Posts Tagged ‘בושה’

איפה הבושה? – כמה מחשבות על תמונה אחת

22 באוקטובר 2011

רחל בית-אריה

לנשכחים ירווח, ולחיים יִרְפָּא.

וארץ עוד תחליף קֵיצה וגם חׁרפה.

ותימלא קול אֵבֶל ונגינות חוּפָּה

אבל לאן נוליך את החרפה?

(אלתרמן, שמחת עניים)

תסתכלו רגע בתמונה הזאת: היא אומרת חוסר אונים והשפלה. גבר שוכב על הצד מקופל, תינוקי, בלי מכנסיים, תחתונים קצת משונים ושק על הראש. קשור. מבוייש. זאת לא תמונה איכותית במיוחד וגם לא אותנטית אלא מבויימת, אבל היא לא יוצאת לי מהראש.

המצולם הוא חואנג בינג, צעיר מחנאן שהיה לי הכבוד להכיר כשסיקרתי ניסיון שלו, עם כמה מחברותיו וחבריו, לבקר את עורך הדין העיוור צ'ן גואנגצ'נג ומשפחתו שכלואים בביתם מזה יותר משנה. חואנג בינג נתפס אז, נגרר לאיזה מחסן והושאר במשך שעות עם שק על הראש, קשור, סופג מכות ובעיטות. הוא שוחרר למחרת ואחד הדברים הראשונים שעשה כשהגיע הביתה היה להצטלם בתנוחה הזאת, וכמובן להעלות את התמונה לרשת.

בתמונה רואות משהו ממה שקורה בכל מיני מקומות בעולם, וגם בישראל, בזמן האחרון. משהו שהוא אולי הדחף המשמעותי ביותר והמהפכני ביותר מאחורי המחאות השונות והלפעמים קצת משונות מוול סטריט עד סנטראל. אפשר לקרוא לזה אבדן הבושה.

כתבו על כך לא מעט בארץ בשבועות המחאה, נדמה לי. על כך שאנשים עובדות חולקות פתאום זו עם זו את נתוני המשכורת שלהן, ואת העובדה שהם מתקשים לממן חיתולים ומטרנה. את המחזות, כמו זה, (החל מ-1:40) של התפרצות כל החרא שהוסתר טוב כל כך, וכל כך הרבה זמן: "אנשים יושבים בבתים ולא מדברים. אני מתביישת", וכמוה הקשישים שנמקים בבניינים מתפוררים, הבדואים המנושלים, העליבות והדיכאון בקראווילות בחוף ניצנים, הזוועה היומיומית ברחובות התחנה המרכזית, והמקבילות של כל אלה במקומות אחרים בעולם. מה שעזר להסתיר היה חוסר העניין של הציבור אבל גם בושה פשוטה של המעורבים בדבר. בושה להראות לעולם לאן הידרדרו החיים שלהם. ניעור הבושה הזאת, אם יימשך יוכל להיחשב למהפכה האמיתית.

כי הציביליזציה שלנו הרי בנויה על בושה במידה כזאת שבמיתוס הבריאה היהודי-נוצרי, היכולת לחוש בושה היא מה שהופך אותנו לבני אנוש. "ויהיו שניהם עירומים ולא יתבוששו" נכתב על אדם וחווה, עד שאכלו מעץ הדעת והתכסו מיד בעלי תאנה. הבושה הייתה נשק רב עוצמה נגד התנהגות לא מוסרית או אנטי סוציאלית בחברות מסורתיות שקיימו קשרים הדוקים ביניהן: לווים ששמטו חובות בעיירות היהודיות במזרח אירופה מצאו עז קשורה לגדר הבית שלהם, שהודיעה בפעיות לקהילה כולה על ההתחמקות מהחובה. מי שעברה את חווית הקיבוץ יודעת שהתמריץ העיקרי לקום לעבודה בבוקר הוא החשש מתגובת החברים. הפולניה הארכיטיפית מיה גידו היא דמות מפתח בהוויה הישראלית, ומי ששומרת אותנו בשורה. גרסאות שלה מופיעות בחברות אחרות וממלאות תפקיד מרכזי לא פחות. מוסרות הבושה עובדים לפעמים לטובת החברה ומונעים כמה פשעים, ניצול והתנהגויות לא ראויות למיניהן אבל ככל שהם חזקים יותר ומופנים יותר כלפי ההוויה שלנו בכללותה ולא כנגד מעשים ספציפיים, הם עובדים בעיקר לטובת אלה שלא מתביישים, לטובת עזי המצח.

