Posts Tagged ‘אשמה’

איפה הבושה? – כמה מחשבות על תמונה אחת

22 באוקטובר 2011

רחל בית-אריה

לנשכחים ירווח, ולחיים יִרְפָּא.

וארץ עוד תחליף קֵיצה וגם חׁרפה.

ותימלא קול אֵבֶל ונגינות חוּפָּה

אבל לאן נוליך את החרפה?

(אלתרמן, שמחת עניים)

תסתכלו רגע בתמונה הזאת: היא אומרת חוסר אונים והשפלה. גבר שוכב על הצד מקופל, תינוקי, בלי מכנסיים, תחתונים קצת משונים ושק על הראש. קשור. מבוייש. זאת לא תמונה איכותית במיוחד וגם לא אותנטית אלא מבויימת, אבל היא לא יוצאת לי מהראש.

המצולם הוא חואנג בינג, צעיר מחנאן שהיה לי הכבוד להכיר כשסיקרתי ניסיון שלו, עם כמה מחברותיו וחבריו, לבקר את עורך הדין העיוור צ'ן גואנגצ'נג ומשפחתו שכלואים בביתם מזה יותר משנה. חואנג בינג נתפס אז, נגרר לאיזה מחסן והושאר במשך שעות עם שק על הראש, קשור, סופג מכות ובעיטות. הוא שוחרר למחרת ואחד הדברים הראשונים שעשה כשהגיע הביתה היה להצטלם בתנוחה הזאת, וכמובן להעלות את התמונה לרשת.

בתמונה רואות משהו ממה שקורה בכל מיני מקומות בעולם, וגם בישראל, בזמן האחרון. משהו שהוא אולי הדחף המשמעותי ביותר והמהפכני ביותר מאחורי המחאות השונות והלפעמים קצת משונות מוול סטריט עד סנטראל. אפשר לקרוא לזה אבדן הבושה.

כתבו על כך לא מעט בארץ בשבועות המחאה, נדמה לי. על כך שאנשים עובדות חולקות פתאום זו עם זו את נתוני המשכורת שלהן, ואת העובדה שהם מתקשים לממן חיתולים ומטרנה. את המחזות, כמו זה, (החל מ-1:40) של התפרצות כל החרא שהוסתר טוב כל כך, וכל כך הרבה זמן: "אנשים יושבים בבתים ולא מדברים. אני מתביישת", וכמוה הקשישים שנמקים בבניינים מתפוררים, הבדואים המנושלים, העליבות והדיכאון בקראווילות בחוף ניצנים, הזוועה היומיומית ברחובות התחנה המרכזית, והמקבילות של כל אלה במקומות אחרים בעולם. מה שעזר להסתיר היה חוסר העניין של הציבור אבל גם בושה פשוטה של המעורבים בדבר. בושה להראות לעולם לאן הידרדרו החיים שלהם. ניעור הבושה הזאת, אם יימשך יוכל להיחשב למהפכה האמיתית.

כי הציביליזציה שלנו הרי בנויה על בושה במידה כזאת שבמיתוס הבריאה היהודי-נוצרי, היכולת לחוש בושה היא מה שהופך אותנו לבני אנוש. "ויהיו שניהם עירומים ולא יתבוששו" נכתב על אדם וחווה, עד שאכלו מעץ הדעת והתכסו מיד בעלי תאנה. הבושה הייתה נשק רב עוצמה נגד התנהגות לא מוסרית או אנטי סוציאלית בחברות מסורתיות שקיימו קשרים הדוקים ביניהן: לווים ששמטו חובות בעיירות היהודיות במזרח אירופה מצאו עז קשורה לגדר הבית שלהם, שהודיעה בפעיות לקהילה כולה על ההתחמקות מהחובה. מי שעברה את חווית הקיבוץ יודעת שהתמריץ העיקרי לקום לעבודה בבוקר הוא החשש מתגובת החברים. הפולניה הארכיטיפית מיה גידו היא דמות מפתח בהוויה הישראלית, ומי ששומרת אותנו בשורה. גרסאות שלה מופיעות בחברות אחרות וממלאות תפקיד מרכזי לא פחות. מוסרות הבושה עובדים לפעמים לטובת החברה ומונעים כמה פשעים, ניצול והתנהגויות לא ראויות למיניהן אבל ככל שהם חזקים יותר ומופנים יותר כלפי ההוויה שלנו בכללותה ולא כנגד מעשים ספציפיים, הם עובדים בעיקר לטובת אלה שלא מתביישים, לטובת עזי המצח.

