Posts Tagged ‘ארץ זבת חלב והייטק’

פיראטים, הייטק, אוהלים: מה המחאה צריכה?

4 ביולי 2012

יואב ליפשיץ

השנה אנו קוראים שהמון אנשים, שאינם שייכים לזרם המרכזי של הפעילים, מבולבלים בנוגע למחאה – לא יודעים לאן ללכת, למי לחבור. לעצרת של סתיו? לצעידה ברחובות? ומי אלה הפורום החברתי? מי זאת המחאה "האותנטית"?

אינני אומר שהמחאה צריכה לדבר "בקול אחיד", או לנסח מסר חד וברור. ממש לא. אלא שהמחאה צריכה מרכז עצבים, חדר פיקוד, פונקציה שחסרה מאז פירוק מאהל רוטשילד. את המחאה דימו לא מעט לרשת האינטרנט במרחב הציבורי, ואם זה כך – הרי שבאוטוסטרדת המידע, בה יש היצף של מידע, הפונקציה הכי חשובה היא זו של האגרגטור, לרוב מנוע החיפוש. המחאה זקוקה נואשות למרחב, לפלטפורמה קבועה, דרכה היא תתווך את עצמה לציבור, ותעשה סדר בבלאגן. היתרון העיקרי של ההון על פני ההמון הוא הארגון, וכשפוזרו המאהלים – על אף ההתארגנויות הרבות שהמשיכו בפעילות – נפגעה יכולת הארגון של ההמון.

חובה עלינו לחשוב על הצורה שבה יתארגן המרחב החדש, כיצד ייראה ויפעל השלב הבא של הרשת. המרחב הזה לא חייב להתממש בדמות האוהלים דווקא, אם כי האוהלים של שנה שעברה היו הטכנולוגיה הטובה ביותר עד כה למטרות המחאה. ייתכן ויש מקום לחשיבה על מרחב חדש, ליצירתיות בעניין זה, אך לדעתי יש מספר מאפיינים שצריכים להיות בממשק החדש של המחאה. זהו נסיון יומרני לאפיין אותם:

המרחב חייב להיות פיסי, במרחב הציבורי הפתוח, ברחוב – כיכר העיר זה הפייסבוק החדש, ולא בכדי. רק ברחוב נוצר קשר בלתי אמצעי בין הפעילים, בין המוחים, לבין הציבור. רק נוכחות קבועה ברחוב יוצרת את מה שעוז גורה תיאר כאן כ"דמוקרטיה רדיקלית" – כזו שמשמרת את המאבק הפוליטי כחלק אינטגרלי של המרחב הציבורי. זו הסיבה שיוזמה כגון "בית העם" היא מוגבלת למדי.

רק ברחוב יש גישה לכל פעיל ומוחה פוטנציאליים, או אפילו צוותי צילום, לקחת חלק במחאה ולהתעדכן בה, גם אלו שהפער הדיגיטלי השאיר מאחור. רק ברחוב אדם משדר לאדם או לקבוצת אנשים, אך גם מקבל שדרים חזרה. הרחוב מאפשר שיחה. זו הסיבה שיוזמות כמו "צדק חברתי – חדר מצב", על אף שהן מהוות תקשורת אלטרנטיבית, לא יכולות להיות המרחב הזה. הן עדיין משדרות באופן חד כיווני.

על כן, מבחינה ארכיטקטונית, המרחב צריך להיות כמה שיותר חסר היררכיה.

המרחב חייב להיות מרושת בטכנולוגיה מתקדמת – עם כל הכבוד לפייסבוק ולאייפונים, ועם מלוא ההערכה לצוות השידור של איש אחד שהוא איליאן מרשק, שנה שעברה המחאה הייתה מאוד מפגרת מבחינה טכנולוגית. די מפתיע כשמדובר בארץ זבת חלב והייטק. לאחרונה התגלה שהמשטרה תתחיל לנטר שיחות בקרב פעילים ברשתות החברתיות, ויש לי תחושה שזה לא ייגמר בכך.

לכן עלינו להיערך למאבק טכנולוגי. עלינו לפתח רשת מוצפנת ועצמאית, שתהיה שם כשהרשתות האחרות יקרסו. אמצעי נגד לאמצעי הל"א שאולי עוד יפעילו, כשירצו לשתק את רשת התקשורת. עלינו לפתח כלים לתקשורת מתקדמת בין המרחבים בערים השונות. עלינו לפתח כלים לגיוס כספים בצורה מקוונת, כמו קיקסטארטר, רק לפעולות המחאה.

