צר לי לאכזב אתכם, הגל לא אשכנזי

אורטל בן דיין

יום שלישי. קמתי והתלבטתי מה ללבוש. בבוקר הייתי צריכה לנווט בין פגישות בכמה בתי קפה, ובערב להגיע לבית העם ולהשתתף בערב היציאה של "ארץ האמורי" מהארון הווירטואלי.

התלבטתי מה אלבש שיתאים גם וגם. גם לסיבוב בוקר וגם לערב בבית העם. גם להיות מרשימה וגם קלילה וגם לא מתאמצת וגם סקסית, כי זה ערב על סקס, לפני הכל.  לבסוף בחרתי בחצאית אדומה וחולצה שחורה. נועזת ורשמית. אין קוד לבוש רשמי לנשים מזרחיות. גברים אשכנזים יכולים ללבוש מה שהם רוצים כי הם מתכנתים את שפת הקוד.

אף פעם לא הרגשתי נוח להציב את עצמי כאנונימית בתוך ההמון. לכן אני אוהבת את  הפרפורמונס המזרחי הבארוקי, במיוחד כשהוא מופיע בתוך המרחב הלבן שמקיף אותי. ובכל זאת אני יודעת – היטב – שליכולת להיבלע במרחב, להיות רואה ואינו נראה, יש הרבה יותר כוח.  וגם זה קוניוקטוראלי.

פאנליסטים ופיינליסטים. המבנה  הראשוני של הערב יצר היררכיות צפויות. אין טעם להתווכח על זה. מליצי יושר טענו שהכל נבע מכוונות טובות, אבל מה לעשות שאני לא כומר מוודה וגם לא בוחנת לב וכליות, ויותר מאשר התעמקות בתהליכים הפסיכולוגיים האישיים של כל אחד מהמעורבים, אני מעדיפה לשפוט את המעשים והתוצאות בשטח. מעשים מעשים ומעשים – זה מה שנחשב. כשמשהו הופך לפעולה במרחב הציבורי, המעשה הוא הדבר שקיים והמחשבות שמאחוריו לא. הרי אם הייתי חושדת בכוונות זדוניות מי היתה מדברת אתכם בכלל? אני רוצה להאמין כי הדיבור בינינו בנוי על כוונות טובות, אחרת בואו ניפרד יפה, היפרדות תמיד מיטיבה עם המדוכאים. בינתיים, נשפוט את המעשים ונחטוף על הראש בכבוד. כבוד זו לא מילה גסה.  גם אני חטפתי, אבל בכבוד. "בכיינית", "נעלבת סדרתית". נו, שוין. ממילא זה רפלקס מותנה לכל דרישה או ביקורת מזרחית ולא באמת משנה מה אני אגיד.

היררכיה. יצרתם היררכיה, דחפתם אותנו לתחתית הדף (כמעט להערות שוליים), תחת כותרת מעליבה, בעוד אתם מנכסים לעצמכם את העולם האקדמי והתיאורטי. "הפאנל זה  החלק הכייפי של הערב" כתב לי עופרי בפייסבוק. יא'ללה חפלה. איתנו המזרחים והערבים עושים כיף ומדברים על חוויות מסעירות מהשכונה. אנחנו החוויה ההיתולית שתבדר את הקהל אחרי הנאומים הרציניים באמת. אתם  תדברו בשפת האימות וההפרכה ואנחנו נביא "סיפורי חיים". אתם רגילים לפגוש אותנו  באקדמיה בצורת חומרי גלם.  אנחנו השדה, השטח, האינפורמנטים והארטיפקטים. הנתונים והנתינים.

מטונימיה. "אם לא תתנערו מההפרדות והחרדות הערב יהפוך למטונימיה", כתבתי לעפרי בפייסבוק. אנחנו כבר לא מוכנות  לציית לסדר הזה, ולא רק בשל העובדה שההישגים שלנו על פי קריטריונים אקדמיים של מריט לא נופלים משלכם, אלא בייחוד בגלל שאנחנו כבר בתקופה שבה לאקדמיה אין מונופול על ייצור הידע והיא כבר מזמן נשרכת אחרי עולמות ידע חדשים ומשמעותיים הרבה יותר. היום, כאשר ארגונים רבים עוברים פרופסיונאליזציה ואנג'ואיזציה, הם כבר מרכזי מחקר בפני עצמם ובזכות עצמם. הם לא רק שטח. וגם לא רק תיאוריה.

