Posts Tagged ‘בורגנות’

"כי לנו יש אחד את השני / אנו, המעמד הבינוני"

27 בינואר 2013

בזיקה להתפתחויות הפוליטיות האחרונות ולעלייתה של מפלגת הבורגנים "יש עתיד", אני מביא את המאמר "מהפכה בורגנית" שנכתב לפני כחצי שנה. ימים יגידו אם הפגנתי אופטימיות מוגזמת – כרגע נדמה שכן. אבל אפשר לקוות שההיסטוריה לא נגמרת בז'ל של יאיר לפיד; ואחרי המהפכה הבורגנית והליצן שהעלתה אכן ייווצרו "תנאי האפשרות להתקוממות פרולטרית, נגד המהפכה הבורגנית אבל גם כהמשך שלה".

המאמר נכלל בקובץ "קריאת המחאה: לקסיקון פוליטי [2011-]" שיצא בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת אריאל הנדל ואחרים. הקובץ כולל 90 מאמרים, שלהגדרת העורכים מבקשים להמשיג את המחאה החברתית של 2011, ואת השינויים שחוללה בסדרי השפה והמחשבה.

מהפכה בורגנית

מאז דעיכת הגל הראשון של המחאה החברתית בחורף 2011, הדגישו כמה מבקרים בשמאל את אופיה הבורגני ואת הפרופיל הסוציולוגי המבוסס של מנהיגיה. בין השאר טענו מבקרים אלה כי המפתח למחאה הוא "מצוקת האחוס"לים", תוך שימוש במושג שטבע הסוציולוג ברוך קימרלינג לציון האליטה הוותיקה (ראשי תיבות של "אשכנזים, חילונים, סוציאליסטים לאומיים"). עודד היילברונר תיאר את המחאה כ"קרנבל של צעירי הבורגנות". יהודה שנהב הרחיק לכת וטען כי המחאה קידמה "שיח רפובליקני ניאו-ליברלי", ומשה צוקרמן התלונן כי "במשך כל המאבק לא דיברו על קפיטליזם", מכיוון שמעמד הביניים "לא רצה לצאת כנגד השיטה שהוא אמון עליה". איריס חפץ גרסה כי מובילי המחאה לא מרדו מעולם בסדר שהנהיגו הוריהם המבוססים: "בשביל מנהיגי הקיץ האחרון, המחאה היא ממש ההפך ממהפכה: במקום למרוד בדור ההורים, לוקחים ממנו את הלפיד ורצים הלאה".

זיהוי המחאה כתנועה המייצגת את שאיפותיו של "המעמד הבינוני" החל כבר בימיה הראשונים. התקשורת הצמידה לתנועה את הכינוי "מחאת מעמד הביניים" מראשיתה, והיא הוצגה כתוצאת התהליך המתמשך של "שחיקת מעמד הביניים" שחוקרים ואנשי ציבור התריעו מפניו במשך יותר מעשר שנים. גם דובריה של המחאה עצמה תיארו אותה במקרים רבים כקריאת מצוקה של מעמד הביניים, מה שהתבטא בשלטים שהונפו בהפגנות ובמאהלים ובנאומים שנישאו בעצרות.

בד בעת, גם מתנגדי המחאה – דוברי השלטון ומבקרים בלתי תלויים – תייגו את משתתפיה בקטגוריות המזוהות עם המעמד המבוסס – כלומר כבורגנים, תל אביבים ואשכנזים. זכורות למשל הטענות ש"כולם ברוטשילד עם סושי ונרגילות", או ש"פשוט סבתא שלהם לא הורישה להם דירה ב[רחוב] בזל".

נשאלת לפיכך השאלה: אם המחאה הציגה את עצמה מלכתחילה כמחאת מעמד הביניים, מדוע זיהוי זה הוטח במשתתפיה כהאשמה מעליבה? נראה שאחת הסיבות לכך היא שבנקודה מסוימת בקיץ, כאשר ההפגנות וערי האוהלים החלו לצבור תאוצה ולאיים על הלגיטימיות של הממשלה, עברו רבים ממשתתפיה לתאר את ההתרחשות כ"מהפכה". כמה שבועות אחר כך, כאשר התקוות לשינוי משמעותי של המערכת החברתית והפוליטית התפוגגו, הופנתה האשמה בכישלון לשיוכם המעמדי של מובילי המחאה. ביטאו זאת למשל כותבי הבלוג Young Ethiopian Students, שטענו כי "תביעות המחאה ביקשו ליצור אוטופיה ללבנים, ממנה הודרו האזרחים המדוכאים באמת", וש"ילדי רוטשילד" נמנעו מלגלות סולידריות רדיקלית עם ערבים, מזרחים ואתיופים – "הקבוצות היחידות שבלי שיוסדרו תביעותיהן הטבעיות, להיות בני אדם חופשיים, לא תוכל להיקרא שום תהלוכה, המונית ככל שתהיה – מהפכה".

ניתן למצות ביקורות אלה בטענה שהמחאה החברתית ביטאה את שאיפותיה של הבורגנות הישראלית. ומכיוון שהבורגנות היא המעמד השולט במשטר קפיטליסטי, סוכני המחאה לא שאפו באמת ובתמים לערער את המשטר, אלא לכל היותר לשפר את מצבם. ואכן, יש מקום לשאול: אם המוחים שייכים למעמד בעלי הקניין, כלומר הבורגנים, מה הם בעצם רוצים? האם רצון בשינוי רדיקלי של החברה אינו שייך בהכרח למעמדות המדוכאים? או בשפה מסורתית יותר: האם הפרולטריון אינו הכוח החברתי היחיד שיכול לחולל מהפכה?

בתגובה לטענות אלה, היו שטענו כי המחאה כללה גם קבוצות רבות שאינן שייכות לאליטה האשכנזית, ואף הצמיחה מנהיגות מזרחית וערבית במאהלים בפריפריה ובשכונות. נטען גם כי הזיהוי של המחאה כבורגנית מתעלם מפערים מעמדיים גדלים והולכים בתוך הקבוצה ההגמונית-לשעבר, ומהפיכתם של רבים מבני המעמד הבינוני, בעיקר צעירים, למשוללי עתיד כלכלי.

*

מבחינה זו, הן הביקורת על המחאה והן התגובות לביקורת יוצאות מאותה נקודת הנחה, שיש קשר הכרחי בין מידת הדיכוי למידת הרדיקליות, ולפיכך הן תולות את חוסר ההצלחה של המחאה להשיג שינוי פוליטי מהותי בקרבתם המעמדית של הסוכנים לזרם המרכזי של החברה. כנגד ההנחה הזאת אפשר להעלות כמה השגות. השגה מעשית תזכיר שגם מחאות שהובלו בידי קבוצות מודרות ומדוכאות כמו ערבים ומזרחים לא נחלו הצלחה של ממש ברמת ההישגים הפוליטיים. בכל מקרה, ספק אם אפשר להקיש מהכישלון של מחאה על מידת ההצדקה שלה.

