Posts Tagged ‘במלכודת הקו הירוק’

"תביעות תאולוגיות": החיים הדתיים במדינה האחת

9 במאי 2010

גיא בורק

הקריאה בספרו של יהודה שנהב "במלכודת הקו הירוק" נחוית בימים אלה בעיקר כתרגיל אינטלקטואלי. בימים בהם אפילו השמאל הציוני נדרש להצטדק מידי יום על כך שהוא דואג לשלום מדינת ישראל, קשה לראות איך רעיון המדינה האחת יכול לשמש כאלטרנטיבה פוליטית ממשית החורגת מתרגיל שכזה. ובכל זאת, מדובר בספר חשוב ומאתגר המצריך דיון. אחרי הכל, כפי ששנהב עצמו מדגיש, מדובר בראש ובראשונה במסה פוליטית שאפשר שבשלב כלשהו (ייתכן שאף די בקרוב) תתורגם לאלטרנטיבה קונקרטית לחזון שתי המדינות, ככל שגובר הייאוש בקרב רבים מהפלסטינים ואולי אף מקרב הישראלים מהאפשרות שחזון שתי המדינות אי-פעם ימומש באופן שלא יהווה ארגון מחדש של הכיבוש המתמשך, או לחלופין – מימין – מתוך תביעה של מתנחלים ותומכיהם להמשיך ולהתגורר בשטחים גם במחיר של מדינה דו לאומית.

זוהי איננה סקירה שיטתית של הספר, אלא מספר מחשבות בעקבות הקריאה בספר על דת, דתיות, וחילון ועל תפקידם של אלה במסגרת "זמן 48". ייאמר כבר עכשיו: המטרה איננה לקעקע את החזון שמציע שנהב אלא להסב את תשומת הלב למספר סוגיות בספר שראויות לדיון ולהבהרה נוספים, שהרי הם במידה רבה אחד היסודות המרכזיים עליהם נשען החזון כולו.

הרצל (איפשהו באמצע) וחבריו מבקרים בירושלים. מה מבדיל בין תיאולוגיה פוליטית לתיאולוגיה "רגילה"?

הנה הטיעון בקצרה: עד כה השמאל הציוני הליברלי שדבק בפרדיגמת 67, אותה מנסה שנהב לערער, גיבש תפיסה של הסכסוך היהודי-פלסטיני הרואה ב-67 את שורש הבעיה ועל כן מניחה ששיבה לגבולות 67 תביא להסדר. מעבר לכך, 67 מהווה גם נקודת מבנה, לשיטתם של דוברי ה"שמאל הציוני הליברלי", בה השתלטה על ישראל כמעט באחת קנאות לאומנית ואמונית שהדיחה את הליברליות החילונית שכביכול אפיינה את ישראל עד אז. מכאן מוביל שנהב מהלך ביקורתי כפול – שלילת הטענה ששורשי הסכסוך נטועים ב-67 והעתקת שורש הסכסוך ל-48, וערעור על קיומה של ישראל ליברלית וחילונית בשנים שקדמו ל-67. שני המהלכים הביקורתיים (המוצלחים) מובילים את שנהב לניסוח קווים כלליים לפיתרון הסכסוך (או ליתר דיוק, הסכסוכים) במסגרת 48.