לפני כמה שנים יצא עיתון מעריב בקמפיין "איפה הבושה" – כמדומני נגד השחיתות בממשלה של אריאל שרון. כמה מאותם מתריעים, כמובן, מגנים היום על חוסר הבושה של הממשלה הנוכחית, אבל בגדול הם הצביעו על תופעה נכונה: בעוד שהבושה והיכולת להתבייש מחזיקות קצר ציבור ממושמע של עובדים צייתנים, אלה שהפסיקו להתבייש, או שלא ניחנו מראש ביכולת הזאת, גורפים את כל הקופה. והעולם התאגידי שחסרי הבושה בנו עבורנו מספק לנו עוד ועוד סיבות להתבייש: אנחנו מתביישות בספה ישנה ובמכונית ישנה ובסלולרי לא מספיק מגניב ובתלוש משכורת שלעולם יהיה קטן מדי, ובכך שעוד לא היינו בפריז. מתביישות להודות שאין לנו כסף למסעדה שחברים בחרו ושאנחנו לא יכולים לעמוד בסכום שמקובל לתת לזוג מתחתן. וכמובן, כל הזמן אנחנו מתביישות בגוף שלנו שלעולם יהיה לא רזה מספיק ולא ארוך מספיק ולא יפה מספיק. ולכל אחת מהמבוכות האלה יש פתרון שעולה כסף. הבושה הפכה לאחד ממנועי הצמיחה העיקריים של המשק.

ואנחנו מתביישים גם במה שעשו לנו, במה שהנחנו שיעוללו לנו. התרגלנו כבר לראות את קרבנות האונס המפוקסלות שמכונות רק באות כי לא מגיע להן שם מלא. ברור הרי שמי שנאנסה צריכה להתבייש. גם מי שמרוויח שכר מינימום או סתם שכר מביש ולא הולם צריך להתבייש כי הוא כנראה לא אסרטיבי מספיק, או לא מוכשר מספיק. עצם העובדה שבגילך עדיין לא עשית את המכה היא סיבה מצויינת להתבייש, והבושה שבה ומשרתת את הסדר הטוב, שומרת אותנו בשורה.  החובה להתבייש בעוולות שעשינו הפכה בעולם של הדיקטטורה התאגידית לציווי חובק כל להתבייש במה שנעשה לנו, ובמה שלא הצלחנו לעשות. להתבייש במי שאנחנו ולהתכסות בעלי תאנה יקרים או להתחבא בפינות חשוכות. כמו כל דיקטטורה, גם זאת שוללת את מי שאנחנו ודורשת מאיתנו לחיות על פי אידיאל של מישהו אחר, גם אם שיטות הדיכוי שלה סמויות ומתוחכמות יותר.

ומשום שהבושה היא הרגש העתיק מכולם, לפחות על פי התנ"ך, המחזות של מאות אלפים שמוליכים את החרפה בראש חוצות מהפכניים כל כך. העולם מתמלא פתאום בתמונות כמו זאת שלמעלה, של מי שמסרבים להתבייש, במי שזועקות בכל הכוח  – מה שקרה לי, לא קרה באשמתי (תודה לשני על הקישור למופע העוצמתי הזה). המחאה הזאת היא תנועה של החלפת החרפה באחריות: אחריות למעשים שלי, למעשים שנעשים בשמי, במקום בושה במה שנעשה בי. התמונה שתייצג השלמה של המהפכה תהיה תמונה של צ'ן גואנגצ'נג מושבע לנשיא סין, או של א', בפנים גלויות הפעם, חוזרת ללשכת הנשיא של ישראל.

לא נאצים, לא פאשיסטים. סינים!

ביקשתי קצת זמן לארוז: הטוויטר של זנג ג'יניאן

ידיים נשלחות מתוך הנוף: רשמים מנסיעה לאתיופיה

1 בספטמבר 2011

אדיס אבבה, 2003. אין ספק: אני נמצא במקום אחר. עכשיו אוגוסט. עננים אפורים מכסים את השמיים. מעל מלון שרתון חגים נשרים, ועל העץ עומדות ציפורים צהובות. האוויר מסביב מזוהם להחריד, מדיף ריח עז של דלק ופיח, עד שלרגעים אי אפשר לנשום. עכשיו בוקר, והשעה שלוש, לפי השעון האתיופי. אוהלים מכסים את שדרות רוטשילד. השנה היא 2003, לפי לוח השנה האתיופי.