יתר על כן, ביקורת שתרה תמיד אחר קולם של "המדוכאים האמיתיים" נשענת לא פעם על שתי דעות קדומות מנוגדות: מצד אחד על מודל נאיבי ורומנטי של שינוי חברתי, ומצד שני על תפיסה מטריאליסטית נוקשה של אינטרסים. היא מתעלמת מהניגודים החדים וממגוון האינטרסים בתוך "קבוצת המדוכאים" המדומיינת, ואף מהאפשרות שהשלטון הנוכחי מייצג גם רצונות אותנטיים של חלקים מתוך הקבוצות המרוששות מבחינה כלכלית.

הדימוי של מחאת המדוכאים גם לא מתאים לניסיון ההיסטורי. מאז אמצע המאה העשרים לכל המאוחר, מעטות תנועות המחאה ההמוניות במדינות מתועשות שלא הובלו על ידי המעמד הבינוני – בפרט תנועות הסטודנטים השונות משנות השישים ואילך. סדקים נוספים בביקורת זו מתגלים כאשר בוחנים את תנועת המחאה הישראלית בהקשר שבו פרצה – כלומר תוך התייחסות לתנועות מחאה ברחבי העולם לאורך שנת 2011 ו-2012. בין אם נתייחס למחאות שהתרחשו במדינות מערביות – ספרד, ארצות הברית, צ'ילה, קנדה ואחרות – ובין אם נכלול גם את המהפכות במזרח התיכון, נראה שרוב השחקנים הפעילים במחאות אלה השתייכו למעמד הבינוני ולא למעמדות המרוששים ביותר.

בעשורים האחרונים, על רקע הגלובליזציה ועם עלייתן של תפיסות פוסט-מרקסיסטיות להמשגת שליטתה של המדינה, צומח בקבוצות שמאל בעולם מגוון רחב של מודלים מהפכניים שאינם מבוססים עוד על התקווה למהפכה שתפרוץ מהמעמדות המדוכאים.

כך למשל, מחברי המניפסט Ceci n'est pas un programme מקבוצת Tiqqun יוצאים נגד הרדוקציה הכלכלית של תפיסות מרקסיסטיות שונות. במקום מעמד העובדים הם מבקשים להציב סובייקט רחב יותר הנושא לדבריהם את הדחף המהפכני. לפי המשגתם של מחברי המניפסט, הכוחות המתקוממים בימינו אינם נאבקים עוד נגד הבורגנות אלא נגד המבנה החברתי עצמו.לטענתם, המשטרים  המכונים "סוציאליסטיים", ובראשם ברית המועצות, לא שאפו לבטל את ההון אלא רק להעביר אותו לניהולו של המעמד העובד, ובכך בעצם להטמיע כל אדם במערכת קפיטליסטית טוטאלית. במקביל לכך, פנייתם של איגודי העובדים והמפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה נגד המהפכות של שנות השישים והשבעים סימנה קרע בין הכוחות המתקוממים ובין "המסורת המהפכנית" עצמה, שהותירה אותם יתומים. כעת אין עוד זהות מהפכנית הנתונה תחת שליטתה של האימפריה; תחת זאת, המלחמה בין שליטים לנשלטים משסעת את נפשו של כל אחד מנתיניה.

אפשר להציע המשגה אחרת, המבוססת על מושג "המהפכה הבורגנית". שורשיו של מושג זה מצויים במחשבתם של כותבים ומנהיגים מתקופת המהפכה הצרפתית, ביניהם רובספייר (Robespierre) והאב סייס (Sieyès). אולם המשמעות הרווחת של המושג כיום נקבעה בעיקר על ידי מרקס, שתיאר את המהפכה הצרפתית כזו ש"ביטלה את הקניין הפיאודלי לטובת הקניין הבורגני". לפי מרקס, תמורה זו ביחסי הקניין הכינה את הקרקע למהפכה הפרולטרית העתידית, ולפיכך סכימת ההיסטוריה המרקסיסטית אינה מערערת על המשקל ועל הרדיקליות של המהפכה הבורגנית. מהפכה זו ניצבת כשלב היסטורי שכונן את יחסי הייצור הנוכחיים, כלומר את הפאזה ההיסטורית הנוכחית, אך דווקא בשל כך מטרתה של הפוליטיקה הרדיקלית היא לשנותו.

בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכבר איננו חיים בתקופתו של מרקס. לכאורה, גם המהפכה הפרולטרית-הקומוניסטית כבר קרתה. חלק גדול מן העולם כבר נשלט במשך המאה העשרים על ידי משטרים קומוניסטיים שתפסו את עצמם כתולדה של מהפכות פרולטריות. משטרים אלה קרסו ברובם עם התפרקותו של הגוש הסובייטי. אנו ניצבים לפיכך אחרי האוטופיה, ואחרי קץ ההיסטוריה. לא פלא שכלפי המפגינים שדרשו סוציאליזם וצדק חברתי הופנו לעתים תשובות בנוסח "כבר היינו שם. כבר ניסינו את זה".

בהתאם לכך, אם רוצים לשמר את הדחף הביקורתי נגד הקפיטליזם, אולי לא צריך להציב אותו בתוך תפיסה ליניארית של ההיסטוריה, אלא לתאר את התהליך המהפכני על בסיס סכימה היסטורית מחזורית, בנוסח הפילוסוף הנפוליטני ג'מבטיסטה ויקו (Vico). לפי ויקו, החברות האנושיות מתחילות את דרכן בברבריות ועוברות תהליכים מעגליים של עידון הדרגתי. לפני הגעתן לשלמות מתרחשת חזרה (ricorso) למצב פרימטיבי ראשוני, אך מצב זה הוא תמיד מעודן יותר מנקודת המוצא של המחזור הציביליזטורי הקודם. ויקו אפיין את ימי הביניים כ"ברבריות השנייה", המקבילה לברבריות הראשונה בראשית האנושות. העידן המודרני הוא לפיכך "העידן השני של האדם".

בתוך מסגרת מחשבתית זו, אפשר לפרש את גל המחאות העכשווי כתחילת סיבוב נוסף של המודרניות – מחזור מקביל למחזור שקדם לו, אך בוודאי לא זהה לו. ליקוי המאורות מ"עולם המחר" הקומוניסטי התחולל כבר לפני שלושה עשורים; אך מבחינה תודעתית, הצעירים משוללי העתיד ברחבי העולם מיואשים לראשונה גם מהקפיטליזם. הכלכלה הקפיטליסטית נסדקת, לאחר שהדבירה את כל מתנגדיה, באשמת הכשלים הפנימיים שבתוכה. אך עדיין אי אפשר לשער איזה מבנה כלכלי יחליף אותה.

