מהמזרח למערב, ובחזרה: רשימות קצרות ממסע דילוגים באמריקה

1. בעידן הנוכחי, אנשים בכל מקום בעולם עושים למעשה את אותם דברים. בשביל להבחין במשהו שונה צריך מאוד לרצות.

2. צריך למשל להסתכל על שני גברים אמריקאים צעירים ולדמיין שהם שני אשכנזים בישראל. המשחק הוא לחכות לרגע שבו משהו נראה פתאום לא סביר. ואז מבינים: אנחנו לגמרי לא white.

3. כבר שנים, המראה האמריקאי-אורבני הוא "הסגנון הבריאותי". הכול כאילו פשוט, בהיר, טבעי, טרי, רענן, מואר, רחב ידיים. אבל אפילו במקומות הכי "ביו", מגישים את התה צמחים בכוסות קלקר חד פעמיות. אלה הרגעים שבהם מתברר כמה חסרת שחר היא התקווה להציל את העולם מקטסטרופה אקולוגית על ידי תיקון אישי של אורח החיים. כי אפילו אם תתלבט שלוש פעמים בשעה אם לקנות מוצר אקולוגי או אורגני – עדיין יהיו בערך 200 מיליון אמריקאים שכל אחד מהם מייצר בכל יום פסולת בכמות שאדם נורמלי לא מייצר בשבוע (ואני לא מדבר על העולם השלישי). אמריקה זה אריזות. אורח החיים האמריקאי זה אריזות. מתחת לאריזה אין כלום, וכו'. אבל זה מציב דילמה בפני תושבי העולם החוץ-אמריקאי: הם יכולים להיות ילדים טובים ולחסוך במשאבים, אבל האמריקאים ימשיכו לזלול, לצרוך ולזהם רק ביתר שאת. זה אומר שאנחנו, שאר העולם, שוב נצא פראיירים.

4. טרנד עוד יותר חדש: לוזריות. התיאורטיקנית הקווירית ג'ודית הלברשטם פירמה ספר משפיע, The Queer Art of Failure, שמזמין אנשים להיכשל. היא טוענת שהבשורה הזאת מתאימה לתקופה הנוכחית של המשבר הכלכלי, שבה ממילא אי אפשר לנצח. אבל שוב, העטיפה חושפת את האמת: הרוח והסגנון של הספר טריומפליסטיים להבהיל. זוהי פרוגרמה לגאולה על ידי כישלון, עם כל היסודות ההכרחיים, כראוי לתלמידה חנונית שקדנית: פוקו, בנימין וכו'. הנה לדוגמא –

This book [is] a stroll out of the confines of conventional knowledge and into the unregulated territories of failure, loss and unbecoming… In this book on failure I hold on to what have been characterized as childish and immature notions of possibility and look for alternatives in the form of what Foucault calls "subjugated knowledge" across the culture… Training of any kind, in fact, is a way of refusing a kind of Benjaminian relation to knowledge, a stroll down uncharted streets in the "wrong" direction [Benjamin 1996].

וכו' וכו'.

5. מה עוד מעסיק את עולם ההגות האמריקאי? בשנה שעברה הגיע לשיאו גל הקינות על שקיעתה של האימפריה. בינתיים, ניכר שכבר עברנו פאזה לספרים שמסבירים איך אפשר להרוויח מה-Global tilt. בקפיטליזם, תבוסה, שקיעה ומשבר הם תמיד עניין יחסי; ותמיד השאלה היא איך לעשות מזה כסף.

6. האוכל הגרוע של הגרמנים הוא יותר גרוע מהאוכל הגרוע של האמריקאים. האם זה אומר שהגרמנים יותר טובים מהאמריקאים בלהכין אוכל גרוע?

7. כמו בגרמניה ב-44': ככל שנשארים פחות מעשנים באמריקה כך נלחמים בעישון ביתר אכזריות‎.

8. בשרלוט, צפון קרוליינה, אני רוצה לחבק כל אמריקאי ולשאול אותו אם אפריקה זאת מדינה.

9. בטיסה לנוקסוויל, טנסי, החרימו לי את השמפו שאמי שלחה לגיסתי.

10. בידוק בטחוני כתרגול זן.

11. "What is this object?" שואלת אותי המאבטחת אחרי שהוציאה אותי מהתור. אני ניצב מולה חסר מלים. אני לא יודע איך קוראים לדבר הזה. אני צריך להמציא לו שם. אני מרגיש כמו אדם הראשון בגן עדן.

12. סופסוף "בדרום". נזכרתי בשני דברים שאמא שלי אמרה: א) באמריקה צמח גזע של ענקים ב) לאמריקאים יש רמקול בגרון.

13. "הרפובליקנים בדרום ארה"ב הם הקבוצה האנושית שאחראית יותר מכל קבוצה אחרת לאסונות ולצרות של העולם". ככה נהגתי להגיד במשך שנים. האם האנשים מסביבי נראים נבזיים במיוחד?
קשה לי להחליט. האמת שהם דווקא נראים כמו אנשים הגונים.

14. תגובה בגוגל של מבקר במוזיאון הקונפדרציה בנוקסוויל:

I have to agree with the other poster regarding the tour guide. Rather than act as a guide and point out the historical importance of the house and grounds he wanted to berate the historians, the current administration, and insisted on telling two young school children that their history books arefull of lies and the teachers perpetuate these lies.

תיקון: לאמריקאים בדרום אין זמן להיות רעים או טובים. הם עסוקים בלהפסיד במלחמת האזרחים.

15. נדפקנו. האנשים שקובעים את גורלנו עדיין בטראומה מקרב סטונ'ס ריבר.

16. אבל בסופו של דבר, הפרוור האמריקאי הוא נוף הילדות של כולנו. כולנו ראינו "שנות הקסם". אפשר להגיד שהרגשתי בבית בשלושה מקומות: בקניה, שם נולד המין האנושי; באוקראינה, שגם נולדה סבתא שלי; וכאן בפרוור, שם נולדה הנפש שלי.

17. עוד תרגול זן: להפיק הנאה מפסקאות פתיחה של כתבות בהארץ.

18.כשאתה רואה אחת ישראל מרחוק, למשל דרך קריאת כתבות באתרי חדשות, בא לך למעוך אותה כמו ג'וק.

19. בדלאס, טקסס. העיר הזאת נראית כמו תפאורה שהעמידו לפני שעתיים, לא, לפני עשרים דקות. כמו הטקסס ראנץ' שהיה פעם ליד אילת.

20. דלאס, בירת שנות ה-80.

21. דלאס מתגלה כמקום נורא, ממש נורא. חשבתי שלפחות ינסו למכור לי כובעי ג'יי אר וטאקוס. כלום. בניינים סטריליים, כבישים, ואפס אנשים ברחובות. בכלל, מי שהולך ברחוב הוא מיד בגדר חשוד – הומלס או טיפוס א-סוציאלי. כהולך רגל אידיאולוגי, אני מרגיש שדרכי הגיעה אל סופה.

22. אני חולה. אני הוזה שהסיפור ייגמר בבית החולים Dallas Memorial, כמו הפרק האחרון בעונה השמינית של "דלאס", כשבובי מת. החדרנית נכנסת. אני לא מצליח לתקשר איתה, היא מדברת רק ספרדית.

24. כמובן שבובי מתעורר לחיים בתחילת העונה העשירית, כלומר פמלה מתעוררת ומתברר שזה היה חלום. בכלל, יותר טוב לראות דלאס מלהיות בדלאס.

24. יש לי בחילה. דאלאס מתקיימת על כסף, דלק ובשר בצורתם הגולמית. מוכרים דלק וקונים בשר. מוכרים בשר וקונים דלק. מוכרים כסף וקונים כסף. בין שלוש הנקודות האלה אין שום תיווך – המעבר הוא ישיר, כמו ברברים.

25. במלונות יש כל מיני כנסים, אז פה ושם רואים מישהו יוצא עם התג המכוער של הכנס תלוי לו על הצוואר כמו פרה. אין כאן בכלל אנשים עם כובע קאובוי. בתל אביב כבר יש יותר.

26. ליד תחנת האוטובוס פתאום מופיעים אנשים: עשרות שחורים, מרוששים, נפוחים, מסתובבים הלוך וחזור על איזו מדרכה. כאילו הם נמצאים במישור קיום אחר, בלתי נראים. מראה מבהיל. התעמולה הסובייטית צדקה, בסופו של דבר: אמריקה היא באמת הגיהינום. אני נזכר במשהו שקראתי פעם באיזו כתבה בניו יורק טיימס: תוחלת החיים של גבר אפרו-אמריקאי בשכונת עוני בוושינגטון נמוכה מתוחלת החיים של גבר ממוצע באפריקה.

27. וכך גם בתוך תחנת האוטובוס של Greyhound, שנראית כמו בית מעצר. בפנים אנשים עניים מאוד, עניים מהסוג שאתה קורא עליו באגדות או ב"עלובי החיים" – עם בגדים קרועים וצרורות של סמרטוטים. כאן בעיקר היספאנים. אפילו בהודו או באתיופיה זה לא נראה ככה. והם דווקא מעשנים – אפילו סידרו להם חצר עישון (!). ולמעלה טלוויזיה: סיקור של תחרות אכילה של המבורגרים.

