על התשוקה

בעקבות ביקור בתל אביב

לשרהלה

1. בביקורי ראיתי את "כחול הוא הצבע החם ביותר" ועכשיו אני יודע שאת הדבר הכי מעניין על הסרט הנפלא הזה קראתי כבר לפני כמה חודשים. אני מתכוון לרשימה שפירסם פה מאיר בר-מימון, שבה הוא קורא את הסרט כביקורת על מערך הזהויות הליברלי ש"לסבית" הוא חלק בלתי נפרד ממנו. הסרט מתאר רומן בין אדל, נערה בתיכון מהמעמד הבינוני הנמוך, לבין אמה, אמנית בורגנית המבוגרת ממנה בכמה שנים. בטרם פגשה את אמה אדל שוכבת עם בחור חתיך בן גילה, אבל רק באמה היא מתאהבת ואז – כנראה בשל כך – היא לומדת ליהנות באמת מסקס. אתגרי הקריירה הבורגנית של אמה – יחד עם האי-יציבות המסוימת והרעב לאהבה של אדל – מביאים אותן להיפרד. אמה מוצאת את עצמה עם אישה אחרת, בורגנית כמוה, ויחד הן מגדלות ילד. הסקס לא מלהיב במיוחד. אדל, מנגד, מתחילה לעבוד כמורה לילדים קטנים. עליהם היא מרעיפה את האהבה הגדולה שלה, כמו גם על רומנים חולפים, עם גברים ואולי גם עם נשים.

2. מאיר טוען שאדל מתריסה כלפי מערך הזהויות הליברלי. כל מה שיש לה זה אהבה. בשום שלב היא לא מזדהה כלסבית וגם לא "יוצאת מהארון" בפני אף אחד. היא חיה עם אמה עד שהמשבצת שהמערך הליברלי מקצה להן – כזוג לסביות בורגניות – הופכת צרה מדי, מרוקנת את המשבצת מתשוקה. הדבר הפוזיטיבי היחיד שהיא אומרת, מבלי לומר אותו, הוא השתתפות בהפגנת פועלים אנטי-קפיטליסטית. ואכן, היא עושה זאת מבלי לומר דבר (מלבד לצעוק סיסמאות ולשיר שיר רלוונטי). גם כאן היא פשוט עושה, כפי שהיא עושה אהבה. בשום שלב היא אינה מגדירה את האהבה שלה, את התשוקה שלה. ואולי, מאיר מקווה, הסרט מבטא אפשרות לצאת מהכלא הליברלי – מערך הזהויות שמונע מאיתנו לראות את ההבחנה החשובה היחידה, בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם.

3. בניסיון לחסום את האפשרות הזו, המדינה הליברלית ממהרת לשלב חלקים מהקשת הלהט"בית במערך החוקי שלה. נישואים חד-מיניים הם כמובן הביטוי הכי בולט של זה. אם המהפכה ההומו-לסבית בעשורים האחרונים היתה דרישה למימוש של תשוקה מסוימת, אזי המיסוד החוקי של התשוקה הוא כמובן ניצחון של המהפכה. אבל מה אם נחשוב על המהפכה הזו לא כדרישה למימוש של תשוקה מסוימת אלא כדרישה לתשוקה כתשוקה, ולא לתשוקה מסוימת אלא לתשוקה בכלל? או אז המיסוד הוא דווקא תבוסה; או לכל הפחות: הוא לא מעלה ולא מוריד (תרתי משמע). זה לא מה שבאמת רצינו. אבל למה שנחשוב עליה ככה? אולי כי

4. האפשרות לממש את התשוקה עלולה להיות הסוף שלה. האובייקט מאיים לחסל את התשוקה, להביא אותה למיצוי. מהבחינה הזו, הההסדרה המוסדית של התשוקה היא מסוכנת. אינני טוען שלא ניתן לשמר את התשוקה בנוכחות אובייקט התשוקה – שלא יכולה להיות תשוקה בזוגיות, לצורך העניין – אבל אני כן טוען שבעידן הנוכחי התשוקה חייבת להיות סיבת עצמה, היא לא יכולה להיתלות במוסדות. שהרי בימינו אנשים מהמעגלים הרלוונטיים כבר אינם מזדהים עם המערך החיצוני שהיה אמור לתקף, באופן מסורתי, את התשוקה שלהם. לפיכך הדרישה להמשיך להשתוקק "כי אנחנו נשואים" (אז מה?) או "כי צריך לעשות ילדים" (למה?) מעורר ניכור ולא הזדהות. היא הורגת את התשוקה.אין זה מפתיע, איפוא, שמי שנדחקו ממיסוד התשוקה המודרני – ההומואים – ייצגו את הדרישה לחידוש התשוקה. אבל בעודם מדברים בעד התשוקה שלהם, הם דיברו בזכות התשוקה בכלל. ההומוסקסואליזם היה הומאניזם. כמו מעמד הפועלים בזמן קודם, ההומואים היו המעמד האוניברסלי של העשורים הקודמים. היינו המיעוט שדיבר בשם כולם, הצבענו על הבעיה המרכזית של תקופתנו – חיסול התשוקה (ועפרי כתב על זה פעם בהקשר של השמאל המקומי). כמו הפרולטריון בזמנו, מה שאיפשר להומואים לשאת את הדגל הזה היה הניכור מהמערך המוסדי והסימבולי שמשעתק את הקפיטליזם – זה שמאפשר להסדיר, לכמת, למתג, לשערך, לשווק.

5. יציאת ההומוסקסואליות מהארון וההצלחה ביצירת מרחבים חוקיים למימוש התשוקה הורגת את התשוקה. הארוס האבוד אינו הולך לשום מקום. במקום בתשוקה מינית, משבשת, הוא מתגלם בתפקוד מסודר במכונה הקפיטליסטית. הומואים, סטרייטים, מזרחים ואשכנזים – כולנו ברגים. הסדרים חוקיים בחזית הביתית רק מפנים יותר זמן לעבודה ובעיקר לצריכה. פוליטיקת הזהויות התבררה (לא בהכרח אבל גם) כמכרה זהב. זה משתקף, למשל, באפיון של מתמודדים בתוכניות ראליטי באמצעות הזהויות שלהם (וראו אקס פקטור) כדרך לייצר דרמה ולגייס צופים וסמסים.

6. אתר ההיכרויות הפופולרי OkCupid – חלק בלתי נפרד מהקיום הניו יורקי העכשווי, של סטרייטים ולהט"בים כאחד – מגלם את מערך הזהויות הליברלי. אנשים לא מפסיקים להגדיר את עצמם. ואם היה אפשר לחשוב שהקוויריות אמורה לאתגר את המערך הזה, ההפך הוא הנכון, לפחות בגילום האמריקאי שלה (בברלין, אני מתרשם, המצב פחות חמור). נתקלתי, למשל, בפרופיל קומי שבעליו ייחס לעצמו ארבע הגדרות(חלקן סותרות על פניו) והוסיף ברצינות גמורה שהוא עדיין לא בטוח "אם הוא יכול להזדהות גם כפוליאמורי". הוא יחליט בקרוב. נדרש הוא קצת ניסיון. הקהילה הקווירית בברוקלין היא בדרך כלל מועדון סגור של בוגרי קולג'ים יוקרתיים (אם כי יש יוצאי דופן) עם עגה ושלל הגדרות משל עצמם. במקום לערער הגדרות, "קוויר" רק משמש מטרייה לעוד המון תוויות חדשות. ולכל אלה נלווה משטר של כללים על איך מותר או (לרוב) אסור לדבר או להזדיין. הייתי מספק כמה דוגמאות אבל אני לא רוצה לפגוע באף אחד (למרות שלדעתי קוראי העברית פחות מכירים את זה, גם מפני שקשה לתרגם את התוויות הללו מאנגלית). זה לא כזה משנה.

7. אבל הבעיה ש-OkCupid משקף אינה רק בשדה הזהויות המיניות. האתר הזה, כאמור, מלא הגדרות. יוצא שכשאתה פוגש את הבחור אתה כביכול כבר יודע עליו הכול. לפגישה עצמה – האירוע – לא נותר שום תפקיד, אפיסטמי או אתי. אתה יודע כל מה שאתה צריך לדעת, ואתה גם יודע מה כנראה יקרה ביניכם. מן הסתם יש הפתעות, אבל דומה שההיגיון של המדיום הזה מנסה לצמצם את אלמנט ההפתעה כמה שיותר, ואם נותר אלמנט כזה מפתחי האתר ידאגו שהוא ייעלם בקרוב. מהבחינה הזו OkCupid מתאים היטב לסגנון החיים הניו יורקי. לאנשים אין זמן. הם עובדים נורא קשה, הם מפתחים קריירה. אין להם זמן לבלתי צפוי. הם מחפשים סקס או חבר לטווח קצר, או חברה לטווח ארוך, או חתן או כלה או חתן-כלה. כל אחד וטעמו, כל אחת והעדפותיה.

8. ואני חוזר לסרט ולדברים שמאיר כתב. כמו אדל, גם אני אף פעם לא יצאתי מהארון. עד לפני שנתיים בערך חייתי כמה שנים עם אישה שאהבתי. עם גבר הייתי פעם ראשונה בזמן שחייתי איתה, אי שם בפאריס. לתשוקה שלי היה מקום ביחסים שלנו, גם אם בסופו של דבר הבנתי שאני חייב להבין את התשוקה שלי טוב יותר ונפרדנו כך. אבל אף פעם לא אמרתי מול המשפחה, או החברים, או בראיון לעיתון (לא שהציעו לי, עורך-שותף בארץ האמורי זה עדיין לא סקסי מספיק), "אני הומו", או נוסח קאנוני אחר. אני יודע שככה מכנים אותי בדרך כלל (הומו), ואני לא מנסה להתנגד לזה. יש רגעים בהם אשתמש במילה "הומו" ביחס לעצמי, מה גם שאני לא רוצה להימנע ממנה בשל הבושה או השערורייה שמתלוות אליה. אבל תמיד אנסה לשמור על מרחק מסוים ממנה, לפחות ביני לבין עצמי (כמו שאני שומר על מרחק ביני לבין מלים מזהות אחרות). אני מתייחס אליה ככלי לעשות איתו דברים מסוימים, לצבוע את עצמי בצבע מסוים בהקשרים מיניים, חברתיים או פוליטיים בהם יש בזה טעם, אבל לא כמהות שמגדירה אותי, שנמצאת שם בטרם המעשה. יש לזה סיבה פשוטה: אני לא רוצה שהמילה תהרוג את התשוקה, שהמהות תבוא במקום המעשה. אני רוצה להישאר פתוח לעולם ולא להיסגר. זה מעניין כי