אבל בעצם אין ממש פנאי להסתכל על הציפורים. יש עניינים מיידיים יותר. מתוך הנוף נשלחות ידיים. זה הבוקר הראשון שלי באדיס אבבה, ואני יושב במרפסת של המלון הממשלתי המעופש "ראס" בשדרות גמביה. חצי מטר ממני, בצד השני של גדר החיה, עומדים כעשרה קבצנים, מצחצחי נעליים ומוכרי מסטיקים, מקיפים אותנו כאילו היינו דגים לבנים באקווריום. כך הם מתמגנטים אלינו בעצמה נואשת – אותה עצמה שמניעה רבבות אפריקאים לחצות בהליכה את המדבר או לשוט ללמפדוזה ברפסודות רעועות. האנרגיה הנוראה שיוצר אי השוויון הטוטאלי בין הצד שלנו לצד שלהם.

לפעמים יש הרגשה שכל הרחוב קם והולך בעקבותיך. וישנם גם הנוכלים המקצועיים. יש באדיס כל כך מעט תיירים, והנוכלים של מרכז העיר נואשים כל כך, שכל אחד מהם מנסה עלינו את מזלו כמה פעמים. אחד מהם, צעיר חתיך שעומד בקביעות ליד הפיאצה במרכז העיר, אמר שהוא דיג'יי מפורסם וניסה לשכנע אותנו להצטרף לאיזה חג לאומי שמתרחש לטענתו ממש כרגע. מזל שקראתי במדריך את התיבה בעניין "Friendly students". וכך היא נפתחת: "התרמית המבוצעת בתדירות הגבוהה ביותר על זרים שהגיעו זה עתה לאדיס כרוכה במפגש עם 'סטודנט' ידידותי שמזמין אותך לטקס מסורתי… העיקרון די פשוט: אל תסמוך על שום סטודנט לכאורה שאתה פוגש באדיס אבבה'".

אחר כך, כשהיינו בדרך חזרה, הוא הופיע שוב עם חבר אחר. הפעם הוא טען שהוא יהודי, והוא מתכוון לעלות לישראל בשנה הבאה, וכמובן להתגייס לצה"ל. אני מניח שאם היינו גרמנים הוא היה מתאים לנו סיפור אחר. ואולי זאת האמת.

מזל שקראתי את ההוראות בעניין "Friendly students". ממש מזל. מזל? בעצם קצת חבל, הם דווקא נראו די מעניינים.

חוויה אורבנית. לפני הנסיעה, כשאנשים שאלו אותי למה אני נוסע לאתיופיה, אמרתי חצי בצחוק שאנחנו נוסעים לחופשה אורבנית באדיס אבבה, במקום לנסוע לברלין.

האם "חופשה אורבנית" באדיס אבבה היא מן האפשר? אולי רק באופן חלקי. אי האפשריות התבטאה באחד הימים, כשקראתי בעיתון שבמלון שרתון נפתחה תערוכה, Art Ethiopia 2011. הלכנו לשם, בתקווה לפגוש אולי איזשהם סטודנטים לאמנות (כמו שפגשנו אחר כך בקמפוס של האוניברסיטה).

אלא שבדרך לשרתון עצרו חיילים את התנועה, כנראה לרגל מפגש החירום של מנהיגי היבשת בעניין הרעב בקרן אפריקה. המשכנו בדרך עוקפת, ואז, במעלה רחוב טאיטו, הופיעו הקבצנים. בהתחלה בודדים, קטועי רגליים, מעוותי גפיים, ואז עשרה ביחד, ועוד עשרות, עשרות, ילדים, זקנות, אולי 300 או 400 ברחוב אחד, כולם מתחננים. מבוהל, רצתי לצד השני של הכביש.

אני לא כל כך יודע איך לגמור את האפיזודה הזאת. כן, בסוף הגענו למלון שרתון.

תחזיתו של קיבבה. התמונה משתנה מעט כשמתרחקים מאזור הפיאצה לכיוון רחוב בולה הנוצץ, בעיקר בפינת Ethio-China avenue. רחוב מסחרי זה גדוש יחסית בקניונים ופרויקטיי נדל"ן מטאליים, עם שלטים בוהקים בנוסח "from shabby to chic".