סופרת. נכון, אני סופרת ראשים, אם לא איך נדע? כששלושה גברים אשכנזים שוב פותחים את הערב, והאחרים והאחרויות שוב עוברים לתחתית הדף, זה בכל זאת קצת מסריח. גם אתם צריכים לספור, ועל הדרך להפסיק לדבר על פריבילגיות ועל רגשות האשמה שלכם. ההסברים מעייפים ומוכרים. אנא זנחו את התירוצים הפסיכולוגיסטיים וההתבחבשות האינטרוספקטיבית של האשכנזי המורכב. ואם לא, לפחות חיסכו את זה מאיתנו, יש לנו מספיק דברים על הראש ואנחנו גם לא הפסיכולוגים שלכם. זה מתיש. תתחילו לספור ולבדוק את עצמכם שוב ושוב ושוב. תתרגלו עד שתתרגלו. Fake it until you make it

קרנבל הזהויות. גל כתב: "בבלי דעת, ודאי ללא מודעות, יצא שהמזרחים הם (בעיקר) אלה שמביאים את "קול השטח". ההרצאות דיברו פחות מתוך זהויות, ואילו בפאנל הדוברים הביאו, במידה רבה, חוויות אישיות". אז זהו שלא. אם לא הבנתם שגם אתם דיברתם מתוך זהויות, לא הבנתם דבר וחצי דבר. לדבר תיאוריה ולהאמין שאתה מדבר במנותק מהזהות שלך – זו בדיוק הזהות האשכנזית. אנחנו הנכחנו אותה, הדיון הנכיח אותה. נכון  שדיברתם תיאוריה אך דיברתם אותה מתוך הפוזיציה והדיספוזיציה. הזהויות שלכם נכחו שם כי יש לכם אתניות, בין אם תרצו ובין אם לא תרצו. ונכון, זה קרה ללא מודעות, אך זה בהחלט נבע מהתת מודע הקולקטיבי.

חוויה אישית.  גל כתב: "איך מדברים חוויה אישית? בדברי הפתיחה שלי אמרתי כמה דברים על הגל, ועל סקס. הדברים ביטאו, בין השאר, חוויה אישית". בפתיחת הערב, גל הבליח לעברי ספק עקיצה, ספק בדיחה, ושאל אותי אם הגל הוא אשכנזי. אין בדיחה גדולה מזו, הייתם מתים שהגל יהיה אשכנזי. לא כל איש הגות מגרמניה הוא אשכנזי בדיוק כמו שלא כל אשכנזי הוא איש הגות. אני מסרבת לתת לכם חזקה על התרבות המערבית או הגרמנית.  גם לא על האופרה ולא על הפילוסופיה. יש מספיק אנשי רוח אשכנזים שתוכלו להשתמש בהם כקביים לאגו האינטלקטואלי שלכם. הגל זה מגניב, כשאומרים הגל זאת מילת קסם שמיד משדרגת את הסטטוס. כמו שראש המחלקה לסוציולוגיה הודה בפני בשיחה: "כשסטודנט אומר קאנט אני מיד מחזיק ממנו סטודנט ברמה גבוהה". זה מה שנקרא תבונה מעשית אקדמית.

אומרים לנו שיש סקס אחר. ברור שאין כבר יכולת לגעת בממשי ואנחנו מנווטים בכורי עכביש סימבוליים. אבל לפחות לא נתיימר בערב שכולו הומאז' לסימפוזיון אקדמי לחשוב שאנחנו מדברים על סקס אחר. או על סקס בצורה אחרת. אלא אם כן אנחנו מאמינים שמילים הן מגע ודיון הוא אורגיה שיחנית. ואז איבדתי אתכם. אני אוהבת מגעים דה-שיחניים, כי מגעים  בשבילי זה מעשים.

