שתי סיבות לאופטימיות

1.

בימים האחרונים הרשת (ובמיוחד עיתון "הארץ" ופייסבוק, שזה כמעט היינו הך בימינו) מלאה מאמרים מז'אנר במה "השמאל" טעה ומה "השמאל" צריך לעשות. הבעיה עם המאמרים הללו מתחילה בהתחלה – מי אמר ש"השמאל" טעה בכלל? ושהוא צריך לעשות משהו? האם פרה טועה כאשר היא לא עפה? האם היא אמורה להתחיל לעוף? פרה לא עפה כמו שחתולים לא מדברים כמו שבני אדם אינם זוחלים. זה פשוט לא בטבע שלהם. או שלנו.

מקור הבלבול הוא במילה "שמאל". הרי המילה הזאת מציינת בדרך כלל סובייקט פוליטי שאמור לעמוד בסטנדרטים מסוימים: קידום זכויות אדם, שוויון חוקי וכלכלי, צדק חברתי וכדומה. אם "השמאל" הישראלי הוא שמאל במובן הזה אז הוא ודאי נכשל ויש גם הרבה דברים שצריך לתקן. אבל הוא לא. שהרי כאשר אנשים מדברים על "השמאל" בארץ הכוונה בדרך כלל לקבוצה חברתית מסוימת, שהצליחה לצבור כוח פוליטי, תרבותי וכלכלי עצום החל מתחילת המאה הקודמת. ההצלחה הזאת היתה מבוססת על נישול הפלסטינים מחד גיסא ודחיקה של יהודים מארצות ערב לשוליים מאידך גיסא, והכול בכסות “ממלכתית” אוניברסליסטית.

מבחינה זאת "השמאל" נחל הצלחה פנומנלית, ולראייה – הקבוצה החברתית הזאת אמנם איבדה את הרוב הפוליטי שלה בשנות השבעים אבל עדיין אוחזת בלפחות שליש מהפרלמנט, השפעה בלתי פרופורציונאלית בממסד הביטחוני (וראו נתוני ההצבעה בבסיסי חיל האוויר), וברוב מוחלט במערכת המשפט ובמוקדי הכוח התרבותיים והכלכליים. מדובר, אם כן, בהגמוניה שנמשכת כבר כמעט מאה שנה. ארלוזרוב ובן גוריון הצליחו יותר מאתא תורכ בטורקיה או משפחת גנדי בהודו.

יתרה מכך, אני בכלל לא בטוח של"שמאל" כדאי להשתנות או לעשות משהו. בהינתן הסיטואציה הדמוגרפית בין הים לנהר (שבה הוא מיעוט קטן) הוא מצליח יפה מאוד לשמור על כוחו. הממשלה הבאה אמנם תנסה לשנות את הרכב בתי המשפט אבל נדמה לי שהיא תתקשה לעשות זאת אל מול הלחץ מערוץ 2, 10, נוני מוזס והניו יורק טיימס. הלחץ הזה אינו מקרי; הוא ביטוי להגמוניה התרבותית והכלכלית של "השמאל", כולל זיקה תרבותית ואתנית לממסד היהודי הליברלי בארה”ב.

לכן המאמר הכי מעניין שהתפרסם אחרי הבחירות היה של אחד רם פרומן, שהציע ל"שמאל" להפסיק להתנצל ולהתחנף ולהתחיל להתנהג כמו מיעוט שמגן בלי בושה על האינטרסים שלו – חינוך חילוני, תרבות מערבית, יותר רווחה בתל אביב על חשבון ההתנחלויות (ובמשתמע גם הפריפריה). אם זו האסטרטגיה החדשה, טוען פרומן, "השמאל" יכול להיות המיעוט הכי חזק.

הדרישה של פרומן לביזור של המערך השלטוני לרמת הניהול המקומית, כולל פונקציות חינוך, רווחה ואכיפת חוק, עשויה להיות בסיס לשיתוף אינטרסים עם מיעוטים אחרים, ודאי הפלסטינים אבל גם החרדים, ואפילו מודל רלוונטי למשטר דו–לאומי עתידי. המאמר שלו רלוונטי פי כמה מהנהיות העונתיות על "איפה טעינו" והדרישה שמרצ תתחבר ל"שכונות". לא רק שזה מופרך לגמרי ונגד הטבע של מרצ, זה גם יפגע באג'נדה התרבותית, הזהותית והכלכלית של בוחריה. כאמור, פרות לא יכולות לעוף, לא משנה כמה הן יפות נפש או כמה יש להן כוונות טובות. ובעצם הן בכלל לא רוצות לעוף. טוב להן באחו.

