משתאכנז

מאיר בר מימון

מדינת ישראל הוקמה על ידי יהודים שהגיעו מאירופה. מדינת ישראל הוקמה למענם ולמענם בלבד. מערכות הכוח, הכלכלה, החוק, הצדק והמוסר – כולן מגיעות מאירופה על ידי יהודים אירופאים ומיושמים על שאר האוכלוסייה, שהיא הרוב.

כשיהודי מדינות האסלאם היגרו לישראל הם כבר הגיעו למערכת פוליטית וכלכלית מוכנה שלא היתה ערוכה, לא רצתה ולא נבנתה להכיל אותם. יהודי מדינות האסלאם הועברו לגטאות בקצוות המדינה כחלק ממדיניות פיזור האוכלוסין ותקיעת טריז בהתפשטות הערבים, שם הם הוסללו למקצועות יזע ללא אפשרות להתקדם והיו לבשר תותחים ולחזית הראשונה של פיגועי הפדאיון, קטיושות וקסאמים.

בעוד שבגטאות העבודה שנבנו בדרום ובצפון המנותקים נוצרה כלכלה של עוני עם מוצרים מיוחדים לעוני ומשכורות שלא מאפשרות התקדמות חברתית, בערים הגדולות במרכז הארץ התפתחה כלכלה אחרת שמאפשרת מעמד בינוני יציב, שלא אחת התקיים על חשבון העוני של גטאות העבודה, שבסופו של דבר הפכו למחנות אבטלה, פשע ותסכול.

והנה סיכום הסכסוך האשכנזי-מזרחי.

קודם כל מזרחי

רובנו, המזרחים, בני דור שלישי במדינה. סבינו מוגדרים כדור המדבר, שבורים, ללא זהות, ללא מדינה, זרים גמורים בארץ המובטחת שחשבו שהיא שלהם. חלקם הצליחו, חלקם טבעו בחולות מדבר הזהויות. הורינו ניסו להתקדם בחייהם, הם כבר קנו דירות משל עצמם, חלקם למדו באוניברסיטה, חלקם הפכו להיות סוחרים, חלקם עזבו את הגטאות אל ערים טובות ביותר במרכז, רובם לא הצליחו. אנחנו, הדור השלישי, אנחנו חכמים יותר, משכילים יותר, ובעיקר, והכי חשוב – אנחנו יודעים לדבר, או לפחות להבין אשכנזית.

אנחנו יודעים שאנחנו חיים במדינה שהיא לא שלנו, במדינה שלא רוצה לראות את צבע עורנו, אנחנו לומדים כל יום שהאיבר המרוקאי העדיף על האשכנזים הוא לא המוח אלא הזין, ושעור חום טבעי נחשב הרבה פחות מעור שזוף. אנחנו שוכרים דירות בתל אביב, עובדים בעבודות של אשכנזים, לפעמים מרוויחים כמוהם, אבל אנחנו יודעים שהשכן שלנו באותו בניין ממש, שאולי אפילו גר בדירה פחות יפה משלנו ואולי אפילו מרוויח פחות, אנחנו יודעים שאותו שכן, גם אם יש לו מינוס והלוואות, לנצח יצליח יותר מאיתנו, רק בגלל שהוא נולד להורים הנכונים.

אנחנו הולכים לאוניברסיטה, חלקנו הולכים למדעי הרוח, פילוסופיה, ספרות, שירה. אני אישית עושה דוקטורט במקרא בבית הספר לפילוסופיה. אנחנו מתוודעים למרצים אשכנזים, למרצות אשכנזיות שחושבות שבגלל שהן נשים אז הן נמצאות במעמד המדוכא ומתכחשות לאינסוף השלבים שמפרידים בינינו לבינן. אנחנו לומדים להכיר מרקסולוגים אשכנזים עשירים שמעולם לא חוו עוני, ספק אם אי פעם פגשו בעוני, שמכירים את תורתו של מרקס על בורייה אך בפועל מיישמים את משנתו של לפיד.

אנחנו לוקחים את ילדינו לגני ילדים פרטיים של אשכנזים כדי שיהיה להם עתיד, בעודנו כורעים תחת המינוס הכבד. אנחנו מנסים להיות מנומסים ולומר שלום לכל אשכנזי שאנחנו פוגשים כדי שלא ניתפס כגסים.

אנחנו משנים את שמות המשפחה שלנו כדי שנישמע פחות ערבים, פחות חומים, פחות בכלל, אולי כדי שלא נישמע בכלל, אולי עדיף לנו לא להתבלט בכלל, הרי עתיד ילדינו חשוב מכל דבר אחר. זוואי הופך לזהבי, ברדוגו הופך בר, מימון הופך רמון, בן טוטילה הופך לטל.

אנחנו המזרחים עם התודעה, יודעים שאנו חיים בעולם רע שאינו שלנו, וחלקנו מנסים לשנות אותו, חלקנו רוצים לקיים, להציל, לשמר או לייצר מחדש את הזהות המזרחית, חלקנו רוצים חלוקת משאבים מחודשת ופירוק ההגמוניה האשכנזית, חלקנו רוצים הכול ביחד.

אנו החומים

לאחרונה שוטף גל מזרחי חדש את ישראל, גל של שירה, ספרות, קולנוע, אתרי דעות ועוד דברים טובים ורבים, גל שמציב אלטרנטיבה חדשה לשלטון האשכנזי הבלתי מעורער. יחד עם זאת, המושג ׳פריבילגיות׳ החל שוטף את השיח ולמרות העובדה שאני מודע למערך הפריביליגיות הישראלי ולעוולות הקשות שנעשות לכל מי שמוגדר אחר (ובמובן אחר, אינני מתכוון רק למזרחים, אלא גם לאתיופים, רוסים, מהגרי עבודה, פליטים, וכמובן, ואולי בראש ובראשונה לערבים), אני חושב שהשימוש בשיח הפריביליגיות מוביל למבוי סתום ולהוצאת אנרגיה יקרה על מריבות שרק מסיתות את המאבק הצודק כל כך ממסלולו.

אינני חושב שההשוואה של המזרחים לשחורים בארה״ב היא השוואה נכונה, כי למרות כל העוולות שנעשו למזרחים במדינת ישראל, עדיין הם יהודים ובכך עמוסי פריבילגיות על פני התושבים המקוריים של האדמה הזו. אני חושב שהאנלוגיה הנכונה למצב המזרחים היא ההשוואה למצב הערבים בצרפת, כלומר לחומים.

האדם החום נמצא בתווך, בין המוחלש ביותר – השחור, וכמובן השחורה שנמצאת למטה יותר, לבין הלבן שכל העולם כולו בנוי להנאתו.

כבוגר במדינת ישראל נעצרתי לא פעם ולא פעמיים על ידי שוטרים, רובם חומים בעצמם, כיוון שהחזות שלי היתה חשודה. לא היתה פעם אחת שלא נכנסתי בשערי נתב״ג מבלי ששוטר יעצור אותי וייקח אותי לצד, ולא אחת עוכבתי על ידי שוטרים אם הלכתי לבדי ברחובות תל אביב בשעת לילה מאוחרת.

עזבתי את ישראל לניו יורק, שם חייתי שבע שנים ברווחה כלכלית, עם אפשרויות רבות, ומעולם לא נעצרתי ברחוב בשעת לילה מאוחרת.

אך פעם אחת, בשעת לילה לא ממש מאוחרת, באחד הביקורים שלי בישראל הלכתי עם בחור צעיר וחכם שנראה, בעגה גזענית, ערס. העובדה שהוא חבש כובע בייסבול שהסתיר את פניו, רק ליבתה את הדימוי. אני זוכר שהלכנו ברחוב שיינקין וחלפנו על פני רכב משטרה, החשש המיידי שלי עלה, הנה, הם הולכים לעכב אותי. אך הם לא עשו זאת ושנינו המשכנו ללכת. הבחור אמר לי לאחר כמאתיים מטר שהסיבה היחידה שלא עצרו אותו היתה אני, בזכותי הם לא חשדו בו כעבריין, אני! הרגשתי מלוכלך ובזוי, לא אמרתי לו את זה, אך הרגשתי באותו רגע פריבילגי, הנה, דלתות מדינת ישראל פתוחות בפניי הרבה יותר מאשר בפניו, ומדוע? כי אני הפכתי ללבן, גוון העור החום שלי כבר לא מרמז על השיוך התרבותי הנחות שלי אלא הוא פשוט סקסי, ואילו הוא? הוא הרי עבריין.

אני מודע לכאב שבוקע משיח הפריביליגיות ואני זועם לא אחת כאשר אני רואה אדם פריבילגי בינוני וסביר לוקח עבודה או הזדמנות של אדם מוכשר פי עשרות מונים ממנו רק בגלל שהוא מקורב לצלחת. אני רותח כאשר אני רואה כמה הזדמנויות יש לילדים בתל אביב ובערים העשירות בישראל לעומת ילדי ערי הריכוז בדרום ובצפון. אך אני לא יכול להשתמש עוד בשיח הפריביליגיות.

חבריי הטובים ביותר הם אשכנזים, חלקם פריבילגים, חלקם פריבילגים מאוד, אך אני לא רואה כיצד הם אשמים בלידה לתוך המעמד שלהם ויתרה מזו, איני רוצה לקחת להם את ההזדמנויות שלהם, כל אשר אני רוצה הוא לאפשר לאחרים את אותן הזדמנויות. ומי אני שאומר פריבילגיות בזמן שהוריי חיו בבית שהיה של ערבים, בזמן שאנחנו התקדמנו על חשבונם ועל גבם של ערביי לוד, בזמן שאבי קבור באדמה ערבית בבית קברות שמוקם באופן ציני מחריד בלב שכונה ערבית רק כדי למנוע מהם להתפשט? מי אני שאדבר על פריבילגיות בזמן שאתיופיות או יהודיות ממדינות אסיה הסובייטיות מנקות את החרא שלי שנדבק באסלת השירותים של בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב? מי אני שאדבר על גזענות בעוד אני גדלתי בחברה מזרחית גזענית שהדירה, לרוב באלימות, כל דבר שהיה שונה ממנה?

שיח הפריביליגיות, לצערי הרב, מייצר מחנות שברוב המקרים אינם נחוצים, הוא מכונן מזרחים ואשכנזים ופעמים רבות כופה זהויות על אנשים גם אם הם לא מעוניינים בכך, הוא הופך מזרחים שמתנגדים לשיח לאשכנזים ומכונן את הרוסים, שאיני יודע היכן הם עומדים במניפת הזהויות הישראליות, לאשכנזים פריבילגים. בסופו של יום הוא מעמיק את תחושת הזרות המזרחית ומעבה את ההגמוניה האשכנזית במקום לשבור אותה. ומה עלינו לצפות משיח הפריבלגיות? האם עלינו לבקש מכל האשכנזים לוותר על המשרות שלהם ועמדות הכוח ולאייש אותם במזרחים? ומה לגבי מזרחים פריבלגים? כאלה שמחזיקים במשרות ציבוריות, בעלי מפעלים, שרים בממשלה, האם עלינו להתייחס אליהם כאל אשכנזים? ומה לגבי גבר מזרחי? האם עליו לוותר על כל הפריבליגיות שיש לו מהיותו גבר ולפנות את מקומו לאישה מזרחית שהיא בעצם צריכה לפנות את מקומה לאישה אתיופית שצריכה לפנות את מקומה לאישה ערבייה וכו’?

ומה יקרה בישראל אם כל האשכנזים כולם ייצאו לרחוב, יכו על חטא ויאמרו, אנחנו פריבילגים? האם אז ישראל תשתנה?

אך מה יקרה אם נבטל את כל עניין הזהות העדתית ונחלק את ישראל לכאלה שיש להם וכאלה שאין להם? האין זה טוב יותר ויעיל יותר לדון בזכויות חלוקה על פני זכויות הכרה שרק מובילות למבוי סתום וליצירת חברה משוסעת, מסוכסכת, שבה פרטיה רבים זה עם זה במקום להילחם במערכת הנאו ליברלית?

קודם כל ערבי

והנה חוזרת האנלוגיה לחומים של צרפת. כאשר צרפת ניצחה בגביע העולם של 1998 בהובלת זינדין זידאן האלג׳יראי, החלו להישמע קולות חדשים בשיח שאומרים שהטריקולור הצרפתי החדש אינו אדום לבן כחול אלא חום לבן ושחור. ומה הוא אותו שיח חום-צרפתי? גם החומים בצרפת מודעים היטב למערכת השמרנית הלבנה שמבטיחה את כל ההזדמנויות לבניהם ולבנותיהן ומייצרת כלכלת סעד לחומים ולשחורים, מחזיקה אותם כפועלים, שוטרים וחיילים. אך בניגוד לחומים בישראל, אין הם רוצים לייצר בהכרח תרבות חומה מזרחית אנטי צרפתית הגמונית, אלא חוזרים ואומרים שוב ושוב, שהם – החום הזה, הערביות הזו, אינה אלא צרפת. הם הצרפתים החדשים ואם הם מוסלמים אז כנראה שגם צרפת היא כזו.

השיח המזרחי החדש מתייחס לאשכנזי כאירופאי וטוען שהמזרחי הוא הלא אירופאי וככזה הוא מלח הארץ, היליד של האדמה הזו ובפועל הוא מדוכא על ידי היהודי הלבן באופן יומיומי. הרצון לכונן תרבות מזרחית חדשה הוא ברמה העקרונית דבר טוב, אך הפיכתה לתשליל האירופאיות לוקה בחסר במקרה הטוב. הקריצה המזרחית לערביות לא רק שחוטאת היסטורית לתפיסת האירופאיות של אבותינו יהודי ארצות ערב, אלא גם שוללת מהערבים, ילידי הארץ, את האפשרות שלהם להזדהות עם המערכת הפוליטית הישראלית. אבותינו יהודי ארצות ערב לא ראו את עצמם כערבים או כמחוברים לזהות הערבית של המדינות שלהם, שני פרטים יכולים לבסס את ההנחה שלי (למרות שאני מניח שרבים יתנגדו לה) : 1. אין בהיסטוריה היהודית של מדינות ערב אימוץ של שמות ערבים, מעולם לא נולד ילד יהודי בשם נידאל, או ילדה ערבייה בשם מנאר. נכון, יש שמות בעלי מקור ערבי כמו פרחה, אך אני לא מכיר שימוש מוסלמי נפוץ בשם הזה. 2. ברגע שהאירופאי הראשון דרך על מדינות ערב ולקח אותן כשלו, מייד היהודים אימצו את שפת הכובש והילכותיו, הם היגרו למדינותיו ואימצו את שמותיו, והתגאו במשרתת הערבייה שלהם. אימי נקראה קלודין ואבי נקרא ז’ק, סבתותיי היו רשל ואמה, וסביי אדוארד ולאון – הערביות מהם והלאה, אם כבר, הרבה יותר אירופה.

והנה כעת, הגל המזרחי מחפש את המזרחיות הזו ובעצם מכונן את עצמו כבן המזרח התיכון – כלומר ערבי, וכך לא רק שהוא חוטא להיסטוריית אבותיו (לא חטא גדול בסופו של דבר) אלא שהוא לוקח מערביי המרחב את הזהות שלהם. המזרחי החדש מאמץ את ה’טבעיות’ הערבית, מפנים אותה וקורא תיגר על האשכנזים שהופכים להיות גלותיים בארץ שהם הקימו לעצמם. באופן תיאורטי זו מהפכה מעניינת, אך הבעיה הגדולה היא שהגל המזרחי משאיר את הערבים שוב מחוץ למשוואה ולוקח מהם כל סיכוי להיטמע בחברה הישראלית ולהתכתב איתה ובנוסף, בכך שהוא מבקש לקחת את ההגמוניה, הוא בעצם הופך להיות אשכנזי פריבלגי בעצמו.

לצערי, עוד לא פגשתי מזרחי אחד בגל הזה שאמר או אמרה בפשטות שהם ישראלים, קודם כל ישראלים, וכל הכפיים והמופלטה הם הם הישראליות, בדיוק כפי שלהקת הנח״ל הלבנה, אריק אינשטיין וכל השאר הם גם הישראליות. ביצירת החיץ הזה בין המזרחים לאשכנזים, בקיבוע שיח הזהויות הקיצוני והמהותני באופן הוולגרי ביותר שקיים, המזרחים החדשים סוגרים כל אפשרות ליצירת זהות כוללת ישראלית, זהות שיכולה להכיל את הערבי, האתיופית, הפליט וגם את האשכנזי הלבן ביותר שאפשר למצוא. יתרה מזו, מזרחים רבים לא רואים את הדיכוי הזה, לא מקבלים אותו ולא מוכנים להפנים אותו, ומזרחים רבים מתנגדים לרטוריקה של השיח הזה, אך שתי הקבוצות הללו מושתקות. זה מהלך שלא מאפשר דמוקרטיה של וריבוי קולות, אלא מאבק בסגנון של ׳שקט, יורים׳, ונדבר אחרי המלחמה – מהלך שמוחק אפשרויות של ריבוי זהויות מזרחיות במקום אחת כללית שעמוד האש שלה הוא הדיכוי והשעבוד. ואני חייב לציין שפרקטיקות הנידוי, ההשתקה, ההתעלמות וביטול הקולות המזרחים שמסרבים לקבל את השיח חייבות לעבור בחינה מחודשת וניתוח של האלימות שמגולמת בהן.

ואולי אפשר אחרת?

