אין אלוהים אבל בגללו הפסדנו בבחירות

נתחיל באמירה מעט טריוויאלית: הבחירות של שנת 2015 הן אירוע. מה זאת אומרת אירוע? משהו שקרה, ושמשנה את האופן שבו אנחנו תופסים את האירועים שיבואו מעכשיו והלאה. לכאורה, גם לפני חודש אפשר היה לחזות מה יקרה אם נתניהו ינצח בבחירות. זה בוודאי לא היה תסריט בלתי סביר, ומי שמכיר את יחסי הכוחות בפוליטיקה ובחברה הישראלית היה יכול לעשות כמה היקשים. ובכל זאת, האירוע הוא תמיד שונה מאיך שמצפים ממנו להיות. באופן פלאי, הבוקר שאחרי הבחירות זורח על שמים חדשים – גם אם הם מכוסים בעננים קודרים.

ואכן, ביום שאחרי הבחירות, היו כאלה שהמשיכו למלמל את הסיסמאות הרגילות, למשל "השמאל צריך להביא מזרחים" "צריך לעשות חריש עמוק" או "מרצ צריכה להפוך למפלגה מזרחית". זאת בלי להעלות על הדעת את האפשרות שאם מרצ תהפוך למזרחית, חלק גדול מהמצביעים האשכנזים שלה לא יצביעו בשבילה בבחירות הבאות. אפשר לא לספור את המצביעים האשכנזים של מרצ, וגם של המחנה הציוני, לקרוא להם בורגנים ואויבים מעמדיים, אבל עובדתית, כמו שכתב גל, הם קיימים. הם כוח גדול בחברה הישראלית. האם הפרויקט העתידי המלהיב של הוגי השמאל הוא להפוך את786,075  מצביעי המחנה הציוני למצביעי יאיר לפיד? אולי. "השמאל חייב לקבל עוד פחות מנדטים!". מי שחושב ככה מחזיק באמת באג'נדה מעניינת. אבל אנא, שלפחות לא יגדיר את עצמו "ריאליסט" ו"מפוכח".

אנחנו חיים כבר כמעט שני עשורים עם ההנחה ש"השמאל הלבן גוסס, אין לו מצביעים, וחייב לבוא במקומו משהו אחר". אבל למעשה, ההנחה הזאת לגמרי לא תואמת את המציאות העכשווית. מפלגת העבודה (כלומר המחנה הציוני) דווקא הגדילה את כוחה באופן משמעותי – גם אם לא באופן דרמטי מספיק כדי לנצח בבחירות. בעוד השמאל הרדיקלי מתפצל לאינספור רסיסים, כמיליון אנשים הצביעו לעבודה ולמרצ.

אבל יותר מכל דבר אחר, הדיבור הזה מעייף. הוא כל כך לא פורה, והוביל לתוצאות כל כך עלובות, כל כך אפסיות עד הרגע הזה, שכל מחשבה פוליטית חפצת חיים צריכה להניח אותו בצד. מי שממשיך למלמל את האמירות האלה דומה למטופל שמספר במשך ארבעים שנה את אותו סיפור למטפל שלו, על איך המאהבת שלו עזבה אותו ב-77' כי היא לא הבינה אותו נכון, או שהיא לא אהבה את האוכל הפולני שאמא שלו הכינה, ואיך הוא יחזיר אותה בקרוב בחזרה והם יחיו באושר ובעושר. דפוס כזה לא מעיד על חוסן פסיכולוגי מרשים במיוחד.