2.

אני לא חולק את האג'נדה של פרומן. מבחינה סוציולוגית אני אמנם משתייך ל"שמאל" – המשפחה שלי היגרה לפלסטינה מרוסיה בתחילת המאה הקודמת, היינו בקיבוץ ובתנועה, הצבענו למפלגה ושילמנו דמי חבר להסתדרות. אבל אם הייתי בארץ הייתי מצביע ללא היסוס לרשימה המשותפת, הכוח הפוליטי היחיד בארץ שראוי להיחשב לשמאל (בלי מרכאות).

וכאן אני מגיע לכותרת של הפוסט שלי: כי הקול של פרומן, או מה שהוא מבטא, הן הסיבה הראשונה לאופטימיות. הרשימה המשותפת – או מגמה רחבה יותר שהיא מבטאת – היא הסיבה השנייה.

נתחיל בראשונה. הבחירות ומה שהוביל אליהן מסמנים את סוף הברית בין הלאומנים לבורגנים, בין האליטה המתנחלית לבין מה שקראתי למעלה "השמאל”. חשוב לציין בהקשר זה שזו טעות לדבר על המאבק בין "השמאל” לימין במונחים של אשכנזים מול מזרחים. מדובר בשתי אליטות אשכנזיות שנאבקות ביניהן. “השמאל" הצליח לעשות קואופטציה של מזרחים בשלושת העשורים הראשונים לקיום המדינה, ומאז מצליח בכך הימין, אם אלה הדתיים הלאומניים או השאריות שנותרו מ"חירות" ההיסטורית.

עד כמה שה"אחים" בנט ולפיד מחבבים זה את זה, לבוחרים שלהם יש אינטרסים שונים בתכלית. בוחריו של בנט מעוניינים לשמור על מקסימום טריטוריה בידיים יהודיות ולהרחיב את תחום ההשפעה של האורתודוקסיה היהודית. בוחריו של לפיד רוצים לשמור על כוחם הכלכלי ונאחזים בקשרים התרבותיים והפוליטיים עם ארה”ב ומערב אירופה. לשם כך הם מוכנים לוותר על טריטוריה, ובעיקר על האוכלוסייה הלא–יהודית שהוא מכילה. שני המחנות הם ציוניים במובן שהם חותרים לשימור ההגמוניה היהודית במרחב, אבל תהום פעורה בין הדרכים שהם מציעים לשימור ההגמוניה, כמו גם לגבי התוכן התרבותי או הזהותי שלה.

המאבק הזה החל כבר עם קריסת תהליך קמפ דיוויד בשנת 2000. שני המחנות גזרו ממנה מסקנות הפוכות. הלאומנים המשיכו בשלהם והאיצו את תהליך הייהוד הפיזי של המרחב. הבורגנים, לעומת זאת, היו אלה שאיפשרו לשרון לממש את תוכנית ההתנתקות. אבל כישלון ההתנתקות ועליית חמא"ס ברצועה היו, לפיכך, גם כישלון הבורגנים. בתחילה ברק, ואחרי כן יאיר לפיד וציפי לבני, הכירו בניצחון יריביהם והצטרפו לממשלות נתניהו החל מ-2009. הממשלות הללו הציעו להם תבוסה מכובדת, הרבה בגלל דמותו של נתניהו עצמו שהוא לאומן קיצוני מבפנים וליברל מערבי מבחוץ. ואולי הפוך. אף אחד לא יודע בדיוק, וזה חלק מהקסם שהוא מהלך כחיבור בין המחנות.

אבל מאז ההתנתקות עבר כבר כמעט עשור – עשור בו העמיק הבידוד המדיני והתרבותי של ישראל, והלאומנים הצליחו לקדם את סדר היום שלהם בכל תחומי החיים. לכן בתהליך איטי, החל מהמחאה החברתית ב-2011, הבורגנים מבטאים יותר ויותר אי-נחת. המחאה היתה ניסיון של מעמד הביניים האשכנזי – אלה שהסבים והסבתות שלהם הצביעו מפא"י ושרו מסביב למדורה – להחזיר להם את הדומיננטיות הפוליטית. כל מי שהסתובב בשדרות רוטשילד באותם ימים, ובלא מעט מאהלים אחרים, הרגיש מסביב למדורה. גם אני. ואפילו התרגשתי. שהרי גם אני מאותו הכפר.