קודם כל ישראלי

האם אפשר לצאת מהשבטיות הזו ולהתחיל לייצר חברה חדשה, סולידרית וצודקת? לדעתי כן. בין אינסוף הזהויות שנוצרות בחברה הישראלית, נשכחת זהות אחת בסיסית – ישראליות. ומה עם נאמר שאנחנו כולנו, גם הערבים, קודם כל ישראלים, ודין זועבי הוא כדין לפיד? אני משער שהרתיעה מהקמפייין ‘קודם כל ישראלי’ של וואלה! הייתה בגלל שבשם הלאום הזה נעשו ועדיין נעשות עוולות גדולות, אך מה אם נוכל לתקן אותו? אירופה, זו שנתפסת כמקום לידתו של מוצרט וכיבשת לבנה על ידי המזרחים החדשים, אינה כזו יותר, פריז היא העיר האפריקאית הגדולה ביותר בעולם מחוץ לאפריקה. מאלמו בשבדיה הופכת להיות עיר בעלת רוב מוסלמי, וזה עוד לפני שדיברנו על מארסיי, ברלין, אמסטרדם, בריסל ולונדון. הדיון באירופה הוא לא על יצירת מיעוט שונה מהאירופאיות אלא על שינוי המושג אירופאי – לא עוד לבן אה לה מארין לה פאן, אלא אירופאית שיכולה לעטות רעלה ואירופאי שחור. אולי כדאי לנו לאמץ את השיח הזה ובמקום לבתר את החברה הישראלית לשבטים קטנים יותר עלינו לומר שישראליות היא גם אישה עוטה רעלה וגם אריתראי ופיליפינית דוברי עברית? יש גם דרך פרקטית לעשות זאת. אין הרבה מפלגות שמאל אירופאיות בישראל, מרצ היא בין היחידות, מה אם אנחנו המזרחים/ערבים/פליטים/מהגרי עבודה נתפקד בהמונינו למרכז מרצ ונריץ מועמדים שלנו ובכך נהפוך את מרצ למפלגת השמאל הישראלית? בכך נוכל לקרב את המזרחים לשמאל ונעצור את ההצבעה המזרחית הכללית למפלגות ימין שרק פוגעות באינטרסים שלהם, וגם נעמת את האשכנזים שמגדירים את עצמם כשמאל, עם הגזענות שלהם?

אולי הגיע הזמן לייצר מפלגה שתעמיד את עקרון הצדק החברתי והחלוקתי כעקרון העליון ובאותה נשימה תכבד את כל הזכויות התרבותיות וההכרתיות של כל אזרחי ישראל תוך כדי יצירת ישראליות תוססת, שמה שמאבחן אותה הוא לא השסעים שלה אלא עקרון האזרחות ולא הלאומיות. אולי הדרך שלנו להתחיל לצא מסבך הזהויות הוא לייצר זהות כללית שאינה לאומית/דתית/אתנית אלא אזרחית? ובכך סופסוף נשים קץ לשיח הפריבליגיות המדיר והלא תורם הזה?

יותר ולא פחות

יחד עם האזרחות האמריקאית שלי קיבלתי מכתב מנשיא ארה”ב, או לפחות בחתימתו, מכתב שמברך אותי על היותי אמריקאי, המכתב הזה ממוסגר ומלווה אותי כבר עשר שנים. הנה פסקה אחת ממנו:

אמריקאים מאוחדים לאורך הדורות על ידי אידיאלים גדולים ומתמשכים. האידיאל הגדול מכולם זו ההבטחה המתפתחת באופן מתמיד שכולם שייכים, שלכולם מגיעה הזדמנות, ושמעולם לא נולד אדם חסר חשיבות. המדינה שלנו מעולם לא אוחדה על ידי דם, זכות לידה או אדמה. אנו קשורים זה לזה בעקרונות שלוקחים אותנו מעבר לרקע שלנו, שמרימים אותנו מעל האינטרסים הצרים שלנו ושמלמדים אותנו אזרחות מהי. כל אזרח חייב לקיים את העקרונות האלה. וכל אזרח, בקבלתו את העקרונות האלה, הופך את המדינה שלנו לא לפחות, אלא ליותר, אמריקאית.

הנשכיל גם אנחנו לייצר עקרונות שלא קשורים לדת, אדמה, עדה או לאום?

*

דימויים: תצלומים מתוך אוסף התצלומים הלאומי. מלמעלה למטה: זולטן קלוגר (1.11.49, עולים ממרוקו מקימים את מושב רינתיה על חורבות כפר ערבי), גיל גולדשטיין (5.4.83, אשת הנשיא אופירה נבון מתכבדת בחגיגת מימונה), גיל גולדשטיין (5.4.82, הנשיא יצחק נבון מדבר בפני 100 אלף חוגגי מימונה בפארק סאקר בירושלים), זולטן קלוגר (17.10.49, מהגרים ממרוקו מקימים גדר מאבן בכפר עין הוד), פריץ כהן (2.11.65, מהגר מרוקאי בן 105 מצביע בבחירות לכנסת השישית), משה פרידן (12.8.59, דוד בן גוריון משוחח עם מהגרת ממרוקו באשדוד-ים),

"כי לנו יש אחד את השני / אנו, המעמד הבינוני"

בזיקה להתפתחויות הפוליטיות האחרונות ולעלייתה של מפלגת הבורגנים "יש עתיד", אני מביא את המאמר "מהפכה בורגנית" שנכתב לפני כחצי שנה. ימים יגידו אם הפגנתי אופטימיות מוגזמת – כרגע נדמה שכן. אבל אפשר לקוות שההיסטוריה לא נגמרת בז'ל של יאיר לפיד; ואחרי המהפכה הבורגנית והליצן שהעלתה אכן ייווצרו "תנאי האפשרות להתקוממות פרולטרית, נגד המהפכה הבורגנית אבל גם כהמשך שלה".

המאמר נכלל בקובץ "קריאת המחאה: לקסיקון פוליטי [2011-]" שיצא בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת אריאל הנדל ואחרים. הקובץ כולל 90 מאמרים, שלהגדרת העורכים מבקשים להמשיג את המחאה החברתית של 2011, ואת השינויים שחוללה בסדרי השפה והמחשבה.

מהפכה בורגנית

מאז דעיכת הגל הראשון של המחאה החברתית בחורף 2011, הדגישו כמה מבקרים בשמאל את אופיה הבורגני ואת הפרופיל הסוציולוגי המבוסס של מנהיגיה. בין השאר טענו מבקרים אלה כי המפתח למחאה הוא "מצוקת האחוס"לים", תוך שימוש במושג שטבע הסוציולוג ברוך קימרלינג לציון האליטה הוותיקה (ראשי תיבות של "אשכנזים, חילונים, סוציאליסטים לאומיים"). עודד היילברונר תיאר את המחאה כ"קרנבל של צעירי הבורגנות". יהודה שנהב הרחיק לכת וטען כי המחאה קידמה "שיח רפובליקני ניאו-ליברלי", ומשה צוקרמן התלונן כי "במשך כל המאבק לא דיברו על קפיטליזם", מכיוון שמעמד הביניים "לא רצה לצאת כנגד השיטה שהוא אמון עליה". איריס חפץ גרסה כי מובילי המחאה לא מרדו מעולם בסדר שהנהיגו הוריהם המבוססים: "בשביל מנהיגי הקיץ האחרון, המחאה היא ממש ההפך ממהפכה: במקום למרוד בדור ההורים, לוקחים ממנו את הלפיד ורצים הלאה".

זיהוי המחאה כתנועה המייצגת את שאיפותיו של "המעמד הבינוני" החל כבר בימיה הראשונים. התקשורת הצמידה לתנועה את הכינוי "מחאת מעמד הביניים" מראשיתה, והיא הוצגה כתוצאת התהליך המתמשך של "שחיקת מעמד הביניים" שחוקרים ואנשי ציבור התריעו מפניו במשך יותר מעשר שנים. גם דובריה של המחאה עצמה תיארו אותה במקרים רבים כקריאת מצוקה של מעמד הביניים, מה שהתבטא בשלטים שהונפו בהפגנות ובמאהלים ובנאומים שנישאו בעצרות.

בד בעת, גם מתנגדי המחאה – דוברי השלטון ומבקרים בלתי תלויים – תייגו את משתתפיה בקטגוריות המזוהות עם המעמד המבוסס – כלומר כבורגנים, תל אביבים ואשכנזים. זכורות למשל הטענות ש"כולם ברוטשילד עם סושי ונרגילות", או ש"פשוט סבתא שלהם לא הורישה להם דירה ב[רחוב] בזל".

נשאלת לפיכך השאלה: אם המחאה הציגה את עצמה מלכתחילה כמחאת מעמד הביניים, מדוע זיהוי זה הוטח במשתתפיה כהאשמה מעליבה? נראה שאחת הסיבות לכך היא שבנקודה מסוימת בקיץ, כאשר ההפגנות וערי האוהלים החלו לצבור תאוצה ולאיים על הלגיטימיות של הממשלה, עברו רבים ממשתתפיה לתאר את ההתרחשות כ"מהפכה". כמה שבועות אחר כך, כאשר התקוות לשינוי משמעותי של המערכת החברתית והפוליטית התפוגגו, הופנתה האשמה בכישלון לשיוכם המעמדי של מובילי המחאה. ביטאו זאת למשל כותבי הבלוג Young Ethiopian Students, שטענו כי "תביעות המחאה ביקשו ליצור אוטופיה ללבנים, ממנה הודרו האזרחים המדוכאים באמת", וש"ילדי רוטשילד" נמנעו מלגלות סולידריות רדיקלית עם ערבים, מזרחים ואתיופים – "הקבוצות היחידות שבלי שיוסדרו תביעותיהן הטבעיות, להיות בני אדם חופשיים, לא תוכל להיקרא שום תהלוכה, המונית ככל שתהיה – מהפכה".

ניתן למצות ביקורות אלה בטענה שהמחאה החברתית ביטאה את שאיפותיה של הבורגנות הישראלית. ומכיוון שהבורגנות היא המעמד השולט במשטר קפיטליסטי, סוכני המחאה לא שאפו באמת ובתמים לערער את המשטר, אלא לכל היותר לשפר את מצבם. ואכן, יש מקום לשאול: אם המוחים שייכים למעמד בעלי הקניין, כלומר הבורגנים, מה הם בעצם רוצים? האם רצון בשינוי רדיקלי של החברה אינו שייך בהכרח למעמדות המדוכאים? או בשפה מסורתית יותר: האם הפרולטריון אינו הכוח החברתי היחיד שיכול לחולל מהפכה?

בתגובה לטענות אלה, היו שטענו כי המחאה כללה גם קבוצות רבות שאינן שייכות לאליטה האשכנזית, ואף הצמיחה מנהיגות מזרחית וערבית במאהלים בפריפריה ובשכונות. נטען גם כי הזיהוי של המחאה כבורגנית מתעלם מפערים מעמדיים גדלים והולכים בתוך הקבוצה ההגמונית-לשעבר, ומהפיכתם של רבים מבני המעמד הבינוני, בעיקר צעירים, למשוללי עתיד כלכלי.

*

מבחינה זו, הן הביקורת על המחאה והן התגובות לביקורת יוצאות מאותה נקודת הנחה, שיש קשר הכרחי בין מידת הדיכוי למידת הרדיקליות, ולפיכך הן תולות את חוסר ההצלחה של המחאה להשיג שינוי פוליטי מהותי בקרבתם המעמדית של הסוכנים לזרם המרכזי של החברה. כנגד ההנחה הזאת אפשר להעלות כמה השגות. השגה מעשית תזכיר שגם מחאות שהובלו בידי קבוצות מודרות ומדוכאות כמו ערבים ומזרחים לא נחלו הצלחה של ממש ברמת ההישגים הפוליטיים. בכל מקרה, ספק אם אפשר להקיש מהכישלון של מחאה על מידת ההצדקה שלה.

יתר על כן, ביקורת שתרה תמיד אחר קולם של "המדוכאים האמיתיים" נשענת לא פעם על שתי דעות קדומות מנוגדות: מצד אחד על מודל נאיבי ורומנטי של שינוי חברתי, ומצד שני על תפיסה מטריאליסטית נוקשה של אינטרסים. היא מתעלמת מהניגודים החדים וממגוון האינטרסים בתוך "קבוצת המדוכאים" המדומיינת, ואף מהאפשרות שהשלטון הנוכחי מייצג גם רצונות אותנטיים של חלקים מתוך הקבוצות המרוששות מבחינה כלכלית.

הדימוי של מחאת המדוכאים גם לא מתאים לניסיון ההיסטורי. מאז אמצע המאה העשרים לכל המאוחר, מעטות תנועות המחאה ההמוניות במדינות מתועשות שלא הובלו על ידי המעמד הבינוני – בפרט תנועות הסטודנטים השונות משנות השישים ואילך. סדקים נוספים בביקורת זו מתגלים כאשר בוחנים את תנועת המחאה הישראלית בהקשר שבו פרצה – כלומר תוך התייחסות לתנועות מחאה ברחבי העולם לאורך שנת 2011 ו-2012. בין אם נתייחס למחאות שהתרחשו במדינות מערביות – ספרד, ארצות הברית, צ'ילה, קנדה ואחרות – ובין אם נכלול גם את המהפכות במזרח התיכון, נראה שרוב השחקנים הפעילים במחאות אלה השתייכו למעמד הבינוני ולא למעמדות המרוששים ביותר.

בעשורים האחרונים, על רקע הגלובליזציה ועם עלייתן של תפיסות פוסט-מרקסיסטיות להמשגת שליטתה של המדינה, צומח בקבוצות שמאל בעולם מגוון רחב של מודלים מהפכניים שאינם מבוססים עוד על התקווה למהפכה שתפרוץ מהמעמדות המדוכאים.

כך למשל, מחברי המניפסט Ceci n'est pas un programme מקבוצת Tiqqun יוצאים נגד הרדוקציה הכלכלית של תפיסות מרקסיסטיות שונות. במקום מעמד העובדים הם מבקשים להציב סובייקט רחב יותר הנושא לדבריהם את הדחף המהפכני. לפי המשגתם של מחברי המניפסט, הכוחות המתקוממים בימינו אינם נאבקים עוד נגד הבורגנות אלא נגד המבנה החברתי עצמו.לטענתם, המשטרים  המכונים "סוציאליסטיים", ובראשם ברית המועצות, לא שאפו לבטל את ההון אלא רק להעביר אותו לניהולו של המעמד העובד, ובכך בעצם להטמיע כל אדם במערכת קפיטליסטית טוטאלית. במקביל לכך, פנייתם של איגודי העובדים והמפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה נגד המהפכות של שנות השישים והשבעים סימנה קרע בין הכוחות המתקוממים ובין "המסורת המהפכנית" עצמה, שהותירה אותם יתומים. כעת אין עוד זהות מהפכנית הנתונה תחת שליטתה של האימפריה; תחת זאת, המלחמה בין שליטים לנשלטים משסעת את נפשו של כל אחד מנתיניה.

אפשר להציע המשגה אחרת, המבוססת על מושג "המהפכה הבורגנית". שורשיו של מושג זה מצויים במחשבתם של כותבים ומנהיגים מתקופת המהפכה הצרפתית, ביניהם רובספייר (Robespierre) והאב סייס (Sieyès). אולם המשמעות הרווחת של המושג כיום נקבעה בעיקר על ידי מרקס, שתיאר את המהפכה הצרפתית כזו ש"ביטלה את הקניין הפיאודלי לטובת הקניין הבורגני". לפי מרקס, תמורה זו ביחסי הקניין הכינה את הקרקע למהפכה הפרולטרית העתידית, ולפיכך סכימת ההיסטוריה המרקסיסטית אינה מערערת על המשקל ועל הרדיקליות של המהפכה הבורגנית. מהפכה זו ניצבת כשלב היסטורי שכונן את יחסי הייצור הנוכחיים, כלומר את הפאזה ההיסטורית הנוכחית, אך דווקא בשל כך מטרתה של הפוליטיקה הרדיקלית היא לשנותו.

בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכבר איננו חיים בתקופתו של מרקס. לכאורה, גם המהפכה הפרולטרית-הקומוניסטית כבר קרתה. חלק גדול מן העולם כבר נשלט במשך המאה העשרים על ידי משטרים קומוניסטיים שתפסו את עצמם כתולדה של מהפכות פרולטריות. משטרים אלה קרסו ברובם עם התפרקותו של הגוש הסובייטי. אנו ניצבים לפיכך אחרי האוטופיה, ואחרי קץ ההיסטוריה. לא פלא שכלפי המפגינים שדרשו סוציאליזם וצדק חברתי הופנו לעתים תשובות בנוסח "כבר היינו שם. כבר ניסינו את זה".

בהתאם לכך, אם רוצים לשמר את הדחף הביקורתי נגד הקפיטליזם, אולי לא צריך להציב אותו בתוך תפיסה ליניארית של ההיסטוריה, אלא לתאר את התהליך המהפכני על בסיס סכימה היסטורית מחזורית, בנוסח הפילוסוף הנפוליטני ג'מבטיסטה ויקו (Vico). לפי ויקו, החברות האנושיות מתחילות את דרכן בברבריות ועוברות תהליכים מעגליים של עידון הדרגתי. לפני הגעתן לשלמות מתרחשת חזרה (ricorso) למצב פרימטיבי ראשוני, אך מצב זה הוא תמיד מעודן יותר מנקודת המוצא של המחזור הציביליזטורי הקודם. ויקו אפיין את ימי הביניים כ"ברבריות השנייה", המקבילה לברבריות הראשונה בראשית האנושות. העידן המודרני הוא לפיכך "העידן השני של האדם".

בתוך מסגרת מחשבתית זו, אפשר לפרש את גל המחאות העכשווי כתחילת סיבוב נוסף של המודרניות – מחזור מקביל למחזור שקדם לו, אך בוודאי לא זהה לו. ליקוי המאורות מ"עולם המחר" הקומוניסטי התחולל כבר לפני שלושה עשורים; אך מבחינה תודעתית, הצעירים משוללי העתיד ברחבי העולם מיואשים לראשונה גם מהקפיטליזם. הכלכלה הקפיטליסטית נסדקת, לאחר שהדבירה את כל מתנגדיה, באשמת הכשלים הפנימיים שבתוכה. אך עדיין אי אפשר לשער איזה מבנה כלכלי יחליף אותה.

הטענה שמהפכה בורגנית לא יכולה להיות רדיקלית מבוססת על הנחה מוטעית שעל פיה הקונסטלציה הנוכחית זהה לזו ששררה לפני עשרים או שלושים שנה. היא מתעלמת מההפיכה ההדרגתית של חלקים מהבורגנות למעמד מהפכני – אחד התהליכים המשמעותיים ביותר שמתרחשים במערב בתקופתנו. נכון להיום, רק הבורגנים יכולים לפרק את המשטר שלהם, בפעולה שהיא במובן מסוים טרנספורמטיבית: כשהיא תושלם, לא ברור אם הם עדיין יהיו בורגנים.

