאומי מנכס לעצמו את המושג "שמאל" לצורך מניפולציה בדעת הקהל ושימוש מתוחכם בפוליטיקת הזהויות הישראלית, חשוב לי לטעון שהוא אינו יכול להיקרא שמאל – אלא נניח, "האגף החברתי של ישראל ביתנו". לטעמי ביקורת שכזו היא פעולה מוסרית וקונסטרוקטיבית, אבל אם נחיל עליה את ההיגיון של "ארץ האמורי", יימצא שגם אני עוסק בטיהורים סטליניסטיים. ולענייננו, אם מה שעיצבן את מחבר פוסט ההוקעות זו ההתקפה על אורלי לובין בשל הזמנתו של בני ציפר לכנס באוניברסיטה, צריך לומר משהו עצבני והולם על ההתקפה עצמה ועל המתקיפים (מתקיפה, במקרה הזה). הניסיון לנסח פה אנליזה נקייה ויפה של "פרקטיקה" נראה לי מיותר לחלוטין, ובעיקר, מיועד לשמור את הכותב מעל למהומה המטונפת.

[אגב, לאחרונה יצא לי לשתף פעולה בארגון אירוע פוליטי עם אחד ממחברי מניפסט השמאל הלאומי, ואני לא רואה בכך שום דבר הסותר את הפסקה הקודמת. צריך להפריד בין התנגדות אידיאולוגית – בתחומים מסוימים – ליכולת ליצור קואליציות, שהיא קריטית לפעולה פוליטית אפקטיבית. זו נקודה מהותית: השמאל (לא רק בארץ) מורכב מערב רב של ארגונים בעלי אג'נדות נפרדות ולעתים אף סותרות, אולם הוא מסוגל להתאחד לצורך מאבקים מסוימים. כוחנו, צריך לומר, אינו באחדותנו אלא דווקא בפירוד ובפרגמנטיזציה של השמאל, וגם לה פעולת ההוקעה המדוברת חיונית ביותר].

לאחר זיהוי שגוי של בעיה, מגיע פיתרון שהוא גרוע עוד יותר. מעכשיו, מבקש הכותב, אל תקראו לי שמאלן. זה מזכיר לי את האנשים שמבטלים מנויים על עיתון הארץ. לרובם, מתברר, לא היה כזה מלכתחילה. זה לא מקרה שחלק מהטקסטים ב"ארץ האמורי" היו יכולים להתפרסם, בשינויים מסוימים ולאחר שתילה של שגיאות כתיב הולמות, בכמה אתרי ימין. יש ב"ארץ האמורי" משהו שהופך את הפוליטיקה לפנטזיה. זה כמו הטענות הקבועות של הימין נגד שמאלנים: "איך זה שהשמאל אוהב שלום אבל תומך בהפגנות אלימות?"… "איך זה שהשמאל בעד חופש דיבור אבל משתיק את הכהניסטים?", וכו'.

מה בדיוק המשמעות של "לא לקרוא לי שמאל"? האם הכוונה להצטרפות לליכוד? לא נראה לי. האם זו הכרזה על פתיחתה של תנועה חדשה, אולי "הדרך השלישית?" קשה להאמין. יותר מהכל, זה נראה כמו סוג של טהרנות. הכותב, מעכשיו, אינו חלק משום מחנה. הוא הפך לאינדיבידואל האולטימטיבי, סובייקט הנשפט רק על פי דעותיו, כתיבתו ומעשיו. כמובן, שהטיפוס הזה גם לא לוקח שום חלק במאבק הפוליטי הקונקרטי, שכן זה מורכב ממחנות, מפשרות ומחרמות. ואגב, אם משהו הרג את השמאל העולמי זה האינדיבידואליזם הקפיטליסטי, לא ההוקעות.