סקס בין ערבים ליהודיות. לצערי החמצנו את הדיון על נשים מזרחיות ושוליות שבזכות מיקום גיאוגרפי וסוציולוגי מפתחות "מגעים" עם ערבים ומשלמות על זה וואחד מחיר. זאת בניגוד לנשים האשכנזיות האקטיביסטיות שהפעם הראשונה שהן פוגשות ערבי שלא דרך דוחות מודיעין או מאמר אקדמי, היא בהפגנות השמאל. בפעילות הפוליטית. שם, כשהן פותחות ב"מגעים", הן לא משלמות מחיר. להיפך. הן זוכות לאות הערכה וגבורה על חציית גבולות, שבירת חומות ודה-קונסטרוקציה של הפרדות. כמו תמיד, היכולת לתרגם כל פעולה להון תרבותי וסמלי שמורה לאשכנזים. לכן הסכמתי עם גל ששאל: מי הוא זה שנחשב סרבן? ומדוע רק אלו שמצהירים על כך כפעולה פוליטית מודעת ומתוקשרת נחשבים סרבנים?" כל מי שמסרב לשרת בצבא הוא סרבן, אפילו אם הוא מזרחי. רק בואו לא נשכח שבניגוד לאשכנזי, המזרחי משלם על כך ביוקר. למזרחי יש סל עבודות מצומצם שהוא יכול לבחור מתוכן כשהוא יוצא לג'ונגל של שוק העבודה. ללא שירות צבאי האפשרויות כמעט נעלמות. במצב כזה גם מאבטח – מקצוע יעודי – הוא לא יוכל להיות. הסרבן האשכנזי, לעומת זאת, מסודר. הוא הולך לתרגם את ספריו של הנרי דייוויד תורו , מדבר בכנסים על החשיבות של אי ציות ומורם לדרגת מרטיר.

סקס מזדמן. סקס מזדמן לא מפרק גבולות. ברוב המקרים הוא רק מאשש אותם ואף מהווה אמצעי שליטה והפרדה בפני עצמו. האם הערבי יבנה משפחה עם היהודיה והאם היא תבנה איתו? ונניח שהיא רוצה והוא לא רוצה, כי הוא מעוניין בנישואין אנדוגמיים. אז מה זה? התמוססות גבולות או מאבק כוחות? במרחב הסקסואלי נשים הן  עדיין הטריטוריה  שעליה נלחמים הגברים. יש נשים מזרחיות שקושרות קשרים עם גברים ערבים, מתאהבות בהם ורוצות לחיות איתם. הן מוקעות מהסביבה שלהן ובדרך כלל הגבר לא מוכן לנהל איתן מערכת יחסים "רצינית", כי עבורו היחסים הם לא יותר מסקס זמין שלא נושא סנקציות חברתיות.  מעבר לכך, הסקס עבורו הוא גם נשק פוליטי/חברתי במלחמתו בגבר הישראלי הצבר. האישה, כרגיל, היא בשר התותחים של המאבק הפאלי הזה  (תודה לאלכס אויסטרך על התובנה הזאת).

מנחה אישה. למה לא? מה קרה? אז הצענו זאת כדי לייצר ייצוג הולם. זה היה חשוב מאוד לגל, סבבה, הסברת והבנו. לא צריך מיד להפעיל עלינו את הדיבור הצפוי והמעצבן להחריד נוסח "הטרוריסטיות הפמיניסטיות".

פריבילגיות. אם עוד פעם אני שומעת את המילה הזאת נזרקת לדיון אני אשתגע. מעשים בבקשה. מעשים.

ביטול עצמי. לא אוהבת את השיח על העצמי ועל הסובייקט המעונה. אין עצמי אוטונומי, רק כזה שמשוקע בהיררכיות החברתיות. העצמי של החזקים לא מתבטל כשהם מוותרים על הנחיית איזה ערב. גם לא צריך לבטל ולא צריך להתבטל. רק למנן.

לעזוב את הארץ. אל תעזבו את הארץ. אני רוצה לעזוב. למה מה קרה שתשאירו אותנו פה עם כל החרא הזה. ההורים שלכם הם אדריכלי הכיבוש, אז בבקשה תישארו פה כדי לפרק אותו. זה משאו האמיתי של האדם הלבן, זו החטוטרת שלכם. את הדרכונים האירופאים תשאירו בצד בינתיים, לשעת חירום. כשתהיה פה מלחמה יהיה לכם לאן לברוח. לנו לא. בכל מקרה המזרחים הם הלאומנים האמיתיים שמצביעים לליכוד, צבא העם וגם המכשול לשלום.

שום זיון עוד לא הפיל חומות. רק קשירת קשרים עם יתדות, ובעיקר יתדות כלכליים שמשפיעים על חלוקת המשאבים, רק הם חותרים תחת הגבולות. חיבור בו המשאבים מתחלקים מחדש באמצעות יצירת קשרים ארוכי טווח. כשהמין המזדמן כבר לא יהיה מזדמן נדבר על גבולות וחתרנות וזה. בינתיים זה עוד שיח על תשוקה ל"אחר", אקזוטיזציה  ומים גנובים ימתקו. וגם אפקט רומיאו ויוליה.