אפשר היה להיווכח בדינמיקה הזאת בפזמון ששרה קבוצת מפגינים באחת הצעדות שנערכו לאחרונה:

מי שמאמין לא מפחד

את האמונה לאבד

כי לנו יש אחד את השני

אנו, המעמד הבינוני!

המלים "ולנו יש את מלך העולם", מהלהיט המקורי של אייל גולן, הוחלפו כאן ב"לנו יש אחד את השני". המעמד הבינוני מתקומם ומתייצב ללא מורא תוך אמונה בעתיד. אך יש לשים לב שההתקוממות הזאת כרוכה בוויתור על אחד המרכיבים שהיו המזוהים ביותר עם הבורגנות: האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית של התחרות הקפיטליסטית. במקומה מופיע אידיאל חדש של סולידריות. ה"אני" הבורגני הפך ל"אנו".

במובן מסוים טמון כאן היפוך מושלם ביחס למושגים הבסיסיים ביותר שלנו על מהפכה. בזמן המהפכה הצרפתית קבע האב סייס: "מהו המעמד השלישי? הכול. מה הוא היה עד היום במערך המדיני? לא כלום. מה הוא מבקש להיות? משהו". סיסמתה של המחאה הנוכחית, לעומת זאת, יכולה להיות: "מהו המעמד הבינוני? משהו. מה הוא היה עד היום? הכול. מה הוא מבקש להיות? לא כלום". בשונה מהמעמד השלישי של תקופת המהפכה הצרפתית, המעמד הבינוני העכשווי אינו יכול עוד לחלום על הגמוניה בחברה. לא משום שהגמוניה כזאת היא בלתי אפשרית, אלא מכיוון שהאידיאולוגיה שלו היא כבר הגמונית. המעמד הבינוני הלך לאיבוד בתוך המשטר שיצר בעצמו, ונותר לו רק לשאוף לטרנספורמציה טוטאלית שתביא למערך חדש שעדיין לא ניתן לחזותו.

*

בקנה מידה גלובלי, ברור שהמחאה מבטאת את זעמו של המעמד הבינוני במדינות המפותחות כלפי בעלי ההון והאוליגרכיה הפיננסית, אך גם את חרדותיו נוכח תהליך הגלובליזציה המביא לנדידה של מקומות עבודה לסין, להודו ולכלכלות מתעוררות אחרות. סנטימנט זה מתבטא גם בגילויים מסוכנים של קסנופוביה, ולפיכך יש סכנה שמחאת המעמד הבינוני תפנה נגד הפרולטריון – הגלובלי והמקומי – המבקש להפוך בעצמו למעמד בינוני.

בהקשר הישראלי, אחת הסכנות המסתמנות בשיח המחאה בנקודת הזמן הנוכחית היא פנייה של הפעילים ממעמד הביניים נגד קבוצות מדוכאות ומרוששות יותר מהם – מזרחים, חרדים וערבים. נתניהו ואנשי האוצר אכן מלבים את העוינות כלפי הקבוצות "הבלתי יצרניות", כלומר הערבים והחרדים. השאלה שיש לשאול היא נגד מי יפנה המעמד הבינוני את חציו. האם תנועת המחאה תרחיב את מסגרתה ותאפשר לאופק המהפכני להתרחב ולהכיל קבוצות נוספות, או שתתבצר בתוך גבולותיה של הבורגנות הלבנה ותהפוך לתנועה ריאקציונרית במובהק?

עם תחילת קיץ 2012, ניכר כי שאלת המתח הבין-מעמדי בקואליציית המחאה מהקיץ הקודם מתחדדת, וכוחות פרולטריים (כגון מפלגת הפועלים דע"ם) מבקרים בחריפות את "מי שמדיר את הפועלים, ומי שמדיר את הערבים, [ו]סופו שהוא משרת את הימין". את הביקורת הזאת אפשר לקרוא בשתי צורות. באופן מסורתי, אפשר לקרוא אותה כעוד הצבעה על האופק המוגבל של מהפכה בורגנית. אבל אפשר גם למצוא בביקורת הזאת סימן לתהליך מואץ של חילופי משמרות מעמדיים שמתחולל בעקבות המחאה החברתית וכחלק ממנה. אפשר אולי לטעון כי התייצבותה של הבורגנות כסובייקט על הבמה הפוליטית היא שיוצרת עכשיו את תנאי האפשרות להתקוממות פרולטרית, נגד המהפכה הבורגנית אבל גם כהמשך שלה.

יבבה אשכנזית

“אני לא מוכן לקבל את כל היבבה המזרחית הזאת. כי מה המזרחים היו עושים אם אנחנו לא היינו כאן לקלוט אותם? מה הם היו שווים? מה היה קורה להם אם לא היינו יוצרים את הישראליות שאליה הם הצטרפו וממנה הם עשו איזו קריקטורה? אילולא אנחנו, המזרחים היו נשארים בליל של תרבויות של מהגרים. נכון, עשינו הרבה טעויות. אבל אנחנו קיבלנו החלטה הרואית לקלוט את כולם. ובגלל ההחלטה הזאת בעצם התאבדנו. התרבות העברית הישראלית שלנו התפוגגה לתוך השיטפון של העלייה. לכן מה שיש לנו עכשיו זה ממשלות של הליכוד ומה שאנחנו שומעים כל הזמן זה את היבבה של המזרחיות. אבל אני לא מקבל לא את זה ולא את זה. אני גאה בכך שאני צבר לבן. ואני לא אתן לאף אחד להוציא אותי אל מחוץ לגדר של הציונות. כי אני מהמייסדים של המקום הזה. אני מהמייפלאוור הציוני. אני לא ארשה לאף אחד להתייחס אלי כאל לא ציוני”.

(מירון בנבנישתי בראיון לארי שביט, “הארץ", 5 באוקטובר 2012)

אמנם עברו כמה חודשים אבל קוראינו (ומי לא) ודאי זוכרים את "הסקר לשבת" של אורטל בן דיין. הראיון עם מירון בנבנישתי הזכיר לי את ההכללות הגורפות — לעתים מחכימות או מצחיקות, לעתים מטופשות או מרושעות — בהן ענו אנשים על השאלה "מה אשכנזי בעיניך?”.

כך או כך, ההכללות נגד אשכנזים על קיר הפייסבוק של בן דיין היו מעשה משחרר. הן תגובה לעשורים ארוכים בהן המזרחי הוגדר והוכלל מנקודת המבט של האשכנזי – הגדרה שהיתה חלק הכרחי מסיפור האפלייה, ההדרה וההשפלה. “האשכנזי" אינו מתפקד כאן (רק) כזהות אתנית אלא כדרך לסמן את העמדה ההגמונית, זו שאוחזת בסמכות לדבר על אחרים בעוד היא עצמה נותרת שקופה ואוניברסלית. לכן אפשר להפוך לאשכנזי מבלי לעבור הליך ביולוגי או גנטי – גם אם זה פשוט יותר בשביל מי שהוא אשכנזי “מלידה”. אפשר לאמץ דרכי ביטוי מסוימות, סוציאליזציה, לבוש, להצטרף לפלמ"ח או לאקדמיה. לכן, אגב, הס"ט מירון בנבנשיתי יכול לכתוב ספר בשם "חלומו של הצבר הלבן" או לייחס עצמו ל”מייפלאואר הציוני”.

באמצעות הסקר – והפוליטיקה הקונפליקטואלית שלה בכלל – בן דיין הופכת את נקודת המבט. האשכנזים מאבדים את השקיפות שלהם כתקן האוניברסלי שלמולו כל "האחרים" מוגדרים, והופכים עוד קהילה בן קהילות בארץ הקודש. לפתע מותר לספר עליהם בדיחות, לעתים מרושעות, אפילו מותר לשנוא אותם (אותנו).

זה ודאי נשמע רע לאוזניים שמאלניות. למה להמשיך את "מעגל השינאה", למה להשיב בגזענות על גזענות? אבל כל פוליטיקה – במיוחד פוליטיקה פרוגרסיבית – חייבת להתחיל מהבנה של התנאים הממשיים בהן היא מתקיימת. אנחנו חיים בארץ שבה זהויות נוצרו באופן דיאלקטי והוגדרו על דרך השלילה. הפלסטינים הם לא-יהודים, המזרחים לא-אשכנזים וגם לא-ערבים. הזהות היחידה שמתיימרת להכחיש את השלילה שלה היא הזהות האשכנזית. בעבר היא לפחות זכרה את מקורה בשלילה האירופאית – שהרי היהודים, לבנים ככל שהיו, היו לא-אירופאים ולכן נאלצו, לפי הסיפור הידוע, לחזור לארץ אבותיהם. אבל כעת, לפחות בשמאל, גם זה נעלם והאשכנזים הם לרוב "ליברלים" – ליברלים כמו באירופה ורוצים חיים כמו באירופה, וזכויות כמו באירופה, ואי-גזענות או אי-שינאה כמו באירופה.

אבל באירופה שונאים גם שונאים, והזהות הליברלית-מודרנית מסתירה מנגנונים של אפלייה והדרה שהם חמורים יותר מההדרה שמופעלת על ידי קהילות "מסורתיות" בארץ הקודש, כמו החרדים או המוסלמים. יתרה מכך, אפילו המודעות לזה (בעיקר בשמאל) – והניסיון לצאת נגד ההגמוניה – מייצרים אותה מחדש. ביקורת עצמית מתייפייפת היא פרקטיקה לבנה שמאשררת את הלובן והנאורות של מי שלוקח בה חלק (וגם על זה בן דיין כתבה היטב). היא נותרת לחלוטין ברמת השיח ואילו ברמה המטריאלית האשכנזים שומרים על הנחלה בשרון או הדירה בתל אביב.

בעיניי הסקר "מה אשכנזי בעיניך?” היה סירוב לשחק במשחק הזה. במקום לבקש רשות כניסה לשיח הליברלי (ואשכנזי) השליט, הוא מערער אותו מן היסוד. במקום להתיימר לאוניברסליות הוא לא מפחד להיות פרטיקולרי ובזאת מציג את השיח הליברלי כפרטיקולרי גם הוא, כביטוי של עוד קהילה בין קהילות – קהילה שמה שבכל זאת מייחד אותה הוא היומרה להיות מעל מגרש המשחקים הזה. לכן הסקר מקדם פוליטיקה שוויונית, שבה ההתמודדות הפוליטית על משאבים סימבוליים וחומריים מתנהלת לראשונה בגובה העיניים. אשכנזים נאלצים לשאול עצמם, לשם שינוי, מי הם ומה הם רוצים, וכיצד הם רואים את עתידם בארץ הזו, שהיא שלהם כפי שהיא של כל הקבוצות האחרות – לא יותר אבל גם לא פחות. גם אם יש פה גזענות, זו "גזענות של שווים", לא עוד הגזענות של האדונים המתחזים ליורשי הנאורות בארץ הקודש. זו פוליטיקה שוויונית אבל גם קונפליקטואלית. זה לא יכול להיות אחרת באזור שבו הזהות של אנשים נוצרה בתוך קונפליקט ארוך שנים ונשמרת מתוך זיכרון ועיבוד של הקונפליקט הזה.

לכן אני מסכים עם בנבנישתי שהחזון הפוליטי הרלוונטי לפלסטין הוא "מסגרת משותפת שבה שני העמים ימשיכו להתקוטט זה עם זה – אבל על בסיס של שוויון". הרעיון הוא לא להכחיש את קיומן של שינאה, או אפילו אלימות, אלא לאפשר להן להתבטא בדרכים "לא אלימות" – כלומר בהפגנות, מאבקים פרלמנטריים ואפילו סטטוסים וקבוצות בפייסבוק. זה עדיף, כמובן, מהאלימות הקולוסלית המתנהלת כרגע (שאמנם יהודים-אשכנזים בקושי מרגישים, אבל פלסטינים ודאי, ובמידה פחותה גם קבוצות אחרות).

אם לחזור לציטוט שלמעלה – אני מציע לקרוא את ההתבטאות של בנבנישתי על רקע החזון הפוליטי שהוא מציע – של פוליטיקה קונפליקטואלית ושוויונית. לכן המאמר הזה הוא לא ניסיון להגן על הדברים הגזעניים שלו, אבל הוא הגנה על עצם האמירה שלהם – הוא ניסיון להצביע על אופק פוליטי-תרבותי שבו לדברים כאלה יש מקום. הוא הגנה על בנבנישתי באותה מידה שהוא הגנה על הסקר של בן דיין. כאן וכאן יש גזענות, אבל היא מה שאפשר לכנות, כאמור, “גזענות של שווים”, לא של אדונים.

על פניו ההשוואה עם בן דיין לגמרי לא במקום. בעוד בן דיין מתגזענת נגד אשכנזים מתוך ניסיון להשוות את עמדות המאבק, בנבנישתי מתגזען כאשכנזי, כבן ההגמוניה, נגד הצד החלש. על פניו אין הבדל בין מה שהוא אומר לבין הגזענות הממסדית המוכרת לעייפה.

אבל אני חושב שדווקא יש הבדל חשוב. בנבנישתי מדבר כבר מנקודת המבט של המובס. זו היבבה האשכנזית שלו. הוא לא מתיימר לדבר בשם כולם אלא בשם "הצברים הלבנים", ובשמם הוא תובע הכרה בזיכרון ובתרבות הקולקטיביים שלהם. בנבנישתי מתוחכם מספיק כדי להבין את הקונוטציות של הביטוי "הצבר הלבן" – הוא יודע שבאקלים האינטלקטואלי הנוכחי התוספת של "לבן" לא מחזקת את הטיעון אלא דווקא מחלישה אותו. ואותו הדבר לגבי הביטוי "המייפלאואר הציוני" – ציונים ליברלים לא יאהבו, כנראה, את ההשוואה לפוריטנים הקנאים שבישרו את השמדת האינדיאנים. אבל נדמה שבנבנישתי, בניגוד אליהם, מבין היטב את הפן הטראגי, האלים, של הציונות כתנועת מתיישבים קולוניאלית. במקום להכחיש הוא שם את זה על השולחן. כן, אני צבר לבן. אני אפילו לא אוהב את "היבבה המזרחית". הזהות שלי היא אמנם תוצר של אלימות וכיבוש אבל עכשיו אני מי שאני, ושייך לארץ הזו כמו כל אחד אחר – וכמו כל אחד אחר פה אני יכול להיאבק על זכויותיי ואפילו לשנוא ולהתגזען מדי פעם.

ייתכן שהגזענות של בנבנישתי, כמו החזון הדו-לאומי שהציע כבר בשנות השמונים, מקדימה את זמנה. כל עוד אשכנזים (אמיתיים או מדומיינים) כמוהו הם כל כך חזקים, הגזענות שלהם לא יכולה להיות "גזענות של החלש", לא משנה כמה הם רוצים להיות חלשים ודו-לאומיים. אבל מעבר לביקורת המתבקשת והראויה על התוכן של דבריו, אפשר לראות בהם הזמנה לחשוב על פן מרכזי בחזון הפוליטי שלו – שבו קונפליקט תרבותי מחליף את הקונפליקט האלים מאוד של העשורים האחרונים.

ברמה אישית יותר, אני מודה שכמה מהדברים האחרים שבנבנישתי אמר מרגשים אותי. גם אני חווה לפעמים מין קשר אירוטי לאדמה וזיקה למורשת הטראגית (ואכן, האלימה כל כך) של אבותיי. ההאנשה שהוא עושה לאדמת ארץ ישראל עשויה להיראות הזויה. היא ודאי מיתית. אבל האם יש לי מיתוס אחר? אני לא בטוח. חשתי ניכור כאשר רבים מחבריי בפייסבוק הוסיפו לעצמם, לאחרונה, שמות משפחה לרוב. כמו שקורה הרבה במקרים כאלה, יוזמה מזרחית הפכה תירוץ לאשכנזים להשוויץ בשמות משפחה כמו-גרמנים. במקרה המזרחי החזרה לשמות המשפחה הישנים מעניקה לסבים ולסבתות את הכבוד שהמכבש הציוני נטל מהם. במקרה האשכנזי, לעומת זאת, היא מבטלת את הבחירה שרבים מהסבים והסבתות עשו ובזה אין שום מתן כבוד. ההפך.

בניגוד למגמה הרווחת בקרב אשכנזים מהשמאל – להתנער מהמורשת הציונית האלימה ובזאת לאשרר מחדש את הלובן שלהם – בנבנישתי בוחר להיאחז במיתוס שלו, למרות הגזענות הטמונה בו, למרות הפאתטיות. אפשר (ואף מוטב) להתעצבן, מה גם שזה חלק מהפוליטיקה הקונפליקטואלית שהוא ממליץ עליה. אבל בה בעת אפשר להעריך אותו על כך שכמו במקרים רבים בעבר הוא לא פוחד להגיד דברים שנשמעים הזויים בשמיעה ראשונה.

*

דימויים: עלייה לקרקע בקיבוץ אלונים (1938, זולטאן קרוגר), קיבוץ רמת יוחנן (1936-1946, צלם לא ידוע), קבוצת חלוצים בגן שמואל (1913, צלם לא ידוע).

נתזים, הדור הבא: "החברה החופשית לא מפחדת לא ממין ולא ממוות ולא ממלחמות" *

בעוד בישראל בטוחים שהאנטי-ישראליות גואה במצרים, האינטלקטואל הפלסטינו-אמריקאי המקורי ג'וזף מסעד מציג תמונה שונה לגמרי. לטענתו, בתקופתם של סאדאת ומובראק קמה שכבה דקה אך משפיעה של עשירים חדשים שמנהלים קמפיין של שמועות והשמצות נגד הפלסטינים, תוך בניית זהות מצרית פטריוטית שזונחת את הפרויקט הפאן-ערבי. בחודשים האחרונים, אינטלקטואלים ליברלים-לכאורה הפיצו שמועות בפייסבוק שהפלסטינים רוצים להשתלט על חצי האי סיני, ושרה"מ החדש הישאם קנדיל הוא חצי פלסטיני. בעקבות ההתקפה בגבול עם ישראל הקמפיין הסאדאתיסטי החמיר עוד יותר

ופרנקלין למב מתאר ב-Counterpunch את ההתרחשויות בסיני כהצטרפות של חצי האי לאביב הערבי ולציר ההתנגדות

ממשלת המחוז הימצ'ל פראדש בצפון הודו שינתה את המדיניות ופתחה בפשיטות על מסיבות סמים בקאסול שבעמק פרווטי, תוך נטילת דגימות שתן ודם. במסיבות הידועות לשמצה משתתפים בני לאומים שונים, אך בעיקר ישראלים, הנשאבים לעמק הקסום בחיפוש אחר הג'ראס המשובח מסוג "מלאנה קרים".