9. לפי המטאפורה המוכרת סגירות מתחברת דווקא למה שבא לפני "היציאה מהארון". הארון היה סגור ואילו אז הוא נפתח למרחב של האמת השקופה. המטאפורה הזו צורמת לי – לא כי אני מכחיש את העובדה שהייתי סגור, אלא בגלל האימפליקציה שעכשיו אני פתוח. אמנם אני מרגיש שפעם הייתי שונה מעכשיו ואני שמח שהשתניתי, שעכשיו אני שונה מאז, אבל אני אני לא עצוב שפעם הייתי משהו אחר. אני שמח שאני שונה באופן אחר, שגיליתי דברים חדשים. אני לא מרגיש שגיליתי את האמת על עצמי, את הסוף, שהתשוקה באה על סיפוקה. הפסדתי תשוקות מסוימות, גיליתי תשוקות חדשות. זה מרגש אך גם מתסכל, לפעמים מאוד בודד. אני מקווה להרוויח דברים חדשים בעתיד. אני יודע שאם ארוויח גם אפסיד חלק ממה שיש לי עכשיו. הסרט "כחול הוא הצבע החם ביותר" ממלא אותי אופטימיות מסוימת, שאולי יש דרך לשמור מרחק בטוח ממערך הזהויות הליברלי, זה שהורג את התשוקה. האם אדל היא לסבית? כנראה שלא. היא שוכבת גם עם גברים. האם היא ביסקסואלית? על פניו היא כן, כלומר היא שוכבת גם עם גברים וגם עם נשים. אבל

10. אדל מעולם לא הכריזה על עצמה כביסקסואלית. הרי אם תכריז על עצמה כביסקסואלית היא תיכלא בכלא הליברלי במקום לחמוק ממנו. אמנם אין עוד ממש תא הולם בכלא הזה, משבצת יציבה שמכונה "ביסקסואליות". אומרים לנו, וזה נכון, שיש המון בי-פוביה, מצד סטרייטים והומואים כאחד. אבל אם הפרויקט הביסקסואלי מתמצה בניסיון ליצור משבצת כזו, הוא לא מעניין אותי. הוא הורג את התשוקה במקום לשמור עליה. אנשים שמצטטים סטטיסטיקות וניסויים מדעיים על זה ש"ביסקסואלים קיימים" הם חלק מהפרויקט של הרג התשוקה. אני חושש שהם יצליחו, וזה יהיה עוד ניצחון פירוס להט"בי. אדל היא תשוקה טהורה. היא לא מגדירה עצמה כביסקסואלית, כי היא כנראה מבינה שהמילה הזו תכלא את התשוקה שלה במקום לשחרר אותה.

11. גם טום דיילי, הקופץ למים האולימפי, לא הגדיר עצמו כביסקסואל כאשר סיפר ביוטיוב, לפני חודשיים, שהוא יוצא עם גבר אבל עדיין חושק בנשים. השיח הביקורתי סביב האירוע התמקד בכותרות שהכריזו: "תום דיליי יצא מהארון כגיי". הרי הוא ביסקסואל! אבל ויכוחי ההגדרות הללו, כאמור, לא מאוד מעניינים אותי. מה שמעניין, לדעתי, הוא העובדה שהוא בחר לא להגדיר את התשוקה שלו. ומהבחינה הזו המדיום שהוא בחר, יוטיוב, משרת את התוכן. יוטיוב, כמו פייסבוק ומדיומים דומים, מערערים את המרחב הציבורי המודרניסטי, שהאפיסטמולוגיה של הארון הולמת כל כך. ההיגיון המודרניסטי הוא כזה: יש מרחב פרטי שבו קורים דברים עליהם אסור לדבר במרחב הציבורי, גם אם הם ידועים (נגיד שחבר כנסת כזה או אחר שוכב עם גברים). הסוד הופך ציבורי – יוצא מהארון – רק אם הוא נאמר בנוסחים מסוימים ("אני הומו" למשל) ובמדיומים מסוימים. אם אתה חבר כנסת, למשל, זה חייב להיות עיתון ארצי – כי הרי איציק שמולי כבר התייחס פעם להומואיות שלו ב"פי האתון", מבלי שזה יספק את המבקרים. המטאפורה של היציאה מהארון, אם כן, תלויה ברעיון שיש מרחב ציבורי ויש מדיומים ואופני דיבור שמגדירים אותו, שמגדירים מה הופך חלק ממנו. אבל מה אם אין עיתון, או יש פחות עיתון? הגבול בין הפרטי לציבורי הופך קשה יותר ויותר לשרטוט. יש לזה יתרונות.

12. נחזור לאדל: אולי היא אקטיביסטית? על פניו היא כן. היא משתתפת בהפגנה שמאלנית. אבל אדל לא משמיעה שום אמירה פוליטית פוזיטיבית. בעולם בו "אקטיביסט" היא עוד משבצת של לייפסטייל בורגני – כזו שכוללת בין השאר סטטוסים נכונים בפייסבוק – אדל מסרבת גם לתא הזה בכלא הליברלי. אדל רק עושה. היא לא אומרת. היא מראה או מדגימה איזו צורת חיים, לא טוענת בזכות צורת חיים מסוימת. ומה באשר לאפשרות ש

13. "אולי אדל היא היפסטרית"? הספקן העתיק סקסטוס אמפיריקוס – אולי ההיפסטר הראשון (אם לא נכלול את סוקרטס, שמשמש לסקסטוס השראה) – טען שכל משפט שיש בו "אולי" גם אומר את ההיפך. אם אני אומר, למשל, "אולי אני ביסקסואל", אני גם אומר "אולי אני לא ביסקסואל". בזאת אני סותר את עצמי ובעצם לא אומר שום דבר. סקסטוס והספקנים העתיקים משתמשים ב"אולי" כי הם לא רוצים להגיד שום דבר פוזיטיבי. בניגוד לספקנים המודרניים – כמו רנה דקארט או דיויד יום – שאוחזים בוודאות פוזיטיבית מסוימת ("אני חושב" למשל) – ואז תוהים אם הם יכולים להגיד משהו אחר, על מה שמחוץ למחשבה, הספקנים העתיקים לא מוכנים לטעון שום טענה חיובית. הם פיתחו אסטרטגיות רטוריות כדי למצוא לכל טענה חיובית טענה נגדית עם אותו כוח-שכנוע. או אז הם משהים שיפוט, ואילו השהיית שיפוט מביאה לשלווה (ataraxia). הבעיה היא שאפילו טענות כמו "משפט א' ומשפט ב' הם בעלי אותו כוח-שכנוע" הן טענות חיוביות. לכן הספקן העתיק מנסה להשתמש בשפה באופן חתרני, באופן אירוני. הוא יגיד "אולי משפט א' ומשפט ב' הם בעלי אותו כוח-שכנוע" או "נדמה לי ברגע הספציפי הזה שמשפט א' ומשפט ב' הם בעלי אותו כוח-שכנוע". גם משפט שנשמע חיובי – כמו "אולי אני ביסקסואל" – בעצם אומר גם את ההפך. לכן הוא לא אומר דבר. הוא "הורס את עצמו", בלשונו של סקסטוס.

14. אז אולי אדל היא היפסטרית. באחד הבארים (האולי היפסטריים) בתל אביב הסבירו לי שני בחורים צעירים שעכשיו יש בעיר קטע חזק של ביסקסואליות. אבל הם אפילו לא אמרו "ביסקסואליות". הם השתמשו במילה באנגלית ובכלל שמרו על מרחק אירוני בטוח (או מסוכן) מהטענה. מה גם שכולנו היינו שיכורים מאוד, אחרי שאחד מהם הכיר לי משקה פופולרי חדש, טובי 60 (שפותח בחיפה אך לפי ידיד לבנוני מניו יורק, המקור הוא בכלל מביירות). שאלתי אותו אם הוא יבוא אתי הביתה. הוא אמר שזה תלוי בהמשך הערב. בניגוד לדייט טיפוסי ב-OkCupid, האירוע היה הכול. יומיים קודם, להבדיל, התחיל אתי מישהו במסיבת סילבסטר. כך החלה (ונגמרה) השיחה:

הוא: תגיד, אני לא טועה נכון? אתה אוהב גברים. אתה הומו?

אני: בדרך כלל.

הוא: יש טעם לדבר? כי אני יותר מבוגר ממך. ייצא לי זיון מזה?

האיש היה OkCupid מהלך במובן שהוא וידא את התנאים האפיסטמיים והאתיים של האירוע בטרם האירוע עצמו – והוא עשה זאת במונחים היחידים שהוא מכיר, המונחים של מערך הזהות הליברלי. מבחינה אפיסטמית הוא וידא שאני הומו, כי הוא לא היה בטוח, ושהפרש הגילאים לא אמור להוות בעיה. מבחינה אתית הוא וידא שהאירוע יוביל לתוצאה היחידה שמעניינת אותו, זיון. אבל למרות שזיונים מעניינים גם אותי, הכלא הליברלי הורג לי את התשוקה לזיון. הלכתי ממנו.

15. נהוג להשמיץ את ההיפסטריזם. נדמה שהאירוניה המתמדת היא ההיפך ממה שאנו צריכים לנוכח המאורעות הפוליטיים של הזמן הזה. גם היגל מבקר את הספקנים העתיקים. דרך החיים האירונית שלהם אפשרית רק בשל תנאים חברתיים וכלכליים מסוימים – שייכותם למעמד או קבוצה חברתית מסוימים – והם אינם מכירים בכך, לא לוקחים על כך אחריות. ועם זאת, היגל מעריץ את הספקנים העתיקים, משום שלמרות החסרונות שלהם הם ממלאים תפקיד חינוכי. הגישה של הספקן יכולה ללמד את התודעה האנושית שלסדר הקיים אין קיום בלתי תלוי – הוא קיים מפני שאנחנו מייחסים לו תוקף ומשמעות. במובן זה הספקן פותח פתח לאמת – אבל כבר אין זו אמת כמשהו שקיים, כאובייקט חיצוני, באופן בלתי תלוי בנו הסובייקטים. האמת מתגלה בחירות שלנו להפוך את מה שקיים למשמעותי ובתוך כך לשנות אותו כך שיאפשר את החירות ולא יגביל אותה.

16. אולי אדל היא היפסטרית כי היא מסרבת להכיר במה שקיים – במערך הזהויות הצפוף שהכלא הליברלי מציע לה, ומעדיפה לחיות את התשוקה החופשית, למרות הקשיים הכרוכים בכך. אבל אם אדל היא אולי היפסטרית אז היא גם אולי לא היפסטרית ובעצם לא אמרנו שום דבר. וטוב שכך. כי למעשה, אם יש "היפסטרית" בסרט הזה, זאת דווקא אמה, הסטודנטית לאמנות עם השיער הכחול. ומה שאנו למדים מהסרט, אם כבר, זה שההיפסטרים של היום (אולי בניגוד לאידאה של ההיפסטר) הם הבורגנים של אתמול ושל מחר.

17. אז מהי אדל? ומי אני? אני מקווה שהשאלה לא תיסגר בתשובה – או שתיפתח לתשובות רבות. שהתשוקה תישאר חופשייה.

דימויים: לין הרשמן-ליסון. תמונות מחיי האמנית כרוברטה ברייטמור – זהותה הבדויה (1974-1978). אוסף המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.

ותודה לעפרי אילני, שרהלה בן אשר, אדם קפלן, לירון מור ועודד ברנח.