למה אני מספרת לכם את זה? כי  גל אמר "אני חושב שיש פנטזיה של מחיקת האלימות, של קיום פרוגרסיבי משוחרר ושוויוני, שלא בכדי מלווה גם במחיקת ההיסטוריה, שהיא כולה סיפור ארוך של אלימות (וגם הרבה דברים אחרים). אז לא. אני אשכנזי, וכמו שאמרה לי אורטל בן דיין (כששאלתי איך אני יכול להפוך ל"פחות אשכנזי"): “אתה חסר תקנה" (=החטא הוא קדמון). וגם אם אברח מהארץ, עדיין אהיה אשכנזי, כי יש לי היסטוריה" .

אהבתי. נכון. אתה לא צריך להיות פחות אשכנזי או יותר אשכנזי, רק להרחיב את הקטגוריה ולייצר היסטוריה אחרת. עדיין תהיה לך היסטוריה, אבל לפחות יוכלו לראות בה עקומת למידה. תישאר אשכנזי ותרחיב את הקטגוריה, אין לך ברירה אחרת.

צטטת. מצטטת את אבישי צוברי שציטט גל, שוב: "עד כמה שאני יודע, "ארץ האמורי" הוא בלוג אשכנזי כמעט במוצהר (הכי במוצהר שאפשר בתנאים הנוכחיים), ולא מתחפש למשהו אחר, ודווקא בגלל זה אני קורא אותו בשקיקה. אני תמיד קורא את הבלוג בעיניים מזרחיות כחומר גלם אשכנזי משובח".

לטעמי זה ציטוט גאוני. העובדה שכרגע אני כותבת בארץ האמורי הורסת לאבישי את העונג וזה מבאס אותי. כי הוא צודק. סליחה אבישי שהרסתי לך. חומר גלם אשכנזי הוא אכן מושא מאוד מעניין לבחינה והסתכלות.

למספידים. לכל המגיבים שהתענגו לכתוב ששיח הזהויות הוא טרנד אבסורדי שחלף מהעולם בשנות ה-90: הוא חלף בשבילכם, השתעשעתם איתו באקדמיה כל עוד זה היה מגניב להגיד הומי באבא ופוסט קולוניאליזם. סיימתם עם הקרדיטים האקדמיים ועכשיו זה סתם עוד שיח שצריך להפסיק להשקות אותו. גוועלד, פתאום באים האנשים האלה עם כל הזהויות האלה ודורשים הלכה למעשה. עזבו אותי באימאשל'כם. אתם אוהבים את התיאוריה יותר מהמציאות. שיח הזהויות עדיין כאן כי הוא רלוונטי, כי הזהויות עדיין מארגנות את חלוקת המשאבים. שיח הזהויות ארגן את החלוקה ההיררכית של הערב, ולאחר מכן גם הצליח לארגן את הערב מחדש. וזה יצא טוב. נהניתי, למדתי. שיח בפעולה זה ה-דבר.

*

דימויים: דיוקנאות הנשים הן של פאהד חלבי. וגם: Taking the bagel from Hegel מאת לורנס ויינר (מתוך ספרו If in fact there is a context).