מאמר נרחב ב-Journal of Palestine Studies  בנושא השפעת שינוי האקלים על העם הפלסטינים. המחברים טוענים שסכנות ההתייבשות וההתחממות כבר מספקים לגיטימציה להפיכתם של הפלסטינים משאלה פוליטית למקרה הומניטרי, תוך הנדוסם של הפלסטינים למקבצי נדבות תמדיים. זאת בשעה שפגיעותם של הפלסטינים לסכנות אקלימיות נובעת מהסגר על עזה, גזילת המים והכיבוש בכלל –

The prevailing technical-managerial framing of Palestinians’ vulnerability to climate change is largely the product of a donor agenda that fuses international concern over dangerous climate change with the “emergency imaginary”of chronic human insecurity in the oPt.

הסכנה לעליית הפאשיזם באירופה היא החמורה ביותר מאז שנות ה-30

גל חדש של זואופיליה שוטף את ארה"ב: זוג תושבי אריזונה הורשעו בקשירת קשר לביצוע מין עם כלבים, תוך שימוש באינטרנט. השניים נידונו להרחקה מחיות

הכיווץ של כלכלת העולם כאן כדי להישאר, ולכן המחאות העולמיות יתפרצו כל פעם במקום אחר, טוען הסוציולוג עמנואל וולרשטיין

הטרנד החדש במדיה חברתית: זוגות שוכרים צלם מקצועי שיצלם את רגע הלידה של התינוק

ספר חדש סוקר את תולדות משיכתה של התרבות היהודית המזרח אירופית כלפי השפה והתרבות הגרמנית

פקיסטן אובסרבר מדווח על הגדר החשמלית שבנתה הודו בסיוע ישראל בקו הפסקת האש בקשמיר; ואינטלקטואלים הודים קוראים לממשלתם להפסיק לקנות נשק מישראל ולהצטרף לציר ההתנגדות, כמו פעם

מדיניות החוץ של מיט רומני עדיין לוטה בערפל. אבל צוות היועצים שלו לענייני חוץ מורכב רובו ככולו מנאו-שמרנים אלימים, שדורשים: עוד מלחמה, דחוף!

האוננות נכנסת לתוכנית הלימודים: ספר חדש מגולל את ההיסטוריה התרבותית של האוננות וקורא לקיים שיעורי אוננות בבתי הספר; ופרופסור בקולג' West Nevada דרש מהסטודנטים לאונן בכיתה ולתאר את הפנטזיות שלהם כדרישת חובה בקורס

כולם פוחדים ממטאוריטים ופצצות אטום, אבל סופר-וולקנו'ס ענקיים מתחבאים מתחת לאדמת אירופה, ועשויים בכל רגע להרוג מיליונים ולהשכיח את השואה

עשרת הספרים הקשים ביותר לקריאה בהיסטוריה

קמפיין במפלגה הרפובליקאית: רומני צריך למנות את סו אלן יואינג לסגניתו

הנאצים ביצעו הכלאות מוזרות של חיות כדי לשחזר מינים אריים שנכחדו, ובראשם את האוורוך (Auroch) שור הבר האירופי שנכחד במאה ה-17

אלן בלום, מחבר "הידלדלותה של הרוח באמריקה", בכלל לא היה שמרן כמו שבדרך כלל מציגים אותו

במוזיאון בקסוריה שבאיטליה שורפים יצירות אמנות. מנהל המוזיאון מסביר: הממשלה מייבשת את האמנות, ולאף אחד לא איכפת, ולכן אני מקריב את היצירות שלי בתור זעקת מחאה. אמנים ברחבי אירופה מביעים סולידריות ושורפים את היצירות שלהם

אבות טריים סובלים לעתים קרובות מדיכאון אחרי לידה, אך הבעיה זוכה ליחס מזלזל, בשונה ממקבילתה הנשית

ספר חדש מבקש לשים קץ לפולמוס המתמשך על מקור האשכנזים ומסכם בסופו של דבר: כנראה שהאשכנזים הם ברובם אוקראינים (ולא כוזרים, אבל בטח אין להם קשר ליהודי אשכנז של ימי הביניים)

כיצד הפכה הציונות, פרויקט סוציאליסטי במקורו, לתנועה דתית אוונגליסטית?

נשיא הבנק הפדרלי בן ברננקי קורא ללמוד יותר פילוסופיה, כי הכלכלה עוסקת ב"איך" אבל השאלה הבסיסית היא "למה"; ובינתיים הפילוסופיה נעשית פופולרית שוב בקבוצות דיון שמשגשגות מפאבים ועד פסטיבלים

הומואים וחנונים היו פעם אוכלוסיות נפרדות, אבל בשנים האחרונות שתי התרבויות מתמזגות זו בזו יותר ויותר, מה שמתבטא למשל באינפלציה של דמויות הומואים בסדרות כמו X-Man

ז'אנר פורנוגרפי חדש פורח בארצות הים: פורנו פוסט-אפוקליפטי, שעוסק בהתנהגותם המינית של בני האדם שישרדו. ועוד סרט אפוקליפטי: The Hipster Holocaust

כתבה נרחבת בגרדיאן מציגה כיצד המשבר הכלכלי החזיר את המרקסיזם למיינסטרים. במקביל, גוברת ההסכמה שמעמד הוא שוב הקטגוריה החברתית הרלוונטית ביותר

Al Ahram Weekly, שהיה עיתון די צייתני תחת שלטון מובארק, מגלה סימנים של אופוזיציונריות בעידן מורסי. כתבה מעניינת עוסקת בהשפעתם של האחים המוסלמים על התרבות במצרים, ומזהירה מפני כיסוי פסלים ואיסור על טלנובלות ברמדאן. על כל פנים, נכון לעכשיו נראה שמורסי פשוט לא מתעניין בתרבות

בושם חדש להומואים אלימים (או שהיו רוצים להיות) נושא את השם Querelle, על שם המלח הרוצח גיבור ספרו של ז'אן ז'נה וסרטו של פאסבינדר שנעשה בעקבותיו

האם אבות האנושות היו מונוגמיים כמו שטוענים האנתרופולוגים באופן מסורתי, או שברירת המחדל היתה אורגיות וגידול ילדים משותף? כך טוען ספר חדש

נשים מגלות עוינות כלפי מין אנאלי כיוון שהגבר הנחדר גוזל מהן את התפקיד הפאסיבי. כך טוען מרטין ובר, מחבר הספר "הייתי אחיו ההומו של קזנובה", במאמרו "הפילוסופיה של המין האנאלי"

המשטרה וכוחות הביטחון בשוודיה מחפשים קשיש שאנס מאות כבשים

האם ארה"ב מחכה שמשטר אסד יפול כדי לתקוף באיראן?

האם מנהיג איראן חמינאי הוא היפסטר?

חזית הריאקציה

עצומה לביטול מדינת ישראל ולאוטונומיה יהודית בארץ ישראל באתר צופר ניוז

בעוד המרכז הרדיקלי קורא לגייס חרדים וערבים לשירות לאומי, הימין הקיצוני פותח בקמפיין נגד: אתר "הקול היהודי" מתריע מפני ההתבוללות המתרחשת בבתי חולים שבהן משרתות בנות שירות לאומי יחד עם ערבים. כולל סיפורי מקרה

מאמר מעניין ב-Press-TV האיראני המזהיר מפני מזימה משותפת של וואהביסטים מסעודיה, ציונים וגרוזינים, המתכננים לפורר את דרום רוסיה. לטענת העיתון, המזימה מיועדת לייסד שם רפובליקות סוניות פונדמנטליסטית שיהיו כפופות לקטאר, ותגשים למעשה את חזונם של הנאצים להקמת Reichskommissariat Kaukasus

מיגל אשפינוזה, אוונגליסט לשעבר, טוען: למרות ההבטחה לאברהם, הנוצרים חובבי ישראל צריכים להתחיל לתמוך בשתי המדינות, אחרת יהיה רע

ב-CUNY בניו יורק ייערך באפריל כנס מקיף בנושא “Homonationalism and Pinkwashing", בהנהגת ג'ודית באטלר, ג'סביר פואר וחנין מעיכי (אל-קאוס). ב"דיילי ביסט" מזדעקים

 * הציטוט: שמואל מור, מתוך "שיסריח אבל טוב" (ריאיון עם יותם פלדמן)

המבחן המוסרי האמיתי

אורטל בן דיין

לפני כמה חודשים פרסמתי סטטוס בפייסבוק ששאל "מה אשכנזי בעיניך?" הסטטוס קיבל למעלה מ-17,000 תגובות. אחד המאפיינים הבולטים בתגובות היה האופי הסאטירי שלהן. זה שרשור שמתבונן בחזק וההגמוני ומגחיך את פרקטיקות ההתבדלות שלו. אחת התגובות לססטוס היתה "אשכנזי זה זה שאין לו עדה".

אשכנזיות – בדיוק כמו מזרחיות – הן קטגוריות ישראליות וסוציולוגיות שיש להן הלימה עם מעמד ועם הון תרבותי, כשההון התרבותי "הנכון" תמיד נקבע על יד בעלי הכוח ומשמש ככלי לסימון ושכפול אתנו-מעמדי.  מזרחיות בישראל מתווכת דרך מערכות חברתיות ותרבותיות שנשלטות על ידי הגמוניה אשכנזית. המזרחי תמיד מוגדר דרך עיניים אשכנזיות בעוד הקטגוריה של אשכנזיות נשארת שקופה ולא מיוחסת לה "עדתיות". השרשור "מה אשכנזי בעיניך?" הוא מעין טקס היפוך מבט שמאפשר לכל אחד להצביע על יחסי הכוח באמצעות ניכוס המבט (בעיניך), ובאופן אירוני וקומי  להפוך את הקטגוריה "אשכנזיות" לפחות שקופה.
מאחר והיפוך כזה הנכיח את יחסי הכוח הבלתי שוויונים בין אשכנזים למזרחים, הוא הצליח להכעיס אנשים שמאל רבים. אשכנזים לא אוהבים שמייחסים להם אתניות ומוצא. זו פריוולגיה שהם שומרים לעצמם. כולם עדות, והם סובייקטים קאנטיאנים.

בעקבות ביקורת שכתבתי על כתיבתו של הבלוגר יוסי גורביץ ועסקה בעיקר בהתייחסותו הגזענית נגד שכונות הדרום, הגיב גורביץ בפוסט משתלח וכתב כך:

"לא יודע איך להגיד את זה לבן דיין, אבל אני רק בן 42"

גורביץ השתומם מדוע אני מכנה אותו אשכנזי ומפנה כלפיו טענות קולקטיביות כשהוא רק בן 42, זאת בזמן שהוא מפזר מידי יום האשמות קולקטיביות כלפי תושבי שכונות דרום תל אביב. כך הוא כתב בפוסט הבא שלו "והתולעים צועדות":

"נוהגים להציג בתקשורת את תושבי דרום תל אביב כקורבנות. הקורבנות האמיתיים, כפי שהראו הימים האחרונים, הם הפליטים. תושבי דרום תל אביב הם בעיקר הקורבנות של הבחירות המטומטמות שהם עושים כבר יותר משלושים שנה: בוחרים בעקביות ממשלות שמחסלות את רשת הבטחון החברתית תוך שהן מנפנפות בסדין האדום של זכויות העם הנבחר כדי להסיט את תשומת לבן מהמדיניות הכלכלית שלהן, ואחר כך מתלוננים שמישהו אחר – תמיד מישהו אחר – דפק אותם. הדמון הקבוע הוא השמאל, גם השמאל הכלכלי: העובדה שדמות חלבית כל כך כמו דפני ליף יכולה להפוך בשניה לאויב האספסוף מעידה עד כמה המיתוסים הפוליטיים הימניים חזקים בקרב תושבי השכונות. מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה. לא ברור איך אפשר להתיר את הקשר הנצחי הזה, של התקרבנות שמסייעת להמשך מצב הקורבנות, אבל ברור שהגיע הזמן להפסיק את הסלחנות כלפי הגזענות שלהם. היא לא ראויה להבנה, והבנה כלפיה היא בעצמה סוג של גזענות." (ההדגשות שלי)

כשגורביץ מפזר האשמות קולקטיביות גזעניות כלפי תושבי שכונות הדרום זה לגיטימי, אבל כשזה נוגע לתדמית הנאורה שהוא משתדל לתחזק הוא פתאום שולף את הז'רגון הניאו ליברלי תוך שהוא מדבר על עצמו כאינדיבידואל בלי הקשר היסטורי ובלי מוצא, דף חלק. זאת בניגוד לתושבי השכונות אותם הוא מכנה תולעים, המון או  אספסוף. אבל הוא? שמר גורביץ ישתייך לאיזה שהיא קטגוריה ישראלית? מה פתאום. הוא אשכנזי. אין לו עדה.

ב-2/5/2008 פרסמה פניה עוז-זלצברגר מאמר דעה * בהארץ וכתבה כך:

"אבל אולי כל זה בטל בשישים לנוכח חבורת מג"בניקים גסה ועילגת אחת המתעללת בצעירים פלשתינאים בתוך ג'יפ דוהר ברחובות חברון. כאן האסון הישראלי בן זמננו, האנושי וגם הספרותי: שום ס' יזהר, ושום גיבור יזהרי, לא יושב בג'יפ ההוא בלב נחמץ ורושם במוחו פסקאות קשות בעברית עילאית"

בפסקה הקצרה מתומצתת תפישתו העצמית של השמאל האשכנזי. עוז זלצברגר מודאגת מהתדרדרותה של החברה הישראלית, זו שמבצעת כיבוש בעברית עילגת ולא ייצוגית.  אסון אנושי(!) היא קובעת, עד שנדמה כי מבחינתה של עוז כל עוד מתעללים בפלסטינים בעברית עילאית ובלב נחמץ (יורים ובוכים) נמנע אסון אנושי. בשפתם העילגת מחריבים המג"בניקים את הכיבוש הפיוטי והלירי ששקדו עליו בני דורה.

קזימיר מלביץ, קומפוזיציה סופרמטיסטית, לבן על לבן

 
"אז ככה נראה אספסוף יהודי גאה ועילג" (י. גורביץ)

כמו עוז-זלצברגר גם  גורביץ מודאג מהדרך העילגת בה נעשים פשעים. לאחר הפגנה נגד הפליטים שנערכה בשכונת התקוה במסגרת מסע הסתה מאורגן על ידי הממשלה וח"כ מיכאל בן ארי, פרסם גורביץ פוסט בשם "זעם עיוור"

לאחר קריאת הפוסט נותרת אצל הקורא  תחושה כי  אלפי תושבי שכונת התקוה – "האספסוף העילג" כפי שמכנים אותם עוז-זלצברגר וגורביץ – הריעו לבן ארי כשהם זועמים מכים, מקללים, משולהבים ומולכים כמו עכברים מהופנטים אחר בן ארי.

ואז מגיעות התגובות:
המגיב הראשון שואל:
כמה אנשים היו בהפגנה של בן ארי?
גורביץ עונה:
"הוא הביא איזה 10-20, הגיעו עוד משהו כמו חמישים, להערכתי. אבל הם יצאו בתהלוכה כשאנחנו עוד נתקענו שם, אז אני לא יודע כמה הם היו בסוף הדרך". (ההדגשות שלי)

70 איש שצועקים באלימות אמירות גזעניות וסקסיסטיות מהזן הקשה ביותר זה דבר מזעזע וחשוב שנמשיך להזדעזע ממנו. גם אדם אחד שעושה זאת צריך לזעזע אותנו, זה ברור. אולם 70 אנשים ש-20 מהם הגיעו ממקום אחר אינם "תושבי הדרום". העובדות המספריות – כפי שגורביץ עצמו מודה בהן – לא מפריעות לו  להכליל את מסקנותיו על כל תושבי שכונות הדרום. הוא עושה זאת תוך שימוש במילים שמכוונות לבטן הרכה הלאומית ומתלבט בפני הקורא האם הרטוריקה היתה היטלראית או שטרייכרית. המילים שיוצרות ההתייחסויות לשואה פונות למאגר האסוציאטיבי הלאומי, כשמיד מצטיירות בדמיוננו תמונותיו של היטלר נואם מעל בימת הרייכסטאג מול מאות אלפי אנשים שמצביעים במועל יד.

מערכות שיח דיפרנציאליות

השמאל האשכנזי מחזיק בשתי מערכות שיח דיפרנציאליות כשהוא בא לדון בשאלות של זכויות אדם, גזענות מוסר וצדק. באחת הוא משתמש כשהוא בא לדון בכיבוש, במהגרים ובאחרים הלא יהודיים של החברה הישראלית, ובשניה כשהוא בא לדון בהיררכיות וגזענות בתוך החברה היהודית. כך זה בסדר להיות גזען נגד מזרחים וזה נורא ואיום להיות גזען נגד ערבים ופליטים.

גורביץ הוא רק דוגמא קטנה לתופעה ותיקה ומוכרת שלשמחתי בשנים האחרונות השמאל הרדיקלי החל להתבונן בה ואף לעשות צעדים אמיצים כדי להתמודד איתה. גורביץ עוד לא שם. בפוסטים שלו שנוגעים לבעית הפליטים הוא מפיץ האשמות קולקטיביות חסרות בסיס, האשמות שכאשר הן מופנות כלפיו, מוציאות אותו מהכלים. ואפרורו רטוריקה היטלראית ושטרייכרית שגורביץ מזכיר, כדאי לשים לב לשימוש הנרחב שעושה גורביץ עצמו בדימויים מעולם החי כדי לתאר קבוצות ואנשים שלא באים לו בטוב. ניתן למצוא ברפרטואר יתושים, עכברים ועכשיו נוספו להם תולעים. הוא עושה  דה-הומניזציה, אותו מהלך שהוא מייחס לרגב, בן ארי ושאר פשיסטים.