במיוחד מעניין בהקשר זה התחליף שמציע שנהב לחזון הליברלי החילוני של ה"שמאל הציוני הליברלי החילוני". הצורך בתחליף נובע מכך ש"פרדיגמת 1967…מחמיצה את העובדה שהרוב הגדול של האוכלוסייה בין הים עד הירדן, היהודית והפלסטינית, אינו "חילוני" ואינו מסתפק בפתרון מכני של ריבונות שאין בו תוכן תיאולוגי". לכן שנהב בוחר להתמודד עם מרכזיותה של הדת "בזירה הציבורית ופוליטיקת האזרחות של המדינה" ועם "[ה]שילוב [ה]חזק בין דת לחילוניות בחברה המודרנית, הן במערב והן במזרח". לפיכך, שניים מתוך שלושת המודלים שמציע שנהב במסגרת "זמן 48" – "המודל השוויוני בחלוקת הריבונויות שנתן ביטוי לזכויות לאומיות ודתיות מלאות לשני העמים" והמודל המציע דמוקרטיה הסדרית "של שותפות, המניח זכויות לאומיות ודתיות של העמים" – אמורים לתת מענה למאוויהם הדתיים ול"תביעות התיאולוגיות" של היהודים והערבים (המסלמים והנוצרים). לשם כך, מדגיש שנהב, יש צורך שמנהיגים דתיים ולא רק פוליטיקאים ידונו ביניהם ויחפשו "פתרונות יצירתיים", שאינם זוכים לפירוט בספר.

באופן מפתיע, למרות מרכזיותם של "התכנים התיאולוגיים" ושם התואר "תיאולוגי" המופיע בספר למכביר, הם אינם זוכים לדיון שיטתי. על כן לא ברור לחלוטין מהם בדיוק אותם תכנים תיאולוגיים ומהם ההנחות האפיסטמולוגיות המעצבות אותם. עולות, אם כן, מספר שאלות:  מהו "התוכן התיאולוגי" עליו מדבר שנהב? איזה תפקיד מייעד שנהב לדת ודתיות בחזונו וכיצד אותו תוכן תיאולוגי אמור להשתלב במסגרת "זמן 48"? ולא פחות חשוב, מהם התנאים הדרושים על מנת שתיווצרנה דת ודתיות שיתאימו למסגרת "זמן 48"?

השאלה בנוגע לאופי "התביעות התיאולוגית" וניסוחן איננה זוכה, כאמור, לתשובה מפורשת. נדמה ששנהב קושר בין התביעות הללו וזכויות פוליטיות של יהודים על הארץ. כך, למשל, מצטט שנהב בהסכמה מדבריו של מרטין בובר מ-1921:

כשם שאין להפחית אף כשערה מזכויותיהם הצודקות של הערבים, כך מן ההכרח להכיר בזכויות היהודים להתפתח במולדת הישנה בלי הפרעה על פי עצמאותם הלאומית ולשתף בהתפתחות זו מספר גדול מאחיהם עד כמה שאפשר.

על כך מוסיף שנהב, מתוך חיבור מאת אמנון רז-קרקוצקין, ש"רק בהקשר דו-לאומי ניתן לדבר על קיום יהודי במושגים של דמוקרטיה".

המשפט האחרון של רז-קרקוצקין (באימוצו של שנהב) מצביע על ההנחות שהיהודים, "חילונים" ודתיים כאחד, אמורים לאמץ לצורך הגשמתו של החזון. הם אמורים לעצב את דתם כך שתתאים למסגרת דמוקרטית. ניתן להניח ששנהב ייתבע גם מהערבים המאמינים שייעצבו את דתם כדי שתתאים אף היא למסגרת זו. אלא שבכך מגביל שנהב את הדיון לגרסא מסויימת של דת ודתיות, כזו הכפופה למסגרת חוקתית דמוקרטית אשר בבסיסה היא חילונית. בזמן הקריאה, תהיתי אם שנהב אינו מעתיק את המודל האמריקאי – חוקה חילונית דמוקרטית (ושמרנית למדי) המשמשת כמסגרת פוליטית בתוכה פועלות קבוצות שונות, אשר בחלקן הגדול הן דתיות. כלומר, מודל שבו הדתיות נוכחת במרחב הציבורי (ובמידה מסויימת הפוליטי, במשמעותו הצרה) מבלי לאיים, לפחות תיאורטית, על המסגרת החוקתית. הבעיה היא שבכך שנהב משעתק שורה של הנחות מסויימות (שאולי ניתן להגדירן כתוצר של הפרוטסטנטיות) בנוגע לפעולתה ופעילותה של הדת והדתיות במרחב הציבורי והפוליטי.

