Posts Tagged ‘ארתור רמבו’

מכתב לגיא פינס

27 ביולי 2011

1. מכתב

לכבוד:  גיא פינס
חדשות הבידור
ערוץ 10
גבעתיים

היי גיא,

זה יותר מ-17 שנה, בערוצים שונים ותחת כותרות מתחלפות, אתה מאביס את הציבור במידע תפל ויחצ"ני על דמויות שונות המסתובבות בתחום הקרוי "עולם הזוהר". "חדשות הבידור" שבהנחייתך, עם החיוכים הסכריניים והמחוות הלכאורה-אירוניות, הפכו במשך הזמן למעין פראבדה של דיקטטורת ההון – עטיפה תעמולתית עבה ומטמטמת שבאה לחסום את הגישה אל הממשות.

לכאורה, התוכנית שלך היא רק ביטוי שולי, אחד מיני רבים של התרבות שבה אנו חיים. למעשה, יש לה תפקיד אסטרטגי. ראשית, כי היא מעזה לקרוא לעצמה "חדשות". ושנית, כי היא נושאת הדגל האידיאולוגית של פרויקט הסחת הדעת המניפולטיווי שזכה לכינוי "בידור".

לכן, צורם ומגוחך במיוחד לראות את התוכנית שלך בימים האלה. הארץ מתמלאת באוהלים. העם דורש צדק, ואתה מספר לנו על הבטן של קייטי הולמס.

עד לפני שבועיים, שלטה התעמולה שלך ללא מצרים על תודעתו של הציבור. מבחינת נתוני הרייטינג, אני מניח שהיא עדיין שולטת. ובכל זאת, אם לא תתעשת, דומני שזמנך עבר.

גיא פינס, עושה רושם שאתה אדם אינטליגנטי. יותר מכך: תחת הסגנון הציני, נראה שמסתתרת נפש עדינה.

 האם הצופים שלך עדיין נחשבים בעינייך לעדר פרות, שימשיכו לאכול מהחציר היחצ"ני שבו אתה מאכיל אותם, ולספר לעצמם שהם "מתבדרים"?

האם לא שמעת שהבידור מת?

לך לשדרות רוטשילד – אני מניח שזה לא רחוק מהבית שלך. עמוד ברחוב ותשמע על מה מדברים האנשים. האנשים מדברים על קורת גג! האנשים מדברים על צדק! האנשים מדברים על דמוקרטיה ישירה! האנשים מדברים על אמנה אזרחית! חלק מהאנשים מדברים אפילו על בניית בית לקדוש ברוך הוא! על הבטן של קייטי הולמס אף אחד לא מדבר.

לך לשדרות רוטשילד, ותסתכל כיצד אנשים מבדרים את עצמם. הם כותבים שלטים. מנגנים בגיטרה. מקריאים סיפורים. מקשיבים לנאומים. מציגים הצגות.

האם לא שמעת שהציניות מתה?

הרשת מתרחבת. הרשת מתעבה. היא מגיעה גם לטלוויזיה. תסתכל מסביבך: אפילו "לילה כלכלי" פתחו סוכה במאהל. וגם אם לא לכך הם התכוונו, הם משתלבים ברשת. למה שלא תפתח אוהל?

יש מי שחושב שמחאת האוהלים צריכה להתבסס בשוליים. אולי זה נכון, אבל לא פחות מכך היא צריכה לפלוש אל המרכז. אם גיא פינס לא יגיע למאהל, אולי הגיע הזמן להקים מאהל באולפן של גיא פינס. לחילופין, הגיע הזמן לשדר את הנעשה בערי האוהלים בשידור ישיר בכל הערוצים, כל היום. זה בטוח יותר מעניין מ"האח הגדול".

נ.ב. – אינני ז'דנוביסט. מבחינתי, החמש דקות האחרונות יכולות להיות מוקדשות לקייטי הולמס. אבל לא שעה שלמה!

 2. וידוי

אני רוצה, אבל לא יכול. אני לא יכול להישאר בשדרה יותר משעה-שעתיים רצוף. זה מציף אותי. זה יותר מדי מדהים בעיניי.