תחושת הבטן שלי היא שהשמאל דווקא צריך מוקיעים כועסים וסטליניסטים קטנים, כי זה בדרך כלל בדיוק הטיפוסים הקטנוניים הללו שגם מוכנים לעשות משמרות מחאה בגשם או ללכת להיעצר בכל מיני חורים בשטחים או בנגב. אני לא קונה את הטענה שמה שדירדר את השמאל בארץ זה המריבות הפנימיות וההוקעות הפומביות. סטליניזם הופך מסוכן כשהוא הגישה של השלטון, לא כשהוא בשוליים של האופוזיציה. פוליטיקה היא קודם כל קונטקסט, ובקונטקסט הישראלי, להסיר את הידיים ממחנה השמאל בגלל זיהוי (שגוי!) של מאפיינים מסוימים בהתנהלותו, ותוך התעלמות מהמטען הערכי שהמושג הזה נושא – זה נראה לי כמו פרובוקציה נרקיסיסטית, ולא כמו טענה פוליטית רצינית. מאחר ואני מכיר את שני כותבי "ארץ האמורי", את דעותיהם ואת פעילותם שמחוץ לבלוגוספרה, אני דווקא מתעקש לקרוא להם "שמאל", ובעיני זו מחמאה (למרות שעוד כמה פוסטים כאלו, אולי אצטרך לחשוב על זה מחדש).

אני רוצה לומר משהו כללי יותר: המשחק בין התחושה הרדיקלית שמלווה רבים מהטקסטים ב"ארץ האמורי", לצד השמרנות המובנית בהם (ושמרנות כאן במובן היומיומי שלה), הופך את הקריאה בבלוג למענגת במיוחד, אבל גם מקנה לו תפקיד ראקציונרי בהקשר הישראלי. לטעמי, המתח הפוליטי בשמאל אינו בין מוקיעים למוקעים, וגם לא בין רדיקליים לבין ציונים, אלא משהו שאפשר להגדיר כמו המאבק בין אקטיביזם לפילוסופיה פוליטית. זהו ההבדל בין וויכוח על הפיתרון הרצוי לכיבוש לבין המאבק בכיבוש עצמו, או בין חתימה על עצומה למען חרם, לבין העיסוק בשאלות המוסריות הנובעות מהחרם.

ישראל היא מקום המייחל לפעולה חד משמעית. אנו סובלים מבזבוז משווע של הון פוליטי על דיונים בנושאים הקשורים למבנה השיח, וממחסור חמור בפוליטיקה עצמה. האמת הבנאלית היא שזו עוד אחת מתוצאותיו של הכיבוש, על עוצמתו המהממת. אני תוהה אם דברים היו כך גם במצבים דומים לאורך ההיסטוריה. האם האמריקאים ניהלו דיונים אינסופיים הנוגעים למבנה השיח הרצוי בעת ההתנגדות להפרדה הגזעית, או למלחמת וייטנאם? האם בדרום אפריקה הוחלו הכללים המחמירים של "ארץ האמורי" על מתנגדי האפרטהייד? האם היו שם דיונים אינסופיים על "הפיתרון" לאפרטהייד, מהסוג המתנהל במדינת ישראל מבוקר עד ערב? מה שברור הוא שבמבט לאחור, במידה ודיונים האלו היו קיימים, הם נשכחו ונעלמו. אנו זוכרים את מי שכתב את הדברים הבנאליים ביותר נגד הגזענות והמלחמה, ואת מי שהפגינו, החרימו והוחרמו, הוכו, נעצרו ונשפטו. זה הכל.

העיסוק בפילוסופיה ולא בפוליטיקה, אני חושש, הוא גם העדפה אסתטית. פוסטים הקוראים להפגין למען ילדי העובדים הזרים או לנסוע לבלעין תמיד ייראו פחות מעניינים או עמוקים מפוסטים העוסקים בדהקונסטרוקציה של אותם מאבקים. אלו גם יזמינו, מצידם, תגובות מענגות ואסתטיות לא פחות, וכך כולנו ניקלע לאותו שיח סגור, סתום, ומנותק מהזוועה שהיא המציאות הפוליטית הקונקרטית ומהתחושה הסיזיפית, המלוכלכת והמאוד לאנעימה שמלווה את המאבק בה. האם זו המטרה של הבמה הרעיונית הזו? ספק רב.

