Posts Tagged ‘באב אל-שאמס’

להציל את באב אל-שמס: אוקיופיי פלסטין!

13 בינואר 2013

לירון מור

————————————————————————————————–

עדכון: 150 יושבי באב אל-שמס פונו הלילה. "תוך שעה", כפי שציינו בוויינט, עם שמץ של גאווה. מישהו כתב בפייסבוק שהמאמר של לירון כבר "לא עדכני", כמה שעות אחרי שנכתב. אז אני מציע לקרוא את המאמר של לירון גם כקריאת תיגר על עצם ההיגיון של ה"עדכניות". הרי באב אל-שמס הוא כולו התרסה נגד ה"עדכניות", כמו גם מפת הגליל הפרושה על ספרו של אליאס ח'ורי (ראו למטה). באב אל-שמס מנכיח את האלימות של ההווה, של שלטון הכיבוש (וכלי התקשורת המשרתים אותו) ומנכיח זיכרון שכבר אינו מסתפק במעמדו כזיכרון, שמבקש לפרוץ אל תוך ההווה ולשבש אותו. מבחינה זו עצם הפינוי של באב אל-שמס הוא ניצחון. אפשר לפנות אנשים – אולי כמה אוהלים – אבל זה מזכיר לי משפט מפורסם מתוקידידס, שנאמר כדי לעודד את רוח האתונאים כאשר נאלצו לפנות את עירם בעת מלחמה: "העיר היא האנשים, לא חומות ולא ספינות בלי אנשים". בהמשך למשפט הזה, שמגלם תפישה חדשה של קהילה – אזרחית ולא רק "פיזית" – וברוח דבריה של לירון, אפשר לקוות שבאב אל-שמס היא מעשה ייסודה של עיר אזרחית חדשה – להם ולנו – חזקה יותר מהצבא ומבזקים בוויינט. (גל כץ)

————————————————————————————————–

אמנם מוקדם מדי להתפייט על משמעויותיה או הצלחותיה של עיר האוהלים ההולכת ונבנית תחת השם באב אל-שמס באזור ששמו בישראל E1. אולם, בעיניי, כמה מהצלחותיה החשובות ביותר כבר כאן. כל שנותר הוא להביאה לעיניי כל ולהתעקש בכל כוחנו כצופים על מניעת פינויה.

למי שעוד לא התעדכן בנעשה: באב אל-שמס הוא השם שניתן לכפר האוהלים שהוקם ביום שישי ממזרח לירושלים על ידי פלסטינים כפעולת התנגדות לתכנית הישראלית להמשיך ולהרחיב את הבניה בהתנחלויות (בין היתר כענישה על ההצלחה הפלסטינים לזכות בהכרה, מזערית ככל שתהיה, באו"ם) וכעוגן להתיישבות של קבע על האדמה, הנמצאת בבעלות פלסטינית פרטית. צה"ל כמובן "כיתר" מיד את האזור, אולם תריסרי פלסטינים נוספים הצטרפו היום להאחזות האוהלים. ראש הממשלה כבר הספיק להכריז על האזור "שטח צבאי סגור" (וכך, באחת, לשמוט את הקרקע תחת טענותיהם של הפלסטינים לבעלות על השטח, לפחות במסגרת הלקסיקון המשפטי הישראלי-צבאי) ולהורות לצה"ל לפנות את המאהל, אך בג"ץ הוציא צו זמני המעכב את הפינוי, בעקבות עתירתם של בעלי הקרקע. ראש הממשלה פנה לבג"ץ בבקשה להפוך את ההחלטה ועתידה של באב אל-שאמס לוט כרגע בערפל.

בהצהרתם, הכריזו מקימי המאהל: "אנו, בני ובנות פלסטין, מודיעים על הקמתו של הכפר באב אל-שמס (שער השמש), בצו העם, ללא היתרים מהכיבוש, ללא שביקשנו רשות מאף אחד, כי אדמה זו היא אדמתנו והזכות לבנות עליה היא זכותנו… אנחנו בונים את הכפר כי אין אנו יכולים לשתוק עוד על המשך בניית ההתנחלויות וגזילת אדמותינו, וכי אנו מאמינים בפעולה ישירה והתנגדות עממית להשגת מטרותינו. אנו מחויבים להיאחז בכפר זה בעיקשות, לא לפנותו ולא להתפנות ממנו, עד שיזכו הבעלים הפלסטינים של קרקע זו למלוא זכויותיהם עליה…  במשך עשרות שנים, נהגו ממשלות ישראל לקבוע עובדות בשטח, בשעה שהקהילה הבינלאומית המשיכה לשתוק. הגיע הזמן לשנות את כללי המשחק. היום אנו אלו הקובעים את העובדות בשטח, על אדמתנו שלנו."

bab1

 מה מיוחד בפעולה זאת?