הטענה שמהפכה בורגנית לא יכולה להיות רדיקלית מבוססת על הנחה מוטעית שעל פיה הקונסטלציה הנוכחית זהה לזו ששררה לפני עשרים או שלושים שנה. היא מתעלמת מההפיכה ההדרגתית של חלקים מהבורגנות למעמד מהפכני – אחד התהליכים המשמעותיים ביותר שמתרחשים במערב בתקופתנו. נכון להיום, רק הבורגנים יכולים לפרק את המשטר שלהם, בפעולה שהיא במובן מסוים טרנספורמטיבית: כשהיא תושלם, לא ברור אם הם עדיין יהיו בורגנים.

אפשר היה להיווכח בדינמיקה הזאת בפזמון ששרה קבוצת מפגינים באחת הצעדות שנערכו לאחרונה:

מי שמאמין לא מפחד

את האמונה לאבד

כי לנו יש אחד את השני

אנו, המעמד הבינוני!

המלים "ולנו יש את מלך העולם", מהלהיט המקורי של אייל גולן, הוחלפו כאן ב"לנו יש אחד את השני". המעמד הבינוני מתקומם ומתייצב ללא מורא תוך אמונה בעתיד. אך יש לשים לב שההתקוממות הזאת כרוכה בוויתור על אחד המרכיבים שהיו המזוהים ביותר עם הבורגנות: האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית של התחרות הקפיטליסטית. במקומה מופיע אידיאל חדש של סולידריות. ה"אני" הבורגני הפך ל"אנו".

במובן מסוים טמון כאן היפוך מושלם ביחס למושגים הבסיסיים ביותר שלנו על מהפכה. בזמן המהפכה הצרפתית קבע האב סייס: "מהו המעמד השלישי? הכול. מה הוא היה עד היום במערך המדיני? לא כלום. מה הוא מבקש להיות? משהו". סיסמתה של המחאה הנוכחית, לעומת זאת, יכולה להיות: "מהו המעמד הבינוני? משהו. מה הוא היה עד היום? הכול. מה הוא מבקש להיות? לא כלום". בשונה מהמעמד השלישי של תקופת המהפכה הצרפתית, המעמד הבינוני העכשווי אינו יכול עוד לחלום על הגמוניה בחברה. לא משום שהגמוניה כזאת היא בלתי אפשרית, אלא מכיוון שהאידיאולוגיה שלו היא כבר הגמונית. המעמד הבינוני הלך לאיבוד בתוך המשטר שיצר בעצמו, ונותר לו רק לשאוף לטרנספורמציה טוטאלית שתביא למערך חדש שעדיין לא ניתן לחזותו.

*

בקנה מידה גלובלי, ברור שהמחאה מבטאת את זעמו של המעמד הבינוני במדינות המפותחות כלפי בעלי ההון והאוליגרכיה הפיננסית, אך גם את חרדותיו נוכח תהליך הגלובליזציה המביא לנדידה של מקומות עבודה לסין, להודו ולכלכלות מתעוררות אחרות. סנטימנט זה מתבטא גם בגילויים מסוכנים של קסנופוביה, ולפיכך יש סכנה שמחאת המעמד הבינוני תפנה נגד הפרולטריון – הגלובלי והמקומי – המבקש להפוך בעצמו למעמד בינוני.

בהקשר הישראלי, אחת הסכנות המסתמנות בשיח המחאה בנקודת הזמן הנוכחית היא פנייה של הפעילים ממעמד הביניים נגד קבוצות מדוכאות ומרוששות יותר מהם – מזרחים, חרדים וערבים. נתניהו ואנשי האוצר אכן מלבים את העוינות כלפי הקבוצות "הבלתי יצרניות", כלומר הערבים והחרדים. השאלה שיש לשאול היא נגד מי יפנה המעמד הבינוני את חציו. האם תנועת המחאה תרחיב את מסגרתה ותאפשר לאופק המהפכני להתרחב ולהכיל קבוצות נוספות, או שתתבצר בתוך גבולותיה של הבורגנות הלבנה ותהפוך לתנועה ריאקציונרית במובהק?

עם תחילת קיץ 2012, ניכר כי שאלת המתח הבין-מעמדי בקואליציית המחאה מהקיץ הקודם מתחדדת, וכוחות פרולטריים (כגון מפלגת הפועלים דע"ם) מבקרים בחריפות את "מי שמדיר את הפועלים, ומי שמדיר את הערבים, [ו]סופו שהוא משרת את הימין". את הביקורת הזאת אפשר לקרוא בשתי צורות. באופן מסורתי, אפשר לקרוא אותה כעוד הצבעה על האופק המוגבל של מהפכה בורגנית. אבל אפשר גם למצוא בביקורת הזאת סימן לתהליך מואץ של חילופי משמרות מעמדיים שמתחולל בעקבות המחאה החברתית וכחלק ממנה. אפשר אולי לטעון כי התייצבותה של הבורגנות כסובייקט על הבמה הפוליטית היא שיוצרת עכשיו את תנאי האפשרות להתקוממות פרולטרית, נגד המהפכה הבורגנית אבל גם כהמשך שלה.

רובספייר, או מהפכה בורגנית In Your Face

7 בדצמבר 2011
.
(כולל נספח)
.
 כבר מהערב הראשון של מחאת האוהלים, ניסו כל מיני כותבים ומשקיפים, אוהדים יותר ופחות, לאפיין את הפרופיל הסוציולוגי של משתתפיה. כמו שכבר נכתב כאן בקיץ, בכל העולם הפנתה התקשורת שוב ושוב את אותה שאלה אל הצעירים ברחובות: "מי אתם?". באותו אופן, ניסה עודד היילברונר לאפיין כאן את המחאה מבחינה מעמדית. מסקנתו היא שהמחאות של השנה האחרונה בישראל ובשאר העולם אינן אלא "מחאת הצעירים הבורגנים", ולכן אינה בבחינת מרד אמיתי.
אני רוצה לטעון שהיילברונר צדק בדיאגנוזה, אבל טעה בפרוגנוזה. מחאת האוהלים היא אכן מחאה בורגנית בעיקרה; ועם זאת, הדבר לא גורע בכלום מהפוטנציאל הרדיקלי שלה.
אבל צריך להעיר הערה מקדימה כלשהי. ראשית, שמחאת האוהלים אינה רעיון תיאורטי אלא דבר שקרה באמת – אף על פי שיש המנסים כבר להכחיש את עצם התרחשותה, והיו אף שניסו להכחיש זאת עוד בזמן שמאות האלפים צעדו ברחובות. שנית, לא ברור מה יעלה בגורלה של תנועת המחאה, והתשובה תלויה בסופו של דבר בכל אחד מאיתנו. אבל להגיד עכשיו שהמחאה היתה חייבת להיכשל זה קצת קל מדי. ביולי, כשנתניהו כינס את מסיבת העיתונאים השנייה שלו וכשמתן וילנאי הזהיר מפני אנרכיה, זה היה הרבה פחות ברור. כמו ביוון, שבה מחאות פוליטיות נרחבות מתרחשות ברמות שונות כבר כחמש שנים, כך גם כאן אש המחאה צפויה בהחלט להתלקח מחדש בתנאים מתאימים – בעיקר קריסה כלכלית שעוד תבוא.
על כל פנים, בנקודה הנוכחית, נדמה לי שניתן לומר שבני המעמד הבינוני עד בינוני-גבוה – ובניסוח אחר: אשכנזים, תושבי גוש דן, מצביעי חד"ש-מרצ-קדימה – אכן היו הכוח הדומיננטי במחאה, גם מבחינה מספרית וגם מבחינת הדומיננטיות שלהם בהנהגה. אני לא מפחית מערכן של התארגנויות אחרות של קבוצות שאינן שייכות למעמד הבינוני. להיפך – הלוואי שהן היו נרחבות יותר. אבל בפועל, אפשר לדעתי לומר שלהתארגנויות האלה לא צברו מאסה קריטית, ובנוסף כלל לא בטוח שהן רצו לזהות את עצמן עם הזרם המרכזי של המחאה. במידה רבה, אפשר לראות בכמה ממאהלי הפריפריה דווקא תגובת נגד שיצאה נגד "דפני ליף" ומה שזו ייצגה.
.