28. פתאום אני נזכר: אני נמצא בעיר של משפחת בוש. אם ככה נראית, ככה מתקיימת העיר שלהם, אפשר רק לדמיין איך הם רצו לראות את העולם.

29. במוזיאון השואה של דלאס אני חושב: כל תושבי העולם ניצולים של משפחת בוש, שניסתה להפוך את העולם לדלאס.

30. מנסה את מזלי ב-Fort Worth, הסמוכה שנקראת "השער למערב". כאן, באזור הבוקרים ההיסטורי, סופסוף מנסים למכור לי כובע קאובוי. לפחות זה!

31. שני בוקרים צעירים במוקסינים עומדים ליד הגדר ומתעסקים עם האייפון שלהם. אני לא ממש יודע אם הם "בוקרים" או "מחופשים לבוקרים". ממילא, בנופים תיירותיים כל מה שיש זה תיירות. ביזנס. התרמית היא הדבר כשלעצמו. לכן החוויה הכי אותנטית היא ליפול למלכודת תיירים. להידפק. אני עוד צריך לכתוב פעם את הפוסט הזה, "מדריך לתייר הנדפק".

הפרות, בכל מקרה, הן אמיתיות.

32. הדרך מפורט וורת' לדלאס כל כך מכוערת. מגרשי חניה, מתחמי קניות של וולמארט, תחנות דלק אינסופיות, צמחייה מלוכלכת של צדי דרכים. חמסנות בלתי מוגבלת של שטח. אחי מסביר לי בצ'ט: בסדרות האמריקאיות לא מראים לנו כמה אמריקה מכוערת.

33. בשיא המשבר, מתגלה "מסעדה גלילית", מזרח תיכונית, ממש בלב אזור המלונות. סינית קטנה מציעה בופה של טבולה, באבא רנוש, וחומוס. חומוס! חומוס אמיתי בדלאס! ככל שעובר הזמן היחס שלי לחומוס נעשה פחות משועשע ויותר כבד ראש. זו מתת האלים לגזע השמי.

34. על העצים עומדים מין זרזירים מקסיקנים (Quiscalus mexicanus), בלהקות גדולות. יש מקומות שבהם הם מתקבצים ומחרבנים והמדרכה כולה מכוסה בלשלשת.

35. פספסתי את מוזיאון האמנות התנ"כית של דלאס. צריך להשאיר משהו לביקור הבא.

36. עוזבים את דלאס. עצירת ביניים בפיניקס, אריזונה. האנשים כאן, עם מכנסיים קצרים, נראים כמו חוקרי הטבע האמריקאים המזוקנים שהיו באים לבקר את אבא שלי כשהייתי ילד.

37. ההתיישבות באריזונה, אחת המדינות הצעירות ביותר בארה"ב, לא הייתה מתאפשרת בהיקפים משמעותיים אלמלא המצאת מיזוג האוויר. זה המקום שבו המזגן הפך לגורם אסטרטגי.

38. אני קונה מזכרת: עקרב אמיתי קפוא בתוך מחזיק מפתחות. מזעזע, באופן כלשהו.

39. סופסוף בסן פרנסיסקו. שיפולים מכוסי ערפל, עם עצי זית וצומח אירופי/ים-תיכוני. מוזר שבקצה העולם חוזרים שוב לים התיכון.

39. ובכל זאת, הכול שונה. אנחנו חצי בסין, חצי במקסיקו, חצי באמריקה. זה המקום הכי רחוק שהייתי בו.

40. ממש נחמד כאן! אמריקה!

41. ב-Castro – המון דגלי גאווה, מכוני כושר, חנויות לחומרי סיכה. נוף ניאו-הומואי מדכא למדיי.

42. במסגרת "המרכז למין ולתרבות" נפתחה תערוכה המוקדשת ליצירות האמנות של מועדון המאוננים (Jack's Club) של סן פרנסיסקו, במלאת 30 שנה להווסדו. המועדון הזה הוקם עם התפרצות מגפת האיידס, כדי לשמר דפוסים קהילתיים שהתהוו בסאונות של ההומואים, ועם זאת למנוע הדבקה והתפשטות של המחלה.

על הקירות תלויות יצירות אמנות פולחניות, בנויות ברובם על גבי פאלוסים שיובאו מבאלי. כמה יהודים הומואים-היפים-מקשישים מסתובבים בין המוצגים בחדר הקטן, אוכלים בוריטוס ושותים יין בכוסות פלסטיק. לדבריהם, ההומואים הצעירים ב-Castro לא מתעניינים כבר באירועי מורשת כאלה, לכן הם נרגשים מאוד לראות אנשים צעירים פחות או יותר. אני שואל אחד מהם מתי המועדון נסגר. הוא עונה שהוא לא נסגר. "כל יום שני אנחנו נפגשים בערב. לפעמים באים יותר ולפעמים פחות".

איכשהו, זה מזכיר לי את "משמרות השלום והדמוקרטיה" שנפגשים בימי שישי אחר הצהריים ליד כיכר רבין ושרים בגרון ניחר "האמיני יום יבוא".

43. השפה שלנו, המסורת שלנו, מתחילה איפשהו במזרח, ליד הים התיכון. היא התפשטה לאירופה, ואחר כך חצתה את האוקיינוס האטלנטי לאמריקה (גילוי אמריקה היה מעין המשך של מסעי הצלב לירושלים). ובאמת, בחוף המזרחי של אמריקה עוד אפשר לראות המשך של אירופה, אבל בחוף המערבי הדימויים והמלים מתרוקנים ממשמעותם. האוקיינוס השקט כבר לא משתלב בסיפור שאנחנו מכירים. יש כאן כמובן נוצרים, אפילו יהודים, אבל כל הסמלים עוברים פגאניזציה כשהם מגיעים לחופי האוקיינוס השקט. היהודים הם Jewbu's, והנוצרים מקיימים כל מיני פולחנים ארוטיים סביב ישו הצלוב.

אבל דווקא כאן, רחוק כל כך, בחוף האחרון, הקימו האמריקאים את מכונת הדימויים שיצרה את העולם שלנו: הוליווד.

מה זה אומר? אני לא בטוח. זה מצריך עיון נוסף.

 

44. דיגרסיה בנושא תיאוריית הספר:

במשך די הרבה זמן ארצות הברית ממש לא עניינה אותי. התחלתי להתרגש מאמריקה בתואר הראשון, כשנדרשנו לקרוא את "תזת הסְפָר" (Frontier Thesis) של פרדריק ג'קסון טרנר. ב-1893, ביקש טרנר לתאר את ההיסטוריה של ארצות הברית כתופעה ייחודית הנבדלת מההיסטוריה האירופית, והציע עקרונות אחרים להסבר התפתחותה, המבוססים על תולדות ההתיישבות והמאבק הבלתי פוסק בשממה. המושג ספָר (frontier) אינו מציין קו גבול במובנו הפשוט, הגיאוגרפי, אלא חזית דינאמית של הציויליזציה, המתרחבת באמצעות פעולתם של יחידים הצמאים להגשמה עצמית. במשך שלוש מאות שנה עוצב אופייה של ההתיישבות באמריקה הצפונית על ידי התנועה המתמדת מערבה, שלא כוונה על ידי הממשלה אלא על ידי יוזמה פרטית. בספר מתעצב האדם האמריקאי החדש, שהינו חלוץ המכניע את סביבתו ובד בבד מתאים עצמו אליה. זהו “self made man”, אדם נייד, אוהב חופש הנשען על כוחותיו בלבד.

כיוון שהחברה עצמה מתפתחת ואינה חדלה להתפשט – מבחינה גיאוגרפית ומבחינת המשאבים העומדים לרשותה – דבר אינו מגביל את אושרה. בד בבד, הספר משמש כ"שסתום ביטחון" המונע רדיקליזציה חברתית, כיוון שהאפשרות לנוע מערבה פתוחה לכל אדם החפץ לשפר את מעמדו הכלכלי והחברתי. מבחינה היסטוריוסופית, תזת הספר מהווה מודל חדש לתיאור התפתחותם של חברות ומשטרים. בחברת הספר, ההיסטוריה האנושית מתחילה כאילו מבראשית בכל כברת ארץ חדשה הנכבשת על ידי המתיישבים. בניגוד להתפתחות הדיאלקטית המונעת על ידי שלילה, כלומר על ידי דינמיקה פנימית, סגורה, של הוויה אחת הנשללת על ידי הוויה אחרת המתפתחת בתוכה, הדינמיקה של חברת הספר היא פתוחה, ומבוססת על התרחבות וטמיעה. השינוי בחברה האמריקאית אינו נובע ממאבק בין אידאות או מסדרת מהפיכות פנימיות, אלא על מהסתגלות "אקולוגית" לסביבות משתנות. הקונפליקט אינו בין יסודות שונים בחברה אלא בין החברה כולה לשממה, בין התרבות לטבע.