הכלכלן זרובבל קיבבה טוען בטורו במהדורה האתיופית של Fortune ש"ימים טובים מצפים לאתיופיה" בעקבות העלייה המטאורית של מחירי המזון. זאת, מכיוון שלאתיופיה יש עתודות גדולות של קרקע לעיבוד חקלאי, כוח עבודה זול ומגוון אקלימי שמאפשר גידולים שונים. כך, אתיופיה יכולה לטענתו לרכב על הגל, מה שייאפשר חלוקה מחודשת, הוגנת יותר, של ההון העולמי לטובת כלכלות חקלאיות.

אשרי המאמין. כדאי להזכיר, שיצואנית החיטה הגדולה בעולם היא ארה"ב. ובינתיים, עליית מחירי המזון דווקא מרעיבה את קרן אפריקה – בנוסף לבצורת המתוארת כקשה ביותר זה 60 שנה. נכון לעכשיו, אתיופיה אינה מוגדרת כמדינה מוכת אסון כמו סומליה. אך במספרים מוחלטים, חיה בה האוכלוסייה הגדולה ביותר הסובלת מתת תזונה: 4.56 מיליון אתיופים זקוקים כרגע בדחיפות לסיוע תזונתי. לפי התחזיות, עליית המחירים צפויה לגדול עוד לפחות פי שתיים בעשרים השנה הקרובות.

אפילו ברחוב בולה הזוהר, מתחת לשלטי של קבלני הנדל"ן, יושבים עשרות ילדים קבצנים, חלקם מוכי דלקות ובצקות. בכל מקום שוכבים בני אדם בצדי הרחובות, נטושים לגמרי, מוכי שמש וגשם. אפריקה – מכלאה ענקית, שכל תושביה יכולים למות או לחיות, לרצוח או לשחק כדורגל ברחוב הראשי – לאף אחד לא ממש איכפת, כל עוד הם לא מהגרים לאירופה.


Guilt. בין הסכנות והמטרדים המפורטים במדריך השמן של Bradt מאת פיליפ ברידג'ס, אחרי הסעיפים מלריה, שלשול, גניבות וכו', מוקדשים כמעט חמישה עמודים למטרד ושמו "רגשי אשמה". העולם השלישי אכן מנוצל ומרושש על ידינו, מסביר ברידג'ס, אבל זה לא אומר שאסור להינות בטיול למדינה ענייה כמו אתיופיה. בסופו של דבר, תיירות היא בדיוק מה שאפריקה צריכה, ואין בה מספיק.

ומה בנוגע לתושבי אדיס עצמם? כאמור, במקומות מסוימים ניכרת אופטימיות. בכל מקום יש שלטים המגייסים תרומות למפעל הלאומי הגדול, בניית הסכר ההידרואלקטרי "Grand Renaissance Dam" על נהר אבאי. יש לציין שהתרומות מגויסות במכוון מאזרחי אתיופיה עצמם, וגם מהפזורה האתיופית במערב.

המודל הוא בייג'ין. הפרויקטים הגדולים של בניית כביש הטבעת סביב הבירה, כמו גם כבישים גדולים באזור גונדר ובמדבר דנאקיל, נבנים כולם על ידי הסינים. "יש באתיופיה 80 אלף סינים. הם מנהלים כאן הכול", הסביר לנו מישהו. אבל איפה הסינים? שיופיעו סופסוף, ונבין מה הם בעצם רוצים.

Jesus. ובינתיים, נראה שהנצרות מעולם לא היתה חזקה כאן יותר – כמו במקומות אחרים באפריקה, אבל גם באופן שונה, עקב האופי המיוחד של הכנסייה האתיופית. על כל כנסייה קטנה בעיר צובאים מאות נשים וגברים בשעת המיסה, משתחוות ומתפללות בדבקות שקשה לראות באיזשהי קתדרלה באירופה. בד בבד, פורח גם האוונגליזם. בדוכני הספרים ברחוב, הקלאסיקות המרקסיסטיות מתקופת השלטון הפרו-סובייטי נדחקו מזמן על ידי ספרי self help פרוטסטנטיים ונבואות אפוקליפטיות. הרחובות מלאים בשלטים בנוסח "Jesus Loves You" שהוצבו כנראה על ידי כל מיני טייקונים בעלי גישה רוחנית.