ואכן, מאז המחאה נושרים בהדרגה מרכיבים מהמחנה הבורגני שתומך בנתניהו. כבר מייד אחרי המחאה נעלמה הלגיטימציה של ראשי מפלגת העבודה, עד כמה שירצו בכך, להצטרף לקואליציה ברשות ביבי ואני חושב – וזו, כאמור, הסיבה הראשונה לאופטימיות – שבחודשים האחרונים גם יאיר לפיד התרחק מנתניהו ללא שוב. הבחירות הבהירו היטב שהדמיון בין לפיד ובנט — שני האשכנזים עם ניחוח ההייטק — הוא די שטחי, או לפחות בין בוחריהם. בנט הפסיד כי לא היה מספיק לאומן ודתי, והוא לבטח ידגיש יותר את המרכיב הזה בשנים הבאות.

מצד אחד, זה מביא לכך שהאופוזיציה לנתניהו גדולה מאי פעם. מצד שני, זה מטעה לדבר בהקשר זה על אופוזיציה, כאילו מדובר בגוף מאורגן או אפילו מחנה שחולק סדר יום אידיאולוגי. אין שום חיבור בין הבורגנים לרשימה המשותפת, ולכן התקווה לברית "שמאל ציוני"-ערבים א לה שנות התשעים היתה מופרכת לחלוטין, גם אם הרצוג היה מרכיב את הממשלה.

החשיבות של גידול האופוזיציה היא לא כיצירת בסיס להחלפת נתניהו אלא בהבטחה לכמה שיותר בלגאן פוליטי ותרבותי, אפילו כאוס, בשנים הקרובות. הסיכוי לשינוי משטרי בישראל נמצא כרגע במאבק בין שני הפלגים הדומיננטיים בציונות, ואני חושב שבשנים הקרובות המאבק הזה יהפוך פרוע ומלוכלך מאי פעם. ההתקפה של נתניהו לפני הבחירות על "פרס ישראל", בבת עינה של האליטה הבורגנית, היא דוגמא למה שנראה פה יותר בקרוב.

הסיבה השנייה לאופטימיות היא הרשימה המשותפת. רק אסרטיביות פלסטינית הובילה, ותוביל בעתיד, להסלמת המאבק הפנים–ציוני. ללא הפלסטינים הבורגנים והלאומנים היו שמחים לשמור על ה"חייה ותן לחיות" השקט של שנות השמונים או עידן ביבי השני (עד עכשיו, כאמור). האינתיפאדה הראשונה הובילה לשבר הפנים–ציוני של שנות התשעים ושיאו ברצח רבין, ואילו האינתיפאדה השנייה הובילה להתנתקות. הרשימה המשותפת, ודווקא בשל החברים היותר קולניים ואסרטיביים שלה, יכולה לזרז את השבר הבא. מהבחינה הזאת חנין זועבי חשובה לא פחות, ואף יותר, מהפייסנות האוניברסליסטית של איימן עודה. ואולי זה השילוב ביניהם שעשוי לעבוד היטב.

אני מציע לראות את הרשימה המשותפת כחלק מחזית רחבה של אסרטיביות פלסטינית חדשה – בישראל, בשטחים ובמערב – כולל תנועת הבידיאס. יהודים החפצים בשינוי משטרי בין הים לנהר צריכים להיות מרוצים מההתפתחויות הללו, גם אם הם לא בדיוק תומכים בפרטיהן. לא צריך להיות תומך בבידיאס וגם לא בפרוגרמה האשכנזית–בדלנית של רם פרומן כדי להבין שהם שני מהלכים במשחק שמתקדם לכיוון הנכון: החלשה וביזור של המשטר הישראלי, זה שאבותיו של פרומר, לפיד, הרצוג (ושלי), בנו בהצלחה רבה וצאצאיהם ממשיכים לסחוט ממנו את מירב המיץ האפשרי.

דימויים: אוליבר לריק (2010), Missile Variations.