Posts Tagged ‘ארץ האמורי’

אורך וחיבורים

3 בפברואר 2013

רוויטל מדר

אורך וחיבורים. זו הכותרת שהצלחתי לחשוב עליה, כשניסיתי לחשוב על מה אדבר ב"ערב האמורי". בעיקר אחרי תקופה שבה אני מדברת כל כך הרבה.

אני אתחיל עם האורך. ארץ האמורי עבורי זה אורך. זו כתיבה ארוכה, שחותרת נגד כל מה שמתנהל סביבה גם דרך האורך שלה, שזו הצורה החומרית של ההופעה שלה בעצם. נכון להיום עדין לא שלחתי מאמר לארץ האמורי. אני קוראת שם מאמרים, אבל לא כותבת לשם מאמרים. לא הרגשתי שהמאמרים שלי, ארוכים דיים. וזאת למרות שבתקשורת המסורתית, שבה לקחתי פעם חלק, לא היה טקסט אחד ששלחתי ולא זכה לעווית פנים של עורכת או עורך על אורכו. כלומר, לפחות על אורכו. זה נכון שלאחרונה עלו גם אנקדוטות קצרות יותר, אך האורך הוא עדין מנת חלקה של ארץ האמורי. האורך הזה, מעבר לכך שהוא מבסס את עצמו מחוץ לרוב מה שמתרחש בחוץ, הוא גם עובדה שדורשת עבודה, שדורשת התייחסות אחרת, כזו שלא יכולה רק להגיב אל אירוע שהתרחש, כי אם להסתכל על הדברים תמיד כבר מזווית רחבה יותר, בהשוואה ל… ביחס ל… זו כתיבה שדורשת זמן, וזמן הוא לא עניין מבוטל, בעיקר לא ברשת. ברשת ניכר שהזמן הוא המצרך הכי יקר. וספק אם אבות הקפיטליזם היו יכולים לחלום על מקום כה ממכר וכה בסיסי לחיים שמצליח להנכיח בכל רגע בו איך אין די זמן. בהרבה מובנים היעדר הזמן הזה לא שונה מהליכה ברחוב עמוס פיתויים, או בשדרות של קניון שמכיל את כל מה שאנחנו רוצות, עת הכיס לא מאפשר למלא אחר כל אחד מהחשקים הללו. היעדר זמן הוא היעדר כסף, וזה כאילו מובן מאליו, כי זמן זה כסף, so they say, אבל זה לא אותו הדבר. זמן זה כסף מניח שיש סיטואציה שבה את מבזבזת את הפוטנציאל העקרוני שלך להרוויח כסף, את פוגמת ביכולת שלך להרוויח. ואילו היעדר זמן הוא היעדר כסף, מבטא מצב שבו קודם כל מראש אין לך את הדבר הזה, אין לך את הזמן הזה, לשקוע במאמרים ארוכים, אם כי אין לך את הזמן הזה נקי וצלול לקריאה, ואם כי את רוצה לצרוך כמה שיותר במעט הזמן שיש. אין כאן סיטואציה של בזבוז, כי אם תיאור של היעדר – היעדר שמחייב בחירה, שדורש לסמן סדר עדיפויות, ולא רק לפתוח עוד לשונית שתשכב בנוח ליד עוד ועוד לשוניות אחרות שמחכות לקליק הנכסף, אותו אחד שעמו עלולה להתחיל הקריאה שאליה אין זמן. היעדר זמן היעדר כסף נוגע לקוראת, במובן הזה שלה יש סכום מסוים של זמן שדורש ממנה להחליט איך היא הולכת לבזבז אותו. אותו, לא את הפוטנציאל להגדילו. זמן זה כסף, או נכון יותר, הסירוב להכיר בכך שזמן זה כסף, נוגע לחלק שמבססת ארץ האמורי. עת היא דורשת מכותביה, אם מפאת דרישה ישירה, ואם מפאת הרגל לתוכן מסוים שדורש תמיד אורך מינימלי שהוא רחב למדי, שיבזבזו את זמנם. שבמקום לשלוח אינספור מאמרים קצרים, אנקדוטיים, כמו שאני עושה לרוב ברשת, אז יש לשלוח אחד פעם בכמה זמן, וצריך לעבוד עליו, צריך להקדיש לו זמן, צריך שזו תהיה כתיבה שכבר תמיד תוותר מראש על האפשרות לנצל את הזמן. לה(נ)פיק ממנו את המרב. די ברור לי שזה המצב של ארץ האמורי, שזה חלק אינהרנטי לסיפור של ארץ האמורי, אך מעבר לאפשרות שיש כאן קריאת תיגר על התפיסה שזמן זה כסף, יש כאן גם את האפשרות ההפוכה, את ההנכחה הברורה שזמן זה כסף, ולכן הקריאה של ארץ האמורי לקריאה, היא תמיד קריאה שמבטיחה רווח, שמבטיחה רצינות מסוימת, שקוראת לקורא לבחור בה, כי המאמר שלה הוא כזה שהשקיעו בו. אורך, נכון להיום, ועל אף הניסיון של כולם לקצר הכל כל הזמן – לקצץ באופן כללי, עדין מתקשר עם תו איכות מסוים. ועל אף שאיני חושבת שארץ האמורי ניסתה לתת לעצמה תו איכות דווקא מתוקף האורך, אז האורך כבר תמיד עושה את שלו. הוא מספק למאמר, כבר בצורתו, כבר בגלגול מטה של העכבר, תוך סיכון פיתוח דלקת במפרק כף היד, את תו האיכות, תו הרצינות, תו הזמן.

ouvre1

אורך היום, גם אם במידות שונות, הוא מעין עדות עודפת של העבודה האקדמית, זו שגם אני חוטאת בה, וגם חלק ניכר מכותבי וכותבות ארץ האמורי, חוטאים בה. זו העבודה שבה היחס בין החשיפה לעבודה, הוא אפסי, שבה רוב הכתיבה, היא כתיבה לארבע עיניים, שעם הזמן הופכת לכתיבה לשמונה עיניים, ולפעמים אך ליותר, אך זו תמיד כתיבה שהיחס בין הנראות שלה – ההיקראות שלה – לבין העבודה עליה, הוא כזה שכל חשב כללי היה מוציא אותה החוצה, מחוץ לחוק של הבזבוז הנאות של הזמן, השימוש הראוי בזמן.

ארץ האמורי עושה את החיבור הזה, כביכול, בין האקדמי לרשתי, האינטרנטי – שתי מילים ללא תחליף שלומר אותן זה תמיד מרגיש כמו להגיד את מה שעבר עליו הזמן, שהיה היה. במובן הזה היא יוצרת חיבורים, בין המותר לאסור, בין מה שיש לו מקום עקרוני ברשת, כי הרשת היא אותו מקום שבו תמיד יש מקום, בהנחה שמסיתים הצידה את המבט שחווה כמה מקום תופסים שרתי הענק. אז יש מקום, יש מקום לשרתים, ויש מקום לעוד ועוד מלים, בעיקר כי מלים, שלא כמו התמונות – שהן כנראה החברות הכי טובות של הרשת, הרבה מעבר למילה – תופסות פחות משקל.

אך מעבר לאלה, שהם ברורים וחשובים, למרות שהם כאילו נוגעים רק לאורכים, אני רואה עכשיו, דרך דבריי, שארץ האמורי מצליחה לבסס – אם בכוונה תחילה, ואם לא – איזה קשר בלתי ניתן לניתוק בין הבזבוז לרווח. כמו מין מקום שבו הניסיון לסרב לשלילה האינהרנטית לבזבוז תמיד כבר מזמין פנימה את הרווח. אותו רווח מבוזבז של האורך הכוחני בהרבה מובנים, הגברי, כי הוא גם תמיד רווח וגם תמיד בזבוז.

[עד כאן דבריי מערב האמורי]

ouvre2

אורך הוא גברי כי זו מידת מדידה גברית. גברים מודדים אורך, מודדים את עצמם באורך, אך מעבר לכך, זהו אורך גברי כי צריך להרגיש בנוח כדי לתפוס את המקום שלו, לדרוש את הזמן שלו – כי אורך כאמור דורש זמן, ולוקח מקום. והנוחות הזו – הדרישה הזו – היא כמעט תמיד גברית, או כזו שמגיעה מעמדה גברית. מעבר לעובדת הבזבוז מקור ברור של רווח, יש כאן איזו זכות קודמת, שניתן לתרגמה גם לחטא קדמון. חטא גברי בלתי נסלח. וזאת על אף שהאורך מקושר, לפחות בכל הקשור לממד השיחני, לאשה. נשים משוחחות/מדברות/מפטפטות/מקשקשות – זה נגמר בביקורת, האורך הנשי הוא לא זה שזוכה בתו האיכות שלו זוכה האורך הגברי לרוב, כי אם להפך. האורך הנשי זוכה באות קין, שמסמלת דיבורי סרק, שמהווה סמל למקום שבו התוכן הלך לאיבוד.

אני, אגב, לרוב כותבת ארוך. אם בגלל נשיותי, אם בגלל שאני-זו-אני, ואם בגלל שאני הולכת שבי אחרי המסורת הצרפתית, זו שתמיד יש בה יותר מידי מלים. זו שבה קשה לסמן את המרחב הגברי של הדיבור לעומת זה הנשי. לא בגלל שנוצר שם גן עדן מגדרי, כי אם מהסיבה הפשוטה שהמילה – ברבים שלה – עברה שם תהליך מתמשך של הלאמה על ידי המדינה, וכיום היא מהווה חלק אינהרנטי מהזהות הצרפתית, הן של הצרפתי והן של הצרפתייה. ולמעשה, קריאה חטופה בארכיאולוגיה של הידע של פוקו, ממש לא זמן, הבהירה לי שפוקו אפילו בספר הזה, שיש בו משהו מרוחק מאוד, מדעי כמעט במבט שלו ובאופן החקירה שלו את השיח, היה יכול לחתוך את דבריו בחצי. אם משום שהוא חוזר וחוזר על מלים שונות שמשמעותן – לא רק בקריאה חטופה – היא זהה למדי, ואם משום שחלק ניכר מהדרך שהוא עושה, כרוכה בעצירה על מה שהוא לא עושה. אך לא מתוך המקום שמצהיר על כך מראש, ומאפשר לקוראת את הדילוג המתבקש אל עבר המקום שבו הוא מדבר את שהוא כן עושה. פוקו מודיע שהוא לא עושה את מה שהוא מדבר, אחרי שהוא כותב את הדיבור הזה. ובמובן הזה, הוא בזבזן טהור של זמן. והאמירה הזו נאמרת מבלי להתעלם מהערך המתודי שיש לכתיבה הזו. לכך שניתן למנות בין רגע, בין אם בעזרת פחות או יותר קלישאות, את כל הסיבות שהובילו את פוקו לבחירה הזו, שלדידו גם אם היא-היא מגלמת את הבזבוז המוחלט, הרי שהיא באה לומר לנו דבר מה נוסף, על שפה ועל אפשרויות וגבולות, לדוגמא.

ouvre5

אני מנסה לעבור לדיבור על החיבורים, שקשור קשר הדוק באורך, אך מתקשה. נדמה לי שהדיבור על החיבורים עלול ליפול לקלישאות (וזאת נאמרת מתוך תקווה שעד עתה בעצם לא עשיתי זאת כבר). כשדיברתי בערב האמורי לחיבורים לא נותר זמן. לא נותר להם זמן באופן מתוכנן. כתבתי את דבריי, בהתאם לזמן שהוקצב לי, ועצרתי, עם התנצלות שחינניותה עדין עומדת בסימן שאלה. האורך גלש לתוך הדיכוטומיה של הנשי והגברי, ולא התכוונתי לכך, אך אולי גם לא היתה למעשה בררה. אולי לא ניתן לדבר על אורך מבלי לדבר על גבריות, ובהמשך לכאן ישנו קושי עקרוני לחשוב דבר מה כאפליקציה גברית, מבלי לחשוב את המשמעות הנשית, זו של האישה, ביחס אליו. זו גלישה לא אלגנטית, כי היא נופלת אל תוך המקום הדיכוטומי, אותו מקום שבו האורך מרגיש בנוח, כי הוא מבסס עצמו מהר מאוד בצד אחד של המתרס: אם כגבר, אם כרציני, אם כמעמיק, אם כבזבזני ואם ככזה שטומן בחובו את האפשרות לגלם גם רווח. והלא כל הרעיון היה לעבור מן האורך להנכחה של החיבורים, חיבורים שמתרחשים רק מתוך העובדה שארץ האמורי מתקיימת במרחב שבו היא מתקיימת, מרחב שהוא זה שאפשר לה להזמין אותי לדבר, כי רק בו ניתן לייצר איזו זהות קונקרטית שמקורה במספר לא נינוח של נקודות. הזהות ברשת, גם אם לא תמיד, היא כזו שניתן בה לחתוך את האפיונים, לתת להם לחתוך האחד בשני, עת קו אופי אחד עולה על שני ושלישי חוצה ראשון, מבלי שהחיתוכים הללו יגזרו צורה סגורה, מבלי שהעלייה של קו אחד על משנהו, תהיה כזו שתבטל את נוכחותו של הקודם. וזו בעצם נראה לי הסיבה שאני דיברתי בערב האמורי, וזו בעצם הסיבה שאני מפרסמת כעת בארץ האמורי. על אף האורך, שהוא כאמור עומד כקיר התנגדות למרחב שבתוכו הוא מתנהל, למרחב שבו יש לו מקום, כי העובדה שיש לך מקום, לא אומרת הלכה למעשה שאתה מוזמן לקחת את המקום הזה.

כשהוזמנתי לדבר בערב האמורי, נאמר לי שיהיו לי 10 דקות דיבור. כתבתי טקסט שמדבר 10 דקות. טקסט לא ארוך דיו בעליל בשביל ארץ האמורי. ואז רציתי לפרסמו, ונכון לפרסמו בארץ האמורי. אך אורכו, מה יהא על אורכו, לא יכולתי שלא לחשוב על כך. הרפלקסיה והעובדה שהטקסט הקצר כבר דובר תחת החותמת של ארץ האמורי, אפשרה לי לעשות את המעשה, לדרוש את פרסומו של הקצר הזה. אך התמהמתי עם הפרסום. חשבתי בעת הקריאה, שעל אף שהטקסט היה אמור ואכן דיבר 10 דקות, אז הוא נגמר במקום לא ברור, ושיש לשלם את החוב של הכותרת שמסרתי, כלומר לדבר גם על אורך וגם על חיבורים. כשדיברתי דיברתי את האורך בלבד, והנחתי שהחיבורים יציצו מבעדו. מרגע שהחלטתי לשלם את חובה של הכותרת, החלטתי למעשה להאריך את הקצר, להפוך אותו ראוי יותר, אמורי יותר, (לא)-ארצי יותר.

ouvre4

החיים באליס איילנד

13 ביולי 2012

עודד נעמן

1.