בפסקה המצוטטת לעיל מאשים גורביץ את תושבי השכונות בהתקרבנות. הוא חוזר על המילה חמש פעמים, כאילו אם יחזור עליה כל כך הרבה פעמים נשכח שיש בתמונה גם מקרבן, אין מבנים חברתיים, ופתאום גם אין קבוצות אלא רק  אוסף של מקרים אינדיבידואלים שמכוננים את חייהם בעצמם והם האחראים היחידים למצבם. דרך הפרקטיקה הזו מנסה גורביץ להתנער מהקיום שלו כגבר לבן אשכנזי שתושבי השכונות מזהים אותו כמקרבן והמדכא שלהם. בכל פעם שהוא אומר התקרבנות הוא למעשה רוצה לומר "אני לא המקרבן". מבחינה זו הוא מייצג את הפחד של השמאל מעימות עם חלקו בדיכוי שיטתי של מזרחים ובנייתה ותחזוקתה של חברה אתנו-מעמדית בישראל. יתרה מכך, כאחד שכותב נגד הימין והכלכלה הניאו ליברלית, מפתיע באיזו קלות מאמץ גורביץ את הטענות שהוא נוהג לצאת נגדן. כמעט שניתן לשמוע את קולו של ביבי בוקע מגרונו כשהוא מכריז שכל אחד אחראי לגורלו, שיש בחירה חופשית ובכלל, צאו לעבוד!

קזימיר מלביץ', לבן על לבן

בעקבות הביקורת שהושמעה כלפיו על האשמתו הקולקטיבית את המזרחים בגזענות, טען גורביץ במין היתממות מגוחכת שלא הזכיר את המילה מזרחים אפילו פעם אחת. עוד טען שהעובדה שהעלנו את הנושא (כלומר העזנו להגיד שהוא אשכנזי), עושה אותנו לגזענים. אלו טענות תמוהות במיוחד כשהן נטענות על ידי כותב מנוסה ומיומן, ובמיוחד לאור העובדה שמי שהכניס ראשון את ה"שד העדתי" לדיון היה גורביץ עצמו כשכתב כי "מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה". למעשה, הוא הראשון בדיון שמייצר את ההבחנה בין המפגינים, אנשי השמאל ופעילי זכויות האדם אותם הוא מזהה אפריורית כיוצאי אירופה לבין תושבי השכונות אותם הוא מזהה כיוצאי ארצות ערב והאסלאם. כדי לא לומר אשכנזים/מזרחים הוא משתמש במכבסת מילים וכותב "יוצאי אירופה". כלומר, בכך הוא אומר, לגמרי בעצמו, כי תושבי השכונה הם מזרחים. כולנו יודעים, בוודאי גם גורביץ, כי בשכונת התקווה לא חיים יקים וגליציאנים.

שהוא מדבר על גזענות הוא שם את "יוצאי יהדות אירופה" באותה קטגוריה עם פלסטינים ופליטים. מבליע סימטריה בין הסבל של הפליטים והפלסטינים לסבל של הקבוצה ההגמונית. אשכנזים, פלסטינים ופליטים – כולם מדוכאים על ידי המזרחים. אם זו לא בורות, ואם זו לא היתממות, ואם זו לא הסתה, נשארה לנו רק  אופציה אחת – התקרבנות ותסביך השואה.

ג'אמל זחאלקה היטיב לתאר את סינדרום מערכות השיח הדיפרנציאלי של השמאל בסרטה המופלא של רחל לאה ג'ונס "אשכנז"

זחאלקה מסכם עבורנו את כל התורה במשפט אחד: "האשכנזים גנבו לנו אל פלסטין. לא המזרחים. האשכנזים שבאו ושרו לנו הבאנו שלום עליכם, לא המזרחים שצועקים מוות לערבים"

למעשה, זחאלקה אומר שהאשכנזים הביאו לפלסטינים כיבוש עטוף במילים יפות או במילותיה של עוז זלצברגר "בעברית עילאית"  וזאת, כמובן, בשונה מהכיבוש והגזענות של   "האספסוף העילג"  כפי שמכנה אותו גרוביץ.

זחאלקה יודע שלכיבוש יש אדריכלים ופועלים. המזרחים יודעים את זה. למעשה כולם יודעים את זה. במיוחד השמאל נוסח גורביץ שנכנס להתקפי פאניקה גרפומנית בכל פעם שמושמעת ביקורת שמאיימת לפוצץ את בלון השקרים שלו.

בשל הסתירה המובנית הזאת השמאל, מלבד פעילות פוליטית, עסוק במלאכתה המורכבת של ההסתרה וההכחשה. ההכחשה שמאפשרת לו השתמטות מאחריות ונועדה לטשטש את הרווח שהוא עשה מהכיבוש והדיכוי של פלסטינים ומזרחים, רווח שהוא ונציגיו עדיין ממשיכים ליהנות ממנו בזמן שהם מדקלמים בעברית "עילאית" פוסטים על בני השכונות הגזענים. את האצבע המאשימה הם תמיד מפנים למצביעי הליכוד. תוהים במין יוהרה מעושה איך השכבות שנדפקות מהימין ממשיכות להצביע לו ושוכחים שעד 77 השמאל הסוציאליסטי יעני של מעמד הפועלים, הוא זה שדפק להם את החיים בכל תחום, מחינוך, דיור, תשתיות תרבות ועוד. הם שוכחים שרובן המוחלט של עיירות הפיתוח והשכונות המאוכלסות ב"אספסוף" לא יושבות על אדמתם של כפרים פלסטינים. עוד לא הכרתי מג"בניק שגר בבית אותנטי ערבי ביפו.

קזימיר מלביץ', לבן על לבן

 

הגזענות של האינטליגנציה

"ושאף אחד לא יספר לי כאילו התקווה היתה גן עדן של עניים צנועים ושמחים בחלקם לפני שהפליטים הגיעו לשם: חייתי שם שנתיים, ב-2005-2007. ראיתי את האנשים, את המצוקה, את הפחד בלילה, את היעדר התשתיות, את השטפונות עם כל חורף." (י.גורביץ)

ניכר כי גורביץ כמו אשכנזים תל אביביים רבים אחרים עשה תיירות עוני שנתיים בשכונת התקווה, ראה את המצוקה ונס על חייו חזרה למרכז תל אביב.  גורביץ בעצמו מעיד על מצב קשה של מצוקה, אך בעוד כל בר דעת יסיק מכך את המסקנה המתבקשת: שהמקום המוחלש ביותר בתל אביב לא מסוגל לקלוט עשרות אלפי זרים ודרישה כזו משכונות הדרום היא בבחינת הוספת חטא על פשע, הוא קורא לתושבים לא להתלונן כי ממילא מצבם כבר היה גרוע. אז לא נורא, כבר היה  להם חרא אז מה זה משנה אם יהיה להם יותר חרא?

עוד מוסיף גורביץ:

"גזענות, במיוחד גזענות פעילה, רווחת בקרב אנשים שהחיים דפקו אותם."

בדומה לטענתו של זאחלקה, בורדייה מבחין בין הגזענות של האינטליגנציה, זו שיש לה את המשאבים לתרגם גזענות למדיניות, כלומר הגזענות הפעילה האמיתית שממנה נשקפת סכנה של ממש, לבין הגזענות של שכבות מעמד הפועלים, השכבות המוחלשות, שהיא בעיקר גזענות רטורית שלא מצוידת בשפה ה"נכונה" ובוודאי לא מצוידת בכלים להפוך את הגזענות למדיניות.

סכסוכים בין מהגרים לאזרחים ותיקים אינם ייחודיים לישראל, כפי שכתב גל כץ, והרי ניתוח די פשוט של מבנה מעמדי כמו שמלמדת אותנו ההיסטוריה היא שמהגרים מהווים תחרות ישרה לבני המעמדות הנמוכים בשוק העבודה,  את המהגרים ניתן לנצל בקלות, לשלם להם שכר זעום, לנשל אותם  מזכויותיהם או לא לשלם להם בכלל. שמאל נוסח גורביץ  מאשים את תושבי השכונות וכותב פוסטים גזעניים וחוצבי להבות כשמעמדו הכלכלי  כלל לא מאוים מאחר והמהגרים לא מהווים תחרות ישירה מולו בשוק העבודה ולא חולקים איתו את הדשא בשכונה. המבחן המוסרי האמיתי הוא להילחם למען זכויות אדם כשהן מאיימות באופן ישיר על הפריבילגיות ההגמוניות שלך, ולא כשהמהגרים סועדים את הורייך, מנקים את הבתים שלך, ושאתה הנהנה בפועל מכוח העבודה הזול שלהם.

*תודה לאפרת אבן צור על ההפניה למאמר.

פוסט אשכנזיות: נגד הפוליטיקה של הזהות

יותם פלדמן

בתגובה לגל כץ.

באמצע השנות האלפיים ניעור בי עניין רגעי בשורשיי האשכנזים. הדבר היה קשור בסקרנות, בנסיבות משפחתיות ובאווירה מסוימת ששררה אז בתל אביב. בית לייויק, המרכז לתרבות היידיש, החל להתעורר והיה אבן שואבת לטיפוסים שכיום אפשר לכנות אותם היפסטרים. למדתי יידיש משך כמה חודשים, שמעתי כמה הרצאות ואפילו השתתפתי לפחות בישיבה אחת – משונה למדי – בלשכת הפוליטביורו של הבונד, מפלגת הפועלים של יהודי מזרח אירופה.

כמה מבאי בית לייויק באו בעקבות עניין אותנטי בפולקלור האשכנזי, אולם אחרים חשבו ש"אשכנזי" תשמש אותם כאבן יהלום פוליטית משוכללת, שתחרוץ ותסדוק את קליפת ההווה הפוליטי. החזרה לאשכנז היתה קשורה במבוכה אליה הוטלו ישראלים "לבנים" רבים, כתוצאה מהתארגנויות פוליטיות חדשות של זהות מזרחית והטקסטים שכוננו אותן. הפנייה אל היידיש ואל אשכנז לא רק בידלה את האשכנזים מישראל ומהציונות, אלא אף שייכה אותם אל שורת נפגעיה וקורבנותיה. אשמה לבנה הומרה בהתקוממות על שפה שהומתה ותרבות שהוחרבה.

מבחינה זו התחולל בבית לייויק מעשה של אלכימיה. אשכנזים הצליחו לשכנע, לפחות (וכנראה רק) את עצמם, כי הם קורבנות לא פחות מאחרים. הם האמינו שמחיקת תרבותם בידי עצמם או בידי אשכנזים אוחרים עומדת בשורה אחת עם עוולות שנעשו לקבוצות אחרות במרחב זה בעשורים האחרונים. ייתכן מאוד שיש בכך מידה של צדק – היידיש אכן נמחקה באופן אלים ותרבות מזרח אירופה הוגחכה ונדחקה אל קרן זווית. ואולם, כתיאוריה פוליטית נדמה שאופקיה של האשכנזיות החדשה הם למצער מוגבלים ומצומצמים. אפשר שגם אהוד ברק וגליה מאור הם קורבנות של מדינת ישראל – ובהחלט ייתכן שהם חשים כך. אך במקרה זה, ממי הם יתבעו את שיחרורם, וכיצד הוא יתגלם לאחר מכן.

ואולם, הפרדוקסים והמלאכותיות של האשכנזית החדשה הם רק פניו המוארים של פרויקט זה. נדמה לי שחלק ניכר מהפולקלוריזם של אשכנז כיסה על צורה של אליטיזם אשכנזי או פשוט שנאת מזרחים. ייתכן, כפי שנטען פה, שגזענות היא לא דבר כל כך גרוע אולם בטוח שהיא גם לא דבר כל כך מיוחד. בשביל לשנוא מזרחים לא צריך להגיע לשיעורי יידיש, אפשר לצפות בחדשות ערוץ שתיים.

האשכנזיות המתעוררת היתה רק מפרצון בארכיפלג של זהויות שהתכוננו באותן השנים, בעקבות נסיונות לייבא את רעיון המהותנות האסטרטגית מהקמפוסים האמריקאיים לישראל, וכלל קבוצות זיקה רבות ושונות. אין ספק שהפעולה במסגרת קבוצות אלה היתה משחררת ומחזקת בעבור רבים. לא פחות חשוב, הדיון במיקומם החברתי של דוברים שונים סייע לחשוף צורות שונות של צביעות. סוציאליסטים בעלי תועפות של נדל"ן מניב או תומכים נלהבים בפינוי התנחלויות שמעולם לא פגשו אדם שמתגורר מעבר לקו הירוק.

אך השתת כל אפשרות של פעולה פוליטית על הביוגרפיה והזיקה החברתית משרטטת מרחב פוליטי דל ובעיקר משעמם. כמה מהפעולות הפוליטיות החשובות והמעניינות ביותר לא נשענות על קבוצתיות ועל זיקה אלא על פרטיקולריות ועל בגידה, על חציית קווים והפניית עורף לזהות. כנראה שאפילו לך עצמך. מקרים שבהם יחיד מצליח להיחלץ מזהותו ולגלם תפקיד שחורג מהתסריט שנכתב בעבורו.

איש לא שאל את אנטוניו נגרי על שורשיו הבורגניים ועל אשתו האריסטוקרטית. לא כשהצטרף לפועלים שחיבלו בבתי החרושת שלהם, ובודאי לא כשנשלח לעונש מאסר על  חטיפת ראש הממשלה האיטלקי אלדו מורו; שורשיהם האירופיים של צרפתים שחצו את הקווים והצטרפו לאלג'יראים במאבק האנטי-קולוניאלי, לא שיחק תפקיד אם הם שילמו את אותו המחיר כמו שותפיהם על מאבק זה; כך אולי גם לגבי אנשי הבונד, אלה שאירחו אותי בלשכת הפוליטביורו – יהודים יוצאי מזרח אירופה שבסוף שנות השלושים זנחו את המאבק במרד הערבי והצטרפו לבריגדות הבינלאומיות במלחמה נגד גייסותיו של פרנקו.

הפוליטי של בוגדים הוא גם האישי ביותר. אך זה לא אישי של פסקאות ביוגרפיות או זיקות שרירותיות – בנוסח "קווירים נגד החומה" או "אשכנזים למען צדק חברתי" – אלא אישי שמורכב מרצונות, תשוקות, חרדות, ומחשבות אקזיסטנציליסטיות שהן חלק בלתי נפרד מהמעשה הפוליטי. אישי שדוחף לפעולה שהיא חזקה יותר מהשיוך החברתי ואולי אף חזק ממך באותו רגע. זה לא אגו שייחודי ליחידי סגולה או לגיבורים. הוא שייך לכל מי שמשתתף בפעולה פוליטית. אף שהתמונה שנרשמת ברשתית העין היא של קבוצת מפגינים, כל אחד מהם פועל מתוך מניע אישי שאינו נכנע לכללי הזהות והסוציולוגיה.

ביחס לאישי זה הופכת הזהות לכלא שכובל ומעקר את הפעולה הפוליטית. היא תובעת שיתוף שאינו מתבסס על אחדות רצונות או צרכים אלא על אחווה מדומיינת בין החברים, והסכמה כפויה על כלליה של קבוצת פעולה.

כמובן שאפשרות פעולה נוספת נתונה בידי הלבנים. הם יכולים פשוט לשתוק, לפנות את הבמה לאחרים ולנסות שלא להפריע להם לשחרר את עצמם. בסרט ימי הרדיו מתלוננת אחת מבנות משפחתו של וודי אלן על העוזרת שגונבת כסף מהבית. "זכותה לגנוב מאיתנו, היא שחורה"ֿ, עונה האמא, יהודייה ליברלית מברוקלין. עמדה זו מפתה בעיקר בגלל הנוחות שהיא מציעה. היא נוחה כשם שהיא עצלה, שכן היא פותרת את האשכנזי ממחשבה, מדיבור ומפעולה. כל מעייניו נתונים לציווי שלא להפריע לקורבנות לשחרר את עצמם.

בה בעת, אין עמדה בטוחה מזו. אין בה שמץ של איום על נכסיו בעולם. מפעם לפעם אפשר לפנות את הבמה למזרחי בכנס אקדמי או באנתולגיה ביקורתית, אך אף אשכנזי עוד לא נדרש לוותר על ביתו, על המשרה שלו, על קרן הפנסיה. ביום שבו יגיעו הדברים לידי כך, מי שפינה את הבמה יידאג לחזור אל מרכזה ולהיאבק על שלו. לכל דבר יש גבול.

*

דימויים: זויה צ'רקסקי.

מדרש גזען

“הוא לא גזען. אני עוקב אחריו וקורא אותו"

גזענות היא עוד מילה. אפשר לעשות איתה כל מיני דברים. הכל תלוי בהגדרה. אבל האמת שאני מתקשה לראות איך אפשר שלא להיות גזענים במקום שבו אנחנו חיים. זה מזכיר לי שפעם שאלו את פרופ' חנן חבר (אני מקווה, לא הייתי שם, זה מפי השמועה): חנן, אתה ציוני? בתגובה הוא אמר שהוא ציוני כפי שהוא קפיטליסט, והוא ודאי קפיטליסט, כי קולה הוא קונה ושותה לפעמים, ועוד המון דברים אחרים.

אנחנו חיים במערך גזעני שעיצב ומעצב את הזהות, התרבות והפוליטיקה שלנו. המוזיקה שאנחנו אוהבים, המיתוסים, דימוי העבר וכיצד אנחנו מדמיינים את העתיד – הכול הן (גם) דרכים לסמן אותנו כטובים יותר או פחות מאחרים, כזכאים ליותר או פחות (או כמעט לכלום), כרשאים לעבור (או לא), לעבוד (או לא), להצביע (או לא), לכתוב שירה כזו או אחרת.

כשגדלתי בפתח תקוה, היו לנו שכנים שהיו ממש כמונו. האמא, כמו אמא שלי, עבדה במשרד הפנים, האבא עבד ב"דן" (אבא שלי ב"אגד”), לשתי המשפחות היו שלושה ילדים ואותה כמות (קטנה אך מספקת) של רכוש. ובכל זאת, אני והאחים שלי "התקדמנו", הפכנו לחלק מהמעמד הבינוני הגבוה, בפועל או בפוטנציאל. הם, לעומת זאת, נאבקים בקצה התחתון של המעמד הבינוני, אם לא הנמוך, דור המשך ב"דן", שהיא עכשיו כבר לא קואופרטיב אלא חברה מופרטת ונצלנית.

