Posts Tagged ‘בית המשפט’

החייל והבהמה, הגופרית והקצפת

13 ביולי 2012

יעקוב ביטון  

1. מחשבות על הגנאלוגיה של המחאה החברתית

"חיים בחרפת רעב, ללא קורת גג….אינם חיים של כבוד" (דורית בייניש)

ברחביה שוב מנסחים את ההומניזם, בית המשפט העליון – הבית שליד הבית,

הומה בשקדני השפה החדשים – שעתוק מלא של הדורות,

הפטפוט היהודי המזרח אירופאי עובר כביכול המרה

אין כמדומה זכר לעיירה המזוהמת והרכילות הנמוכה – מחלת הפה וצרעת הלשון

 עברה מן השטייטל אל  היכלות שיש נוצרי, האסתטיקה והמתודולוגיה מתאחדות

שם  כבר נידון עתיד גזע האדם החדש – על ראש גבעה כמובן.

 

2. גבול העונג המותר של האוראלי

אפשר ועדיף להתפרנס מן השפה, היהודים הבינו זאת היטב, ללא אדמה, גלות אחרי גלות

נשארה מולדת אחת – הלשון!

וככל שהיא ריקה תנועותיה מסועפות יותר, בנייניה ראוותניים

אחר כך יגיעו היהודים החדשים,  בגלימות ומגפיים שריח העור עוד חריף מהם

וירתמו את המופע הריק הזה לדהירה עמוקה אל המקום – אודיסיאה משלנו!

ארץ ישראל השלמה!

*

עם תום תקופת הסרדינים המבאישים של הלאומיות בשנות השבעים, והמעבר ההדרגתי אל סוכר סאונת השעשועים הנבובה של אמריקה,  מיצתה החברה הישראלית את כל האבולוציה שידועה למערב. מתח והרפיה, שכול וצחוק פרוע, החייל והבהמה, הגופרית והקצפת.

זו המתכונת והיא תישאר המבנה הנפשי של בני הארץ הזו, עד קץ פלאות.

אחרי החורבן שאיראן תמיט על ישראל במקרה של התקפה על מתקני הגרעין שלה – תחזור תקופת העדנה של החיילים. הלהקות הצבאיות ישגשגו שוב, כל הקדושים בחאקי יחזרו עם הערווה הישועית שלהם להאיר את הרחובות הריקים של תל אביב.

אולי יירו בכמה משוררים בגב. ואפילו הילת שופטי העליון תחזור לקדמותה, לימים שבהם הסוציאליזם הישראלי  הדל עוד נהגה ברור על שפתי הפוסקים, גם אם בביתם מדברים שפה שנייה.

גם פריץ החלב המופקר ביותר יישמר בזוג מגפיים מצחינות.

השופטים ברחביה נחנקו מן החלב, אין הסבר אחר לשתיקתם נוכח אלימות השוטרים.

יש מי ששומר על היונקים,  רצה הגורל ועכשיו התהפכו היוצרות והיוצרים,

הקהל התחלף, בזרם המנושל – בני יונקים מהאליטה  הבדויה הגוועת, מכים אותם עכשיו בני הפועלים מן הדור הראשון, זוהי קארמה סוציולוגית מחליאה של עבדים המתעמרים בעבדים

ובזיקה ברורה לשואה המתמשכת הזו

נותרה השאלה אם כבר מת האדון מי עדיין קובע מה מותר?

מי שאחראי לניסוח המשוכלל של השיח – חייב את התנאים הדרושים לשבת ולכתוב

כמה עני ונלעג המשורר מול הפריץ החדש –  המשפטן.

אבדה התבוסה היהודית, שוקי הסוס המשטרתי מלהיבים את שופטי רחביה

הם חפצים  באותו שוט ישן בעוד האוכף כבר מעובד עור אדם.

3.  על השתיקה המתמדת : הערה מאוחרת לנשיאה פורשת

ובכן,  נשיאה קטנה , העיירה  החדשה – רחביה ובית התפילה שלה – בג"ץ,  תמיד הייתה מערכת הזימים המפותחת של הלוויתן.

היונק הימי הענק הזה "המדינה" שתפקידכם במקור היה לפקח על תנועותיו הארוכות ורבות הכוח הפך גופכם ולחם הפנים שלכם. קולכם החלוש והאגבי מול ההפרטה הפושעת של השלטון לדורותיו הפכה אתכם לשרתי  ממסד מלאים, שרתים קטנים, אשפי להג, והנה פיתולי השפה ומבני הדקדוק והמסדרונות הבדיוניים שהיא מאפשרת בלוליינותה  – הם כל פרי עמלכם,

התנועה הריקה והמדומה של השפה, שפת הממסד

שמשתם בו כאיבר  משלים ואורגני, האוקיינוס השלטוני הפך עולמכם שאתם ניזונים ממנו, פרי המבנה המשפטי המפותל והראוותני שיצרתם הוא הסוכר שרק אתם אוכלים ממנו,

ופרצופכם התמיד המום לאחר שנעשה עוול או נחשפת רעת  ה"ארץ" שנדמה שאינה ארצכם רק מזכירים את סמטאות רחביה ההומוגניות והמופרכות,  אשר במעמקיהן שומעים סיפור חריג  מ"החוץ"  וכבר מאשרים את הכחדתו שלא יזלוג למתחם הטהור חלילה.

מה שאת וחברייך בעליון עושים מזה שנים זה סינון כמויות מים עצומות, מזרקות מפוארות של תנועה ודקויות אוראליות רק כדי להכשיר את הבליעה.

הפלנקטון הוא שהופך את רחביה לרחביה, וכך תחיי לנצח, עוד אלף שנות שלטון נאור.