אין זה אומר שהשאיפה למודל כזה פסולה מעיקרה, אבל נדמה שאי אפשר לנתק את המודל הזה מהקשריו ההיסטוריים הקונקרטיים שעצבו פראקטיקות ותפיסות דתיות ייחודיות למדי. טיעונים דתיים אחרים אינם מתיישבים בקלות עם החזון שניסח שנהב. במאמר מוסגר, ייתכן שזוהי אולי מגבלה של השיח הליברלי בכלל בנסותו להכפיף את הדת או את "הסובייקט הדתי" למסגרת אפיסטמולוגית שהינה בבסיסה חילונית וליברלית. לעניינינו, האתגר שמציבה המסגרת הזו הוא בחוסר יכולתה להתמודד עם כל קשת הטיעונים הדתיים על גילוייה השונים במלוא הרצינות. לא ברור איך המודל של שנהב אמור להכיל, למשל, את האמירה הבאה (מהאתר של "אם תרצו"):

זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ. בסוגיה זו חשוב להבהיר כי שאלת מימוש זכות היא שאלה נפרדת אך הנחת המוצא בשאלה כיצד יוכרעו שאלות טריטוריאליות בארץ ישראל היא שלעם היהודי זכות היסטורית מוסרית על הארץ הגוברת על טענות מתחרות.

מובן שניתן לחשוב על אמירות דומות, המוציאות זו את זו, הנאמרות מדי יום הן על ידי מאמינים הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים (בעיקר המסלמים) החולקים את הארץ. זוהי "תביעה תיאולוגית". תביעה שאינה זוכה להתייחסות רצינית בספר.  אולם מכיוון שאמירות מהסוג הזה נוכחות כל כך בעיצובו של הסכסוך כיום, חזון שיסרב להתמודד איתן הינו בהכרח חסר.

מעבר לכך, נדמה שיש תיאולוגיות שמטרידות את שנהב יותר מאחרות. כך, למשל, מבקר שנהב בצדק רב את התיאולוגיה הפוליטית העומדת בבסיס הציונות. אבל בדיוק בנקודה הזו ניתן לשאול מה מבדיל תיאולוגיה פוליטית מתיאולוגיה "רגילה" כאשר באים לבחון את האפשרות להכיל אותה באחד מהמודלים ששנהב מציע בספר. איך אפשר להצדיק את הנתק שבין הביקורת של שנהב על הציונות לבין היעדר הביקורת בנוגע לטיעונים דתיים? כלומר, איך ניתן להסביר את ההירארכיה של התיאולוגיות: מדוע לאומיות נתפסת כאי-רציונלית בזמן שתביעות תיאולוגיות של דתות זוכה להשלמה מפוייסת? האם אין כאן התנשאות על המאמינים או לחלופין ציפייה שאיננה מוצדקת מתיאולוגים-פוליטיים ציוניים?

אין לי תשובות לכל השאלות הללו. אבל ברור שהשאלות חייבות לזכות למענה ב"זמן 48" כזה או אחר. חשוב מכך, יש צורך להבהיר מה המחיר שנתבע, לפי המסגרת ששנהב משרטט, מאנשים הדבקים בתיאולוגיות, פוליטיות ואחרות.

השמאל הדו לאומי

18 באפריל 2010

1.

"השמאל הלאומי", המניפסט האנטי ליברלי של שמוליק הספרי ואלדד יניב, מביא לשיא תופעה שנולדה אי שם בשלהי האינתיפאדה השנייה. זהו גלגול עכשווי להתבכיינות קדומה יותר, שהיתה ידועה בשמות כמו "שמאלנים לשעבר", “שמאלנים שהתפכחו", “השמאל המאוכזב". ממה הם התאכזבו? מהפלסטינים כמובן, שאחרי עשור בו הוכפל מספר המתנחלים והקולוניזאציה של השטחים העמיקה, תקעו סיכה בבלון הנפוח שכונה "אוסלו". במקום להסיק מסקנות, להביט פנימה לשם שינוי, יניב והספרי יחד עם גדי טאוב, דן מרגלית, בן כספית (והרשימה ארוכה) — גילו את הנוסחה להצלת השמאל: עוד מאותו דבר. עוד מפא"י, עוד חולצות כחולות, עוד פוזהסוציאליסטיתלהמוניםומגדליאקירובלמנהיגים, עוד גזענות נגד ערבים ומזרחים, עוד הטוביםלטייסוהטובותלחייםרמון.