אני הולך בשדרות רוטשילד בפה פעור, הלוך וחזור. אני רוצה לקרוא שוב ושוב את השלטים, לשמוע שוב ושוב כל שיחה, כל נאום, לספור שוב את האוהלים.
ואז זה מציף אותי, ואני בורח. נותרתי בורגני. אני פוחד להשתגע. אני חייב ללכת לדירה שלי לקרוא משהו, לכתוב כמה שורות, לחיות כאילו כרגיל למרות שהעולם נולד מחדש.
לכן אני מעדיף ללכת למאהל דווקא בצהריים, כשחם והפעילות דלילה יחסית. בערב זה פשוט חזק מדי, טוב מדי.

מה שקורה בשדרות רוטשילד הוא חסר תקדים לא רק ברמה הלאומית, אלא אפילו ברמה הפלנטארית. חברה חדשה. שפה חדשה. פוליטיקה חדשה. ישות שמגיעה לתודעה עצמית. מדי פעם אני שומע וקורא אנשים מסוימים שעדיין מדברים בסיסמאות מסורתיות של שמאל. זה נכנס לי מאוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה. הם לא שמעו את הבשורה הטובה: הציוויליזציה התחילה מחדש. בולו'בולו קורה באמת.
אתמול בערב נאם שם מישהו שלא הכרתי. הוא אמר שקוראים לו מגן. שוב הוא אמר את מה שכל בנאדם חכם מבין: שלרשת אין הנהגה, ולרשת אין מטרות. כל מי שרוצה צריך פשוט להצטרף ולצמוח בתוך הרשת. דפני ליף כבר אמרה, וכדאי להקשיב לה: המטרה היא מדינה בתוך מדינה.

את כל זה כבר ידעתי, אבל זה היה כל כך מהפנט. הלב שלי פעם, שאגתי, רקעתי ברגליים. אני לא מכיר את האנשים האלה, וגם את אלה שאני מכיר אני כבר לא מכיר. אבל הם מהפנטים אותי.

אם לא נפריע לה, המדינה בתוך מדינה תגיע גם לפלסטינים. שהרי, היא נולדת בו זמנית גם במקומות אחרים, ואפילו ביתר עוצמה. מדינה בתוך מדינה, שכמו תולעת מרוקנת בהדרגה את המדינה. זה יותר טוב משתי מדינות. זה יותר טוב ממדינה אחת.

רק לפני שלושה חודשים, פירסמתי כאן מעין תסריט בדיוני הומוריסטי על רפובליקה אוטונומית שתקום בתל אביב. כתבתי את זה בהשפעת היומן של ארנסט טולר, המשורר שהנהיג במשך שבוע את הרפובליקה האוטונומית של בוואריה ב-1919. והנה, זה קורה. רפובליקת האוהלים החדשה היא יותר מוצלחת מהרפובליקה של בוואריה, ויותר מדהימה מהקומונה הפריזאית של 1871.

אבל יש דבר אחד משותף לשתי הרפובליקות: את שתיהן הריאקציונרים חיסלו בכוח הנשק.

וכאן אנחנו נכנסים לשאלת המלחמה.

  1. ספטמבר ואנחנו

הַבִּיטוּ, הוֹ נִרְפִּים, מִתַּחֲנוֹת-רַכֶּבֶת נִפְלָטִים!
הִנֵה הַשֶּמֶש תְלַהֵט כָּאן בְּרֵיאוֹת שָרָב!
תִשְטוֹף אֶת הַשְדֵרוֹת אֲשֶר מָלְאוּ בַּרְבָּרִים שועֲטִים.
הִנֵּה הָעִיר יָפָה, שוֹכֶנֶת מַעֲרָב!

לְכוּ! אוּלַי תִדְעַך הָאֵש, תִהְיֶה נִמְנַעַת,
ופְּנוּ אֶל הָרְצִיפִים, אֶל הַרְחוֹבוֹת הרְחָבִים!
מֵעַל גַגוֹת בָּתִים שְמֵי רוֹך תְכֶלְתָּם נוֹגַהַת,
מָקוֹם בּוֹ הֶאֱדִימוּ הַפְּצָצוֹת כַּכּוכָבִים!

(מתוך: האורגיה הפריזאית, ארתור רמבו, 1871. מצרפתית: משה בן שאול)

לא ברור האם זה צירוף מקרים, אבל הולדתה של רפובליקת האוהלים התרחשה כידוע במרחק שבועות בודדים מהאירועים המסווגים תחת השם הכללי "ספטמבר". אם מהפיכת האוהלים היא נקודת אומגה חברתית-טכנולוגית, את ספטמבר אפשר להגדיר כסינגולאריות פוליטית: אפשר לדעת איך נכנסים אליה, אבל אי אפשר לדעת איך יוצאים.