ראשית, היא ממשיכה את הקו של התנגדות לא-אלימה בו נוקטים הפלסטינים בגדה המערבית כבר כמה שנים כחלק ממה שאפשר לכנות "האינתיפאדה השלישית", שהינה כאן כבר מזמן. האינתיפאדה השלישית הזאת מתאפיינת בפעולות ישירות בשטח שאינן מערבות אלימות. אולם ייחודה האמיתי של הפעולה המסוימת הזאת הוא בכך שהיא – כפי שאמר ל"הארץ" אחד הפעילים המובילים אותה, מוחמד חטיב – לא רק פעולה סימלית, אלא פעולה של ממש, בשטח, כנגד מפעל ההתנחלויות וגניבת האדמות הפלסטיניות, ולא רק כתגובה, כראקציה, ביחס אליו, אלא כפעולה הננקטת במקביל לו. מבלי להפחית בערכן של ההפגנות המתרחשות ברחבי הגדה כבר שנים, פעולה זאת איננה עוד הליכה סימבולית אל עבר החומה אלא הקמה של התיישבות, של התנחלות, של ממש, "קביעה של עובדות בשטח", יצירה של המציאות העתידית כפי שהפלסטינים רוצים לראות אותה, וזאת מבלי לפגוע באיש.

כפי שההצהרה המצוטטת מעידה, פעולת ההקמה של באב אל-שמס מאמצת ביודעין את דפוסי הפעולה של ההתנחלויות עצמן: קביעה של עובדות בשטח בלי ליטול רשות מהשלטון (גם אם זה האחרון מתערב לבסוף בפעולה ההתנחלותית והופך לחותמת הגומי המאשרת אותה). בכך היא משיגה שתי מטרות: ראשית, היא איננה פעולת תגובה לשלטון. היא איננה פועלת מול השלטון כלל. היא פועלת מול קהילת המתנחלים עצמם, בחזרתה על דפוסי התנהגותם, ומול הקהילה הבינלאומית. בכך יוצרים יושבי באב אל-שמס את הקהילה העתידית שלהם, האזרחית, כבר עכשיו ובעצמם וקובעים את תנאי הפוליטיקה שבה הם פועלים ושאותה הם, בה בעת, מייצרים. קביעה זאת של עובדות בשטח אינה מכוונת בהכרח להכרה שלטונית שתהפוך את הישוב ליישוב קבע (אף על פי שזו עשויה להיות, אם כל הנסים הנכונים אכן יקרו, אחת התוצאות הסופיות) אלא ליצירה של קהילה מקבילה להתנחלות היהודית–אולי אף להתנחלות היהודית במובנה הרחב, של ההתיישבות בארץ בכללה (ע"ע חומה ומגדל). זוהי האינתיפאדה השלישית.

בנוסף, יש בדפוס הפעולה הזה גם מעין פניה לקהילת ה"אוקיופי" העולמית (והאזורית) שגם על דפוסיה היא חוזרת (באופן שמעיד אולי על הצורך לחשוב מחדש את הפרקטיקה וההמשגה של ה"אוקיופיי"). זוהי הרי פעולת "אוקיופי" אולטימטיבית, ולא רק משום שהיא מתארת עצמה כפעולה ישירה וכהתנגדות עממית על ידי האחזות בשטח, ולא רק מפני שכבר הקצתה אוהל למרפאה או מפני שהיא מתכננת פעולות תרבות ושיחות יומיות על מפעל התתנחלויות, אלא מפני שהיא פעולה של קהילה הפועלת להשיב לעצמה את השייך לה באמצעות יצירת הקהילה הזאת עצמה, באמצעות המצאתה מחדש וכינויה בשם. האינתיפאדה השלישית, אם כן, היא איננה תגובת-נגד, היא איננה דחיה של האחר או של השלטון (אכזרי ככל שיהיה) והיא איננה מלחמת דמים: היא פעולת יצירה של חברה הקוראת לעצמה בשם בעצמה, יצירה של חברה ושל מקום באמצעות האופן שבו היא תופסת את מקומה.

והשם הזה הוא רב-משמעות. "באב אל-שמס" אינו מציין האדרה של איזו יישות פלסטינית מיסטית ומסוגרת בלאומנותה הנבנית כאן מחדש, כפי שניתן, על פניו, לקרוא את הארמז הזה לכותרת ספרו של אליאס ח'ורי. שאמס, דמות האישה שעל שמה נקרא המקום הנעלם באב אל-שאמס ברומן הנושא את אותו השם, איננה עוד דמות אישה ספרותית המשמשת סמל למולדת האבודה. תחת זאת, יש בה, ולכן גם בשם הרומן עצמו, הרבה מעבר לכך.