רק לפני שעה, כשישבתי במרפסת של המלון ושתיתי מיץ גויאבה, עברה ברחוב מטיפה די מבהילה, צועדת עם מגאפון בבגדים מחויטים כמסביבה עדה קטנה של מאמינים גבריים – ממש כמו אותם אוונגליסטים מרחובות הערים האמריקאיות שצועקים "ישו שונא הומואים". כשהיא ראתה אותי היא עברה לאנגלית ושאגה: "Only Jesus can save you, don't you understand?". למען האמת, אני חושב שהיא צודקת.

סטייל. אז מה בכל זאת כל כך משחרר, כל כך מהנה בנסיעה לארץ כמו אתיופיה? אני יודע את התשובה כשאני יוצא לרחוב הראשי הקטן של העיירה לליבלה. מהרגע שדורכים בחוץ, נראה כאילו כרגע התחיל סרט. מוסיקה יפה של תדרוס מסיסו מתנגנת מאיפשהו, והרחוב הבלתי-מרוצף מלא בהתרחשויות. הילדים מחזיקים מקלות, מתעסקים בכל מיני דברים, מציקים קצת למוכרת במכולת או מתקבצים סביב איזה חמור מוכה גרב. מישהו עובר ומחזיק שלוש תרנגולות; ילד קטן רץ כאחוז אמוק; אדם הורג צפרדע בסכין. ופתאום עובר מסע הלוויה – כעשרה אנשים מקוננים סביב ארון קבורה.

יש איזו טענה שבחברות מסורתיות אין אינדיבידואליות. אבל אחד הדברים שמרשימים אותי כשני מסתכל  על הילדים, הנערים, הנשים והגברים שמסתובבים הלוך וחזור ברחוב, הוא כמה כל אחד מהם לבוש שונה מהשני. למעשה, ברחוב בתל אביב יש הרבה יותר הומוגניות מאשר במקטע רחוב אחד בעיירה הזאת. נער אחד לבוש במין גלימה מסורתית, הילד שלידו לובש חולצת קולג' מהוהה אך זוהרת בצבעי צהוב-אדום, והשלישי בשמיכה פרחונית וכובע מאולתר. בעיר מערבית, כל בגדי העוני האלה היו נחשבים לסמרטוטים, אבל הילדים האלה לבושים באופן מדויק כל כך – שאין מלה אחרת לתאר אותו אלא סטייל. אולי זה בזכות כך שחלקם לא מתביישים ללבוש צהוב, שרבים מהם מסתובבים עם מקל, ושכמעט אף אחד מהם לא לובש טי-שירט. אם הם היו לובשים טי-שירט, הם היו נראים אומללים, כמו מיליארדי נתינים אחרים של הקפיטליזם. אבל הם לובשים שמיכה, או שָל (נטלה), או גלימה.

תמיד רציתי ללבוש גלימה, כמוהם. החברה שבה גדלתי לא התייחסה לכך בעין יפה. הגיע הזמן להחזיר את הגלימות לאופנה. וגם את המקל, באותה הזדמנות.

המטריקס. בלליבלה אני נכנס לאינטרנט קפה האומלל בעולם: בחורה צעירה ואחיה הקטן מפעילים שני מחשבים בפחון עם רצפה של בוץ וקש. אני מתעדכן בפעם הראשונה זה כשבוע: פיגוע משולב בדרום; מרגול נעצרה; הבורסות קורסות.

זה לא אומר לי הרבה. אני מרים את העיניים מהמחשב ומסתכל על הפנים של הנער שמפעיל את המחשב. הוא מביט בי בחזרה בהשתוממות. אומרים שהעולם הוא כפר גלובלי, ושבכל חור לאנשים יש אייפון, או לפחות סלולרי, וכו' וכו'. כאן בלליבלה זה נשמע מגוחך. כמעט לאף אחד אין סלולרי, שלא לדבר על אייפון. הרחוב בלליבלה, עם החמור וחנות המכולת הקטנה, לא נמצא בפייסבוק. וזה לא שלליבלה היא ג'ונגל, עם ילידים שלא ראו מעולם אדם לבן. זה פשוט מקום עני מאוד, עני מדי מכדי שהפייסבוק תתעניין בו.

המטריקס לא הגיע לכאן. הנה שלוש דוגמאות: באתיופיה אין מקדונלד'ס. לא מצאתי מקום אחד שמקבל כרטיסי אשראי – כולל מלונות; ולבסוף, כשמנסים להיכנס לפייסבוק באיזשהו אינטרנט קפה, צריך לעבור הליך ארוך של authorization. שהרי, באיזו זכות מישהו מאפריקה מעז בכלל להיכנס לפייסבוק?