לא פלא שבימים הראשונים אחרי הבחירות הופיעו קולות מסוג אחר. עיתון יומי כלשהו המזוהה עם השמאל המדיני, שבשנתיים האחרונות גילה באופן מפתיע את "הנושא המזרחי" (ובעיקר את פוטנציאל הטראפיק שלו), החל להשמיע שוב דיבורים עם אופי שונה: רם פרומן קרא לשמאל "להפסיק להתחנף לפריפריה", ורוגל אלפר הזכיר כי "להם יש כוח, אבל אנחנו אליטה". אלפר הוסיף וטען ש"אליטה לא צריכה להתחנף לציבור הרחב", ועליה להתבצר בדומיננטיות שיש לה "בעסקים, בתקשורת, בבתי המשפט, בחיי התרבות ובמערכת הביטחון" (הוא אפילו לא הזכיר את הוועדות של פרס ישראל לספרות!) ו"להשתמש במנגנוני הפלוטוקרטיה" כדי להציל את הדמוקרטיה.

כל זה טוב ויפה. יכול להיות, כמו שכתב יובל הלפרין, שמאבק בכיבוש ולמען השלום לא זכה אף פעם לתמיכה המונית, ו"כדי להשיג סיום הכיבוש ושלום אין צורך באוכלוסיות מוחלשות". בכל מקרה יש כאן הסרת מסיכות מסוימת, שהיא עדיפה על הדיבור החלול בדבר "התחברות לפריפריה" בדרך לניצחון. ובכל זאת, אם לאמץ את ההיגיון של אלפר, לאן זה אמור להוביל? מה הגבולות של השימוש במנגנוני הפלוטוקרטיה ומערכת הביטחון? הפיכה צבאית של גנרלים מתנגדי נתניהו, בגיבוי בעלי ההון מכפר שמריהו? זה עשוי לקרות, אבל לא בטוח שזה רצוי. ומה בדיוק אפשר לעשות עם אג'נדה כמו "השמאל צריך להפסיק להתחנף לפריפריה"? האם השמאל צריך להתחנף לבעלי ההון? לוול סטריט? לאנגלה מרקל? והאם הוא לא עושה את זה ממילא, במידה כזו או אחרת?

לאסרטיביות האליטיסטית החדשה אין לפיכך הרבה לאן להתקדם. היא לא הרבה יותר מהבעת תסכול של אשכנזים שקראו בצעירותם את "מרד הנפילים".

אבל בד בבד, החל להישמע קול אחר, שעליו יש קצת יותר מה להגיד. הכוונה היא לטענה שהשמאל צריך להיות "יותר יהודי". תוך כמה ימים, זו הפכה להיות כמעט פרדיגמה חדשה של השמאל. היא התבטאה בכמה וכמה מאמרים של דוברים ודוברות בולטים לכל רוחב הספקטרום השמאלי. בצד הלאומי-חילוניסטי, טען שחר אילן שהשמאל צריך לחזור למאבק בכפייה הדתית, להיות יותר פטריוטי ויותר לאומי (למשל "להפסיק לצאת נגד מבצעים צבאיים") אבל גם "לדבר יהדות" ו"לעבור משיח הומינסטי לשיח יהודי".

מה זה אומר – אלוהים יודע. אבל כנראה שעוד כמה אחרים יודעים. יאיר כספי המליץ לשמאל לחזור למסורת, לזהות היהודית ול"תעודת ישראל" (כלומר, חינוכו של המין האנושי). תומר פרסיקו כתב שהשמאל "צריך לדבר על 'יהדות'", ואולי לחזור "לזהות היהודית המוצקה" שהציגה מפא"י בתקופתו של התנ"כיסט בן גוריון. מאיר בר מימון כתב בצער מסוים שבישראל אין מקום לשמאל אנטי-דתי. גם בשופרו של השמאל הרדיקלי, "שיחה מקומית", הכריז אלחי סלומון ש"בלי זהות יהודית אין לשמאל מה להציע לבוחרים". ואפרת שני-שטרית, מחברות המועצה האזרחית המייעצת לש"ס, כתבה ש"השמאל ממשיך להכשל כי המסרים שלו נטולי אלוהים".

מה יש לומר: כמעט קונצנזוס מקיר לקיר. "להתחבר ליהדות" זה ה"להתחבר לפריפריה" החדש. פתאום התברר שהמכשול של השמאל הוא לאו דווקא האשכנזיות, אלא החילוניות; או בניסוח אחר: שגם אם יהיו במפלגות השמאל יותר מזרחים זה לא יספיק.