עוד על התשוקה:

מדינת הרווחה ההומוסקסואלית

כמה מלים נוספות על הקיץ האחרון שלי בסין

הקדוש של היונים: רשמי נסיעה להודו

Bi-national, Bi-sexual

/

להיות הומו במזרח: 4,500 שנה של להט"ביות במרחב השמי

ברובד הבסיסי, הפוסט שלהלן הוא כרוניקה היסטורית פשוטה של קיום להט"בי במזרח התיכון מימי קדם ועד זמננו, מבוססת על כמה עשרות מקורות ומחקרים. בד בבד, זאת הצעה לפרויקט שלא יושלם אף פעם, כי תמיד נמשיך לחיות אותו.

לפני חודשיים, כשנפטר הרב מנחם פרומן, כתב כאן עידו הררי פוסט על חזונו של פרומן, והתייחס לאפשרות שהבסיס לדיאלוג בין העמים והדתות בין הים לנהר יהיה דווקא "הפרימיטיביות" ההדדית של הפלסטינים והיהודים. בניסוח אחר: זאת קואליציה דתית של יהודים ומוסלמים נגד המערביות, החילוניות והליברליזם. יהודים, מוסלמים – הרמוניה.  אבל לאיזו קבוצה אין מקום בתוך הקואליציה הזאת? להומואים כמובן. הלהט"ביות מייצגת את היפוכה של השורשיות והפרימיטיביות; זאת תועבת יוון בצורתה המייצגת ביותר. והרב פרומן אינו היחיד. גם חילונים סטרייטים שמדמיינים את ההרמוניה העתידית בין הים לנהר מדמים אותה כמעין ריקוד על גופתם של ההומואים. ומה עם ההומואים? "הם יצטרכו לדאוג לעצמם".

אבל ההומואים לא ילכו לשום מקום. אנחנו כבר לא מעגל קוסמופוליטי מצומצם. אנחנו עם. יותר מכך: אנחנו פרימיטיבים, לא פחות אלא יותר פרימיטיבים מכל השאר. אמנון רז-קרקוצקין קרא לפני שנתיים לבחון את השאלה "מהן זכויות היהודים בישראל/פלסטין?". ברוח זו, אני מציע לשאול מהן זכויות הלהט"בים בישראל/פלסטין, ובמזרח התיכון בכלל. האם אנו מתייוונים, נציגי ה-Gay International, חוד החנית של הקולוניאליזם האירופי בצורתו החדשה? או שמא, בצורה אחרת, היינו כאן מאז ומתמיד, לא רק כפרטים מבוהלים, אלא במסגרת המוסדות, הדתות והטקסטים המכוננים של תרבויות המזרח?

הפרויקט הוא מסובך, כי היווניות משוקעת עמוק בשפה ההומו-לסבית. לא במקרה כונתה צורת הקיום הזאת במשך מאות שנים "אהבה יוונית" או "אהבה סוקרטית" – ודווקא על ידי אוהדיה. להט"ביות שמית, לסביות שמית, היא לפיכך כמעט אוקסימורון; ולכן ה"שמיות" היא לא רק אטריבוט של לסביות אלא מגדירה מחדש את שם העצם "לסביות". חיים דעואל-לוסקי, בחזרתו לספר עמוס, מעמיד אותו כבסיס לפילוסופיה פוליטית לפני היות השפה הפוליטית היוונית. בהתאמה, אני מציע לראות במיניות השמית בסיס [אחר ומקביל] להומוסקסואליות (במובנה הרחב) העכשווית, אלטרנטיבי להומוסקסואליות היוונית. במלים אחרות: אהבה יוונית אנטי-יוונית; פתיחה אלטרנטיבית להיסטוריה ביסקסואלית שתצייר מחדש את מהלך ההיסטוריה הזאת מראשיתה העלומה ועד ימינו.

כידוע לכל מי שעוסק בתחום, בעשורים האחרונים חקר המלומד היהודי-ברקלאי דניאל בויארין את המיניות היהודית, (למשל במאמר "רבנים וחברים" שגם תורגם לעברית). ממש בימים אלה יצא ספרו של הרב סטיבן גרינברג "הומוסקסואליות במסורת היהודית", ועוד היד נטויה. למיטב הבנתי, המהלך הזה של חיפוש טביעות אצבע הומוסקסואליות ביהדות – בסיפור דוד ויהונתן, בקבלה, בפרשת ריש לקיש וכו' – מיצה את עצמו ולא הניב תוצאות מרשימות, מלבד כמה בתי כנסת לקהילה הגאה בארה"ב. כאן בישראל, מה שאפשר להשיג מרבנים ליברלים-נאורים הוא לכל היותר "לגלות סובלנות", כלומר לא להילחם בלהט"בים. זאת שאיפה תבוסתנית.

בכל אופן, מבחינה פוליטית, דחוף יותר בעיניי להניח בסיס למחשבה הומוסקסואלית מקומית, שתוכל להכיל גם (ואף בעיקר) את הלהט"ב הערבי/מוסלמי. אבל לשם כך, צריך לדעת קודם כל פרטים היסטוריים בסיסיים, שנמחקו, עומעמו או עוותו על ידי סדרה של משכתבים – מהממסד הדתי היהודי והמוסלמי, דרך הקולוניאליזם האירופי ועד הממסד הלהט"בי האוריינטליסטי-גזעני. כדי להתגבר על כל המבטים המדכאים והמחפצנים, הכרחי לאכלס אותם ולהטמיע אותם.

נטלתי את המושג "הומוסקסואליות שמית" (Semitic Homosexuality) ממשפט במבוא לספרו של ז'אן פבריס נרדל, "הומוסקסואליות ולימינליות בגילגמש ושמואל" (זפ"נ, viii). אבל שוב, למה שמיות?  כי בשיח המיניות האירופי, התקיים תמיד קישור מובהק בין "המיניות היהודית" או "הנשיות היהודית" לבין המזרח. המיניות היהודית (אשכנזית או מזרחית), כמו זו של כל העמים הנימולים, נצבעה כמזרחית-שמית, אל מול הזין היווני-ארי. לכן, אני מאמץ את השימוש האסטרטגי של גיל אנידג'אר ב"פרספקטיבה השמית" – קטגוריה גזעית-תרבותית שכוננה על ידי אירופה אל מול "הארי", שכללה כזכור יהודים וערבים גם יחד.

חזרה לשורשים השמיים של הא-סטרייטיות יכולה גם לפתוח אופקים חדשים של קיום להט"בי. לפני כחודש, התפרסם ב"הארץ" קטע מרומאן על דוד המלך, המתאר גם מפגש מיני בין דוד ויהונתן. אלא שלמרבה הצער, המשורר המוכשר צייר את דמותם של שני הגיבורים השמיים כשני טווינקים, גייז לבנבנים המרצדים על המסך בסרט התבגרות ונילה. ג'וזף מסעד צודק בטענתו שה-gay הוא המצאה מערבית. אמנם, זה בכלל לא אומר שערבים או יהודים לא יכולים להיות gay – נדמה לי שזה לא מצריך כבר הוכחה. אבל המסורת המקומית מציעה צורות אחרות של מיניות. לא ארחיב על זה כאן, אבל היא יכולה לכלול כמה יסודות: חלוקה אחרת של היחס בין ציבורי לפרטי; שילוב של מיניות בפולחן ואף במוסדות המדינה; וכמובן – היעדר אקסקלוסיביות לאחד משני המינים, מה שאפשר לכנות ביסקסואליות.

על כך ועל נושאים אחרים ידובר בערב שיתקיים בבית העיר ביום שני, 12.5.2013, ויעסוק ברנסאנס הלהט"בי-מזרחי.

זאת ההקדמה. ועכשיו לכרוניקה.

א. לפני סוקרטס, לפני לסבוס

2500 לפנה"ס – שלטון גילגמש בעיר ארך. לפי האפוס עלילות גלגמש, המלך נטל את הבתולות לפני חתונתן והתאבק עם הגברים הצעירים, עד שבני העיר זעקו לאלים. הפרשן תורקילד יקובסן טוען כי גלגמש התיש את אזרחיות ואזרחי עירו מבחינה מינית, ולכן בראו לו האלים את הגיבור אנכידו שיהיה מאהב ורע (ס"א, 49-48).

1450 לפנה"ס – חוקי אשור התיכונה אינם מביעים התנגדות למין הומוסקסואלי בהסכמה הדדית, אך אוסרים על אונס. בחוקים נקבע כי מי שאנס את חברו – ייאנס על ידי השופטים: "אם איש את רעהו שגל והוכיחו וקבע את אשמתו – ישגלהו ולסריס יהפכו אותו". כמו כן קובעים החוקים כי מי שמוציא דיבה על רעהו "באומרו: כולם נוהגים לשכב עמו, או במריבה לפני אנשים אמר לו: כולם שוכבים איתך… אינו מסוגל להוכיח זאת – יסרסו אותו וילקו אותו במוטות". (נ"א, 101-102. וראו גם: מ"ט, 73-74)

המאה התשיעית לפנה"ס – קדשים, assinnu, משמשים כהני מין בטקסיה של האלה אשתר. הספרות השומרית והאכדית מתארת את הקדשים כיצורים שוליים ודחויים, אך מקורבים מאוד לפולחן האלה. האסינו מצוירים כ"זמרים שחקנים טרנס-וסטים וכלוחמים אמיצים בו זמנית" (נ"א, 17).מקורות מסוימים מציינים כי "גבר המזדווג עם אסינו – יונח לו מכל צרותיו" (בל"ג), אך חוקרים אחרים סבורים שהפולחן שביצעו לא כלל משגל (סמ"מ). בספרות המסופוטמית מתוארים גם sinnisanu, גברים נשיים, וגברים מחזיקים בפלך (nas pilaqqi) שישבו בין הנשים. במצרים העתיקה בוצעו ניתוחים פשוטים לשינוי מין (??) (נ"א, 120).

ראש סריס או assinu מארמון סרגון, דור שרוכין, המאה השמינית לפנה"ס

ב. אחרי "סדום" 

המאה הראשונה – אבות הכנסייה קושרים בין חטאי סדום לבין משכב זכר. נולד המושג "מעשה סדום".

המאה השנייה – לוקיאנוס מספר בספרו "האלה הסורית" על ביקור שערך במקדש עשתורת בהייראפוליס. מתחת לשערי המקדש עומדים צלמים פאליים שגובהם שלושים מטרים. פעמיים בשנה, איש אחד מטפס על הצלם ושוהה במרומיו שבעה ימים. הוא מתאר גם את הכוהנים של האלה אטארגטיס המכונים "גָאלי", המבצעים פולחן אורגיאסטי במקדש האלה. מדי פעם, אחד הצופים בטקסים מתפשט, נוטל חרב וכורת את איבר מינו בשאגה, ואחר כך רץ בעיר כשהוא נושא אותו בידיו. הוא בוחר בית שבו ישליך את המנחה, ושם מקבל בגדים ותכשיטי נשים.