כבנים (חורגים) למחשבה האירופית, אנחנו נוטים לגלות חשדנות כלפי הספר. השמאל הרדיקלי הוא אורבני להפליא, ואנשים אורבניים מתקשים להבין מהו מרחב. ברור, שיש גם אינספור סיבות לבקר את אידיאולוגיית הספר – ובראשן ההבנה הבסיסית שהשממה לעולם אינה שממה, והתפשטות של "התרבות" באה על ידי שעבוד של תרבויות אחרות. הגדרת הספר היא מלכתחילה אידיאולוגית, ומבוססת על ההנחה שכל מה שחיצוני לחברת המתיישבים הוא למעשה תוהו ובוהו או חלל ריק, הדורש הכנעה ועיצוב מחדש. התפשטותה של התרבות מתבצעת באמצעות הדרה ודחיקה מתמדת של מה שנתפס כ"אנטי-תרבות": הרס הסביבה הטבעית, גירוש וטבח של אינדיאנים, טמיעה של מהגרים בעלי תרבות ומנהגים אחרים. אפשר גם להזכיר שהאידיאולוגיה הציונית מבוססת בעצמה על גרסה של הספר – מהחלוצים הראשונים, דרך הפרחת השממה ועד ההתנחלויות.

ועם זאת, ככל שמצבה של האופוזיציה השמאלית בגרסתה האירופית נעשה נואש יותר, אני מרגיש משיכה רבה יותר כלפי אידיאל חברתי שמבוסס על דינמיקה של ספר, כלומר: פריצה של יחידים אל מחוץ לגבולות החברה כדי להקים חברה חדשה יש מאין. המשמעות של אידיאל כזה, הוא שהניתוח הביקורתי של החברה לא נועד לחולל בה שינוי – הדרגתי או מהפכני – אלא לשלול אותה כדי להוות בסיס להקמה של חברה אחרת על ידי חלוצים. השינוי החברתי עשוי לקרות בשלב הבא, כאשר החברה שנותרת מאחור מחקה את המודלים שנוצרו בשממה ומשתנה בהשראתם.

ואכן, בשונה מחסידים שונים של הגלותיות, אני לא מוצא סיבה לייחס אשמה לחלוצים הציונים בגלל עצם העובדה שהם מאסו בחברה שבה גדלו וביקשו להקים חברה אחרת. הביקורת נוגעת, כמובן, למחיר ששילמו אותם "אינדיאנים" ששכנו מימים ימימה בשממה, וקבוצות אחרות שנפלו קורבן לחברת החלוצים.

אבל האם האופקים החדשים שפותחים החלוצים חייבים בהכרח להפיל קרבנות? האם אי אפשר לדמיין פתיחה של מישורי קיום חדשים, שבהם תתאפשר התפתחות והתרחבות חברתית-תרבותית שלא תתרחש על חשבונם של אחרים?

בכלל לא ברור. בכלל לא ברור גם כיצד "הספר" יכול להוות  תשובה למציאות הפוליטית שלנו, כלומר לדיכוי הפלסטינים. אך אם יותר לי להשמיע דברי כפירה: המאמץ הסיזיפי של השמאל בישראל לשכנע את החברה לאמץ ערכים שהיא לא מעוניינת לאמץ (לפעמים על בסיס תפישות של "תודעה כוזבת") הוא כנראה לא הרבה יותר סביר.

45. אין ספק: Rural Gays הם החזית המינית הבאה.

עוד רשמי מסע:

ידיים נשלחות מתוך הנוף: רשמים מנסיעה לאתיופיה

והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו

מכונת הכביסה, או: גרמניה

נתזים (ε): העם יצא משליטה, הגיע הזמן להחזיר את המלך

מקבץ מיוחד בנושא תנועת המחאה הגלובלית

עמנואל וולרשטיין קובע: תנועת Occupy Wall Street היא הצלחה פנטסטית, התנועה החברתית החשובה ביותר באמריקה מאז 1968

מחאת האוהלים העולמית היא המהפכה העולמית האמיתית הראשונה בהיסטוריה, טוען הפרייטאג

ועוד על העורף האינטלקטואלי של תנועת המחאה העולמית – נעמי קליין, ז'יז'ק, קורנל ווסט, ומרגרט אטווד, בין השאר

סקואטרים בקהיר השתלטו על מאות בניינים בפרוורי העיר. עכשיו המשטרה מנסה לגרש אותם

מאמר קצר באנגלית של רועי-צ'יקי על מחאת האוהלים הישראלית והגיליוטינה ברוטשילד

על הוויכוח ב-OWS בעניין היחס לתנועת האוהלים הישראלית 

ביקורת מעניינת של הפרשן העיראקי עבד אל-אילאה אלביאטי ואחרים נגד האינטלקטואלים הערבים שאינם מאמינים בצעירי המהפכה ותומכים בדיקטטורים או בהתערבות מערבית

N+1, המגזין הניו יורקי ההיפסטר-אינטלקטואלי, מתייצב בנחרצות לא-אירונית לשירותה של תנועת Occupy Wall Street. זה כולל למשל פרוטוקולים של דיונים טעונים באספה הכללית על הגבלת שעות התיפוף. וגם ניסיון להדוף את הביקורת על האליטיזם השמאלני-בורגני של התנועה

דיוויד גרבר הוא אתנולוג, אנרכיסט ואחד מיוזמי תנועת Occupy Wall Street. כעת הוא מסביר שמקור ההשראה לרעיונות הניהול העצמי והדמוקרטיה הישירה של התנועה הוא מדגסקר.

על הסנאטור ברני סנדרס מוורמונט, חבר הקונגרס היחיד בארה"ב שמגדיר את עצמו סוציאליסט

אבל למי יש זמן לקרוא? הרחובות מחכים לנו

מקבץ בנושא הציונות העולמית

ארץ האמורי מנסה להעמיק את ההבנה בדבר המימד הפלנטארי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנו מתכוונים לפתוח קרן מלגות למחקרים בנושא, שתעניק למספר מוגבל של חוקרים צעירים מענק חד-פעמי לרכישת שוקו בשקית.

אחמדינג'אד מנתח: בעולם כולו יש רק 10,000 ציונים. הם לא יהודים ולא נוצרים, אלא מאמינים בכסף. לטענתו, מחאת הדיור בתל אביב מוכיחה שהציונות נכשלה

מאמר מעניין על ההערצה לישראל, המעצמה האנטי-איסלאמית, בקרב פונדמנטליסטים הינדואיסטים בהודו

Arab News על פרשת ליאם פוקס וההשפעה הציונית והניאו-שמרנית מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הבריטית

אחרי נאום אובמה באו"ם, הזירה המרכזית של המאבק בכיבוש עוברת לנפשם של היהודים האמריקאים. הפסיכולוגים סטפן קנופסקי ופטרישיה וודס חקרו את המנגנונים הפסיכולוגיים שגורמים ליהודים אמריקאים ליברלים להיות כל כך ציונים, ואיך אפשר לשנות אותם

מאמר די מעניין של הסינולוג ניב חורש בוחן את השאלה האם חרדת הנטישה שמבטאת ישראל ביחס לארה"ב (בעיקר בעקבות התכחשותו לבני בריתו מובארק) עשויה להביא להתקרבות בינה לבין סין

Dark Crusade, ספרו של קליפורד קירקוף על ציונות נוצרית כמדיניות אימפריאלית מהאימפריה הרומית ועד ממשל בוש; ועוד ספר חדש על תנועות משיחיות והשפעתן על הציונות של הממשל האמריקאי

היידישיסט דוויד אפיון: הציונות הצליחה, אבל הפכה את שאיפותיו של העם היהודי לריאקציונריות. היהודי צריך טעם אחר לחייו

ג'נגל וורלד מביא בהרחבה רבה את משנתו של תאודור ברגמן, מאואיסט ציוני הטוען שכוחות המחר בעולם הם סין, ווייטנאם, קובה, צפון קוריאה וממשלת נתניהו (פחות או יותר)

מורה בלוס אנג'לס פוטרה לאחר שאמרה שצריך לזרוק מאמריקה את הציונים היהודים מהפדרל רזרב

חזית הריאקציה

תנועת "דרך חיים", היא התנועה המלוכנית המשמעותית הראשונה בישראל. חבר התנועה יהושע הַס מציג את המודל הפוליטי שלה. ציטוט קצר –

הדמוקרטיה חשובה, אבל יש צורך במנגנון הגנה נוסף על העם. אם הדמוקרטיה באה לוודא שמה שהעם רוצה זה מה שיהיה, צריך לשים לה שער עם בריח לוודא שהיא עצמה לא מאפשרת את אבדן הזהות העצמית של העם לדעת. צריך מישהו שמחזיק בראש את הציור איך יראה העם, את התרבות שלו, את הזהות שלו, ושומר על גבולות הדיון הפנימי. […] אם הגענו לכאן, זהו תפקידו של המלך.

ומאמר מעניין נוסף מפרש את עסקת שליט כקריאה לאזרחים לקחת את החוק לידיים. "קיום המנגנון של הבאה לדין, שפיטה וענישה, גם אם באופן שאינו נכון על פי תורתנו, הוא הדבר המינימלי ביותר שנדרש מכל שלטון בעולם, לא משנה מאיזה סוג. היעדר מנגנון כזה מבטל את המשמעות של השלטון", כותב בעז אלברט.