כל זה מתקשר לשאלה: למה בעצם אני מצלם? פעם היו מצלמים בחו"ל כדי להקרין שקופיות למשפחה או בחדר אוכל. היום מצלמים כדי להעלות לרשת. כמו הקולוניאליסטים הקלאסיים, אני שליח של הרשת, באתי לליבלה כדי לכבוש אותה, לספח אותה פנימה.

MONEY!. בהרי סימיאן, ישבו כמה ילדי רועים עם עזים על השלוחה, בצד השני של הנקיק שעליו ישבנו. מצב הרוח היה מרומם. כאשר הסתכלנו עליהם הם התחילו להריע ולשאוג, ולמרות שישבו כמעט 500 מטר מאיתנו הצעקות שלהם הדהדו בעצמה בין המצוקים: You! You! YOU! YOU!. בשלב מסוים, התחלפו הצהלות בקריאה חוזרת של מלה אחת: Money! Money! MONEY! MONEYMONEYMONEY!.

הם ידעו שגם אם נרצה, אין לנו שום דרך להעביר להם כסף בצד השני של התהום. אבל יותר מאשר בקשה, היה בכך חיווי או אפיון: מבחינתם של אותם רועים אביונים, מה אנחנו, אם לא כסף גולמי, טהור.
ככה הרגשתי גם אני כשראיתי פעם את שלדון אדלסון. אבל לא העזתי להגיד את מלת הקסם: MONEYMONEYMONEY.

מערביות. פרפראזה על א' טהרלב: האשכנזי נוסע לאפריקה כדי לשכנע את עצמו שהוא אדם מערבי.

 

כוחות הטבע. הגרמני האידיאליסט שיושב איתנו בקפיטריה כועס. "כל מה שמעניינים אנשים כיום בעולם הזה זה כסף! תראו את הילדים האלה, שמבקשים נדבה בכל מקום! גם אותם הקפיטליזם השחית! לפני חמש שנים, כשהייתי באתיופיה, הילדים לא ידעו שאפשר לבקש כסף מתיירים!".

אנשים באים לאפריקה לראות "שבטים" ו"אנשים טבעיים", אבל בעצם רואים בעיקר את זה – בני אדם שמתחננים לכמה פרוטות, באופן המזעזע והחשוף ביותר, כמו אותם ילדים שרדפו אחריי בפיסת ג'ונגל בחצי האי זגה, שהפכה למין קניון מאולתר של מוכרי מזכרות מגומא. לא את "האדם הטבעי" אנחנו מוצאים – זה שחי בין חיות ולבוש באזור חלציים מנוצות – אלא סוג אחר של טבע: את הקפיטליזם בצורתו הגסה, החצופה, הישירה, הנוקשה, המזעזעת ביותר – את הצד התחתון של הקפיטליזם, שמגלם את המשטר הזה לא פחות מהבנקים וחנויות היוקרה; קפיטליזם שמופשט ממחלצותיו הזוהרות, ומופיע לפניך ככוח טבע אלים ובלתי מרוסן.

סיכום ביניים. אין דבר שאני אוהב יותר מהריח של האוויר אחרי הגשם הטרופי.

עוד רשומות מסע:

והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו

מכונת הכביסה, או: גרמניה

נתזים: דומואים והמיניות הפשטונית

11 בספטמבר 2010

יוסףה מקיטון מספרת על ההתכתבות המשעשעת/מזעזעת שלה עם מומחה ללימודים הומוסלביים ועורך באתר Gogay לאחר שהתבקשה לכתוב על 10 תחנות תרבות בחייה, והזכירה באחת מהן את השב"כ. היא מסכמת: "גוגיי הוא אתר תקשורת של הומואים שרוצים להיות לב הקונצנזוס הציוני. לשם כך הם צריכים להיות יותר מאצ'ואים מגברים סטרייטים ולהוכיח את שייכותם לקולקטיב הלאומי"

אחרי ששיחררו, גאלו והושיעו את אוכלוסייתה של דרום אפגניסטן מהדיכוי הטליבאני, התוודעו החיילים האמריקאים למוסד מפתיע: מתברר שעשרות אלפי גברים פשטונים מבוגרים מחזיקים ילדים בני 9 עד 15 על תקן "מאהבים". החזקה של ילד אחד או יותר היא סמל סטטוס פשטוני, וגם הדרך העיקרית להתגבר על האיסורים המיניים הכובלים בנוגע למגע עם נשים. למרבה המבוכה, האמריקאים חושדים שגם נשיא הבובה קרזאי מחזיק ילדים, שלא לדבר על אנשי כוחות הביטחון האפגניים שמדברים בלי הפסקה על סקס עם ילדים