785 – החליף העבאסי מוסא אל אל-האדי ערף את ראשן של שתי נשים צעירות מהרמונו שנתפשו באקט מיני בפומבי. הוא קישט את ראשיהן בעטרת ויצק עליהם בושם (סל"מ, 22-20)

ג. א-סטרייטיות יהודית-מוסלמית

800 – המשורר העבאסי אבו נוואס, ובעקבותיו פרשנים מהאסכולה המליכית, מסבירים כי למוסלמי מותר לזיין כופרים, כיוון שבכך הוא מאדיר את עליונותו של האסלאם על הכפירה.

סביבות 1150 – הרופא סמואל אלמוגרבי, יהודי שהומר לאסלאם, כותב ספר על יחסים מיניים בין גברים ובין נשים. אלמוגרבי מעניק הסבר לקיומן של לסביות ומציין כי אלה "נשים חכמות יותר מן האחרות, שמבקשות לחקות את הגברים ומאמצות את תנועותיהן, את צורת הדיבור ואת הקול", וכן את התפקיד המיני (סל"מ, 23) פרשנים אחרים מסבירים שהגורם ללסביאניזם הוא עקצוץ באיבר המין הנשי, שעליו אפשר להתגבר רק באמצעות גירוד באיבר מין של אשה אחרת (ס"ע).

המאה ה-13 – אחמד טיפאשי מפרסם אנתולוגיה העוסקת בהרחבה במין בין גברים ובין נשים, הרומז לקיומן של נשים עם קשרים ארוטיים לנשים בלבד. בין השאר, כולל הספר את השיר הבא "בשבח החיכוך", המושם בפיה של אשה –

(ס"ח, 80-79)

1517-1250 – השלטון הממלוכי במצרים וסוריה. באליטה הממלוכית קשרים אינטימיים בין גברים הם נפוצים במיוחד.

1318 – הנזיר הדומיניקני ויליאם מאדם כותב כי "בקרב הסרצנים" גברים חיים עם גברים כמו זוג נשוי, ומציין כי  "any sexual act at all is not only not forbidden but permitted and praised".

1342 – הנסיך הממלוכי אחמד אל-נצר מוחמד, מתאהב בזמן שהותו במבצר כרכ שליד ים המלח בצעיר נאה, כנראה פרח קצונה, ושמו אל-שועייב. אביו הסולטן דורש ממנו לגרש אותו, ומשהוא מסרב מנשל אותו מהשושלת. אחמד נלחם באחיו ותופס את השלטון, אך לאחר זמן קצר הוא נתפס בכרכ וראשו נערף.

1441 – ההיסטוריון המצרי אל-מקריזי  מציין כי "אהבה לזכרים נעשתה נפוצה כל כך בקרב השליטים הממלוכים הצ'רקסים, שהנשים בממלכה החלו לקנא בגברים ולחבוש כובעים מהודרים כדי לחקות אותם" (אק"ר, 217).

סביבות 1600 – דיון תיאולוגי בשאלת קיומם של נערים בתולים בגן עדן. הפרשן חסן אל בוריני מדמשק פוסק ש"בגן עדן מצויים סוגים שונים של נפלאות, כולל נערים" (ח"ר, 139). המלומד מוסטפא עלי

איור מארמון טופקפי באסטנבול, המאה ה-19

איור מהממלכה המוגולית, המאה ה-17

ד. סטריאוטיפיזציה: "החושניות המזרחית"

המאה ה-17 – בספרות האירופית מעשה סדום מכונה "המידה הרעה הטורקית" (The Turkish Vice),  או הפרסית. הנוסע תומאס שרלי (Sherely) כותב שהנטייה הסדומאית שהיתה נהוגה אצל היוונים העתיקים משגשגת כיום במצרים.

בספרות היהודית הרבנית מופיעות טענות רבות על שכיחותם של יחסי מין בין גברים.

המאה ה-18 – המתירנות בענייני משכב זכר באימפריה העותמאנית גדלה. מתפרסמים מדריכי מין וספרי תמונות. מערכת קשרי הפטרונות שעמדה ביסוד הממסד הפוליטי באימפריה התבססה בחלקה הגדול על קשרים הומו-אירוטיים (יב"נ, 178).

אהבת נערים נחשבת למידה נעלה המובילה לאהבת האל המושלמת. המלומד חליל אל-מוראדי מדמשק מצטט שורת שיר דתי: "אינני מצפה לדבר אלא לנביא שיוביל אותי לנערי גן עדן בהנחייתו".

1768 – ר' יצחק מלכו מסלוניקי מציין בספרו "אורחות יושר" כי "רוב הבחורים נכשלים בלאו ואת זכר לא תשכב משכבי אשה".

באסטנבול פועלות להקות של נערים רקדנים יהודים, שמגדלים שיער ארוך ומופיעים בבגדי נשים. ההיסטוריון פציל ביי אנדורני כותב ב"ספר הרקדנים" כי באסטנבול נשים יהודיות ונערים יהודים מצויים בשפע למי שחפץ בכך, ומתאר בפירוט את גופו של הנער הרקדן שווכי (יב"נ 184).

1851 – הארכיאולוג הצרפתי לואי פליסיין דה סוסי יוצא למסע בסוריה ובפלשתינה ומכריז שגילה את הריסות סדום. הדיווחים מתפשטים באירופה ומעוררים עניין מחודש בפשעי סדום ופאניקה מוסרית הומופובית (הג"ק).

ה. ניצול ונסיגה אל הצניעות

אמצע המאה ה-19 – אינטלקטואלים ערבים קוראים את תיאורי המיניות המזרחית "הדקדנטית" המופיעים אצל האוריינטליסטים האירופיים. במסגרת קריאתם לרפורמה של התרבות הערבית, הם מטיפים נגד הפיגור, הנחשלות שבהן שקעה תרבותם, המתבטאת גם ב"נשיות". האמאם המצרי רפעה אל טהטאווי, ביומן המסע שלו בפאריס מ-1826, מציין לטובה את הצרפתים על כך "שאין אצלם נטייה לאהבת נערים ממין זכר ולכתיבת שירי אהבה לכבודם", ובעקבותיו הולכים הוגים ערבים נוספים (ז'"מ 32). עם זאת, עד תחילת המאה העשרים המושג "הומוסקסואליות" או מושג מקביל לא היה קיים בתרבות הערבית-אסלאמית (ח"ר, 4-1). לטענת ג'וזף מסעד, לא התקיימה גם צורה של משיכה אקסקלוסיבית של גברים לגברים.

סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – הסופרים גוסטב פלובר, אנדרה ז'יד, א' מ' פורסטר, אוסקר ויילד וסומרסט מוהם עורכים מסעות מין הומוסקסואליים בצפון אפריקה. האוריינטליסט ריצ'רד ברטון, באחרית הדבר שלו ל"אלף לילה ולילה" (1886)כולל סקירה על יחסי מין בין גברים בארצות האסלאם. מציין כי "The Easterners add that the devotion of the moth to the taper is purer and more fervent than the Bulbul's love of the Rose", ומתאר את ההרמון המוסלמי בתור "great school for this Lesbian… love" וגם בתור  "hot-beds for Sapphism and Tribadism" (ס"מ, 97).

רבים מהקצינים הבריטים הבכירים במזרח התיכון מחזיקים נער מלווה ערבי – ביניהם הלורד קיצ'נר, וילפרד תסיגר, ברנרד מונטגומרי ות' א' לורנס (לורנס אי ערב).

דהום, בן הלוויה של לורנס איש ערב

תחילת המאה ה-20 – עקב הטמעת הביקורת האירופית, אהבת נערים נעלמת לחלוטין מהשירה הערבית (ג'"מ, 35).

גלויה מאלג'יריה הקולוניאלית, "אשה מורית אשה קבילית באקט לסביאני", סביבות 1910

1902 – אנדרה ז'יד מתאר בספר "חסר המוסר" את טוניס בתור "ארץ הנהנתנות המשככת את התשוקה אך אינה משביעה אותה, וכל פורקן אין בו אלא כדי ללבותה" (מצרפתית: אביטל ענבר).

1903 – Der Eigene, הפרסום ההומוסקסואלי הראשון בגרמניה ובעולם, תולה בהשפעה היהודית את דיכוי הרגש ההומואירוטי באירופה. הזואולוג היהודי-אנטישמי בנדיקט פרידלנדר מציין כי "הדת שמקורה בפלשתינה" נכפתה על אירופה והביאה להנהגת סגפנות ארוטית (ה"א, 99).

ו. השיבה לסדום – ניסיונות וכשלונות

1922 – מרסל פרוסט מפרסם את "סדום ועמורה", ומתאר שם את הפצתם של יוצאי סדום ברחבי העולם וחזרתם לעיר שבמזרח: "צאצאים אלה של סדום, שמספרם כה רב עד שניתן להחיל עליהם פסוק אחר מספר בראשית 'אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה', התפזרו בעולם כולו, הייתה להם גישה לכל המקצועות, והם נכנסו למועדונים היוקרתיים ביותר… יתכן שפעם הם ישובו אליה. אין ספק, הם יוצרים בכל עיר מושבה מזרחית, מתורבתת, מוסיקלית, רכלנית, בעלת תכונות נפלאות וחסרונות בלתי נסבלים" (סדום ועמורה 70, תרגום: יותם ראובני).
פרוסט אף מזהיר מפני "הטעות הרת הגורל, שבהצעה להקים תנועה סדומית לשיבת סדום, כפי שאנשים עודדו את התנועה הציונית".

1923 – המשורר מרדכי גאורגו לאנגר מפרסם בפראג את "הארוטיקה של הקבלה" ומתאר שם את המיניות המזרחית של היהודים, הכוללת זרם מעמקים של "אהבת רֵעַ" (ע"א)

1924 – המשורר והעיתונאי ההולנדי ישראל דה האן, שר החוץ של העדה החרדית, כותב את האוסף "מרובעים" הכולל שירים אירוטיים בסגנון השירה הערבית של ימי הביניים. רבים מהשירים עוסקים בנערים ערבים –

(מהולנדית: אירית באומן ורונן סוניס, הו! 4, 2006)

1932 – הסקסולוג מגנוס הירשפלד מבקר בפלשתינה ומציין לטובה את השינוי הפיזי שחל בחיי היהודים, אך אינו מתייחס כלל לענייני הומוסקסואליות.

1938 – במאמר ב"דבר" מזהיר הסקסולוג מקס מרקוזה כי בקרב היהודים יש נטייה ל"אפלנציה סקסואלית", כלומר טשטוש ההבדלים בין המינים, ומשער שהגורם לתופעה הוא גזעי (ע"א)

1940 – עד שנה זו, בנאת המדבר סיווה במצרים היו נהוגים נישואין בין גברים לנערים (ס"מ, 37-38).

גברים בנאת המדבר סיווה, מתוך ספרו של גנרל וינגייט ברט, 1920

1943 – במכתב לחבר מתאר לאנגר את "אהבת רֵעַ" כ"רגש אנושי נעלה ונשגב אשר כלה כבר מלב העברים בצרות גלותם המרה והנמהרה" ומוסיף "ועתה הנני בא לעורר שוב את הרגש הזה של אהבת רֵעַ בימינו הנאורים האלה". באותה שנה הוא מת ממחלה.

