Posts Tagged ‘א-סיסי’

ניסיון להגיד משהו על מצרים, ובכלל

20 באוגוסט 2013

בתקופה האחרונה הבלוג שלפניכן סבל מלאות מסוימת, מכל מיני סיבות מעניינות יותר או פחות. על כל פנים, לפני כמה זמן עלתה בי המחשבה שהשיתוק המסוים הזה קשור לחוסר היכולת לומר משהו על ההתרחשויות הזוועתיות במדינות שמסביבנו – בהתחלה סוריה ולאחרונה גם מצרים. היה מי שהעיר כאן בתגובות, שבארץ האמורי לא היה אף פוסט שעסק בעשרות אלפי ההרוגים (עכשיו כבר יותר ממאה אלף) בסוריה. זה אמנם לא לגמרי מדויק, ובכל זאת בהאשמה הזאת יש אמת. אני חושב שיש משהו מגוחך בלהתדיין כל הזמן על אמנות הומואירוטית או על מלחמות פייסבוק, כאשר במדינה הסמוכה נטבחים עשרות או מאות אנשים כל יום. זה מעיד בעיקר על חוסר אונים, אובדן דרך ותלישות מהנעשה בעולם הממשי.

יש שיאמרו שזה בכלל לא משנה מה ליהודי מישראל יש להגיד על הדם שנשפך בקהיר. כיוון שאי אפשר לעשות שום דבר בעניין, ועוד יותר מכך – כל פעולה עשויה להביא תוצאה הפוכה מהמקווה, עדיף לשתוק ולהביע אמפתיה כללית לעם המצרי והסורי. מישהו ציטט אמירה של מבקר אוסטרי ממוצא יהודי שכתב ב-1933: "אין לי שום דבר להגיד על היטלר"; אבל נראה לי שהציטוט הזה מוכיח את ההיפך מכוונתו של המצטט. אחרים אמרו שאנחנו לא יודעים מספיק כדי לשפוט. תמהני – שמאלנים לא חוששים לקבוע עמדה נחרצת לגבי כל התפתחות בעולם – מוונצואלה ועד לנינגראד. ודווקא בנוגע למצרים אנחנו מגיבים פתאום באיזה "מאיפה אני יודע" או "קטונתי" ילדותי, או מאשימים את הפרשנים לענייני ערבים בזה שהם מוסרים מידע מטעה. כאילו שאין איפה לקרוא, גם למי שלא יודע ערבית.

למעשה, השתיקה מול הנעשה במצרים ובסוריה מבטאת במקרה הטוב גישה ילדותית לפוליטיקה, בנוסח"אני לא מדבר על מה שאני לא יכול להשפיע עליו". אבל מי אמר שאתה יכול להשפיע על משהו בכלל? במקרה הרע היא מבטאת אדישות כלפי העולם הערבי. חוסר העניין הזה מתיימר להיות אנטי-אוריינטליסטי, אבל בעצם הוא הכי אוריינטליסטי שאפשר. הבעיה העיקרית היא שבלי להתייחס לזעזוע ההיסטורי שקורה מסביב, ושמגדיר מחדש את המבנים והאופקים הפוליטיים במרחב כולו, כל מה שנשאר בעצם זה למלמל מלמולים חסרי פשר, או לשחק במשחק הכיסאות כשבחוץ יש מלחמת עולם. אין לי שום אשליה שלאמירה כאן בבלוג הזה יש חשיבות יוצאת דופן, אבל יש חשיבות למחשבה, או לפחות למאמץ לחשוב. אם לא על השאלה מה אפשר לעשות, לפחות על השאלה מה הביא למצב שבו אי אפשר לעשות כלום.

צריך לציין גם שלדברים שמתרחשים בסוריה יש השפעה ישירה עלינו כבר עכשיו. האמירה "לכו לסוריה" או בגרסה מעודנת יותר "למה אתם לא מפגינים נגד אסד", שמופנית כיום לכל מי שמבקר את ישראל, היא נבזית אבל גם מתבקשת. כשמעבר לגבול שוחטים רבבות, הסבל של אנשים שזכויותיהם נשללות או שמידרדרים לעוני נדחק לדרגה משנית של דחיפות, אף על פי שהסבל עצמו לא פחת בכלום. אסד מציף את השוק בדם, והדם של כולנו מאבד מערכו.