הלהיט בעולם התורני: מחיצות יוקרה להפרדה בין נשים לגברים

למי שהחמיץ – השיר של הרב עובדיה יוסף, "יום אדיר לישראל, יום טילים על ישמעאל, יום טהור לישראל, יום טביחה לישמעאל"

ומשה פייגלין שואל שאלה מעניינת: מי השפיע יותר על האנושות, חנן פורת או סטיב ג'ובס? "כמה ישיבות של האו"ם עסקו באיי-פון, וכמה בפועלו של חנן", הוא תהה.

ועוד נתזים:

אל-אהרם על הבלוגר התיאולוגי התימני שחוסל על ידי הסי-איי-אי

סיפורה המדהים של אנטינג, עיר חדשה שהוקמה ב-2001 ליד שנחאי על ידי הפירמה Albert Speer & Partner (הבן של-) במטרה לחקות באופן מדויק את אורח החיים הגרמני על אדמת סין

קרל וג'ני מרקס חיו בעוני, בציפייה שפרסום הקפיטל יספק יבטיח להם קצת קפיטל. אלא שמרקס החמיץ את הדדליין של המו"ל ב-16 שנה. ספר חדש על חיי הזוגיות שלהם

ויויאן גורניק על חיי המין של האנרכיסטית אמה גולדמן ואהבתה למין אוראלי

ספר חדש על מרדנות מינית בתקופה הוויקטוריאנית

200 שנות היסטוריה של מחנות ריכוז באמריקה

בעולם יש 7 מיליארד בני אדם. איך נתנו לזה לקרות? מצגת

ה-BRD, הביון הגרמני, מתפרע ושותל אמצעי ריגול על מחשבים פרטיים

בעידן בו החרדה הגדולה ביותר היא הפאדיחה, הריחוק האירוני הפך לסנטימנט הדומיננטי בתרבות העכשווית. די צייט מזהיר מפני ההשלכות הפוליטיות של התופעה

אלג'זירה מדווחת על המתנחלים תומכי המדינה האחת

ג'סביר פואר מתארת את פריחת תנועת הבי-די-אס הקווירית. "הכיבוש הוא נושא קווירי", היא מסבירה

הסופר פרד נוונוו מספר ב"דיילי טיימס" הניגרי על פגישותיו עם מועמר קדאפי ומציין כי לוב היתה מדינת הנפט היחידה באפריקה שבה חלק משמעותי מהרווחים עברו לאזרחים. "נוח בשלום, האריה מטריפולי", הוא מסכם

ומי שמחפש את הפלייבוי הלוהט החלופי של אפריקה: תאודורין אוביאנג הוא בנו של נשיא גיניאה המשוונית, שבזז את משאביה של מדינתו והקים לעצמו אחוזה רחבת ידיים במאליבו. במשך תקופה מסוימת הוא יצא עם הראפרית איב, אבל היא נטשה אותו לאחר שהגיעה לאזנה שמועה שאביו הנשיא הוא קניבל

תנועות כמו מסיבת התה הן ביטוי לחרדה מפני שקיעת הגבר האמריקאי

וספר חדש חושף שהכורים הצ'יליאנים שהיו תקועים במכרה שקלו להתנסות בקניבליזם

נמשך העיסוק האינטנסיווי באקדמיה האמריקאית בשאלה הזומבית ובמשמעותה במערכת הגלובלית

ציון דרך בעולם הישיבות: שני בחורי ישיבה אשכנזים-ליטאים הלכו נגד הזרם ו"הסתפרדו", כלומר הכפיפו עצמם לישיבה ספרדית ואפילו עברו לעגה ספרדית; ובחסידות ההונגרית אנטי-ציונית תולדות אברהם יצחק רוקדים לצלילי הפייטן המזרחי משה חבושה

בעוד אובמה שולח כוחות צבאיים לאוגנדה כדי להילחם במיליציה "צבא ההתנגדות של האל" (LRA), מפקדים לשעבר בצבא מנסים להתפייס עם עברם ועם קהילתם באמצעות מערכת מסורתית של פיוס והשלמה

ניל סטיבנסון טוען שסופרי מדע בדיוני עשויים להציל את האנושות מהייאוש, אבל לצורך כך הם צריכים להיות מעורבים יותר במציאות פתרונות טכנולוגיים למשברים. לטענתו, גם אדורנו היה חושב ככה

בדיוק כשבתל אביב עומד לצאת מגזין זוועה להומואים עשירים ושמרנים (עמ' 109), בברלין נפתח Horst, מגזין להומואים ששונאים בורגנים (או לחילופין להומואים בורגנים ששונאים הומואים בורגנים)

בניגוד לדיבורים על "טבעו האלים של האדם", הפסיכולוג סטיבן פינקר טוען שרמת האלימות האנושית פחתה באופן משמעותי לאורך ההיסטוריה

הקרנף האחרון באי יאווה מת. כמה קרנפים נשארו בעולם מכל מין ותת-מין?

אחרי תומאס מאן, היינריך מאן וקלאוס מאן, האובססיה הגרמנית עוברת לגולו מאן

רוצח ההמונים הנורווגי שנא גם נשים. נו קידינג!

(דימויים: קוזמה-סרגייביץ' פטרוב וודקין; תומס אקינס; תומס אקינס)

Nothing left to do but run, run, run

מהרגע שבו התחילה מחאת האוהלים, רבים מאיתנו חיכו בדריכות ובדאגה לרגע שבו יתרחש אירוע כלשהו, שידחק את הנושא מהכותרות ובעקבות כך מהדיון הציבורי. בינתיים התחלף יולי באוגוסט, ובסביבה קרו כמה אירועים – כמו תקרית הירי בגבול לבנון או הרקטות שנורו על חוף אשקלון. אף על פי כן, נראה שהמחאה עומדת היטב במבחן, ורפובליקת האוהלים רק מתחזקת והולכת. והנה, בסוף השבוע הנוכחי נראה שמשהו קורה. אבל המשהו הזה לא בא מהגבול, אל דווקא מלב האימפריה, מטבור העולם – וול סטריט. שלשום נפלו הבורסות בחדות, ומיד אחר כך הודיעה סוכנות S&P על הורדת דירוג האשראי של ארה"ב, בפעם הראשונה בהיסטוריה. על אי-הוודאויות שמתקבצות בתקופה הזאת נוספה גם סיטואציה פיננסית חסרת תקדים, שיכולה כנראה להוביל רק לכיוון אחד: משבר גלובלי חמור יותר מהמשבר של 2008. 2012 תהיה כנראה שנה אפוקליפטית.

מהרגע הראשון, התנופה וחוסר הבושה היו האיכויות העיקריות של מחאת האוהלים. כבר בערב הראשון, כשראש העיר הגיע לביקור, הוא לא התקבל בתשואות אלא בזעם. גם כשראש הממשלה ניסה לזרוק איזו עצם לסטודנטים, אנשי האוהלים לא התקפלו אלא המשיכו בתנופה. לעומת זאת, באותם רגעים שבהם תנועת המחאה התבצרה במקום, התנצלה או נסוגה, נחשפו מיד כל החולשות שלה. לכן יש מקום לשאול בכל רגע מה הפאזה הבאה. אפשר להתאהב בפאזה הנוכחית ולהתגונן בפני הכוחות שמאיימים עליה; אבל ההתבצרות היא מסוכנת. עדיף בהרבה להמשיך בתנופה. מה שאי אפשר היה לדמיין לפני חודש התממש לפני שבוע. לכן צריך להמשיך ולהפעיל את הדמיון.

כמו שעיר האוהלים גלשה במהירות לזירות חדשות – מעבר לכיכר הבימה, מעבר למרכז תל אביב, ומעבר לתל אביב ולגוש דן – השלב הטבעי הבא הוא שהיא תגלוש לזירה הפלנטארית. אלא שכאן אנחנו נתקלים בעובדה מעניינת: מחאת האוהלים כבר גלשה לזירה הפלנטארית. למעשה, ההתפרצות שלה כאן אצלנו היא רק חלק מהגלישה הזאת.

העובדה הזאת ידועה. כולם יודעים שסימני הידיים המפורסמים, אלה שאומצו אפילו על ידי ציפי ליבני, הועתקו מתנועת ה-15 במאי של מדריד. ברור שההשראה של תחריר היתה מהרגע הראשון מהיסודות היפים והאופטימיים במאבק הזה. ובכל זאת, רק לרגעים אנחנו זוכרים שהמאבק הזה הוא חלק מהתרחשות גלובלית עצומה שקורית עכשיו במקומות רבים בעולם, בעצם בכל העולם.

מהסיקור המועט שקיבלה ההתקוממות הזאת בתקשורת העולמית, ביחס לעניין האובססיווי הרגיל בכל התרחשות "פוליטית" שקורית אצלנו, אפשר להסיק כמה מסקנות. אחת מהן היא זו: העובדה שהמחאה לא סוקרה רק מוכיחה כמה הרבה מחאות כאלה יכולות לקרות וקורות בכל מקום בעולם בלי שבכלל נדע עליהן. דור שלם של האנושות למד מהערבים לצאת לרחובות. זהו דור שלם שאין לו בעצם שום אלטרנטיווה אחרת.