לעתים אני שואל את עצמי: מה קרה? התשובה שלי די פשוטה: הם היו עיראקים. כשאחי הגדול שמע פינק פלויד, הם שמעו מוזיקה מזרחית (גם שלמה ארצי, אגב), כשאחותי הסתובבה עם מגניבים מכפר גנים (הכי קרוב לצפונים שיש בפתח תקוה), הם נאלצו להישאר בשכונה. אני הרגשתי שהכל פתוח בפניי, דיברתי נכון, היו לי עיניים כחולות, ידעתי שסבא וסבתא שלי היו חלוצים וצודקים ויפים, והחל מגיל מסוים אנשים הניחו שההורים שלי הם אינטלקטואלים מרחובות. הייתי אחד מתוך 90% אשכנזים שחבשו את ספסל הקורס היוקרתי של אמ"ן, ואז אחד מהרבה מאוד אשכנזים שהתאספו בקפיטריה בגילמן. הייתי ציוני כשצריך, ושמאלני כשצריך. גזען הייתי תמיד.

אנחנו תמיד גזענים. אי אפשר לצאת מזה. לא רק אשכנזים, אגב, גם מזרחים, וגם כל מי שבאמצע, ומי שאפילו לא במשחק (ערבים או מהגרים, שעליהם רק מדברים. לרוב הם לא ממש נוכחים).

אפשר כמובן לנסות להתמודד עם זה באופן קונסטרוקטיבי – אבל עדיף להימנע מהאשליה שאפשר להתכוון לא להיות גזענים. גזענות היא לא עניין אישי אלא בראש ובראשונה חברתי ותרבותי. כבר כתבתי בעבר שכוונות הן פריבילגיה. אנחנו עוסקים בעולם הפנימי של חלקים מאוד ספציפיים באוכלוסייה, בארץ או בעולם, של מי שמורשים לדבר על העולם הפנימי שלהם, ויש להם את המלים לגעת בעולם הפנימי של אנשים אחרים מסוגם. לכן העובדה שמישהו לא מתכוון להיות גזעני, שאני מכיר אותו וברור לי שהוא לא גזעני – זה לא ממש רלוונטי. מה שמשנה זה המבנים החברתיים והתרבותיים שבהם אנחנו פועלים. אם כבר, פרקטיקות של ביקורתיות עצמית הן היום אסטרטגיה מובהקת של לובן, של אשרור ההבדלה התרבותית בין יפי נפש שמאלנים, תמיד לבנים, וכל השאר.

מנגד, אפשר לשבש את המערך מבפנים. להפתיע את הכוח בחיבורים בלתי צפויים. שמאלנים, יהודים, מוסלמים, מהגרים, הומואים, בי-לאומיים, בי-סקסואלים, אפילו מתנחלים. אבל בשביל זה צריך להפסיק לשנוא את כל מי שאינו מגלם איזה אידיאל ליברלי עבש בסגנון עדות ג'ורג' אורוול (כתבתי על זה כאן). וכן, גם להפסיק להתעסק בעד כמה אנחנו לא גזענים, ועד כמה אנחנו נגד אלימות (תמיד של אחרים, שהרי אנחנו לא אלימים בכלל).

מה שמוביל אותי להיגד הבא.

 

“צריך להתייצב לצד הקרבן, לא לצד האלימים"

 אולי להתעסק קצת פחות בכוונות הטהורות שלנו? למי אכפת לצד מי בלוגר כזה או אחר "מתייצב"? כאילו כולם מחכים למוצא פיו של איזה גורביץ (או גל כץ, לצורך העניין).

 לאור העובדה שאיש לא קורא את הטקסטים הללו חוץ מכמה מאות אנשי שמאל, ההתעקשות הזו לתת ציונים לתושבי שכונת התקווה היא די פתטית, ואני מתקשה להבין את הפונקציה שלה – מלבד, אולי, איזה סוג של אישור עצמי. היא משכפלת את המבנה הגזעני שאני מדבר עליו, ודאי לא מנסה לשבש אותו. היא שבה ומבנה את דרום תל אביב כמחוז אפל של נחשלות ושמרנות, כמו דרום ארה"ב.

אני מסוייג מעיסוק יתר בחיה המדומיינת הזו המכונה "תושבי דרום תל אביב". רוב קוראי הבלוג הזה מעולם לא פגשו אותה, והעיסוק בה – לחיוב או לשלילה – מייצר אנתרופולוגיה בגרוש. מי שבאמת בעניין של לשנות משהו, מוזמן להתעסק, לשם שינוי, בו עצמו, באינטרסים שלו, ולא באחרים. אנחנו צריכים להבין שהזהות שלנו גוזרת עלינו מגבלות אפיסטמיות מסוימות, שלא לומר פוליטיות. העובדה שאני אשכנזי שסבא וסבתא שלו היו חלוצים לא הופכת אותי למנהיג פוטנציאלי של כל מה שיזוז כאן. כנראה ההפך. תנו מקום לאחרים.

כמובן, להתעסק באינטרסים שלנו זה לא אומר בהכרח איש איש לביתו. אני לגמרי בעד לנסות לחשוב מחדש על האינטרסים שלנו באופן שיחבר אותנו עם קבוצות אחרות, כפי שקבוצות פוליטיות מסוימות כבר עושות עכשיו. אבל שוב, גם בשביל זה מוטב להפסיק לחלק לקבוצות אחרות ציונים על מידת נאורותן.

וכן, גם איסלאמופוביה היא בעייתית בהקשר זה.

“גזענות כלפי אשכנזים"

לא כל יריבות בין קבוצות זהות היא דבר רע. אם תרצו, אין לי בעיה לקרוא לזה גזענות (שׁהרי הכל עניין של הגדרה, ואני אימצתי הגדרה רחבה למדי), ואז אני טוען: לפעמים גזענות היא חשובה. היא מכשיר של העצמה ושינוע פוליטי. כמה מהמנהיגים הבולטים של הקהילה השחורה באמריקה אמרו דברים מאוד קשים על לבנים, וזה היה מאוד חשוב להיסטוריה של השחרור הפוליטי. גזענות, אם כן, יכולה להיות משחררת, אפילו פרוגרסיבית.

חבריי האשכנזים הרגישים, אני מפציר בכם: תשתחררו. הומור עצמי הוא חלק מהמורשת שלנו. כאשר ישימו אשכנזים במעברות, או לפחות ישלפו את הראשון מהבאצ'ו, אני אהיה הראשון שאתייצב לצד הקרבן. כאן בארץ האמורי. אני מבטיח. בינתיים אפשר להירגע.

"ליל הבדולח"

יש הרבה דברים שיש רק בישראל. סכנת מלחמה גרעינית. אפרטהייד. אבל גזענות והפגנות נגד מהגרים מאפריקה דווקא יש בהרבה מקומות אחרים. זה לא מפחית כמובן מעוצמת העוול שנעשה. יש להיאבק בו. אבל אולי זה מזמן סוג של פרופורציה. לשם שינוי אנחנו כמעט כמו באירופה, וכמו שם – זה מאבק ארוך. זה לא רק מאבק פוליטי במובן המצומצם אלא מצריך גם שינוי תרבותי וזהותי מעמיק.

השמאל התגבש מבחינה היסטורית בחברות הומוגניות יחסית, ואילו כעת מי שבאמת אינם יכולים לסבול את המצב הקיים, הם האחרים של החברות הללו. מוסלמים, אפריקאים, ערבים. הם מנועי השינוי באירופה – וגם פה.

אשכנזים, במוצא או בהזדהות, יכולים כמובן לקחת חלק בשינוי, ואפילו חשוב שייקחו. אבל ההשוואה של דרום תל אביב לגרמניה של 1938 היא כל כך מופרכת, שהיא מעלה חשד ששינוי הוא לא בראש מעייננו, אלא התבשמות בהווה (מדומיין) ובעבר (אמיתי) של קרבנות טהורה.

איך כתב השבוע פעיל שמאל פופולארי (לקול מצהלות הפייסבוק)?

בעוד עשרים שנה הילדים שלנו יקראו על התקופה הזו ויוכלו להתגאות שאבא ואמא שלהם היו בצד של הטובים.

 נו שוין. עוד סיבה לעשות ילדים.

*

סרטון: "443" מאת מאיה ידיד (מומלץ לצפות).

שלמה מעוז והאינטלקטואל החדש של הבורסה

אפתח בהצהרה: אני מתייצב מאחורי אמירותיו של שלמה מעוז בדום מתוח. יותר מזה: אין בדברים שלו שמץ של גזענות, ומי שקורא לו גזען הוא בעצמו גזען, וגם עיוור. מי שרוצה לקרוא רק משפט אחד בפוסט הזה, שיסתפק במשפט הזה וילך לישון ויחלום חלומות פז.

מעבר לזה, אני חושב ששלמה מעוז מבשר משהו משמעותי. אבל לבשורה הזאת יש כמה השלכות, שגם אליהן אי אפשר להתכחש.

בתור צופה נאמן של "לילה כלכלי", הפרשנויות של מעוז תמיד התבלטו בעיניי בתעוזה ובטוטאליות שלהן, אל מול חבריו האימבצילים. מי שעוקב אחרי הפאנל של שרון גל יודע שמעוז מוכן תמיד להסתכן. למשל ביולי, כשהוא אמר ש"הפאניקה סביב איטליה מוגזמת", ואין שום סיבה להורדת דירוג האשראי שלה, ובכלל יש אופנה לא מוצדקת לדבר על "כלכלות במשבר". אז נכון, דירוג האשראי של איטליה ירד אתמול ל-BBB+ וכלכלות אחרות באירופה נמצאות בבעיות אפילו יותר גדולות. אבל מעוז לפחות ניסה להגיד משהו נחרץ, ולא הסתפק באמירה פחדנית בסגנון "יש הרבה אי ודאות בשווקים".

אגב, למיטב הבנתי לפעמים הוא מאוד צודק. למשל כשהוא חזה ראלי בשווקים בדצמבר. אבל זה לא מה שחשוב. הפרופיל האנליטי של מעוז עומד בסימן תעוזה. כשהבורסות יורדות, מעוז תמיד נוזף בציבור ואומר ש"המשקיעים איבדו אחיזה במציאות". כי הבורסה הרי אמורה לעלות, ואם היא לא עולה זה סימן שהמשקיעים פחדנים. בסופו של דבר, מעבר לפוליטיקה כזו או אחרת, חזונו של מעוז מתבטא במלה אחת: לקנות. אין משברים, רק הזדמנויות. כי החלופה היחידה שעומדת בפני ציבור המשקיעים היא מניות. ואם נראה לכם שהבורסה יורדת, סימן שאתם לא רואים טוב, כי "הראלי קיים". ובכלל, אין שום סיבה שיהיה משבר. בעיקר כל עוד אתה האסטרטג של בית השקעות גדול.

 מה שאני רוצה לומר הוא, שמעוז הוא בנאדם שמדבר הרבה, ודיבר הרבה, ואי אפשר לבחור מכל מה שהוא אומר רק כמה משפטים שנוחים בנקודת זמן מסוימת. שלמה מעוז הוא לא צ'רלי ביטון. כשגורו השקעות מדבר, זה לא כל כך הוגן להתייחס למה שהוא אומר באותה צורה שבה מתייחסים לדברים של פוליטיקאי או פעיל חברתי. הוא לא התיימר להיות, ולא הוגן לשפוט אותו ככה.

מי שעוקב אחרי מעוז רואה שיש לו אידיאולוגיה די פשוטה: כלכלה ניאו-ליברלית חייבת להצליח. אם יש בעיות בכלכלה, הן נובעות מכך שהיא לא מספיק ניאו-ליברלית. מכאן נובעת מסקנה יותר קונקרטית: הצורה הנוכחית שבה ממשלת ישראל מנהלת את הכלכלה שלה היא פחות או יותר מושלמת. "בגדול ישראל צומחת היטב, בזכות משמעת פיסקלית מאוד מאוד טובה". ישראל לא הייתה מעולם במצב כלכלי כל כך טוב כמו עכשיו. כמו בנוגע לשווקים בכלל, אם אנחנו לא רואים את זה יש לנו כנראה בעיות ראייה. הבעיות נובעות משרידים שנותרו מהכלכלה הסוציאליסטית של העבר. הריכוזיות היא אם כל חטאת. אם כל תהליכי ההפרטה העכשוויים יימשכו בלי להיעצר, הכול יהיה בסדר.

 

קוראים רגישים עלולים היו לזהות במה שנאמר עד עכשיו שמץ של אירוניה. אבל זאת לא ממש הכוונה. החיים הם מורכבים. זאת לא סנסציה גדולה עד כדי כך ששלטון הליכוד באמת קידם מוביליות חברתית יותר גדולה ממה שהיה לפניו. אני לא יודע מה העדפותיו הפוליטיות המדויקות של מעוז, אבל הוא מתפקד כאינטלקטואל של האידיאולוגיה החברתית הליכודניקיות – המפלגה שאחראית לעלייתו. הוא פוליטירוק של המהפכה הניאו-ליברלית הישראלית.

לא במקרה, מעוז הוא חסיד של סין ושל הודו. גם ברמה הגלובלית, אירופה וארה"ב, כלומר המערב, מגלות מאז 2008 סנטימנטים קיינסיאניים. לעומת זאת, הסוכנים העיקריים של הכלכלה הניאו-ליברלית הם הסינים וההודים – כלומר הכלכלות המתפתחות, "החומות-צהובות" במושגיו של מעוז. עכשיו הקומוניסטים של סין דורשים מארה"ב לצמצם את התקציב. הסינים כידוע מתים על מילטון פרידמן.  יש בזה הרבה צדק: אסיה לא מסכימה שישנו את הכללים דווקא עכשיו, דווקא כשהיא סופסוף בתנופה. באותה צורה, גם מעוז לא מוכן שיעצרו את ההפרטה דווקא עכשיו, כשלדפני ליף קשה לשלם שכר דירה.

אבל מעוז לא מאמין גם בעזרה לחלשים. כמו סין, גם הוא רוצה תנופה, תנועה, תעוזה. אין מקום לצביעות, ואין גם מקום לאנשים חלשים, ליבשות גריאטריות. בשונה מסתם יועצי השקעות, הוא לא מסתכל רק על המאזנים, אלא אינו חושש מאבחנות גיאו-פוליטיות פרובוקטיביות, למשל שגרמניה משליטה על אירופה "רייך רביעי" כלכלי.

בכך, מעוז דומה לקבוצה של אינטלקטואלים מעורבים מסוג חדש שפרצו בשנים האחרונות דרך מדורי הכלכלה. אלה אנשים מסעירים, וכדאי מאוד לשים אליהם לב ולהתייחס אליהם ברצינות. חלקם מעניינים הרבה יותר משומרי החומות של האקדמיה ומהפילוסופים האפרפרים שיושבים באוניברסיטאות. מה שמשותף לרובם הוא הקריאה להיפטר מהקבעונות ומהשאיפה לביטחון, ולחיות חיים של סכנה. אלה אנשים שאין להם סנטימנטים כלפי העולם הישן, כיוון שהם בעצמם באים מהעולם החדש.

אני מתכוון למשל לרוברט קיוסאקי, המחבר של "אבא עני, אבא עשיר"; או לנאסים טאלב, מחבר "הברבור השחור". טאלב העניק לשיטתו הפילוסופית ניתוח מרגש ומטאפיסי במיוחד, למשל בכתבה הזאת בכלכליסט –

אתה צריך לשאול מה עדיף, לחיות בשבי או לחיות בטבע. ברגע שהתשובה היא שעדיף לנו לחיות בשבי ולא בטבע כי ככה יש לנו כולסטרול טוב יותר, סימן שנכנסנו לעידן חדש. מה שחסר לנו הוא גורמי לחץ טבעיים, כמו תחושת הרפתקה. לא נוצרנו כדי לשבת בכלובים ולהילחץ מהבוס שאנחנו שונאים או מהמשכנתה. נועדנו לחיים אחרים לגמרי.

מובן שאנשים מתעצבנים כשאני אומר שתעסוקה היא דבר משחית, אבל זה לב האמירה שלי: זה דבר משחית במובן זה שאתה מאמץ השקפת עולם אתית מסוימת כדי לשמור על הקריירה שלך. זה אתגר גדול מאוד שלא היה קיים בעבר, הוא נוצר עם עליית מעמד הביניים. אני לא מתבייש לומר שאני לא מאוהב במעמד הביניים. זה כמובן מנוגד לכל הלך הרוח הפוליטי ששורר כיום באמריקה, כולם מדברים רק על מעמד הביניים, אבל זה מעמד שלוקח משאבים מהמעמד התחתון, נקודה.

אפשר לראות שטאלב חורג בהמלצות שלו מייעוץ השקעות שגרתי. הוא עונה לאנשים על שאלות עמוקות יותר: איך לחיות בעידן של משבר ואי ודאות, של חוסר קביעות, ובעצם: איך לחיות בעידן שאחרי המעמד הבינוני.

לא פלא שהרבה יותר אנשים מקשיבים היום למוצא פיהם של קיוסאקי, טאלב ומעוז מאשר לאינטלקטואלים מסורתיים כמו הברמאס או חומסקי, שיושבים בקתדרות שלהם. בשונה מפילוסופים שעוסקים בבעיות סכולסטיות מופשטות, האינטלקטואלים החדשים עונים לאנשים על שאלות שבאמת מטרידות אותם, ובראשן: איפה לשים את הכסף?

אבל ההיגדים של האינטלקטואלים החדשים הם גם די שונים מאלה של האינטלקטואלים הישנים. קודם כל, יש להם קהל מוגדר – בעלי המניות. למי שאין לו כסף לקנות מניות, אין מה לעשות עם הפילוסופיה שלהם. אין לה תביעה לאוניברסאליות.

בעצם, כשהאינטלקטואל החדש יוצא משוק ההון, הוא כמו דג מחוץ למים. לכן הוא גם לא יכול להיות פוליטיקאי – הפוליטיקה שלו היא השוק. כי בפילוסופיה של הבורסה, יש רק דרך אחת להוכיח שאתה צודק: להיות עשיר.