 אפשר לקוות שהאומגה והסינגולאריות יעצימו זו את זה. אבל יש מקום גם לחשוש שהתסריט הבלתי-צפוי-בריבוע ייגמר בבכי, כלומר בפגזים מתפוצצים בשדרות רוטשילד, וגם בגינת לווינסקי. כמו שאמר לי אתמול א' טהרלב – יש הרגשה שאנחנו בסוג של מסיבת סיום.

כזכור, את הקומונה הפריזאית חיסלו במשותף השלטון הריאקציונרי של צרפת יחד עם הפולשים הפרוסים של ביסמרק. את הרפובליקה של מינכן חיסלו הפרייקורפס הפאשיסטים, מטעמו של השלטון המרכזי הסוציאל-דמוקרטי. לא אתפלא אם נתניהו יביא את האיראנים עצמם, יחד עם אסד, כדי לחסל את רפובליקת האוהלים.

לכל זה כדאי להיות מודעים כל הזמן. בספרי ההיסטוריה, מה שקורה עכשיו יתומצת כנראה לפיסקה או שתיים לפני הפרק החדש על ספטמבר. לכן צריך להתכונן כבר עכשיו.

מצד שני, למי איכפת מההיסטוריה? גם אם זה לא יימשך אלא רגע, הרגע הזה הוא נצחי. צריך לנשום אותו, ולהחזיק בו חזק כמו שמחזיקים באדם אהוב.

אסיים בקטע מפורסם למדי, ובכל זאת מתבקש:

התודעה, שהם מפוצצים את רצף ההיסטוריה, ייחודית למעמדות המהפכניים ברגע פעולתם. המהפכה הגדולה הנהיגה לוח שנה חדש […] עוד במהפכת יולי התרחשה תקרית, שבה קיבלה תודעה זו ביטוי. עם רדת הערב על יום הקרב הראשון התברר שבמקומות אחדים בפריס, בלי קשר זה עם זה ובאותה שעה ממש, נורו יריות אל שעוני המגדלים.
(ולטר בנימין, מתוך התזות על מושג ההיסטוריה)

גופות מגיני הקומונה לאחר חיסולה על ידי הממשלה, 1871

נתזים (10): החיים האמיתיים אינם כאן

11 במאי 2010

אחרי שבוע מייאש, סימנים של תקווה: גורדון בראון התפטר ועשוי לסלול את הדרך לקואליציה פרוגרסיבית, ואילו כוכבו של השמאל זורח בנורדרייןוסטפליה, ומפורר את הקואליציה הגרמנית הדוחה של מרקלוסטרוולה. לעומת זאת, מפלגת הפיראטים במשבר.

ועוד חדשות טובות מבריטניה: ארבעה פילוסופים שרצו בבחירות הצליחו להיכנס לפרלמנט או לשמור על מושבם. יש לקוות שהם נחמדים יותר מיובל שטייניץ.

לפי נתונים דמוגרפיים מהעשור האחרון, הלבנים באמריקה נוטשים את הפרברים וחוזרים למרכזי הערים. תם עידן "אמריקן ביוטי"?

בניו יורקר מראיינים את אנדריי טרנובסקי, הנער הרוסי המחוצ'קן – בן 18 בסך הכל – שהגה את האטרקציה האינטרנטית של השנה. למי שעדיין לא מכיר: באתר שהקים טרנובסקי, chatroulette.com, תוכלו לשוחח, מצלמה למצלמה, עם גולשים אנונימיים מכל רחבי העולם (או לפחות להיתקל בהם מאוננים, כפי שקרה לאמורי בעת התחקיר המקדים).

בארצה של שרה פיילין דחו שוב את ההצעה להאריך את ההמנון של אלסקה ולהוסיף לו שורות המתייחסות לתושבים האינדיאנים.

ההיסטוריונים החדשים הגיעו לווייטנאם. חמישים שנה אחרי מלחמת השחרור נגד הצרפתים, כמה עיתונאים צעירים מערערים על התעמולה הרשמית.