והיה מחננו טהור: על פרטיקת ההוקעה ב"מחנה השמאל"

27 במרץ 2011

ש: מתי כפרת בדעות האופוזיציה, לפני או אחרי שזינובייב שלח את בקשת החרטה האחרונה למפלגה?
ת: ההכרה בטעותה של האופוזיציה התחוורה לי בהדרגה, אבל מכתבו האחרון של זינובייב בהחלט הכריע את הכף.

ש: באילו נסיבות התחברת עם קוטוזוב?
ת: קוטוזוב הודיע לי שיש מאמר מאת טרוצקי על אודות המועצה הרוסית-בריטית. העפתי בו מבט…
ש: מה תאמר עכשיו על מכתב החרטה השני שלך שבו כתבת כי אין לך קשרים ארגוניים עם האופוזיציה?
ת: לא הייתי חבר בסיעה. ולא נכחתי בנשף של קוטוזוב. … מעולם לא שמעתי על בית הדפוס ולא ידעתי דבר על הפצת עלונים אופוזיציוניים.

(חקירות בולשוויקיות, מתוך "הטיהורים הסטליניסטיים", יגאל חלפין)

אני רוצה לכתוב כאן על פרקטיקה נפוצה בחוגי השמאל, שאותה אכנה "פרקטיקת ההוקעה". לאחרונה נראה לי שהשימוש בהוקעה הגיע לנקודת שיא מסוימת, עד כדי כך שהוא מאיים לקבור כל דיבור אחר שקיים בכלל. כל סטטוס פייסבוק שני, כל תגובה שלישית בבלוג הזה ובבלוגים אחרים נושאת מבנה מהסוג הבא:

"w חשף את פרצופו האמיתי. השמאל האמיתי צריך להתנער מאנשים כאלה "

"x? הוא אף פעם לא היה בשמאל. רק בישראל אנשים כמוהו מחשיבים את עצמם לשמאל"

"איך אתה מעז לעשות y ולקרוא לעצמך סוציאליסט?"

"מי שמשתתף ב-z לא ראוי בעיניי להיחשב לשמאל. אני והוא כנראה לא שייכים לאותו מאבק"

הפרקטיקה הזאת היא למעשה כל כך נפוצה וכל כך מוכרת למי שהתנסה קצת בלהיות שמאלני, שלרגעים נראה שמיותר לדבר עליה – כמו שמיותר לדבר על "הסכנה שכאשר נופלים עלולים לקבל מכה בברך". אחרי כעשר שנים בסביבה חברתית זו, הייתי אומר שהמבנה הזה של ההוקעה והטיהור ממש מחווט לי במוח.

בדיוק מכיוון שהוא חלק מצורת המחשבה שלי, אני מרגיש צורך עז לכתוב עליו. אציין שהקמפיין שהביא לביטול כנס הבלוגרים שהיה אמור להתקיים מחר בגלל השתתפותו של בני ציפר, ושעליו היטיבה לכתוב גם חנה בית הלחמי, דחף אותי לעשות את זה. התברר לי, שבפעם הראשונה שבה באמת הושתקתי באירוע כלשהו, ההשתקה באה דווקא "מתוך המחנה". בד בבד, נפלתי לאחרונה בעצמי קורבן להוקעות נוספות בסגנון "חשפת את פרצופך האמיתי!" – וזאת בעקבות איור מימי הביניים שהעליתי לבלוג!

אבל למעשה אני חושב כבר כמה שבועות לכתוב על הנושא הזה, דווקא בגלל אקט הוקעה כלשהו שאני בעצמי ביצעתי. כי מיותר לציין שגם בבלוג הזה ובפוסטים שלי באופן אישי מופיעות לא מעט הוקעות. כפי שאבהיר להלן, הפרקטיקה הזאת הפכה למחלה שמעטים חפים ממנה. אתם מוזמנים להוכיח אותי על צביעותי ולשלוף ציטוטים מרשיעים נגדי, אבל זה לא כל כך יעזור – ההוקעה תישאר בשטח.*

יותר מכך: אני לא יכול בנקודה הזאת להתחייב שאמנע ממנו לחלוטין מכאן והלאה. אבל לגבי מה שמכאן והלאה, אגיע לזה בהמשך.