פתאום הבנתי שמקנאים בנו ונוטרים לנו. ויותר משהופתעתי מהקנאה והנטירה, הופתעתי מה"אנחנו". הופתעתי מכך שאני חלק מהקבוצה הזו, שיש קבוצה כזו – שההעדרות שלי מישראל היא חלק מהעדרות רחבה יותר, של אנשים רבים, ושההעדרות הכללית שלנו מורגשת. הופתעתי מכך שאנחנו נוכחים בארץ בתור אלו שאינם בארץ, אלו שהצליחו לצאת. חשבתי על זה לרגע ופתאום שמתי לב שאני מחייך: הרי זה מה שרציתי. לפני שנתיים הצעתי כאן להקים כתב-עת שייקרא "אליס איילנד" ובו תכתב עברית ישראלית שמתקיימת מחוץ לגבולות ישראל. כתב העת היה אמור לייצר מרכז תרבותי בעברית שביחס אליו ישראל (ובפרט תל-אביב) היא פריפריה. חשבתי שהבעיה הישראלית היא חרדת ביצוע. התפקיד שנהוג להטיל על ישראל הוא גורלי מדי, חשוב מדי, מטאפיסי מדי: על ישראל ליישב את היהודי הנודד, לגאול את המערב ממוראות השואה והקולוניאליזם, להשכין שלום בין הדתות המונותאיסטיות ולעשות גם את כל השאר. גם אוהביה וגם שונאיה נוטים לייחס לישראל חשיבות עצומה, חשיבות שאף מקום סביר לא יכול לשאת. זו החשיבות הזו, הבלתי-אפשרית, האפוקליפטית, שממנה ברחתי. אם ישראל תוכל להיות מקום פרובנציאלי, חשבתי, או אז אולי אפשר יהיה לחיות בישראל בלי שכל מיני סמלים רבי משמעות יתיישבו לך על הפרצוף.

 כדי להפוך את ישראל למקום קרתני יש להראות שדברים מסוימים, דברים שחשובים לנו ולאחרים, יכולים להתקיים בלעדיה. גם אם החברה הישראלית חשובה לנו אנחנו לא בני-ערובה שלה וגם אם ישראל חשובה היא לא באמת חשובה יותר מכל מקום אחר. אפשר לחיות רחוק מישראל, אפשר להיות יהודים בלי ישראל, אפשר להיות ישראלים בלי להיות יהודים ואפשר לדבר עברית מחוץ לישראל. נדמה לי שמשהו מכל זה קורה בבלוג הזה. במידה מסוימת, ארץ האמורי נהפך לאליס איילנד, לחיים בלי מקום. או אולי: חיים במקום שלא נמצא.

קהילות קוראים עיקריות של ארץ האמורי, פברואר 2011

אני יודע שבפני רוב הנשים והגברים שחיים בישראל לא עומדות האפשרויות שמניתי למעלה. רוב האנשים חסרים את האמצעים לנסוע מכאן, להעתיק את חייהם למקום אחר. אלו הם האנשים שלמענם ישראל צריכה להיות מקום צודק והגון יותר. הנשים והגברים שניצבים בפני כורח מוחשי, קונקרטי – הם אלו שטובתם היא חובת המדינה. הבעיה היא שהפוליטיקה הישראלית של היום מונעת על-ידי כורח אחר, כורח מטאפיסי או רעיוני. המדינה הישראלית היום משרתת אנשים שרואים עצמם ככבולים לישראל מתוקף הגורל היהודי, התקווה האירופית או השם יודע מה. את אי-האפשרות הזו, המטאפיסית, אני מציע לנטרל. אם משהו כובל מישהו לישראל זה הפרנסה, המשפחה, והעובדה הפשוטה ששם הוא גדל, הדברים שכובלים אנשים לכל מקום בכל מקום. לא האנטישמיות העולמית או הציונות הליברלית, ביאת המשיח או קץ ההיסטוריה.

2.

כתבתי למעלה שברחתי מישראל האפוקליפטית. הבריחה שונה מהעזיבה, ההיפרדות, או הנטישה. היא שונה משום שהיא טומנת בחובה את כשלונה – כל עוד את בורחת את מחיה את האיום שמפני מימושו את מקווה לחמוק. הבריחה דוחה את מימוש האיום אך מזינה את האיום עצמו. זוהי אולי האמת אליה קלע קפקא ב"משל קטן":

"אהה," אמר העכבר, "מיום ליום הולך העולם וצר. תחילה היה רחב עד להפיל אימה, רצתי הלאה ומה שמחתי כשראיתי לבסוף מרחוק חומות מימין ומשמאל, אך חומות ארוכות אלו אצות כל כך להתחבר זו עם זו, עד שהנה כבר הגעתי לחדר האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת, ולתוכה אני רץ." "אינך צריך אלא לשנות את הכיוון," אמר החתול ובלעו.

 יורם קניוק רץ כנוע אל לוע החתול – הוא רוצה למות. בעקבות איתמר מן, שאמר שקניוק גרם לו לחשוב על הקשר בין ירידה למוות, תהיתי אם כאן טמון סוד הקנאה והטינה לאלו מאיתנו שחיים מחוץ לישראל: אולי בישראל נדמה שאנחנו נגאלנו, שזכינו לעבור לעולם הבא.

באך, קנטטה מספר 82

(התרגום המרושל שלי לא עושה צדק לטקסט המקורי אבל נדמה לי שהמסר ברור):

היה לי מספיק.
החזקתי את המושיע, תקוות כל העמים,
בחיקי החם.
היה לי מספיק.

ראיתי אותו,
אמונתי טבעה את ישוע בליבי.
כעת ברצוני בזה היום
להפרד מכאן באושר.

בשמחה אני צופה אל מותי,
(הא! לו רק הגיע זה מכבר).
אז אחמוק מכל יגון
שעוד כובל אותי לעולם.

3.

אבל לא נפרדנו ולא עזבנו – ברחנו. ברחנו ולכן גם נשארנו. אמנם הבריחה עלולה להוביל לנתק, לפרידה, אבל גם החיים בישראל עלולים להוביל לנתק. אחרי הכל, אחת הבעיות הקשות של ישראל טמונה בהתכחשות המוחלטת של רבים מהיהודים החיים בה לתנאים הפוליטים שמאפשרים את חייהם. הבריחה היא לעתים קרובות חלופה לנתק הזה – הבריחה מישראל היא דרך להישאר בה. מכאן, מחוץ לישראל, אני לא חושש עוד לומר – ולא יכול עוד להכחיש – ישראל היא המולדת.

ואם למדתי משהו בעולם הבא, למדתי שכתב הוויתור של קניוק לא יעזור לו: מולדת היא לא חברת כבלים שאפשר להתנתק ממנה אם מנסים מספיק. מותר לנסוע ולחיות במקומות אחרים, אבל זו טעות לחשוב שאי-שם איזו עיר גדולה תשכיח מאיתנו את מה שטורד את מנוחתנו כאן. החיים הרחק מישראל יכולים להיות חיים מטיבים, אך הם תמיד יהיו חיים רחוקים.

4.

יחד עם זאת, לבריחה יכול להיות ערך פוליטי. מכאן, רחוק מישראל, אפשר לחתור תחת המונופול הישראלי על היהדות על-ידי שיתוף פעולה עם קהילות יהודיות מקומיות. אין סיבה שליהודים בישראל תהיה סמכות בלעדית על היהדות – הממסד היהודי צריך לקבל את היהדות הישראלית מבלי להדיר את כל שאר הקהילות היהודיות ומבלי להיות משרתה של ישראל. רחוק מישראל אפשר לחתור גם תחת המונופול של ישראל על הישראליות, קצת כמו שהקהילה האיטלקית בארה"ב חתרה תחת המונופול של איטליה על האיטלקיות. מדוע שלמדינת ישראל תהיה סמכות בלעדית על גבולות הישראליות? ישראלים, אחרי הכל, הם בני ובנות דתות ומקומות שונים. הכוח של המוסדות הישראליים הנוכחיים תלוי במונופולים האלה – בשליטתם ביהדות ובישראליות – עוד יותר משהוא תלוי בתמיכה הצבאית האמריקאית.

אני רוצה להתעכב רגע על נקודה זו. נהוג לומר שהנפט והלחץ של הלובי היהודי-אמריקאי, אייפ"ק, עומדים מאחורי ההתעקשות של ארה"ב להיות השוגר-דדי של ישראל. אני חושב שההיפך הוא הנכון: לאייפ"ק יש השפעה גדולה כל-כך על הממשל האמריקאי בדיוק משום שישראל ניצבת במרכז המיינסטרים האמריקאי. שמרנים וליברלים, יהודים ונוצרים, כולם מתייצבים לצד ישראל הרשמית, תהיה עמדתה אשר תהיה. הסיסמה של אייפ"ק קולעת בדיוק לדרישה זו: "היכן שתעמדו, נעמוד לצדכם". הקהילה היהודית-אמריקאית מנצלת את מעמדה של ישראל באמריקה כדי לחזק את מעמדה שלה. לכן הממסד היהודי-אמריקאי חושש כל-כך לבקר את ישראל: אם יהודי ארה"ב יבדילו את עצמם מישראל הם עלולים להתרחק מהמיינסטרים האמריקאי, לאבד את מעמדם המיוחד ולהפוך למיעוט ככל מיעוט.

לכן יותר מהנפט וכל השאר, יכולתה של ישראל לקבוע מיהו אמריקאי היא מקור מעמדה וכוחה. כשאמריקאי מן המניין מואשם בשנאה לישראל הוא נתקף ורטיגו וממהר להלביש את ישראל בשמלות ולקנות לה תכשיטים בדמות רקטות מצרר. כדי להבהיר את חומרת העניין: סערה ציבורית התעוררה בארה"ב בעקבות ההצעה שהאינטרס הישראלי עלול אי-פעם להתנגש עם זה האמריקאי. עכשיו, באופן עקרוני וטריביאלי לכל שתי מדינות עלולים (בנסיבות היסטוריות היפותטיות) להיות אינטרסים מנוגדים. אלא שאמריקאים רבים רואים את ישראל כחלק מארה"ב ולכן לא מעלים על דעתם ניגוד אינטרסים כזה. ישראלים שחיים ברחבי העולם ובעיקר בארצות-הברית יכולים לחתור תחת קשר הזהות הזה, להשתמש בסמכות הישראלית על מנת לפרוק אותה מנשקה: לשחרר את האמריקאים, היהודים והפלסטינים מישראל ולשחרר את ישראל מרקטות המצרר.

מתוך "ורטיגו" לאלפרד היצ'קוק

5.

כשלעצמם החיים מחוץ לישראל אינם סיבה לגאווה. הם גם אינם סיבה לבושה. ממש כמו שהחיים בישראל אינם סיבה לגאווה או לבושה. אני מתכוון רק להציע שקהילה עברית, ישראלית, מחוץ לישראל יכולה לתרום לחיים הישראליים בכלל ולתיקון המצב הפוליטי בישראל-פלסטין. הגולה העברית יכולה לאזן את פערי הלחץ בין ישראל לעולם ולצנן מעט את המטען האפוקליפטי. חשוב להבחין בין גולה לגאולה ובין הגירה למוות. הישוב הישראלי והגולה הישראלית הם קהילה אחת במקומות שונים. אם פעם עלו לישראל וירדו לארה"ב, היום אפשר גם לעלות לארה"ב ולרדת לישראל.


ארץ האמורי בן שנתיים: העולם שאחרי (0)

20 בפברואר 2012

ובינתיים, ארץ האמורי בן שנתיים. אנחנו מתחילים את שנת הפעילות השלישית בסימן משבר מסוים, מבחינת תנאי האפשרות לפעילותו של הבלוג במצב ההוויה הנוכחי. פתחנו את הבלוג מתוך תקווה להגיד דברים חדשים בשאלות פוליטיות ותרבותיות שעומדות על הפרק, ואם אפשר גם להעלות שאלות שלא נידונות בדרך כלל. עד לאחרונה, נראה היה שאנחנו מצליחים. אבל אחרי כמעט 300 פוסטים, 10,000 תגובות, כ-800 אלף צפיות, ובעיקר "ערב האמורי" אחד, אנחנו בטוחים פחות מבעבר האם אפשר כרגע להגיד דברים חדשים מהסוג הזה, האם אנחנו אלה שמסוגלים לעשות את זה, ולא פחות מכך – האם זה בכלל נחוץ. יכול להיות שהדברים שצריך להגיד הם דווקא הדברים הישנים והנכונים תמיד: כל בני האדם נולדו שווים; לאהבה אין מגדר; שתי מדינות לשני עמים; הפאשיזם לא יעבור; אסור לסגור את ערוץ 10; וכו' וכו'.

ועם זאת, כשאנחנו מסתכלים ימינה ושמאלה, עדיין נראה שאין מישהו ראוי יותר מאיתנו להתעמת עם התהפוכות שיעברו על הפלנטה שלנו בשנה הקרובה. בסופו של דבר, מעולם לא היינו אופטימיים יותר. בשנת הפעילות הראשונה של הבלוג, הרבינו לעסוק כאן בנושא הקטסטרופה, והקץ הקרוב של החיים בצורתם המוכרת. בשנה האחרונה, גישתנו השתנתה. התברר שמה שעומד על הפרק אולי אינו קטסטרופה, אלא מהפכה או תפנית מסוג אחר, שתביא לעולם חדש וטוב יותר.

ואולי התפנית היא הקטסטרופה. בסופו של דבר, המושג Revolution התייחס בראשית העידן המודרני לשינויים טבעיים, כגון תנועות הכוכבים והתהפוכות של איתני הטבע – מה שכונה לפעמים natural revolutions. בהנחה שהטבעי והפוליטי הם מערכת אחת, קטסטרופה סביבתית או גרעינית אינה ניתנת להפרדה ממהפכה משטרית. הידלדלות משאבי האנרגיה, עליית המחירים שהיא גורמת, והמהפכה שמתפרצת בעקבות עליית המחירים, הן כולן היבטים שונים של אותה תופעה, ולא תופעות נפרדות. הקטסטרופה יכולה לממש בשבילנו את המהפכה, אם נחזיק חזק ונדע לרתום את האנרגיה העצומה שלה למטרות הנכונות. אמנם, הקטסטרופה עשויה כמובן לגרום להרבה סבל. אבל גם המהפכה גורמת סבל – זאת המשמעות של "עולם ישן עדי יסוד נחריבה".

נכתב כאן לא מעט על האפשרות, או אי-האפשרות, לדמיין עולם שונה לגמרי, או לנסח שיטה כלכלית ופוליטית חדשה לגמרי. בשנה האחרונה, נדמה שדלתות התודעה מתחילות להיפתח. לרגעים נראה שקווי המתאר של העולם הבא מצטיירים כבר מתוך הערפל. לכן אנחנו פותחים את השנה השלישית בפרויקט מיוחד בנושא "העולם שאחרי". בראש ובראשונה, אנחנו מקווים לצייר כאן סקיצות של העולם שאחרי הקפיטליזם. אבל כיוון שהמושג "קפיטליזם" מסמן כיום את כלל ההוויה שבה אנו חיים, העולם שאחריו הוא עולם אחר גם במובנים נוספים. כאמור, זה גם העולם שאחרי הקטסטרופה; העולם שאחרי הציונות; העולם שמעבר למיניות; והעולם שבו תיאטרון הבימה כבר לא יהיה קיים.