משה אורנג'דה. מי שצוחק אחרון

השמאל הלאומי הוא איתות מצוקהכותביו (ובני מינם) עדיין נהנים מהשפעה רבה, מציפי לבני ועד האחים עופר, אבל אין להם מה להגיד לציבור הישראלי. לכן הם חוזרים על הסיסמאות הישנות והשחוקות, אלה שאפילו לרבין הביאו ניצחון על חוט השערה, וזה היה לפני רוב העלייה מרוסיה ושינויים דמוגרפיים אחרים. הקבוצה החברתית שיניב ואלדד מייצגים, זו שברוך קימרלינג כינה פעם "האחוס"לים", איבדה את זה לבלי שוב: היא אמנם נהנית מהכיבוש ברמת החי"ל ובהרצליה פיתוח, אבל היא הולכת ומתכווצת מבחינה דמוגרפית ונפרדת משארית היוקרה הסימבולית שהיתה לה. אם ימצאו פעם את מכתב ההתאבדות של דודו טופז, זה מה שיהיה כתוב שם: הצ'חצ'חים ניצחו. מזמן.

עם זאת, אני שמח על תופעת השמאל הלאומי – ולא רק מפני שהפוטנציאל האלקטורלי שלה קלוש כל כך. המסכות נקרעות. במשך עשרות שנים היה "השמאל הלאומי" המובן מאליו הפוליטי. איש לא טרח לנסח אותו. היו המרוקאים שהקימו את ש"ס והרוסים שהקימו את "ישראל בעלייה". האחוס"לים, לעומת זאת, היו התקן של החברה הישראלית, אלה שאינם זקוקים להגדרה. גם האידיאולוגיה שלהם נותרה מטושטשת. כפי שכותבים הספרי ויניב, "ימני הוא שמרן, מאוהב במלים, פולמוסן", ואילו השמאל "עושה”, לא מדבר יותר מדי (סעיף 2 במניפסט האימים).

כעת הם נאלצים לדבר סוף סוף וחושפים את פרצופם האמיתי: צריך לתמוך במלחמה הרצחנית בעזה (המכונה במניפסט "מלחמונת, עזה סימן 2”), להציע לממשלה “להכות על המקום, בכוח והרבה”, להתנות זכויות אזרח בסיסיות בשירות במה שהם מכנים צה"ל 2 ("צבא החובה לישראל"), כלומר בשת"פ עם הרפובליקה הגזענית והמיליטריסטית שלהם. בקיצור: דמוקרטיה ליברלית ליהודים טובים מהמיינסטרים, דמוקרטיה מוגבלת ומפוקחת לערבים בשטחי 48 (כלומר לאלה מהם שלא גורשו), דיכוי ואלימות כלפי הערבים בשטחי 67, “קיר ברזל" מול העולם הערבי. כך מתגלה האג'נדה הגזענית שלהם קבל עם ועולם, ופותחת את הדרך ליותר לחץ וחרם.

הקבוצה שהכי מעצבנת את האלדד יניבים, הבן כספיתים והגדי טאובים היא היהודים הרעים, השמאל היהודי. עם הערבים אפשר לחיות. הם ערבים. כך גם עם "הזירה הבינלאומית". מה כבר אפשר לצפות מכמה פקידי או"ם חיוורים? כל אחד ממלא את תפקידו במשחק. אבל השמאל עושים בעיות. הם זזים, חוצים את החומות במקום לפטרל לאורכן, הם מעבירים לגולדסטון מידע על פשעי מלחמה, הם מזדיינות עם ערבים. אנשים כמו כספית, בן דרור ימיני וגדי טאוב עוסקים באופן אובססיבי בסימון גבולות, לא רק בינם לערבים אלא בעיקר בינם לבין השמאל הרדיקאלי, הבוגדני והחתרני.