מקבץ קצר בנושא סוף העולם:

החדשות הטובות הן שהאפוקליפסה תבוא, החדשות הרעות הן שחלקנו נישאר בחיים גם אחריה. כך יראה העולם שאחרי סוף העולם

בעידן שינוי האקלים, הפנטזיות העתידניות לא עוסקות כבר בשינוי החברה אלא בדרכי הישרדות בעולם עויין, מדווח הפרייטאג

סוף העולם לא יבוא ברגע אחד, אבל אם נסתכל סביבנו נראה שהקריסה הסביבתית קורית כבר עכשיו ומשנה בהדרגה את החיים בעולם. איך חיים עם האבל והידיעה בדבר החורבן הסביבתי של העולם?

טוני ווד מדווח בהרחבה מיקוצק שבסיביר, ומתאר את ההפשרה המהירה של שכבת הפרמרוסט שתשפיע כנראה לא מעט על חיינו

וספרו של ההיסטוריון הצבאי גווין דייר "שדה הקרב: כדור הארץ" מנסה לתאר את המלחמות העולמיות והמאבקים על משאבים שתגרום ההתחממות העולמית

כולם אוהבים לצחוק על רגש האשמה הליברלי (liberal guilt). אבל בעצם מה כל כך רע בו?

הפטריארכיה כבר מתה, הגיע הזמן להיאבק בקיריארכיה (שלטון השליטים)

ספר חדש על אורגיות ואווירה דקדנטית בחצרו של הקייזר האחרון וילהלם השני

לא עוד חיוכים מאולצים: למעמד העצום של נותני השירות האמריקאים מתחיל להימאס והם מתכוננים למרד

בספרו האחרון (ובעצם גם בספרים שלפניו), טוען סטיבן הוקינג שהפילוסופיה מתה, והמדע קרוב להשיב על כל השאלות בעלות הערך האינטלקטואלי. תתרגלו: האמת החדשה היא ה-M-theory – סוג של תורת המיתרים (שכידוע כבר ענתה לנו כמעט על כל השאלות), אבל עם 11 (!) ולא 10 ממדים. והנה תשובה די שנונה של הפילוסופים

עורכי האמורי עבדו פעם שכם אל שכם עם משכתב מסור שהתגאה בכך שבילה לילה לוהט עם ביורן לומבורג, מומחה האקלים הספקן הנחשב לאורים והתומים של מכחישי ההתחממות העולמית. עכשיו, הפלא ופלא, לומבורג חוזר בתשובה וטוען: חייבים לנקוט בצעדים נגד שינוי האקלים עכשיו

האתיקן קלייב המילטון מסביר מדוע אידיאולוגית "הסכמה זה מספיק" של המהפכה המינית אינה מוסרית, ולמה סקס מזדמן זה רע

פוחדים מאיראן? בלי ששמים לב, אמריקה של גלן בק צועדת בצעדי ענק לעבר התיאוקרטיה

קדיתה על הומואים, לסביות ופוליטיקה פאלוצנטרית בקהיר; וגרדיאן על הומואים בלבנון

ובינתיים סין בדרך להפוך למדינה הנוצרית הגדולה בעולם

מרק לילה בתיאור מעניין של פער הדורות ומרד הנעורים של הבנים היחידים הסינים נגד הוריהם העמלנים; ו-Rue89 על המיניות של הסינים הצעירים

במשאל שנערך בגרמניה בדבר דמויות מופת ומודלים לחיקוי, זכה מגיש "מי רוצה להיות מיליונר" במקום הראשון. קצת אחריו: בסטיאן שוויינשטייגר ומרסל רייך-רניצקי. אף אישיות פוליטית לא נכנסה למקומות הראשונים. מה זה אומר על מעמדה של הפוליטיקה במולדת החירות, סליחה, במולדת הביקורת השנייה של קאנט?