קיוסאקי שונא לוזרים. הוא גם לא מעמיד פנים שכולם יכולים להיות כמוהו –

 זה שאני עושה את זה לא אומר שכולם יכולים לעשות את זה… האקדמיה היא לא המקום הנכון ללמוד להתעשר. צריך ללמוד מאנשים עשירים. השכלה אקדמית יכולה לעזור בחיים, אבל לא חייבים אותה כדי להצליח. לא לומדים להיות יזמים באוניברסיטה. אם אני רוצה ללמוד לתקן את האוטו אני הולך למכונאי. אם אני רוצה ללמוד להתעשר, אני צריך ללמוד מאנשים עשירים. לא ממורים. כל בני משפחתי היו מורים. מורים הם אנשים עניים".

אלה המבשרים של ימי הביניים החדשים, של הרייך הרביעי – עידן הפוסט-חינוך, פוסט-רווחה, פוסט-בריאות. עידן הסכנה, קרבות האבירים, המלחמה במפלצות. זה עידן חדש עם ערכים חדשים.

כדאי להיות חזקים. כדאי לעשות מנוי למכון כושר, לפני שהוא ייסגר.

רובספייר, או מהפכה בורגנית In Your Face

.

(כולל נספח)

.

 כבר מהערב הראשון של מחאת האוהלים, ניסו כל מיני כותבים ומשקיפים, אוהדים יותר ופחות, לאפיין את הפרופיל הסוציולוגי של משתתפיה. כמו שכבר נכתב כאן בקיץ, בכל העולם הפנתה התקשורת שוב ושוב את אותה שאלה אל הצעירים ברחובות: "מי אתם?". באותו אופן, ניסה עודד היילברונר לאפיין כאן את המחאה מבחינה מעמדית. מסקנתו היא שהמחאות של השנה האחרונה בישראל ובשאר העולם אינן אלא "מחאת הצעירים הבורגנים", ולכן אינה בבחינת מרד אמיתי.

אני רוצה לטעון שהיילברונר צדק בדיאגנוזה, אבל טעה בפרוגנוזה. מחאת האוהלים היא אכן מחאה בורגנית בעיקרה; ועם זאת, הדבר לא גורע בכלום מהפוטנציאל הרדיקלי שלה.

אבל צריך להעיר הערה מקדימה כלשהי. ראשית, שמחאת האוהלים אינה רעיון תיאורטי אלא דבר שקרה באמת – אף על פי שיש המנסים כבר להכחיש את עצם התרחשותה, והיו אף שניסו להכחיש זאת עוד בזמן שמאות האלפים צעדו ברחובות. שנית, לא ברור מה יעלה בגורלה של תנועת המחאה, והתשובה תלויה בסופו של דבר בכל אחד מאיתנו. אבל להגיד עכשיו שהמחאה היתה חייבת להיכשל זה קצת קל מדי. ביולי, כשנתניהו כינס את מסיבת העיתונאים השנייה שלו וכשמתן וילנאי הזהיר מפני אנרכיה, זה היה הרבה פחות ברור. כמו ביוון, שבה מחאות פוליטיות נרחבות מתרחשות ברמות שונות כבר כחמש שנים, כך גם כאן אש המחאה צפויה בהחלט להתלקח מחדש בתנאים מתאימים – בעיקר קריסה כלכלית שעוד תבוא.

על כל פנים, בנקודה הנוכחית, נדמה לי שניתן לומר שבני המעמד הבינוני עד בינוני-גבוה – ובניסוח אחר: אשכנזים, תושבי גוש דן, מצביעי חד"ש-מרצ-קדימה – אכן היו הכוח הדומיננטי במחאה, גם מבחינה מספרית וגם מבחינת הדומיננטיות שלהם בהנהגה. אני לא מפחית מערכן של התארגנויות אחרות של קבוצות שאינן שייכות למעמד הבינוני. להיפך – הלוואי שהן היו נרחבות יותר. אבל בפועל, אפשר לדעתי לומר שלהתארגנויות האלה לא צברו מאסה קריטית, ובנוסף כלל לא בטוח שהן רצו לזהות את עצמן עם הזרם המרכזי של המחאה. במידה רבה, אפשר לראות בכמה ממאהלי הפריפריה דווקא תגובת נגד שיצאה נגד "דפני ליף" ומה שזו ייצגה.

.

.

נשאלת השאלה: מדוע רבים בשמאל מזלזלים כל כך במחאה של המעמד הבינוני, ונבהלים כל כך מהאיפיון הזה? התשובה היא, שהאיפיון הזה מזכיר לאנשי השמאל עובדה מביכה: שהם בעצמם שייכים למעמד הבינוני (ומעלה), גם אם חלקם (בהחלט לא כולם) מתרוששים בקצב מואץ. השמאל הרדיקלי בארץ סובל מאיזו תודעה כפולה: כיוון שהמפלגה העיקרית שמייצגת אותו היא חד"ש, יש לו לכאורה אופי קומוניסטי-אנרכיסטי, למרות שלא ברור אם רוב התומכים של השמאל באמת יכולים להגדיר את עצמם קומוניסטים או אפילו מרכסיסטים – שלא לדבר על מרכסיסטים-לניניסטים.

בקיצור, לכאורה השמאל אינו פועל למען המעמד שלו, אלא למען המעמדות העשוקים. זאת אף על פי שהמעמדות העשוקים, ברובם המוחלט, לא רוצים בשמאלנים בתור מגיניהם. השמאל מאמין שהוא צ'ה גווארה, אבל בסתר מעריץ את סטיב ג'ובס. אני בסך הכול ממליץ לו להעריץ את רובספייר.

אלא שכעת עולה שאלה מתבקשת: אם המוחים שייכים למעמד בעלי הקניין, כלומר הבורגנים, אז מה הם בעצם רוצים? האם רצון בשינוי רדיקלי של החברה אינו שייך בהכרח למעמדות המדוכאים? או בניסוח מסורתי יותר: האם הפרולטריון אינו היחיד שמסוגל לחולל מהפכה?

כל זה היה נכון אולי לזמנים אחרים. מה שהיילברונר ואחרים לא מבחינים בו זה שהזמן העכשווי עומד בסימן התובנה שהקפיטליזם, המשטר הכלכלי של הבורגנות, הוא פשוט לא אופציה. האופציה היא פאודליזם אותוריטרי או משהו אחר.

.

.

קחו למשל את יוון. הרי אי אפשר להגיד לאנשים שנמצאים שם ברחובות: "יאללה, עצלנים, פנטזיונרים, תחזרו לעבוד". כי אין במה לעבוד. אין כלכלה לחזור אליה, ואין מה להפסיד. הכלכלה האולטרה-קפיטליסטית (ואם ביוון עוד אפשר להסתייג שהיו בה מרכיבים של סוציאל-דמוקרטיה, אז בוודאי באיטליה של ברלוסקוני או באירלנד) קורסת, וזה לא באשמת שום אויב חיצוני אלא באשמת הכשלים הפנימיים שלה. בישראל לכאורה יש עדיין "כלכלה", אבל נראה שחלק ניכר מהאוכלוסייה מרגיש שמה שנקרא כלכלה פועל נגדו, ולא למענו. מבחינה זו, אפשר רק לשבח שוב את התודעה המהפכנית שהייתה חבויה תחת שכבות עמוקות של ציניות בקרב צעירי הבורגנות הישראלית: בשונה ממדינות אחרות, לא היינו צריכים לחכות שהבורסות יקרסו כדי לצאת לרחובות. גרמנו לבורסות לקרוס בעצמנו.

היילברונר מפספס את הפיכתה של הבורגנות למעמד מהפכני – התהליך הכי משמעותי שקורה עכשיו במערב. רק הבורגנים יכולים לפרק את המשטר של עצמם, בפעולה שהיא במובן מסוים טרנספורמטיבית: כשהיא תושלם, לא ברור אם הם עדיין יהיו בורגנים.

הטענה שמהפכה בורגנית לא יכולה להיות רדיקלית מבוססת על הנחה מוטעית על פיה אנחנו ב"עסקים כרגיל". אלא שהיילברונר הציג בפוסט שלו כל מיני התרחשויות מהפכניות במאה ה-20, אבל לא הזכיר את המהפכה הבורגנית הכי חשובה בהיסטוריה: המהפכה הצרפתית הגדולה.

הגיליוטינה שהוצבה בשדרות רוטשילד בקיץ מבטאת תשוקות לא מנוסחות של האוונגארד המהפכני, שבעצם באו לידי ביטוי רק באופן דימויי. אם נשאב השראה מהיצירה הזאת, אפשר להסתכל על המהפכה הצרפתית, ובמיוחד בפאזה היעקובינית שלה, בתור מודל לא רע בכלל למהפכה בורגנית, מהפכת ונילה רדיקלית.

.

.

המהפכה הזאת יכולה גם ללמד אותנו איך נראית "בורגנות מהפכנית", ומהי הדינמיקה של התרחשות מהפכנית מרעידת עולמות שמתרחשת דווקא בשל מאבק כוחות בין אליטות. שהרי, כפי שהראו ההיסטוריון אלפרד קובן והיסטוריונים אחרים, הכוח שהניע את המהפכה הצרפתית היו כמה מאות עורכי דין בעלי משרות מנהליות, שמנו רוב מוחלט מחברי המהפכה המכוננת. אלה היו מתוסכלים בשל קריסת שטרות החוב שלהם ערב המשבר הכלכלי החמור, ובשל מחסור במינויים ובתקנים בשירות המדינה – ולכן הפילו את המשטר. קובן מצטט את אדולף תייר (Thiers), שטען כי "אילו כונן הכתר שוויון מסוים במינויים למשרות והיה מעניק ערבויות מסוימות, היה נעלם מקור ההתמרמרות העיקרי". זה נכון למדי לתקופתנו.

מבחינה זו, קובן מוכיח שאפילו את המהפכה הצרפתית הגדולה אפשר לפרק עד כדי כך בדיעבד, שניתן יהיה לתאר אותה כ"אירוע שלא קרה" (הוא מכנה אותה "מיתוס"). ובכל זאת, אפשר גם להסיק מסקנות אחרות –שמתוך נסיבות "מקריות", אינטרסנטיות, ולכאורה מגוחכות כאלה, נולדה המהפכה שיצרה את העולם המודרני.

באותה מידה, אפשר בהחלט לטעון שהמחאה החברתית בישראל נוצרה מתוך מאבק בין שתי אליטות: צאצאי האליטה האחו(ס)"לית (שלמדה במהלכה לתבוע מחדש את ה-ס' שלה) נגד האליטה הפלוטוקרטית-פאשיסטית שמטפח נתניהו. בפוליטיקה ממשית ולא מדומיינת, כל זה לגיטימי לחלוטין. כן, אנחנו חושבים שההמונים של תל אביב ראויים יותר לייצג את רצונותיה של הרפובליקה מההמונים של עופרה וגילה – אז מה? בעניין זה אפשר לצטט את מה שכותב קובן בדבר מאבקו של רובספייר בז'ירונדיסטים –

.

פריז, "מבצר החופש", היה בה כדי לגלם את המוקד החיוני לדעת הקהל. רובספייר ראה, כמדומה, את הבירה כמגינת זכויותיו של העם הצרפתי כולו […]. הרעיון היסודי היה המודל הדמוקרטי כמובחן מהרעיון האריסטוקרטי של הייצוג. הוא לא תפס, שלאמיתו של דבר לא יכלה פריז, ועוד פחות מכך ההמון הפריזאי, להיחשב מופת לצרפת כולה.

.

אפשר לראות במאבק בין דפני ליף לאיציק שמולי מעין מאבק בין היעקובינים הדמוקרטים-רדיקלים, שרואים בתל אביב את מגינת זכויותיו של העם הצרפתי כולו, לבין הז'ירונדיסטים, הבורגנים האמידים חסידי המלוכה הקונסטיטוציונית. כיוון שהמהפכה לא היתה אלימה, שמולי לא צעד אל הגיליוטינה, וגם מליף נחסך התרמידור שלה. אך בנוגע להערתו האחרונה של קובן, בדבר חוסר יכולתה של פאריז לייצג את צרפת כולה – אפשר רק לומר שזוהי שאלה של פרשנות. בסופו של דבר, כמו שכתב ולטר גראב –

.

הבסיס הסוציאלי של היעקובינים היה צר והם היוו בעצם רק שכבה קטנה באוכלוסיית צרפת, היא הבורגנות העירונית הזעירה וחלק מבעלי המקצועות החופשיים.

.

ועם זאת, לפי גראב, היעקובינים של פאריס הם שהצילו מאבדון את המהפכה, "את רעיונות השוויון והחירות, ואת תקוות העם הצרפתי, כמו גם תקוותם של העמים האחרים, לעתיד טוב יותר".

המהפכה הבורגנית היא חתרנית דווקא מכיוון שהיא חמקמקה. מי שידבר כיום על קומוניזם יושתק מיד. לעומת זאת, רפובליקניזם בורגני הוא לכאורה המשטר שבו כולנו חיים. השלטון לא באמת פוחד מבורגנים שמדברים בשם הפרולטריון; אבל הוא בהחלט פוחד מבורגנים המדברים בשם עצמם.

אם הבורגנות המהפכנית היא שתבלום את משטר הפיקוח הפיאודלי – תחי הבורגנות המהפכנית!

.

.

נספח: רובספייריזם עכשיו

.

בחוגי השמאל יש הרבה מעריצים ללנין ולצ'ה גווארה, ומעט מעריצים לרובספייר. מי שמצטט את לנין נחשב אולי משעמם, אבל מי שמצטט את רובספייר נחשב ליצן. רובספייר, שתחת הנהגתו הקצרה נשלחו אלפים לגיליוטינה, הוא אלים ופנאט מדי בשביל הליברלים, אבל לא רדיקלי מספיק בשביל הקומוניסטים. אידיאל הדמוקרטיה הרדיקלית-בורגנית שהוא הציב התמסמס במאה ה-20 – מצד אחד מתוך תקווה להתקדם אל מעבר אליו, ומצד שני מתוך אימת מהטרור, שהוגברה כמובן על ידי הטרור של סטאלין ושל משטרים שמאליים אחרים במאה ה-20.

אני מבקש להציע שהאידיאל הפוליטי של רובספייר הוא מודל מלהיב לשמאל העכשווי בעולם ובישראל. אך לשם כך, צריך קודם להתייחס לשאלת הטרור. ובכן, הטרור כמובן אינו מיוחד למהפכה הבורגנית. אדרבא, במהפכות הנחשבות פרולטריות נטבחו פי אלף אנשים חפים מפשע מ-2,500 האנשים שנערפו בפאריס בזמן "הטרור הגדול" של 1794. בנוסף,  אצטט שוב את ואלטר גראב, בהערה שראויה לתשומת לב –

.

אין לדבר כאן על מוסר או על רחמים, כיוון שאין נוהגים לדבר כך גם כאשר דנים במעשיהם של גנרלים או מלכים בהיסטוריה. אם נשאלה השאלה למען מה הופעל הטרור הזה, התשובה חייבת להיות שאמצעי הטרור היו נחוצים כדי להציל את המהפכה… דווקא הסנקולטים לחמו בימי הטרור הגדול ביותר בחירוף נפש נגד האויבים החיצוניים. הם הצילו את המהפכה. הרי כולנו ילדי המהפכה הצרפתית, שללא רעיונות השוויון והחירות הנשגבים שלה לא היינו יכולים לחיות כיום במשטר דמוקרטי, פרלמנטרי וחופשי.

.

אני מאמין שבאמצעות טכנולוגיות שקיימות היום, מהפכה בימינו עשויה להימנע מהצורך בטרור. ברור גם שבחודשים האחרונים של שלטונו, רובספייר היה רדוף בדמיונות בדבר אויבים פנימיים האורבים בכל מקום – מה שהביא למשל לעריפת ראשם של דנטון ושל מקורביו. על כל פנים, אי אפשר גם להשתיק כל אזכור של מהפכה על ידי נפנוף במלה טרור. ולטר גראב מציין בצדק, שדווקא ברגע בו הובסו היעקובינים, החלה צרפת לייצא את האלימות מעבר לגבולותיה ולכבוש ולדכא אומות אחרות בטענה שהיא משחררת אותן. "הטרור הופנם תחילה, נגד העם הצרפתי עצמו, ואחר כך הוחצן על ידי המלחמה, כי מלחמה אינה אלא טרור חיצוני".

כעת לכל אותם לניניסטים שמזלזלים ב"המהפכה הבורגנית". אלה אותם אנשים שהכריזו אחרי הבחירות הקודמות, כשחד"ש זכתה בעוד מנדט, שאת המנדטים הבאים שלה חדש תגנוב מליברמן, ולא ממרצ.

אבל למי שמזלזל במהפכה בורגנית, אני מציע לו לקרוא את החוקה היעקובינית של 1793, את "חוק המקסימום הגדול" או את הנאומים של רובספייר, ולראות האם הדרישות האלה הן כל כך טריוויאליות בימינו.

.

.

אני רואה חמישה יסודות ברובספייריזם שאפשר לאמץ בימינו עם התאמות מסוימות. אך במקום לפרט עוד, אדגים אותם כאן באמצעות ציטוטים יפים מנאומיו וכתביו של רובספייר עצמו:

.

דמוקרטיה רדיקלית

.

25. הזכות להתנגד לדיכוי היא מסקנה מהזכויות האחרות של האדם והאזרח.

26. שום חלק בעם אינו רשאי לשלוט בעם כולו.

27. כאשר שלטון מפר את זכויות העם, הופך הדבר לחובתו הקדושה של העם כולו ושל כל חלק ממנו בנפרד להתקומם נגדו… כל פרט הכובש את הריבונות לידו, רשאים בני אדם חופשיים להוציאו להורג תיכף ומיד.

35. אם ממשלה מפירה את זכויות העם, על העם ועל כל חלק ממנו למרוד, זו זכותו הקדושה ביותר מכל זכויותיו, וזו חובתו שאין שנייה הכרחית ממנה.
(מתוך הצעתו של רובספייר לחוקה של 1793)

.

וולונטאריזם והדרכת העם

.