.
נשאלת השאלה: מדוע רבים בשמאל מזלזלים כל כך במחאה של המעמד הבינוני, ונבהלים כל כך מהאיפיון הזה? התשובה היא, שהאיפיון הזה מזכיר לאנשי השמאל עובדה מביכה: שהם בעצמם שייכים למעמד הבינוני (ומעלה), גם אם חלקם (בהחלט לא כולם) מתרוששים בקצב מואץ. השמאל הרדיקלי בארץ סובל מאיזו תודעה כפולה: כיוון שהמפלגה העיקרית שמייצגת אותו היא חד"ש, יש לו לכאורה אופי קומוניסטי-אנרכיסטי, למרות שלא ברור אם רוב התומכים של השמאל באמת יכולים להגדיר את עצמם קומוניסטים או אפילו מרכסיסטים – שלא לדבר על מרכסיסטים-לניניסטים.
בקיצור, לכאורה השמאל אינו פועל למען המעמד שלו, אלא למען המעמדות העשוקים. זאת אף על פי שהמעמדות העשוקים, ברובם המוחלט, לא רוצים בשמאלנים בתור מגיניהם. השמאל מאמין שהוא צ'ה גווארה, אבל בסתר מעריץ את סטיב ג'ובס. אני בסך הכול ממליץ לו להעריץ את רובספייר.
אלא שכעת עולה שאלה מתבקשת: אם המוחים שייכים למעמד בעלי הקניין, כלומר הבורגנים, אז מה הם בעצם רוצים? האם רצון בשינוי רדיקלי של החברה אינו שייך בהכרח למעמדות המדוכאים? או בניסוח מסורתי יותר: האם הפרולטריון אינו היחיד שמסוגל לחולל מהפכה?
כל זה היה נכון אולי לזמנים אחרים. מה שהיילברונר ואחרים לא מבחינים בו זה שהזמן העכשווי עומד בסימן התובנה שהקפיטליזם, המשטר הכלכלי של הבורגנות, הוא פשוט לא אופציה. האופציה היא פאודליזם אותוריטרי או משהו אחר.
.
.
קחו למשל את יוון. הרי אי אפשר להגיד לאנשים שנמצאים שם ברחובות: "יאללה, עצלנים, פנטזיונרים, תחזרו לעבוד". כי אין במה לעבוד. אין כלכלה לחזור אליה, ואין מה להפסיד. הכלכלה האולטרה-קפיטליסטית (ואם ביוון עוד אפשר להסתייג שהיו בה מרכיבים של סוציאל-דמוקרטיה, אז בוודאי באיטליה של ברלוסקוני או באירלנד) קורסת, וזה לא באשמת שום אויב חיצוני אלא באשמת הכשלים הפנימיים שלה. בישראל לכאורה יש עדיין "כלכלה", אבל נראה שחלק ניכר מהאוכלוסייה מרגיש שמה שנקרא כלכלה פועל נגדו, ולא למענו. מבחינה זו, אפשר רק לשבח שוב את התודעה המהפכנית שהייתה חבויה תחת שכבות עמוקות של ציניות בקרב צעירי הבורגנות הישראלית: בשונה ממדינות אחרות, לא היינו צריכים לחכות שהבורסות יקרסו כדי לצאת לרחובות. גרמנו לבורסות לקרוס בעצמנו.
היילברונר מפספס את הפיכתה של הבורגנות למעמד מהפכני – התהליך הכי משמעותי שקורה עכשיו במערב. רק הבורגנים יכולים לפרק את המשטר של עצמם, בפעולה שהיא במובן מסוים טרנספורמטיבית: כשהיא תושלם, לא ברור אם הם עדיין יהיו בורגנים.
הטענה שמהפכה בורגנית לא יכולה להיות רדיקלית מבוססת על הנחה מוטעית על פיה אנחנו ב"עסקים כרגיל". אלא שהיילברונר הציג בפוסט שלו כל מיני התרחשויות מהפכניות במאה ה-20, אבל לא הזכיר את המהפכה הבורגנית הכי חשובה בהיסטוריה: המהפכה הצרפתית הגדולה.
הגיליוטינה שהוצבה בשדרות רוטשילד בקיץ מבטאת תשוקות לא מנוסחות של האוונגארד המהפכני, שבעצם באו לידי ביטוי רק באופן דימויי. אם נשאב השראה מהיצירה הזאת, אפשר להסתכל על המהפכה הצרפתית, ובמיוחד בפאזה היעקובינית שלה, בתור מודל לא רע בכלל למהפכה בורגנית, מהפכת ונילה רדיקלית.

.