bab2

האפוס הזה, מנסה – לצד טוויית סיפורי האהבה של יונס ונהילה ושל המספר, ח'ליל, ושאמס מתוך טלאיי בדיון של בדיון – גם להתוות את הגבולות הגאוגרפים וההיסטוריים של אל-ג'ליל, לכתוב אותם מחדש על גבי, מתחת ולצד אלו של הגליל. אולם דבר לא נותר במקומו והגבולות הללו לנצח חומקים. ואין בכך משום כשלון, להיפך: הנסיון הזה לבנות מחדש את הסיפור והמרחב של פלסטין מותיר אותה תמיד פתוחה וקשורה אל סביבתה ונמנע בעקשות מלהציב אמת אחת – קבועה, נצחית, עקבית. זהו אפוס של סיפור סיפורים, של "היה או לא היה," ושל עצם המשא ומתן בין הסיפורים השונים. אין בבאב אל-שמס נארטיב אחד: סיפורים שונים נשזרים זה בזה, גם כשהם סותרים או מעידים בעצמם על עובדת שקריותם או מומצאותם; אין דמויות השומרות על אחדותן: שמס הופכת לדמויות אחרות והן בתורן הופכות לשאמס ובכך מעידות כולן על אי-היציבות של זהות ועל האפשרות לחתור תחתיה, לשנות אותה, ליצור אותה מחדש במילה, בשם יצירתי (כאילו הדמויות ברומן נקרעות לפיסות המתערבבות זו בזו כמו שמות האנשים המתערבים בסלה של נהילה); גם אין חיתוך חד בין יהודים וערבים: האם הפלסטינית בעזה, למשל, מתגלה כאישה יהודיה המבקשת לחזור לארץ צורריה בכדי למות שם בשלווה ואילו האישה היהודיה החיה בביתה האבוד של אום-חסן בגליל מתגלה כבת בירות. סמלים ומטאפורות, שאמס למשל, אף פעם אינם מציינים דבר אחד, אינם מתאימים במדויק לאלמנט תאום אחד, נחבא, בדיוק כפי שלעולם אין תאימות של 1:1 בין המפה של אל-ג'ליל הנפרשת ברומן וזו המוכרת לי, של הגליל. מעל לכל, אין כאן אמת אחת: ריבוי המשמעויות משמר תחת זאת שיחה תמידית, משא ומתן, על מה שהיה ועל מה שיהיה.

ברוח זאת, אומר ח'ליל, המספר, שכל אמירה היא מטאפורה, כלומר בעלת שתי משמעויות לפחות, ולכן כל אמירה מצריכה תרגום, כתיבה מחדש (401). ואין זה אלא דרך שמס שהוא לומד שמשמעויות הן תמיד מרובות (437). לפיכך השם "באב אל-שאמס" מעיד, כמו החזרה על דפוסי הפעולה של ההתנחלות–או הכיבוש, האוקיופיינג של הארץ עצמה–על כך שהפלסטינים עדיין לא וויתרו על אפשרות ההדברות והחיים במשותף, על האפשרות לשיחה הכותבת מחדש את ההיסטוריה והמרחב מבלי לקבעם באמת אחת וכל עוד אלה נכתבים על ידי הדמיון הפוליטי המשותף, שבסיסו כבר קיים בספרות הזאת, במטאפורה הזאת, של השער הפתוח לשמש, לשאמס המלמדת אותנו את ריבוי המשמעויות והסיפורים, את השיחה.

bab3

מחבר הרומן, אליאס ח'ורי, במכתבו אסיר התודה למקימי באב אל-שמס, כתב: "כשבניתם את הכפר הזה היום, השבתם את פלסטין לפלסטין, נתתם משמעות למילים." בכותרת המאמר, לעומת זאת, הוא מצוטט כאומר שבניית הכפר "השיבה את המשמעות לַמשמעות." איני יודעת אם זאת טעות של תרגום נמהר (ועל כל פנים, על פי ח'ורי, כל אמירה נדרשת שוב ושוב להתרגם), אולם אני סבורה שזהו ההישג הגדול ביותר של המאהל הזה, שאולי יפורק עוד היום: הוא יוצק מחדש משמעות בעצם המשמעות: אותה משמעות של ריבוי משמעויות, של שיח פעיל שבשל ריבוי משמעויותיו ופניו אין בכוחו של השלטון לנהלו ולהגבילו באמת אחת, ושל פעולה המתרחשת בין אנשים ולא מול אותו שלטון.

זוהי האינתיפאדה השלישית. היא מתרחשת מולנו ולא נגד השלטון שלנו. היא הצעה לפתוח מחדש שיחה בפעולה, להכיר בריבוי הסיפורים והמשמעויות, להחזיר את המשמעות לַמשמעות. באב אל-שאמס הוא השם של המקום הזה והשער אליו. הצטרפו לאינתיפאדה השלישית: עזרו להותיר את באב אל-שמס על תילה ועזרו לה לגדול.