2.

עמיר בניון. גם הוא נגדנו

אחת הטענות השגורות נגד השמאל הרדיקאלי – או יותר נכון, נגד השמאל היהודי הרדיקאלי – היא שהשמאל הזה מנוכר למציאות הישראלית ולקבוצת ההתייחסות שלו, ציבור דוברי העברית בארץ. במניפסט של יניב והספרי נאמר שהשמאל אכן "שכח מה זה להיות יהודי". כך טוען גם אסף שגיב, עורך כתב העת "תכלת", בסוף לא אינטיליגנטי לסקירה אינטיליגנטית שפרסם לאחרונה על השמאל הרדיקאלי בישראל. שגיב חוזר על הקלישאה לפיה צריך לעמוד במחסום ו"לתקן מבפנים".

כעת, אם ישראל היא אכן המדינה שהספרי ויניב אוהבים (והיא כזו, לצערנו), קשה להאשים אותנו בניכור. יתרה מכך, לא סביר שימדדו את המעורבות של השמאל בחברה הישראלית לפי השירות הצבאי, שהרי הטענה השמאלית אינה רק מוסרית –כלומר גורסת שהשירות הצבאי מהווה שיתוף פעולה עם דיכוי ורצח פלסטינים. זו טענה הפונה פנימה, קוראת תיגר על התוכן המקובל של המושג "ישראליות", ומציעה תוכן חלופי שאינו כולל את המיליטריזם האלדד יניבי.

ובכל זאת, אני רוצה להרים את הכפפה של תוקפי השמאל. אני מסכים שבשמאל הרדיקאלי היהודי לא מדברים מספיק עלינו, היהודים, וכבר כתבתי על זה בפוסט הראשון שלי בארץ האמורי, כביקורת על יצחק לאור. לכן, בהשראת ספרו מעורר המחשבה של יהודה שנהב,"במלכודת הקו הירוק", אני מציע אלטרנטיבה שמאלית, שוויונית ולאומית למופע האימים של הספרי ובני מינו: השמאל הדו לאומי.

במקום להתווכח שוב סביב ההבחנה מדינה אחת/שתיים, אני מציע הבחנה אחרת, מעוגנת יותר בקרקע המציאות: חשיבה דו לאומית מול חשיבה הגמונית.

חשיבה דו לאומית רואה את השטח שבין הים לירדן כיחידה פוליטית אחת, שניהולה מחייב שיתוף פעולה הדוק ושוויוני בין שתי הקבוצות הלאומיות החיות בה. קשה, עד בלתי אפשרי, להציב גבולות בין האוכלוסיות המעורבבות, ולבטח אי אפשר לחצות את מאגרי מי התהום. לכן, גם אם פורמאלית הפתרון יבוא בדמותן של שתי מדינות, המדינות הללו ייאלצו לקיים מערך צפוף של קשרים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים. יתרה מכך, בישראל גופא (של אחרי החלוקה) תימשך התביעה העיקשת והצודקת של האזרחים הערבים לזכויות קולקטיביות, וקבלתה תגרור הסדרים דולאומיים בשטחי 48 (כפי שכבר מוצע במסמך "החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל”). מגמה זו תתחזק אם יינתן מענה הולם לבעיית הפליטים הפלסטינים, באופן שיגדיל מן הסתם את מספר האזרחים הערבים בצד המערבי של הקו הירוק.