שנה שעברה המחאה הובלה בידי חבורת ברנז'איסטים, והמחאה באמת השתלטה יפה על העיתונות הממוסדת. אני מקווה שהשנה הגיבורה החדשה, לירון אחדות, מהנדסת תוכנה בגוגל עד לפני שנה, תוביל צוות של מהנדסים שיפתחו טכנולוגיה לטובת המחאה ולטובת המרחב הפתוח והבטוח, במקום לטובת רפא"ל או גוגל סטריט וויו. השראה ניתן לקבל מ- Free Network Foundation.

המרחב חייב להיות בטוח לנשים. ולהיות מעוצב כך שהוא יהיה יחסית הגייני מכוחות שיטור. לא בכדי שתי הדרישות האלו מופיעות כאן בצוותא.

המרחב צריך לאפשר דמוקרטיה ישירה בתחומו.

לכן המרחב שיקום צריך לחזור ולהיות פלטפורמה מזמינה לכולם. גם לסתיו שפיר, גם לשמולי, גם למרזלים, ואפילו לנתניהו. רפובליקת האוהלים בקיץ האחרון הכילה את כולם, גם "הנהגה" וגם "אופוזיציה", ובזה היה כוחה. אין זה אומר שכולם צריכים להסכים עם כולם, גם בקואליציה של נתניהו יש אי-הסכמות והיא עדיין יציבה, אבל כולם חייבים להיות "תחת קורת גג אחת". רוב הציבור כאמור מבולבל, ורק באמצעות דיון פתוח, כאשר העוינות מתפוגגת בחיכוך היומיומי, יוכל לגבש דיעה, לחדד תובנות, להתחבר לתנועה בלי לנקוט עמדה ברורה האם הוא בית הלל או בית שמאי. ככל שהפלטפורמה תהיה עוצמתית יותר, מי שלא יהיה בה ולא יכפיף עצמו לחוקיה, לא יהיה קיים. בהיעדר מרחב למחאה, סתיו שפיר יכולה להמשיך בתעלוליה הישנים ללא הפרעה.

ולבסוף, המרחב חייב להיות פיראטי, ללא כל מגבלות והתניות. למי שלא זוכר, דפני ליף לא קיבלה אישור להקים את האוהל הראשון בשנה שעברה, וגם אז נאלצו המתיישבים הראשונים ברוטשילד להדוף את פקחי הסיירת הירוקה. האישור ניתן רק בדיעבד, כמו אישור המשטרה לצעדות ה"לא חוקיות" בסוף השבוע האחרון. אין כאן קריאה להפר את החוק במכוון, אלא התמודדות עם הקשיים הבירוקרטיים שמנסים להגביל את חופש הביטוי, פעמים רבות בניגוד לחוק. אפשר להתייחס לכך כאל "אקטיביזם שיפוטי" מטעם האזרחים.

אוהלים לא קמו השנה. העצרות שניסו לקיים, במתכונות שונות, לא ממש הצליחו להגיע לציבור הרחב והיו די מעייפות. בינתיים הפלטפורמה המובילה של המאבק לתווך את עצמו – לתקשורת, לציבור, לעצמו – הן הצעדות ה"אלימות". דרך ההפגנות הלא מאושרות, ולא דרך הודעות לעיתונות של חדר המצב, עלתה המחאה שוב לסדר היום התקשורתי. דרך המעצרים צמחו פנים חדשות למאבק – אנשים ששילמו עליו מחיר, שמגלמים בגופם את המחאה. דרך ההפגנות עלו נושאים חדשים לדיון, נוצרה טרנספורמציה.

יתכן שהצעדות הן האוהלים של קיץ 2012. הן בהחלט בעלות חלק מן המאפיינים הנזכרים לעיל, אך לא כולם. גם לאוהלים היו את הפגמים שלהם, ובמובן מסויים זהו נסיון להפקת לקחים. ניתן כמובן גם לחשוב על אפיונים נוספים. אך זהו דיון שחייבים לקיים ולהיות מודעים אליו – כל עוד אין מרכז עצבים קבוע למחאה במרחב הציבורי, וכאשר התקשורת אינה אוהדת כלפני שנה, היא תתקשה לסחוף את כלל הציבור.

דימויים: ליאם גיליק (Gillick)