1947 – המזרחן י' ושיץ, בספרו "הערבים בארץ ישראל", מתאר את שכם (נבלוס) כמעוז הומוסקסואלי.

1970 – ז'אן ז'נה נוסע למחנות האימונים של פת"ח בירדן וכותב את "אסיר האהבה"

1974 – פייר פאולו פאזוליני מביים את הסרט "לילות ערב"

1974 –יהודה סופר, עיתונאי וחוקר ממוצא הולנדי-יהודי-עיראקי, עורך ריאיונות עם גברים בגנים ציבוריים בישראל. במאמר שהתפרסם ב-1990 הוא מציין כי גיי בארים אינם אלא מובלעות מערביות בתוך ארץ שמבחינה מינית היא "ביסודה מזרחית". לדבריו, "רוב הישראלים המעורבים בסקס בין גברים אינם מחשיבים את עצמם להומוסקסואלים". ב-1990, סופר מת מאיידס.

2002 – יותם ראובני מפרסם את "היסטוריה עולמית של אהבת גברים", שם הוא מתאר את השיבה העתידית לסדום ולעמורה.

מקורות וקיצוריהם (רשימה חלקית):

אק"ר – Everett K. Rowson, "Homoerotic Liasons among the Mamluk Elite in Late Medieval Egypt and Syria"; בל"ג – Homosexuality in the Ancient Near East, beyond Egypt; ה"א – Harry Oosterhuis, Homosexuality and Male-Bonding in Pre-Nazi Germany; הג"ק –  H. G. Cocks, The Discovery of Sodom, 1851, Representations, Vol. 112, No. 1 (Fall 2010), pp. 1-26; ז'"מ – Joseph A. Massad, Desiring Arabs; ח"ר – Khaled El-Rouayheb, Before Homosexuality in the Arab-Islamic World; יב"נ – ירון בן נאה, "משכב זכר בחברה היהודית העות'מאנית", ציון תשס"א ב; י"פ – ירון פלג, "דרך גבר: סיפורת הומו אירוטית בספרות העברית החדשה 2000-1880); כ"ו – Chris White, Nineteenth-Century Writings on Homosexuality: A Sourcebook; מ"ט – Martti Nissinen, "Are There Homosexuals in Mesopotamian Literature?."Journal of the American Oriental Society 130.1 (2010); נ"א – נחום אברהם, אנשי שוליים בתקופת המקרא; ס"א – Susan Ackerman, When Heroes Love: The Ambiguity of Eros in the Stories of Gilgamesh and David; ס"ח – סאמר חביב, Samar Habib, Female Homosexaulity in the Middle East; סל"מ –  Stefanie Lee Martin, The Role of Homosexuality in Classical Islam, University of Tennessee – Knoxville

ס"מ – Stephen O. Murray, "Islamic Homosexualities"; סמ"מ – Maul, SM, 1992, ‘Kurgarru und assinnu und ihr Stand in der babylonischen Gesellschaft’, in VolkerHaas (ed.), Außenseiter und Randgruppen. Beiträge zu einer Sozialgeschichte des Alten Orient, pp. 127–57, Universitätsverlag Konstanz, Konstanz, Germany.; ס"ע – Sahar Amer, Medieval Arab Lesbians and Lesbian-Like Women.; ע"א – עפרי אילני, "הנני בא לעורר שוב את הרגש הזה של אהבת רע", הארץ – תרבות וספרות; "נגע נפוץ במזרח: תיאורים של מעשה סדום בתקופת המנדט"

בימים ההם אין מלך בישראל – וטוב שכך

1.

“ספטמבר", החודש והמושג, חלף הלך לו ונדמה שאנו שבים ומתבוססים בביצה המוכרת – מבוי סתום מדיני המלווה באסרטיביות גוברת של הימין: מעשה ענתות, הצתת המסגד בטובא זנגריה, בית הקברות ביפו. קומץ אנשים צודקים, כלומר השמאל, מרים קול צעקה גדולה, והמדינה נקראת להתערב — להשליט סדר שברירי, מראית עין של הציביליזציה הליברלית שאנו מכירים ואוהבים. לא בכדי, אני חושב, מיהרה "סולידריות שייח ג'ראח" לפנות ליועץ המשפטי לממשלה ולשרי הביטחון וביטחון הפנים. המדינה עודה עומדת (ומעולם לא הפסיקה לעמוד) באופק המחשבה והדמיון הפוליטיים שלנו — כן, גם (ובעיקר) של השמאל.

נדמה שהזעזוע הגדול על מעשה ענתות היה פחות על אלימות המתנחלים ויותר על העובדה שרבים מהם שוטרים ללא מדים. והיו גם שוטרים במדים, שלא עשו דבר. אנחנו בסופו של דבר עדיין מתייחסים למדינה הזו, רעה ככל שתהיה, כאמא שלנו. רובנו גדלנו בתחושה שהמדינה היא אנחנו, שאבותינו הקימו אותה בצלמם, וכאשר היא עומדת מן הצד, מסתמן השבר הגדול באמת.

2.

הגיאוגרפיה, הריאלית והמדומיינת, של ענתות השליכה אותי לספר שופטים, במיוחד אחרי שקראתי את הדיון, באתר סולידריות, בשאלה האם אנשי ענתות – ומדינת ישראל בכלל – הם יותר כמו תושבי העיר גבעה שבבנימין – שרבים מהם לא היו חוטאים ורשעים — או שמא גרועים יותר, כמו אנשי סדום. המציאות של ספר שופטים נושאת דמיון רב לביצה העומדת שלנו – הוא נפתח ברשימה ארוכה של ערים כנעניות (ואמוריות!) שבני ישראל לא טרחו לכבוש בבואם אל הארץ. או אז מלאך ה' עולה מן הגילגל ונוזף בעם הממרר בבכי:

ויֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל–הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם, וָאֹמַר, לֹא–אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם. וְאַתֶּם, לֹא–תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת—מִזְבְּחוֹתֵיהֶם, תִּתֹּצוּן; וְלֹא–שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי, מַה–זֹּאת עֲשִׂיתֶם.

ואכן, בני ישראל לא ניתצו את המזבחות. במקום לממש את ההבטחה הגדולה שתלה בהם האל האחד — להתחיל היסטוריה חדשה של גאולה — הם התבוססו בביצה הכנענית הפוליתיאיסטית, חגים במעגל של חטא ותשובה. “אלוהיהם", ממשיך המלאך, “היו לכם למוקש". מעתה ואילך יושפעו בני ישראל מההרגלים הרעים של העממים היושבים בקירבם. אז יעניש אותם ה', וכאשר הם יחזרו בתשובה ויקראו לעזרה, ישלח אליהם את אחד (או אחת) השופטים להושיעם. המחבר המאוחר של ספר שופטים, המונותיאיסט והמונרכיסט, אינו מותיר מקום לספק באשר לעמדתו: “בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".

ובחזרה לעתיד (או לעבר קרוב יותר): גם במקרה שלנו כובשי הארץ לא גמרו את העבודה, לא רק מפני שרבים מתושבי הארץ נותרו במקומם, אלא בעיקר כי הרוח האוריינטלית, הדתית, החשוכה (לכאורה) שלהם עדיין כאן — ומתחזקת. הציונות המיינסטרימית ביקשה להתחיל בארץ הזו היסטוריה חדשה וליניארית של גאולה, להיות חלק מהמצעד הגדול של הקידמה המערבית (כלומר הנוצרית), אבל תקוותיה התנפצו אל מול סכסוכי רועים, אדמות, מקומות קדושים, גברים בגלביות וזקנים, נשים ברעלות ושביסים, סקס בין ערבים ליהודיות, בין ערבים ליהודים, זהבה בן בקהיר. או במלים אחרות: הם התנפצו אל הבליל הפוליתיאיסטי שגועש מתחת למערך המושגים הטהרני המכחיש אותו (אותו הבליל שתיאר כאן איתמר טהרלב חד ההבחנה).

כאשר ערבים הם דתיים וחשוכים זה לא מפתיע. הם חלק מהמקום הזה. ואם לא גירשנו אותם, אפשר פשוט "להיפרד" מהם לשלום. הם שם, אנחנו כאן. אבל כאשר יהודים הם דתיים וחשוכים, כאשר הם לא מתמסרים למיתוס הגאולי המודרני שלנו, זה אסון. הם ודאי מושפעים מאלילי הכנענים. או אז צריך להרים קול צעקה גדולה כדי שהמדינה – לא המדינה הקונקרטית, אלא יותר כמו המדינה האידיאלית, הגאולית, המודרנית, הליברלית, זו שאבותינו הסוציאליסטים הקימו – תקרא אותם לסדר. השלב הבא כמובן הוא שהמדינה הזו תשיב בנים לגבולם (כלומר לשטחי 48'), כדי ששוב לא יושפעו בני העם החדש והמודרני שלנו מהכנענים המתבוססים בחטאם. לזה קוראים לעתים "פינוי התנחלויות" (ואייל קליין עמד ביום כיפור על הבעיה המוסרית הכרוכה בכך).

אני מנסה איפוא לקרוא את ספר שופטים נגד המחבר שלו – כמו גם את הסיפור שלנו נגד המחברים ההגמוניים שלו (נגיד א”ב יהושע הבלתי נלאה, ב"הארץ" של יום כיפור). ייתכן בהחלט שבני ישראל די נהנו לחיות בקרב הכנענים. פוליתיאיזם היא שיטה סובלנית וסבלנית למדי, שאינה שוללת מונותיאיזם (וזה לא הדדי), וידועים גם המנהגים המיניים הליברליים יותר, החרדתיים פחות, של תושבי הארץ המקוריים. זה לא אומר שלא היו סכסוכים, אבל מה שהופך לעתים סכסוך מקומי – מעין ריב בין רועים – לסכסוך לאומי או קוסמי, הוא האופן שבו מספרים אותו.

קחו למשל את מעשה ענתות. יאסין אל-ריפאעי הקים אוהל על אדמתו הפרטית. בתגובה זכה להתנכלויות מצד תושבי ההתנחלות. ביום שישי אחד באו כמה פעילי שמאל לתמוך בו, והותקפו על ידי אנשי המקום. מבחינת המתנחלים, הפעילים שוללים את זכותם לחיות שם, מבחינת הפעילים, המתנחלים מתנכלים ליאסין אלריפאעי ומנשלים את הפלסטינים החיים סביבם. אבל האם יש לאירוע הזה משמעות גדולה, קוסמית? האם אכן, כפי שכותבת שרה בנינגה, עכשיו הוכח שהפאשיזם אכן כבר כאן? בשבוע שעבר סיפרה כאן יסמין הלוי על אירוע דומה שהתרחש כבר לפני עשר שנים, ולא בענתות אלא בתל אביב.