הפרויקט יימשך לאורך השבועות הקרובים. אנחנו מזמינים כותבות אורחות לשלוח טקסטים מכל הסוגים שיתפרסמו במסגרת הפרויקט: הצעות לשיטה כלכלית חלופית; איפיונים של קריסת השיטה הנוכחית; תחזיות לעתיד הרחוק והקרוב; מניפסטים, הספדים לעולם הישן ושירי אהבה לעולם המחר.

להתראות בעולם הבא.

* תודה לגור אילני על עיצוב הבאנר המיוחד, כמו גם הבאנר הרגיל

כמה הערות (אשכנזיות) על תשוקה וחרדה

12 בינואר 2012

ערב האמורי. יום לפני ערב האמורי, שהתקיים השבוע בתל אביב, נטען שהמשתתפים הלא-אשכנזים בערב – מזרחים וערבים – נדחקו לפאנל דיון הפתוח יותר, כלומר לא יהיו בין המרצים. הערב היה על "תשוקה וחרדה בארץ ההפרדה".

הרצאות. בין המרצים היו (בתחילה, לפני שזה השתנה) עפרי, יאיר ליפשיץ ונעמה קטיעי. את נעמה לא הכרתי אישית, אבל לשם המשפחה שלה היה צלצול תימני. יאיר הוא יהודי דתי. כתבתי לו: חבל שאתה לא לסבית פלסטינית דתייה, אבל נקבל אותך כפי שאתה. זו הנקודה, לדעתי, שבה הפוליטיקה של הייצוג מתקרבת לאבסורד.

ובכל זאת, היה הרבה צדק בדבריה של אורטל בן דיין, אחת המשתתפות בערב, שהיתה זו שעוררה מלכתחילה את המהומה (ויש לי סיבה להאמין שהיא תיקח את האיפיון הזה כמחמאה). אכן, דווקא בפאנל היו שלושה מתוך ארבעת הדוברים מזרחים או ערבים. בבלי דעת, ודאי ללא מודעות, יצא שהמזרחים הם (בעיקר) אלה שמביאים את "קול השטח". ההרצאות דיברו פחות מתוך זהויות, ואילו בפאנל הדוברים הביאו, במידה רבה, חוויות אישיות.

חוויה אישית. איך מדברים חוויה אישית? בדברי הפתיחה שלי אמרתי כמה דברים על הגל, ועל סקס. הדברים ביטאו, בין השאר, חוויה אישית. דיברתי על הפוטנציאל הסורר של סקס, על הכוח שלו לשנות אותנו, מן חומר ממשות שמסרב לסיפורים הרגילים שאנו מספרים על עצמנו, ובזאת גורם לנו לחפש סיפורים אחרים. האם העובדה שלא דיברתי על עצמי, מפורשות, הפך את זה לדיבור תיאורטי, מנותק? אני מקווה שלא.

מנחה אישה. נאמר שהיינו צריכים לחפש מנחה ממין נקבה. אני זה שהנחיתי את הערב, ואינני נקבה, לפחות בינתיים. אבל אני אחד משני העורכים של הבלוג. היה לי חשוב להיות בעמדה שמשפיעה על מהלכו. מישהי כתבה לי, בפייסבוק, שגם עמדה של הקשבה היא חשובה. היא צודקת. אבל אני רוצה (גם) לדבר. לכן הקמתי את הבלוג. אני רוצה לדבר. אני רוצה לכתוב.

פריבילגיות. האם הסירוב שלי לוותר על עמדת ההנחייה מבטא אי-מוכנות לוותר על פריבלגיות? אחרי הכל, העובדה שאני מרגיש שיש לי מה להגיד, או לכתוב – ושראוי לומר את זה — קשורה ודאי להיותי גבר, או אשכנזי, או בקיצור: גבר-אשכנזי. להגנתי אני יכול להגיד שמתוקף הצבע שלי, וההזדמנויות שניתנו לי, יכלו להיות לי הרבה יותר פריבילגיות. יש לי חבר שעובד בהייטק (גם אם סוג "מגניב" של הייטק) שאמר לי לפני כמה ימים שאני עני מבחירה (בתגובה להקנטה הקבועה שלי ש”אנחנו כבר לא מאותו מעמד”). הוא צודק. יש עוני מבחירה. וזה נכון שהוויתור על פריבלגיות, במובן הזה, מאפשר סוג אחר של הנאה. יש פה כלכלה. אני משלם בהון חומרי פוטנציאלי אבל מרוויח הון סימבולי בלתי מבוטל. אני גר בניו יורק, אני דוקטורנט לפילוסופיה, ואולי ביום מן הימים אהיה פרופסור באוניברסיטה. יש אנשים שזה עושה להם את זה, ואני כנראה ביניהם.

ביטול עצמי. לכן אני בעד ביקורת עצמית אבל כופר באפשרות של ביטול עצמי. הרגשתי שהציפייה לוויתור על עמדת ההנחייה היא ציפייה שאבטל את עצמי. אלא שלא אבטל את עצמי. אם אוותר על עמדת הנחיה ארוויח עוד הון סימבולי. יגידו: ארץ האמורי הוא מרחב שוויוני באמת, או, נגיד: גל כץ הוא אציל נפש (או משהו מהסדר הזה). שוב הכלכלה המוכרת. אז בעיניי ביטול עצמי הוא צביעות. הוא פרקטיקה מתוחכמת במיוחד לשמר הירארכיות. כי מי מסוגל להכאה על חטא, לביטול עצמי? מי שיש לו כוח, הלבנים, המתייפייפים, מי שיכול להיעשות לחיה ואינו כבר חיה. קראתי פעם מאמר רלוונטי של שרה חינסקי, שאני שב וחוזר אליו, על ביקורת עצמית כמדיום דרכו האמנות הישראלית מאשררת את הלובן והאירופיות שלה. היא כותבת על תערוכה שעסקה, בין השאר, באוריינטליזם באמנות הישראלית שהוצגה פעם במוזיאון ישראל. המבקרים היו ברובם הגדול אשכנזים. המזרחים, לעומת זאת, הובאו באוטובוסים לתערוכה אחרת, משהו על "פולקלור".

התאבדות היא ביטול עצמי אותנטי. אז יש כזה. אבל יש ביטול עצמי לכאורה שאינו ביטול עצמי. סמי שלום שטרית קרא לאשכנזים לעזוב את הארץ. בעיניי לעזוב את הארץ – לא סתם כי נמאס או צריך אלא כאיזו הצהרה פוליטית – היא אשרור של עוצמה פוליטית. מי שעוזב הוא מי שיכול לעזוב, ומי שעוזב הוא גם מי שאבותיו שלו, המורשת שלו, אחראים במידה רבה לבלגאן המדכא שבגללו קשה לחיות בארץ הזו. זו עמדה חסרת אחריות. לא מפני שאנחנו (באיזה מובן ברור של אנחנו) “אליטה משרתת", אלא כי כעת יש לנו אחריות לחיות דווקא כמיעוט, ולא להוון את הישראליות השמאלנית שלנו בכל מיני מחלקות רדיקאליות בברקלי או קולומביה. אני שמח בזה שאני כותב על הגל ולא, כפי שפרופסורים רדיקאלים מסוימים מצפים, על רשעותה של ישראל.

אז מה אני מציע? אני בכלל לא בטוח. אולי, למשל, לא לפחד מקונפליקטים? ברור לי שהקיום שלי, כגבר אשכנזי הוא סוג של אלימות. וזה ממש לא נורא. כמו שלמדנו בערב הזה, אלימות מכוננת תשוקה. השאיפה היא לקחת אחריות על האלימות, לדבר עליה, שתתקיים בשיחה ולא בפצצות על ריכוזי אוכלוסייה. אז אפשר לחשוב על הטקסט הזה כניסיון לקחת אחריות על האלימות שלי. בעיניי זה לא סוגר שיחה אלא פותח אותה. כאמור, אני בעד ביקורת עצמית, אבל יש דברים שחשובים לי, שהם אני עצמי, לפחות כרגע (השתניתי בעבר, אני משתנה בהווה, אולי אשתנה שוב בעתיד).

יחסי כוח. ראג'י בטחיש דיבר בערב על סקס מזדמן בין יהודים לערבים. הוא ציטט סיפור שנשלח לקדיתא, האתר בו הוא עורך את המדור הקווירי. בסיפור צעיר פלסטיני קתולי מגלה שהגבר עמו הזדיין זה עתה הוא מתנחל (יש לו כיפה סרוגה). “חטאתי חטא עצום", הוא אומר לעצמו, כפי שאומרים הקתולים הערבים בסוף התפילה, ולא ברור אם החטא הוא המשכב זכר או דווקא הזיון עם מתנחל. אבל החטאיות של משכב זכר מחוללת תשוקה, ומן הסתם גם החטאיות של משכב מתנחל. אורטל דיברה, בין השאר, על סקס בין רוסים למזרחיות בעיירות הפיתוח, וגם על הפחד של האשה המזרחית מ"הרוסייה הזונה" שגונבת את הבעל. איתמר טהרלב סיפר שבמעלה אדומים, עיר מגוריו, דווקא הבנות המקובלות "הלכו עם ערבים" (בשונה מהדימוי המקובל, על נשות שוליים חלשות), כי בניגוד לגברים מזרחים (יהודים-ערבים) הם לא סורסו בניסיון להידמות לאשכנזים. אני חושב לעצמי: כל החטאים הללו, כל האלימות הזו, כל הכוח הזה – האם אנחנו באמת רוצים לגמרי להיפרע מהם? האם יש לנו תשוקה בלעדיהם? אולי עדיף לשחק עם אלימות, לקחת ממנה איזה מרחק אירוני, במקום להתיימר להתעלות מעליה.

חולשה. אולי גם לנסות להתחבר למקום שבו אנחנו חלשים. לא באיזה שפגט מלאכותי, אלא בהתבוננות פנימית. אני, למשל, אשכנזי, אבל גדלתי בשכונה לא כל כך טובה בפתח תקוה. ההורים שלי עבדו באגד ובמשרד הפנים. יש המון אשכנזים כאלה, אני חושב שרובם. אני קורא להם "האשכנזים הפשוטים". גם אני, בסופו של יום, “אשכנזי פשוט" (ולא תמיד היה לי קל לקבל את זה). ואולי גם הרצון שלי לחזור בסופו של דבר לארץ, אחרי הדוקטורט (אם כי ייתכן שזה ישתנה, כמובן), הוא הכרה בחולשה. כן, אני תלוי במידת מה בממסד הציוני. האנגלית שלי לעולם לא תהיה מספיק טובה, אין לי דרכון אירופי. בסופו של יום אני אשכנזי אבל גם יהודי חרד, משתוקק לאהבה ולבית היחיד שאי פעם היה לי (כתבתי על זה עוד כאן).

היסטוריה. לאחרונה כתבתי עבודה באנגלית, באוניברסיטה, על הספקן העתיק סקסטוס אמפיריקוס. ניסיתי לפרש טענות שלו על איך "הספקן" (the Sceptic) צריך לחיות, ובניגוד למקובל כיום בטקסטים אקדמיים השתמשתי, כשהתייחסתי לספקן, בשם הגוף "הוא". חשבתי לעצמי: הרי הם כולם היו גברים. דמיינתי עתיד שבו אנשים יחשבו שהיו ספקניות נשים, או פילוסופיות נשים, באותם זמנים עתיקים (בעוד שבפועל נשים הושתקו לרוב באלימות), רק מפני שהם קוראים טקסטים אקדמיים בהם יש רק שם גוף אחד – "היא". כנראה שהעבודה הזו תוגש לפרסום, ושם, כבר הובהר לי, יוחזר שם הגוף התקין פוליטית.

למה אני מספר לכם את זה? כי אני חושב שיש פנטזיה של מחיקת האלימות, של קיום פרוגרסיבי משוחרר ושוויוני, שלא בכדי מלווה גם במחיקת ההיסטוריה, שהיא כולה סיפור ארוך של אלימות (וגם הרבה דברים אחרים). אז לא. אני אשכנזי, וכמו שאמרה לי אורטל בן דיין (כששאלתי איך אני יכול להפוך ל"פחות אשכנזי"): “אתה חסר תקנה" (=החטא הוא קדמון). וגם אם אברח מהארץ, עדיין אהיה אשכנזי, כי יש לי היסטוריה. אמנם גם "אשכנזי פשוט", גם יהודי. יש פה המון סתירות. אני לא תמיד יודע מה לעשות איתם. אז העליתי כמה מחשבות על הכתב. אני מקווה שלא ישתמע שאני נגד שינוי, או פתיחות, או שיחה, או ויתור על פריבילגיות. אני רק חושב שבסופו של דבר זה נורא מסובך. ויש איזה רגע שבו צריך לקחת אחריות על האלימות שלנו, על הדברים שהם אנחנו עצמנו, שאנחנו לא יכולים לוותר עליהם. אלימות שיש בצדה אחריות עדיפה מהתבטלות עצמית כוזבת.

דו לאומיות. עפרי, בהרצאתו, דיבר על הפחד הציוני מן המיניות הלוונטינית, הגובר כאשר חומות ההפרדה הבין-אתניות מתפוררות. לכן נרצחו הומוסכסואליסטים בתקופת המנדט, ועל רקע זה ניתן להבין את התפרצות השיח הגזעני בימינו אלה. אפשר, אם כן, לברך על ההתענגות, על הסקס, שכמו כל התענגות היא מהנה וכואבת כאחד, אלימה במידת מה, לפעמים הרבה יותר מדי. אבל בסופו של דבר היא מעידה שפנטזיית ההפרדה של הציונות הליברלית – והחומות הממשיות בשטח – אינן יכולות לממשות הגופנית של הארץ הזו, לקירבה הפיזית בין גופות שונים, חומים ולבנים, נימולים וערלים (עורלה יכולה להיות גם מטאפורית, סיפר יאיר ליפשיץ). נעמה קטיעי הראתה בדבריה כיצד ההגות המתנחלית הרדיקאלית קושרת בין צניעותה של האישה היהודייה לטוהר היהודי של הארץ (ועל רקע זה, באופן מעניין, אפשר להבין את גבור הדרת הנשים). ושוב, צריך לברך: החרדה שלהם (ושלנו) מעידה שהתשוקה עובדת. הארץ אינה טהורה, היא נמלאת חטאים.

לסיום. מישהו כתב (שוב, בפייסבוק) לפני ערב האמורי את הדברים הבאים:

עד כמה שאני יודע, "ארץ האמורי" הוא בלוג אשכנזי כמעט במוצהר (הכי במוצהר שאפשר בתנאים הנוכחיים), ולא מתחפש למשהו אחר, ודווקא בגלל זה אני קורא אותו בשקיקה. אני תמיד קורא את הבלוג בעיניים מזרחיות כחומר גלם אשכנזי משובח.

ואני אומר: שיהיה. אם נגזר על הטקסטים שלי להפגין אשכנזיות גולמית – ואוסיף: אלימה משהו – אז אני מנסה לקבל את זה. זה עדיף מניסיון לברוח מזה, שדווקא מאשרר את הלובן, או הגבריות (או עמדות כוח אחרות) כמין עמדה אוניברסאלית שמתעלה מעל האלימות. אני, מנגד, בעד קיום חברתי קונפליקטואלי, וברור לי לחלוטין שלפעמים זה כרוך באלימות וחרדה. גם תשוקה.