והחזית מתחממת. בלילה שבין חמישי לשישי, התרחשו עימותים נרחבים ברחובות מדריד בין המשטרה למפגינים מתנועת ה-indignados  – תנועת האוהלים הספרדית. בסנטיאגו, צ'ילה, נעצרו 874 סטודנטים (!), במחאה שהתחילה בתור kiss-in של סטודנטים לבושים בתלבושות של גיבורי על. מי שמסתכל בדף של ה- indignados  בפייסבוק יכול לראות כמה פעילויות מתרחשות בכל אירופה. אמש, פרצו בטוטנהאם מהומות נרחבות, כולל ביזה של חנויות.

לכאורה, במבט הגלובלי הזה יש כדי להסיט את תשומת הלב מהשאלות החשובות שעולות במחאה הזאת, שנוגעות דווקא לחיים כאן. אבל ההתבשמות ב"הכרזת העצמאות השנייה של ישראל" מציבה אותנו שוב כאי מנותק מהעולם. ובלי מעטפת גלובלית, לא הרבה יכול להשתנות. כדאי לזכור שכל המערכת הכלכלית הנוכחית בישראל מבוססת במידה רבה על שוק הנדל"ן הגואה, והיא בעצם לא ממש יכולה להתנתק ממנו.

יובל שטייניץ ומרב ארלוזורוב כבר מגייסים את "הצונאמי הכלכלי" המסתמן נגד הדרישות של תנועת המחאה. מה שצריך זה עוד קיצוצים, עוד הפרטה, הם אומרים. קולות כאלה רק יתחזקו ככל שהמשבר הכלכלי יתרחב. אם תנועת המחאה תרצה להמשיך לחיות, היא תצטרך לרכב על הצונאמי, ולא להירמס על ידו. אבל במקרה הזה, אפשר להיות אופטימיים. אנחנו גם ככה ברחובות. האוהלים כבר נטויים ומחוזקים. מתוכם, נצטרך להילחם בזאבים שיבואו לזנב בנו בתקופת המשבר, ולקבוע את הסדר העולמי שיבוא אחריו. לפני הימים הטובים עוד יבואו ימים רעים. אבל בסופם, צריך להבטיח שתהיה כאן אנרכיה ולא פיאודליזם.

הקונטקסט הגלובלי המשתנה מלמד משהו גם על שאלת "הדרישות". הדיון הכלכלי בדבר השינויים הנדרשים היה מבוסס עד עכשיו על ההנחה שחלק ניכר מהמשתנים בכלכלת ישראל ישארו יציבים. זה לא המצב. למרבה הצער או השמחה, תסריט של 50 שנות סוציאליזם ממלכתי הוא בלתי סביר במצב הנוכחי. אי אפשר לחזור אחורה לשנות ה-70. אין מצב סטאטי. מסביב יהום הסער. אנחנו חיים בתקופת רבת תמורות, והיא תימשך עוד הרבה זמן. המאבק לא ייגמר – הוא פרמננטי.

מי שמטיל ספק ביכולת של דפני ליף "לשנות משהו", צריך לזכור שתנועות מחאה גדולות ונואשות הרבה יותר, שהפילו משטרים פוליטיים, מתקשות "לשנות משהו משמעותי". אנחנו בתוך מערכת גלובלית. בבוקר שאחרי המהפכה, קרן המטבע עדיין קובעת את גורלך. למעשה, המאבק לא יוכרע רק כאן, הוא לא יכול להיות מוכרע רק כאן.

אני לא יודע מה המשמעות האופרטיווית של כל זה. בשורה התחתונה, ברור שהמאבק צריך להתנהל כאן. אבל כדאי לדעתי להיות מודעים יותר לקונטקסט העולמי. וכאשר חברינו הפזורים בעולם משקיפים בעיניים פעורות לרווחה על ההתרחשויות כאן, אפשר לומר להם: הפיצו את בשורת האוהלים במקום מושבכם!

לכן, הפגנת האוהלים בברלין היא יותר מבדיחה, ומחאת האוהלים מול הבית הלבן היא יותר מפיקנטריה. גם עיר האוהלים שאמורה לקום בוול סטריט ב-17 בספטמבר נשמעת כמו רעיון מלהיב להפליא. כמו שכתבו כאן יואב ליפשיץ וטל מסינג, מם האוהלים נוצר, והזהות החדשה מתפשטת בצורה ויראלית. ישראל היא בסך הכול חוליה. אבל היא יכולה להיות חוליה אסטרטגית. שהרי, ישראל היא פורטל חשוב של הכוח האמריקאי. אם נשיא ארה"ב בא לבקר כאן פעם בשנתיים, אין סיבה שאנשי האוהלים לא יחזירו לו ביקור פעם אחת. ובכלל, לפני שמפילים את ישראל באמצעות הקפיטליזם, למה לא לנסות להפיל את הקפיטליזם באמצעות ישראל? זאת יכולה להיות בשורה טובה שבאה מהמזרח, מערבים ויהודים גם יחד. כמו שאמר לי מישהו בזמן הליכה בשדרה: הים התיכון חוזר למרכז.

*

ניסיתי לשכוח את מה שזכרתי מ"שר הטבעות", אבל יש קטע אחד שאני לא מצליח לשכוח. זה קורה בסוף הכרך הראשון, כשפרודו בורח מפני בורומיר. הוא עונד את הטבעת, נעלם, ונמלט במעלה השביל לפסגת הגבעה. וכאשר הוא יושב שם, הוא מביט למטה ורואה את הארץ התיכונה כולה פרוסה לרגליו –

ואולם, בכל אשר הביט ראה אותותיה של מלחמה. הרי הערפל המו כתל נמלים; אורקים הגיחו מתוך אלפי חורים; תחת צמרות יער אופל נאבקו בני-לילית ובני-אדם וחיות טרף. אש אחזה בארץ בני-ביאורנינג. ענן רבץ על מוריה. עשן היתמר בגבול לוריין.
פרשים דהרו על ערבות רוהאן; זאבים פרצו מאיזנגארד. ספינות מלחמה הורדו למים בנמלי האראד. גברים חמושים יצאו ובאו ממזרח: חוגרי חרב, נושאי חנית, קשתים על גבי סוס וקרונות משא. כל חילו של השר האפל הוזעק. ואז, בפנותו דרומה, ראו עיניו את מינאס תירית.

באותו רגע מבין פרודו שהמשימה שלו תכריע את גורל העולם כולו. כך גם אנחנו צריכים להבין. לא רק אנחנו בסכנה. מינאס תירית בסכנה. העולם בסכנה. ורק אנחנו יכולים להציל אותו.

מיוחד לשבוע הספר: הספרים שתקראו כשייגמר האינטרנט

כמיטב המסורת, אנחנו מגישים את המהדורה השנתית של נתזים לכבוד שבוע הספר הלועזי, עם מיטב הספרים התיאורטיים והעיוניים שיצאו בשנה האחרונה

רגע לפני המשבר הבא, טובי המוחות הפוליטיים והכלכלים מפרסמים ניתוחים הטרודוקסיים של המשבר הכלכלי הקודם, ומעדכנים את המודלים לשינוי פוליטי:

טרי איגלטון מסביר למה מרקס צדק, פרדריק ג'יימסון קורא בקפיטל כרך א' (אבל למה הוא חיכה לסוף הסמסטר?) וג'ורג'יו אגמבן על הגנאלוגיה התיאולוגית של הכלכלה והממשל

האם היכולת לחשוב על העידן שאחרי הגלובליזציה היא נקודת המוצא של פוליטיקה חדשנית היום? ספרם של אריק קזדין ואימרה סמן בהתקפה על תומס פרידמן, פול קרוגמן ונעמי קליין גם יחד

 הזרם הפיליפיני של המרקסיזם

 מה הדבר המשמעותי ביותר שקורה היום בעולם? טים פרינגל טוען שהתאגדות עובדים בסין היא התשובה

 והיסטוריה ופרקטיקה של שליטה פועלית (Worker's control) מהקומונה הפריסאית ועד היום

 התיאולוגיה של הכסף:  מערכת הדולר והדמוקרטיה המוניטרית העתידית

 ג'ון אספוזיטו על האיסלמופוביה כאתגר הפוליטי-חברתית של המאה ה-21

  מקראה בנושא פרקטיקות מיניות בגיידאר

 גן חיות חדש של מגדרים וא-מגדרים חדש מהחנות: ביניהם האמבי-ג'נדר, נולג'נדר, נויטרואה, א-ג'נדר ועוד

 ההיסטוריה של הסאונה ההומואית

 ארכיטקטורה ופנומנולוגיה של להט"ביות פרוורית

 תרבות ה-Bareback והרשת החדשה של הנשאים

 אלימות אינטימית בזוגות להטב"קים

 דילדוטופיה: מדע בדיוני ומיניות אנרכיסטית; וביסקסואליות בגישה דלזיאנית

 

"אתה המוח שלך", אומרת לנו תרבות הנוירו-סיינס העכשווית. סוף-סוף כתבו על זה ספר.