מכתב לדפני ליף

אריאלה אזולאי

דפני יקרה,

הקיץ הזה נפל בחלקי, בחלקנו, מזל גדול. לא רק שיכולנו להשתתף בהתעוררות אזרחית שלא נראתה כדוגמתה במדינת ישראל מאז קמה, אלא שאת ההתעוררות הזו, סוחפת ההמונים, מנהיגה אשה, המשתפת עוד נשים ואנשים ביצירה של שפת כוח חדשה, כוח-יחד, כוח אזרחי. ארחיק לכת ואומר שמדובר בנס, משום שדבר בקיץ הזה לא התרחש לפי תסריט נתון, שאפשר היה לצפות ולחשב את מהלכיו. מדי יום אני מייחלת שהנס הזה יימשך, ושיחלוף מספיק זמן כדי ששפה האזרחית החדשה תתאזרח בקרב אלה ש"מדברות" אותה עכשיו לראשונה בקול רם, מתנסות בה בתנאים אופטימליים, כלומר כשאחרים ואחרות נמצאים שם כדי להשיב באותה שפה, גם אם בדיאלקט שונה. המרכאות הן משום שאת השפה הזו לא רק מדברים, בשפה הזו גם פועלים, חולמים, מתהלכים. אם יחלוף מספיק זמן, אני אומרת לעצמי, אלה שהתנסו בה יסרבו לחזור לאחור, יסרבו לקבל את כללי הדיכוי של המשטר, של "השיטה", ואולי בעקבות הנס של ההתעוררות האזרחית, יתרחש תוך זמן מה נס נוסף – נפילתו של המשטר הנוכחי שתחתיו יקום משטר שיכיר בכל אלה שיושבים בגבולותיו (שמעולם לא נקבעו) בתור אזרחים ואזרחיות שלרווחתם עליו לדאוג. אחרי שנים שישראל נראתה לי כארץ אוכלת יושביה, הקיץ הזה עורר בי מחדש תקווה ומרחב לחלום. בשנים האחרונות אני עסוקה בלנסח שתי זכויות אדם חדשות, האחת על דרך השלילה, מתוך מאמץ לגבור על מה שמציאות החיים כאן מזמנת לי ולאחרים החיים כאן – "הזכות שלא להיות שותפה לפשע", והשניה, על דרך החיוב – “הזכות לדמיין את העתיד", שאמורה להוות מסגרת לכל הזכויות היסודיות האחרות שמאפשרות לממש את העתיד הזה.

היום ידידה שלחה לי לקרוא ראיון שהתפרסם אתך. שמחתי לקרוא את הראיון, שמחתי לקרוא אותך ממשיכה להתעקש על חשיבות החלום, הדמיון, התקווה: "לקחו ממני את האפשרות ליצור, לחלום. ממני באופן אישי נלקחה החירות האינטלקטואלית, היצירתיות שלי נחסמה. זה מצב מסוכן. אני לא פה כדי לשרוד, אלא כדי לחיות. זה השינוי התודעתי הכי חשוב שיש פה בחודש האחרון. מלהגיד 'העיקר הבריאות והביטחון', אנשים התחילו להתעורר, התחילו לחלום". בכל התקופה הזו המשכת לא לאכזב, המשכת להתעקש על שבירה של הכללים המקובלים, לא נכנעת למבקרים שבאדנות כינו "עילגות" את העוצמה והאומץ שלך שלא מיד לאמץ גינוני שפה פוליטית עבשה ושלא לסלק מההופעות הפומביות שלך את סימני החיים והיום – לפעמים עייפות, או מיאוס, לפעמים גמגום, בכי או התלהבות. המשכת להיות מורכבת, בלתי ניתנת לקיטלוג מראש, נעה בקלות בין מישורים שונים של מחשבה וקיום, מפנה מקום לעוד ועוד דברים להפוך לבוערים – התאבדות, חוסר תעסוקה, משבר יצירה, דיור לא נגיש, אלימות נגד ילדים, אונס והפקרה של נשים. ועכשיו – מתנחלים.

להבדיל מרבים ורבות מחברי בשמאל, לא כל מתנחל או מתנחלת נראים לי כהתגלמות הרוע. אלה שפושעים באופן ישיר נגד שכניהם הערבים – כן, ברור. מקומם בכלא – והעובדה שהם לא, אינה אשמתם – פשעם הוא אשמתם – אלא אשמת המערכת המשפטית, הפוליטית והצבאית, שנותנת להם להמשיך להתפרע, ובעקיפין, כשהיא פוטרת אותם מעונש, מעודדת אותם לכך. יש סיבות רבות לבוא חשבון עם ההתנחלויות, אבל אסור לשכוח שמשלב מאוד מוקדם, באופן ציני למדי, המתנחלים שימשו בתור מוציאים לפועל של תוכניות מדיניות של התנחלות בשטחים. איני מתכוונת לפטור אותם מאחריות לפשעי הגזל, הדיכוי והנישול של הפלסטינים, אבל אני לא מייחסת לרובם אחריות גדולה בהרבה מזו שיש לאזרחים ישראלים אחרים, החיים בתוך הקו הירוק ושולחים את בניהם לשרת בצבא הכיבוש.