*

את התמונות צילם יותם פלדמן. סדר המופיעים (מלמעלה, מימין לשמאל): יאיר, עפרי, אני, נעמה, שוב אני, אורטל, ראג'י, איתמר, ושוב עפרי.

למה האישה אינה מדברת?

26 באוקטובר 2011

דניאל שוורץ

1.

לאחרונה הייתי מעורבת בדיון שהתפתח בארץ האמורי סביב פוסט שפורסם כאן, בשם "פניה לקוראות". בפוסט תיארו העורכים את מה שהם רואים ככישלון הגדול ביותר שלהם – שנשים ממעטות לכתוב בבלוג יחסית לגברים, "שהכותבות האורחות הן כמעט תמיד כותבים". בארץ האמורי, כך נכתב, נוכחות מעט נשים, על אף שהנושאים רלוונטיים, לפחות על פניו, לנשים ולגברים כאחד. אז מה הסיבה להבדל?

הבדל. מילה קשה. מילה שלימודי המגדר עסוקים בה. מושג שמעלה סימני שאלה, שדורש הסבר. כי כשיש הבדל, זה לא רק ששניים שונים, אלא שמישהו שונה ממישהו. כלומר – להבדל יש כיוון: יש את מי ש"רגיל", ש"נורמלי", ויש את מי ש"שונה", שנגוע בהבדל. יש את מי שכותבים (וזה לא דורש הסבר) ויש את מי שלא כותבות, או לא כותבות מספיק (ואת זה כבר צריך להסביר, את זה צריך לפתור).

אחת התופעות המעניינות בדיון שהתפתח בעקבות הפוסט היתה שביקורת על הבלוג, למרות שהוזמנה בפוסט, לא התקבלה בברכה. אני חושבת שמאחורי ההתנגדות הזו עמדה ציפייה לתגובות שיגידו משהו על נשים, ולא על הבלוג. זו בעצם ציפייה די הגיונית כששואלים "למה נשים לא כותבות כאן?". כי נשים מפחדות. כי נשים נרתעות מאלימות, מוויכוח ומשיח אפולוגטי. כי נשים לא מרגישות נוח בשיח אקדמי. כי נשים חושבות כך או כך, או אחרת. הרגשתי שתגובות מהסוג הזה – "כי אישה היא X” – לא מעוררות כעס, שהן עונות על הציפיות. על אף המוטיבציה הנרקיסיסטית (איך זה שאין כאן מספיק נשים גורם לנו להיראות, ואיך זה מתיישב עם הדימוי העצמי שלנו), השאלה "למה אין כאן (מספיק) נשים?" מתנסחת כתהייה סקרנית לגבי נשים, או יותר נכון, לגבי ה"אישה", כקטגוריה מופשטת. את עצמנו (הגברים) נדמה שאנחנו מבינים. אנחנו יודעים מה אנחנו אוהבים, אנחנו יודעים מה מתאים לנו, מה מושך אותנו, מה דוחה אותנו. אבל הנשים – משהו בהן נשאר מסתורי, לא מפוענח. אנחנו מזמינים אותן, והן לא באות. הן לא מתרצות, הן לא מסופקות. אז מה הבעיה שלהן?

אז מה האישה רוצהזו לא פעם ראשונה שנשאלת השאלה הזאת. הבעיה העיקרית איתה היא שהיא נשאלת (בד"כ) כשאלה מהותנית ולא כשאלה שיחנית, כלומר היא מניחה "אישה" שקיימת בעולם, שיש לה תכונות ופסיכולוגיה שהשאלה מבקשת לגלות. אני הרי לא חושבת שאין נשים בעולם. יש המון נשים. יכול אפילו להיות שאפשר להכליל לגביהן כל מיני הכללות, שיחזיקו יותר או פחות. אבל מה שאני מנסה להגיד, ולהבין, זה ש"אישה", יותר משהיא דבר (שקיים בעולם), היא מושג (שקיים בשיח), ולפני שנוכל להסביר התנהגות של נשים, אנחנו צריכות להבין "מה היא אישה" – לא במציאות, אלא בשפה שלנו. אנחנו צריכים להיות מוכנים להסתכל על איך שאנחנו מדברים על נשים, איך שהשפה שלנו מגדירה אותן, במוצהר ושלא במוצהר, במודע ושלא במודע. בשלב הבא נצטרך להיות מוכנים לוותר על זה, כלומר במקום להגיד "בואו נחיה יחד, גברים ונשים, כמו שאנחנו" – לפרוע את מה שמוגדר כאישה, וכגבר.

אין קול נשי. המקהלה האוניברסיטאית העתיקה באמריקה, הרווארד

2.

אחת הטענות שהועלתה ופותחה בפוסט בבלוג "יחסי מין"בתגובה לדיון הנ"ל, היתה שהבעיה שנתקלנו בה היא בעיה של שפה. רוני כותבת:

"כנראה שהרבה אנשים חושבים שמדובר בתופעה שפסה מן העולם בו אנו חיים, זה שנשים פוחדות לדבר. ופתאום – הפלא ופלא, נשים חכמות ללא ספק, שמעריכות את יכולתן ואוהבות את מחשבותיהן, עושות בחירה מודעת לא לדבר. הבמה האוהדת כלפי גברים ונשים כאחד, שניסו יוצרי ארץ האמורי לייצר, קרסה תחת ידיהם מבלי משים. זאת משום שרובנו עדיין מדברים ומדברות בשפה מדירה, שפה שלא רק המילים שלה וההטיות המגדריות שלה מפלות את ציבור הנשים, אלא גם אופן השימוש בה מדיר נשים, שצריכות להשתמש בסקסמניאקית הזו כדי לומר דבר מה".

ניסיתי להבין למה רוני מתכוונת: על מה היא מדברת, כשהיא אומרת שהשפה שלנו מדירה? כאמור, לא מדובר רק בשפה במובן התחבירי שלה: אלו לא רק ההטיות, שמאלצות אותנו להצהיר "אישה" או "גבר" בכל משפט כמעט, או לחפש דרך להימנע מכך. זה משהו אחר, עמוק יותר, רחב יותר. זו משמעות של המילה "שפה" שמסוגלת להכיל את ה"דבר" הזה שהרגשתי כשקראתי את ה"פנייה לקוראות" וטקסטים אחרים בארץ האמורי. בניגוד לטענות שהעלו חלק ממשתתפי הדיון, בעיניי הבעיה היא לא ה"אקדמיות" של השפה, לא הדרישות לציטוטים והוכחות, לא הלוגיקה החמורה או ה'נייםדרופינג'. אלו לא דברים שמרתיעים אותי. אז מה זה כן?

אנחנו מאמינים ששיחה שאין בה אקדמאים היא פחות מעניינת ופחות רלוונטית. היינו רוצים לפנות אל האקדמאים שקוראים את הבלוג הזה ולומר להם: בואו! ובפרפראזה על התיאורטיקנית אריאלה אזולאי נאמר: בואו לחיות איתנו שוב! אנחנו צריכים אתכם! נמאס לנו כבר לראות מסביבנו רק פרצופים של אלה שדומים לנו. ברור לנו שאיננו יכולים לחיות לבד. אנחנו זקוקים לאחר, ואין אחר קרוב מכם".

הטקסט המקורי לקוח מה"פנייה לקוראות", אבל המילה "נשים" מוחלפת במילה "אקדמאים". אתם מוזמנים לעשות החלפות אחרות: מה יוצא אם שמים שם "הומואים"? מה אם שמים שם "שמאלנים"? מה שמעניין כאן הוא שמילים סוחבות על גבן את השימושים שלהן, את ההקשרים והנסיבות בהן הופיעו בעבר, ושבהם הגיוני להשתמש בהן בעתיד. יש להן הרגלים, התניות וזיכרון תרבותי, שחורגים מההגדרה ה”מילונית” שלהן, ואפילו מהמרחב של השפה הכתובה והמדוברת. המשפט הוא לא תבנית ריקה של פונקציה, שמחכה שישימו בה משתנים – לפעמים המשתנים משנים את כל המשמעות של הפונקציה. לפעמים זה לא ממש חשוב מה את אומרת, אלא איך את אומרת את זה. השימוש במילה יכול לומר על המושא שלה משהו הפוך מהכוונה (המוצהרת?) של המשפט, כמו לדוגמא במשפט הידוע "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה", או "אַת האישה הכי חכמה שאני מכיר", שאמר לי פעם מישהו. לפעמים אני יכולה להבין מה המשמעות של "אישה" בשיח של מישהו, גם אם הוא לא אומר שום דבר על נשים באותו רגע, רק מאיך שהוא מדבר על צבא, או על טבע, או על אומנות. לפעמים אני בכלל לא מבינה את זה, אני רק מרגישה מין רתיעה כזו, איזה גועל שבדרך כלל נגמר בחיוך, אם זה מישהו זר, כי זה נורא מביך להבין שמישהו בעצם מזלזל בך, במיוחד אם אתם בדיוק (כביכול) מדברים. אם זה מישהו קרוב, זה מכעיס. אם זה מישהו שאת סומכת עליו ומעריכה אותו, זה מבלבל וזה מחליש.

סרקתי את הפוסטים של ארץ האמורי מהשנה האחרונה, וחיפשתי את המילים "נשים" ו"אישה". המטרה שלי לא היתה להראות שאין הרבה הופעות של המילים האלה (למרות שזה מה שגיליתי, והאמת שהופתעתי), אלא לנסות לנסח את ההקשרים העיקריים שבהם מופיעה ה"אישה" בשיח של ארץ האמורי. עצרתי אחרי שמצאתי כ-35 דוגמאות (הלכתי אחורה והגעתי עד פברואר). התוצאות היו מבלבלות, בעיקר מכיוון שהרוב המוחלט של ההופעות של המילים הללו היו בפוסטים של "כותבות אורחות" (וכותבים אורחים) ועיקר האזכורים שנכתבו על ידי עורכי הבלוג עצמם היו אלה שהופיעו ב"פנייה לקוראות". אני לא בטוחה איך להסביר את הממצא הזה, ואיך לחבר אותו לניסיון שלי להבין, בצורה קונקרטית, מה המשמעות של הטענה ש"השפה סקסמניאקית". ברור גם שה"אישה" מופיעה בהרבה אירועים אחרים שלא נספרו אצלי, כמו למשל בכל פעם שמילה מופיעה נטויה בנקבה, בשם או בפועל, אבל הבדיקה שלי היתה מוגבלת. מה שכן, אני יכולה לספר שעברתי על פני המון אזכורים של "אנשים" בכדי למצוא מתוכם את ה"נשים" (משהו כמו יחס של עשרים לאחת). אחרי כל ההקדמות, הנה ההקשרים העיקריים שמצאתי להופעת המילים "אישה"-"נשים" בבלוג:

1. כאחת מיני מיעוטים/מוחלשים/"אחרים" אחרים. למשל:

  1. 'אחרים' לדוגמה הם: אישה, הומוסקסואל, לסבית, שחור/ה, יהודי/ה, מזרחי/ת, נכה ועוד (…)

  2. אלבה הוסיף תובנות בדיני מלחמה כשהכשיר הרג נשים וילדים בקרב, מתוך חשש שיסייעו לאויב (…)

  3. כמעט כל מתנחל נושא עימו נשק, לעיתים הוא במדים לעיתים לא, ולכן הפגיעה בהם אינה זהה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת. לא כך לגבי נשים, ילדים וזקנים (…)

  4. הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית (…)

  5. אחד הדברים שאומרים על המקום הזה הוא שיש בו תחושת ביטחון גבוהה. אם את אישה, זה אומר שהסיכוי שיטרידו אותך ברחוב נמוך בהרבה ממקומות אחרים, תל אביב לדוגמה.

  6. רק 15 מהפוסטים פורסמו על ידי נשים (…)

  7. השיעור הנמוך, נמוך מאוד, של נשים בולט גם בקרב המגיבים בבלוג (…)

  8. יש לציין שמחוץ לטריטוריה של ארץ האמורי נשים הן דווקא דומיננטיות בבלוגוספירה (…)

2. בהקשר של (מאבק ב-) דיכוי מגדרי ופמיניזם. למשל:

  1. וכאשר הרבה גברים תופסים את המיקרופון ומדברים בפאתוס על זכויות נשים, זה לא עוזר לשחרר את הנשים השותקות, אלה שיושבות בקהל. ההפך.

  2. הפמיניזם איתר מראשיתו, בצדק או שלא בצדק, את המהויות/המושגים "גבר", "אב", "סדר פטריארכלי", תרבות "פאלוצנטרית", ככאלה שאחראים במהותם לדיכוי האישה.

  3. עד כה אף לא אחד הגדיר בצורה מהודקת כל כך את הגבר כמו מגמות בולטות בתנועה הפמיניסטית, שהגבר=אחראי לדיכוי, שמהותו של הגבר היא דיכוי אלים של האישה.

  4. הדיון על תחושות אלו של הגבר רלוונטי, למעשה, לדיון בתחושה אחרת בקרב נשים ופמיניסטיות.

  5. ומה חוויית הקיום של גברים הומואים שעוסקים במחקר אקדמי של לימודי נשים?

  6. והנה הליידי הילרי, שמתגלה סוף סוף בתור האישה שהיא: גם אלף חליפות לא יסתירו את המתח וההתרגשות; הם אלו המאפיינים אותה באמת [ההקשר אירוני – ד.ש]

3. כנשואות לגברים, או כמושא התשוקה שלהם. למשל:

  1. בין שנת 1997 ל-2002 עלה מספר הגברים בתעשיית המין באי פוקט בתאילנד מ-59 ל-1022. אגב, חלקם נשואים לנשים.

  2. אך ככל שהוא תר את הרחובות של העיר האינסופית הזו כך הוא הרגיש שהנשים כולן בורחות מפניו.

4. דמויות סתמיות או נלעגות (באופן שמייצר אפקט קומי). למשל:

  1. אישה שהגיעה עם תינוקת לקבל טיפול יצאה מחדר הרופא ומלמלה "ערבי מסריח"

  2. [בבריכה] אני לרוב מתנגש בנשים מבוגרות, גברים בגיל העמידה וכרסתנים בכל הגילאים (…)

  3. סביב, על דפנות התא, תלויות מודעות מין, תצלומי נשים מעוותות ומספרי טלפון, ציורים של זין וכּוּס ועיגולי מסטיקים יבשים.

הדוגמאות שהבאתי מתחילות לסמן מה היא "אישה" בשיח. זה לא אומר שהמשפטים שנאמרו לא נכונים, או שלא נכון לקשור "אישה" לדיכוי, מוחלשוּ­ת ומאבק פמיניסטי. אבל זה אומר שכשאת מדברת על "אישה" ו/או כ"אישה" המשמעויות האלה מהדהדות מסביבך, גם אם את יודעת וגם אם לא, ושהן מושכות את השימושים שלך לכיוונים המוכרים להן. ההקשר (המקום שבו אנחנו מדברות, הדברים שנאמרו לפנינו, אחרינו ומסביבנו) קובע את המשמעות של המבעים שלנו.