בלה מונד נרגשים מגילוי תצלום לא ידוע של ארתור רמבו, בעת ביקור בעדן שבדרום ערביה. בהזדמנות זו, נברך על יציאת התרגום העברי לספרו הגדול של עמנואל לוינס, "כוליות ואינסוף", זה שהפך את המלים "אחר", “אחרות", “האחר" ועוד לאופנתיות כל כך. הספר נפתח בפראפרזה על רמבו: “החיים האמיתיים אינם כאן. אבל אנחנו בעולם". במקור של רמבו (ב"עונה בגיהינום"), אנחנו לא בעולם.

דני האדום" מאשים: צרפת התנתה את הסיוע ליוון בכך שהיא תרכוש ממנה נשק.

מישל אונפריי, הגירסה הצרפתית (והמתוחכמת יותר) לריצ'ארד דוקינס, הוציא ספר חדש, “דמדומי האליל". את הטיפול שהעניק לשלוש הדתות המונותאיסטיות (בספרו "המניפסט האתאיסטי"), הוא מפנה כעת נגד הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, וקובע שהיא כבר גמורה, ממש כמו המרקסיזם. הממסד הפסיכואנליטי בצרפת משיב מלחמה שערה, כולל לא מעט רמיזות מרושעות, אבל אונפריי הסרקסטי, שהוציא כבר יותר מ-30 ספרים, בשלו. אחרי הניפוץ של פרויד, יש רק אליל אחד שנותר שלם בפנתיאון שלו – ניטשה, שהוא הוא, לפי אונפריי, אבי ה"לא מודע". 

מישל אונפריי. אתאיסט, אנרכיסט, הדוניסט

חוק צרפתי מה-17 בנובמבר 1799 – שעודו בתוקף – קובע שנשים יוכלו ללבוש מכנסיים רק בהינתן סיבות רפואיות משכנעות. האסיפה הלאומית דנה כעת בביטולו. ועוד מהמאה ה-18: אסטרונאוט בריטי לוקח עמו לחלל חתיכה מהעץ ממנו נפל התפוח על הראש של אייזק ניוטון. הפעם, אם התיאוריה הניוטונית נכונה, אסור שהוא ייפול.

טד יוז – יוקו אונו של השירה האנגלואמריקאית – חוזר להיות פופולרי לאחר שתדמיתו נפגעה באורח כמעט בלתי הפיך כתוצאה מפועלם של אוהדי סילביה פלאת.

שני ספרים שיצאו לאחרונה באנגלית מצטרפים לעיסוק האינסופי בשאלה "היידגר: נאצי מניאק או סתם נאצי?" הספר האחד הוא רכילותי יותר ועוסק ברומן המדובר ביותר בתולדות הפילוסופיה (לפחות מאז סוקרטס ואלקיביאדס) בין היידגר לחנה ארנדט. הספר המעניין יותר, של עמנואל פיי הצרפתי, עוסק בסמינרים של היידגר בשנים 1933-1935, שכוללים מושגים כמו "נווד שמי" ו"רצון הפיהרר". פיי טוען לפיכך שכתבי היידגר הם "מסוכנים והרסנים למחשבה העכשווית כמו שהתנועה הנאצית היתה מסוכנת לקיום הפיסי של העמים המושמדים". חכו חכו – בקרוב הספר "היידיגר והמחשבה הפוסט ציונית".

במבי מאנטל לא לבד: לעיתונות הגרמנית יש חיבה לכתבות מופרכות על ישראל. והפעם, הטאץ מדווח שנקניק החזיר הכי טוב בישראל הוא ביפו.

אירופה צריכה להתקדם הלאה אל העתיד ולהשתחרר מרגשי האשמה הנוצריים ומהעיסוק האינסופי בשואה, הקולוניאליזם והעבדות, טוען ספר חדש.

ראיון עם טאריק עלי, הפקיסטני הכי מפורסם בשמאל ובכלל, ומהכוכבים הבולטים של השמאל החדש (הלא כל כך חדש) הבריטי.

פרופ' ג'ורג' ריקרס, פסיכולוג אמריקאי ידוע שהקדיש את הקריירה שלו לטיפולי "המרה" להומואים, נתפס עם נער ליווי בשובו מטיול תענוגות באירופה. הקהילה הלהט"בית נקרעת בין הרבה שמחה לאיד לקצת חמלה (והנה ראיון עם הנער, ג'ובאני רומאן).