דנטון מוקיע את אויבי המהפכה. המוקיע הופך למוקע

אם נחזור לאקט ההוקעה עצמו: שימו לב למבנה הקבוע של הטענה, כמו אלה שהובאו למעלה. השאלה היא אף פעם לא: האם אתה חרא? אלא: האם חרא כמוך רשאי להחשיב את עצמו לשמאלני/פמיניסטית/סוציאליסט/הומואית? אקדים את המאוחר ואומר שהתוצאה היא, שכל מה שנדרש ממך כדי להסיר מעל עצמך את אימת ההוקעה הוא להצהיר מראש שאתה לא איש שמאל. מבחינה זו, איש שמאל הוא כמו חבר המפלגה בתקופת הטיהורים: מי שלא מתיימר להיות בשמאל גם ככה לא שייך לקבוצת ההתייחסות, ולכן הסכנה שנשקפת לו היא הרבה יותר קטנה (ואז, אפשר אפילו לחבב אותו, כמו שסטאלין חיבב את דוסטוייבסקי הריאקציונר וכנראה גם את בולגקוב). ההבדל הוא שבישראל של ימינו, אתה אפילו לא שואב טובות הנאה של ממש מהשייכות הזאת – ולמעשה אפילו להיפך.

בכלל, בהתבוננויותיי בתופעת ההוקעה הבחנתי בכמה דפוסים מעניינים. אחד מהם הוא עיקרון "המוקיע הופך למוקע". את העיקרון הזה ניסחתי כשיצא לי להתקרב קצת למוקיעים הגדולים ביותר במחנה, שאותם הכרתי עד אז רק מרחוק. רק כשהתיידדנו, התברר לי שהם עצמם סובלים עוד יותר ממני מאימת ההוקעה!

וכך, מכיוון שכולנו בסכנת הוקעה, ומשפט החברים מאיים כצל מעל ראשינו, ההוקעה הופכת לסוג של התגוננות. רבת עם מישהו? חכה כמה שבועות עד שהוא יעשה איזו טעות פוליטית ואז תוקיע אותו ותגמור עניין. חשבת להוקיע אותי? רמזת שאני "בעייתי"? זין! אני אוקיע אותך עוד לפני שתספיקי לכתוב סטטוס בפייסבוק. אתה מחוסל, בייבי! לא תוכל להראות את פרצופך בהפגנות ליד משרד הביטחון בלי שאנשים מסביב יתלחששו ויעיפו בך מבטים זועפים.

עולה חשד לפעמים, שההיגיון הנסתר של פרקטיקת הטיהור הוא אמונה מטאפיסית בכך שכשיבוא יום הדין הפוליטי, אלה ששרדו את כל הטיהורים ונותרו בקבוצה הטהורה והנבחרת ייגאלו ויחיו בגן עדן חסר סתירות.

– החבר א', בהפגנה שנערכה ברחבת הסינמטק לפני שבועיים, נצפית משוחח עם שני אנשים בבלוק של "שלום עכשיו".
– כן, אלה אנשים חלשים מבחינה פוליטית, אבל בבחירות האחרונות הם הצביעו ל"עיר לכולנו".
– החבר א', זו תשובה מפוקפקת. עיר לכולנו מלאה יסודות תבוסתניים.

– החבר א', האם אתה קראת בכתב העת "מטעם" אחרי 15.2.2010?
– כן… כלומר לא… כלומר: אני מנוי אבל אני שוקל לא לחדש את המנוי. כן! אני מבטיח לא לחדש את המנוי!
– החבר א', פשעיך הולכים ומתגלים. לנו סיפרו רק שדיפדפת ב"מטעם" על המדף של תולעת ספרים.

– החבר א', ביום ראשון 21.3 נשמעת מפזם את המנון הכיבוש "ירושלים של זהב" ליד חנות "האוזן השלישית".
– טעות בידיכים. לא הייתי מעלה בדעתי לשיר את "ירושלים של זהב". פיזמתי את שיר העם הבאסקי "Pello Joxepe" שממנו הציונית הפאשיסטית נעמי שמר גנבה את המלים. חוץ מזה, לא שרתי אותו אלא ביצעתי גרסת דראג חתרנית.