השפה תמיד כבר קיימת. היא תמיד כבר שם, ואין דרך להיחלץ ממנה. אבל יש הקשרים אלימים יותר, הקשרים שבהם אנחנו ממש לא מצליחים להיות מובנים כראוי. את רוצה לעשות שימוש בשפה, אבל השפה הזו כבר אומרת משהו עלייך, כאובייקט. מה אם את חווה את המשהו הזה כ"לא את", או "את" שאת סולדת ממנה? מה המשמעות של שימוש בשפה הזו? האם זו לא הצהרה על קבלה? על הזדהות? נניח שמשהו בעולם הדימויים של השפה הזו, על כל רבדיה וההיסטוריות שלה, לא עונה על האופן שבו את תופסת, או רוצה לתפוס את עצמך? איך תוכלי לחשוב על עצמך בשפה הזו? איך תוכלי לחשוב על אחרים?


3.

אפשר להגיד שהשאלה "למה נשים לא כותבות (מספיק) בארץ האמורי?" דומה מאוד לשאלה "למה אין שמאלנים מזרחים". כן, אני יודעת, יש שמאלנים מזרחים. יש גם מזרחים שמאלנים. אבל אין ספק שקיימות סביבות שיח (אפשר לחשוב על זה כ"מקום" מטאפורי, כהאביטוס, או כשכונה גיאוגרפית ממש) שבהן מזרחים לא יכולים לחשוב על עצמם כשמאלנים. ראשית, מבפנים: למילה הזו – "שמאלני", יש משמעות חזקה כל כך, נוראית כל כך, שאיש לא יחיל אותה על עצמו, אלא רק על אחר, כעלבון. "שמאלני" נקשר ל"אשכנזי". הוא נקשר ל"קומוניסט". הוא נקשר ל"מפא"י", ל"תל אביב", ל"ערבי". מהבחינה הזו, החופש לחשוב על עצמך כשמאלני הוא פריבילגיה, לא כי כך נכון לחשוב על עצמך, אלא כי לא לכולם זוהי אופציה.

אבל השפה עובדת גם מבחוץ פנימה. מהרבה בחינות, מזרחי לא יכול להיות שמאלני. הוא צריך להוכיח את השמאלנות שלו, ולא ברור אם זה אפשרי. הוא לא יכול להיקרא ככזה, כי הפעולות שלו לא מפורשות ככאלה. למשל: אשכנזי שמתנגד למשטר הוא שמאלן, מזרחי שמתנגד למשטר הוא הזוי. ענת קם היא בחורה תמימה/נאיבית שסטתה מדרך הישר, וטלי פחימה היא משוגעת ומחבלת. מג"בניקים שמרביצים במחסומים הם "חיות אדם", ובני גרעיני נח"ל שעושים את זה הם "פירות רקובים". ערבי במדים שהורג משפחה יהודית הוא "טרוריסט", ויהודי במדים שהורג משפחה ערבית הוא "חייל". כשגבר לא כותב, הוא מצביע ברגליים. אבל אישה שלא כותבת היא נמנעת, שותקת, מושתקת. אישה בשיח היא מיעוט – רדוף, מוחלש, אומלל. אז למה האישה לא כותבת? כי ה"אישה" לא כותבת (כאקסיומה). כי אם היא תכתוב היא כבר לא תהיה אישה, או לא תכתוב כ"אישה". היא תהיה איש – מצב האפס של המגדר, כלומר: גבר.

זה גם מה שעומד בינינו לבין שפה אחרת. אם יש פה ושם שפה "נשית" זו שפה "נישתית”, שפה שמקוטלגת כ"פרטית" ו"אינטימית", כשפה של "מגזר", של "אחר", של "מיעוט". מה הפלא? נשים נתפשות כסקטור, והשפה של נשים נתפשת כשפה סקטוריאלית, שניגודה הוא שפה ציבורית וכללית, שפה של "כולם". אני מודעת לעובדה שאני כותבת עכשיו משהו הכי בסיסי בעולם, אבל הדיון ההוא גרם לי להבין ששום דבר לא ברור, שצריך לחזור מהתחלה על כל התובנות שכבר הנחנו ש"כולנו" מסכימות ומסכימים עליהם. צריך ללמוד מחדש איך "פרטי" ו"ציבורי" יכולים להיות בתי כלא מגדריים, ואיך "ספציפי" ו"כללי" יכולים להיות דרכים לייצר ולהסתיר אפליה ודעה קדומה. אבל הפעם צריך ללמוד את זה לא מהספרים, אלא מהחיים והשיחות שלנו, אחד ואחת מהשנייה.

אני רוצה להדגיש שאני לא מדברת רק על השפה של ארץ האמורי. אני מדברת על השפה שלנו – של חברות וחברים שלי, של מי שעובדת איתי במוזיאון ישראל, של תלמידים שאני מדריכה, של גברים ונשים שעובדים איתי ב"שוברים שתיקה", של מי שלמדו ולומדים איתי באוניברסיטה. אם יש מימד שבו הביקורת כלפי השיח של ארץ האמורי היא לא הוגנת, הוא שהשפה הזו לא הומצאה שם והיא לא ייחודית למיקום הזה. מהרבה בחינות זו השפה ה"טבעית” המובן מאליו של "אישה". מה שראוי לתשומת לב הוא איך המובן מאליו הזה משתחזר שוב ושוב בניסיון לחמוק ממנו, דווקא בשיח שרווי במודעות ל"אחר", שבקיא ב"פמיניזם", שחושב שמן הראוי שגם "נשים" יהיו חלק ממנו. הניסוח של העמדות האלה מייצר עוד ועוד הקשרים שמסמנים את ה"אישה" בסימן של הבדל, ושמים את הנשים בעמדה של נחיתות ביחסי הכוח שמייצרת השפה.

וזה לא שמדובר בשפה אחת, תחומה. אין קו ברור שבו עוברים משפה אחת לאחרת, ששפה אחת (עברית, ציונית, שמאלנית, אקדמית, פוסטמודרניסטית, פוסט ציונית) נגמרת ושפה אחרת מתחילה. הן שוכבות אחת על השנייה, מסתירות אחת את השנייה, כל אחת מגֵנה על האחרות מלהתגלות. המשמעויות שהן מעלות סותרות לפעמים, ולפעמים הן מחזקות אחת את השנייה. מה שמדהים הוא שאת יכולה להיות "צרכנית" מצטיינת של שפה, מבלי שהיא תהיה שלך. את יכולה להבין אותה, על כל רזיה ומשמעויותיה. את יכולה אפילו להתבטא בה בצורה נפלאה. אבל את לא שוכחת לרגע שאת מדברת בשפה שהיא לא שלך, ושיש אחרים שמבינים, יודעים ומרגישים שזו *כן* השפה שלהם. גם את זה השפה מלמדת אותך. כך למשל כשה-"אנחנו" הכותב (המנכיח את עצמו כבעל פריבילגיות, מתוך היענות לציווי אתי של מודעות עצמית) מגדיר שוב ושוב נשים כ"אחר", כמי שמקופח ונלחם בקיפוח, כמי שמוחלש ונעדר פריבילגיות – בקיצור, כמי שאינה יכולה להצטרף לשירה האתית של מקהלת המועדפים – אז כבורגני(ת) שמאלני(ת) אני יכולה לקרוא ולהזדהות, אבל כאישה אני נשארת מחוץ לשיחה. אני לא יכולה לכתוב.

4.

מששבתי וקראתי את מה שכתבתי עד כאן אני מגלה שהשאלה העיקרית שעולה מהדברים שלי (מטרידה, מייצרת אי עקביות בטענות שלי) היא שאלת האחריות. מצד אחד אני מסתייגת ממי שמשתמש בשפה שמשתמעת ממנה שתיקת ה"אישה", ומצד שני אני אומרת שזה מצב האפס של השפה, המובן מאליו שלה. מצד אחד אני אומרת שאין מקום נקי מההיסטוריה הדכאנית של השימוש ב"אישה", ומצד שני יש שאני מרגישה הזדהות והתרגשות לנוכח שפה "אחרת". אם השפה "סקסמניאקית", אם זו הבריכה שאנחנו שוחות ושוחים בה, מה בכלל המשמעות של "שובניסט"? האם זו לא השפה ששוביניסטית כבר מראש, במקומנו?

אני לא יודעת איך לצאת מהבור הזה, שיש שיטענו (אני לא מסכימה) שאליו נופלת כל ביקורת "שיחנית". התחלה של תשובה יכולה לנסות להסביר את האפקט שמייצרות מסגרות (פורומים, בלוגים, קבוצות פוליטיות) לנשים בלבד. זה לא בגלל שלנשים יש אופי מיוחד; מכיל, רחמי, מקבל ובלתי תחרותי. יכול להיות שתחושת הביטחון שנוצרת במקומות כאלה נובעת מכך שהשפה מנוטרלת בהם מהמימד הדכאני (הזה) שלה, בתוך הסיטואציה. כלומר, לפחות במימד הזה, המגדרי, היא לא משמשת כלי נשק שקוף שמייצר היררכיות סמויות (בלתי מכוונות, או כאלה שקשה לבוא עליהן דין וחשבון) מכיוון שכולן נשים, והשפה פוגעת/מלטפת את כולם באותה המידה. המשמעות של "אישה" שונה כשהיא נהגית בידי אישה, לא מכיוון שנשים לא יכולות להיות שוביניסטיות, אלא שהאפקט הפוליטי שאישה "מרוויחה” ממנו (במובן הרחב של הפוליטי – הפגנה של כוח, הנכחה של עליונות, סתימת פיות) נמוך יותר, בהינתן שהיא מזדהה ומזוהה כ"אישה".

שתי הדוגמאות האלה ניתנו כדי להבהיר שהשפה משמשת כנשק במאבק בלתי נלאה ולא תמיד מודע או רצוני. בהינתן חוסר השוויון שהשפה מביאה איתה לשיחה, האחריות שאני מצפה לה היא נקיטת עמדה ביחס אליה, הכרה בהתחמשות הזו, מרצון או לא מרצון. אני מרגישה נוח יותר לדבר עם מי שאומר לי שגם הוא מסתייג מהשפה הזו, שהיא מגעילה אותו, למרות שהיא גם מושכת אותו, שהוא מתנכר לאופן שבו היא משקפת לו את עצמו, גם אם הדמות הזו מפתה נאורה, עליונה וחזקה. ואני מסתייגת ממי שמנפנף באמירות "פמיניסטיות" על "נשים מוחלשות" בחוסר מודעות לכך שהוא מבדיל את עצמו באותה נשימה, ומכריז על עצמו (מזדהה) כ"גבר חזק".

אמילי מרי אוסבורן, "חסרת שם וחסרת חברים" (1857)

אחת מהדרכים המקובלות להתנגד ל"סקסמניאקית" הזו היא שימוש בצורה א/נשים בגרסאותיה השונות, שמעלה את תכיפות ההופעה של "נשים" בסביבה בלתי מסומננת, כלומר "רגילה" ולא "נשית" טיפוסית. גם פנייה לקהל מעורב, או דיבור על עצמנו (נשים וגברים כאחד) כ"כותבות", "זוכרות" ו"מציעות", משנים את המאזן שהצגתי בדוגמאות, והופכים את הצורה הנשית מ"אחר" ל"אני". בנוף האזכורים של "אישה" ב"ארץ האמורי" התבלטו גם כמה שימושים כאלה – שימושים שאינם מוטבעים בסימן ההבדל. הנה שתי דוגמאות:

  1. ראשון מגיב הקהל. ההתייחסויות מעניינות ומעמיקות ואני מתחילה לחשוב שהנשים בקהל הבינו מצוין על מה דיברתי ואולי אין צורך שאקח מזמנן ואוסיף. אז מבקשת הדוברת השנייה את רשות הדיבור.

  2. הייתי הדוברת הראשונה ואחרי שסיימתי לדבר, נשארתי לשבת על הבמה לשמוע את עמיתותי. מולי, קרוב מאד לבמה, ישבו שלוש נשים יהודיות שעובדות עם ילדים ערבים ביפו וראיתי את מבטיהן הנרגשים.

הייתי רוצה להיות מוקפת ביותר מבעים כאלה – יותר הקשרים שמחזקים את הקוטב השברירי שבו אישה לא חייבת להיות "אישה".

אז למה נשים לא כותבות מספיק? מה שניסיתי לומר הוא שטעות להשליך את הסוגיה השיחנית הזו על המציאות, ולבקש מנשים להסביר מדוע הן לא מדברות. בפשטות, זו משימה בלתי אפשרית. ה"אישה" לא מדברת כיוון ש"אישה לא מדברת". כך מופיעה האישה ב"ארץ האמורי", וכך היא מופיעה ברבות מבמות השיח הציבורי. במקום להאשים את הנשים (“כי נשים הן ביישניות") או את הגברים (“כי גברים סותמים לנו את הפה!”), אני מאשימה את השפה שזוכרת ומשחזרת נחיתות ואחרוּת של "נשים" ביחס ל"אנשים" – ואת מי שמקבל ומשמר אותה. גם גברים וגם נשים מדברים בשפה הזו, אבל ההקשר, המשמעות והתוצאה ביחס למוען שונים. גם גברים יכולים להתנגד לשפה הזו, למרות שהיא מרפדת את מושבם ומעניקה להם הנאות קטנות או גדולות של כוח, מפוקפקות ככל שיהיו. כתיבה אחראית בעיניי היא כזו שלא רק מכירה בהבדל ("מה לעשות", אומר הגבר, "אני לא אישה”), אלא גם מתעלה עליו (להבין שבעצם גם אישה היא לא "אישה”). זו כתיבה שמכירה בכך שהיא נשענת על היררכיה בין "גברים" ל"נשים", ומפקפקת בהיררכיה בין גברים לנשים.

מוריס בומפאר, "הופעת הבכורה של הדוגמנית"

תודה לעמית כהן וקרן שפי על עזרתם בכתיבת הפוסט הזה. תודה מיוחדת ליער חבר, שרבים מהרעיונות שמופיעים כאן הועלו על ידיו בשיחותינו.

פשיטא: לקראת דו לאומיות עם ארץ האמורי וארץ יושביה

20 באוקטובר 2011

אודי אלוני

הייתי רוצה להתייחס לקשר האתי שנבנה בין הבי.די.אס. והדו לאומיות מחד, ובין המתנחלים והדו לאומיות מאידך, בשני מאמרים מעוררי עניין של גל כץ ועפרי אילני שהתפרסמו כאן לאחרונה.

בתור אדם היוצר בתוך ומתוך השיח התיאולוגי-פוליטי זה שנים רבות, אני מעוניין לסמן מניסיוני מספר סכנות האורבות בהתמסרות לשיח כזה – שיח הנע בחופשיות בין הסימבולי, הדמיוני והממשי, וזאת מבלי תמיד לזכור ולסמן מתי אנו באזורי חפיפה ומתי אנו יוצאים משערו של האחד ונכנסים בפתחו של האחר. אני מעוניין לדעת מה מאפשר לעפרי מארץ האמורי את החופש התיאולוגי, עד שמבלי משים הוא עוקר תנועת התנגדות עממית פלסטינית ממקומה (הלא היא הבי.די.אס — קריאת ארגוני החברה האזרחית הפלסטינית לחרם ולסנקציות תרבותיות, אקדמיות וכלכליות נגד חברות ומוסדות ישראלים), וממקמה מחדש במערב ככנסייה נוצרית ליברלית. אני גם רוצה להבין את הסנטימנט של גל וחלק מחבריו בארץ יושביה, לטהר את המתנחל מאשמתו ומפשעיו. במונחים תיאולוגיים, הייתי שואל מה מניע את שניהם לקבל עליהם את האמונה הדו לאומית, בלי לקבל עליהם את עול המצוות הארציות המגשימות אמונה זו. אי אפשר שלא להיזכר בתפילה השבתאית הידועה "ברוך מתיר איסורים", כדי להבין שייתכן שחלקנו חושבים, שמתוך שהגענו להכרה הדו לאומית אנו נמצאים כבר בזמן משיחי. אולם המשיח לא כאן והגלות ארוכה והשכינה רחוקה. לכן הבי.די.אס. בעיניי היא המצווה הבאה לשמור על קשר הכרחי בין האמונה המיסטית בהתגלות לבין הפעולה של המצוות היומיומיות, וזאת כדי למנוע התרחקות מטאפיזית לעולמות עליונים תוך כדי הזנחה והעלמה של המחויבות לארצי.