ומה שחשוב לך ולכל מנגנון שלטוני שהרי אין הפרדת רשויות, כל סכל מבין את אחדות הדברים בעולם – הוא היחסים עם הציבור, זה המחצב, זה המזון, והנה גם הקמתם ענף יהודי עצום חדש – יחסי ציבור לכל קרנף. אך הציבור בסוף יודע –

אתם חוקרים ומשפטנים מהוללים של המובן מאליו.

דימויים: ארנסט הקל

תנו לי לספר לכם על בית המשפט הישראלי

2 במרץ 2012

עמר שץ ויפתח כהן

תנו לי לספר לכם על בית המשפט הישראלי, כי שנתיים לפני האפרטהיד לא קראו לאפרטהייד אפרטהייד. וזה היה שנתיים לפני, בשייח ג'ראח, בימי שישי הפגנו נגד פינוי פלסטינים מבתיהם, ובצאת השבת חבשנו מגבעות והפכנו לעורכי דינם של כשלושים מהמפגינים היהודים, שבתמורה לנחת זרועה של משטרת ירושלים, נעצרו באלימות וקיבלו כתבי אישום על תקיפת שוטר.

זה היה יום שבת גשום במיוחד כשנקשנו על דלת אולמו של אחד השופטים התורנים, לברר אם אצלו תישמע בקשת המדינה, לעצור את מי שרק אפשר. "האם אצל אדוני הדיון בשלושים העצורים?" שאלתי בחיל ורעדה; "יהודים או ערבים?" חתך דק השופט המכובד, ואני, פחדן שכמותי, אחז אותי שיתוק. להצלתי נחלץ שותפי הרטוב והעצבני יפתח כהן: "אזרחים ישראליים אדוני" השיב לו אחת אפיים. "יהודים או ערבים?" נדמה שלא הבין השופט המכובד, ויפתח צווח בשנית, "כולם אזרחים ישראליים, אדוני".

ובשעה שבית המשפט הדפיס את בקשות הארכת המעצר וכתבי האישום, הדפיסה הכנסת חוק המעניק חנינה לכל מי שעבר עבירות תוך התנגדות לפינוי יהודים מבתיהם, כלומר למתנגדי תכנית ההתנתקות. ממתינים ליומם בבית המשפט, התפלאו מפגיני שייח ג'ראח, ממתי חשוב לה לדמוקרטיה הישראלית מה כתוב בשלט המונף ומי גר בבית המפונה. מדוע מי שהפגין נגד פינוי יהודים מביתם פטור בלא כלום, ומי שמוחה נגד פינוי פלסטינים, והם פליטים כבר בפעם השנייה – זוכה בכתב אישום משפיל, בספסלי עץ נוקשים, באות קין ולעתים במאסר. מכיוון שכולם ילדים טובים ירושלים, עינם של מפגיני שייח ג'ראח לא צרה בחנינת אדם הנאמן לצו מצפונו אפילו הוא ימני, ובכלל לא על עצמם הם חשבו, אלא על מאות הנאשמים שהפגינו נגד מלחמות בלבנון ועזה, נגד פינוי אנשים מבתיהם בלוד ורמלה, נגד אלימות נגד נשים – בקיצור כל המיעוטים שחסרים את הכוח הפוליטי שיחון אותם.

הוגשה עתירה לבג"ץ. הצטרפו אליה אישי רוח שהשוויון מתאים להם, כמו סמי מיכאל ויוסי שריד. את כורסאות השופטים מלאו תשעה, גם הנשיאה היוצאת, גם הנשיא הנכנס. להבחנה בין יהודים לערבים התרגלנו, איכשהו אמרנו להם הכל, אבל החוק הזה כבר מבחין בין יהודים ליהודים. אמרו אירוע טראומטי, ואנו הטלנו ספק בכוחו של הרוב לקבוע את אסונו של המיעוט: הנכבה היא קומדיה לאחד, וטרגדיה לאחר; אמרו צריך לאחות את הקרע בעם, ענינו ש"העם" כולל את כל חלקיו, ושחנינה לרוב רק תעצים את המתח עם המיעוט. אמרו החוק עבר ברוב גדול, השבנו שחנינה אינה יכולה להיות סקטוריאלית משום החשש מעריצות הרוב, שתמיד יבקש להטיב עם חסידיו. לכן גם חוק החנינה הקודם, שנחקק לאחר מלחמת ששת הימים (וגם זה שנחקק עם קום המדינה), התייחס לעבירה, ולא לעבריין: ב-1967 ניתנה חנינה גם למי שתמך בארץ ישראל השלמה, גם למי שהתנגד לה.

תנו לי לספר לכם על בית המשפט הישראלי, כי שנתיים לפני האפרטהייד, לא קראו לאפרטהייד אפרטהייד. השבוע ניתן פסק הדין בעתירה. השבוע גם נכנס לבית הסוהר העותר מספר 12, אורי אילון, לאחר שהורשע בהתקהלות אסורה. בג"ץ קבע שחנינת אנשי ימין מפלה ופוגעת בשוויון. דע עקא, תמיד מגיע דע עקא, זו תכלית החוק: לקדש קבוצה פוליטית אחת על חשבון רעותה, כתבה במעגליות הנשיאה הפורשת. הרוב היהודי בבית המשפט, ממש כמו הרוב היהודי בפרלמנט, עמד זקוף בהמנון, ודחה את העתירה: שמונה יהודים מול ערבי אחד. אפשר, כתב שופט המיעוט הערבי, שמאורעות אוקטובר 2000, דווקא הם האירוע הטראומטי ל"עם". התקשר עיתונאי לבקש תגובה. זה סיפור על ערבי שהוטל בצד הדרך, אמרנו לו, וכך ניצל מכתם שדבק בשמונה יהודים.