 גישה סוציולוגית ליחסים בין בני אדם לחיות בתעשיית הבשר

 צמחונות: הזווית היהודית; ויהודים וחיות בקריאה אגמבנית

ברנר כפילוסוף אקזיסטנציאליסט

 דמנציה כהתנסות פילוסופית

 כיצד יכולה ההשכלה הגבוהה לשרוד, ולאן היא צריכה לשאוף, בעולם אינסטרומנטליסטי

 פולניות והריבון ההיברידי

 גאולה באמצעות רווקות: אי-נישואין כאורח חיים רליגיוזי

 מה בעצם אמורים לעשות כשנוסעים לחו"ל? האתיקה והאפיסטמולוגיה של החוויה התיירותית

 

ספרו המצופה של עומאר ברגותי על ה-BDS – עבר, הווה ועתיד

ספרו של הרב דייוויד גולדברג על היחסים ההולכים ומסתבכים בין הנפש היהודית (כלומר היהדות האמריקאית) ומדינת ישראל

ההיסטוריה של הפילושמיות – מהקטאיוס מאבדירה ועד האוונגליסטים

ריח ניחוח: הארומה כמרכיב בחושיות התלמודית

 ולא נוותר על חזית הריאקציה

 "הכהנים הגדולים של המלחמה": ספר קונספירטיבי על הניאו-שמרנים הטרוצקיסטים ומלחמתם בשירות הציונות

 האלים חוזרים! הניאו-פגאניזם הריאקציונרי מתגבר

 איך להגן על ילדינו מהתעמולה הליברלית שבה הם נשטפים בבתי הספר, בתוכניות הטלוויזיה ואפילו בחנויות המכולת (!) של עידן אובמה

 איך להתכונן לקריסתה של הרפובליקה האמריקאית

 ואנתולוגיה חדשה באנגלית של כתבי מאיר כהנא

 

נתזים (γ): חינוך מחדש לאמני מיצג

 

חזית הריאקציה

דיונים ערים, ואפוקליפטיים למדי, במדיה החרדית על המצב אחרי הכרזת המדינה הפלסטינית. על רקע זה, העיתונאי החרדי יצחק הורוויץ מספר ברדיו קול חי כיצד מנהיג הליטאים הרב שך התנגד להקמת ההתנחלות החרדית עמנואל וערים חרדיות נוספות בשטחים. "עכשיו, 25 שנים אחרי רואים שהוא צדק", הוא אומר בהתייחסות למצב שייווצר אחרי הכרזת פלסטין

משקיפים חדי העין מאתר "שער השמים" של עוזי מזרחי הבחינו בעובדה של אחוזתו של בן לאדן נראית כמו מפת ארץ ישראל השלמה. המקום בו נמצא בן לאדן עצמו הוא בדיוק קודש הקודשים בירושלים (אגב – חצר פינוי האשפה מקבילה לטבריה). מכאן הם מסיקים כי "בן לאדן נהרג על המזבח שבבית המקדש ועכשיו תפקידינו להוריד את האריה!!! [פירוש השם אוסמה – המערכת]" (תודה לעידו)

ועוד נבואות: רמח"ל פירש שמשיח בן יוסף נהרג אחרי חצות היום ביום הששי. האם מאיר כהנא הוא משיח בן יוסף?

וחשד שאלילים – ביניהם האפיפיור, דגון ואיזיס – הוטמעו במסווה בשטרות כסף ישראליים

המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, מדבר בשבחי הגנה על איכות הסביבה, ומבטא את השקפותיו גם בנושאי אמנות עכשווית

ליכודניק, האתר של המפלגה של המדינה, בוחר את איש השנה של ליכודניק בהצבעה פתוחה. כל אחד יכול להשפיע. אפשר למשל להציע את גמאל זחלקה

לגמרי לא לצמחונים: הגר"פ גוטפרב, 'מגיד שיעור' בבית הכנסת "זכרון משה", החליט להסביר לתלמידיו באופן מעשי את דיני השחיטה. מול מאות צופים, הוא שחט כבש מעל הבמה. צלם "חדרי חרדים" תיעד את החיזיון מעורר הפלצות

איש עף / איתי רון-גלבוע

ועוד נתזים:

פעם האמנו שהתמזגות של ישראל עם מצרים היא רעיון מעניין אבל דמיוני. מאז שהתפרסם הפוסט בעניין, מתברר שזאת אופציה הרבה יותר רצינית ממה שחשבנו. שני הדים מפתיעים מן העבר מבססים את האופציה של איחוד פלסטינו-ישראלו-מצרי:
בכתב העת Near Eastern Archaeology התפרסם מאמר מעניין ושמו "Egyptian in Jaffa" המתאר את ההוויה הפרעונית ביפו של התקופה הכנענית. ממצאים שהתגלו ליד נמל יפו ופורסמו על ידי צוותו של הארכיאולוג ארון ברק מ-UCLA מצביעים על כך שבתקופה זו חיו ביפו בעיקר מצרים, או אליטה כנענית שאימצה לחלוטין את תרבות מצרים. הם גם חושפים את חיי המותרות המצריים בעיר
מאמר של הסוציולוג הפלסטיני סלים תמרי  ב-Jerusalem Quarterly עוסק ביומן יחיד במינו מ-1915, שנכתב על ידי חייל ג'ובניק פלסטיני בצבא העות'מאני, שהיה אינטלקטואל קוסמופוליט ופציפיסט. היומן המעניין כשלעצמו הוחרם מבית משפחה פלסטינית ב-48' ונמצא על ידי אביגיל יעקובסון. מהיומן עולה שאצל הכותב ובסביבתו האינטלקטואלית האל-קודסית, האופציה הפוליטית העיקרית שעמדה על הפרק אחרי המלחמה היתה איחוד של פלסטין עם מצרים – ולא עם סוריה כמו שבדרך כלל חושבים (תודה לאלי).
ובהזדמנות זו, תודה לבלוג המצרי "כה אמר כהן" שתרגם לערבית את פוסט "החיים בקולוניה מצרית". ותודה גם לבלוג השמאלי הישראלו-אמריקנו-רוסי "למרחב" שהפנה לפוסט אחר. כמו שאמרו במזרח גרמניה:  Wir sind Überall

מאמר מעניין ולא שטחי על הכניסה המוגברת של מתודולוגיות ביולוגיסטיות-אבולוציוניות לחקר הספרות (תודה לעמיעל)

כאן בנתזים אנחנו לא מרבים להפנות לבלוגים בעברית מתוך הנחה שקל להגיע אליהם. ובכל זאת, הנה המלצה על הפוסט "מחשבות של מלש'ב שחור" מתוך הבלוג המאוד מומלץ Young Ethiopian Students

קלאוס הופמן נזכר להציג לקוראי ה-Middle Eastern Studies את האידיאולוגיה הכנענית, ובוחן את הרלוונטיות שלה לפיתרון המדינה האחת. הוא מתבסס בעיקר על ציטוטים של מירון בנבנישתי – שמוצג בתור הניאו-כנעני המשמעותי ביותר במחנה זה, וכן על ציטוטים מכתבתו מרעידת הסיפים של נועם שיזף על חזון המדינה האחת של הימין

מאמר די אינטליגנטי על גילויים של אנטישמיות בתנועת האנטי-גלובליזציה ומקורותיהם הרעיוניים

הבלוג של דניס קופר על התבגרות מינית הומולסבית בעידן משחקי המחשב – כולל צילומי מסך סקסיים מ-Sims 3

שערוריית סירוס במדינת המחוז אוטאר פראדש שבהודו: קבוצת סריסים שהעסיקה מתופף סירסה אותו ללא הסכמתו, כנראה כדי להפוך אותו לחבר מן המניין בקבוצה

China Global Times מדווח על עונשו של אמן המיצג הסיני צ'נג לי, שנידון לשנת עבודת פרך במחנה חינוך מחדש בעוון מין פומבי עם בת זוגו במסגרת עבודת האמנות  "Art Whore". אמנים נקראים להביע תמיכה

ניתוח מדאיג של פיטר תיל, ממייסדי PayPal, על פיה אמריקה נמצאת כבר עכשיו בבועה כלכלית חדשה, הפעם בועת ההשכלה הגבוהה. לטענתו, האמריקאים חושבים שהשכלה היא ההשקעה הטובה ביותר כדי להבטיח את עתידם, ההלוואת פורחות ומחירי האוניברסיטאות גואים, אבל למעשה לימודים אקדמיים מכל סוג הם כבר הרבה פחות נחוצים בכלכלה הממשית (תודה לגור)

השפעת היגיון ה-SEO על התרבות והפוליטיקה

Rue89 מנסים להחזיר את אלבר קאמי לאופנה [הוא מתישהו היה לא באופנה? – המערכת]: לטענתם, כאשר סארטר שיבח את הסובייטים, קאמי בישר, ב"אדם המורד", את המהפכות בצפון אפריקה

התיאולוג ההומו דוד ברגר מתראיין על יציאתו מהארון, בעקבות הצהרה הומופובית של הבישוף מאסן. לטענתו בכנסייה הקתולית מתרחש בשנים האחרונות backlash הומופובי

ריאיון עם שרי הייט, מחברת "דו"ח הייט" המפורסם על האורגזמה הנשית

מחירי המקלטים האטומיים זינקו – אבל אפוקליפטיק פוסט מציג כמה עסקאות משתלמות של מקומות מפלט חמימים ונעימים באיים הבריטיים, החל מ-15 אלף דולר

מחקר דמוגרפי: בארה"ב יש 9 מיליון הומואים

 

וייחר לאובמה מאוד: ארה"ב, הנצח ואמונת הבחירה

1.