ברור מאליו שמאמרו של גל כץ, כמו כל ניסיון לחשוב את הדו לאומית באופן חיובי, ממלא אותי שמחה, כי גם אני מרגיש שייך למסורת ארוכת ימים זו, המנסה לשמר להמשיך ולחדש חידושים בשפה הדו לאומית. לפעמים אפשר לחשוב שאנו כמו חיים בתיבת נוח (תיבה במובן של משפט בשפה) המשמרת את שפת הדו לאומיות עד יעבור המבול, או אז נוכל לרדת זוגות זוגות של חכמות וחכמים ולמלא את כל הארץ בהוד השפה החדשהישנה שלנו. בינתיים נמשיך ליצור את השפה בתיבה או ב"ארץ האמורי" או ב"ארץ יושביה" או בתאטרון החופש של ג'נין, ואין פעולה חשובה מזאת. אולם בכניסה לפרד"ס הדו לאומיות, אל לנו לטעות כבן זומא שנשאר בחוץ, כי לא ידע להבדיל בין מים למים. החשיבות בהבדלה בין מים עליונים למים תחתונים היא ההבנה של הפיצול בסובייקט. היחס בין התאוריה לפעולה אינו יחס אפלטוני לאידאה, או יחס קרטזיאני לדואליות. כי הרי המים הם אותם מים, אבל אלו עליונים ואלו תחתונים.

לדעתי, "המניפסט המשיחי למען דו לאומיות", שפורסם לפני שנים בספרי "גלגול מחילות”, מכיל באופן עמוק את הסנטימנט של "ארץ יושביה”, והיה יכול להיות המניפסט הפואטי שלה – גם בניסיון להזמין את המתנחל לדיון, גם בסנטימנט הדתי שמנסה לפרק את ההגמוניה של השפה החילונית, וגם באמונה שהציונות יכולה לחזור לרגע היוולדה ולהתחבר לכוחות האמנציפטוריים שלה תוך השתחררות מהכוחות הקולוניאליסטיים והאורינטליסטיים שבה. אולם במקביל לפרסום המניפסט, היה לי חשוב לזהות את הסכנה הטמונה בכניסה לפרד”ס התאולוגיפוליטי, ותמיד זכרתי את האזהרה המדרשית שיש להבדיל בין מים למים בכניסה לפרדס. כי בעולמות עליונים, כשם שיש אלמנט מפעיל יש גם אלמנט מדחיק ומטשטש. ולכן חשוב מאד לזכור שבכניסה לפרד"ס השפה הדו לאומית, הסוד אינו מדרגה עליונה יותר מהפשט, אלא הם כרוכים ותלויים זה בזה ואין האחד יכול להתקיים ללא השני.

איתי טיראן על הכריכה של "מה רוצה יהודי?", ספרו החדש של אודי אלוני

למה הדבר דומה? רבים מאתנו עדיין זוכרים איך בצעירותנו עמדנו ברחובות, מעטים מול רבים וצעקנו: "שתי מדינות לשני עמים, ישראל ופלסטין”. והנה לאחר שהוכינו ובוזינו והוצאנו אל מחוץ למחנה, היום בכל פינה מהימין ועד השמאל עומדים משתינים בקיר ומדברים על שתי מדינות לשני עמים. חלקנו צוהלים על ניצחוננו האידאולוגי, כאילו היינו אומרים: "הרי אמרנו לכם את זה מאז ומתמיד, וידענו את אשר אמרנו". אך מרוב הערכה עצמית לקסנדרה שבנו, לא שמנו לב שחטפו לנו את הסיסמה וכעת היא "שתי מדינות לשני עמים לעתיד לבוא”, וכך הפכה לשם הקוד למדינת האפרטהייד. הווה אומר: "אנו נעלה כמה שיותר יהודים לארץ ונמנע מכמה שיותר פלסטינים לבוא לחיות בה, ולאלו שכבר חיים בה, נגנוב את אדמתם וננשל כפריים ממקור פרנסתם. את הכול נצדיק כמובן בחזון שלעתיד לבוא, חזון בו יום אחד הפלסטיני יזכה גם הוא לאיזו 'שיבה עתידית'". כך החלום שלנו לצדק הפך לסיסמת האפרטהייד והמאבק שלנו לשוויון הפך להצדקת הדיכוי חסר הגבולות.

לכן אנו צריכים להישמר מכל משמר שלא יעשו מחטף גם לחזון הדו לאומי, כי אם לא נשמור עליו מכל משמר על ידי קיום מצוות של צדק לכל, החזון ייעלם בים הסיסמאות הנבובות המשמרות את ההווה הדכאני. לכן, כדי שנוכל לחשוב דו לאומיות, אנו מחויבים קודם ולפני הכול להיאבק למען הלאומיות הפלסטינית המרוסקת. כי הסיבה המוסרית לדו לאומיות אינה חוסר היכולת להפריד 300 אלף מתנחלים מאדמה לא להם על ידי פינוי, אלא בראש וראשונה החובה לתקן את השבר והריסוק של החברה הפלסטינית, כי לאף אחד אין זכות לשמר את הנתק והשבר שבין הפלסטינים ובין עצמם. או אז, כשנעמוד כשווים ונביט זה לזה בגובה העיניים, אפשר יהיה להתחיל את הפרויקט המופלא של המעבר מאחרות לאחרעות. לכן, כמו רב בישיבה שלפעמים צריך לדפוק על השולחן ולצעוק פשיטא כדי לעצור את הפלפול האין סופי, כך גם אנו צריכים לפעמים לחזור לפשטות של הצדק הארצי, וכמו אותו רב, אנו יודעים שללא הפלפול המקדים לא היינו מגיעים להארה שבפשטות.

 לכן המעשה של ארץ יושביה הוא מעשה חשוב ממדרגה ראשונה והטקסט עצמו קרוב מאוד למדויק, אבל במקביל נראה לי, ואני מקווה שאני טועה, מתחיל להיווצר סביבו טקסט בעייתי ומעקר משמעות, בעיקר בשני מישורים.

חזרות ל"מחכים לגודו" (תאטרון החופש של ג'נין), ראמאללה

המישור האחד המעניק רהביליטציה למתנחלים. לא יכול להיות שהפנטזיה לחבר מתנחלים לתהליך הצדק והשלום תשכיח מאתנו שאלו אנשים בוגרים שצריכים לקחת אחריות על הפשע שהם שותפים לו. נכון שבכל כתיבתי הפוליטית, תמיד תקפתי את מקור הכוח של הכיבוש, כלומר הליברליות החילונית שיצרה את הגולם מתנחל הקם על יוצרו ומשרתו בו בזמן. נכון שהמתנחל פעל, מבחינת התל אביבי החילוני, כאובייקט פנטזי המגשים את תשוקותיו האסורות של הליברל, ונכון גם שברגע שהליברל איבד שליטה עליו ונבהל ממנו, זה הרגע בו הוא הפך להיות בבואתו האמיתית והמפחידה של יוצרו, היהודי הישראלי החילוני. אבל עם הזמן, או לפתע פתאום, המתנחל הפך מאובייקט פנטזי לסובייקט גשמי: הוא הפך לאב ולאם ולצרכן תרבות. למרות שמבחינתנו הוא היה אובייקט פנטזי, הרי מבחינתו הוא סובייקט בעל אחריות מוסרית, בדיוק כמונו, ולא אובייקט של התשוקה האסורה שלנו. לכן צריכים לחול עליו כללי הסובייקט, כבן אנוש הנושא באחריות מעשיו.

הרי אנחנו עמדנו מול כל התנחלות, מהראשונה שבהן, ואמרנו להם ולהן, אתם פורעי חוק. יום אחד החוק הבינלאומי יתבע אתכם על פשעיכם, אז אל תגידו לא ידענו. הרי לנו אין הזכות למחול למתנחל ואף לא לעצמנו. לנו יש רק הזכות לבקש מחילה. רק לפלסטיני שחייו הפכו גהינום בגלל המתנחל מעופרה, אריאל ומזרח ירושלים יש זכות למחול. לפיכך, השלב הראשון בקבלת המתנחל לקהילה כסובייקט שווה זכויות – ולא כפנטזיה – כרוך במילוי חובתו לקבל אחריות על מעשיו. עליו להישפט ללא מחילה, כדי להתכונן לקבלת מחילה שאולי תבוא. אי אפשר לטהר, כאשר השרץ עדיין בידו והחטא ממשיך להתרחש בהווה מתמשך. נראה לי, וייתכן שאני טועה, שגל וחבריו ממשיכים להשתמש במתנחל כאובייקט הפנטזיה שלהם ולא כסובייקט אחראי. אם לפנים המתנחל היה, בשביל החילוני הציוני, הכובש האידיאליסט והאנס הפראי, הרי עכשיו הוא הפך להיות מהות הדו לאומיות, ולא כך היא. הדו לאומיות מתחילה קודם כל בהעברת הכוח לפלסטיניות המרוסקת ולא באיחוי פנימי ביהדות האדנותית. לפיכך, מבחינת הקהילה היהודית היא אמורה להתחיל בקבלת אחריות, בשותפות במאבק הפלסטיני ובבקשת מחילה.

(כהערת אגב, אפשר להתייחס למאמרה של אריאלה אזולאי על הסליחה, שגם הוא פורסם לאחרונה בארץ האמוריואני מסכים לרוח דבריה, אם כי בזמנו העדפתי את המילה מחילות ולא סליחה, גם בגלל הריבוי וגם בגלל הכפילות שהיא מכילה, כלומר ההבנה שזו פעולה החוזרת על עצמה, והתובנה הטראגית שהסליחה בלתי אפשרית אלא אם היא מגיעה מהמחילות התת קרקעיות של מעמקי הטראומה הלאומית והאישית. כלומר, מדובר בבקשה שלא מאפשרת סליחה עצמית, בניגוד לרוב מה שהאמנות הישראלית הליברלית מייצרת).

חזרות ל"מחכים לגודו", אוניברסיטת קולומביה

המישור השני הבעייתי בעיניי הוא השחרור שיכול להיווצר בשיח הדו לאומי – השחרור מהאחריות למאבק ומחובת הסולידריות. לפעמים נדמה שאנו קהילת מאמינים שהתחילה להתנהג כאילו אנו השליחים המוארים, ולכן מותר לנו להתנהג כסובייקט שאמור לדעת. עוד לא הספקנו לחוות את הפלסטיני הלוקח לעצמו את הכוח להיות המוביל של שחרורו העצמי מעול הכיבוש והדיכוי האין סופי, וכבר אנו מוארים וכבר אנו בעידן האוניברסלי וכבר מותר לנו להגיד לו שאנו יודעים יותר טוב. ביקשנו סליחה והופ יצאנו לדרך.

ובכן, הבי.די.אס הוא הכל חוץ מכנסייה מערבית ליברלית. הבי.די.אס היא הקריאה של העם הפלסטיני. הקריאה אותנטית, כי היא באה מתוך המאבק. היא אותנטית כי היא נולדה מתוך החברה האזרחית ומתוך דמוקרטיה ישירה, ולא מתוך הרשות המנהלת. היא אותנטית כי היא אחת הסנוניות שסימנו את בוא האביב הערבי. אז עכשיו השמאל הישראלי מעוניין להיות גם רדיקלי וגם חביב העם שיצא לרחובות בקריאה לצדק חברתי. אין אני מזלזל כלל ועיקר בקריאה שיצאה מתל אביב, אך מכאן ועד מה שעפרי רומז ומשתיק כסוד שאסור לדבר בו, שמתל אביב תבוא הבשורה לעולם, הדרך רחוקה.

בזמנו בחרתי בשיח מניפסטי משיחי, כי במקום שבו אין אמונה צריך לעורר את המתים. אך בזמן שקהילת המאמינים שומעת פעמי משיח, זה הרגע להתחייב לקונקרטי ולא לחפש שפה מופשטת ומטאפורית – שפה שיכולה לעודד השתחררות מהמחויבות הבסיסית לתמוך בקריאה האותנטית של הנכבש. הכיבוש הוא חוויה קונקרטית יומיומית למיליוני אנשים, לא רק מילה בשיח הישראלי. לא ייתכן שמפני שהרגשנו לרגע בבית בין האוהלים, נוותר על המחויבות לאלו שאף פעם לא חוו בית מהו. לא ייתכן שבשביל הפנטזיה שלנו על "יפושכונת התקווה אותו המאבק", נשלול מיפו את האפשרות של "יפוג'נין אותו המאבק". אסור לנו שהפנטזיה המעמדית הדו לאומית, תהפוך באופן דיאלקטי לכלי מפצל ודכאני. פשוט צריך להבין שבעוד המאבק השני מכיל את הראשון, הראשון אינו מכיל את השני.

 הבי.די.אס הוא הקריאה של חסר הריבונות להכרה, לשותפות ולפתח להידברות. היום המילה הראשונה בלקסיקון הדו לאומי צריכה להיות "בי.די.אס.". היא לא המילה החשובה ביותר, אך היא התיבה הפותחת. ולכן ההיענות לקריאה הזאת, היא המצווה הראשונה של היהודי הדו לאומי. היכולת לוותר על היותך מוביל המהפכה. היכולת להיות קשוב לקריאה של הנכבש, היכולת לא רק לבקש סליחה אלא גם לזחול במחילות של הלוחמים לחופש. בזמנו כאשר הלוחמים היו מזויינים בנשק, לא היינו יכולים להיענות לקריאה גם אם הייתה באה. אך כעת כאשר הקריאה למאבק ויתרה על הנשק והתחמשה בבי.די.אס., אי אפשר לפרשה אלא כקריאה לשותפות, לצדק ולשוויון. לפיכך, עלינו לכבדה, לא כהיעתרות לגחמות של כנסייה ליברלית מערבית, אלא כהיענות של אחים ואחיות יהודיות לקריאה של החברה האזרחית הפלסטינית.

פנייה לקוראות

12 בספטמבר 2011

בנשימה הקצרה שבין מהפכה עולמית למלחמה טוטאלית, רצינו לעצור לרגע ולהעלות נושא שמטריד אותנו. לשם כך אנחנו חורגים ממנהגנו וכותבים ביחד.