יש כמובן מי שדווקא מדברים וכותבים בלי הפסקה על סוריה ומצרים. הבעיה היא שבחלק מהמקרים היה עדיף שישתקו. אנשים שמצדיקים את אסד, או תומכים בביטחון מוחלט בפוטש ובהדחת הנשיא הנבחר במצרים. אמנם נכון, בשביל להביע עמדה צריך אומץ מסוים. אני גם לא מתלהב מהקמפיין שנוהל נגד חד"ש בעניין עמדתה בשאלת סוריה. ובכל זאת – למה בעצם צריך להיות סלחני כל כך כלפי מי שמזדעק על כל עוול כאן אצלנו, אבל תומך בלי היסוס ברצח של רבבות בשם איזה אידיאל מעורפל של "התנגדות לאימפריאליזם"? ושוב, די מאוס לקרוא אנשים כמו פול ג'ונסון או בנימין נתניהו שמזכירים לאנשי שמאל את התמיכה שלהם בדיקטטורים רצחניים; אבל כיוון שהשמאל נוקט בדיוק באותה גישה וממהר לשלוף ביטויי תמיכה בפינושה או במקארת'י, אין לנו כל כך על מה להתלונן. מבחינה זו, ההתקפה משמאל שהופנתה לאחרונה כלפי נועם חומסקי על עמדתו בעניין פול פוט ורצח העם בקמבודיה היא מוצדקת למדי. התיאוריה בעניין "worthy victims" ו"unworthy victims" היא אולי הגיונית, אבל קשה לומר שהשמאל לא הוכיח לאורך המאה האחרונה את יכולתו להתעלם מאינספור סוגים של "unworthy victims" בכל מקום בעולם.

ואכן כדאי להזכיר (אם בכלל צריך, אבל כנראה שצריך), שלקומוניסטים יש היסטוריה ארוכה של תמיכה בפוליטיקה מקיאווליסטית. זה לא עניין מקרי. לא מדובר סתם על "כשכורתים עצים עפים שבבים", כמו שהיו אומרים בשומר הצעיר. זה נובע מאותה גישה דיאלקטית לפוליטיקה שעומדת בבסיס המרקסיזם-לניניזם. הכוונה היא שפעולה פוליטית לא נשפטת על סמך קריטריונים אוניברסאליים של אמת או צדק, אלא על סמך התרומה שלה לתהליך ההיסטורי שאמור להביא לחברה חסרת מעמדות. מנהיג יכול לפיכך לשקר, או לרצוח, ועיתונאי רודף צדק או משורר מעודן יכולים לפרסם שיר הלל ליופיו ולחכמתו של המנהיג הרצחני (או להצדיק את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב כמהלך מבריק), כיוון שבסוף ההיסטוריה השקר, הרצח והחנופה יובילו לניצחון על האויב המעמדי ולשחרור האדם. באופן כזה, אפשר די בקלות לסתום את האוזניים לנוכח סבל ואימה. הצדק נמצא בצד שלנו, ובשביל להגיע אליו נדרשים קרבנות.

אין הרבה טעם לבקר עמדה כזאת על בסיס מוסרי, כיוון שהיא מבוססת על שלילת "המוסר הבורגני". אבל בנקודת הזמן הנוכחית, אפשר לשלול אותה על סמך ההנחות שלה עצמה. אם התוצאה הסופית היא שקובעת – אז במבחן התוצאה הפוליטיקה הזאת נחלה כישלון קולוסאלי. למיטב זכרוני, היא לא הובילה לשחרור האנושות. עובדה: ברית המועצות לא קיימת יותר. במלים אחרות: היא גם שלחה מיליונים לגולאגים, וגם הפסידה. ויסלחו לי חברי קבוצת הפייסבוק "סולידריות מזרח גרמניה וברית המועצות". (אגב, אם כבר מבטאים סולידריות עם מדינות שפירקו את עצמן, למה רק עם ברה"מ ומזרח גרמניה? למה לקפח את הרפובליקה העממית של פולין והרפובליקה הסוציאליסטית של רומניה?).

ובאמת – האם מישהו מאמין ברצינות שניצחון של אסד יתרום לאיזה ניצחון של הכוחות הפרוגרסיביים בעולם? כמו שציינה לא מזמן אסמא אגברייה-זחאלקה, אותה גישה "אנטי-אימפריאליסטית" שרווחת בחד"ש היא מאובן מתקופת המלחמה הקרה. כיום, הכוח העולמי שאליו סוריה מסופחת הוא רוסיה – מדינה קפיטליסטית וגם אותוריטרית.