מהי מטרתנו?

השימוש בקונסטיטוציה לטובת העם.

מי עלול להתנגד לנו?

העשירים והמושחתים.

מה האמצעים שישתמשו בהם?

השמצה וצביעות.

אילו גורמים יסייעו בשימוש באמצעים אלה?

בורותם של הסנקילוטים. על כן יש להדריך את העם.

מה הם הכוחות המונעים את השכלתו?

העיתונאים, שכירי העט, המוליכים את העם שולל יום-יום בשקריהם חסרי הבושה.

מה המסקנות מזה?

שעלינו להוקיע כתבנים אלה כאויביה המסוכנים של הארץ ולהפיץ שפע של ספרות טובה.

מה הם המכשולים הנוספים להשכלת העם?

עוניו.

מתי אם כן יחונך העם?

כאשר לא יחסר עוד לחם וכאשר העשירים והממשלה יפסיקו לשחד עטים ובעלי לשון להונאת העם. כאשר האינטרסים שלהם יהיו זהים עם האינטרסים של העם.

ומתי יהיה הדבר הזה?

לעולם לא.
(מתוך: הקטכיזם של רובספייר, פורסם אחרי מותו)

.

שלטון המידה הטובה

.

 "לא די בביטול משטר המלוכה: יעודנו הוא להקים על חורבותיו את משטר השוויון הקדוש ולהבטיח את זכויות האדם, שאינן ניתנות להעברה. לא השם הריק הוא הקובע ומקיים רפובליקה, כי אם סגולתם של אזרחיה. נפשה של רפובליקה היא Vertu, כלומר אהבת אדם את מולדתו ורגש הקרבה נעלה המעמיד את כל האינטרסים הפרטיים בצל האינטרסים של הכלל".
(מתוך: אגרת מכסימיליאן רובספייר אל בוחריו, קיץ 1792)

.

"אנו רוצים להמיר בארצנו את האנוכיות במוסר, את הכבוד ביושר, את הנהוג בעקרונות, את העריצות בממשלת ההיגיון, את הבוז לאסון בבוז למידות המגונות, את אהבת הממון באהבת התהילה, את קטנות הרמים ברוממות האדם; עם חביב, קל דעת ואומלל בעם נדיב, עז ומאושר. אנו רוצים, במלה אחת, לקיים את משאלות הטבע, למלא את יעוד האנושות, להגשים את הבטחות הפילוסופיה, לשחרר את ההשגחה משלטונם הארוך של הפשע והעריצות. הנה זו משאת-נפשנו, הנה זו מטרתנו".

(מתוך: הרצאה על עקרונות המוסר המדיני, פברואר 1794)

.

שוויון סוציאלי ופיקוח על מחירים

.

מהי המטרה העומדת לנגד עינינו? […] חפצנו בסדר חיים, בו יהיו כל היצרים השפלים והאכזריים נתונים בנחושתיים; בו החוק יעודד את השאיפות לגמילות-חסד ונדיבות לב; בו משאת הנפש תהא המשאלה לזכות בתהילה ולשרת את המולדת […] בו האמנויות תהיינה עיטוריו של החופש, המרעיף עליהן אצילות המסחר – מקור לעושר ציבורי ולא רק לשפע אין-גבול של משפחות אחדות.

(מתוך: הרצאה על עקרונות המוסר המדיני, פברואר 1794)

.

האסיפה הלאומית, לאחר שהאזינה לדו"ח ועדתה לניסוח חוק בעניין קביעת  מחיר המקסימום של מצרכי היסוד והסחורות החיוניות, מצווה כדלקמן:

סעיף 1: המצרכים שהאסיפה הלאומית מעריכה כבעלי נחיצות עליונה, ואשר היא מאמינה שמחובתה לקבוע את מירב מחירם, הנם:

בשר טרי, בשר ממולח ושומן, חמאה, שמן מתוק, בקר, דג מלוח, יין שרוף, חומץ, סיידר, בירה, עץ להסקה, פחם עץ, נר שעווה […]

סעיף 4: רשימת המחירים המרביים של כל אחד מן המצרכים שהוזכרו בסעיף 1 תיערך על ידי המנהל של כל נפה ותפורסם תוך שבוע מיום קבלת חוק זה, ותישלח למחוזות.

(מתוך: חוק המקסימום הגדול, ספטמבר 1793)

.

התנגדות לכיבוש

.

"הרעיון המוזר ביותר, שיוכל להיוולד בראשו של מדינאי, הוא האמון שדי בכניסת צבאו של עם לתחומו של עם זר, כדי להכריח את הלז לקבל עליו את חוקיו ואת חוקתו. איש אינו אוהב את השליחים המזוינים, והעצה הראשונה, אשר מייעצים הטבע והבינה, היא להודפם אחור כאויבים. בטרם תורגשנה תוצאות מהפכתינו אצל האומות הזרות, הכרחי שהיא בעצמה תתבסס… בטרם תלכו בדרכי-תועים במדיניות ובמדינותיהם של נסיכי אירופה, התחילו בכך, שתחזירו את מבטיכם אל מצבכם הפנימי […].

בימי מלחמת חוץ יקדיש העם – שדעתו תוסח על ידי המאורעות הצבאיים מן ההתייעצויות הפוליטיות הנוגעות ליסודות החיוניים של חרותו – פחות תשומת לב ורצינות לתמרונים הנסתרים של הסכסכנים החותרים תחתיו ולחולשתם או שחיתותם של באי כוחו, שאינם מגינים עליו."

(מתוך נאום רובספייר על המלחמה, ינואר 1792)

.

פולחן היישות העליונה והטבע

.

"מה חסד ומה פדות בתורת העקר של האתאיזם? אם אתה משכנע אדם, שגורל עיוור שולט במהלך חייו והוא מדכא בלי הבחן צדיק ורשע; אם אתה מספר לו, שהנשמה אינה אלא נשימה הנמוגה בשערי המוות – מה ייתן לו ומה יוסיף לו כל זה? […] אם קיומו של אלוהים והשארות הנפש אינם אלא חלומות, עדיין הם מיטב יצירתו של רוח האדם.

כהן האמת של הישות העליונה הוא הטבע; מקדשו – תבל ומלואה; עבודתו – היושר; חגיו – חדוות עם רב, המתכנס לנגד עיניו לחדש ברית אחווה אוניברסאלית ולתת לו כבוד מלב מסור וטהור.

(מתוך נאומו של רובספייר בדבר הישות העליונה)

.

סעיף 1. העם הצרפתי מאמין בקיומה של 'הישות העליונה' ובהישארות הנפש.סעיף 2. הוא מאמין שעבודת 'הישות העליונה' ההולמת ביותר הם המעשים שהם חובות האדם.

סעיף 3. החשובות ביותר שבחובות האדם אלה הן שנאת הבגידה והעריצות, הענשת עריצים ובוגדים, עזרה לאומללים, כבוד לחלשים והגנת המדוכאים, עשיית כל מה שבגדר הטוב שיעשה אדם לשכנו, המנעות מכל מעשה עוול.

.

בין החגים הלאומיים שיצויינו כל עשרה ימים: חג הישות העליונה והטבע; חג הגזע האנושי; חג העם הצרפתי; חג קדושי החירות; חג הרפובליקה; חג הפטריוטיות; חג האמת; חג הצדק; חג הסטואיות; חג הילדות; חג הזקנה; חג האסון; חג החקלאות; חג אבותינו.

(מתוך החוק של 7 במאי 1794)

אין כאן יהודים וגם אין כאן נאצים

אחד הדברים המשמחים ביותר ששמעתי בימים האחרונים הוא הידיעה שטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ברשויות המקומיות עוברים תהליך של הפרטה. בכמה עיריות הם כבר הועברו לחברות הפקה פרטיות, שבוודאי יגייסו כמה ילדים מכוערים, אולי נפלים מהפסטיגל של שנה שעברה, לשיר את "תשמור על העולם ילד" ובתמורה יגבו כסף על כניסה.

כמובן שקם קול זעקה, וכמה אמנים מצפוניים ביטלו את השתתפותם בטקסים. אוי ואבוי, ממש נורא ואיום. מסחור השכול. זוועה.

למעשה, אין דבר חיובי יותר ממסחור של טקסי יום הזיכרון. ואני אומר את זה, כמו שאומרים, "כבן למשפחה שכולה". אם כבר ממסחרים ומפריטים כל דבר ציבורי במדינה הזאת, הגיע הזמן שיפריטו גם את הטקסים המפחידים האלה, שנועדו להפנט את הילדים ולשכנע אותם שטוב לעלות על מדים ולהיהרג בשביל כל גחמה של איזה גנרל מושחת עם או בלי מדים. יאללה, מסחרה. מי שרוצה להתאבל – שיתאבל עם המשפחה שלו, עם האנשים שבאמת הכירו את זה שהלך, בלי עמוד דום-עמוד נוח.

אין דבר יותר חיובי מאשר לנפץ את האשליה שעוד יש איזושהי ממלכתיות במקום הזה, שבשמה דופקים כאן כל אוכלוסיה אפשרית. אין דבר בריא יותר מאשר לנפץ את השקר שיש עדיין משהו שכולם מאמינים בו. זה לגמרי קשור להתפוגגות הכללית של הממלכתיות והטקסיות שמתרחשת כאן בקצב מהיר, והיא אולי התהליך הכי חיובי שקורה בישראל כיום – דווקא בגלל שבאופן כלשהו כולם כאילו נגדו.

נלך כמה ימים אחורה, מיום הזיכרון ליום השואה. הנה רק אתמול, התבשרנו שתוכנית תעודת הזהות הביומטרית יוצאת לדרך, בפיקודו של ראש הממשלה. די עצוב, בכנות. אבל איפשהו בידיעה הסתתר אלמנט קומי, כמעט בלתי יאומן. אני מתכוון לפסקה הבאה –

אנשי משרד הפנים החליטו שמספרן הסידורי של תעודות הזהות הביומטריות יתחיל משישה מיליון, לזכר מספר היהודים שנספו בשואה. בנוסף, יוטמעו שישה מגיני דוד מסביב לשבב הביומטרי שיוכנס לכרטיס החכם.

זאת כנראה דרכם של "אנשי משרד הפנים" להתמודד עם ההאשמות שמאגר מידע ביומטרי הוא עסק טוטליטרי. אבל את הדברים האלה אנחנו כבר יודעים. לעומת זאת, מזדקר מהפסקה עניין הרבה יותר גורלי: מדינת ישראל עברה את הפאזה של פולחן השואה, ונמצאת בשלבים הסופיים של הפיכת השואה לבדיחה. או ליתר דיוק, ישראל עצמה כבר הפכה לבדיחת השואה המושקעת והמאובטחת ביותר בעולם. שום בדיחת שואה, שום מערכון של ארץ נהדרת, לא יהיה מגוחך ואבסורדי יותר מהציונות עצמה, מתעודת זהות שממספרת את אזרחי המדינה החל משישה מליון, עם שישה מגיני דוד מסביב לקישוט.

השואה, שתוכננה כמעין אופרה גרמנית בטעם רע, הפכה לבדיחה, ואלה חדשות ממש טובות. זאת  לא קומדיה כמו "החיים יפים", כלומר כזו שבה מאחורי הצחוק מסתתרת טרגדיה נשגבת.כמו שכתב גל, זאת קומדיה קומדיה, משהו כמו "פעמיים בוסקילה" של זאב רווח.

כמובן, כמובן, זאת בדיחה שמייצרת הרבה סבל. אבל אני נוטה לחשוב שככל שהאלמנט הקומי יגבר על האלמנט הטראגי, הסבל דווקא יפחת ויתרופף.

חנה ארנדט בברלין. הכול זה מלמעלה, אז אל תבכי הלילה

*

למעשה, כבר כיום, לפולחן הצווחני שיש בישראל סביב השואה אין שום קשר להשמדת יהודי אירופה. כלומר: אם הנאציזם הוא אפיפניה, התגלות של הרוע המוחלט עלי אדמות – הרי שפולחן השואה שלנו בכלל לא ירא מאותו כוח אלוהי אפל שהתגלה אי אז באירופה. אנחנו לא מתפללים לשם, אלא לאיזה אליל מגוחך עם זין גדול שקנינו בהכול בדולר, ואולי עושה צפצופים שנשמעים כמו היטלר. במרחב שלנו אין נאצים ואין יאנוש קורצ'קים. אנחנו לא שם, אנחנו במזרח התיכון.

צריך להודות, שחלק מהרצינות שבה אנחנו מתייחסים לפעמים ל"מה שקורה למדינת ישראל" או ל"פאשיזציה" ו"התרסקות הדמוקרטיה" רוכבת עדיין על אותה גורליות שיובאה משם. אבל הגיע הזמן להשתחרר מזה. ברור שיש הרבה על מה להיאבק כאן. אבל בלי שום קשר לזה, מזמן כבר אין כאן יהודים, ואף פעם לא יהיו כאן נאצים. נאציזם הוא משטר מאוד מסוים, עם מאפיינים ייחודיים למדי. איסמעיל הנייה הוא לא נאצי, ואביגדור ליברמן הוא לא נאצי. מצער להגיד, אבל האופרה נגמרה. אפילו "טבעת הניבלונגים" נגמרת אחרי 11 שעות. עכשיו מקרינים את גבעת חלפון, או את צ'רלי וחצי.

ולטר בנימין לא גר כאן יותר – אם הוא גר כאן אי פעם. לכן יש גם משהו מטריד בניסיון החוזר ונשנה להקים לתחייה את "ברית שלום". נעים לחשוב שביושבך בקפה נח אתה ממשיך במפעלם של מרטין בובר ועקיבא ארנסט סימון – כל מיני אנשים שיכלו להרים טלפון לחנה ארנדט ולדבר עם תיאודור אדורנו ב-du. אבל מדובר בחבורת יהודים גרמנים מוכי טראומה שנחתו ברחביה, נמסים מגעגועים לטיולי אחר הצהריים עם האומנת בדרזדן. הדו-לאומיות שלהם היא איזה רעיון שהם הביאו מהאוסטרו-מרקסיזם או השד יודע מאיפה. לטוב או לרע, אנחנו לא ממש חיים בעולם החוויות שלהם. לא צעדתי ב"וונדרפוגל" – שיחקתי קזבּוּבּוּ בנוער העובד.

אני קורא בספר "ארץ לשני עמים" של מרטין בובר, שבזזתי מספרייתו של פילוסוף יקה כלשהו. הנה ציטוט מ-1954, ריאיון עם אורי אבנרי –

"שרויים אנו עכשיו בירידה רוחנית ומוסרית איומה. אבל אינני מתייאש. עלינו לחזור אל האמת המיוחדת לנו, אל האוניברסליזם הלאומי… לחזור אל האוניברסליזם הלאומי, פירושו להילחם בקלקלות שפתחו לפנינו את שערי הלאומנות"

מרשים מאוד, באמת. איזה עונג. אבל בעצם, האם זה עוזר לנו במשהו? מרטין בובר – יהודי גרמני זקן, כבד ראש, יושב בספרייתו ברחביה, מדבר בעברית מיושנת שהוא למד בנעוריו מגזניוס או מיוהאן דוד מיכאליס. האם הדו-לאומיות שלו בכלל יכולה לעזור כאן? או שמא זו עוד צורה לספר שוב את סיפורו של היהודי האירופי הנאבק למען האוניברסליזם?

עוד משהו בברלין. יאללה יאללה

מבחינה מסוימת, הניסיון להמשיך ולתחזק את הגורליות השואתית של היהודי האירופי במקום הזה הוא מזיק יותר משהוא מועיל. זאת אולי הצורה היעילה ביותר לשמר את ההגמוניה של הסיפור היהודי-אשכנזי שהביא למקום הזה כל כך הרבה סבל. כל פעם שאיזה אשכנזי כבד ראש ובהיר שיער, מהשמאל או מהימין, צורח על שוטרים שהם נאצים (סליחה, אשכנזים לא צורחים, הם תמיד "זועקים") הוא צריך לעצור ולשאול את עצמו: האם הם באמת נאצים, או שאולי הייתי נורא רוצה שהם יהיו נאצים?

אני לא אומר שרק התסביכים של האשכנזים לסוגיהם מונעים מהמקום הזה להפוך לגן עדן אוריינטלי. יש במזרח התיכון קונפליקטים שלא קשורים בכלל לשואה. אבל נראה לי שאם יש משהו שעשוי להביא לכאן אפוקליפסה ממש, הרי אלה התסביכים של היהודי האירופי. עם שאר הדברים נצליח להתמודד איכשהו. כאשר אשכנזי מהימין או מהשמאל צורח בגרון ניחר ומשוכנע יותר מדי שהוא נאבק בנאצים, צריך להראות לו את הדרך לשדה התעופה. זאת תמיד היתה הדרך להרגיע אותם.

בינתיים בישראל מתחיל הקיץ. אין נאצים באופק, והחיים למעשה לא יותר גרועים משהיו לפני חמש או עשרים שנה. בכלל, לא כל כך נורא כאן, אפילו לאנשים שמתגעגעים לברלין. יחסית למקום במזרח יש כאן מלא בלונדינים.

שוב חנה ארנדט. שוב יאללה יאללה

**

אז מה, אז זה הכול? גבעת חלפון? האם החיים שלנו עד כדי כך מגוחכים?

אישית, אני לא חובב גדול של קומדיות. בכך (בין השאר!) אני שונה לצערי מצ'יקי: אני לא נמצא בדרך לים.

רוצה לומר: מבחינה מסוימת, אם יש משהו לאהוב בישראל זה את הגורליות הטראגית. מה נעשה בלעדיה? מה נעשה בלי פניו הנוגים של היהודי האירופי?

הייתי אומר שפניו הנוגים של היהודי האירופי גרמו מספיק ייסורים לפיסת הארץ הזאת. הגיע הזמן שרוח הרפאים הזאת תעבור הלאה למקום אחר. זה כמובן לא עניין פרסונלי – רוחות רפאים הן אף פעם לא עניין פרסונלי.

לאן? אתם כבר יודעים את התשובה. הפרויקט של היהודי האירופי בילה מספיק זמן בפלשתינה. הגיע הזמן שהוא יחזור למשימה שתמיד עניינה אותו:

להשתלט על העולם.