לפני כמה שנים יצא עיתון מעריב בקמפיין "איפה הבושה" – כמדומני נגד השחיתות בממשלה של אריאל שרון. כמה מאותם מתריעים, כמובן, מגנים היום על חוסר הבושה של הממשלה הנוכחית, אבל בגדול הם הצביעו על תופעה נכונה: בעוד שהבושה והיכולת להתבייש מחזיקות קצר ציבור ממושמע של עובדים צייתנים, אלה שהפסיקו להתבייש, או שלא ניחנו מראש ביכולת הזאת, גורפים את כל הקופה. והעולם התאגידי שחסרי הבושה בנו עבורנו מספק לנו עוד ועוד סיבות להתבייש: אנחנו מתביישות בספה ישנה ובמכונית ישנה ובסלולרי לא מספיק מגניב ובתלוש משכורת שלעולם יהיה קטן מדי, ובכך שעוד לא היינו בפריז. מתביישות להודות שאין לנו כסף למסעדה שחברים בחרו ושאנחנו לא יכולים לעמוד בסכום שמקובל לתת לזוג מתחתן. וכמובן, כל הזמן אנחנו מתביישות בגוף שלנו שלעולם יהיה לא רזה מספיק ולא ארוך מספיק ולא יפה מספיק. ולכל אחת מהמבוכות האלה יש פתרון שעולה כסף. הבושה הפכה לאחד ממנועי הצמיחה העיקריים של המשק.

ואנחנו מתביישים גם במה שעשו לנו, במה שהנחנו שיעוללו לנו. התרגלנו כבר לראות את קרבנות האונס המפוקסלות שמכונות רק באות כי לא מגיע להן שם מלא. ברור הרי שמי שנאנסה צריכה להתבייש. גם מי שמרוויח שכר מינימום או סתם שכר מביש ולא הולם צריך להתבייש כי הוא כנראה לא אסרטיבי מספיק, או לא מוכשר מספיק. עצם העובדה שבגילך עדיין לא עשית את המכה היא סיבה מצויינת להתבייש, והבושה שבה ומשרתת את הסדר הטוב, שומרת אותנו בשורה.  החובה להתבייש בעוולות שעשינו הפכה בעולם של הדיקטטורה התאגידית לציווי חובק כל להתבייש במה שנעשה לנו, ובמה שלא הצלחנו לעשות. להתבייש במי שאנחנו ולהתכסות בעלי תאנה יקרים או להתחבא בפינות חשוכות. כמו כל דיקטטורה, גם זאת שוללת את מי שאנחנו ודורשת מאיתנו לחיות על פי אידיאל של מישהו אחר, גם אם שיטות הדיכוי שלה סמויות ומתוחכמות יותר.

ומשום שהבושה היא הרגש העתיק מכולם, לפחות על פי התנ"ך, המחזות של מאות אלפים שמוליכים את החרפה בראש חוצות מהפכניים כל כך. העולם מתמלא פתאום בתמונות כמו זאת שלמעלה, של מי שמסרבים להתבייש, במי שזועקות בכל הכוח  – מה שקרה לי, לא קרה באשמתי (תודה לשני על הקישור למופע העוצמתי הזה). המחאה הזאת היא תנועה של החלפת החרפה באחריות: אחריות למעשים שלי, למעשים שנעשים בשמי, במקום בושה במה שנעשה בי. התמונה שתייצג השלמה של המהפכה תהיה תמונה של צ'ן גואנגצ'נג מושבע לנשיא סין, או של א', בפנים גלויות הפעם, חוזרת ללשכת הנשיא של ישראל.

לא נאצים, לא פאשיסטים. סינים!

ביקשתי קצת זמן לארוז: הטוויטר של זנג ג'יניאן