.
המהפכה הזאת יכולה גם ללמד אותנו איך נראית "בורגנות מהפכנית", ומהי הדינמיקה של התרחשות מהפכנית מרעידת עולמות שמתרחשת דווקא בשל מאבק כוחות בין אליטות. שהרי, כפי שהראו ההיסטוריון אלפרד קובן והיסטוריונים אחרים, הכוח שהניע את המהפכה הצרפתית היו כמה מאות עורכי דין בעלי משרות מנהליות, שמנו רוב מוחלט מחברי המהפכה המכוננת. אלה היו מתוסכלים בשל קריסת שטרות החוב שלהם ערב המשבר הכלכלי החמור, ובשל מחסור במינויים ובתקנים בשירות המדינה – ולכן הפילו את המשטר. קובן מצטט את אדולף תייר (Thiers), שטען כי "אילו כונן הכתר שוויון מסוים במינויים למשרות והיה מעניק ערבויות מסוימות, היה נעלם מקור ההתמרמרות העיקרי". זה נכון למדי לתקופתנו.
מבחינה זו, קובן מוכיח שאפילו את המהפכה הצרפתית הגדולה אפשר לפרק עד כדי כך בדיעבד, שניתן יהיה לתאר אותה כ"אירוע שלא קרה" (הוא מכנה אותה "מיתוס"). ובכל זאת, אפשר גם להסיק מסקנות אחרות –שמתוך נסיבות "מקריות", אינטרסנטיות, ולכאורה מגוחכות כאלה, נולדה המהפכה שיצרה את העולם המודרני.
באותה מידה, אפשר בהחלט לטעון שהמחאה החברתית בישראל נוצרה מתוך מאבק בין שתי אליטות: צאצאי האליטה האחו(ס)"לית (שלמדה במהלכה לתבוע מחדש את ה-ס' שלה) נגד האליטה הפלוטוקרטית-פאשיסטית שמטפח נתניהו. בפוליטיקה ממשית ולא מדומיינת, כל זה לגיטימי לחלוטין. כן, אנחנו חושבים שההמונים של תל אביב ראויים יותר לייצג את רצונותיה של הרפובליקה מההמונים של עופרה וגילה – אז מה? בעניין זה אפשר לצטט את מה שכותב קובן בדבר מאבקו של רובספייר בז'ירונדיסטים –
.
פריז, "מבצר החופש", היה בה כדי לגלם את המוקד החיוני לדעת הקהל. רובספייר ראה, כמדומה, את הבירה כמגינת זכויותיו של העם הצרפתי כולו […]. הרעיון היסודי היה המודל הדמוקרטי כמובחן מהרעיון האריסטוקרטי של הייצוג. הוא לא תפס, שלאמיתו של דבר לא יכלה פריז, ועוד פחות מכך ההמון הפריזאי, להיחשב מופת לצרפת כולה.
.
אפשר לראות במאבק בין דפני ליף לאיציק שמולי מעין מאבק בין היעקובינים הדמוקרטים-רדיקלים, שרואים בתל אביב את מגינת זכויותיו של העם הצרפתי כולו, לבין הז'ירונדיסטים, הבורגנים האמידים חסידי המלוכה הקונסטיטוציונית. כיוון שהמהפכה לא היתה אלימה, שמולי לא צעד אל הגיליוטינה, וגם מליף נחסך התרמידור שלה. אך בנוגע להערתו האחרונה של קובן, בדבר חוסר יכולתה של פאריז לייצג את צרפת כולה – אפשר רק לומר שזוהי שאלה של פרשנות. בסופו של דבר, כמו שכתב ולטר גראב –
.
הבסיס הסוציאלי של היעקובינים היה צר והם היוו בעצם רק שכבה קטנה באוכלוסיית צרפת, היא הבורגנות העירונית הזעירה וחלק מבעלי המקצועות החופשיים.
.
ועם זאת, לפי גראב, היעקובינים של פאריס הם שהצילו מאבדון את המהפכה, "את רעיונות השוויון והחירות, ואת תקוות העם הצרפתי, כמו גם תקוותם של העמים האחרים, לעתיד טוב יותר".
המהפכה הבורגנית היא חתרנית דווקא מכיוון שהיא חמקמקה. מי שידבר כיום על קומוניזם יושתק מיד. לעומת זאת, רפובליקניזם בורגני הוא לכאורה המשטר שבו כולנו חיים. השלטון לא באמת פוחד מבורגנים שמדברים בשם הפרולטריון; אבל הוא בהחלט פוחד מבורגנים המדברים בשם עצמם.
אם הבורגנות המהפכנית היא שתבלום את משטר הפיקוח הפיאודלי – תחי הבורגנות המהפכנית!
.

.

נספח: רובספייריזם עכשיו

.
בחוגי השמאל יש הרבה מעריצים ללנין ולצ'ה גווארה, ומעט מעריצים לרובספייר. מי שמצטט את לנין נחשב אולי משעמם, אבל מי שמצטט את רובספייר נחשב ליצן. רובספייר, שתחת הנהגתו הקצרה נשלחו אלפים לגיליוטינה, הוא אלים ופנאט מדי בשביל הליברלים, אבל לא רדיקלי מספיק בשביל הקומוניסטים. אידיאל הדמוקרטיה הרדיקלית-בורגנית שהוא הציב התמסמס במאה ה-20 – מצד אחד מתוך תקווה להתקדם אל מעבר אליו, ומצד שני מתוך אימת מהטרור, שהוגברה כמובן על ידי הטרור של סטאלין ושל משטרים שמאליים אחרים במאה ה-20.
אני מבקש להציע שהאידיאל הפוליטי של רובספייר הוא מודל מלהיב לשמאל העכשווי בעולם ובישראל. אך לשם כך, צריך קודם להתייחס לשאלת הטרור. ובכן, הטרור כמובן אינו מיוחד למהפכה הבורגנית. אדרבא, במהפכות הנחשבות פרולטריות נטבחו פי אלף אנשים חפים מפשע מ-2,500 האנשים שנערפו בפאריס בזמן "הטרור הגדול" של 1794. בנוסף,  אצטט שוב את ואלטר גראב, בהערה שראויה לתשומת לב –
.
אין לדבר כאן על מוסר או על רחמים, כיוון שאין נוהגים לדבר כך גם כאשר דנים במעשיהם של גנרלים או מלכים בהיסטוריה. אם נשאלה השאלה למען מה הופעל הטרור הזה, התשובה חייבת להיות שאמצעי הטרור היו נחוצים כדי להציל את המהפכה… דווקא הסנקולטים לחמו בימי הטרור הגדול ביותר בחירוף נפש נגד האויבים החיצוניים. הם הצילו את המהפכה. הרי כולנו ילדי המהפכה הצרפתית, שללא רעיונות השוויון והחירות הנשגבים שלה לא היינו יכולים לחיות כיום במשטר דמוקרטי, פרלמנטרי וחופשי.
.
אני מאמין שבאמצעות טכנולוגיות שקיימות היום, מהפכה בימינו עשויה להימנע מהצורך בטרור. ברור גם שבחודשים האחרונים של שלטונו, רובספייר היה רדוף בדמיונות בדבר אויבים פנימיים האורבים בכל מקום – מה שהביא למשל לעריפת ראשם של דנטון ושל מקורביו. על כל פנים, אי אפשר גם להשתיק כל אזכור של מהפכה על ידי נפנוף במלה טרור. ולטר גראב מציין בצדק, שדווקא ברגע בו הובסו היעקובינים, החלה צרפת לייצא את האלימות מעבר לגבולותיה ולכבוש ולדכא אומות אחרות בטענה שהיא משחררת אותן. "הטרור הופנם תחילה, נגד העם הצרפתי עצמו, ואחר כך הוחצן על ידי המלחמה, כי מלחמה אינה אלא טרור חיצוני".
כעת לכל אותם לניניסטים שמזלזלים ב"המהפכה הבורגנית". אלה אותם אנשים שהכריזו אחרי הבחירות הקודמות, כשחד"ש זכתה בעוד מנדט, שאת המנדטים הבאים שלה חדש תגנוב מליברמן, ולא ממרצ.
אבל למי שמזלזל במהפכה בורגנית, אני מציע לו לקרוא את החוקה היעקובינית של 1793, את "חוק המקסימום הגדול" או את הנאומים של רובספייר, ולראות האם הדרישות האלה הן כל כך טריוויאליות בימינו.
.