אני לא מתכוון לומר שכולם אותו הדבר, עולם כמנהגו נוהג, וכל שנותר לנו זה להביט בשלווה בבליל הפוליתיאיסטי מבלי לבחור צד. ברור לי באיזה צד אני. ברור לי גם שמתרחש שינוי, שיותר אירועים כאלה מתרחשים כיום מאשר בעבר. אבל עד כמה שזה מפחיד, אני מציע לראות בזה לאו דווקא הידרדרות אלא הזדמנות למחשבה פוליטית חדשה, או הזויה.

3.

מה שקרה בענתות, לדעתי, הוא לא שהמדינה גילתה את פניה הפשיסטיות, אלא שהתגלה, שוב, שהמדינה חלשה יותר מאי פעם בעבר. פעולות "תג מחיר", בקבוק התבערה על בית הכנסת ביפו, התנגשויות בין יהודים לערבים בעכו לפני שלוש שנים, השריפה הגדולה בכרמל – כל אלה סימנים לכך שהממלכתיות הישראלית במשבר מעמיק, כולל זרועות הביצוע שלה (ועפרי כתב על כך כאן).

בענתות, השוטרים, במדים או בלי מדים, לא בחרו צד כסוכני המדינה אלא כאנשים פרטיים, המחוברים בסבך של יחסים אישיים ואינטרסים עם תושבי ענתות. באותו אופן היססו השוטרים לנהוג ביד קשה בהפגנות האוהלים, רק לפני כמה שבועות. אז היו השוטרים בעד המחאה, בענתות הם היו נגדה – אבל בשני המקרים הוכח שניתן לערער את הקשר בין השוטרים למדינה.

לפני שבוע השתתפתי בהפגנת Occupy Wall Street בניו יורק, שצעדה אל גשר ברוקלין. לא פחות מ-700 איש נעצרו שם. באירוע, שדובר עליו בכל העולם, היו (כמעט) רק אנרכיסטים/סוציאליסטים/קווירים ונון–אמריקאים אחרים, (כמעט) כולם צעירים. אם בתל אביב יש 150 מאיתנו, בניו יורק יש 10,000, ואכן, זה היה מספר המשתתפים. השוטרים נותרו לאורך כל האירוע זקופים, עם פנים חתומות, למרות שחלקם, אני מניח (רבים מהם היספאנים או שחורים), אוהדים את המחאה. המקצועיות היתה ללא דופי. פינוי הגשר התבצע כהרף עין. איפה המאות אלפים שגדשו את רחובות תל אביב, והפנים המחוייכות והחפיפניקיות של שוטרי מחוז תל אביב? אני לא קובל כמובן על השוטרים שלנו. ההפך, גיליתי שהם הרבה יותר נחמדים מעמיתיהם האמריקאים (טוב, רק כשהם מטפלים ביהודים). למעשה, אני חושב שהנחמדות שלהם — ומנגד, בסיטואציות אחרות, הרוע שלהם – משקפים את חולשתה הגדלה והולכת של המדינה הישראלית.

אני גם לא מנסה להספיד את המחאה בארה"ב (היא רק בתחילתה) אלא לומר את שההפגנות והאוהלים בקיץ, בישראל, היו תופעה עצומה בהרבה – ובכך היו סימן מובהק (נוסף) להיחלשות המדינה שלנו. גם אם רבים מהמפגינים רצו לשקם, למעשה, את הממלכתיות הזו – ברוח ימי מפא"י סבא וההגמוניה האשכנזית – המחאה הציפה את הסתירה הפנימית הטמונה בכך, ובכך את חוסר היכולת של המדינה לסכור את האי–נחת שנחשפה.

מה שהיה מעניין במחאת האוהלים הוא שהיא ביקשה, לפחות במיטבה, ללכת מעבר למדינה – וזה בניגוד לתגובה של "סולידריות" לאלימות של המתנחלים-שוטרים בענתות. בסירובה להציב דרישות קונקרטיות, לפחות בפאזה האוהלית שלה, המחאה לא רק הדגימה את חולשת המדינה אלא הסיקה ממנה את המסקנות הנדרשות. המדינה היא לא הסובייקט הפוליטי הרלוונטי שלנו. אנחנו לא מבקשים ממנה אישור, אפילו לא פתרונות. אנחנו מתחילים מחדש, כאן ועכשיו, ויוצרים שיח שהמדינה איננה הנמען הראשי שלו אלא דווקא מעגל רחב ככל האפשר של אזרחים. לרגע קט – כאשר נפוצו שמועות השווא על הביקור של דפני ליף באריאל – אפילו המתנחלים נראו כסובייקט פוליטי רלוונטי, אמנם לא ממש כמתנחלים אבל לפחות כחלק חשוב מהמעמד הבינוני–נמוך בישראל.

הקיץ האחרון היה רגע מרגש כל כך בשביל השמאל היות שעד אז (ושוב עכשיו), רוב אזרחי המדינה (שלא לומר המתנחלים) היו בשבילו רק ערב רב, שחור משחור, אובייקט שתפקידו רק לשוב ולאשר את הכוונות הטהורות שלנו. הסובייקט הרלוונטי היחיד הוא המדינה הליברלית, המצופה להתנהג כפי שאבותינו רצו אותה – להגן על החירויות שלנו, ובתקווה (אם כי זו הולכת ואוזלת) לפנות את המתנחלים ולאשרר את הפנטזיה הליברלית כאילו היה פה שמח לפני שנולדנו, כלומר בין 48' ל-67'. לפעמים זה כאב (ואולי קצת נהננו מהכאב?), אבל המדינה, בגדול, לא הכזיבה. היא שבה והוכיחה שאנחנו (עדיין) בניה המועדפים. עכשיו, אחרי ענתות, אולי זה משתנה. (בשוליים הרדיקאליים ביותר של השמאל [הרדיקאלי] המדינה היא כבר לא סובייקט אבל נמצא סובייקט מערבי–ליברלי אחר – זה שאפשר לכנות אותו, בעקבות עפרי, כנסיית הבד"ס העולמית. היא זו שאמורה לגאול אותנו מהביצה הפוליטית העומדת). 

המסקנה שלי מאירועי ענתות היא לא שכולם רעים (במיוחד המתנחלים) ועכשיו גם המדינה חשפה את פניה האמיתיות – כלומר שהיא לא האמא הליברלית השומרת שלנו – ובתור שכזו היא מסוכנת מתמיד. המסקנה, לדעתי, היא שהמדינה פחות ופחות רלוונטית (מה גם שמאז ותמיד היא היתה ליברלית ומודרנית רק בעבור חלק מהאוכלוסייה). במקום זאת יש לייצר שיח פוליטי חדש, כזה שהופך את המתנחלים לסובייקטים פוליטיים רלוונטיים, ואז, יחד איתם (וקבוצות אחרות), מאפשר לדמיין עתיד שהולך מעבר למדינה בתצורתה הנוכחית. כל עוד המתנחלים הם רק אובייקט, חלק הכרחי מהמשחק הבדס"מי שהשמאל משחק עם המדינה, קשה לצפות מהם להיות לא אלימים. ברור לי שיש לא מעט מתנחלים שרעיונות דמוקרטיים זרים להם לחלוטין (כמו שיש לא מעט — כנראה יותר — לא-מתנחלים כאלה), אבל אני מאמין ששיח אחר, מכיל, יכול לחשוף את ציבור המתנחלים כמורכב יותר (כפי שהוא באמת).

וכאן אנחנו מגיעים לסיבה בגללה אני כותב את הפוסט הזה. היום בערב יתקיים בבית העם בתל אביב מפגש ציבורי עם "ארץ יושביה", קבוצת אזרחים שאני גאה להיות חלק ממנה. כל החברים — יהודים משני צדי הקו הירוק וערביי 48' – ספקנים באשר לישימות ולצדק שבפתרון שתי המדינות, ומציעים לחשוב על ארץ ישראל/פלסטין כמרחב פוליטי אחד, דו–לאומי, כזה המכיר בזכותיהם השוות של כל תושבי הארץ, ואינו לועג לרעיונות כמו שיבת הפליטים הפלסטינים או שיבת עם ישראל לארצו כמין פנטזיה “לא מעשית”. אני מקווה שהמפגש הזה יתרום משהו לתחילתו של דמיון פוליטי חדש, כזה שאינו רואה במדינת ישראל – לא זו העכשווית ולא זו הדמיונית של 48'-67' – כאופק הפוליטי הבלעדי שלו.

דו–לאומיות בשבילי, לפחות כרגע, היא לא ניסיון לשרטט הסדר מדיני. אנחנו רחוקים משם הרבה יותר מדי, ופתרון שתי המדינות, למרות אכזבת ספטמבר, עדיין חי ובועט. הוא משרת את האינטרסים של הרבה אנשים שרוצים להנציח את המצב הקיים. תחת זאת, דו לאומיות היא פרדיגמה חדשה המאפשרת לחשוב מעבר להפרד–ומשול הליברלי – המעשי והמושגי כאחד. הושקעו כאן מאמצים רבים להפריד בין דרוזים (כלומר ערבים ממוצא דרוזי) לבין ערבים פלסטינים, בין יהודים שמאלנים לבין ערבים, בין מזרחים (או יהודים–ערבים) לבין ערבים. במקום לאתגר את ההפרד–ומשול בנקודות הצפויות כל כך, הפרדיגמה הדו לאומית מזנבת במדינה במקומות בהן היא הרבה פחות מוכנה לכך. פתאום ערבים ומתנחלים יכולים להיות חלק מאותה קבוצה פוליטית! שלא לדבר על שמאלנים ומתנחלים.

אבל דו לאומיות היא לא רק התחלה של קואליציות חדשות, אלא בירור מחדש של זהותנו שלנו – התחלה של פיוס עם ההיסטוריה שלנו, הזדמנות לסמן נתיבים מעבר נשכח לעתיד אחר (וראו הריאיון שעשינו עם דמיטרי שומסקי). פתאום כל מיני מושגים וצירופים, שהדוגמה הליברלית רואה כתרתי דסתרי עשויים להפוך שימושיים, חלק מיצירתיות פוליטית חדשה: מדינה יהודית–דמוקרטית (אבל לא רק יהודית), מתנחלים דמוקרטים, שמאל רדיקלי ציוני, ארץ ישראל/פלסטין השלמה, אפילו ביסקסואליות! אולי כולנו, בעצם, מתנחלים דמוקרטים, ביסקסואלים, אשכנזיות–ערביות וכיוצא באלה.

אולי מעבר לביצה העומדת שלנו לא מצפה לנו דבר. הציפייה לגאולה טרנסצנדנטית – מצד המדינה הליברלית או כנסיית הבד"ס, ה' צבאות או ג'ודית באטלר – מונעת מאיתנו לראות את המציאות נכוחה, את האנשים איתם אנחנו חיים, פלסטינים ויהודים דתיים, קיצוניים לעתים, אפילו מתנחלים. ברור לי שגם דו-לאומיות יכולה להיתפש כגאולה — גאולה בריבוע — אבל לדעתי היא דווקא המציאות כהוויתה. צריך רק להשתחרר מספיק כדי להכיר בה, ובהמשך גם לזהות את הפוטנציאל הדמוקרטי הטמון בה. ואולי ימי שפוט השופטים לא היו גרועים כל כך. אחרי הכל, אם אין מלך בישראל אפשר להחזיר את האחריות לידי הריבוי הנפלא של גוף האזרחים, ולמנהיגים לעת מצוא – דפני ליף, למשל, בהחלט יכולה לעבור כשופטת בסגנון תנ”כי, שלא נדבר על אריה דרעי.