כמובן, אפשרי גם פתרון של שתי מדינות לפי הפנטזיה של "השמאל הלאומי", כלומר במסגרת החשיבה ההגמונית. במציאות כזו, של מדינה ענייה וצפופה (במיוחד אחרי קליטת מיליוני פליטים) לצד מדינה עשירה ומפונקת, הדרך היחידה להשאיר את הגבול סגור ואטום תהיה באמצעות שימור וביצור ההגמוניה היהודית במרחב – ורצועת עזה היא דוגמא מצויינת לכך. במציאות כזו, הכיבוש בעצם אינו פוסק ואילו הדיכוי וממדי ההרג רק מתרחבים. לפיכך, פתרון של שתי מדינות במסגרת החשיבה ההגמונית, משמעו בעצם מדינה אחת עם הגמוניה יהודית, בדומה למצב הנוכחי, כלומר דמוקרטיה לאדונים ומובלעות בנטוסטניות לילידים (נכון, כמו בדרום אפריקה). השטח שבין הים לנהר היה מחולק במאה הקודמת ל-19 שנים בלבד, וגם אז נחדר תדיר על ידי פליטים שביקשו לשוב לכפרים מהם גורשו. גם אז נשמרה החלוקה באמצעות מלחמות גבול תכופות והפלנגות של מאיר הר ציון ואריק שרון.

לפיכך, כל מי שתומך בשוויון, כלומר כל מי שהוא שמאלני, צריך לחשוב דו לאומית. אבל גם כל מי שהוא לאומי, כלומר כל מי שמזדהה עם הקהילה היהודית בארץ וחרד לשלומה, צריך לחשוב ככה. אחרי הכל, ההגמוניה הצבאית של היהודים היא הגמוניה אמריקאית במסכה, אולם אמריקה לא תהיה שם לעד. היא נחלשת כבר עכשיו. הריאלפוליטיק של אובמה מתחיל לבטא את התובנה הזו, אולם הפרשנים המלומדים שלנו עדיין מתקשים להבין את הכתובת המרוחה על הקיר. יתרה מכך, המשך ההתבצרות ההגמונית משמעו שיתוק תרבותי והמשך טיפוחה של הוויה מיליטריסטית וגזענית. מעבר לעובדה שלא כיף לחיות במדינה כזו, זה גם סותר כל רציונאל ציוני הומאניסטי.

לכן, כדי להגן על היהודים בישראל ולאפשר התפתחות ויצירתיות תרבותית יש להשתלב במרחב ולעמוד בנורמות הבינלאומיות – והדרך לשם עוברת בחשיבה דו לאומית. אתם יכולים (אבל לא חייבים) לקרוא לזה ציונות. ככה מרטין בובר והוגו ברגמן קראו לזה.

זאת ועוד, חשיבה דו לאומית גם פותחת אופציות לשוויון בתוך הקהילה היהודית. כשכתבתי קודם "הגמוניה יהודית", התכוונתי הרי להגמוניה של נוחי דנקנר, שרי אריסון, שלדון אדלסון ולהבדיל, אצולת הקרקע הוותיקה. חשיבה דו לאומית מערערת על משטר הקרקעות שהתעצב עם ההפקעה המאסיבית של 48 ועל המגמות הנאוליברליות של העשורים האחרונים (אלה ששימרו את הכיבוש באמצעים אחרים, כפי שהיטיב לתאר דני גוטוויין, למרות מסקנותיו השגויות). במסגרת שידוד המערכות הנדרש כדי לתקן את העוולות כלפי הפלסטינים, צריכה להתאפשר גם חלוקהמחדש של המשאבים, החומריים והסימבוליים, בתוך הציבור היהודי. הקבוצות שהורחקו היסטורית מהעוגה בשל הערביות שלהם יוכלו לקבל את מרכז הבמה. ערביותם של היהודים הערבים תהפוך בתוך כך לנכס תרבותי ופוליטי. חשיבה דו לאומית, איפוא, אינה רק שוויונית אלא גם יהודית. היא מונעת מתוך דאגה לאינטרסים התרבותיים, הפוליטיים והביטחוניים של הקהילה היהודית ומתוך סולידריות עם קבוצות מקופחות בתוכה.