.

אני רואה חמישה יסודות ברובספייריזם שאפשר לאמץ בימינו עם התאמות מסוימות. אך במקום לפרט עוד, אדגים אותם כאן באמצעות ציטוטים יפים מנאומיו וכתביו של רובספייר עצמו:
.
דמוקרטיה רדיקלית
.
25. הזכות להתנגד לדיכוי היא מסקנה מהזכויות האחרות של האדם והאזרח.
26. שום חלק בעם אינו רשאי לשלוט בעם כולו.
27. כאשר שלטון מפר את זכויות העם, הופך הדבר לחובתו הקדושה של העם כולו ושל כל חלק ממנו בנפרד להתקומם נגדו… כל פרט הכובש את הריבונות לידו, רשאים בני אדם חופשיים להוציאו להורג תיכף ומיד.
35. אם ממשלה מפירה את זכויות העם, על העם ועל כל חלק ממנו למרוד, זו זכותו הקדושה ביותר מכל זכויותיו, וזו חובתו שאין שנייה הכרחית ממנה.
(מתוך הצעתו של רובספייר לחוקה של 1793)
.
וולונטאריזם והדרכת העם
.
מהי מטרתנו?
השימוש בקונסטיטוציה לטובת העם.
מי עלול להתנגד לנו?
העשירים והמושחתים.
מה האמצעים שישתמשו בהם?
השמצה וצביעות.
אילו גורמים יסייעו בשימוש באמצעים אלה?
בורותם של הסנקילוטים. על כן יש להדריך את העם.
מה הם הכוחות המונעים את השכלתו?
העיתונאים, שכירי העט, המוליכים את העם שולל יום-יום בשקריהם חסרי הבושה.
מה המסקנות מזה?
שעלינו להוקיע כתבנים אלה כאויביה המסוכנים של הארץ ולהפיץ שפע של ספרות טובה.
מה הם המכשולים הנוספים להשכלת העם?
עוניו.
מתי אם כן יחונך העם?
כאשר לא יחסר עוד לחם וכאשר העשירים והממשלה יפסיקו לשחד עטים ובעלי לשון להונאת העם. כאשר האינטרסים שלהם יהיו זהים עם האינטרסים של העם.
ומתי יהיה הדבר הזה?
לעולם לא.
(מתוך: הקטכיזם של רובספייר, פורסם אחרי מותו)
.
שלטון המידה הטובה
.
 "לא די בביטול משטר המלוכה: יעודנו הוא להקים על חורבותיו את משטר השוויון הקדוש ולהבטיח את זכויות האדם, שאינן ניתנות להעברה. לא השם הריק הוא הקובע ומקיים רפובליקה, כי אם סגולתם של אזרחיה. נפשה של רפובליקה היא Vertu, כלומר אהבת אדם את מולדתו ורגש הקרבה נעלה המעמיד את כל האינטרסים הפרטיים בצל האינטרסים של הכלל".
(מתוך: אגרת מכסימיליאן רובספייר אל בוחריו, קיץ 1792)
.
"אנו רוצים להמיר בארצנו את האנוכיות במוסר, את הכבוד ביושר, את הנהוג בעקרונות, את העריצות בממשלת ההיגיון, את הבוז לאסון בבוז למידות המגונות, את אהבת הממון באהבת התהילה, את קטנות הרמים ברוממות האדם; עם חביב, קל דעת ואומלל בעם נדיב, עז ומאושר. אנו רוצים, במלה אחת, לקיים את משאלות הטבע, למלא את יעוד האנושות, להגשים את הבטחות הפילוסופיה, לשחרר את ההשגחה משלטונם הארוך של הפשע והעריצות. הנה זו משאת-נפשנו, הנה זו מטרתנו".
(מתוך: הרצאה על עקרונות המוסר המדיני, פברואר 1794)
.
שוויון סוציאלי ופיקוח על מחירים
.
מהי המטרה העומדת לנגד עינינו? […] חפצנו בסדר חיים, בו יהיו כל היצרים השפלים והאכזריים נתונים בנחושתיים; בו החוק יעודד את השאיפות לגמילות-חסד ונדיבות לב; בו משאת הנפש תהא המשאלה לזכות בתהילה ולשרת את המולדת […] בו האמנויות תהיינה עיטוריו של החופש, המרעיף עליהן אצילות המסחר – מקור לעושר ציבורי ולא רק לשפע אין-גבול של משפחות אחדות.
(מתוך: הרצאה על עקרונות המוסר המדיני, פברואר 1794)
.
האסיפה הלאומית, לאחר שהאזינה לדו"ח ועדתה לניסוח חוק בעניין קביעת  מחיר המקסימום של מצרכי היסוד והסחורות החיוניות, מצווה כדלקמן:
סעיף 1: המצרכים שהאסיפה הלאומית מעריכה כבעלי נחיצות עליונה, ואשר היא מאמינה שמחובתה לקבוע את מירב מחירם, הנם:
בשר טרי, בשר ממולח ושומן, חמאה, שמן מתוק, בקר, דג מלוח, יין שרוף, חומץ, סיידר, בירה, עץ להסקה, פחם עץ, נר שעווה […]
סעיף 4: רשימת המחירים המרביים של כל אחד מן המצרכים שהוזכרו בסעיף 1 תיערך על ידי המנהל של כל נפה ותפורסם תוך שבוע מיום קבלת חוק זה, ותישלח למחוזות.
(מתוך: חוק המקסימום הגדול, ספטמבר 1793)
.
התנגדות לכיבוש
.
"הרעיון המוזר ביותר, שיוכל להיוולד בראשו של מדינאי, הוא האמון שדי בכניסת צבאו של עם לתחומו של עם זר, כדי להכריח את הלז לקבל עליו את חוקיו ואת חוקתו. איש אינו אוהב את השליחים המזוינים, והעצה הראשונה, אשר מייעצים הטבע והבינה, היא להודפם אחור כאויבים. בטרם תורגשנה תוצאות מהפכתינו אצל האומות הזרות, הכרחי שהיא בעצמה תתבסס… בטרם תלכו בדרכי-תועים במדיניות ובמדינותיהם של נסיכי אירופה, התחילו בכך, שתחזירו את מבטיכם אל מצבכם הפנימי […].
בימי מלחמת חוץ יקדיש העם – שדעתו תוסח על ידי המאורעות הצבאיים מן ההתייעצויות הפוליטיות הנוגעות ליסודות החיוניים של חרותו – פחות תשומת לב ורצינות לתמרונים הנסתרים של הסכסכנים החותרים תחתיו ולחולשתם או שחיתותם של באי כוחו, שאינם מגינים עליו."
(מתוך נאום רובספייר על המלחמה, ינואר 1792)
.
פולחן היישות העליונה והטבע
.
"מה חסד ומה פדות בתורת העקר של האתאיזם? אם אתה משכנע אדם, שגורל עיוור שולט במהלך חייו והוא מדכא בלי הבחן צדיק ורשע; אם אתה מספר לו, שהנשמה אינה אלא נשימה הנמוגה בשערי המוות – מה ייתן לו ומה יוסיף לו כל זה? […] אם קיומו של אלוהים והשארות הנפש אינם אלא חלומות, עדיין הם מיטב יצירתו של רוח האדם.
כהן האמת של הישות העליונה הוא הטבע; מקדשו – תבל ומלואה; עבודתו – היושר; חגיו – חדוות עם רב, המתכנס לנגד עיניו לחדש ברית אחווה אוניברסאלית ולתת לו כבוד מלב מסור וטהור.
(מתוך נאומו של רובספייר בדבר הישות העליונה)
.
סעיף 1. העם הצרפתי מאמין בקיומה של 'הישות העליונה' ובהישארות הנפש.סעיף 2. הוא מאמין שעבודת 'הישות העליונה' ההולמת ביותר הם המעשים שהם חובות האדם.
סעיף 3. החשובות ביותר שבחובות האדם אלה הן שנאת הבגידה והעריצות, הענשת עריצים ובוגדים, עזרה לאומללים, כבוד לחלשים והגנת המדוכאים, עשיית כל מה שבגדר הטוב שיעשה אדם לשכנו, המנעות מכל מעשה עוול.
.
בין החגים הלאומיים שיצויינו כל עשרה ימים: חג הישות העליונה והטבע; חג הגזע האנושי; חג העם הצרפתי; חג קדושי החירות; חג הרפובליקה; חג הפטריוטיות; חג האמת; חג הצדק; חג הסטואיות; חג הילדות; חג הזקנה; חג האסון; חג החקלאות; חג אבותינו.
(מתוך החוק של 7 במאי 1794)