ולסיום, אנקדוטה. לפני כמה ימים שאלתי אקטיביסטית מקומית בניו יורק, יהודייה טובה שראתה כמה דברים בחיים (ואפילו גרה בירושלים כמה שנים) אם יש לדו לאומיות פוטנציאל תמיכה בקרב יהודים פרוגרסיבים בארה"ב. היא שללה זאת מכל וכל, ומייד. וכששאלתי מה עם הסמן השמאלי בקהילה, נגיד Jewish Voice for Peace, היא אמרה שגם אצלם אין סיכוי, כי מעורבים בעניין מתנחלים. בשבילי הסיפור הזה הדגים היטב עד כמה הפוליטיקה הבינלאומית בכל הנוגע לישראל, כולל (ואולי בעיקר) בקרב יהודים, אחוזה בפנטזיה, כזו המנותקת מהשטח ומוסיפה להפריד הפרדה חדה בין יהודים לערבים, חילונים ודתיים, ליברלים ומתנחלים. פתרון שתי המדינות נחשק כל כך (גם) מפני שהוא אמור לאשר מחדש את הדיכוטומיות הללו (בקרב השוליים הרדיקליים של השמאל, הדיכוטומיות יאוששו על ידי חיסולה המוחלט של הציונות, אבל ההיגיון דומה, לדעתי. ארחיב בכך בהזדמנות קרובה).

אל מול זאת, אני חושב שדו לאומיות היא האופציה הריאלית. היא מבטאת מבט נוכח במציאות בין הים לנהר, כמו גם במיתוסים המכוננים של שני העמים. אלא שבמקרה הישראלי הפנטזיה עקשנית במיוחד – היא ממוסדת, מתוחזקת ומתוקצבת, מבית ומחוץ. למולה הפתרון היותר ריאלי נאלץ להתחפש להזייה. ואכן, לא בכדי כמה מהפעילים המרכזיים ב"ארץ יושביה", בהזמנה לדיון הפתוח ביום שלישי, מגדירים עצמם כהוזים. בימים שכאלה מדובר במחמאה.

 *

הדיון הפתוח עם "ארץ יושביה" – דף האירוע בפייסבוק.

(אגב, גם בניו יורק ידברו השבוע על דו לאומיות. ביום רביעי בשעה 19:00, בתיאטרון מילר של אוניברסיטת קולומביה, יתקיים פאנל בהשתתפות הפילוסופים אלן בדיו וסלבוי ז'יז'ק. הם ידונו בספרו החדש של אודי אלוני, עם השם המבטיח גם אם היומרני משהו – What does a Jew Want? On Bi Nationalism and Other Specters. אבל נראה לי שיהיה יותר כיף בתל אביב).

מסמך העקרונות של "ארץ יושביה", באתר החדש של הקבוצה.

מיוחד לשבוע הספר: הספרים שתקראו כשייגמר האינטרנט

כמיטב המסורת, אנחנו מגישים את המהדורה השנתית של נתזים לכבוד שבוע הספר הלועזי, עם מיטב הספרים התיאורטיים והעיוניים שיצאו בשנה האחרונה

רגע לפני המשבר הבא, טובי המוחות הפוליטיים והכלכלים מפרסמים ניתוחים הטרודוקסיים של המשבר הכלכלי הקודם, ומעדכנים את המודלים לשינוי פוליטי:

טרי איגלטון מסביר למה מרקס צדק, פרדריק ג'יימסון קורא בקפיטל כרך א' (אבל למה הוא חיכה לסוף הסמסטר?) וג'ורג'יו אגמבן על הגנאלוגיה התיאולוגית של הכלכלה והממשל

האם היכולת לחשוב על העידן שאחרי הגלובליזציה היא נקודת המוצא של פוליטיקה חדשנית היום? ספרם של אריק קזדין ואימרה סמן בהתקפה על תומס פרידמן, פול קרוגמן ונעמי קליין גם יחד

 הזרם הפיליפיני של המרקסיזם

 מה הדבר המשמעותי ביותר שקורה היום בעולם? טים פרינגל טוען שהתאגדות עובדים בסין היא התשובה

 והיסטוריה ופרקטיקה של שליטה פועלית (Worker's control) מהקומונה הפריסאית ועד היום

 התיאולוגיה של הכסף:  מערכת הדולר והדמוקרטיה המוניטרית העתידית

 ג'ון אספוזיטו על האיסלמופוביה כאתגר הפוליטי-חברתית של המאה ה-21

  מקראה בנושא פרקטיקות מיניות בגיידאר

 גן חיות חדש של מגדרים וא-מגדרים חדש מהחנות: ביניהם האמבי-ג'נדר, נולג'נדר, נויטרואה, א-ג'נדר ועוד

 ההיסטוריה של הסאונה ההומואית

 ארכיטקטורה ופנומנולוגיה של להט"ביות פרוורית

 תרבות ה-Bareback והרשת החדשה של הנשאים

 אלימות אינטימית בזוגות להטב"קים

 דילדוטופיה: מדע בדיוני ומיניות אנרכיסטית; וביסקסואליות בגישה דלזיאנית

 

"אתה המוח שלך", אומרת לנו תרבות הנוירו-סיינס העכשווית. סוף-סוף כתבו על זה ספר.

 גישה סוציולוגית ליחסים בין בני אדם לחיות בתעשיית הבשר

 צמחונות: הזווית היהודית; ויהודים וחיות בקריאה אגמבנית

ברנר כפילוסוף אקזיסטנציאליסט

 דמנציה כהתנסות פילוסופית

 כיצד יכולה ההשכלה הגבוהה לשרוד, ולאן היא צריכה לשאוף, בעולם אינסטרומנטליסטי

 פולניות והריבון ההיברידי

 גאולה באמצעות רווקות: אי-נישואין כאורח חיים רליגיוזי

 מה בעצם אמורים לעשות כשנוסעים לחו"ל? האתיקה והאפיסטמולוגיה של החוויה התיירותית

 

ספרו המצופה של עומאר ברגותי על ה-BDS – עבר, הווה ועתיד

ספרו של הרב דייוויד גולדברג על היחסים ההולכים ומסתבכים בין הנפש היהודית (כלומר היהדות האמריקאית) ומדינת ישראל

ההיסטוריה של הפילושמיות – מהקטאיוס מאבדירה ועד האוונגליסטים

ריח ניחוח: הארומה כמרכיב בחושיות התלמודית

 ולא נוותר על חזית הריאקציה

 "הכהנים הגדולים של המלחמה": ספר קונספירטיבי על הניאו-שמרנים הטרוצקיסטים ומלחמתם בשירות הציונות

 האלים חוזרים! הניאו-פגאניזם הריאקציונרי מתגבר

 איך להגן על ילדינו מהתעמולה הליברלית שבה הם נשטפים בבתי הספר, בתוכניות הטלוויזיה ואפילו בחנויות המכולת (!) של עידן אובמה

 איך להתכונן לקריסתה של הרפובליקה האמריקאית

 ואנתולוגיה חדשה באנגלית של כתבי מאיר כהנא

 

Bi-national, Bi-sexual

ליותם

אחד ההישגים המרשימים שכבר השיגה המדינה הדו-לאומית – הידועה גם בשם "המדינה האחת" או פשוט "המדינה" או "הרפובליקה"  – הוא הפתח שהיא פתחה לניסויים מחשבתיים ולרעיונות פוליטיים יצירתיים. שמעתי פעם הרצאה שבה הוצע שהמדינה הדו-לאומית תהיה טבעונית ואנרכיסטית; והצעה אחרת שהיהדות, האיסלאם והנצרות ייאסרו בה ודת המדינה תהיה הדת המואבית. אני לעומת זאת רוצה להציע הצעה ריאלית יותר, שנוגעת דווקא לתחום המיניות: המדינה הדו-לאומית תוגדר על פי חוקתה כמדינה בי-סקסואלית, והסטרייטיות וההומוסקסואליות יוצאו בה מחוץ לחוק. בפשטות, אפשר להעניק לחזון הזה את הכותרת "מדינה בי-לאומית".

מה שנאמר עד כה נשמע אולי תלוש, או אירוני בצורה קיצונית. אבל אין שום דבר תלוש בחזון הזה. להיפך: נראה לי שהוא מאפשר להתגבר על אחת ההתנגדויות הגורמות לרעיון הדו-לאומי להישמע דמיוני ותלוש. הרבה אנשים, וגם כאלה שאין להם דרכון רומני, מעדיפים כבר להגר בכל דרך מאשר לחיות במדינה מזרח תיכונית שתהיה דמוקרטית יותר, ולכן יהיה בה כנראה ביטוי גדול יותר לקבוצות דתיות מאשר במדינה ה"יהודית-דמוקרטית". הפחד הזה מבוסס על הערכה שאינה חסרת בסיס, על פיה המדינה האחת תהיה פחות מערבית, פחות ליברלית ופחות חילונית. כי כל הרעיון במדינה האחת, שבלעדיו העניין הוא קצת חסר טעם, הוא שהמרחק החברתי והתרבותי בין תל אביב לשכם יתקצר משמעותית. וגם בהנחה שהקולקטיב היהודי בכללותו יהיה מוגן בהסדרים מסוימים, ברור שתל אביב הדו-לאומית לא תהיה תל אביב היהודית, האשכנזו-ליברלית.

וכך, אחת השאלות שעולות בשנים האחרונות בחוגים ליברליים-פרוגרסיוויים בתגובה לכל הצעה לביטול מדינת ישראל היא: "ומה יעשו ההומואים?". לא מעט אנשים מוכנים לוותר ברצון על הדגל הכחול לבן, על ההמנון, על חוק השבות ואפילו (קצת פחות ברצון) על אינספור הפריווילגיות המוענקות ליהודים בישראל. אלא שהם נהדפים מרעיון המדינה האחת ברגע שעולה החשש לשינוי באורח החיים המערבי (עם או בלי מרכאות) שלהם, שהליברליזם המיני הוא הדגל המרכזי שלו בעידן הנוכחי. המערך הזה מתגלם למשל בדמותו של גידו וסטרוולה, שר החוץ של גרמניה וההומו החזק בעולם, שהוא מנהיג מפלגת הימין הליברלית FDP ומסתדר ממש טוב עם איווט ליברמן.