אם ככה, האם המסקנה היא שצריך לאמץ עמדה ליברלית צדקנית שמצמצת את הפוליטיקה למניעת פגיעה בזכויות האדם? לדעתי לא. ולו רק כי העמדה הזאת עומדת בבסיס הלגיטימציה של המערכת הבינלאומית בעשורים האחרונים, וגם היא הובילה אותנו למצב הנוכחי. מניעה של סבל קונקרטי, או העדפה של פחות סבל על יותר סבל, לא יכולה להיות אמת מידה בלעדית לפוליטיקה, בין השאר כי אי אפשר לכמת סבל. גם דיבור כללי על "סולידריות" הוא לא מספיק. כי כשבשני הצדדים יש קרבנות, איך מחליטים עם מי להיות סולידרי?

וכאן אני מגיע למצרים. יש הטוענים שהאחים המוסלמים מגלמים את ההתנגדות לאימפריאליזם האמריקאי במזרח התיכון, והצבא הוא משת"פ של ישראל. מנגד יש הטוענים שדווקא האחים הם המשת"פים של האמריקאים, ואילו מתנגדיהם מבשרים את החילוניות והדמוקרטיה ואת ההתגברות על כוחות הריאקציה. אני מעדיף לא לקבוע עמדה בשאלה הזאת. מהנקודה שבה נמצא אדם ישראלי ששואף לקדם מטרה הומניסטית, לא נראה לי שהשאלה היא אם צריך להביע תמיכה בא-סיסי או במורסי. קודם כל, כי שניהם לא מעוניינים בהצהרת התמיכה שלך. אין שום סיבה לתמוך בצבא המצרי; אבל אין גם ממש אפשרות לתמוך באחים המוסלמים, לא כל שכן להצטרף לצד שלהם. למה? כי תנועת האחים המוסלמים, כמו התנועה הציונית, היא לא תנועה המבוססת על ערכים אוניברסאליים. אין בעצם שום משמעות לאמירה של ליברל או סוציאליסט מישראל שהוא בצד של האחים המוסלמים. אם אתה בצד שלהם, קרוב לוודאי שהם יעברו צד.

מתוך הבעיה הזאת, עולה לדעתי סוג של תשובה, או לפחות של אופק, שמקרין לא רק על השאלה הקונקרטית של מצרים, אלא על פוליטיקה עכשווית בכלל. האסטרטגיה של תמיכה במדוכאים, באשר יהיו, רק בשל היותם מדוכאים, הופכת בקלות למחווה ריקה. מה שנדרש זה לא פחות מאידיאל אוניברסאלי חדש: תנועה עולמית אחת שאליה כל אדם בעולם יוכל להצטרף. ועם זאת, כדי להימנע מהכישלונות של הפרויקט הקומוניסטי, תנועה כזאת צריכה להתבסס יותר על הסכמה בנוגע לפרקטיקה מאשר בנוגע למטרה הסופית.

אגש לעניין מכיוון אחר: בברלין פגשתי בחורה איראנית, שמנסה להקים איזה NGO למען בחירות חופשיות. היא גם השתתפה בהפגנות בתקופת המהפכה הירוקה אחרי הבחירות הקודמות. לא ממש הופתעתי לגלות שהיא מאוד מתלהבת מישראל, וידעה לספר לי שלפני המהפכה היה שיתוף פעולה הרמוני בין המדינות. כאן הייתי צריך להסביר לה על שיתוף הפעולה בין השב"כ הישראלי והסוואכ האיראני, ובכלל על פשעי המשטר הישראלי. אבל זה לא כל כך עניין אותה – היא שונאת את המשטר במדינה שלה ואוהבת כל מי ששונא אותו, ולמען האמת קשה שלא להזדהות עם זה. דברים דומים קרו לי כבר עם אנשים ממדינות אחרות – למשל טורקים כמאליסטים או הומואים פלסטינים שאוהבים את ישראל. נשאלת השאלה: למה? מדוע בעצם אנשים בישראל שמתנגדים למשטר שתחתיו הם חיים מוצאים את עצמם מצדיקים את חמאס, ואילו איראנים מתנגדי משטר מזדהים עם ישראל? האם בלתי אפשרי שתתקיים תנועה אחת אמנציפטורית, שאיתה יוכלו להזדהות אנשים שואפי חופש בעולם?

מה הפרקטיקה? ומה האידיאל? ברור שאמירה כזו לא מסמנת אפילו את תחילת הדרך. ברור גם שהיא נושאת בחובה פוטנציאל להרבה אסונות. ובכל זאת – זאת לא אמירה חסרת משמעות. הנחיצות של תנועה עולמית תיעשה ברורה מיום ליום. ויצירה של תנועה כזו היא משהו שכל אחת ואחד יכול לנסות להשתתף ביצירתו.