מעטים זוכרים שבזמן קמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב, כשהמועמד ברק אובמה הודיע על בחירת ג'ו ביידן לסגנו, התפרסמו מיד כתבות ארכיון בעיתונות הישראלית הפטריוטית בדבר היסטוריית ההתבטאויות של ביידן בנוגע לישראל. אחת האמירות שהוצגו כהוכחה לכך שביידן הוא ציוני נאמרה ב-2007. "תדמיינו את מצבנו בעולם אם ישראל לא היתה", צוטט הסנאטור. "כמה ספינות מלחמה נוספות היו דרושות לנו? איזה כמויות של חיילים היינו צריכים להציב?".
איכשהו הציטוט הזה, שהיה אמור כנראה להרגיע את קוראי Ynet, די זיעזע אותי אז. לא היתה כאן הפתעה גדולה, אבל האמירה המפורשת שההצדקה לקיומנו כאן הוא לשמש תחליף לחיילים אמריקאים במזרח התיכון נשמעה לי מעט מדכדכת. והנה, בשבוע שעבר, ביידן אמר לפי הדיווחים דברים שונים, אבל בעצם לגמרי דומים. סגן הנשיא שאג על נתניהו ש"זה מתחיל להיות מסוכן לנו, מה שאתם עושים כאן פוגע בביטחונם של החיילים שלנו שנלחמים בעיראק, באפגניסטן ובפקיסטן". ההיגיון די פשוט: עד עכשיו הייתם חיילים טובים, עכשיו אתם עושים בעיות ולכן תחטפו.
אותו היגיון עלה משיחת הנזיפה של הילרי קלינטון (שבו "קלינטון דיברה ונתניהו בעיקר שתק") וממאמרו המהדהד של הפרשן האימפריאלי תומס פרידמן, שהזהיר כי "הימין הדתי בישראל מנותק מצרכיה האסטרטגיים של ארה"ב". אל תשכחו מי אתם, מה התפקיד שלכם, ומה מצדיק את עצם קיומכם, אומרים לנו האמריקאים. כוח אימפריאלי חשוף, גס ואלים.
והנה, תל אביב צוהלת. כבר מזמן לא הייתה לשמאלנים סיבה כל כך טובה לשמוח. קלינטון הכניסה לנתניהו. ביידן דפק על השולחן. אובאמה העמיד אותנו במקום. קל ליהנות מהמחשבה על פניו המזיעים של נתניהו, ובכל זאת, לא לגמרי ברור לי איזה סיבה יש למי שמשייך את עצמו לשמאל להזדהות כל כך עם השיקולים האסטרטגיים או הטקטיים של מכונת המלחמה האמריקאית.
אפשר כמובן לטעון שלחץ בינלאומי זה הדבר היחיד שיכול להזיז את ישראל. אבל מה שהאמריקאים מפגינים כאן הוא לא לחץ מבחוץ – הוא פשוט כוח חשוף של האימפריה המופעל על הפרובינציה שלה. ההערצה לשוט האמריקאי לא הופכת אותנו לדיסידנטים, אלא דווקא מזכירה שחלק גדול ממה שמכונה השמאל הליברלי הוא פשוט הפלג הפרו-אמריקאי של המחנה הציוני, או ליתר דיוק הפלג הפרו-ציוני של המחנה האמריקאי.
אם כבר, הצד החיובי במשבר הזה הוא העובדה שהוא חושף מה שישראל היא באמת: מחנה צבאי אמריקאי. אבל אם המצב הוא כזה, הצעד הפוליטי הסביר הוא בטח לא התרפסות בפני הקיסר. נראה לי שסביר הרבה יותר להגיד לאמריקה: לא מדובשך ולא מעוקצך. במקום "לדפוק על השולחן", הואילי בטובך לארוז את הנשק והערבויות ולעוף מכאן.

2.

כשהייתי בכיתה ב', והמורה שלי הייתה מתארת בטבעיות גמורה איך אברהם אבינו דיבר עם אלוהים, עלתה בי לא פעם התהייה: למה דווקא אנחנו? כידוע, השאלה הזאת היא המסתורין הגדול של הקיום היהודי. אבל בעצם אותה תהייה בדיוק עולה בו זמנית לגבי היחסים עם ארה"ב: למה דווקא אנחנו? למה מנהיג העולם ג'ורג' ו' בוש קפץ לירושלים פעמיים בשנה אחת (2008) – בעוד שבאותה שנה הוא לא ביקר אפילו פעם אחת בסין, בהודו או בברזיל.
הנקודה היא שבמומנט הנוכחי בהיסטוריה, אמריקה ממלאת, באופן הפשוט ביותר, את התפקיד של אלוהי אברהם יצחק ויעקב. היא מתברגת לתפקיד הזה בהתאמה מושלמת. כמו שאלוהים בחר בנו מכל העמים, אמריקה בחרה בנו מכל המדינות. כמו שאלוהים הוא שלנו, אבל הוא גם האל ששולט בעולם, אמריקה היא שלנו, אבל היא גם שולטת בעולם. ההסדר הזה נוח לשני הצדדים: ליהודים, ודווקא בעיקר לחילונים, יש תחליף לאלוהים שמגן עליהם בעולם המסוכן; והאמריקאים, מצדם, נכנסים לתפקיד מכובד למדיי כשהם לוקחים חסות על העם הנבחר: הם הופכים לאלוהים, או לפחות לממלאי המקום שלו עליי אדמות.
הקונסטלציה התיאולוגית הזאת נמצאת ברקע לכל השיח הפוליטי בישראל, ולמעשה לכל השיח בכלל. האפשרות של הסרת התמיכה האמריקאית בישראל מעוררת חרדה כל כך עמוקה לא בגלל שזה יגרום לקשיים כלכליים, ואפילו לא בגלל שלא יהיה לנו נשק להדוף את הערבים. היא מעוררת חרדה בגלל שברגע שבו אמריקה לא תאהב אותנו, נפסיק להיות העם הנבחר – הדבר היחיד שבזכותו שווה בכל זאת להיות יהודי. לעתים תכופות, השפה התיאולוגית פורצת אל תוך הדיון על היחסים עם ארה"ב באופן די משעשע. קחו למשל את מה שאמר שלשום רוברט גיבס, דובר הבית הלבן. גיבס הבהיר ש –

"Mature bilateral relationships can have disagreements and this is one of those disagreements," he said. "It does not break the unbreakable bond we have" with Israel on its security.

אבל כשהדברים תורגמו לעברית ב-Ynet, הם נשמעו די אחרת. לפי הידיעה:

ארה"ב "אינה שוברת את הקשר הנצחי שיש לנו עם ממשלת ישראל והעם הישראלי".

בשונה מהפסקת התמיכה האמריקאית, שהיא כאמור אפשרות בלתי נתפשת, הזעם האמריקאי שמתעורר מדי פעם הוא דווקא חלק טבעי ביחסים: זה פשוט שחזור של חוויה שמוכרת לנו היטב מהעבר – הזעם של אלוהים האב על עם ישראל העיקש וכפוי הטובה כאשר זה האחרון עשה את הרע בעיניי אדוניי. כפי שאמר אולמרט במלחמת לבנון השנייה, בהתרסה מוזרה לפני אלוהים: "לא ניתן לשבור אותנו, כי עם קשה עורף אנחנו".

3.