כשהקמנו את ארץ האמורי, בפברואר 2009, הכוונה לא היתה לייסד בלוג אישי נוסף, גם לא משותף. הרגשנו שחסרות במות לכתיבה איכותית בעברית, על ענייני השעה ומעבר לה, ורצינו לתרום במשהו למילוי החלל הזה. לא בכדי, אם כן – מיד אחרי שהאופי של הבלוג קיבל את דמותו הראשונית – הפצרנו בקוראינו להפוך בעצמם לכותבים. “כותבים אורחים" קראנו לזה.

ובעצם – “כותבת אורחת". שכן אפשר לומר שאת הבעיה עליה אנחנו רוצים לדבר היום, צפינו כבר אז. התשתית של וורדפרס מחייבת להעניק איזו תווית לכל הכותבים האורחים, והעדפנו את צורת הנקבה. חשבנו שזו דרך לגרום לנשים להרגיש יותר בנוח, רצויות יותר, מה גם שבאמת אין הצדקה לדבוק בצורת הזכר.

בשנה וחצי שחלפו מאז הכותבות האורחות הפכו לחלק חיוני ובלתי נפרד מארץ האמורי. מתוך 231 מאמרים שפורסמו כאן, 65 – כלומר יותר מרבע – הם לא של עפרי, גם לא של גל, וגם לא של "האמורי" המסתורי. בחודשים האחרונים השיעור הזה גדל עוד יותר. אלא מה, שהכותבות האורחות הן כמעט תמיד כותבים. רק 15 מהפוסטים פורסמו על ידי נשים, והשיעור הנמוך, נמוך מאוד, של נשים בולט גם בקרב המגיבים בבלוג. במשעולי הפייסבוק זה הפך לסוג של בדיחה. היה כבר מי שכתב בגאווה אחרי שפרסמנו את הפוסט שלו: “עכשיו גם אני כותבת אורחת".

המצב הזה מפריע לנו. אנחנו רואים בו את הכישלון הגדול ביותר של הבלוג הזה. היינו רוצים להבין למה זה ככה, ואיך אפשר לשנות את זה.

למעשה, כבר בחודשים הראשונים לקיומו של מוסד הכותבת האורחת חשבנו שהמצב הזה לא סביר. אבל חשוב להסביר שברוב מוחלט של המקרים, אנחנו לא מזמינים את הטקסטים שמתפרסמים כאן. הפוסטים האורחים פשוט נוחתים בתיבת הדואר שלנו, ואם הם נראים לנו מתאימים אנחנו מפרסמים אותם. לכן, עד לא מזמן, היה נראה לנו שאין הרבה מה לעשות לגבי הגבריות הבולטת של האנשים ששולחים לנו טקסטים, מלבד סגירת הבלוג לחלוטין.

כרזת האופרה הקלה "פיגמליון וגלתיאה", 1845

היו שהרגיעו אותנו, והסבירו שהחשיבה על ייצוג היא אנכרוניסטית – כי באינטרנט, בשונה מעיתון או תוכנית טלוויזיה, אנחנו לא תופסים שטח בעיתון של אף אחת, אלא מי שרוצה יכולה לפתוח בלוג משלה. ואכן, יש לציין שמחוץ לטריטוריה של ארץ האמורי נשים הן דווקא דומיננטיות בבלוגוספירה. הנה, רק לפני כמה ימים התפרסמה עסקת הענק של רכישת שליש מ"אתר הנשים סלונה" על ידי שירה מרגלית. באותה הזדמנות הוזכר בכמה מקומות שרוב הבלוגוספירה היא נשית, ורק בבלוגים העוסקים בפוליטיקה, תקשורת או עניינים סמוכים יש הגמוניה בולטת לגברים.

ובכל זאת, או דווקא משום כך, אנחנו לא חושבים שאפשר להסתפק באמירה כמו "נשים כבר יכתבו במקום אחר". בזמן הנוכחי זה כמעט מובן מאליו לומר, שאי אפשר לנהל דיונים על כל מיני שאלות גורליות כשכמעט כל המשתתפים בדיון הם גברים.

דרך אחת להתמודד עם המצב הזה, הוא להכריז על עצמנו כמיעוט. באותה מידה שלימודי גבריות הפכו בשנים האחרונות לתחום משגשג, אפשר אולי להכריז על ארץ האמורי כ"אתר בנושא גבריות" או "במה למחשבה גברית". יותר מכך: אפשר לטעון, שנושאים מסוימים שעולים כאן בבלוג, ומוצגים כנייטרליים, הם למעשה נושאים הצבועים בגבריות.

הנה דוגמא: בסמסטר האחרון, התקיים באוניברסיטת תל אביב סמינר ושמו קריאה בקפיטל של מרקס. מי שהשתתף בסמינר הזה (וזה כולל לא מעט אנשים שכותבים כאן בבלוג וקוראים אותו) זוכר אולי שמספר הסטודנטיות בכיתה היה ממש קטן, באופן בולט ביותר. בדיון השתתפו כמעט רק גברים.

כל זה בתקופה שבה מדעי הרוח הם תחום די "נשי" – אם לא ברמת הסגל הבכיר, לפחות ברמת הסטודנטים לתארים השונים. אז מה ההסבר לגבריות הבולטת של הסמינר על הקפיטל? האם, בלי ששמנו לב, מרקסיזם הוא עסק של גברים, כמו סטייקים או כדורגל? האם "אידיאולוגיות" או "מלים גדולות" הן עניין גברי?

אולי. אבל אולי מוטב שנימנע מהעלאת ספקולציות. גם ככה יש משהו בעייתי, על פניו, בפוזיציה שלנו. אנחנו שני גברים שמדירים – אמנם ממש לא במתכוון אבל בפועל — נשים, וגם מכים על החטא. אכן, יורים ובוכים. במובן מסוים, המאמר הנוכחי עלול להיות המשך של הבחירה בתווית "כותבת אורחת", כלומר תקינות פוליטית במובן הגרוע שלה (היחיד?) – קוסמטיקה שנותרת כמעט תמיד מעל פני השטח. לכן אולי מוטב להימנע מהסברים, שהרי הסברים, בכל הנוגע לא/נשים אחרים, תמיד מסתכנים בפטרונות.

בכל מקרה, אנחנו מאמינים ששיחה שאין בה נשים היא פחות מעניינת ופחות רלוונטית. לכן היינו רוצים לפתוח דיון על הסוגיות שהעלינו – גם בכלל וגם בהקשר הספציפי של ארץ האמורי. כמובן, אנחנו פתוחים לביקורת – עלינו, על סגנון הכתיבה והתגובה בבלוג, על הזהות המינית שלנו, מה שרק עולה לכן (או לכם) על הדעת.

ובנוסף, היינו רוצים לפנות אל הקוראות של הבלוג הזה ולומר להן: בואו! ובפרפראזה על התיאורטיקנית אריאלה אזולאי נאמר: "בואו לחיות איתנו שוב! אנחנו צריכים אתכן! נמאס לנו כבר לראות מסביבנו רק פרצופים של אלה שדומים לנו. ברור לנו שאיננו יכולים לחיות לבד. אנחנו זקוקים לאחר, ואין אחר קרוב מכן.

בואו! בואו נחיה כאן יחד!".

על הזכות (והחובה) להוקיע: תגובה

31 במרץ 2011

נועם שיזף

ביומיים האחרונים, כל מיני אנשים שלחו לי את הפוסט של עפרי אילני על "פרקטיקת ההוקעה של השמאל", וחבר טוב וחכם גם התקשר לספר לי עליו, "כי יש בו משהו". קראתי את הפוסט פעמיים ועדיין לא הבנתי מה רוצים ממני. נפתח בכך ש"פרקטיקת ההוקעה" ואפילו הטיהורים הם לא המצאה של השמאל. אני חושב שהמחבר בעצמו מבין את זה באיזשהו שלב. הרי החרדים בארץ שיכללו את ההוקעות לידי אמנות, והם מחזיקים במנגנונים משוכללים מאוד של כפיית סנקציות חברתיות שונות על מי שיחרוג מהחוקים והנהלים המקובלים בחצרות ובחסידויות השונות. גם המתנחלים חזקים מאוד בהוקעות, וסביב פינוי גוש קטיף היה שם פיצול גדול בין "משתפי פעולה" לבין אלו שדרשו מאבק אקטיבי יותר נגד הריסת היישובים. כל כמה זמן יש ידיעות על הקצין הבכיר ההוא שסולק מהיישוב שלו והשני שלא נתנו לו להתפלל בבית הכנסת בגלל עניין כזה או אחר, ואני לא רואה הבדל גדול בין ההתנהלות הזו למאבקים סביב כנסים באקדמיה. כל אחד ובית הכנסת שלו. הייתי אומר כאן משהו על המנהג של השמאל לא לראות שום דבר מעבר לקצה אפו, אבל נראה לי שזה אותו בור רטורי שהטקסט ב"ארץ האמורי" נפל אליו.

מעבר לכך, אני עומד על זכותי להוקיע ולהיות מוקע (להיווקע?). גם אם לפעמים יש משהו נלעג באופן שבו הדברים מתבצעים, שרטוט תנאי סף אידיאולוגיים כתנאי לקבלה למחנה מסוים הוא פרקטיקה הגיונית ואפילו שימושית (והמשמעות האמיתית של "המחנה" היא האפשרות לפעולה פוליטית משותפת – על כך עוד בהמשך). הנה דוגמה: כשיצא המניפסט של השמאל הלאומי היה לי חשוב לצאת נגד הלאומנות הבוטה שבו. מאחר והשמאל הלאומי מנכס לעצמו את המושג "שמאל" לצורך מניפולציה בדעת הקהל ושימוש מתוחכם בפוליטיקת הזהויות הישראלית, חשוב לי לטעון שהוא אינו יכול להיקרא שמאל – אלא נניח, "האגף החברתי של ישראל ביתנו". לטעמי ביקורת שכזו היא פעולה מוסרית וקונסטרוקטיבית, אבל אם נחיל עליה את ההיגיון של "ארץ האמורי", יימצא שגם אני עוסק בטיהורים סטליניסטיים. ולענייננו, אם מה שעיצבן את מחבר פוסט ההוקעות זו ההתקפה על אורלי לובין בשל הזמנתו של בני ציפר לכנס באוניברסיטה, צריך לומר משהו עצבני והולם על ההתקפה עצמה ועל המתקיפים (מתקיפה, במקרה הזה). הניסיון לנסח פה אנליזה נקייה ויפה של "פרקטיקה" נראה לי מיותר לחלוטין, ובעיקר, מיועד לשמור את הכותב מעל למהומה המטונפת.

[אגב, לאחרונה יצא לי לשתף פעולה בארגון אירוע פוליטי עם אחד ממחברי מניפסט השמאל הלאומי, ואני לא רואה בכך שום דבר הסותר את הפסקה הקודמת. צריך להפריד בין התנגדות אידיאולוגית – בתחומים מסוימים – ליכולת ליצור קואליציות, שהיא קריטית לפעולה פוליטית אפקטיבית. זו נקודה מהותית: השמאל (לא רק בארץ) מורכב מערב רב של ארגונים בעלי אג'נדות נפרדות ולעתים אף סותרות, אולם הוא מסוגל להתאחד לצורך מאבקים מסוימים. כוחנו, צריך לומר, אינו באחדותנו אלא דווקא בפירוד ובפרגמנטיזציה של השמאל, וגם לה פעולת ההוקעה המדוברת חיונית ביותר].

לאחר זיהוי שגוי של בעיה, מגיע פיתרון שהוא גרוע עוד יותר. מעכשיו, מבקש הכותב, אל תקראו לי שמאלן. זה מזכיר לי את האנשים שמבטלים מנויים על עיתון הארץ. לרובם, מתברר, לא היה כזה מלכתחילה. זה לא מקרה שחלק מהטקסטים ב"ארץ האמורי" היו יכולים להתפרסם, בשינויים מסוימים ולאחר שתילה של שגיאות כתיב הולמות, בכמה אתרי ימין. יש ב"ארץ האמורי" משהו שהופך את הפוליטיקה לפנטזיה. זה כמו הטענות הקבועות של הימין נגד שמאלנים: "איך זה שהשמאל אוהב שלום אבל תומך בהפגנות אלימות?"… "איך זה שהשמאל בעד חופש דיבור אבל משתיק את הכהניסטים?", וכו'.

מה בדיוק המשמעות של "לא לקרוא לי שמאל"? האם הכוונה להצטרפות לליכוד? לא נראה לי. האם זו הכרזה על פתיחתה של תנועה חדשה, אולי "הדרך השלישית?" קשה להאמין. יותר מהכל, זה נראה כמו סוג של טהרנות. הכותב, מעכשיו, אינו חלק משום מחנה. הוא הפך לאינדיבידואל האולטימטיבי, סובייקט הנשפט רק על פי דעותיו, כתיבתו ומעשיו. כמובן, שהטיפוס הזה גם לא לוקח שום חלק במאבק הפוליטי הקונקרטי, שכן זה מורכב ממחנות, מפשרות ומחרמות. ואגב, אם משהו הרג את השמאל העולמי זה האינדיבידואליזם הקפיטליסטי, לא ההוקעות.

תחושת הבטן שלי היא שהשמאל דווקא צריך מוקיעים כועסים וסטליניסטים קטנים, כי זה בדרך כלל בדיוק הטיפוסים הקטנוניים הללו שגם מוכנים לעשות משמרות מחאה בגשם או ללכת להיעצר בכל מיני חורים בשטחים או בנגב. אני לא קונה את הטענה שמה שדירדר את השמאל בארץ זה המריבות הפנימיות וההוקעות הפומביות. סטליניזם הופך מסוכן כשהוא הגישה של השלטון, לא כשהוא בשוליים של האופוזיציה. פוליטיקה היא קודם כל קונטקסט, ובקונטקסט הישראלי, להסיר את הידיים ממחנה השמאל בגלל זיהוי (שגוי!) של מאפיינים מסוימים בהתנהלותו, ותוך התעלמות מהמטען הערכי שהמושג הזה נושא – זה נראה לי כמו פרובוקציה נרקיסיסטית, ולא כמו טענה פוליטית רצינית. מאחר ואני מכיר את שני כותבי "ארץ האמורי", את דעותיהם ואת פעילותם שמחוץ לבלוגוספרה, אני דווקא מתעקש לקרוא להם "שמאל", ובעיני זו מחמאה (למרות שעוד כמה פוסטים כאלו, אולי אצטרך לחשוב על זה מחדש).

אני רוצה לומר משהו כללי יותר: המשחק בין התחושה הרדיקלית שמלווה רבים מהטקסטים ב"ארץ האמורי", לצד השמרנות המובנית בהם (ושמרנות כאן במובן היומיומי שלה), הופך את הקריאה בבלוג למענגת במיוחד, אבל גם מקנה לו תפקיד ראקציונרי בהקשר הישראלי. לטעמי, המתח הפוליטי בשמאל אינו בין מוקיעים למוקעים, וגם לא בין רדיקליים לבין ציונים, אלא משהו שאפשר להגדיר כמו המאבק בין אקטיביזם לפילוסופיה פוליטית. זהו ההבדל בין וויכוח על הפיתרון הרצוי לכיבוש לבין המאבק בכיבוש עצמו, או בין חתימה על עצומה למען חרם, לבין העיסוק בשאלות המוסריות הנובעות מהחרם.