הקרנבל של צעירי הבורגנות

6 בדצמבר 2011

עודד היילברונר

I

האם שקיעת מחאתם של הצעירים הבורגנים התל-אביביים קשורה לאופיים הקרנבלי והלא אלים של מחאתם? מחאת הצעירים הבורגנים  (שרק מיעוטם  בעלי תודעה אנטי-בורגנית)  ברחבי העולם במערבי ואף זאת התל-אביבית נעזרת (כמעט) תמיד בתרבות הויזואלית. מופעי הרחוב של מחאה זאת הנם קרנבליסטים באופיים: הם כוללים מוסיקה, כרזות, מסכות, ריקודים, אופנת רחוב, מסיבות עיתונאים מתוקשרות ומופעי סטנד-אפ המלווים ברטוריקה לוחמנית כנגד חוסר הצדק, אכזריות ועיוותי השלטון הקיים. למרות התנגדותם לתרבות הקפיטליסטית הנצלנית הם נעזרים בה תדירות להפצת הצהרותיהם ופרסום מעשיהם.

סמלים ודמויים ממלאים תפקיד מרכזי במחאה. בניגוד להפגנות ומחאות של הסובלים האמיתיים,שבעבר, או לפחות עד שנות ה-60 של המאה ה-20 מחאותיהם היו בעלות אופי מהפכני ולעיתים אף היוו חזרה גנרלית למהפכה אלימה, בקרנבל הבורגני מופעי אלימות כמעט ואינם מורגשים. המוחים מתנגדים להפעלת כוח ויש לקחת את איומיהם לנקוט ב"פעולה ישירה" רק באופן סימבולי. ההצגה חשובה מהפעולה.

ניצול התרבות הוויזואלית ואופיים הקרנבליסטים של ההפגנות מאפשרים לבורגנים הצעירים לא רק להצליח בהפצת המחאה אלא אף להציגה כמחאת מצוקה אותנטית שמייצגת את רצון העם ("הדורש צדק חברתי") ואת השכבות הנמוכות שכוחם המחאתי הולך ופוחת בעשורים האחרונים עקב חוסר יכולתן לקרוא, לערוך וליזום שינוי עמוק. זאת, בשל זרותם לתרבות הרשתות החברתיות הויזואליות ולשולטים ברשתות התקשורת. וכך, אין זה פלא כי במרבית הקריאות למהפכות, לשינויים ולרפורמות שאנו מכירים בעשורים האחרונים במזרח אירופה, במערב ולאחרונה בארצות ערב היתה מעורבת בורגנות צעירה, ולעתים זו עמדה בראש המאבק.

צעירי הבורגנות שדורשים שינוי רואים עצמם כאוונגרד המוביל את המחנה. אוונגרד זה יהיה בדרך כלל בעל תודעה אוניברסאלית, שמאלית בתפיסותיו הפוליטיות, בעל סף אלימות נמוך. בין שורותיו יהיו בעיקר סטודנטים, אינטלקטואלים ומספר מועט מבני המעמדות נמוכים. מקורותיו המודרניים בתנועות הפוטוריזם והדאדא האירופאים וממשיכי דרכם הסיטואציוניסטים הצרפתים. זו האחרונה הנה דוגמא לתנועה בורגנית אנטי-בורגנית שפעלה באמצע המאה הקודמת בצרפת, ובין אוהדיה היו אף אחדים ממנהיגי הפאנק האנגלי. הם ראו בעצמם אוונגרד אנטי-קפיטליסטי שעשה שימוש נרחב בתרבות הקפיטליסטית להפצת משנתו. הסיטואציוניסטים חסרו כח משיכה המוני,אך השפעתם מכרעת להבנת הדינמיקה של מחאת צעירים בורגנים החל מהסטודנטים של פאריז ב-1968 דרך מחאת הפאנק של צעירי לונדון, ההפגנות נגד הגלובליזציה והמלחמה בעירק בלונדון של ראשית המאה ה-21, ועד צעירי רוטשילד. בכל אלו באו לידי ביטוי יסודות קרנבליסטים-מחאתיים ללא אלימות או בעלי סף אלימות נמוך.

לאוונגרד הקרנבליסטי של הבורגנים הצעירים היו אף בנים חורגים: הקבוצות האוונגרדיות האלימות: קבוצות באדר-מיינהוף והבריגדות האדומות בגרמניה המערבית ואיטליה, וקבוצות מאואיסטיות וטרוצקיסטיות במערב אירופה של שנות השישים והשיבעים. ילדי היטלר, מוסוליני, לנין, מאו וצ'ה ראו עצמם כאוונגרד שיסחוף את המעמדות המדוכאים. מעשי האלימות כנגד סמלי הקפיטליזם המערבי נבעו מעמדות אידיאולוגיות קיצונית בהשפעת האנרכיזם האירופאי, התנגדות לדור הפאשיסטי והנציונל-סוציאליסטי של הוריהם, אך בעיקר ומן האמונה הלניניסטית שאוונגארד אמיתי אינו ממתין להמונים כדי ליצור מהפכה. הפעולה הישירה של מעטים היא זו שתביא בסופו של דבר את ההמון וביחד תתבצע מהפכה. על פי חזונם של חברי באדר-מיינהוף או המאואיסטים הצרפתים קרנבל הראווה האלים היה צריך לפלס את הדרך להמון "המדוכא". אך זה האחרון בושש להצטרף.