הקונסטלציה המודרנית של עם הבחירה היא לא סתם מטאפורה. זאת באמת הסיבה היחידה שאנחנו כאן. גם אם ניקח בחשבון את האינטרס הצבאי הצר של ארה"ב, ואת רגשי האשמה על השואה, ברמה הראשונית ביותר הסיבה שבגללה מחזיקים אותנו בחיים היא התפקיד שיש ליהודים בסיפור הגאולה, שהוא הסיפור המרכזי ובעצם היחיד של התרבות המערבית, ובפרט של ארה"ב כאומה דתית. כך היה באלפיים השנים האחרונות, וכך המצב גם עכשיו. כל השאר כמעט זניח. אנחנו יכולים לנסות לשכוח מהיסוד הזה, להישבע שאנחנו חילונים, להתלבש כמו היפסטרים, אבל בכך נהיה כמו פרעושים שרוקדים על כלב ומדמיינים לעצמם שהוא אולם תיאטרון.
אתמול התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס לקראת הוצאה מחדש של הספר "מיתוס ותבונה ביהדות ימינו" של אוריאל טל, שהתאבד לפני 25 שנה בגיל 57. אוריאל טל היה מהגאונים הבודדים שצמחו באקדמיה הישראלית, אבל מחקריו מוכרים כיום רק למעגל די מצומצם של חוקרים. בכנס לזכרו היו אולי 30 אנשים – המרצים המשתתפים, בני המשפחה ועוד מאזינים בודדים.
אחד החיבורים המסעירים שכתב טל נושא את הכותרת הצנועה "הנוסח החדש בשיח שבין יהודים ונוצרים". זוהי הרצאה שנישאה ב-1969 במסגרת "החוג לידיעת עם ישראל בתפוצות בבית נשיא המדינה", עם תשובה של הנשיא זלמן שז"ר. טל עוסק בהרצאה בנושא שלא מרבים כל כך לעסוק בו בישראל: ההשפעה של הקמת מדינת ישראל, ובפרט של מלחמת 67', על התפישה הנוצרית בנוגע לתפקיד התיאולוגי של היהודים. הוא מציין בפתיחה שהעיקרון המרכזי בעמדתה ההיסטורית של הנצרות כלפי היהדות הוא העיקרון הקובע כי –

"מעמדה המושפל של היהדות הוא עדות שבדיעבד לצדקת-הנצרות. לפי תפיסה זו עשוי מצבה ההיסטורי הריאלי של היהדות, שעיקרו סבל, רדיפות וגלות, להעיד על הטעות והחטא התיאולוגיים והרוחניים, בהם נתונה היהדות. טעות וחטא אלה היו מנוסחים בדרכים אחדות, ובעיקר כאי-הודיה עיקשת בגאולה שבאה לעולם בכוחה של האינקרנציה, אשר היתה ואשר עודנה מיועדת בראש ובראשונה ליהודים. אי-הודיה זו הביאה קללה על היהודים. הם איבדו את מעמדם כעם-בחירה והפכו מממלכת כהנים וגוי קדוש לבני שטן ולנושאי-אות קין, נעים ונדים כרוח רפאים מבעיתה".

זוהי הסינגוגה העיוורת והמובסת, שדמותה השפופה נשקפת מהתבליטים ברבות מהכנסיות באירופה. אלא שהתמונה הזו השתנתה כאמור בעשורים האחרונים. בעיני הכנסייה, 60 שנה הן הרף עין, אך בכל זאת משהו קרה ב-60 השנה האחרונות. "מעמדה [של היהדות]… שוב אינו מעמד של השפלה ושל גלות מאונס… להיפך, מצבם של ישראל כמות שהוא היום מעיד כי גם במישור הרוחני, האסכטולוגי, לא נלקחה הבחירה מהם". הוא מביא כדוגמא את החיבור "ישראל והכנסייה" שהוסמך על ידי הכנסייה הרפורמית (הפרוטסטנטית) ההולנדית ב-1959:

"נקודת המוצא לגישה המחודשת שמציעה הכנסייה הרפורמית היא כי שיבת ציון שנתקיימה בימינו חייבת לשמש עדות לעיני העולם הנוצרי לכך שארץ-ישראל, כלומר לארץ הגשמית (land), יש משמעות רוחנית שחורגת אל מעבר לארציות, מעבר לצד גשמי שלה… עיקרה של עדות זו בכך שהיא מאשרת מחדש את העיקרון אשר לפיו המציאות הארצית, הגשמית, היא חלק בלתי נפרד מאמיתות דתיות, מן המישור הרוחני".

להקמת מדינת ישראל יש אם כן משמעות קוסמית, ואפילו מעבר לקוסמית: היא הביטוי ליחסים חדשים בין הרוחני לחומרי, בין הסמל לממשות. הנצרות כולה מבוססת על הברית החדשה המחליפה את הברית הישנה, על עיר האלוהים המחליפה את העיר הארצית, על בשורת האהבה שמחליפה את החוק של משה. והנה – עיר האלוהים הפכה לבירה הפוליטית הגשמית של עם ישראל, ו"ישראל בבשר" מקיים באופן יומיומי את הייעוד המשיחי שהיה אמור להיות מוסב ל"ישראל שברוח" (כלומר הכנסייה).
כאן אנחנו חוזרים לתפקידה של ארה"ב. אם הסינגוגה כבר לא עיוורת, ואם היהודים חזרו להיות העם הנבחר, המסקנה שיש להסיק היא שארה"ב צריכה להיות זו שתבחר בהם. מה שנדרש מישראל הוא רק התמסרות מוחלטת לתפקיד שלה בסיפור הגאולה הנוצרי, והתנערות מנראטיווים אחרים שיכולים להעניק משמעות לקיומה. אבל מי שסומך את ידיו על הפרשנות הציונית, כלומר החומרית, הגשמית והפונדמנטליסטית, של הגאולה, המתבטאת ברפובליקה הישראלית, נאלץ להניח בצד את הפרשנות הרוחנית של הסיפור.
זהו ויתור קשה, שלא כל הנוצרים מוכנים לעשות. לא כולם מוכנים לוותר על המשמעות הסמלית של יציאת מצרים ושל הנביאים, שליוותה את הנצרות מאז פאולוס. בספרו "חלומות מאבי", מספר ברק אובמה על הרושם שעוררו בו דרשותיו של הכומר ג'רמייה רייט:

"Inside the thousands of churches across the city, I imagined the stories of ordinary black people merging with the stories of David and Goliath, Moses and Pharaoh… Ezekiel’s field of dry bones… Those stories — of survival, and freedom, and hope — became our story, my story"

גם כאן – יש שיראו בכך אישור למחויבותו של אובמה לעם התנ"ך. אבל קריאה אינטליגנטית יותר תראה כאן משהו אחר לגמרי, שאותו אומר אובמה במפורש: הסיפורים של דוד וגולית ושל משה ופרעה הפכו לסיפורים שלי, ולא שלהם, של השחורים ולא של היהודים.
אם נבחן את ההיסטוריה הקצרה של ישראל, נראה שהיא עברה במהירות בין שלושה נראטיווים ושלוש "בחירות": מהצהרת גרומיקו ב-1947, שהובילה לתמיכה הצבאית הסובייטית ב-48' (רובים צ'כים וכו') ועד התנערותה של ברה"מ מישראל בסביבות 1951, ישראל נהנתה לזמן קצר ובעירבון מוגבל מתפקיד העם הנבחר של המטריאליזם ההיסטורי; בשנות ה-50 וה-60, עם התמיכה הצרפתית (כורים אטומיים וכו'), היא הפכה לעם הנבחר של האוניוורסליזם הרפובליקני נוסח המהפכה הצרפתית; ואחרי 67', היא הפכה כאמור לעם הנבחר של מלכות החסד הנוצרית האמריקאית.

4.

האם משהו חדש קורה עכשיו? אפשר להשתעשע במחשבה שכן. מבחינה זו, לעובדה שמוקד המשבר הנוכחי הוא ירושלים יש משמעות. היהודים הם אמנם עם נבחר, אבל אסור להם לשכוח מי בחר אותם. עליהם לזכור שהבחירה הזאת משחקת תפקיד בסיפור אחר, שהוא לא הסיפור שלהם. כאשר היהודים מרימים ראש בירושלים, מתגרים באומות העולם ומנסים, מטאפורית יותר או פחות, להקים את בית המקדש השלישי, הם מתגרים בגורלם. את מה שצוטט קודם כתב טל ב-69, אבל עכשיו יתכן שהמצב שונה. אם מצבו של ישראל בבשר הוא העדות להיותו העם הנבחר, ברגע שבו מצבו משתנה, תהיה זו עדות לכך שהוא כבר אינו העם הנבחר. אמריקה תוכל לבחור לה עם אחר, או לחזור לפרשנות הרוחנית של הטקסט.
נדמה לי שהשאיפה של השמאל התיאולוגי צריכה להיות האצת התהליך הזה. כאנטי-אימפריאליסטים ואנטי-פונדמנטליסטים, אנחנו צריכים להתנגד לתפקיד שהוענק לנו בסיפור הגאולה הנוצרי-אמריקאי, ולברך על כל הפרה של הברית בין הבוחר לנבחר. מבחינה זו, אפשר לברך על המשבר הנוכחי לא בגלל הסיבה שלו (ההתנחלויות) או התוצאה שאמורה להיות לו (הסכמה של ישראל להסדר כזה או אחר) אלא בגלל המשבר עצמו. לא צריך להיות חרדי מנטורי קרתא כדי להבין שרק כשההתגשמות החומרית של המלכות השלישית תתערער, נוכל לחזור ולשאת את התקווה המשיחית האוניוורסלית. בניסוח פוליטי יותר: דווקא כשאמריקה תמאס בנו, אפשר יהיה להזדהות עם ישראל.
וכמובן, סביר מאוד שזה לא יהיה תלוי בכלל בנו. ברגע שבו אמריקה תאבד מכוחה כמעצמה העולמית ההגמונית, לבחירה ממילא לא תהיה משמעות. גם אם אמריקה תתמוך בנו אז, היא תהיה בבחינת אל אחד מבין רבים. יכול להיות שהוא יידע להפוך את המטה שלו לנחש, אבל הנחש שיבראו לעצמם הסינים יאכל אותנו בלי מלח.