ציור של פול קדמוס. ההומואים (לשעבר) ירוויחו הרבה

זה מוזר, כי פתאום מתברר שאחד היסודות המרכזיים כיום של הציונות ושל זכות הקיום של מדינת ישראל הוא הגנת ההומו – עיקרון שלמיטב זכרוני לא מופיע בשום סעיף במגילת העצמאות. אבל זהו אחד המאפיינים של שלטון הליכוד הנוכחי – משטר שלכמה מקודקודיו יש לפחות ילדה לסבית או ילד הומו אחד בבית. הליכוד החדש של ביבי השני כרת ברית עם הממסד ההומואי, והוא בתמורה מבטיח את נאמנותו. כידוע, הנקודה ההומו-לסבית גם משחקת היום תפקיד לא מבוטל בתעמולה הישראלית במערב, מה שמתבטא למשל בקליפ המחריד הזה. באופן כלשהו, המערך הקולוניאלי של ההפרדות, המחסומים, החומות והחוקים המפלים ממוצב כיום כאילו הוא נועד בסופו של דבר להגן על ההומו היושב בקפה לנדוור מפני האיסלאם הפונדמנטליסטי והחשוך. יש המרחיקים לכת וטוענים שישראל (שבה, להזכירכם, בכל זאת טובחים בהומואים) היא גם הכוח המגן של ההומואים הפלסטינים (למשל המאמר הנלעג הזה), ואולי של כל אוחצ'ה נרדפת מהמפרץ ועד האוקיינוס.

התפנית המוזרה הזאת ביעדיה של הציונות מעלה כמה שאלות מטרידות. למשל: האם אפשר להחזיק תחת דיכוי עם שלם, ועוד כמה עמים נוספים תחת מערך המשת"פים של ההגמוניה הציונית-אמריקאית במזרח התיכון, רק כדי שאני וחבריי נוכל להמשיך להיות "גייז" בלב המזרח התיכון? נדמה לי שהתשובה שלילית. אבל לא צריך להסיק מכך שהומואים יצטרכו להגר כשהציונות תקרוס. הם יוכלו פשוט להפסיק להיות הומואים.

בדיוק ככה: להפסיק להיות הומואים. הקטגוריה "הומו" היא לגמרי לא קדושה. כידוע, היא נוצרה בנקודה מסוימת במאה ה-19 בהקשר רפואי-קליני דכאני, ואחר כך אומצה כזהות שנושאיה נלחמים על זכותה להתקיים. אבל אף אחד לא אמר שבכל קונסטלציה תרבותית ופוליטית, קיומם של גייז הוא אידיאל שחייבים למות למענו (דרך אגב, זה נכון גם לגבי קיומם של יהודים). משהו בתשוקה הזאת דווקא נוטה לפשוט וללבוש צורה, ולא להתקבע בזהות מוגדרת כלשהי. נשים שכבו עם נשים וגברים אהבו גברים גם לפני שפתחו את המרכז הגאה או שיניב ויצמן סיים קורס קצינים. זה נשמע קיצוני, אבל אני יכול להבטיח שב-30 השנים הקרובות יקרו כמה תמורות קיצוניות הרבה יותר, למשל חזרה לתקופת האבן. כדאי להתחיל להתרגל לשינויים.

2.

"זה פשר הקיום שלנו. להיות דוגמא והזהרה. ולמרבה הצער אף אחד לא מתייחס לזה. הדבר היחיד שיש להטרוסקסואלים להגיד כנגדנו זה שהם יכולים להוליד ואנחנו לא. אבל אנחנו מציעים פה אפשרות אחרת, חיונית. לא הבנתם את זה אלף שנים, אלפיים שנה, יבוא האלף השלישי ותצטרכו להבין. ובדיוק בגלל זה, כשאני שומע על הומואים שרוצים להתחתן או לגדל ילדים באיזו דרך זה נראה לי ממש מגוחך. זה הרי חיקוי של השונאים אותנו. הם רוצים להידמות אליהם. הם אומרים: 'אנחנו נהיה יותר סטרייטים מכם, ואז אתם תקבלו אותנו'. אבל הסכין תישלף! ולא יעזור להם. הם לא מודעים לזה שהסטרייטים, החברים הכי טובים שלהם, ירצחו אותם בסוף. יקרה להם בדיוק מה שקרה ליהודים בין שתי המלחמות. הם קיוו שהחברים הכי טובים שלהם יעזרו להם, אבל הם לא פצו פה".

(הסופר יותם ראובני בריאיון לע. א., "העיר", דצמבר 2002)

לכאורה, נשמע כאילו אני מצפה מההומואים לוותר על הכול בלי לקבל כלום. אבל ההומואים (לשעבר) דווקא ירוויחו הרבה מאוד מכינון המשטר הבי-לאומי. כי המשטר הבי-לאומי הוא לא משטר סטרייטי. הוא מבוסס על הרעיון של ביטול קטגוריית הנטייה המינית – ומבחינה זו, חזרה לעידן הטרום מודרני שבו הומואים פשוט לא היו קיימים, וכך גם סטרייטים. אף אחד לא יהיה הומו, ולכן אף אחד לא יהיה סטרייט.

אחד היתרונות הוא שאפשר יהיה להתחיל עם כולם. אף אחד כבר לא יצביע על איזה עלם חיוור ויגיד: "הוא? הוא דווקא בכלל סטרייט". כי לא יהיו סטרייטים. כולם יהיו בי. שלא לדבר על זה שההומואים (לשעבר) יוכלו לשכב גם עם בחורות (!), ולהיפך.

בנוסף, נדמה לי שאפשר לנסח את האידיאולוגיה הזאת גם בכותרת "beyond Uchovskism". שהרי, אידיאולוגיית הגיי הצמיחה גם כמה מוסדות ומנהיגים רבי עצמה, שמדכאים בעיקר את הלהט"בים עצמם. הרבה אנשים שאני מכיר פוחדים מגל אוחובסקי הרבה יותר משהם פוחדים מאסמאעיל הנייה או מעובדיה יוסף. אפשר לומר שהלסביות, ההומואים, הבי והטראנסים הם כיום אוכלוסייה הנתונה תחת משטר די עריץ, במידה שעשויה להצריך בקרוב התערבות חיצונית.

ציור של וינצ'נזו איוזה. למעשה, הערבים מעולם לא היו סטרייטים

רק כדי למרוד במשטר האוחובסקיסטי (שהוא כמובן לא משטר פוליטי במובן המסורתי, וזה דווקא סוד הכוח שלו), שווה לעשות תפנית קיצונית למדי ולנטוש את פוליטיקת הגאווה. אם דורשים מאיתנו לצאת מהארון, ניכנס לארון בחזרה כדי לעשות דווקא. ברור, עם זאת, שמי שיצא מהארון כבר לא יכול בדיוק להיכנס. הדלת תתקשה להיסגר. זה גם הרעיון של המשטר הבי-לאומי: שהוא מעלים את הפולטיקה הלהט"בית אבל גם מביא אותה לתכליתה, לטלוס שלה. הישגים מסוימים של המאבק הלהט"בי לא יוכלו להימחק.

הרעיון הזה מתקשר לתפישות שונות שצומחות כיום בשיח התיאוריה הקווירית, ומנסחות תביעה לגאול יסודות מסוימים של הקיום ההומו-לסבי מלפני עידן היציאה מהארון. החוקרת הת'ר לאב, למשל (שהרצתה לפני כמה חודשים בכנס "סקס אחר" באוניברסיטת תל אביב), כתבה על זה ספר מעניין בשם Feeling backward. היא טוענת שם שאי אפשר להתייחס לכאב ולבושה של החיים בארון בתור איזו תופעה היסטורית שדינה להיעלם עם ההתקבלות המוחלטת על ידי החברה הסטרייטית, כיוון שהכאב והבושה האלה היו ונותרו המרכיבים המכוננים והמעניינים ביותר של התרבות ההומו-לסבית.

טענה פרובוקטיווית יותר מובאת על ידי החוקר הפלסטינו-אמריקאי ג'וזף מסעד מאוניברסיטת קולומביה, בספרו מעורר המחלוקת Desiring Arabs שיצא ב-2007, ובכמה מאמרים אחרים. בקווים כלליים, מסעד טוען שהקולוניאליזם האירופי כפה על הערבים, שבקרבם מין חד-מיני היה נפוץ, את התפישות המודרניות הקליניות בדבר הומוסקסואליות ואת "המשטר ההטרוסקסואלי" המבחין בין הומו לסטרייט. בעשורים האחרונים, כאשר משטר השיח במערב השתנה והומוסקסואליות זכתה ללגיטימציה, השתנתה האסטרטגיה של האימפריאליזם המערבי, והנחשלות הערבית קושרה דווקא לדיכוי של הומואים.

While the premodern West attacked the Muslim world’s alleged sexual licentiousness, the modern West attacks its alleged repression of sexual freedoms. Representations of the Arab world in the discourse of the Gay International… range from the horrific to the splendid, the latter on account of the availability of Arab men willing to engage in insertive anal intercourse with Western (read white) gay men. In the context of an Arab anticolonial nationalism or the more recent Islamism seeking Western technological modernization while preserving its version of cultural or religious authenticity, the Gay International is correctly perceived as part of Western encroachment on Arab and Muslim cultures. The fact that the Gay International relies on the same organizations (e.g., the U.S. State Department, the U.S. Congress, U.S.-based human rights organizations, the American media), practices, and discourse that advance U.S. imperial interests is certainly a cause for suspicion. .

מסעד, שכבר הואשם בהומופוביה, מפנה אצבע מאשימה אל "ההומואיות הבינלאומית" (Gay International), העומדת לטענתו מאחורי מהלך מיסיונרי של כפיית החלוקה הבינארית הומו/סטרייט על תרבויות שבהן היא מעולם לא התקיימה. הקטגוריות הומו ולסבית הן לטענתו לגמרי לא אוניוורסליות, ולכן לטענתו יש להיאבק בניסיון האינטנסיווי לנטוע אותן במזרח התיכון. יותר מכך: הכפייה הזאת גורמת למעשה להטרוסקסואליזציה כפויה של הערבים ה"לא הומואים", שמעולם לא היו הטרוסקסואלים במובן המקובל במערב. היא גם גורמת לתגובת נגד הומופובית מצד ארגונים אסלאמיים ואחרים. הוא טוען שגם ממשלות ערביות, למשל ממשלת מצרים, "אינן מדכאות פרקטיקות של סקס חד-מיני אלא רק את ההזדהות הסוציו-פוליטית של אותן פרקטיקות עם זהות ה-gayness המערבית". הוא מסכם בטענה –

When the Gay International incites discourse on homosexuality in the non-Western world, it claims that the “liberation” of those it defends lies in the balance. In espousing this liberation project, the Gay International is destroying social and sexual configurations of desire in the interest of reproducing a world in its own image, one wherein its sexual categories and desires are safe from being questioned.

לא חסרות נקודות בעייתיות בתזה של מסעד. גם לא חייבים כמובן לקבל כפשוטו את החזון של ביטול הגיי. אבל בסופו של דבר, טרנספורמציה רדיקלית יכולה להיות אתגר או הרפתקה לקהילה הלהט"בית כאן, אם חבריה מעוניינים להשתלב במרחב ולא לדחות אותו. כי התבצרות בכמה רחובות בתל אביב היא ממילא לא ברת קיימא לטווח הארוך. עדיף בהרבה שאנחנו נוביל את המהלך הזה משיכפו אותו עלינו.