אני כותבת לך על ההתנחלויות, משום שההצהרה שלך ושל סתיו שפיר שהתחנה הבאה שלכן היא ההתנחלויות, היא צומת חשובה עבורי ועבור רבים. התגובה האינסטנקטיבית הראשונה שלי, כמו למקרא הידיעה בעתון היום על החוק להכרה במוזיאונים בשטחים הכבושים ולתקצובם, היא לגנות ולהחרים. שהרי ההתנחלויות הן אחד מכלי הדיכוי הגדולים המופעלים כנגד הפלסטינים והפלסטיניות ואיני מוכנה לשתף איתם פעולה. איני יודעת מה מביא אותך להתנחלויות, ומה בדעתך לעשות שם. עד היום לא אכזבת – ולכן, אחכה בסבלנות לשמוע. לא אכזבת ומשום כך זכית בתמיכה שלי ושל רבים אחרים, משום שגילית נחישות בלתי מתפשרת לאפשר לכל הקולות להישמע, לכל המצוקות לבוא לפני השטח, לכל התביעות הצודקות לזכות לבמה, מבלי להעדיף מראש אף קבוצת של נשלטים ונשלטות, מבלי להפוך אף תביעה צודקת לכזו שבשלה קבוצות אוכלוסיה אחרות צריכות להיות מושתקות. בכך יצרת מרחב אזרחי שבו אפשר לומר לשלטון, בקול רם, בקולות שונים ומגוונים, וביחד – אנחנו כאן כדי לעצב את חיינו, אנחנו כאן כדי לחלום, אתה כאן כדי לשרת אותנו, להבטיח לנו עתיד, לא עתיד לבטחון, כי אם עתיד אזרחי של חיים בכבוד, של יצירה, של שותפות, של דמיון.

بيت الشعب. תצלום: הגר אופיר

זהו המנדט שקיבלת מאתנו עד היום, זו הסיבה שחצי מליון איש יצאו אתך לרחובות בשלישי בספטמבר, ובזכות העקרון הזה לבדו – תמשיכי להינות מתמיכה שכולנו עוד לא מסוגלות לשער את הפוטנציאל הטמון בה לעתיד טוב יותר. אני תומכת בהליכתך למתנחלים, אם זו הליכה שמשמעותה קשב לעוד קבוצה שגם היא דוכאה על ידי המשטר הישראלי. אבל אני תומכת בהליכה הזו רק אם היא תמיכה במתנחלים כקבוצת אזרחים ולא תמיכה בהתנחלויות, רק אם היא תמיכה לא פוליטית במובן שהיא לא מקבלת את סדר היום של השלטון ואומרת בלכתה לשטחים – “מתנחלים כן / פלסטינים לא”. אם את הולכת לשטחים כדי להפוך את המתנחלים לחלק מהמאבק, עליך ללכת לרמאללה, לעזה, ליריחו, ולהפוך את הפלסטינים, שתביעתם לצדק חברתי לא פחות מוצדקת מזו של כל היתר, ומזה למעלה מארבעים שנה, הם נשלטים תחת אותו משטר ישראלי שאנחנו נשלטות על ידו.

אם תלכי לפלסטינים, לא רק שההליכה שלך למתנחלים תזכה לאהדת רבות מאתנו, אלא שגם תצליחי לקעקע אחת ולתמיד את הזיהוי השגוי של המונח "פוליטי" עם כל מה שקשור לפלסטינים. בתור מובילת המחאה הזו, הליכה שלך לפלסטינים כמו אל עוד קבוצה של נשלטים שסובלת מהמשטר הישראלי, תסמן להנהגה הפוליטית בישראל עוד קו גבול ביחס למה שאנחנו מוכנים לסבול. הליכה שלך לפלסטינים היא הרת משמעות לגבי היכולת שלנו לחלום על עתיד אחר. הליכה שלך לפלסטינים כשותפי גורל, יכולה לסמן את ראשיתו של תהליך של התאזרחות מלאה של כולנו במרחב המשותף בין הים לנהר.

אמנם אף אחד לא מבטיח לך שהפלסטינים יקבלו אותך בזרועות מושטות, אבל גם בשום מקום אחר אף אחד אינו יכול להבטיח לך מראש קבלת פנים אוהדת. אם התביעה היא לצדק חברתי – יופע נא מיד, לאלתר, לא לפי סדר היום של השלטון, כי אם לפי סדר היום שנקבע על ידי אזרחים ואזרחיות. אם ההתעוררות האזרחית של הקיץ הזה קובעת סדר יום חדש, זה אינו יכול לפסוח על הפלסטינים, שהשלטון, אף כי הוא אינו מוותר על שליטה בהם, קובעת בקביעות שהם מחוץ למשחק. האם היית מעלה בדעתך שלא לגשת לאיזושהי קבוצת אוכלוסיה של יהודים רק משום שהשלטון ששולט בהם, פסל אותם מלממש את זכויותיהם האזרחיות?