חסידי הסמים הפסיכדליים מוותרים על הפוזיציה של תרבות הנגד. המטרה החדשה: להפוך את ה-LSD והקטמין לתרופה רגילה נגד דכאון

אמנים באמריקה מתארגנים לעגן באופן חוקי את מעמד הגרפיטי

מיוחד לנתזים: הספרים שכבר לא תספיקו לקרוא לפני האפוקליפסה

12 ביוני 2010

לרגל סיומו של שבוע הספר העברי, אני מגישים מבזק מיוחד של "נתזים ספרים": מקבץ של ספרים מסקרנים (יותר או פחות) שיצאו לאחרונה או ייצאו בחודשים הקרובים. (מצטערים, אין ספרים עבריים; העברים יסתדרו בלעדינו)

המהפכה מתחילה בבית: על אלימות מינית בתוך קבוצות שמאל ושינוי חברתי

"גנוסיס מזוויע": אסופת מאמרים על הפילוסופיה והתיאוריה של הבלאק מטאל

פוליטיקה, חברה, שחרור ודיכוי בטורקיה העכשווית

גאולה פמיניסטית דרך הצלב: על כריסטולוגיה וביקורת פמיניסטית

מיניות ורעות לוחמים במלחמות נפוליאון

ספרו של טוד גיטלין על אמונת הבחירה והיחסים בין ארה"ב לישראל (נושא שעליו כבר כתבנו בעבר)

תרגום לאנגלית של "המובן של סרקוזי", ספרו השערורייתי של אלאן בדיו שבמרכזו "העכברוש סרקוזי" והריקנות של המשטר הפרלמנטרי-קפיטליסטי

תיאוריה של רגש האשמה הפוליטי בעידן הפוסט-קולוניאלי

חיי ההומאים באזורי הכפר; וקוויריות במדינות הדרום

החיים המקוונים של האומה הפלסטינית

כיצד ייראה (ונראה כבר) ההומו הסיני? איך אסיה יכולה לשנות את הקפיטליזם ולהציל את כדור הארץ?

כשקארי פגשה את סאלי: על ז'אנר הקומדיה הרומנטית הלסבית

דה מרקר, גרסת החליפות: על מדיניות מוניטארית ופיסקאלית איסלאמית

אתיקה של זוגיות בין אנשים טרנסקסואלים

תמיד פולאני: אוסף מאמרים על קרל פולאני האופנתי (או שכבר לא?)

שיחות עם סובקומנדאנטה מרקוס, מנהיג הזפאטיסטים

המרחק הקצר בינינו למלחמת עולם שלישית (גרעינית כמובן)

ענק. רישום של אתנסיוס קירכר (1680-1602)

ספרו המצופה של משה אידל על המיסטיקה היהודית בהגות של המאה ה-20

דיקנס כסופר קוויר; מיניויות אצל פוקנר

סקס מעבר לחומה: על נוער מרדני במזרח גרמניה

משלים ואמרות כנף אפריקאיות למנהל והפעיל החברתי

על הפוליטיקה של הארי פוטר (איך לא חשבו על זה קודם)

דלז ומשמעות החיים

הפוליטיקה של ניגריה מאז תקופת האבן

אמצעי הייצור ומיץ פטל: תיאוריה מרקסיסטית של ספרות ילדים

קריאה חדשה במאבקו של קנת סטאר נגד ביל קלינטון

הגנה על מושג החילון

על ההפרטה וה-Outsourcing של מדיניות החוץ והביטחון האמריקאית

אם למישהו היה ספק מי הבמאי הנכון בשביל חובב הקולנוע האינטלקטואל של תקופתנו, שני אוספים שונים של מאמרים על מיכאל הנקה מספקים את התשובה

שני ספרים חדשים מנסים להסביר איך הפכה המחשבה הקונספירטיווית לצורה מקובלת כל כך של חשיבה פוליטית בארה"ב?

על מותה של השמרנות הבריטית (כן, דווקא עכשיו)

סקירה מעניינת על הספרים החדשים של שני הוגים פוליטיים בריטים: טרי איגלטון השמאלי ורוג'ר סקרטון השמרני. המסקנה שעולה מההשוואה היא ששניהם מגיעים למסקנות די דומות. בין השאר, דווקא סקרטון, שמתעב את האוטופיות החברתיות והאדריכליות של המודרניזם, מגלה סקרנות על גבול הסימפתיה כלפי טרוריסט ה-11/9 מוחמד עטא, שכתב, כך מתברר, דיסרטציה אקדמית על ההרס של חאלב העתיקה לטובת"junkyard modernism".

ולסיום (לא שכחנו את מצעד הגאווה):

למה הומוסקסואליות מונעת מלחמות?