חשיבה דו לאומית היא בראש ובראשונה פוליטית, במובן זה שהיא אינה חרדה מהמציאות אלא רואה בה כר לשינוי והתפתחות. בניגוד לחשיבה הגמונית, הנצמדת להווה מתוך אשליה שהוא לא ייגמר לעולם, חשיבה דו לאומית מביטה לעתיד אבל גם לא חוששת להביט לעבר. לעומת החשיבה ההגמונית, המשותקת על ידי רגשי אשם ו”חוק הנכבה”, חשיבה דו לאומית חוזרת לעבר כדי לחפש בו מפתח לעתיד אחר. היא לא נעולה על הפנטזיה לפיה כל הרעות החלו ב-67 ו"היה פה שמח לפני שנולדתי" (פוליטיקה היא לא נוסטלגיה, למרות שגם אני מחבב את אריק איינשטיין), אלא חוזרת ל-48 ולשנים שקדמו לה – גם כדי להביט נכוחה בעוולות שנעשו וגם כדי לאתר אופציות לקיום יהודי וציוני אחר בארץ שלנו. בקיצור: חשיבה הגמונית היא מפוחדת ומשותקת, חשיבה דו לאומית — מקווה ויצירתית.

ב-1948 כתבה חנה ארנדט, שבצעירותה היתה חברה בתנועה הציונית "ברית שלום", את הדברים הבאים:

גם אם היהודים ינצחו במלחמה, בסופה יימצאו האפשרויות הייחודיות וההישגים המיוחדים במינם של הציונות בארץ ישראל פגועים ללא תקנההיהודים ה'מנצחים' יהיו מוקפים באוכלוסייה ערבית עויינת לגמרי, מסוגרים בתוככי גבולות מאוימיםתמיד, שקועים בהגנה עצמית פיזית במידה כזו שתאפיל על כל הפעילות והאינטרסים האחרים. התפתחותה של תרבות יהודית תחדל להיות דאגתו של העם כולו; ניסויים חברתיים יינטשו בשל היותם מותרות לא מעשיים; המחשבה הפוליטית תצטמצם לכדי אסטרטגיה צבאיתוכל זה יהיה גורלה של אומה אשר – יהיה אשר יהיה מספר המהגרים שתוכל לקלוט וככל שתרחיק ותרחיב את גבולותיה – תמיד תישאר אומה קטנה מאוד מוקפת מספר גדול לאין ערוך של שכנים עוינים" (מתוך מאמרה To Save the Jewish Homeland: There is still Time).

ארנדט. עוד אפשר להציל?

בנבואת הזעם הזו נתקלתי בזמן שירותי הצבאי, כשקראתי את ספרה של עדית זרטל "האומה והמוות". לספר הזה היתה השפעה עמוקה ומעצבת עליי. הבנתי שהנבואה של ארנדט במידה רבה התגשמה. אני לא רוצה לחיות במדינה של אביגדור ליברמן ובוגי יעלון, במוצב קדמי ופרנואידי של “המערב”, או יותר נכון, של האוונגליסטים המטורפים שמממנים את “אם תרצו”.

האם יכולה להיות לנו מדינה אחרת? אני מקווה. מדינה כזו צריכה להשתנות מהיסוד, מבחינת המבנה החוקי וסדר היום התרבותי שלה. פחות רלוונטי כרגע אם היא תהיה בסוף מדינה אחת מתוך שתיים, או מדינה אחת שהיא שתיים. אני נוטה לחשוב שהמבנה ההולם יותר את החשיבה הדו לאומית הוא אכן מדינה דו לאומית, דמוקרטיה הסדרית שתיתן ביטוי פוליטי ועצמאות תרבותית לשני הקיבוצים הלאומיים. אבל על זה עוד ידובר. לא חייבים להסכים. מה שכן, כדאי שיהיה לנו בסיס משותף לשיחה. לשם כך מוטב ללכת מעבר לקלישאות של יניב והספרי, ולהיות שמאל אחר – שמאל דו לאומי שחושב דו לאומית.