– מקורות מהימנים מסרו לנו, החבר א', שאתה קורא בשירותים בספריו של עמוס עוז.
– לא! לא מאז "לדעת אשה"! כלומר, ב-69' קראתי את "מיכאל שלי", וגם שם דילגתי על הקטע עם חליל ועזיז!

ברור לי שפרקטיקות ההוקעה והטיהור הן לא חסרות טעם לחלוטין, ולא צמחו סתם מתוך רשעות. יש בהן היגיון, למשל מכיוון שבישראל של העשורים האחרונים תרבות השלום והליברליזם שימשה אידיאולוגיה של המעמדות החזקים ביותר בחברה. או למשל, כי תחת הכסות של חתירה לשוויון ולצדק התקבעו במחנה השמאל פרקטיקות סקסיסטיות ומצ'ואיסטיות. בתוך מערך כזה, סימון הגבולות נעשה קריטי.

יותר מכך: כיוון שכוחו הממשי של השמאל הוא קטן (מבחינה אלקטורלית, כלכלית, צבאית וכו'), ההוקעה וההחרמה הן מהפרקטיקות הבודדות שנותרו לו. מה שאירוני הוא שהפרקטיקות האלה אפקטיוויות כאמור בעיקר כלפי פנים, כלומר כלפי האנשים המועטים שמעוניינים בכלל לקחת חלק בפרויקט השמאל. בהתייחסות למטאפורה של איתמר טהרלב של השמאל כמטהר אוויר, נכון אולי יותר לתאר את השמאל כמזגן ששואב את האוויר שבתוך החדר ומקרר אותו שוב ושוב.

בעידן שבו המלה מקרתיזם נישאת בפי כל, צריך להודות שההחרמה וההוקעה היא נשק ששוכלל בשמאל לכדי אמנות, ויש מקום לחשוב מה ההשלכות של זה – לא על אלה שאותם אנחנו קוראים להחרים (כלומר, בערך את כולם), אלא על המחרימים עצמם. לדעתי, באופן מצטבר ההשלכות הן הרסניות למדי. שיהיה ברור: הרבה אנשים נפגעים מאוד מהטרור הזה – פגיעות שאינן נופלות מחלק מהפשעים וצורות האלימות שנגדן השמאל נאבק.

דנטון מוצא להורג בהוראת רובספייר. המוקיע הופך למוקע

מה שמצחיק הוא שדינמיקות הטיהור מיושמות לעתים קרובות דווקא כדי להגן על אנשים – למשל: יש אנשים שקשה להם להתבטא בנוכחותם של סטרייטים, אוכלי בשר או אנשים שהיו בצבא, ולכן מוקמות קבוצות שסגורות לאנשים כאלה – במוצהר או במובלע. אלא שהתוצאה היא אקסקלוסיוויות מועצמת, טהרנות קיצונית ופליטה של כל גורם זר. כמה שהאידיאולוגיה היא קיצונית יותר בתביעתה לקבלת האחר, כך היא בפועל אקסקלוסיווית יותר – עד כדי קבוצות מוכרות שיש בהן אדם אחד בלבד.

אני מרשה לעצמי להעריך שאם השמאל היה אקסקלוסיווי קצת פחות ומתעסק פחות בטיהור עצמי לסוגיו, הוא היה יכול להיות גדול פי כמה. להרבה מאוד אנשים יש הזדהות עם הרצון בצדק ושלום, אבל פשוט אין כוח להתעסק עם החרא הזה של חרדת ההוקעה, ובצדק. למעשה, אני תוהה אם התופעה שתיארתי באכזריות מסוימת בפוסט "הגלגול" היא לא במקרים רבים תוצאה של טראומת הוקעה בתוך השמאל.

בעצם, לא לגמרי ברור לי מה התועלת הפוליטית בלפלוט אנשים החוצה מהמחנה – הרי הם יישארו בחוץ ויחזיקו באותן דיעות או יבצעו את אותם מעשים. אני מעז אפילו לומר: הבולשוויקים לפחות חיסלו את חברי המפלגה שסרחו. שמאלנים ש"נחשף פרצופם האמיתי" פשוט יישארו בחוץ ויפתחו טינה הולכת וגוברת כלפי השמאל.