אם תצמח בשורה מהקיץ הישראלי, היא תהיה בדמות מדינה שנהפכת בידי אזרחים ואזרחיות למדינה שמשרתת אותם, מבטיחה להם קיום סביר, ואפשרויות לחלום. בכוחך, דפני, להמשיך ולהוביל את השינוי הזה לא כשינוי פוליטי אלא כשינוי אזרחי. בכוחך דפני, לגרום לאנשים להבין שאנחנו לא רוצים ולא רוצות להמשיך לקיים את חיינו כשבשמנו מדכאים אחרים, יהודים וערבים כאחד. בכוחך דפני, להפוך את ההליכה למתנחלים לראשיתו של שינוי בהבנה של ההרכב ההטרוגני של החברה הישראלית-פלסטינית שחיה כאן, ובשותפות הגורל שכורכת אותם יחד.

פעם אחר פעם, שמעתי את הטענה ש"המחאה הזו אינה פוליטית", ושעד שהיא לא תעסוק בכיבוש היא תישאר ענין פנים יהודי. הטענה הזו מניחה שהפוליטי הוא מה שקשור ל"כיבוש" או ל"פלסטינים" וכל היתר הופך בתוך כך להיות חברתי. ההבנה שלי מהו פוליטי שונה לגמרי, והיא ממוקדת בעצם הקיום יחד שלנו עם בני אדם אחרים. הבחירה שלכן, מארגנות המחאה, לקבוע מן ההתחלה כלל ברזל אחד שעליו לא עוברים – לא יישמעו במאהל אמירות, פעולות, מחוות וביטויים גזעניים או כאלה המוציאים מישהו/י מהכלל (בתחילה ברוטשילד ואחר כך עקרון שהתפשט לכל הארץ) היתה עבורי תמצית המסר הפוליטי של המחאה הזו, ועקרון יסוד שצריך לארגן חיים משותפים בקני מידה משתנים מבית ועד מדינה. העקרון הזה לבדו, עוד לפני שפורטים אותו לפרוטות, הוא היפוכו הגמור של המשטר הקיים שכל כולו מבוסס על הדרה, דיכוי ואפליה מתמשכים. מה שהמחאה הזו הביאה לפני השטח, היא שהמשטר הישראלי פועל לא רק נגד אזרחים ולא אזרחים ממוצא פלסטיני, אבל גם נגד אזרחים ואזרחיות ממוצא יהודי. מעצם העובדה שמארגנות המחאה הנוכחית המירו את עקרון האקסקלוסיביות המאפיין את המשטר הישראלי – "רק ליהודים/יות", בעקרון האינקלוסיביות  – "כולם/ן, אלה לצד אלה, אלה יחד עם אלה", הן יצרו מרחב פוליטי חדש, שלראשונה מאז שקמה מדינת ישראל, ראוי לתואר "מרחב אזרחי". לא בכדי, מאבטחים, חיילים ושוטרים הפכו בו למיותרים. ישראליות/ים שקודם לכן, הסכימו למולך הבטחון והאבטחה – מרצון או מכורח – מפגינים בשבועות האחרונים, מעצם נוכחותן במרחב הפתוח ללא מאבטחים, שהם מאסו במרחב ציבורי שמתקיים רק תחת אבטחה.

פוליטי, השבתי לכל אלה שאמרו שהמחאה אינה פוליטית, אינו האופן בו בני אדם מדברים על המציאות או האופן בו הם מייצגים לעצמם אותה אלא האופן בו הם הווים, נמצאים זה עם זה, חולקים עולם.

בכוחך דפני, להמשיך ולחולל את השינוי הזה, בכוחך דפני, להפוך את המדינה שלנו למדינה אזרחית, בכוחך דפני, להמשיך לתת לנו את התקווה לחלום, ולדמיין עתיד טוב יותר, לא רק עבור עצמנו, אלא עבור כולנו, כל מי שחיות כאן.

שלך

אריאלה אזולאי

14.9.2011