כיצד משתלבת "מחאת רוטשילד" בדגם שהוצג עד כה? נתחיל בסוף: מידת ההצלחה של קרנבל המחאה הנוכחי בערי המערב עדיין אינה ברורה. היעדרה של אלימות או סף האלימות הנמוך שהופעל עד כה זיכו אותם בנקודות בתקשורת שנמנעה עד כה לגלוש לעמדת "פאניקה מוסרית" אותה היא בדרך כלל מאמצת כאשר צעירים ממעמדות נמוכים (טדי בויס, פאנק, מודס, chavs באנגליה), או מהגרים (צעירים ממוצא צפון אפריקאי בצרפת או פקיסטנים מוסלמים באנגליה) מביעים במעשים את מחאתם. אף התקשורת הישראלית חבקה את צעיריה הבורגנים,אולי בשל ארגון הקרנבל המחאתי והימנעות מ"פעולה ישירה". ובכך מיישרת התקשורת והמוחים הצעירים קו עם חבריהם ברחבי העולם.

II

 על כל פנים, לסיטואציה בישראל יש קווים יחודיים.

הדעות המגוונות , רובן תומכות ומיעוטן מתנגדות, למחאה החברתית שהתפרצה בקייץ 2011 בתל-אביב והתפשטה ברחבי הארץ יצרו מטבע לשוני בשם "מחאת המעמד הבינוני". באינספור דעות, תגובות מאמרי פרשנות וויכוחים תקשורתיים הועלתה הדעה כי בפעם הראשונה המעמד הבינוני הצעיר הישראלי עולה על הבריקדות ומפגין את מצוקותיו, דורש בריש גלי את זכויותיו ובמקרה הצורך אף מפעיל אלימות נמוכה.

יש דברים בגו. הבורגנות הישראלית (אם בכלל הייתה כאן בורגנות  או אפילו מעמד בינוני בנוסח המערבי, אך זה נושא למאמר נפרד) וצעיריה ידועים בפסיביות שלהם, בעיקר בכל הקשור לתחום החברתי-כלכלי. המעמד הבינוני הישראלי ובעיקר בניו הצעירים היו אדישים לכל מצוקה או עוול בתחומים החברתיים. נוכחותם הבולטת בהפגנת "ה-400 אלף" בככר מלכי ישראל בזמן מלחמת לבנון הראשונה, ובערב" ההוא" ובאותה ככר בנובמבר 1995 הנם כמה מן המקרים הספורים שאינם מעידים על הכלל. למן מהומות וואדי סאליב (1959), ההתנגדות לממשל הצבאי (1964-1965 ), הפגנות סטודנטיאליות של "מצפן" (1969-1970), הפגנות הפנתרים השחורים (1971-1972), הפגנות נגד ממשלת המחדל (1974), ועד הפגנות ככר הלחם, מחאת אמהות חד-הוריות בהנהגת ויקי כנפו (2002-2003 ) והמאבקים נגד גדר ההפרדה בשנים האחרונות  (וזו רשימה חלקית) לא נשמע ברום קולה של הבורגנות הישראלית ושל צעיריה.

ולכן,יש לברך ולהתרשם מן הרוח החלוצית שנשבה ברחובות תל-אביב בקיץ אך גם לעמוד על מקורותיה, כמו גם חולשותיה.

 בהמשך להסבר הקרנבליסטי-ההיסטורי שהוצג בתחילת דברינו, המעמד הבינוני (או הבורגנות כפי שכונתה בעבר) כפורמציה חברתית-תרבותית נכנעה מאז ומתמיד לקריאה לחוק וסדר (שיוצגה בדמות ועדת חקירה, משא ומתן, החלטות בית משפט), בעוד ההמון הצעיר ממעמדות הפועלים השתולל הרחובות על רקע קיפוח ועוול חברתיים ותרבותיים.  רק לעיתים נדירות הצטרפה הבורגנות לתנועות מהפכניות-אלימות, וגם זאת רק בעקבות תנאים קיצוניים של הפסד קשה במלחמה ואיום ממשי על הסדר הקיים (הדוגמאות הבולטת ביותר הנה המפלגה הנאצית בגרמניה והפאשיסטית האיטלקית בהם היו חברים רבים מבני הבורגנות הגרמנית והאיטלקית עוד קודם לעליית המפלגות הללו לשלטון. אף במפלגה הבולשביקית רבים היו מבני הבורגנות הנמוכה הרוסית).

על רקע זה חשוב לזכור כי בישראל מעולם לא יזמה הבורגנות שינוי רדיקלי. רפורמות כן, אך לא "פעולה ישירה" או מהפיכה. המורשת היהודית והציונות והדינמיקה של אורח החיים הישראלי יצרו שלא במתכוון אין ספור מנגנוני פיקוח והתאמה שהשקיטו, ויסתו והעלימו כל רגש של אי-שביעות רצון מצד קבוצות יהודיות שאינן מרוצות או שעומדות על סף מחאה אלימה. שימוש במנגנוני דת ("יהודי לא מרים יד על יהודי", מערכות החינוך הציבוריות, השרות הצבאי, "הטיול הגדול", המדיניות בשטחים הכבושים, אימפריאליזם חברתי,"המצב הביטחוני", אויב חיצוני ועוד אין ספור דרכים – כל אלה שימשו את ההגמוניות השונות בהחנקת כל זיק של מחאה.

יש גם להודות כי הצעירים הישראלים-היהודיים החילוניים מעולם לא מרדו ממש בהוריהם. הדור השני והשלישי של הצעירים המזרחיים המסורתיים והאשכנזים-החילוניים-הצברים חוו ועדיין חווים שיפור ניכר ברמת החיים, לעומת הוריהם שנשאו על גבם טראומות איומות. הצעירים החילוניים ממרכז הארץ מעולם לא נטלו חלק במחאה ציבורית אלימה, בניגוד לאחיהם החרדים או הדתיים-לאומיים שמפעילים אלימות תדירות לבקרים. קרנבל נרות וצבעים המוני ברוח ה-sixties (שסוף-סוף הגיעו לישראל), קבוצות דיון ועצומות, ועוד איך! "פעולה ישירה" והשתלטות על מוקדי כוח ציבוריים,מעולם לא!

נראה כי רק איום קיומי פנימי על המשטר הדמוקרטי-הישראלי בשילוב צניחה ברמת החיים של המעמד הבינוני החילוני הצעיר ותבוסה במלחמה יגרמו לצעירי ישראל להפעיל את הרשתות החברתיות הדיגיטליות ולקרוא למהפכה. יש לקוות כי לא נגיע לרגע זה.