אנחנו צפויים לשמוע את הדעות האלה יותר ויותר, בשיחות בית קפה, בפוסטים ובמאמרים בהארץ. אני צופה מדור יהדות מורחב בגלריה, עם מתכונים לצ'ולנט מטופו, ומדור בנושא קוויריות וגמרא ב"שיחה מקומית". ואם נראה לכם ששמעתם מזה מספיק – תשכחו מזה. עדיין לא שמעתם כלום. זה באמת נושא עם פוטנציאל חפירה אינסופי. וכמו שכתב אלתרמן: "אין עם אשר נסוג מחפירות חייו".

למה אני כותב על זה בזלזול מסוים? אצל כמה מהכותבים שהזכרתי קודם העמדה הזאת מבוססת על מחויבות אמיתית ליהדות מסוג כזה או אחר. אבל אצל רבים מהשותפים לשיח הזה, אין לדיבור הזה שום כיסוי. אלה האנשים הכי חילונים בעולם. אתאיסטים מוחלטים, שכל אזכור של מסכת זרעים או של תפילת שמונה עשרה משרה עליהם שממון עז. סלומון ניסח זאת בהצלחה במאמרו. לדבריו, מה שיידרש לשמאל הוא שינוי עמוק:

מדובר כאן על מחויבות של חיים, על כבוד אמיתי למסורת. אני יודע, זה קשה לאוזניים אשר כל קשר חי לזהותן היהודית קבור אי שם בעבר המשפחתי, לפני שניים ושלושה דורות. אוזניים, ועיניים, וגופים ואנשים טובים, אשר מפנטזים על התערוכה הבאה בברלין או בלונדון, על הלהיט הבא בקולנוע או בקולנוע האוונגרדי, על הרצאתו המסעירה של פרופסור X בקתדרה למדעי הרוח אי שם במדינת תל אביב…

אפשר להזכיר, ששמאלנים חילונים לא מעטים אפילו לא מלים את הילדים שלהם – ובמידה רבה של צדק. אז מה הם מספרים לי עכשיו על זהות יהודית? לא מדובר על איזה טרנד שאפשר "להתחבר" אליו אחרי שנמאס לך מ-S&M וטורים של עוזי וייל. דת היא לא עניין למטומטמים, ואנשים דתיים לא יקנו את הסחורה האידיאולגית של כל אתאיסט שיספר להם כמה הוא מחובר ליהדות, אבל מסתיר בתחתונים חבילת קונדומים ואת כתבי לנין. יש משהו צבוע ומניפולטיבי בעמדה על פיה, בפרפרזה על אמנון רז-קרקוצקין, "אין אלוהים אבל רק בזכותו אנחנו יכולים לנצח בבחירות". שמעתי על כל מיני סיבות שגרמו לאנשים להיעשות דתיים, אבל עכשיו מתברר שיש אנשים שיחזרו בתשובה כי מרצ הפסידה שני מנדטים.

מעניינת הערתו של סלומון, ש"הליכוד יודע לדבר זהות יהודית וגם להישאר חילוני". ואכן, שרה נתניהו אמנם הולכת לכותל, אבל ליאיר נתניהו היתה חברה נורבגית נוצרייה, ועוד היד נטויה. אפשר להיזכר גם בטענתו של רוני מאנה בזמן מערכת הבחירות, ש"ביבי אמר לי שאין אלוהים, וזאת המצאה מטומטמת". נתניהו מתגלה, אם כן, כמנהיג מניפולטיבי מתוחכם המעלה באוב את אלוהי הלאום בתור מין "שקר אציל" במסורת האפלטונית, שמאפשר לו לשלוט בהמון הנבער.