ישראל היא מקום המייחל לפעולה חד משמעית. אנו סובלים מבזבוז משווע של הון פוליטי על דיונים בנושאים הקשורים למבנה השיח, וממחסור חמור בפוליטיקה עצמה. האמת הבנאלית היא שזו עוד אחת מתוצאותיו של הכיבוש, על עוצמתו המהממת. אני תוהה אם דברים היו כך גם במצבים דומים לאורך ההיסטוריה. האם האמריקאים ניהלו דיונים אינסופיים הנוגעים למבנה השיח הרצוי בעת ההתנגדות להפרדה הגזעית, או למלחמת וייטנאם? האם בדרום אפריקה הוחלו הכללים המחמירים של "ארץ האמורי" על מתנגדי האפרטהייד? האם היו שם דיונים אינסופיים על "הפיתרון" לאפרטהייד, מהסוג המתנהל במדינת ישראל מבוקר עד ערב? מה שברור הוא שבמבט לאחור, במידה ודיונים האלו היו קיימים, הם נשכחו ונעלמו. אנו זוכרים את מי שכתב את הדברים הבנאליים ביותר נגד הגזענות והמלחמה, ואת מי שהפגינו, החרימו והוחרמו, הוכו, נעצרו ונשפטו. זה הכל.

העיסוק בפילוסופיה ולא בפוליטיקה, אני חושש, הוא גם העדפה אסתטית. פוסטים הקוראים להפגין למען ילדי העובדים הזרים או לנסוע לבלעין תמיד ייראו פחות מעניינים או עמוקים מפוסטים העוסקים בדהקונסטרוקציה של אותם מאבקים. אלו גם יזמינו, מצידם, תגובות מענגות ואסתטיות לא פחות, וכך כולנו ניקלע לאותו שיח סגור, סתום, ומנותק מהזוועה שהיא המציאות הפוליטית הקונקרטית ומהתחושה הסיזיפית, המלוכלכת והמאוד לאנעימה שמלווה את המאבק בה. האם זו המטרה של הבמה הרעיונית הזו? ספק רב.

ארץ האמורי בת שנה

19 בפברואר 2011

ארץ האמורי בת שנה.

לא היו לנו הרבה ציפיות כשפתחנו את הבלוג הזה, אבל בינתיים הוא הצליח הרבה יותר ממה שיכולנו לקוות. בשנה הראשונה לקיומו, התפרסמו בבלוג 158 פוסטים (כ-45 מתוכם של כותבות אורחות) והוא צבר מעל 300,000  כניסות. מתוך כמעט 5,000 תגובות נכתבו, סיננו עד עכשיו פחות מעשרים – בעיקר תגובות סקסיסטיות וגזעניות באופן בוטה, האשמות אישיות שלא יכולנו לבדוק נגד כותבים או מגיבים או תגובות של טרדנים שיטתיים.

כמו שהצהרנו בדף האודות, המטרה שלנו היתה ונשארה להפוך את "ארץ האמורי" לבמה עדכנית, פרוגרסיווית ורחבת יריעה לדעות ולחידושים בכל תחומי המחשבה. זאת הסיבה שאנחנו לא מעלים לבלוג רק טקסטים שכתבנו בעצמנו, אלא גם פוסטים אורחים וסקירות כמו נתזים (ולאחרונה גם "חזית הריאקציה") על תופעות והתרחשויות מעניינות בעולם. נשמח לשמוע מכן, מה אתן אוהבות בבלוג ומה צריך לדעתכן לשנות. לרגל יום ההולדת החלטנו לפתוח כתובת אימייל חדשה haemori@gmail.com אליה אתן מוזמנות לשלוח תגובות או פוסטים אורחים. גם אם יש לכן רעיון שאין לכן זמן או כוח לפתח לפוסט, אתן מוזמנות לשלוח — אם נעשה איתו משהו, נודה לבעליו.

אחד הדברים הלגמרי בלתי צפויים שקרו בבלוג, הוא הקהילה הבינלאומית שנוצרה סביבו. זה כנראה מסימני הזמן, שכמעט חצי מהקוראים והמגיבים בבלוג עברי בנושאים פוליטיים-תרבותיים יושבים בניו יורק, ברלין, בייג'ין, סן פרנסיסקו, לונדון, אמסטרדם, טורונטו, ורשה, בוסטון, פאריס וגטינגן.

עם זאת, יש לציין שזאת לא הייתה הכוונה: היינו דווקא אנשים די שורשיים כשפתחנו את הבלוג לפני שנה, מה שמתבטא בשם המקראי-הבראיסטי שבחרנו לו. היו אפילו שחשדו ששנינו ירושלמים. אלא שהרבה דברים קרו בשנה הזאת – וזה אפילו לפני שמובראק עזב את הליופוליס. כשהתחלנו את הבלוג חיינו עדיין בעולם די שונה, שבו כולם עדיין דיברו על "אווטאר", ולא מעט אנשים לא ידעו איפה זה המדינה האחת. אלוהים אדירים, חלקנו אפילו לא ידענו איך נעשים סחים!

מה דעתך על משהו דינאמי בסגנון "ארץ האמורי"?

במקום סיכום, אנחנו רוצים בחלק השני של הפוסט הזה לסקור בקצרה, במבט רטרוספקטיווי, כמה מההתפתחויות העמוקות שקרו לדעתנו בשנה האחרונה, ושהופכות את נקודת הזמן הזאת לשונה כל כך מאשתקד, ולהגיד משהו על הצורה שבה אנחנו רואים אותן.

ונפתח במשבר ההומוסקסואליות הפוליטית.

משבר ההומוסקסואליות הפוליטית – פתחנו את הבלוג בדיווח על הרומאן ההומואירוטי של דוברו של שר החוץ ליברמן. מכמה בחינות, פרסום הרומאן הזה הוא יותר מאנקדוטה. דמויות כמו יוסי אבני-לוי, גידו וסטרוולה (שר החוץ הניאו-ליברלי של גרמניה), יניב ויצמן (ואולי אפילו אורד וינגייט), יחד עם המיליטריזציה של פוליטיקת הלהט"ב סביב שאלת גיוס ההומואים, הרומאן של הליכוד החדש עם "הקהילה", והשימוש הבוטה של ישראל בחיים הנוחים של הומואים בתל אביב  (שכזכור, בכל זאת גם נטבחים כאן מדי פעם) לצורך תעמולה באירופה, הפכו את דגל הגאווה לסמל ריאקציונרי במובהק.

אפשר להאשים את מי שרוצים, אבל צריך להודות: משהו תקוע בפוליטיקה הלהט"בית, אם היא משמשת בעיקר פוליטיקאים שמרנים ותאגידי ענק. הומואים, כמו יהודים, הם לא קטגוריה קדושה – אפשר להשתחרר גם ממנה. עכשיו, במסגרת עולם המחר של כיכר תחריר, אנחנו מזכירים שוב מה הצענו בעבר: להוציא את ההומוסקסואליות מחוץ לחוק. אבל גם את הסטרייטיות.

משבר המשבר הסביבתי – התנועה הירוקה אמנם הפילה את גלנט, אבל מחוץ למושב עמיקם הפוליטיקה האקולוגית נמצאת במשבר עמוק. אף על פי שהאפקטים של ההתחממות העולמית הולכים ומתחזקים, והוכרו אפילו על ידי מנהיג הליכוד (!), אנו מצויים בנקודת שפל מבחינת רמת העניין בצעדים למניעת משבר האקלים. אחד הדברים המעניינים שהשתנו בשנה האחרונה, הוא ההכרה המתרחבת בכך שהרעיון למנוע את הקטסטרופה מבעוד מועד הוא בעייתי – ולו רק מכיוון שהקטסטרופה כבר התחילה מזמן במקומות אחרים, ועכשיו היא כבר כאן. בעצם, זה נכון לא רק לגבי הקטסטרופה הסביבתית, אלא גם לגבי קטסטרופות אחרות. נשאר רק לחשוב מה זה אומר.

השמאל והמהפכה הלאומנית – יהיו שיאמרו שהתהליך החשוב ביותר שקרה בשנה האחרונה בישראל הוא שחיקת הדמוקרטיה וחופש הביטוי וצמצום המרחב הדמוקרטי. אבל אפשר גם לנסח את זה אחרת: מדינת ישראל הכריזה מלחמה על קבוצה של כמה אלפי אנשים, שנושאת את השם "השמאל". קבוצה קטנה אבל לא זניחה, בעיקר בגלל זיקתה לחוגים ליברליים נרחבים יותר ברחבי העולם, והשפעתה על צעדים משמעותיים כמו החרם על ישראל. התהליך הזה כנראה לא מוצא חן בעינינו, אבל קשה לומר אם הוא מסמן ריאקציה קיצונית או דווקא מהפכה פופוליסטית ודי דמוקרטית.

מי שעקב אחרי הבלוג, הבחין בוודאי שניסינו לחשוב כאן פעם אחרי פעם על הקונסטלציה הזאת של "השמאל נגד העם" (או אם נוח לכם יותר, נגד המדינה) ומה המשמעויות שלה, על כל הייסורים והחרדות הכרוכים בדבר, והאפשרות הגוברת שנאלץ לרדת למחתרת, להיעלם כמו הצלבנים, או לפחות ללמוד תורה. זה נושא מסובך מכדי להגיד עליו משהו משמעותי בכמה שורות, אבל עצם העובדה שהיא מטרידה אותנו נובעת מכך שלדעתנו השמאל לא חושב עליו מספיק ברצינות.

המעמד העברי הגלובלי – ציינו למעלה שרבים מהקוראים את שורות אלה, וחלק מהכותבים אותן, לא נמצאים בישראל. הבלוג הזה הוא רק סימפטום לכך שהתרבות העברית כבר לא לגמרי מתרחשת בעבר המערבי של נהר הירדן (וגם לא של נהר הפרת). לטוב או לרע, ובמסגרת המצב הפוסט-קטסטרופלי העכשווי, אנחנו מאמינים שההתמקמות על הרשת הגלובלית הזאת רק תתעצם בחודשים והשנים הקרובות. אפשר להגיד בזהירות שהאומה החדשה-ישנה הזאת עוד זקוקה להגדרה עצמית – אם לא לסוג מסוים של הסתדרות (לא) ציונית.

קהילות עיקריות של קוראי ארץ האמורי, פברואר 2011

 

אחת או שתיים – המאמר הכי פופולרי באתר "הארץ", בחודש הולדתה של ארץ האמורי, היה מסתו של מירון בנבנישתי: "כך הפכה ישראל למדינה דו לאומית". המדינה האחת יצאה מהספרים של ז'בוטינסקי ובובר – או מכנסים של "בני הכפר" – והפכה לאייטם פוליטי לוהט, לפחות בהארץ ובארץ האמורי. אם הייאוש נעשה יותר נוח, זה אולי מפני שהוא מזמן את החופש לדמיין. ואכן, ניסינו לדמיין את המדינה האחת, או לפחות את הדרך אליה, וגילינו שזו דרך לחשוב מחדש לא רק העתיד, אלא גם את ההווה, לא רק את הזירה הפוליטית, אלא גם את הגוף. ציפי חטובלי זכתה לחמש דקות התהילה שלה כיקירת הבלוג, ונמצא המענה הציוני ההולם לשמאל הלאומי: השמאל הדו-לאומי. בסוף השנה הזו עדיין לא ברור מה יהיה, אבל המהפכה במצרים מוכיחה, לפחות, שהכל יכול להיות. זה מרגש ומעורר אימה כאחד.

הפוליטיקה הפוסט-שלומניקית – מישהו עוד מדבר על שלום, חוץ מסאיב עריקאת וציפי לבני? נדמה שבשנה החולפת כולם מדברים על דמוקרטיה, ואולי, בשוליים, גם על צדק. "השלום" נפל בפח של רעיונות חשובים לא פחות – חירות, פמיניזם או שתי המדינות – והופך לא אחת לסיסמא ריאקציונרית. בארץ האמורי ניסינו לחשוב על אלימות צודקת (או לפחות מוצדקת) התאסלמות צודקת, שיפוט קהילתי צודק, ואפילו על שנאה צודקת – ומיקמנו את הריאקציה המקומית בהקשר גלובאלי, מול מגמות דומות בגיאורגיה ובסרי לנקה. בינתיים אין שלום ואין צדק, אבל לפחות הממשות ברורה יותר, פרדוקסאלית ומרתקת עד כאב (לפעמים אפילו מצחיקה).

הפנטזיה הליברלית – בשנה האחרונה מראה ההוויה הליברלית הישראלית סימנים מתקדמים של גסיסה. בקרוב יציגו את ברכט באריאל, מה שמלמד שאת ברכט כבר אי אפשר להציג בתל אביב, לא משנה כמה קיטש אודי בן משה ידחוף בהתחלה. שחקני תיאטרון ספורים למדו השנה לייצר תדהמה, אבל רובם מעדיפים, כמעט תמיד, להיות רק רדיו ולשלוח את ילדיהם ל-8200 או לגילמן (שהם לאחרונה, כך חשפנו, כמעט היינו הך).

ניסינו לחשוב על המשבר הזה כחורג מגבולות הארץ, ועל הליברליזם כצורת חיים המתכחשת לתנאים הפוליטיים שלה, כולל לחורבנה הבלתי נמנע, ולסבך הסתירות המקננות בה. משכנו קווים לדמותו של הליברל מכחיש המסורת והדת, זה שנולד לכאורה מן הים, לדמותו של ההורה הליברל, החרד מהומואים, ממזרחים, ממוסלמיות, מבתי ילדים בקיבוץ, מעופרה חזה ואפילו מניאנדרתלים, או לליברל המתרברב בשפיותו הריקה. בה בעת, ניסינו לראות את המציאות מחדש, בניסיון (נואש לעתים) ללקט פוטנציאל פרוגרסיבי באפריה של השריפה השמרנית: אפילו הכנסייה הקתולית זכתה למלה טובה, שלא נדבר על ירושלים.

שקיעת המערב — כידוע, ישראל יצאה מהמשבר הכלכלי העולמי כמעט ללא פגע. או זו לפחות גירסת האידיאולוגיה הביביסטית השלטת. בחוץ העולם היה, גם בשנה האחרונה, כמרקחה: בין ההפגנות הסוערות והכושלות ביוון, להפגנות המוצלחות בתחריר, ברור שמסמר נוסף ננעץ בארון החבוט של "המערב". איחלנו לאירופה ליל מנוחה. מה שלא ברור, עדיין, האם זה ניצחון (דיאלקטי כמובן) של הסיפור הגדול שהיגל ומרקס (המערביים) סיפרו לנו, או שמא אנו כבר לא יודעים את שפת הפוליטיקה. זה תלוי כמובן, בפתיחות שלנו ושל כמותנו, אם כי יש המעדיפים שמכונת הכביסה הליברלית תמשיך לתפקד, כל עוד אפשר, ולעזאזל המוסלמים והסינים.

ארץ האמורי סיפקה לכם בשנה האחרונה דיווחים מהשטח על ההתפתחויות הגלובאליות — מגטינגן, ניו דלהי, ברלין, לונדון, פאריס וניו יורק, וגם (ובעיקר) מתל אביב ומירושלים. אנחנו מקווים להמשיך להיות כאן גם בשנה הבאה, משני צדי האוקיינוס, משני צדי הנהר.