*

כעת נשאלת השאלה: אז מה אני מציע לעשות?

ברור שיש מגוון תשובות ודרכי התמודדות. לכאורה, זו אינה גזירת גורל שבמחנה השמאל יהיו פרקטיקות אלימות כל כך.

עם זאת, באופן אישי אני קצת פחות אופטימי, ואני מעדיף לנקוט בגישה אחרת, שעליה כבר רמזתי קודם. נכון לנקודת הזמן הזאת, אני מעדיף פשוט לא לראות את עצמי חלק ממחנה השמאל, כלומר להפסיק בפועל להיות איש שמאל. גם ה-שמאל לא יגזול ממני את חירותי. כמובן שזה מחייב רק אותי באופן אישי. לצורך העניין, ועד שיוכח אחרת, ראו בי בבקשה ריאקציונר. ברור שהעמדות שלי ויחסי לציונות, הצבא, האימפריה, הקפיטליזם, החברה ההטרונורמטיווית וכו' וכו' לא השתנו בכלום, וכך גם הפעולות שלי בדיבור או במעשה. אבל אני מעדיף לא לראות עצמי שייך למחנה כזה או אחר – וזאת אף על פי שכמעט כל חבריי שייכים למחנה הזה.

במצב הנוכחי, יש משהו משחרר בלא להיות בשמאל. במובן מסוים, רק ברגע הזה מתחילים להקשיב לך (שהרי לראאד סלאח אנחנו מנסים להקשיב, אבל לדניאל בן סימון לא ממש). לפחות בהיבטים מסוימים, יש מידה של אומץ בהכרזה של שלי יחימוביץ שמפלגת העבודה היא לא מפלגת שמאל. מה זה בדיוק נותן שהיא תכריז שהיא "בשמאל"? האם זה אומר שהחוקים שהיא מחוקקת יהיו טובים יותר או טובים פחות?

אני מרשה לעצמי לשאול, האם הקטגוריה של שמאל היא בכלל שימושית כל כך בימינו מבחינת שינוי המצב בישראל/פלסטין, ומה יתגלה אם נניח אותה בצד, ולו רק בתור ניסוי.

אסיים בווידוי. לפני כשנתיים נכנסתי ל"טבע מרקט" כדי לקנות יוגורט. בין עשרות סוגי היוגורטים, נתקלתי שם למרבה הבעתה בבקבוק פלסטיק קטן ועליו הכתובת "גבעות עולם". כידוע, מדובר בחוותו של אברי רן ליד איתמר – אותו מנהיג מיליציה שמתמחה בפוגרומים נגד פלסטינים ופעילי שמאל. נדהמתי שחנות אורגנית בלב תל אביב מוכרת יוגורט שמיוצר בחווה של פורעי חוק אלימים במיוחד. כיוון שעבדתי אז ב"הארץ", קניתי את היוגורט במחשבה לברר את העניין ולכתוב על זה אייטם.

כשהגעתי הביתה נכנסתי לאינטרנט, וגיליתי שאייטם בנושא כבר נכתב. שכחתי מהעניין.

למחרת בבוקר פתחתי את המקרר וחיפשתי משהו לאכול. היוגורט נוטף דם הפלסטינים של "גבעות עולם" חיכה לי שם, קריר ומפתה. ברגע של חולשת דעת, אפוף בערפילי השינה, שלחתי יד ושתיתי אותו.

ואתם יודעים מה? נהניתי. ממש ממש נהניתי.

 

* עם זאת אני חושב ומאמין שזה לא המרכיב המרכזי בבלוג הזה, ושאנחנו דווקא מנסים כאן יותר להכניס רעיונות לתוך הדיון מאשר להכריז אילו רעיונות ואנשים הם אסורים למגע. ההיגיון שלנו, לפחות בזמן האחרון, הוא שדווקא אם פוסט כלשהו מעורר אי נוחות ואי נחת אצל הקהל הטבעי של הבלוג הזה, יש סיכוי סביר שזה פוסט טוב.