אבל שימו לב: מדובר על אלוהי הלאום. קונסטרוקט מיתולוגי די בסיסי, שקשור באופן הדוק לאתנוצנטריות. אם השמאל רוצה לגייס את אלוהי הלאום לצדו, למה שלא יגייס בעצם את הלאום עצמו? אם שמאלנים יכולים לשאוף ל"זהות יהודית", מה כבר המרחק בין זה לבין איזשהו "שמאל לאומי" מהסוג שהציע אלדד יניב המוקדם?

אז מה אני מציע? נדמה לי שאנחנו נמצאים עדיין זמן קצר יחסית מהאירוע כדי שמותר יהיה לא להציע בינתיים כלום. יש כאן משבר, שכשלעצמו לא צריך לזלזל בו. משבר של החילוניות ושל השמאל – כל אחד בנפרד ובעיקר שניהם ביחד. אבל מה שבטוח, שאי אפשר לפתור את המשבר הזה באמצעות איזה הוקוס פוקוס של התחברות לזהות היהודית. במידה מסוימת, השמאל אומר עכשיו "עשינו את הרע בעיניי ה'" ומקווה לשוב מחטאיו כדי שיוכל להכות את אויביו. אבל איך עושים את זה כשבכלל לא מאמינים באלוהים?

חבר טוב שלי חזר פעם בתשובה, והסביר לי דבר מעניין שאמרו לו: שבתקופה הנוכחית אנו במצב של הסתר פנים עמוק ביותר. עמוק עד כדי כך, שאפילו ההסתר פנים עצמו מוסתר. משמעות הדבר היא שאנשים חושבים שיש להם גישה לאלוהים, ובדרכים כאלו ואחרות הוא יהיה נוכח שוב בחייהם ואולי גם יאמר להם מה לעשות. הם עושים את זה באמצעות ניו אייג', ובאמצעות ציונות דתית, ועכשיו גם באמצעות שמאלנות אמונית. אבל המחשבה הזאת היא האשלייה הכי גדולה, והיא ההתרחקות הגדולה ביותר מאלוהים.

נדמה לי שאפשר לומר את זה גם על השמאל. אם הוא רוצה להתקרב לאלוהים, הוא צריך קודם להודות בכך שכרגע הוא נכשל בכך כישלון מוחלט; שאלוהים רחוק ממנו ככל שמשהו יכול להיות רחוק, ורק נס יכול לקרב אותו אליו. במלים אחרות: פסימיזם לכל אורך הקווים.

ולסיום, ציטוט של פרנץ רוזנצווייג, שמנסח באופן פלאי את המצב הנוכחי, ומצבים אחרים של אכזבה:

"הציפייה לבואו של המשיח, שעל-פיה ולמענה חיה היהדות, היתה תופעה תיאולוגית חסרת משמעות, "רעיון" גרידא במובן הפילוסופי, קשקוש ריק, לולא הפכו אותה הופעותיו החוזרות ונשנות של "משיח שקר" למציאות ואי-מציאות, אשליה והתפכחות. משיח השקר ימיו כימי התקוה למשיח האמיתי. הוא מגלם את צורתה המשתנה של התקוה הבלתי-משתנה. בכל דור יהודי הוא מבדיל בין אלה שאמונתם חזקה דיה על מנת שייכנעו לאשליה ובין אלה שתקוותם חזקה כל כך שאינם מרשים לעצמם ללכת שולל. הראשונים הם הטובים יותר, האחרונים הם החזקים יותר. הראשונים מדממים כקורבנות על מזבח הנצח של העם, האחרונים הם הכהנים המשרתים במזבח זה. וכך זה יימשך עד היום שבו הכל יתהפך, שבו אמונתם של המאמינים תהפוך לאמת ותקוותם של המקווים לשקר. אז – ואיש איננו יודע אם אותו "אז" איננו עצם היום הזה – תבוא משימתם של המקווים אל קצה, בבוקרו של אותו יום כל מי שעוד נמנה עם המקווים ולא עם המאמינים יהיה בסכנת הרחקה. הסכנה מרחפת מעל חייהם הבטוחים לכאורה של המקווים"